תולדות מצרים הפרעונית

כתב: גילי חסקין;   ‏09/02/2019

מצרים הינה דוגמא טובה להראות קשר בין המבנה הפיסי של המרחב לתולדות האדם. זרימתו השיטפונית של הנילוס באזור מדברי, גרמה לאדם לצורך להשתלט עליו ולשם כך בנו מסגרת חברתית שהפכה לאימפריה.

ראה בהרחבה באתר זה: הנילוס – יוצרה של מצרים.  וגם: הזיקה בין מצרים העתיקה,ארץ ישראל ועם ישראל 

מצרים נראית ממעוף הציפור, כעורק אחד של נווה מדבר. פס ירוק בלב מרחב מדברי צחיח.  מציאות זו מדגישה שני יסודות גיאוגרפים שעיצבו את התפתחותה של המדינה: כל חיי מצרים העתיקה התרכזו במעיין קפסולה חתומה כמעט. עמק הנילוס והדלתא היו מנותקים מסביבתם על ידי ים בצפון ומדבר בשאר רוחות השמים. לפני למעלה מ-10000 שנה החל האדם להתיישב בעמק הארוך, שהיאור עובר בו כפתיל. הנהר יצר בדרכו אל הים, דלתה ענקית, ששבע זרועות של הנילוס התחתרו בה. הדלתה, שמשטר החיים בה היה שונה להפליא זה של עמק הנילוס, פיתחה תרבות משלה. כך התפתחו זו לצד זו, מצרים התחתונה שסביב הדלתה ומצרים העליונה שלאורך עמק הנילוס. יתכן שזהו ההסבר לשם העברי "מצרים", עם הסיומת "ים", המיוחדת בדרך כלל לשניים.

ראו גם באתר זה: הזיקה בין מצרים הפרעונית לכנען וארץ ישראל.

הארץ שהנהר פרנס אותה ולימים נחשבה כמתנתו, עלתה כפורחת וכבר בראשית האלף הרביעי לפני הספירה, אוחדה על ידי ראשון הפרעונים ופרחה בתפארת במשך כמעט 3000 שנה. מצרים היתה קדומה כבר בעיני הקדמונים. היא היתה אומה גדולה אלף שנים לפני שהמינואים בכרתים בנו את ארמונם אשר בקנוסוס. היא פרחה למעלה מאלף שנה טרם שראשוני הישראלים הופיעו בכנען. היא פרחה כאשר לגדות הטיבר שבאיטליה, ישבו בני שבטים בבקתות. שכנותיה של מצרים – לוביה ונוביה התאפיינו בתרבות חומרית נמוכת הישגים, דבר גיבש במצרים, כבר בתקופה הקדומה, תחושה של עליונות.

מצרים העתיקה והגיעה לארגון ועצמה שאין כדוגמתם (גם במסופוטמיה פרחה תרבות מאורגנת ועוצמתית, אבל לא אחידה ורציפה, כמו במצרים). ההיסטוריון היווני הרודוטוס, סייר במצרים כבר במאה החמישית לפני הספירה וכתב על "פלאים אשר אין כמספרם בשום ארץ אחרת ומפעלות גדולים להתפאר, אשר תקצר הלשון מלתאר". הוא היטיב להגדיר: "מצרים היא מתנת הנילוס".

בהיסטוריה של מצרים העתיקה, אנו מבחינים בשלוש תקופות פריחה וביניהן שלש תקופות שפל. מצרים היא תפר של שני אזורים שונים מבחינה גיאוגרפית ופוליטית: מצרים התחתונה, שסמלה פפירוס ומצרים העליונה, שסמלה לוטוס. מכאן לשון הריבוי: "מצריים".

קדמה לאיחוד מצרים, תקופה המכונה " התקופה הפרה- שושלתית".  היתה זו תרבות ניאוליתית של חקלאים שסגדו לנהר ומדי שנה הקריבו לו נערה בתולה.

בתקופה התלמאית, במאה ה-3 לפנה"ס, בזמנו של תלמי השני, "פילדלפוס".  כתב היסטוריון מצרי-הלני וכהן של הדת המצרית, בשם מַנֶתּוֹן (או מַנֶתּוֹ או מאנתון)[1] את החיבור "דברי ימי מצרים" ("אגיפטיקה") שמשתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. הוא חילק את תולדות מצרים ל-30 שושלות של מלכים. החלוקה טכנית ולא תמיד מדויקת. רשימה זו ביחד עם רשימות מלכים אחרות שנמצאו, כמו "רשימת המלכים מכרנך (במקדשו של תחותימס השלישי. ראו להלן), אבן פלרמו[2], רשימת המלכים מטורינו, רשימת המלכים מאבידוס (ראו להלן)  ספרו של מנתון "אגיפטיקה" ועוד שימשו את האגיפטולוגים במחקרם ליצירת רשימה של מלכי מצרים בעת העתיקה, וכתיבת הכרונולוגיה המצרית, תוך הצלבת המידע מהמקורות השונים. על שאירע בתקופה ארוכה זו, אנו לומדים מהכתובות המרובות הפזורות בכל מצרים. המצרים ייחסו חשיבות עצומה להנצחה וכל מי שיכל חקק את שמו למזכרת לדורות הבאים. בנוסף, האקלים היבש שימר את הפפירוסים מכיליון, ובזכות זאת אנו יכולים לעקוב אחר תולדות הארץ, שושלת אחר שושלת (שושלת היא שורה של שליטים השייכים לאותה משפחה, הנמשכת במשך דורות. או כאילו הממונים על ידי שליטים בני המשפחה).

בשנת 3100 לפנה"ס מלך בשם נָעָרמֶר (מנס) איחד את מצרים העליונה עם מצרים התחתונה וייסד את שושלת המלכים הראשונה[3]. מאז, כל מלך ידגיש את מקומו כמאחד מצרים. בתקופה זו מומצא כתב ההירוגליפים וכנראה התפתח לוח השנה. כמו כן התבצעו עבודות השקיה וניקוז בהיקף גדול. אז גם נכתב החיבור הרפואי הראשון, הידוע לנו, על חכמת הניתוח. באותה תקופה נמצאים בארץ ישראל קנקני מזון הנושאים את שמו של נערמר. הממצא המפורסם ביותר הקשור לנערמר, הוא לוח שחיקה הנושא את שמו. נערמר מופיע כאן כשהוא חובש פעם אחת את כתר מצרים העליונה ופעם אחת את כתר מצרים התחתונה. המלך נערמר נראה כשהוא מכה אויב באלה ומעל מופיע האל חור המגיש למלך ראש שבוי, הנשען על ששה צמחי פפירוס, המסמלים את מצרים התחתונה. כנראה שמשמעות התיאור היא הכנעת מצרים התחתונה. למטה נראים שני אויביו נמלטים. אלו כנראה כנענים, על פי חומת הקדמות והנסגות שלצדם.

שתי השושלות הראשונות נמשכו כ-400 שנה לערך, ומכונות "התקופה הפרוטו-שושלתית". בתקופה זו התפתחה התרבות החומרית במצרים וכך הוכשרו התנאים לתקופת הפאר של הממלכה העתיקה, שבה הגיעה התרבות להישגים חומריים גדולים וכמותם גם שיטות הממשל.

