תולדות יפן בתקופת קמקורה

תקופת קמקורה הינה תקופה משמעותית מאד בתולדותיה של יפן ומשום כך משמעותית גם עבור המטייל . מכיוון שטיול ביפן הינו קודם כול חוויה תרבותי, נדרש המטייל לנושאים כמו סמוראים, זן בודהיזם שירת שין קוקינשו ועוד. מכיוון שקשה לתאר טיול ביפן ללא מפגש עם טקס התה ועם האיקבנה – סידור הפרחים – שהתפתחו בתקופה זו, חשוב להכיר את הפרק הזה בתולדות יפן.

לאחר תקופת הזוהר של אנגי (901-911), שנחשבת לדעת אחדים, לגולת הכותרת של תור הזהב של יפן, החלו שחיתות ובזבזנות שהובילו להתדרדרות. המשרות הציבוריות נמכרו בכסף, שיעור הפשיעה גבר ונפתחו מלחמות פנימיות בין משפחות חשובות, שרבו על הזכות למנות את הקיסר. מתוך המצב הזה צמחו רודנים צבאיים; הם השתלטו על הארץ ואת הקיסר החזיקו כסמל. האיכרים שנואשו להיוושע מהשלטון המרכזי, החלו לשלם לשוּגונים (Shogun), מפקדים צבאיים, שרק הם יכלו להצילם מחמס.  אותן הסיבות שהובילו לניצחון המשטר הפיאודלי באירופה, פעלו כך גם ביפן.

את ראשיתה של התקופה מסמלת מלחמת גֶמְפֶּיי, שפרצה בתחילת המאה ה-12, בין שתי קואליציות של סמוראים, בהנהגת משפחות טאירָה, ממערב יפן ומינאמוֹטוֹ במזרחה. שתי הקואליציות התחרו על כוח והשפעה. מכיוון שכול אחת מהן תמכה במועמד אחד של המשפחה הקיסרית לתפקיד הקיסר, פרץ ביניהן סכסוך ובקרב שהתחולל בתוך הבירה בשנת 1156 גברה משפחת טאירה, ששלטה במשך שלושים שנה בבירה, ובאמצעותה ביפן כולה. אולם שלטונם העריץ, שהיה מלווה בשחיתות של סמוראים שעלו לגדולה, עורר את זעמם של רבים. ב-1180 קרא אחד מנסיכי החצר למרד וכמה מנזרים נענו לקריאתו. אך הם דוכאו ומקדש טודאיג'י עלה באש. הקריאה למרד זכתה להצלחה גדולה יותר במזרח, לשם נמלטו שני הבנים של מינאמוטו וגייסו צבא. חוזקה הצבאי של הטיירה נחלש, כיוון שהיא ישבה במרכז העיר, חיו חיי נהנתנות. ואילו המינאמוטו חיו חיים ספרטניים בצפון יפן.

המלחמה ארכה כחמש שנים והיתה מלווה במעשי גבורה ובאכזריות. סמוראים נלחמו זה בזה על השליטה ביפן. זוהי תקופה חדשה ביפן, תקופה של מלחמות,. הסמוראים הם לוחמים מצויידים בשריון וחמושים בסוגי נשק שונים- חרבות, קשתות ועוד. הסמוראים נהגו לכרות את ראשי אויביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה לתהילה. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שאלו לא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב נהגו לרטש את בטנם שלהם, כדי שלא ליפול בידי האויב. כך בא לביטויו אחד הפנים של החברה היפנית: הקנאות, האכזריות וההקרבה העצמית. שנות המלחמה היו קשות ביותר ובסופן ניצחו כוחות מינאמוטו. ב-1185 הם כבשו את הבירה והבריחו את אנשי טאירה מהבירה. כוחות מינאמוטו רדפו אחרי הטיירה בקרב ימי גדול מאוד וניצחו גם בו והמליכו קיסר אחר במקום הילד- קיסר שטבע במלחמה.

 

ראש המשפחה מינַאמוֹטוֹ יוֹריטוֹמוֹ, לא ניסה להפוך לקיסר, אלא הסתפק בניצול מוסד הקיסרות לביצור מעמדו.  כדי למנוע מהסמוראים שלו לשקוע בחיי המותרות של הבירה ואגב כך לאבד את כושרם הצבאי, החליט יורימוטו לעזוב את הֶיאן ולקבוע את משכנו בעיר קָמָקוּרָה, סמוך לטוקיו של ימינו. הוא ידע ששם איש אל יעיז למרוד נגדו. לפיכך מכונה התקופה שבין 1185 ל-1333, בשם "תקופת קמקורה". כך נוצר פיצול גיאוגרפי  ומוסדי בין הבירה הקיסרית היאן (קיוטו) לבין הבירה המנהלתית קמקורה. הקיסר נותר בקיוטו ועמו משפחות האצולה שנשאו בתארים ממלכתיים לשם כבוד בלבד. בקמקורה ישב המפקד הצבאי העליון, הוא היה ראש הפירמידה של צבא פיאודלי- אוסף של הרבה צבאות פרטיים.  המבנה הדואלי הזה החזיק מעמד עד המאה ה-19.

