תולדות יהודי גאורגיה (גרוזיה)

יהודי גאורגיה מימי קדם ועד ימינו

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה: הרי הקווקז  ;  מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ;   סטלין – איש הברזל מגרוזיה ;   גאורגיה בעת העתיקה ;   גאורגיה בימי הביניים   ;     גאורגיה בעידן הרוסי -סובייטי.

טיול בגאורגיה (גרוזיה), איננו שלם, מבלי שיתייחס ליהודייה. דומני שכול טיול בגאורגיה "חייב" לכלול ביקור, ולו חטוף, בבית הכנסת של טביליסי ואולי גם של קוטאיסי. בית הכנסת הענק בעיירה ההררית אוני (Oni), בו נשים יהודיות התבצרו עם עולליהן היונקים ומנעו בגופן את הרס המקום על ידי גייסותיו של סטלין, הינו חוויה ארכיטקטונית וגם חוויה רגשית.

מקורות

קיימות מעט מאד עדויות על יהודי גאורגיה מאז ימי קדם ועד המאה ה-18. מסורות שעברו בעל פה, מעט מסמכים כתובים, מספר מזערי של ממצאים ארכיאולוגיים. כמו למשל מצבות קדומות, המעידות על ישוב יהודי רציף בימי הביניים (כמו כתובת מצחת שנשמרה במוזיאון היהודי בטביליסי). עדויות ספרותיות חשובות (כמו על כת הקראית הטיפליסית) מאשרות קיום ישוב יהודי במאה העשירית. על הישוב בגאורגיה מספרים גם ר' פתחיה מרגנשבורג ור' בנימין מטודילה, הקורא לעם הארץ בשם 'גורגאן' או 'גרגשים'.

למין המאה ה-18, יש עדויות ממסמכים משפטיים שנצטברו במנזרים ומהמאה ה-19 מסמכים של השלטון הרוסי. החוקר הראשון המביא עדויות מסודרות הוא הנוסע היהודי יוסף טשארני, שסייר ברחבי גרוזיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. בראשית אותה מאה, החלו חוקרים שגילו עניין במיתוס של עשרת השבטים ובמסתורי הממלכה הכוזרית. מחקר מדעי שיטתי החל בשנות ה-30, בידי החוקרים של המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי ליהודי רוסיה שפעל בטביליסי. המחקרים נקטעו עם סגירת המוזיאון בידי סטלין ב-1951.

שורשים ומסורות

על פי המסורת של יהדות גאורגיה, בניה הם צאצאי היהודים מממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנצר, מלך בבל. "כארתליס צחוברבה", המסמך הכתוב הקדום ביותר שעליו ידוע, שמתאר את דברי ימי גאורגיה, מציין: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים, ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי…" (כארתלי הוא חבל ארץ בגאורגיה).

מסורת זו שונה מזו של רוב בני העדות היהודיות בקווקז, הטוענים להשתייכות לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי שלמנאסר מלך אשור: " וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. "(מלכים ב' י"ז ו'), בשנים 727-722 לפנה"ס) ומביאים הוכחה שאין ביניהם כוהנים (אם כי, בקרב יהודי גאורגיה נמצאו שמות כמו "כהנשווילי" ולוישווילי").

קשה לקבוע אם הדברים מבוססים על מסורת בת-תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונת היהודים בקווקז. סביר להניח, כי לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, היגרו יהודים לקווקז מפרס, מדי וכורדיסטן[1]. מסורת זו משותפת ליהודי דאגסטן, אזרבייג'אן, גאורגיה וארמניה. יש להניח, כי קיים במסורת זו גרעין היסטורי וגולי שומרון התפשטו בתקופות שונות ממדי אל ארצות אררט ומשם חדרו אל הקווקז. אחרי חורבן בית ראשון הצטרפו אליהם בני יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנאצר. מימי בית שני, התווספו לשתי השכבות הללו, מהגרים מיהודי פרס ומדי, מכורדיסטן וממלכות ישראל אשר בחדייב. יונתן בן עוזיאל[2]. מפרש את "ההרמונה" (פְרָצִים תֵּצֶאנָה, אִשָּׁה נֶגְדָּהּ; וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה, נְאֻם-יְהוָה.)[3] ואת "ממלכת מני" (אוּ-נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם–הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט, מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז; פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ-סוּס כְּיֶלֶק סָמָר.)[4] כארמניה, ומכאן שבתקופתו, במאה הראשונה  לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בחבל ארץ הגובל בגאורגיה.