את תולדות הממלכה הקדומה (שושלות 3-6) מונים החל מהמלך ג'וסר (2686-2613 לפנה"ס), מייסד השושלת השלישית. נוביה התחתית נתונה כבר תחת שלטון מצרי. פירמידת המדרגות בסקרה, שנבנתה על קברו, מבשרת תופעה חדשה של בניית קברי ענק, שצורתם פירמידה. בתקופתו מתחילה הבנייה המצרית באבן. בתקופה זו יוצאים הפרעונים למסעות מלחמה כנגד הנובים שכניהם מדרום, מייבאים עצים מלבנון וכורים טורקיז בסיני. המרכז הדתי החשוב ביותר נמצא באון (הליופוליס) ובמרכז הפולחן, אל השמש רע[4]. בתקופת השושלת הרביעית (2613-2494 לפנה"ס), הקים המלך סנפרו, את הפירמידה הכפופה בדהשור. בנוסף להצטיינותו בפרויקטים של בניה, כמו פירמידות, מבצרים ומקדשים, דאג סנפרו לכלכלת המדינה ולביטחונה. עיקר הידיעות על שלטונו מקורן ב"אבן פלרמו", בה השתמרו פרטים על שש מתוך עשרים וארבע שנות מלכותו. מחוץ להצטיינותו במעשי בניה, מבצרים ובתים, דאג סנפרו לכלכלת המדינה ולביטחונה. הוא ייבא עצים מגבל (ביבלוס) שבסוריה וכרה טורקיז מהמכרות שבסיני.

יורשיו חופו, חופרע ומנכאורע ,הקימו את הפירמידות בגיזה ולצדן מקדשי חניטה, מקדשי מוות ופרוזדור המחבר ביניהן. מתקופה זו נמצאה ספינת המוות השמורה במוזיאון מיוחד. המלך חפרע חוצב את הספינכס, שומר פתח המתים של גיזה.

ההמון העריץ את המלכים האדירים ואת הישגיהם הכבירים. המלך כונה "פרעה", מילה שהוראתה "בית גדול", על שם היכלו האדיר. סביב מפעלי הבניה הללו התפתחה פקידות ענפה שעסקה בגיוס עבדים ושבויים, גבית מיסים ואחסון מוצרי מזון שנלקחו כמס במחסנים המלכותיים, יין, דבש, שמן, מלח, קמח וכו'.

המצרים הקדמונים האמינו בהישארות הנפש, הם חנטו את חשובי מתיהם, קברו אותם עם רכושם וכלים לשימושם אחרי המוות. ככל שהאדם היה חשוב יותר כך בנו לו קבר גדול, גבוה וחזק שיגן על גופו החנוט, שכן הם האמינו בקשר בין שלמות הגוף להשארות הנפש. כמו כן, הם בנו פסלים למת, פסלי הקא, כדי להנציח את המת, כפי שרצו שייזכר ויופיע בחיי הנצח ועל הקירות תיארו את ה"קא", נשמתו בת האלמוות.

ראו כתבה ב-Ynet: לראות אדם בן 2200 שנה.

כבר בתקופת הממלכה הקדומה התפתחה תרבות מפותחת בעלת הישגים רבים במדעים, הנדסה, רפואה, ספרות ועוד. המלך הבולט של השושלת החמישית (2181-2345) הוא המלך אונס (Unas) . הוא ייבא קטורת מארץ פונט (סומליה). בתקופתו מופיעים הטכסטים הדתיים הראשונים, המכונים "כתבי הפירמידות", בפירמידה שלו בסקרה. בתקופה מקיימת מצרים קשרי ספנות עם גבל (בסוריה של ימינו).

בתקופת השושלת השישית (2345-2181), ידוע המלך טטי, ששרידי הפירמידה שלו מופיעה בסקרה החלה התנוונות. כבר בימי השושלת החמישית עלה בידי הנציבים המצריים שניהלו קודם בשם הפרעונים חבלים שונים במצרים, להבטיח את משרותיהם לבניהם ובתקופת השושלת ה-6 הם הפכו מפקידי השלטון לנסיכים השולטים איש איש בנחלתו. כפי שהיה בתקופה הטרום שושלתית. באותה תקופה בארץ ישראל, נחרבו ערי הברונזה הקדומה. כנען (שם מצרי שהוראתו ארגמן), מוזכרת בכתובת מקברו של וני, מפקד בצבאו של המלך פפי ה-I, כ"ארץ דיריי החולות" והכרמל מתואר כ"אף ראש האיילה"[5].

בתקופת הביניים הראשונה, 2181-2133 , עלו השליטים המקומיים. מקבילה לתקופת הברונזה הביניימית בכנען. בתקופת השושלת ה-7-8 התקיים שלטון קיקיוני במוף (ממפיס). העדות המהימנה ביותר של התקופה, השתמרה ב"פפירוס ליידן", בחיבור הידוע כ"תוכחות חכם מצרי"[6]. הפפירוס מתאר תקופה קשה הבאה על מצרים. אין הסכמה מהו אופיו של הטקסט: האם מדובר בקינה בהשראת התוהו של תקופת הביניים, במעשייה היסטורית המתארת את נפילת הממלכה הקדומה כמה מאות שנים לפני כן, בנבואה קדומה על העתיד לבוא, ואולי אף שילוב כלשהו של אלמנטים אלו. על פי מרבית ההיסטוריונים, הפפירוס מתאר את נפילתה של ממלכת מצרים הקדומה מספר מאות קודם לכן.

מצרים מתוארת בפפירוס זה, במצב של אנרכיה וכאוס – אסונות טבע, הפיכת מעמדות, מרד העבדים באדוניהם. תקופה שבה הכול בוזזים, שודדים ורוצחים. העשירים נעשו עניים, העניים עשירים, ומלחמה, מגיפות, רעב ומוות נמצאים בכל מקום. הנשים הפכו לעקרות ואינן מסוגלות להרות. אנשים נקברים בנהר. המדבר מתפשט במצרים, יישובים נהרסים, פראים באים מבחוץ להתיישב במצרים, והמלך נלקח ביד עניים. סממן של ההתרסקות הוא הקינה על כך שמשרתים עוזבים את שירותם ונוהגים במרדנות. בשל כך ובשל הצהרות כגון "הנהר נעשה לדם", "אין למצוא פירות, גם לא ירק", "אבוי, בני הנסיכים הוטחו אל הקירות. אבוי בני הנסיכים הושלכו לרחובות", "בכל מקום נמצא קובר אחיו באדמה", "אנחות מלאו את הארץ, אנחות, קינה ומספד". יש המפרשים את המסמך כמתאר את מכות מצרים ויציאת מצרים המופיעות בתנ"ך[7].

המצב המדיני מאופיין באי סדר פנימי ופלישת שבטים זרים. בתקופת השושלות ה-9 וה-10 אצילי חָנֶס (הרקליאופוליס) לכדו את השלטון וקיימו שורה רצופה של 18 מלכים. באותה תקופה מופיעה לראשונה נוא אמון כמקום מושבם של שליטים תקיפים, אשר גברו על שליטי הצפון והעבירו את מרכז הממלכה אל הדרום.

השושלת ה-11 והשושלת ה-12 הן תקופת הממלכה התיכונה (2133-1786). המלך מנתוחותפ השני תפס בכוח את השלטון ומחדש את איחודה של מצרים. מושב המלוכה עובר לנוא אמון (תבי, לוקסור). יש פריחה תרבותית מחודשת בתחום הארכיטקטורה, הפיסול הציור והגילוף המצריים. תקופה קלאסית בספרות.

הספרות והשירה שהתפתחו בתקופה זו, מעידים בין היתר על מודעות חברתית, דאגה לעני ולחלש ותיקווה לעתיד טוב יותר. במקביל התפתחה ספרות מסעות והרפתקאות מהווי הספנים והסוחרים המצרים.

בשושלת ה-12 עלו פרעונים חזקים, המדכאים את האצילים הפיאודליים, יוזמים מפעלי השקאה גדולים, מנצלים במרץ את מכרות הטורקיז בסיני ובונים מוצבים קדמיים דרומה, עד לאשד השלישי של הנילוס. המלך אמנאמחת הראשון (1991-1962 לפנה"ס) ארגן מחדש את המינהל והמחוזות. הוא בנה את "חומת המושל" כדי להגן על הגבול המזרחי מפני חדירות מחצי האי סיני. בתקופה זו נבנות הפירמידות האחרונות והפעם בשקע פאיום ודמנהור. מלכי השושלת יוצאים למסעות מלחמה ולכיבושים ויוצרים את האימפריה המצרית[8].