במהלך כהונתו של יוריטומו פרץ סכסוך בינו לבין אחיו הצעיר יושיצונה, שזכה לתהילה כמצביא ולתואר "הוֹגאן" ("מפקד משמר הקיסר"). יוריטומו חשד כי אחיו חותר תחתיו וניסה לעצרו. יושיצונה נמלט עם בני משפחתו ולאחר שהתגלה כעבור ארבע שנים (בשנת 1189 ), פרץ ביניהם קרב שנגמר בניצחונו המוחץ של יוריטומו. צבאו של יושיצונה ניגף בקרב ומשהבין שאפסה כל תקווה, הרג את אשתו ובתו והתאבד. על ריב האחים הזה, על גבורתו של יושיצונה ועל מסירותו של משרתו הנאמן בנקיי, נכתבו ספרים ומחזות ויושיצונה הפך סמל של אביר המופת.

תקופת קמקורה, מסמלת את המעבר לתקופת ימי הביניים ביפן, תקופה בת כ-700 שנים, אשר במהלכה היו הקיסר, החצר הקיסרית והממשלה הקיסרית סמלים ייצוגיים בלבד, אשר שימשו בעיקר למטרות טקסים דתיים ופולחניים. ענייני החיים האזרחיים, הצבא והמשפט, נשלטו על ידי מעמד ה"בושי" (המעמד הלוחם), אשר העומד בראשו היה שליטה בפועל של המדינה כולה. לרוב מתארים את התקופה כ"פיאודלית", מונח התואם את התנהלות המדינה באותו הזמן, כפי שהוא תואם את ההתנהלות המדינית באירופה של אותה התקופה. בשני המקומות התנהלה כלכלה המבוססת על עבודת אדמה, היו שאריות של המשטר הריכוזי שחדל להתקיים והתרכזות בפיתוח טכנולוגיות צבאיות מתקדמות. האדונים הפיאודלים זכו לתמיכתם של ואסלים שקיבלו בתמורה שטחי אדמה משלהם. מלבד האדמות שהיו בשליטתם, הווסלים הקימו גם צבאות קטנים משלהם וניהלו קרבות בשם אדוניהם הפיאודלים.

כדי לפקח על הקיסר ועל בני האצולה, קבע יוריטומו חמישה ענפים של משפחת פוג'יווארה, שלבנותיהם מותר להינשא לקיסרים. משפחות אלו שמרו על המוניטין שלהם עד המאה ה-20. משפחת מינאמוטו לא נמנתה עליהן ובניגוד לעבר, לא ניסתה לשלוט בקיסרים באמצעות קשרי חיתון עמם.

מינאמוטו יוריטומו כינה את הממשלה החדשה באקוּפוּ – מילולית: "ממשלת אוהלים", אם כי משמעו "משרד צבאי". ואכן טבע המשטר החדש פורש בשמו. אולם מכיוון שהוא זכה לתואר "סאי-טאישוגון" מצד הקיסר, הממשלה החדשה שלו ידועה יותר במערב בשם "שוגונאט". בשוגונות החדשה יורימוטו היה בעל הרשות המנהלית ורשות חוקרת-שופטת. בעזרתן הוא שלט במרבית שטחה של המדינה. הוא היה המפקד הצבאי העליון והממונה על כל המשגיחים (ג'יטוֹ) והמנהלים (שוֹגוּ) של האחוזות הפרטיות. משגיחים ומנהלים אלה, כולם סמוראים, איחדו בידיהם כוח צבאי עם שליטה על אדמות. כך התפתח הפיאודליזם היפני.

המונח "פיאודליזם" תואם את התנהלות המדינה באותו הזמן, כפי שהוא תואם את ההתנהלות המדינית באירופה של אותה התקופה. בשני המקומות התנהלה כלכלה המבוססת על עבודת אדמה, היו שאריות של המשטר הריכוזי שחדל להתקיים והתרכזות בפיתוח טכנולוגיות צבאיות מתקדמות. האדונים הפיאודלים זכו לתמיכתם של ואסלים שקיבלו בתמורה שטחי אדמה משלהם. מלבד האדמות שהיו בשליטתם, הווסלים הקימו גם צבאות קטנים משלהם וניהלו קרבות בשם אדוניהם הפיאודלים.

השוגון היה הפיאודל הגדול ביותר. בכדי להבטיח את מעמדו נטל יוריטומו לעצמו את השליטה על כ-120 נחלות ברחבי יפן. מתחתיו היו כאלפיים וסלים ישירים (גוֹקֶנין), שקיבלו ממנו נחלות והיו נאמנים לו אישית. לכול אחד מהם היו ווסלים משלו, שקיבלו שליטה על קרקע תמורת שבועת אמונים. בשוגונות החדשה יוריטומו היה בעל הרשות המנהלית ורשות חוקרת-שופטת. בעזרתן הוא שלט במרבית שטחה של המדינה. בחלקים בהם לא הצליחה השוגונות לבסס את שלטונה היא המשיכה לנהל קרבות כיבוש, בעיקר כנגד שרידיה של שוגונות פוג'יווארה.