מתקופה זו נמצאו "כתבי המארות". אלו טקסטים מאגיים נגד קבוצת אנשים או עיר. הכתובות מופיעות על גבי קערות ובהן מוזכרות ערים בארץ ישראל וסוריה. המטרה בנוהג שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, הייתה בבחינת "זה יהיה גורלו של המורד במצרים..", מעין קללה נמרצת שתחול על ערי הסביבה אם ימרדו. בחרסים נזכרות הערים ועוד ערים רבות, ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח. כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ כנען.

כנענים יורדים מצריימה. תמשיח קיר בבני חסן, מן השושלת ה-12. צילום: גילי חסקין, ינואר 2020

אחרי נפילת השושלת ה-12 באה תקופה אפלה של אי סדרים ומריבות פנימיות.[9]

השושלות ה-13-17 (1786-1580 לפנה"ס) הן תקופת הביניים השנייה. בתקופה זו פולשים למצרים מי שכונו "ח'אקה שסות", היינו, "מושלי ארצות זרות". אך הם מוכרים יותר בשם שהיוונים העניקו להם – "חיקסוס". הם שלטו במצרים כ-200 שנה. ייתכן מאד שהגיעו מקדמת אסיה. כנראה שמוצאם היה שמי. מופיעים שמות מלכים כמו "יעקב הר", ענת הר" ועוד. אליהם ידועים גם בתרבות כנען: ענת, עשתורת, קדש ורשף. הם מכניסים למצרים סוסים, מרכבות וכלי נשק חדשים, כדוגמת קשתות וחצים. בירתם היתה אווריס (Avaris) שבצפון הדלתא. בתקופה זו לפי המוסרת, ירדה משפחת יעקב אבינו מצרימה[10]. בארץ ישראל התפתחה תרבות חומרית זהה לזו של מצרים, וכללה הקמת סוללות עפר שעיצבו את צורתם של מרבית הערים הכנעניות בארץ ישראל (חצור, יבנה –ים, דן). המצרים מתוודעים לציוד אסייתי אדיר, כוח קשתות ירי מצוינות, פגיונות ומגינים מיוחדים ובעיקר מרכבות רתומות לסוסים, שלימים יסמלו את מצרים[11]. המקורות המצריים המעטים טוענים כי החיקסוס נהגו בתוקפנות בתושבים המצריים, לא נטמעו באוכלוסייה המקומית וקיימו תרבות מקבילה משלהם. תרבותם הייתה צבאית למחצה ואכזרית, והם הביאו איתם כלי נשק חדשים ויעילים כמו מרכבות אישיות או זוגיות רתומות לסוס. לא ברור בדיוק מוצאם של הח'יקסוס, כמה שנים שלטו במצרים ומה היתה צורת שלטונם. אחת הסיבות לכך היתה שהמצרים שבאו אחריהם השתדלו למחוק להם כל שריד וזכר.

מייסד השושלת ה-18 (1580-1320)  יעחמס, כבש את בירת החיקסוס אשר בצוען. הסיבה המסורתית למרד היתה טענתו של פרעה אפפי, כי מפריע לו שאון סוסי היאור אשר בנילוס… יעחמס גירש את החיקסוס ורודף אחריהם עד תל שרוחן (תל אל פרעה – דרום) שבארץ ישראל, צר עליהם שלש שנים וכובש את מעוזם האחרון. לאחר כיבוש תל שרוחן התקדמו צבאות פרעה ותפשו את ייתר מרכזי השלטון החיקסוסי בכנען. מאז ראו עצמם המצרים כממשיכי שלטון החיקסוס גם בכנען ובסוריה.

השלטון החיקסוסי הותיר אחריו טראומה במצרים. שני דורות לאחר כיבושם כתבה המלכה חאתשפסות: "שבתי ובניתי את אשר היה חרב. הקמתי את אשר היה לא גמור. מאז ישבו בני אסיה בתול עווראת (Avarat)  אשר בארץ הצפון והדלתא והברברים היו בתוכם, בהפילם את אשר נעשה, כי שלטו ולא ידעו את רע". יעחמס העביר את מרכז השלטון לנוא אמון ובמרכז הפולחן הציב את האל אמון. בתקופת השושלת ה-18 התפתחה מלאכת מחשבת עשירה והספרות פרחה. המקדשים המפוארים ביותר שנותרו מתקופה זו הם מקדש אמנחותפ השלישי בלוקסור ומקדש חאתשפסות בדיר אל בח'רי. אמנחותפ הראשון ירש את כס יעחמס ב-1546 לפנה"ס והיה כנראה מייסד האימפריה המצרית, שכן יורשו הכריז בעלותו לכס המלוכה כי ממלכתו משתרעת עד נהר הפרת.

חַתְּשֶׁפְּסוּת (1508-1458 לפנה"ס בקירוב) הייתה המלכה החמישית בשושלת השמונה עשרה. הייתה בתם הבכורה של תחותמס הראשון ואשתו-אחותו למחצה אחמוסה.  היא היתה אחת החשובות שבפרעוני השושלת. משמעות השם "חתשפסות" הוא "הבכירה שבנשות האצולה". מינויה ואופן שלטונה מעידים על עוצמתן של הנשים במצרים העתיקה, לפחות בקרב המעמד העליון. אך פרעה אשה היה דבר כמעט בלתי נתפס, שרק צירוף מקרים חד פעמי יצר אותו. בשנת 1490 לפנה"ס הוכתרה כאשת השליט תחותמס השני שהיה גם אחיה למחצה, לאחר מותו בשנת 1479 לפנה"ס מונתה כעוצרת הממלכה עבור היורש המיועד תחותמס השלישי, שהיה אז בן עשר. תחותמס השלישי היה בנו של תחותמס השני, אך לא מאשתו-אחותו חתשפסות. כשהגיע זמנו של היורש המיועד לשלוט סירבה חתשפסות לפנות את מקומה והמשיכה בשלטון יחיד ללא בעל לצידה. בראשית ימיה דמותה המפוסלת היא נשית מאוד, יפת פנים וגוף. פסלים מאוחרים יותר מתארים אותה יותר ויותר בדמות גבר, ואפילו עם זקן, ולבושה לבוש גבר. האגיפטולוג ג'יימס הנרי ברסטד תיאר אותה בתור "האישה הגדולה הראשונה בהיסטוריה המתועדת".

חתשפסות הקפידה על מדיניות לא לוחמנית פנימית וחיצונית, ופיתחה מסחר בינלאומי עם הפיניקים ועם ארץ פונט ולשם כך שיקמה את מערכת הכבישים. בימיה שרר שלום, והיא התפנתה למפעלי בנייה גדולים להאדרת שמה. מקדש המוות שלה בדיר אל בח'רי נראה כפורץ מתוך הסלע, הודות לגאונות של סנמות, שהיה האדריכל הראשי שלה וכנראה גם מאהבה.

הבא אחריה, תחותימס השלישי (1490-1450) התייחס לתקופת שלטונה של דודתו חאתשפסות כאל בלתי חוקית ומשום כך מחק את שמותיה המלכותיים והציב את שמו במקומם. כמו כן, מנה את שנות שלטונו החל ממות תחותימס השני והוסיף לשנות שלטונו את שנות שלטונה של חאתשפסות. תחותימס השלישי הרחיב את תחומי האימפריה לשיא והגיע עד גבול מסופוטמיה באנאלים שלו שבמקדש כרנך, מופיעות 119 ערים כנעניות שכבש ושלט בהן (פירוש המילה אנאלים הוא "ספרי השנים" – כלומר: שנתונים, יומני מסע, שנכתבו על-ידי מלכים במזרח הקדום, בהם תיארו את מסעות המלחמה שלהם). הקרב הידוע ביותר הקשור בשמו הוא קרב מגידו, שהתרחש ב-1468 לפנה"ס, שם התגבר על קואליציה של 330 מלכים, מושלים ונסיכים.  כנען הפכה לפרובינציה מצרית. תחותימס השלישי השליט על המחוזות שליטים מטעמו שיהיו נאמנים לו ולקח את בניהם כבני ערובה למצריים כדי להבטיח את התנהגותם הטובה של אבותיהם. הוא השתלט על נמלי פיניקיה והיכה את ממלכת מיתני ששכנה בצפון סוריה של היום. הדי נצחונו זה היו כה גדולים עד שזיכוהו במנחות משליטי אשור, חת ובבל. בסוף ימיו הגיעו תחומי מצרים מהפרת ועד לדרום סודאן. זאת היתה נקודת השיא של עצמתה.

בתקופת הממלכה החדשה ובעיקר בתקופתו של תחותימס השלישי עלה מעמד חדש. מעמד כוהני האל אמון-רע, ובראשם הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים. מערכת המשפט והפקידות התפתחו מאוד. נתמנה שר ראשי למצרים העליונה, שר ראשי למצרים התחתונה, ומשנה למלך, בדרך כלל בן המלך, האחראי לאימפריה הדרומית ולמכרות הזהב בנוביה. על האימפריה בצפון היה אחראי המלך עצמו. השלטון הדתי עובר באותם הימים מהאל רע לאל אמון וכוהניו ונוספים אלים חדשים נוספים. מתרחב פולחן המתים, ומונהג "ספר המתים" שהוא מעין וידוי שהמת לוקח אל עולם המתים, על מעשים שעשה או לא עשה בחייו. האמונה בצורך בהישארות הגוף ממשיכה ואף גוברת. מטרת הקברים החצובים בהר, כפי שהיתה מטרת הפירמידות החזקות, לשמור על הגוף (והרכוש) לנצח, כדי שהנשמה תתקיים לנצח בעולם המתים.

המלך אמנחותפ השלישי (1417-1379) פיתח מערכת קשרים עם הממלכות שסביבו על ידי קשרי חיתון. בתקופת הממלכה החדשה הקיפו כיבושי הפרעונים את כול הארצות שבין נהר פרת לאשד הרביעי של הנילוס (סודן). נוא אמון היתה לכרך גדול והתקיימו קשרים הדוקים עם ארצות הים התיכון. השושלת ה-18 שגשגה למעלה מ-230 שנה, עד שנתערערה על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים. הצפון החל להתפורר בשל הלחץ של החיתים והחורים ובשולי הממלכה היו בעיות של הסתננות שבטי נוודים, ביניהם הח'בירו, שכנראה התמזגו עם שבטי ישראל. גורם נוסף שגרם להיחלשות השושלת היה המהפכה הדתית של אמנחותפ הרביעי, שנעשתה כנראה במטרה להקטין את כוח הכוהנים.

המלך הנהיג פולחן שבמרכזו האל אתון[12], שצורתו קרני שמש. לא היה זה מונותיאיזם, כפי שנהוג לחשוב, אלא הנותאיזם שעיקרו אמונה באל אחד מרכזי ולצדו אלים נוספים, בעלי חשיבות פחותה. והולכת של כוהני האל אמון. כבר אביו, אמנחותפ השלישי תמך בכוהני אתון והרחיב את שליטתם הדתית. הוא כרת בריתות עם מלך בבל ומלך מיתני, אשתו הייתה ממוצא ארץ ישראלי או סורי, שמה היה תיִי. בחצר המלך הורגשה השפעת הדת הכנענית ופולחן השמש. כל אלה, כולל השפעה של אמו, הביאו לכך שהוא ביקש להכניס תיקונים בדת המצרית. בשנה החמישית למלכותו, שינה אמנחותפ הרביעי את שמו באופן רשמי ל"אח'נתון" (בין הפירושים המקובלים: 'הראוי לעבוד את אתון', 'בחירו של אתון' ו'הרוח המפוארת של אתון'), כעדות לפולחן החדש. בשנה השביעית למלכותו הועברה הבירה מנא אמון לאח'תאתון שבמדבר המערבי, אם כי בנייתה של העיר נמשכה עוד שנתיים לאחר מכן. היתה זו עיר חדשה לגמרי שתחומיה סומנו באסטלות זיכרון, רחובותיה נבנו בקווים ישרים שתי וערב. אח'נתון הקים בה מקדש מרכזי לאתון, ארמון מלוכה ובתים לפמליית המלך. הוא גם בנה קומפלקס מקדשים מהמסיביים ביותר במצרים העתיקה, לכבודו של אתון, ליד המקדש הישן לאמון. במקדשים אלה עבדו את אתון בשמש הישירה, בניגוד למקדשים החשוכים שבהם עבדו את האלים הישנים. אח'נתון חיבר גם תפילה לאתון. היו חוקרים שסברו שהמזמור "ברכי נפשי" (תהילים ק"ד) הושפע מהמנון זה. על פי האמונה שנוצרה, ה"אתוניזם", אתון היה האל הבורא, המחייה, הזן ומפרנס את הכול, הן האדם והן הבהמה; יוצר הוולד בבטן אמו והאפרוח בביצתו; נותן לכל אחד לפי צרכיו. הוא נתן את הנילוס לאנשי מצרים, ואת הגשם לארצות אחרות. הוא משנה ומחליף את הזמנים.

סגנונות האמנות שפרחו בתקופה קצרה זו היו שונים באופן מובהק מאמנות מצרית אחרת, והוצגו בהם עיוותים גופניים שונים, כמו ראשים מאורכים ובטן בולטת, כיעור מוגזם ויופייה של אשתו נפרטיטי. בפעם היחידה באמנות המצרית המלכותית, משפחתו של אחנתון צוירה באופן נטורליסטי במובהק, והם אף מראים חיבה אחד לשני. אשתו של המלך אינה מתוארת כקטנטונת, ליד פסלו הרם של בעלה, אלא כשווה לו בגודל. נפרטיטי גם נמצאת על יד פרעה בפעולות שבדרך כלל רק פרעה היה יכול לעשות, והדבר מרמז כי היא הגיעה להשפעה בלתי רגילה עבור מלכה. הוא עצמו מתואר עם ירכיים ענקיות ופנים מאורכות. חל גם שינוי בספרות. מעבר ללשון הדיבור במקום הסגנון הקלאסי. הוא העתיק את בירתו לעיר אחתאתון, לימים תל אל עמרנה. שם התגלה ארכיון משרד החוץ המצרי ובו מכתבים שהגיעו מכנען, העתקי מכתבים שנשלחו לשם ולארצות אחרות. הארכיון שופך אור על הקורה בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת ומשקף את חולשת הממשל המצרי בשליטתו על ערי המדינה הקטנות שבשטחי הכיבוש. בתקופת בנו תות ענך אמון ( 1361-1352 לפנה"ס ) הוחזר מושב המלוכה לנוא אמון. קבר תות ענך אמון שנחשף בשלמותו בעמק המלכים מפרסם אותו בכול העולם, למרות שהיה מלך קצר ימים וקטן חשיבות. המלך חרמחב החזיר למדינה את השלטון המסודר ויורשיו הדפו את הסכנה החיתית.