 

יוריטומו הקים שלטון מרכזי חזק לאחר כמאה שנים של התפוררות, אך נכשל במיסוד שושלתו כשושלת השלטת בה. הסכסוכים בתוך משפחת מינאמוטו התגלעו זה מכבר, ואף על פי כן יורימוטו הצליח לפתור את מרביתם. ב-1198 מת יורימוטו הגדול מנפילה מסוסו. האגדה מספרת כי דמות אחיו שרצח הטילה אימה על הסוס ורוכבו, הסוס מעד ונפל. מכול מקום, יורשיו היו רפי ידיים. כמאמר הפתגם היפני: "איש גדול, אין לו זרע". לאחר מותו הפתאומי של יוריטומו (מנפילו מסוס) ב-1199, ירש אותו בנו יוריי כשוגון וכראש המשפחה, אולם יוריי, שהיה נער חולני,  לא הצליח לשלוט ומי שמלא את התפקיד, הלכה למעשה, היה סבו מצד אמו, הוֹג'וֹ  טוקימאסה, שכעבור מספר שנים רצח את יוריי ואת אחיו, שהיו נכדיו.  העוצרים מבית הוג'ו, ששלטו בתור עוצרים, לא יכלו להיות שוגונים, כי ייחוסם לא הספיק לשם כך. שלטונם של בני משפחת הוג'ו נמשך עד שנת 1333.

תחת שלטונם של בני הוג'ו נחלשה מאוד השוגונות, ולעתים קרובות, העומד בראשה היה נסיך ממשפחת הקיסר ואף שליט ממשפחת פוג'יווארה, אויבתה של שוגונות קמקורה. בתקופה זו איבד תפקיד השוגון את יוקרתו והוא הפך למעין נושא תפקיד ייצוגי בלבד.

המצב החדש גרם למתיחות רבה בין המשפחה השלטת לבין הקיסר, שהיה גם הוא דמות ייצוגית בלבד. בשנת 1221 הפכה מתיחות זו למלחמה של ממש בין השוגונות לחצר הקיסרית. הקיסר לשעבר גו-טובה ניסה להחזיר את הכוח למשפחת הקיסר. יחד עם שני בניו גייס צבא והכריז על העוצר כבוגד. כוחות השוגונות ניצחו בקלות, והחצר הקיסרית הוכפפה לשליטתה. כתוצאה מכך, זכה השוגון לכוח שלטוני עצום, כיוון שעתה היה אישור קיסרי לכל פעולותיו. השוגון התיר לקיסר לשמור על מספר ארמונות ואוצרות, כדי שלא לפגוע ביוקרתו, וזאת כדי לא לפגוע בתוקף שהקיסר נותן להחלטותיו של השוגון.

בימי העוצרים הללו נחלש מעמדם של בעלי האחוזות הגדולים וגבר קצב פיצול אדמותיהם לעומת זאת, נתחזקה הבעלות על הקרקע של אנשים מקומיים, שעלו לגדולה בחסות הבאקופו. מהם היו אריסים לשעבר: מיאושו (myosho) – איכרים שהיו להם אדמות וצמיתים משלהם. בדרך זו נתגבש מעמד הסמוראים המחזיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חייבים לו, בדומה לפיאודליזם של אירופה בימי הביניים.

בתקופה זו (1232) חובר ספר חוקים מנהליים, שהחליף את ספר החוקים העתיק (חוקי טאיהו) משנת 702, ואשר הגדיר בין היתר את קודי ההתנהגות בחברה. החברה והשלטון היפני המשיכו לנהוג לפי ספר זה עד לשנת 1872.

עלייתו של מעמד הסמוראים משתקפת בספרות התקופה ובאומנותה, המפארות את חיי הגבורה, ועוד יותר, את מות הגבורה של הלוחמים המקצועיים, שרכשו לעצמם עמדת כבוד בחברה היפנית וזכו להערכה כללית בעם. הם סיגלו לעצמם מערכת של כללי נאמנות, כבוד ולוחמה, שנודעה אחר כך בשם "בושידו".

כששקטה הארץ התפתח המסחר, נערכו ירידים עונתיים ובערים שונות קמו מעין גילדות (זה) וקבוצות של סוחרים סיטונאים (טואיה), נעשו למעמד בינוני אמיד, אך לא היו מכובדים בעיני הסמוראים.

 

הפיצול בין הבירה הקיסרית לבין הבירה הפיאודלית יצר שתי אליטות: משפחותה אצולה (קוּגֶה) בקיוטו ומשפחות הלוחמים (בּוּקֶה) בקמקורה. בעוד שבקמקורה צמחה תרבות של לוחמים, המשיכו הקיסרים ובני האצולה בקיוטו את היצירה הספרותית והאמנותית של תקופת היאן. בשנת 1201 הקים הקיסר גו-טובה משרד לשירה, שתפקידו היה לקבץ אץ מיטב השירים של זמנו. בשנת 1205 פורסם קובץ השירים "שין-קוֹקין-ווואקה-שו" (מילולית: האוסף החדש של השירים היפנים הישנים והחדשים), או, בקיצור, שין-קוֹקינשוּ. הקובץ היווה המשך לקובץ קוקינשו, שנערך בדיוק 300 שנה לפני כן, בשנת 905. השין-קוֹקינשוּ הוא אחת הפסגות של השירה היפנית. הוא מכיל 1981 שירים קצרים (טנקה) המסודרים, כמו בקוקינשו, לפי נושאים. מוטיב חוזר בשיירם אלו הוא היופי שבבדידות (סאבּי), יופיו של הטבע שיד אדם לא נגעה בו והיופי המסתורי (יוּגֶן), המופיע כאילו מתוך חלום.