הידועים מבין מלכי השושלת ה-19 (1320-1200 לפנה"ס) הם רעמסס הראשון (1320-1318 לפנה"ס), שהוראת שמו היא: "האל רע ילד אותו",  שהחזיר את הסדר על כנו ושקם את האימפריה המצרית. יש חוקרים[13] שמציעים שמוצאו של רעמסס הוא בחלקו חיקסוסי, כלומר אבותיו הם משרידי החיקסוס שנשארו משועבדים בדלתא (בה נולד הוא ואף שני הדורות שלפניו) לאחר הכיבוש של יעחמס הראשון והתבוללו עם השנים בחברה המצרית הכללית, אף על פי שמורשתם נשתמרה בדרך כלשהי. עצם ההכרה של בנו, רעמסס השני, במלכי החיקסוס ברשימת המלכים מטורינו[14], חגיגת 400 השנה לקבלת האל סת בידיהם בדלתא של הנילוס (אסטלת 400 השנים שלו), קביעת בירת ממלכתו של רעמסס השני בפר-רעמסס, בה התקיימה בירתם אווריס, העובדה כי בנו של רעמסס הראשון  נקרא "סתי", כמו שמו של האל הראשי של החיקסוס (שבשל כך לא היה אהוד על מצרים מקומיים), תומכים בהשערה זאת.

סתי הראשון חידש את מסעות המלחמה לארץ ישראל ולסוריה. הוא החל בבניית אולם העמודים (היפוסטייל), אשר בכרנך ובנה את מקדש אוזיריס אשר באבידוס . על קיר במקדשו זה נמצאה רשימת מלכים הידועה גם בשם "לוח אבידוס", שהיא תבליט המכיל רשימה של 76 מלכי מצרים ממצרים העתיקה. התבליט מורכב משלוש שורות, בשתי השורות הראשונות מופיעים שמות המלכים, 38 שמות בכל שורה[15]. השורה השלישית מציינת את שמותיו השונים של סתי. על קיר המקדש מופיעה מפה ראשונה הקשורה לארץ ישראל – מפת תבליט המתארת את רצף המצודות מקנטרה לעזה וכן תעלה מהנילוס לים סוף.

רעמסס השני נחשב לגדול מלכיה של מצרים. שמו המלכותי הרשמי היה: ״אוסרמע'תרע סטפנרע״ (במצרית: ״הצדק של האל רע חזק, נבחר האל רע". חיבתו של רעמסס לאלים כנעניים (קרא לסוסתו האהובה ולבתו הבכורה בינתענת על שם אלת המלחמה הכנענית ענת) לצד מאפייניו הפיזיים שנראים לא שגרתיים לאדם מצרי (אף מעוקל ושיער חלק) מחזקים את ההשערה שמוצא השושלת במלכי החיקסוס. הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים.. כיום מכונה בספרות המחקר ההיסטורי-ארכאולוגי: "רעמסס הגדול" ("Ramses the Great")  כדי להבדילו מפרעונים אחרים בעלי השם רעמסס שכוחם הצבאי, אורך שלטונם וגודל ממלכתם היו קטנים בהרבה משלו. רעמסס השני בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים.

בהיותו רודף כבוד, לא נמנע מלמחוק מהמונומנטים את שמות קודמיו ולחקוק את שמו תחתיהם. בראשית מלכותו התעמת עם האימפריה החיתית שמרכזה בחתושש, אשר באנטוליה ואשר נגסה בשטחי השליטה המצרית שבסוריה. בעקבות סכסוך על ממלכת אמורו שבלבנון של ימינו, יצא נגד החיתים לקרב הכרעה בקדש אשר על הנהר אורנטס (עסי) בשנת 1285 לפנה"ס, בשנה ה-5 של מלכותו. הקרב שהסתיים ללא הכרעה ברורה מוצג כניצחון גדול על גבי קירותיהם של ששה מקשים. לפי תעודות מחתושש (בוע'זקוי), בירת החיתים, הסותרת את האמור במקורות המצריים, הובס רעמסס בקרב. על כול פנים ברור כי רעמסס השני לא הצליח להכות את אויביו והעיר קדש לא נכבשה. בשנה ה-18 למלכותו כונן ברית שלום עם החיתים, בעקבות הופעת הכוח האשורי. נוסח הברית נשמר בשני העתקים: בכתב הירוגליפים ובכתב היתדות ("חוזה הכסף"). כדי לתת תוקף לברית, נשא רעמסס לאשה, את בת חתושיליש, מלך החיתים. הוא הפנה את מרצו הפנה למפעלי בניה: ערים חדשות בדלתא, כגון פיתום ורעמסס ומקדשי אבו סימבל.

בשנתו השנייה למלכות הותקפה מצרים בידי שודדי ים שרדנים שפלשו דרך הדלתא של הנילוס ושהוכנעו על ידי צבאו של רעמסס, ששילב את אלו מבין השבויים שלקח כחיילים בצבאו, מימיו נותרו שתי אסטלות המנציחות את האירוע: אסטלת טאניס ואסטלת אסואן. מימיו של רעמסס השני מופיעה איגרת ח'ורי, משנת 1250 לפנה"ס. ח'ורי כותב איגרת לאחד השליחי של האימפריה. חשיבותה הגיאוגרפית-היסטורית של האיגרת היא בתיאור המפורט של האימפריה המצרית[16].

המלך מרנפתח (1236-1223 לפנה"ס), שעלה לשלטון כבר בגיל זקן, נלחם במרידות בכנען. בתקופתו החלה ההתנחלות הישראלית בכנען. מצבת מרנפתח מזכירה לראשונה (ובפעם היחידה) את השם "ישראל" במקור מצרי ["נבוזה כנען בכול רע, נלקחה אשקלון, נתפסה גזר, ינועם היתה כלא היתה, הושם ישראל, אין לו זרע. היתה ח'ארו כאלמנה למצרים"]. את השושלת ה-20 (1200-1085 לפנה"ס) מקים המלך סתי – נחת'. בנו רעמסס השלישי שמר על גבולות המלכה בפני פולשים זרים. הוא היה אחת הדמויות המלכותיות הבולטות של הממלכה החדשה. הוא ביצע רפורמה במנהל וארגן מחדש את הצבא. ידוע במיוחד הקרב הגדול שלו כנגד גויי הים, המתואר על קירות מקדש המוות שלו במדינת האבו. מבין גויי הים ידועים לנו הפלשתים, אם כי במקדש מדינת האבו מופיעים גם שבטים נוספים, כגון ת'כרים, שרדנו, סיקוליים, לבנוניים והדנאים, שאולי קשורים לשבט דן[17]. רעמסס הצליח לגבור עליהם ואת נצחונו עליהם הנציח בתבליטים במקדש המוות שלו, במדינת האבו.

רעמסס השלישי מלך 32 שנה. בהיותו זקן, נקשר נגדו קשר, שאורגן על ידי אשתו תי. השופטים נשפטו על ידי יורשו ומהלך החקירה ידוע היטב מתוך הפפירוס המשפטי מטורינו ושני פפירוסים נוספים. המסמך העשיר והגדול ביותר של התקופה נערך בימי בנו ומוכר בשם "פפירוס האריס הגדול". המסמך מכיל רשימה של כל מעשי הבניה וההתרמה, שהעניקו למלך המנוח את אהדת האלים. "פפירוס האריס א'", שהוא מהפפירוסים הארוכים ביותר שנמצאו שמקורם במצרים העתיקה. אורך הפפירוס הוא 42 מטר, הוא מחולק לחמישה קטעים, והוא כולל 1,500 שורות של טקסט. הטקסט מעוטר בשלושה ציורים המתארים את רעמסס השלישי בחברת האלים.

בסוף השושלת ה-20 נכתבת מגילת ואן אמון המגוללת את סיפורו של כהן מצרי שיצא לכנען לרכוש ארזים ונתקל ביחסם המזלזל של אנשי כנען, הממחיש את השקיעה המצרית.

תקופת השפל בתולדות מצרים, חלה בסוף ימי הממלכה החדשה, כלומר בימיה שושלתה-21 ועד כיבוש מצרים, בידי אלכסנדר מוקדון.

השושלת ה-21 פותחת את תקופת הביניים השלישית, תקופה של מלכים חלשים שניוונו את המדינה והכוח עבר לידי הכוהנים (בארץ באותה תקופה מולכים שאול, דוד ושלמה). חרי-חור, הכוהן הגדול מנוא אמון, נטל בשלב מסוים את תואר המלוכה מידי רעמסס ה-11. עלייתו מבשרת את התפלגות הממלכה. שכן בצפון, בטאניס אשר בדלתא, התבססה שושלת מלוכה מקבילה[18] . מלכים אלו לא הרבו לבנות. גם בתחומים אחרים אין לראות אצלם יוזמה רבה, ועל- כן מסתבר כי שלשת היובלות של שלטונם היו תקופת ירידה מתמדת". אחד ממלכי שושלת זו היה אמנמאפת, הוא מלך שנים רבות, כ50- שנה, אבל על מאורעות מלכותו אין אנו יודעים הרבה[19]. בתקופה זו נכתבה מגילת ואן מון, המתארת את מסעו של כהן לגבל שבסוריה, כדי לרכוש עצי ארז לבניה. מהיחס שקיבל, ניתן ללמוד על הירידה במעמדה הבינלאומי של מצרים. מלכי השושלת היו מיודדים עם המלך שלמה. המלך המצרי העניק את העיר גזר לשלמה כנדוניה לנישואי בתו[20]. בשושלת ה-22 עלו לשלטון מלכים ממוצא לובי. עוד בתקופת הממלכה החדשה, לאחר שהובסו בידי פרעה מרנפתח, ניסו הלובים להתיישב באזור הדלתא.  ברבות הימים הדבר עלה בידם, על ידי הסתננות מתמדת. עד שנראו כמצרים לכול דבר. על חלקה הראשון של התקופה יש תעודות רבות ועל חלקה השני כמעט ואין דבר: בירתם נחרבה חורבן גמור שלא נשתמרו לנו שום ידיעות על אודות מלכותם, פרט לרמזים אחדים. חלפו בוודאי כ150 שנה של שלטון מפולג . הידוע במלכי השושלת היה שיאשק (שישק),. הוא זכה לתשומת לב מיוחדת במקרא בשל הפעילות המדינית שנקט כלפי ישראל. הוא תמך בכל מעשה שנועד לגרום איבה בין יהודה לאפרים. בחצרו מצא ירבעם מקלט מפני עונש המוות שהטיל עליו שלמה[21]. הוא זה שיצא בשנת 924 למסע בארץ ישראל, שכלל את בזיזת אוצרות בית המקדש[22].

בתקופתה שושלת ה-23 (730-817 לפנה"ס) הפילוג הגובר במצרים מעודד פלישה מצד הנובים. השליטים הללו טיפחו את לימוד העבר ותקופתם ניכרים ניצנים של תחייה תרבותית ריאליזם חדש מופיע בפיסול. המלך תהרקה (שהציב עמודי ענק במקדש כרנך) הוא "תהרקה מלך כוש" המקראי[23]. נוא אמון נבזזה בעת פלישות האשורים. החורבן הותיר רושם עז על בני התקופה[24]. ותקופה אשורית. תקופה זו מכונה גם "תקופת ההתנוונות". מצרים של אותה תקופה מכונה "משענת קנה רצוץ" בדבריו של רבשקה אל חזקיהו[25].

בתקופת השושלת ה-24 בשנת 751 לפנה"ס, עלה על כס המלוכה שליט נובי ושמו פי-ענחי, שביקש לכבוש את מצרים מדרום. אולם באותה שעה נטל על עצמו תפנ-אח'ת שליט סאיס שבצפון, לאחד את מצרים, תחת שלטונו הוא. הוא ייסד את השושלת ה-24. בימיו ובימי יורשו בוכחוריס (ואח-כא-רע במצרית), גברה הסכנה האשורית. תיגלת פילאסר כבש את עזה והציב משמר אשורי קבוע, בגבול מצרים וארץ ישראל. המדיניות המצרית הושתתה על תמיכה בכוחות הלוונט, כנגד אשור. למרות זאת הצליח שלמנאסר החמישי לכבוש את שומרון וסרגון השני הפכה לפחווה אשורית. השושלת ה-25 , בשמה הנפוץ יותר "השושלת הנובית", משלה בדרום, במקביל לשושלת ה-24. המלך שא-בא-כוא איחד את מצרים ולפי נתון, לקח בשבי את בוכחוריס ושרף אותו חיים.  יורשו הוא "תהרקה מלך כוש" המקראי. מצרים שבה מצרים שבה לפעילות באסיה, כנגד אשור, אבל נכשלה.

בשנת 701 לפנה"ס פלשו האשורים לממלכת יהודה במסגרת מסע המלחמה של סנחריב[. בשלב הזה החליטו המצרים, תחת שלטון הנובים להתערב, ככל הנראה מחשש להתחזקותה של ממלכת אשור והתקרבותה באופן משמעותי אל גבולות ממלכת מצרים, כפי שמסופר בספר מלכים: "וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִיתָּךְ…" (מלכים ב', י"ט, ט'). שני הצבאות התנגשו בסמוך לעיר המקראית אלתקה (בסמוך למושב גאליה של ימינו). אומנם לפי המקורות האשוריים מסופר על ניצחון מזהיר של סנחריב על צבא מצרים בפיקודו של מי שמוזכר בתיאורם כ"ארור כל האלים הגדולים", היה זה לדעת רוב החוקרים תהרקה או כפי שמופיע בסיפור התנ"כי – תִּרְהָקָה, אשר הצליח בכל זאת לגרום לצבא האשורי נזק בקנה מידה משמעותי, שכן מסופר בהמשך אותו הפרק על השמדת מחנה הצבא האשורי באורח פלא: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִישָׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵה כֻּלָּם פְּגָרִים מֵתִים." (מלכים ב', י"ט, ל"א)

רוב החוקרים מסכימים שהתיאור הנ"ל מתאר את תוצאות הקרב בין תהרקה לסנחריב. לתוצאות אלה היו ככל הנראה השלכות מרחיקות לכת על ממלכת יהודה, מפני שלולא ההתערבות המצרית, הייתה ככל הנראה חרבה ממלכת יהודה בראשותו של חזקיהו בשנת 701 לפנה"ס, 115 שנה מוקדם יותר מהחורבן שאירע בסופו של דבר בשנת 586 לפנה"ס. בשנת 690 לפנה"ס הומלך תהרקה, בגיל 31 לפרעה ומיד החל להשקיע את עיקר מאמציו בפיתוח נרחב של ממלכת מצרים. מפעל זה התאפשר לו עקב ניצול חלון ההזדמנות הקצר שנוצר בעקבות הרגיעה באזור כולו: רוב השליטים המקומיים של ממלכת מצרים הוכנעו עוד בתקופת אביו ואחיו וממלכת אשור לאחר הקרב באלתקה נסוגה מאזור ממלכת יהודה. תהרקה הקים מפעלי בניה נרחבים ביותר מאז ימי יסוד הממלכה החדשה במאה ה-15 לפנה"ס שכללו תנופות בניה בשתי הערים המרכזיות בממלכה: נא אמון ונפאטה (בירתם של הנובים טרם כיבוש ממלכת מצרים). רבות מתרומותיו של תהרקה ניתן למצוא במקדשים הרבים אשר הקים והרחיב, והמפורסם שביניהם הוא המקדש בכרנך בסמוך לנא אמון, בו ניתן להבחין עד היום בעמוד בודד המתנשא לגובה של 19 מטרים, היחיד מבין עשרה שיצרו אכסדרה ענקית. בשנת 675 לפנה"ס ניסה אסרחדון, יורשו של סנחריב, לנתק את נתיב הספקת עצי הארז שסיפקו לתהרקה הפיניקים, על ידי שליחת צבאו לפיניקיה. תהרקה הגיב במהרה על ידי שיגור צבאו לעזרת בעלי בריתם בצפון, אך ללא הועיל. צבא אשור הצליח להביס את הפיניקים יחד עם המצרים שבאו לעזרתם ובמהרה פנה דרומה לכיוון ממלכת מצרים עצמה, הקרב בסילה (ליד קנטרה) התרחש בשנת 674 לפנה"ס. אולם תהרקה הצליח להביסם.