בעת שאצילי קיוטו כתבו את שירי הטבע הנוגים שלהם, סיפרו הסמוראים את עלילותיה ונפילתה של משפחת טאירה. בתחילה עברו סיפורים אלו בעל פה על ידי נזירים עיוורים ששרו את העלילות בליווי נבל קטן ובשנת 1240 הועלה האפוס על הכתב ונקרא הייקֶה מוֹנוֹגָטָארי (סיפור הייקה, כשמה של משפחת טאירה בהגייה הסינית). העובדה שבמרכז האפוס עומדת משפחת טאירה שהפסידה, משקפת את הגישה המקובלת של הזדהות רגשית עם החלש. כמו בשירי הטנקה יש באפוס הזה מסר בודהיסט: ההצלחה היא רגעית, ומה שעולה סופו ליפול.

בתקופת קאמאקורה, שהייתה תקופה של פירוד ואלימות, גדלו השאיפה והחיפוש אחר גאולה. הדבר בא לידי ביטוי בדת השינטו, בהתפשטות הפולחן של אל המלחמה האצ'ימן, שנחשב גם לאל המגן על הקהילה והוקמו לכבודו מקדשים רבים. שינוי גדול עוד יותר התחולל בדת הבודהיסטית. בסוף המה ה-12 הופיעו כתות חדשות שפישטו את עיקרי הבודהיזם וזכו לפופולאריות רבה. זרמי הבודהיזם הישנים מתקופת הייאן הפכו לנדירים, ורק האינטלקטואלים דבקו בהם.

מכיוון שהעולם נכנס לתקופה חשוכה, שבה בני האדם סובלים, אך אינם מסוגלים להושיע את עצמם, לא נותר להם אלא לסמוך על רחמיו של בודהא אמידה (מהודית: אמיטבהא, שפירושו "האור הנצחי") לפי אמונה זו, בודהא אמידה, שהוא גלגול של בודהא ההיסטורי, ברא את האור ונטע גן עדן במערבו של העולם. כל אדם שיאמין בו יזכה שלאחר מותו יתגלה בפניו בודהא אמידה, בצורת אור גדול ויוביל את נשמתו לגן העדן. מקורה של אמונה זו כנראה בדת הזורואסטרית.  הראשון שגיבש את האמונה הזו לכת דתית ביפן היה הנזיר הוֹנֶן, שטען שהדור של זמנו אינו מסוגל להבחין בין טוב ורע ולכן עליו להשליך את יהבו על בודהא אמידה. הדרך לבטא את האמונה הוא שינון מספר פעמים גדול ככל האפשר, הפסוק "אני בוטח בבודהא אמידה" (נָאמוּ אמידה בּוּצ'וּ). שינון זה (נֶמְבּוּצ'וּ) הוא פעולה פשוטה, שכל אדם, ללא הבדל של מעמד ומין, מסוגל לעשותה. נאמר על הונן ששינן את הפסוק 60 אלף פעם ביום. הונן הטיף את תורתו בקיוטו, במשך 30 שנה,  בתקופת התהפוכות הגדולות של נפילת משפחת טאירה, מלחמת גמפיי, עליית מינאמוטו יוריטומו ומותו. תורתו משכה אליו תלמידים רבים כולל הקיסר לשעבר גו טובה ואצילי החצר שלו. הוא לא שלל את הנזירות אך הפחית מחשיבותה. הכת שייסד נקראה לאחר מותו "ג'וֹדוֹ שוּ" (כת הארץ הטהורה) היא נתפשה כדרך נכונה של  הדת הבודהיסטית ובעקבות כך פרחה ושגשגה ביפן.

תלמידו של הונן, שינראן ,פישט את המונה עוד יותר וטען שדי באמירת הפסוק פעם אחת, בלב טהור ובדבקות, כדי לזכות ברחמיו של בודהא. הוא טען שמורה הדת חייו לחיות בתוך עמו ולכן נשא אשה מבנות האצולה, שילדה לו שבעה ילדים. זו הפעם הראשונה ביפן שנזיר יינשא בטקס פומבי. הוא לא ראה את עצמו כמייסד דת חדשה אלא כמפרש של תורת הונן, אך לאחר מותו נפרדו תלמידיו מ"כת הארץ הטהורה" ויסדו כת נפרדת שקיבלה את השם  ג'וֹדוֹ-שינשוּ ("הכת האמיתית של הארץ הטהורה"), או בקיצור "שינשו". על קברו בקיוטו הוקם מקדש גדול בשם הוֹנְגָ'אנג'י ("מקדש השבועה המקורית"), שהפך למרכזה של הכת. השלטונות עודדו את הכתות הללו משום שהן הטיפו להשלמה וקבלת הדין. בשנת 1252 הוקם בקמקורה מקדש ענק ובו הוצב פסל ברונזה של בודהא אמידה, שגובהו 11.5 מ' והוא "הבודהא הגדול" (דָיבּוּצ'וּ) השני בגודלו ביפן, אחרי זה של נארה. בסוף המאה ה-15 נהרס המקדש בגל צונאמי ולא נבנה מחדש. הפסל ניצב עד היום תחת כיפת השמים ומשמש כאתר תיירות.

סוג אחר של פישוט הבודהיזם הוצע על ידי התורה שהדגישה את המדיטציה. תורה זו הנקראת ביפנית זֶן, רואה את הגאולה כהארה, או הבנה אינטואיטיבית של העולם, המושגת באמצעות תרגול גופני וריכוז נפשי. הרוצה לעסוק בזן צריך להצטרף למנזר לתקופה מסוימת, שם יקיים אורח חיים של משמעת קפדנית, עבודת כפיים, זמירת סוטרות, התנזרות מאלכוהול ומין, אוכל צמחוני, שינה מועטה ודיבור מועט. כמו תורת אמידה, הזן מבטל את חשיבותם של כתבי הקודש ומדגיש את חשיבותה של החוויה המיסטית, אלא שהחוויה המיסטית שלו אינה מושגת בעזרת אמונה, אלא באמצעות תרגול ממושך. את כת הזן ביפן ייסד הנזיר אֶייסָאי, שח בתקופתו של הונן. לאחר שלמד מספר שנים בסין, החל להורות את הזן בקיושו החל משנת 1191 ולאחר מכן בקיוטו ובקמקורה. בתמיכתה של הוג'ו מסאקו, אלמנתו של יוריטומו, הקים שם מנזרי זן ועסק בהפצתה של התורה, עד מותו ב-1215.  הזן משך את הסמוראים משום שהוא תאם את ערכיהם: הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת. – תכונות שהסמוראים הוקירו, ובכך סייע להם להיות לוחמים טובים יותר. הזן ראה באומנויות הלחימה דרכים להשגת ההאחרה ודרבן את הסמוראים להשתמש בהן. יוקרתו של הזן נבעה גם מן הזיהוי שלו עם ההשכלה. מנזרי הזן הפכו למרכזים חשובים של לימוד תרבות סין. הכת זכתה בתמיכתו של ממשל השוגון ומנזרי זן רבים הוקמו ברחבי המדינה.

לזן היתה השפעה רבה על האומנות היפנית משום שהוא הדגיש את הביצוע היפה בכול תחום ואת היופי שבדברים הפשוטים והיומיומיים. אחת האומנויות שהתפתחו במנזרי הזן היתה טקס התה. בהשפעת הזן קיבלו הכנת התה ושתייתו אופי טקסי, שנועד להפוך את הפעולה הפשוטה הזו ל"דרך" של התעלות רוחנית. בהשפעת טקס התה התפתח סידור הפרחים הקרוי איקֶבָּנָה ("שמירת הפרח בחיים") וגם הוא הפך לאמנות ולדרך להתעלות נפשית. באיקבנה, כמו בטקס התה, כל פרט משתלב בהרמוניה הכללית. טקס התה השפיע על עיצוב הפנים של הבית היפני. חדר האורחים, הקרוי עד היום "חדר התה", עוצב במתכונת של ביתן תה, עם מינימום של רהיטים, קירות עץ בלתי צבועים, רצפת מחצלת (טַטַמי), שולחן נמוך, גומחה אמנותית בקיר (טוֹקוֹנוֹמָה) וסידור פרחים. כך, בהשפעת הזן, נטתה האמנות היפנית בכיוון של פשטות ומינימליזם.

זרם הזן של הבודהיזם, שדוגל בשלילת סמכותם של כתבי קודש למיניהם וכן של מנהיגים דתיים חיים ("זמניים") מצד אחד, ומצד שני מרומם את השליטה העצמית והמחויבות העצמית על חשבון הלמידה והאינטלקטואל, נמצא כמתאים ביותר למעמד השליט-לוחם ביפן ורבים מאנשי מעמד זה הפכו עם זמן למורי זן.

 

במשך למעלה מאלף שנה, לא ידעה יפן פלישות מבחוץ. אולם דווקא במאה ה-13 בתקופת התחזקות הסמוראים, נפרצו הסכרים.

נזכיר כאן כי כבר באמצע המאה ה-9 הופסקו קשריה של יפן עם סין כמעט לחלוטין בעקבות היחלשותה של שושלת טאנג הסינית. למעט קשרי מסחר בודדים, שגם הם טורפדו לרוב על ידי שודדי ים יפניים, לא התקיים כל קשר בין המדינות. בעוד השוגונות ביפן התכנסה בתוך עצמה והתעלמה מפניותיהם של נציגים מסין ומקוריאה, החלו להגיע בשנת 1268 חדשות על עליית כוח חדש לשלטון בסין – המונגולים.

הם היו עם קטן, עם הרבה עוצמה, שכמעט כבש את כל העולם במאה -13. והטיל טרור על כל העמים שכבשו. ג'ינגיס ח'אן הצליח ללכד את המונגולים ולבנות מכונת מלחמה שלא הייתה כמוה בהיסטוריה. היו להם סוסים חזקים ופרשות בדרגה גבוהה ביותר, הניידות הייתה ברמה הטובה ביותר היו להם טקטיקות של תקיפה ונסיגה. הם גם השתמשו בנשק לא קונבנציונאלי- שימוש בחומר נפץ בשביל אפקט הפיצוץ וההפחדה. היה שימוש בחצים מורעלים כדי להרעיל את האויב. לשיטתם, היה צורך להיות אכזר כדי להטיל פחד. אך ג'ינגיס ח'אן שילב נדיבות גדולה ויכולת מדינית גבוהה למי שקיבל את המדיניות המונגולית. הם גם לא ניסו לכפות על העמים הכבושים שום דת והיה חופש עיסוק בדת. הם היו גמישים מבחינה אידיאולוגית ואימצו את דת סביבתם. הם כבשו את צפון סין וקוריאה פנו מערבה וכבשו את רוסיה, בה שלטו 250 שנה. משם המשיכו מערבה למזה"ת וכבשו את איראן, אפגניסטן ועוד. הם הגיעו גם לא"י, אך שליט מצרים הממלוכי בלם אותם בקרב עין ג'לוד ב-1263.