תקופת השקט לא נמשכה זמן רב, ושנתיים מאוחר יותר, בשנת 671 לפנה"ס, שלח אסרחדון את צבאו בפעם נוספת לכיוון מצרים. הפעם הייתה ידם של האשורים על העליונה, והנובים, תחת פיקודו של תהרקה נהדפו עד למוף (בירת הממלכה המצרית-נובית), דבר אשר אילץ לבסוף את תהרקה לנטוש את ממלכת מצרים ולהמלט לנוביה. בעקבות תבוסת הנובים, כתב אסרחדון באסטלת הניצחון של אסרחדון שהציב בשמאל[26] שהייתה בירת פחווה אשורית: "את ממלכתו, את הרמונו, את אושנח'רו יורש כתרו ואת שאר בניו ובנותיו, את רכושו ואת חפציו, את סוסיו, את בקרו ואת צאנו, אשר לא יספרו מרוב, נשאתי לאשור. את שורש כוש תלשתי ממצרים."

עם נסיגת הנובים בשנת 672 לפנה"ס מונה נכו בידי אשורבניפל מלך אשור לשליט העיר סאיס באזור הדלתה של הנילוס. נכו נחשב על ידי החוקרים לשליט חלש מאוד שלא הצליח לאחד את ממלכת מצרים ולהשתחרר מהשלטון אשורי. תקופת שלטונו ארכה רק שמונה שנים, שכן בשנת 664 לפנה"ס נהרג נכו בידי תנות אמון, בנו של שבכה, במסגרת הפלישה הנובית המחודשת למצרים, בסמוך למוף. הפלישה הנובית נבלמה במהרה בזכות תגובתו המהירה של אשורבניפל, אשר החיש את צבאו למצרים, דבר שאילץ את הנובים לסגת חזרה אל גבולות ממלכת כוש.

לאחר מותו של נכו הראשון, מונה בנו, פסמתיך הראשון, לשליט מצרים על ידי האשורים. אולם שלא כמו אביו, הצליח פסמתיך הראשון, לאחד את ממלכת מצרים מחדש ולהשתחרר מעול האשורים.

השושלת ה-26 (664-525) מסמלת תקופת עליה קצרת יומין. המלך פסמתיך שכנע את האשורים למנותו כנציב עליון ואחר כך פורק את עולם. הוא היה  סוחר מעולה בדגן וקומם את מצרים. על מפעליו ידוע מעט מאד, כמו על ייתר התקופות בהם מרכז השלטון ישב בדלתא. בנו היה פרעה נכו. השושלת מכונה גם "השושלת הסאיטית", על שום הבירה סאיס[27]. הצבא המצרי נשען על חיל שכירים יונים, קארים (דרום-מערב אנטוליה)  וסורים. הצי המצרי אורגן על פי מתכונת יוונית. בתקופה זו חוזרים לחיקוי האומנות העתיקה. מתקיים סחר עם יוון. בתקופה זו מתחילה השפעה מצרית חזקה על יוון, דבר שבא לידי ביטוי באדריכלות היוונית (עמודי אבן) ובפיסול הארכאי. נוסעים יוונים משוטטים במצרים. הרודוטוס מכנה אותה "מתנת הנילוס". היוונים מעניקים שמות כמו פירמידה, ספינכס, אובליסק ונילוס דלתה ואואזיס. שליטי השושלת ה-26 היו אלו אשר גירשו את האשורים בעזרת צבאות של שכירי חרב יוונים. מלכי שושלת זו היו בעלי מעורבות גבוהה במתרחש באזור המזרח התיכון כולו באותה התקופה. פרעה נכו שב ואחז בגישה המצרית לתמוך בכוח החלש. כך עלה בשנת 609 לפנה"ס לכרכמיש כדי לסייע לאחרון מלכי אשור, במלחמתו בבבל ובמדי. בדרכו כבש את אשקלון ועזה והביס את צבא יהודה, בראשות יאשיהו במגידו[28].

נכו הובס בכרכמיש על ידי צבא בבל שבראשו נבוכדנאצר[29] והאחרון הגיע עד נחל מצרים[30]. התבוסה האחרונה לא מנעה מהמצרים לעודד את יהויקים למרוד בבבל. בשנת 598 עלה צבא הכשדים על ירושלים. יהויקים מת ואילו יהויכין וחשובי הממלכה הוגלו לבבל[31]. בתוך מצרים התמסר נכו לכריית תעלה שתחבר בין האגמים המרים לנילוס ואף תכנן לשלוח ספנים פניקים להקיף את אפריקה.

כורש הפרסי הצליח לספח למלכותו את מדי ולודיה ובשנת 539 לפנה"ס, גם בבל נפלה לידו. הפרסים יצאו נגד מצרים. כמביזס (כנבוזי) היכה את צבא פסמתיך השלישי בפלסיום (בלוזה) וכך בא הקץ לשושלת ה-26.  הממלכה סופחה לשטח פרס עד לשנת 404 לפנה"ס. בתקופה זו ראו המלכים הפרסים בעצמם כפרעוני מצרים בני השושלת ה-27 אחדרי כנבוזי הגיע דרוויש למצרים, בשנת 517 לפני הספירה. הוא כיבד את הדת המקומית, דאג לכלכת המדינה ואף השלים את כריית תעלת ים סוף, שבבניית החל פרעה נכו השני. בשושלת ה-28-30 הפרסים מגורשים בעזרת היוונים. במצרים שלטו מלכים חלשים מן הדלתא. בשנת 343 חוזרים הפרסים שוב, לתקופה של עשר שנים, עד שמצרים וארץ ישראל נכבשות על ידי אלכסנדר מוקדון.

לשושלת ה-28 היה פרעה אחד: אמירתאיוס, אשר מרד בשליטים הפרסיים וחידש את השלטון המצרי במדינה.

השושלת ה-29 – שליטיה היו ממוצא מצרי, אך הסתמכו רבות על עזרת היוונים במלחמתם נגד הפרסים.

השושלת ה-30 ידועה גם כשושלת האחרונה של הפרעונים המצרים. בתקופה זו הפנו המצרים עורף ליוונים ובתגובה חברו האחרונים לפרס במלחמתה מול מצרים.

הערות

[1] מנתון נודע גם כמחבר הספרות האנטישמית הראשונה בעולם. אריה כשר, המטרות התעמולתיות של עלילת מאנתון בדבר מוצאם השפל של היהודים, (אריה כשר, מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל, ג’, תשל"ה  1975, עמ' 84-69).

[2] אבן פלרמו היא שבר גדול של אסטלה המכילה חלק מרשימת מלכי מצרים בתקופת הממלכה הקדומה מהשושלת הראשונה ועד השושלת החמישית. האבן מוצגת היום במוזיאון הארכאולוגי האזורי של פלרמו בסיציליה ומכאן שמה. שברים נוספים של האסטלה מוצגים במוזיאון המצרי בקהיר, ובמוזיאון פיטרי לארכאולוגיה מצרית בלונדון. האסטלה העשויה מבזלת מתוארכת לסוף תקופת השושלת החמישית של פרעוני מצרים, המאה ה-25 לפנה"ס, והיא מפרטת את המלכים שמלכו במצרים לאחר איחוד מצרים העליונה (הדרומית) עם מצרים התחתונה (הצפונית). הטקסט על גבי האסטלה מתחיל בתיעוד רשימת מלכים (רשימה הנחשבת אגדתית) ששלטו במשך מספר אלפי שנים שקדמו לעלייתו של האל הורוס, שעל פי הטקסט נתן את המלכות למנס שהיה מאחד מצרים העליונה והתחתונה

[3] יש המזהים את נמס עם נערמר ויש עם יורשו חור אחע).

[4]  בארץ ישראל: ממגורות בית ירח, בית ארבעת המרחבים].

[5] בסוף התקופה, חורבן מוחלט של ערי תקופת הברונזה הקדומה בארץ ישראל.

[6] הפפירוס מתוארך לסוף המאה ה-13 לפני הספירה; אך ככל הנראה מדובר בהעתקה של פפירוס מוקדם יותר

[7] דניאל משה לוי יוסף רוטשטיין, מקרא וארכאולוגיה, הוצאת בני רחל, ירושלים תשס"ט, עמ' 13–19.

[8] בארץ זו תקופת האבות. כתובת מימי שינוסרת השלישי (1878 – 1843 לפנה"ס) מזכירה מסע צבאי לשכם. טקסט חשוב הוא מגילת שנהאת (סינוהה), המגולל את סיפורו של פקיד בכיר הבורח ממצרים לארץ כנען, לאחר מותו של המלך אַמֶנמְחַאת הראשון..

[9] בארץ אין ערים. מתגלים קברים מפוארים, כמו בעין סמיה.

[10] לא כולם. בתעודה מצרית מ-1270  מוצאים את השם "אשר" באזור ואדי ערה: "קזארדי, ראש שבט אשר…עץ הבלסם"- פסוק לא מובן. מדובר על התקופה שלפני יציאת מצרים. דבר שאולי מביא למסקנה שחלק ממשפחות השבטים נשארו בארץ ולא ירדו למצרים.

[11] . טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד (דברים, "זי, 16).

[12] עדויות לעבודת האל אתון נמצאו לראשונה בטקסט (תמליל) מתקופת השושלת ה-12 (ממלכה תיכונה) המתוארך למאה ה-20 לפנה"ס. הטקסט, ששמו מגילת שנהאת (סינוהה), מגולל את סיפורו של פקיד בכיר הבורח ממצרים לארץ כנען, לאחר מותו של המלך אַמֶנמְחַאת הראשון. הטקסט מספר שהמלך המנוח מתעורר לתחייה בשמים כאל, ומתאחד עם גלגל החמה; הגוף הקדוש מתאחד עם בוראו. בטקסט זה אתון הוא גלגל החמה, והוא רק אחד ההיבטים של רע-הורוס, ונחשב במעורפל כאל השמש.

[13] למשל, פרופ' דייוויד רול הבריטי וד"ר רחלי שלומי-חן מהאוניברסיטה העברית

[14] רשימת המלכים מטורינו (נקרא גם הקאנון המלכותי מטורינו) הוא פפירוס הכולל רשימות של מלכים במצרים הכתוב בכתב היראטי המתוארך לתקופתו של רעמסס השני. הפפירוס הוא חלק מאוסף המוזיאון המצרי בטורינו שבאיטליה. הערכה היא שרשימה זו הייתה הרשימה המקיפה ביותר של מלכים שהוכנה על ידי המצרים בעת העתיקה. והיא משמשת כבסיס יחד עם רשימות אחרות כגון אבן פלרמו, רשימת המלכים מכרנך, רשימת המלכים מאבידוס ועוד, לרוב הכרונלוגיות שנכתבו על ידי החוקרים על תולדות מצרים העוסקות בתקופה שלפני רעמסס השני.

[15] הרשימה מתחילה ממנס המוגדר כמלך הראשון ועד סתי שהכין את הרשימה. הרשימה מספקת מידע לגבי סדר המלוכה של המלכים השונים. יחודה הוא בכך שהיא היחידה שנותנת מידע לגבי ששמות המלכים בשושלות השביעית והשמינית שמלכו בתקופת הביניים הראשונה במאה ה-21 לפנה"ס. מהרשימה הושמטו מסיבות פוליטיות או דתיות, חמישה ממלכי מצרים מהשושלת ה-18 כמו חתשפסות, אחנאתון, סמנח כא רע, תות ענח אמון ואיי וכן מלכים מהשושלת ה-12.

[16] . שם האיגרת מופיע בפפירוס אנסטזי א'. המגילה נקנתה במאה ה-19 על-ידי חוקר יווני בשם אנסטזי.

[17] ראו באתר זה: דמותו של שמשון הגיבור וטיול בעקבות שמשון

[18] ברסטד, עמ' 393, 384

[19] ברסטד, דברי ימי מצרים’’ מ' 377-378.

[20] טז פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה.(מלכים א', ט', 16)

[21] וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה, לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם; וַיָּקָם יָרָבְעָם, וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וַיְהִי בְמִצְרַיִם, עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים א, י"א, 40)..

[22] ט וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה וְאֶת-אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶת-הַכֹּל לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה_דברי הימים ב', י"ב, 9). י

[23] ט וַיִּשְׁמַע, אֶל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר, הִנֵּה יָצָא, לְהִלָּחֵם אִתָּךְ" (מלכים ב', י"ט, 9).

[24]. כך למשל הנביא נחום המנבא את קצה של ננווה: ח הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר-חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ.  ט כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ.  י גַּם-הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים (נחום, ג', 8)

[25]  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה, אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ.  כ אָמַרְתָּ, אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם–עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי.  כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ; כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו (מלכים ב', י"ח 19).

[26] שמאַל (נקראה בפי מלכיה יאדי) הייתה ממלכה עתיקה ששכנה בדרום טורקיה. בירתה שכנה בתל הארכאולוגי זינג'ירלי הויוק. במאה ה-10 לפנה"ס, התיישבו באתר הקדום הארמים והקימו ממלכה ארמית בשם שמאל שהתקיימה עד המאה ה-7 לפנה"ס. עד לכיבושה על ידי האימפריה הנאו אשורית והפיכתה לפחווה אשורית. אתר העיר שוכן ליד הרי נור בנפת גזיאנטפ (אנ') במחוז דרום-מזרח אנטוליה.

[27] מאתרים אותה במערב הדלתא במקום הקרוי סא-אל-חגר, אף שלא נמצא שם דבר המאשש זיהוי זה. אך מדברי מנתון המדבר על אווריס שבמחוז הסאיטי למזרח נהר בובסטיס מוכח שסאי היא צוען (יוספוס פלאוויוס – נגד אפיון, תרגם אריה כשר, ירושלים תשנ"ז, עמ' כ"ד). גם מדברי הגיאוגרף סטראבון רואים שצוען (טאניס) נקראה גם סאיס (שם, עמ' 102).

[28] . כט בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר–עַל-נְהַר-פְּרָת; וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ, כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ.  ל וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת, מִמְּגִדּוֹ, וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ; וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ, אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ, תַּחַת אָבִיו (מלכים ב,' כ"ג, 29-30)..

[29] . ב לְמִצְרַיִם, עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת, בְּכַרְכְּמִשׁ–אֲשֶׁר הִכָּה, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית, לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.(ירמיהו מו, 2).

[30] . ז וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָצֵאת מֵאַרְצוֹ:  כִּי-לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל, מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.  (מלכים ב', כ"ד, 7).

[31] יב וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּוֹ, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו; וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ.  יג וַיּוֹצֵא מִשָּׁם, אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה, וְאוֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.  יד וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל-הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר:  לֹא נִשְׁאַר, זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ.  טו וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין, בָּבֶלָה; וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו, וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ, הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה.  טז וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים, וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף–הַכֹּל, גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה; וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה, בָּבֶלָה (מלכים ב', כ"ד 10-16)..