 

ראו עוד: המונגולים

באמצע המאה ה-13 שלטו המונגולים בשטחים אדירים, מקוריאה עד יערות סיביר, הודו ועד לאירופה. הכיבוש הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אך הם לא הסתפקו בכך, ונכדו של ג'ינגיס ח'אן, קובלאי ח'אן, רצה לכבוש גם את יפן. אולי משום שחשש שיפן תסכן את שלטונו בקוריאה. ב-1268 הוא שלח משלחת ליפן שדרשה מהיפנים לשלוח נציגות רשמית שתכיר בשושלתו החדשה, שושלת יואן, כמעצמה החדשה באזור. קובלאי ח'אן איים בפעולות תגמול במקרה שיפן תסרב להזמנה. להיכנע. בחצר הקיסר בקיוטו השתררה בהלה, אך העוצר הוגו' טוקימונה בן ה-17 החליט להתעלם מדרישת המונגולים. החלטתו נתמכה על ידי נזירי הזן שאהדו את סין אך תיעבו את הפולשים ה"ברברים".

כעבור שלש שנים, בשנת 1271, שיגר קובלאי ח'אן שליח נוסף אך גם הוא גורש. קובלאי ח'אן החליט לפלוש ליפן, למרות שמדובר באתגר לא פשוט כי כוחם של המונגולים היה ביבשה ולא בים, בעזרת סוסיהם ולא בעזרת ספינות. הוא ארגן צבא של 25,000 חיילים שהיה צריך להעבירם ליפן. לכן הוא מצווה על הקוריאנים לבנות 1000 אוניות ובשנת 1274 כוח פלישה אדיר משולב במונגולים, סינים ועוד זרים מפליגים מקוריאה ליפן לצפון מערב קיושו, המרחק הימי הקצר ביותר. הם צלחו את הים ונחתו בקיושו, אך זה לא קרה בבת אחת. על החוף חיכו להם הסמוראים, היפנים היו מוכנים. ב-1274 פרצו קרבות ביניהם ומזג האוויר נעשה גרוע ביותר, גשמים חזקים ירדו והבוץ הרב, מנע מהמונגולים התארגנות על החוף. המונגולים החליטו לסגת כיוון שלא היה להם מספיק כוח ועונת השנה לא התאימה. קובלאי ח'אן הבין שהטבע, ולא כוחה הצבאי של יפן, היה זה שהכשיל את המתקפה ושנה לאחר מכן, קובלאי ח'אן שולח שוב משלחת ליפן עם איום חדש ומזכיר להם את הכוח הגדול שהוא שלח בפעם הקודמת. טוקימונה מחליט להתגרות במונגולים ומוציא להורג את כל המשלחת המונגולית. קובלאי ח'אן לא יכול היה לעבור לסדר היום על ההתגרות הזו.  ב 1276 הוא הצליח סוף סוף לכבוש את דרום סין, הכריז על עצמו כקיסר סין והקים את שושלת יואן ששלטה בסין כ- 100 שנה.  משום כך חלפו שש שנים עד שהתפנה לכיבוש יפן.

פסק הזמן הזה אפשר ליפנים להתכונן לפלישה השנייה. הם הכשירו הרבה מאוד סמוראים ובעיקר בנו חומה בצפון האי קיושו בארוך 40 ק"מ, גובה 3 מ' ורוחב של 2.5 מ'. העל הנחלות הפיאודליות הוטל מס מיוחד כדי לממן את בנייתה. היפנים קיוו שבניית החומה על החוף תמנע מהמונגולים את יכולת ההתארגנות. כמו כן נבנה צי של ספינות תקיפה קטנות, שיוכלו לפגוע באניות המונגוליות אשר יתקרבו לחוף. המנזרים הבודהיסטים והשינטואיסטים הצטרפו למלחמה בתפילה לשלום המולדת.

קובלאי ח'אן הקים מיניסטריון מיוחד לכיבוש יפן ובנה כוח צבאי שמנה 100,000 חיילים ו- 4000 אוניות. ב-1281 יצאה הארמדה הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז, שהפליגה בשני ראשים, מקוריאה ומדרום מזרח סין, אל קיושו. הבעיה העיקרית של המונגולים הייתה להתארגן על החוף וזוהי בדיוק הייתה הטקטיקה של היפנים – למנוע מהם התארגנות. למונגולים הייתה עדיפות מספרית אדירה אך מרבית לוחמיהם נותרו עדיין על האוניות וכך גם מרבית הסוסים. מה גם שהחומה הקשתה על המונגולים לפתח קרב פרשים והם נאלצו להילחם רגלי.  במשך חודשיים התנהלו קרבות מרים, כאשר הסמוראים היפנים תקופים את הכוח המונגולי ללא הרף. ואז, באמצע חודש אוגוסט, כאשר עדיין רוב הכוח המונגולי היו עדיין על האוניות, פרצה רוח טייפון אדירה, שהטיחה את האוניות זו בזו והטביעה אותן עם אנשיהם, סוסיהם, וציודם. הכוח היבשתי המונגולי שנותר על החוף היה אבוד ללא הגב הימי  והסמוראים שחטו את כולם. היפנים ייחסו את ישועתם לאלים ולכן הם קראו לרוח הטייפון הזו קמי=אל, קזה= רוח, היינו, "רוח האלים". היפנים פחדו מפלישה שלישית ושמרו על  כוננות גבוהה בקיושו במשך עשרים  שנה. ניצחון זה חיזק את הלאומיות היפנית וגיבש אותם כעם. המיתוס שהאלים שומרים על יפן בכל מחיר ובכל מצב נשאר עד מלחמת העולם השנייה.

למרות שהקאמיקאזה ("הרוח האלוהית") הייתה סימן להשגחה האלוהית על העם היפני, השאירה הפלישה רושם כבד על מנהיגי השוגונות. הפחדים הישנים מהמעצמות השוכנות ביבשת התעוררו לחיים, והיחס כלפי קוריאה, שנחשבה כבר אז כ"פגיון המכוון אל לב האומה היפנית", היה יחס של איבה עמוקה. אולם, הניצחון היפני העניק למעמד הבושי תחושת עליונות מלחמתית, תחושה שליוותה את לוחמיה של יפן עד לשנת 1945. בנוסף לכך, שכנע הניצחון את אחרוני הספקנים שהשוגונות הנה שליטה טובה יותר מהממשלה האזרחית בראשות החצר הקיסרית.

 

בתקופת הפלישות המונגוליות צמחה ביפן כת בודהיסטית חדשה, שלא היתה קשורה בכת מקבילה בסין, הקרויה על שמו של הנזיר ניצ'ירֶן. הוא תיעב את כתות אמידה וזן, שביטלו את מצוות המוסר, זנחו את כתבי הקודש והתעלמו מבודהא ההיסטורי. בניגוד להן, הוא הטיף למיזוג של לימוד, מוסר ופולחן. ייחודו של ניצ'ירן היה בקנאות הדתית שלו. וגינה את רוב ההוגים הדתיים שקדמו לו. ניצ'ירן דבק בכתב קודש אחד בלבד: "הסוטרה של הלוטוס", וטען שבה מצויה כל האמת. הוא הדגיש את חשיבותו של המיסיון ושלח את תלמידיו להפיץ את תורתו.  ניצ'ירן גילה עניין במדינה ודיבר על שכר ועונש קולקטיביים. בראייתו האפוקליפטית של ההיסטוריה הלאומית נבדל מן ההוגים האחרים, שהתעניינו בגאולת הפרט יותר מאשר בגורל המדינה.  הוא טען שהדרך היחידה להצלת המדינה היא לדבוק בסוטרה של הלוטוס. בשנת 1269 כתב ניצ'ירן את ספרו "הדרך להגשמת האמת והגנת המדינה" ובו פיתח את הרעיון שיפן נמצאת בסכנה גדולה והדרך היחידה להצילה היא לדכא את כול הכתות האחרות ולדבוק בסוטרה של הלוטוס. השלטונות לא אהבו את השמצותיו ונבואות הזעם שלו והוא הוגלה לאי סדו שבים יפן.

ב-1274, לקראת הפלישה המונגולית, נדמה היה שנבואתו של ניצ'ירן מתגשמת. הוא הוחזר לקמרקורה וכאשר שאלו בעצתו, השיב שיש לדכא את הכתות האחרות ולדבוק בסוטרה של הלוטוס. העוצר טוקימונה, שהיה חסיד של כת הזן דחה את עצתו. ניצ'ירן מת ב-1282, שנה לאחר הפלישה המונגולית השניה. "ניצ'ירן שו" (כת ניצי'רן), שנוסדה על ידי תלמידיו, הפגינה קנאות דתית ועסקה במיסיון. הכת נרדפה לעתים על ידי השלטונות אך הדבר רק הגביר את כוח המשיכה שלה. במשך השנים התפצלה הכת לכתות משנה רבות. כוח המשיכה של הארגונים הקשורים בה נובע מהלהט המיסיונרי, מן הארגון המשוכלל, העיסוק בחיי העולם הזה והרגישות לצורכי המדינה. כיום ג'ודו שו, ג'ודו שנשו, זן וניצ'ירן שו, הן הכתות הבודהיסטיות הגדולות ביותר ביפן ולכול אחת מהן כתות משנה רבות

 

המלחמה במונגולים רוקנה את אוצר המדינה, ומיסים חדשים הוטלו על האזרחים כדי לכסות את הוצאות ההגנה הכבדות ולהתגונן בפני פלישות עתידות לבוא. הפלישה גם גרמה להתמרמרות בקרב המעמד הבינוני שציפה לתגמול על מאמציו ההגנתיים במלחמה, גמול שלא הגיע. גם הסמוראים, במיוחד אלו שמערב, שנשאו בעיקר עול המלחמה, צפו לתמורה על הצטיינותם וזו לא באה. התמרמרות זו, יחד עם המיסים העולים וההוצאות המתגברות על אמצעי הגנה, הביאו להתדרדרות במעמדה של שוגונות קאמאקורה. בנוסף לכך, הרכוש המשפחתי של השוגונות הלך והתחלק בין היורשים הרבים שהיו בה, ובעלי הקרקעות נאלצו ללוות כספים כדי להתקיים. ניכרת גם ירידה ברמתם האישית של השליטים. ידוע למשל טקטוקי, האחרון לבית הוג'ו, שהחזיק אוסף פרטי של אלפי כלבים, הזין אותם בדגים ועופות והוביל אותם לטיול באפריונים. דבר שעורר התמרמרות. כנופיות של רונין, שהתפרעו ברחבי הקיסרות, סייעו גם הם להיחלשותה של השוגונות.

 

העוצרים לבית הוג'ו ניסו להסדיר את הכאוס שפשט במדינה על ידי מתן כוח וסמכויות רבות יותר לראשי המשפחות הגדולות. כדי להחליש יותר את החצר הקיסרית בקיוטו, החליטה השוגונות לאפשר לפלגים שונים בחצר הקיסרית ("החצר הצפונית": השמרנים הוותיקים, מול "החצר הדרומית": אנשי הדור הצעיר) להתנצח על כתר הקיסר וכך להרוויח כוח בשיטת "הפרד ומשול".

השיטה פעלה למספר שנים, עד שאחד מבני הפלג הצעיר בחצר הצליח לגבור על הפלג השמרני והפך לקיסר – הקיסר ג'וֹ דָאיגוֹ (1339-1318). הוא שאף להחזיר לעצמו את מלוא סמכויות הקיסרים מימי קדם ולהדיח את השוגונות מהשלטון בפועל במדינה, על ידי כך שקרא עליה תיגר בהכריזו על בנו כיורשו וכשליט בפועל. לצדו עמדו הסמוראים שהתנגדו לשלטון בית הוג'ו. בשנת 1331 החליטה השוגונות להגלות את הקיסר הבעייתי, אך תומכיו של הקיסר התמרדו. שר הצבא אשיקאגה טאקאוג'י (Ashikaga Takauji), נשלח מטעם הבאקופו לאסור את הקיסר ולהוציא לפועל את ההגליה, בגד בשולחיו, החליף צדדים ועבר לתמוך בקיסר, תמורת הבטחה שימונה למצביאו. יחד עם משפחות סמוראים ממזרח המדינה החלו במלחמה גלויה נגד השוגונות. ב-1333 נכבשה קאמאקורה ונחרבה בידי כוחות המורדים. כאשר נוכח העוצר הוֹג'ו טָקָאטוֹקי בן ה-30, שניהל למעשה את השלטון, כי אפסה כול תקווה, כינס במקדש בקמקורה כשמונה מאות  בני משפחה וסמוראים הנאמנים לו . הם שתו כוס אחרונה של סאקה וריטשו את בטניהם בהראקירי. מספרים כי אחד מהם שהוציא את בני מעיו בידיו הכריז כי "זה מוסיף טעם ליין". כך בא לקצו שלטון העוצרים לבית הוג'ו שנמשך מאה ושלושים שנה  ועמו הסתיים ממשל העוצרים בקמקורה.

 

באופוריה שפשטה לאחר ניצחון כוחות הקיסר, הצליח הקיסר גו דאיגו לחדש את השלטון הקיסרי על המדינה ואת מערכת החוקים הקונפוציאנית. הוא עשה את מה שהקיסרים לפניו לא העזו לעשות: הוא הכריז על "רסטורציה" (צ'וּקוֹ) ונטל את השלטון לידיו. הוא מינה את בנו למפקד הצבא ונסיכים אחרים למשרות שלטון שונות. בפעם הראשונה אחרי כ-800 שנה, הקיסר לא רק מלך, אלא גם שלט, מבלי לוותר על סמכויותיו לטובת משפחות אצולה או אנשי צבא. במסגרת הרסטורציה הוכרזו רפורמות, חודשו טקסים עתיקים והודפסו לראשונה שטרות כסף מנייר.

תקופה זו של רפורמות, שנודעה כ"רסטורציה של קֶמוּ"[1] (1333-1336), הייתה תקופה בה התכוון הקיסר לחזק את מעמדו, וזאת על חשבון המעמד שהיה חזק עד אז – מעמד הבושי. המציאות, לעומת זאת, לימדה שבני בריתו של הקיסר במלחמה נגד קמקורה, נלחמו כדי להביס את בני הוג'ו, ולאו דווקא בשל תמיכתם בקיסר. הלוחמים לא היו מוכנים לוותר על מעמדם השליט במדינה. במלחמת האזרחים שפרצה בין תומכי החצר הדרומית לצפונית, עבר אשיקאגה טאקאוג'י לתמוך בחצר הצפונית והוביל את הכוחות המתנגדים לקיסר.

ב-1336 השתלט טאקאוג'י על קיוטו, הדיח את ג'ו דאיגו והכתיר קיסר מבני ענף אחר של המלכות. בקרב התאבד המצביא קוסונוקי והפך לסמל של נאמנות לקיסר. מסופר כי לפני שמת אמר: "אף אם אמות שבע פעמים, איוולד בכול פעם מחדש, כדי ללחום למען הקיסר. ג'ו דאיגו לא התכוון לוותר על מעמדו ונמלט מקיוטו אל הרי יושינו שמדרום לנארה והקים שם את חצרו החדשה, כשהוא נוטל עמו את שלושת סמלי המלכות – החרב הקדושה, המראה והאבן היקרה.  כך נוצרו שתי חצרות קיסרים מתחרות – "החצר הדרומית" בהרי יושינו ו"החצר הצפונית" בקיוטו. כך באה לקצה הרסטורציה של קמו, שארכה שנתיים בלבד ולא היתה אלא אפיזודה קצרה בין שני ממשלים פיאודליים. ב-1338 אילץ טאקאוג'י את הקיסר של החצר הצפונית למנותו לשוגון  וכך נוסד הבאקופו השני, שבראשו עמד שוגון מבית אשיקאגה. הוא התקיים עד סמוך לסוף המאה ה-16. האישיות הבולטת מבין השוגונים של באקופו זה היה יושימצו (1395-1367), שהצליח ב-1392, לאחד את הצפון עם הדרום.