יש הגורסים כי כבר בתנ"ך מוזכרים יהודי הקווקז. כך למשל 'כּסִפְיָא', המזוהה עם הארצות שלחוף הים הכספי. לדבריהם, לשם שלח, עזרא שליחים, בחפשו לוויים למקדש: " וָאֲצַוֶּ֤ה אוֹתָם֙ עַל־אִדּ֣וֹ הָרֹ֔אשׁ בְּכָסִפְיָ֖א הַמָּק֑וֹם וָאָשִׂ֩ימָה֩ בְּפִיהֶ֨ם דְּבָרִ֜ים לְ֠דַבֵּ֠ר אֶל־אִדּ֨וֹ אָחִ֤יו הנתונים הַנְּתִינִים֙ בְּכָסִפְיָ֣א הַמָּק֔וֹם לְהָֽבִיא־לָ֥נוּ מְשָׁרְתִ֖ים לְבֵ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ (עזרא, ח', י
ז ).  במקום אחר מוזכרים יהודי 'מֶשֶך' (תהילים, ק"כ, 5). יש המוצאים גם את 'אפריקי' בסביבות גאורגיה. לכך הם מוצאים סימוכין בפלוגתא של חכמי התלמוד על מקומם של עשרת השבטים: "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי" (סנהדרין צ"ד, ע"א) לטענתם, "אפריקי" היא איבריה – ממלכת גאורגיה הקדומה. כי השם 'איבריה' נהגה בלשונות היונית והרומית 'איבריקה', ומהן נתגלגל לעברית כ'אפריקי'. לדעתם הגיע לכאן רבי עקיבא[5]. בתלמוד עצמו נזכר שמו של רבי יעקב מארמיניה, שר' נחמן מביא הלכה בשמו. יש הסוברים כי משפחת בגרט, שהעמידה מלכים בארמניה ובגאורגיה, מוצאה בשועי יהודה, שנישבו על ידי נבוכדנצר. סביר להניח כי מוצא חלק ממשפחות האצולה בגאורגיה, הוא יהודי.

ספר דברי הימים של גאורגיה 'כארתליס צחובריבה' מייחס את בואם של יהודי גאורגיה לחורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס): "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כרתלי ובקשו אדמה מהמאמאסאחליסי (נסיך, דוכס) של מצחטה, תמורת תשלום מס גולגולת". במקום אחר מספר ה'כארתליס צחובריבה' על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי הקיסר הרומאי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר. היהודים מכונים שם "אוריה" או "הוריה", כינוי הרווח בכל המקומות הגרוזינים המוקדמים. [במאה ה-19 תפס את מקומו הכינוי "איבראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. גם בארמניה התקיים במאות ה-1-4 ישוב יהודי גדול. המקור הקדום טוען כי בגאורגיה רווחו שש שפות. ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית.

המסורת הגאורגית קושרת את יהודי גאורגיה, עם הפצת הנצרות. מסופר בה כי שליחים מירושלים ביקשו מיהודי גאורגיה לקחת חלק במשפטו של ישו. שנים מנכבדי גרוזיה, אליוז ממצחטה ולונגינוז מקארסאני, יצאו לירושלים והיו נוכחים בעת הצליבה. הם לקחו עמם לגאורגיה את גלימתו של ישו. בשובם הביתה יצאה לקראתם אחותו של אליוז ואמצה את הכותונת אל ליבה. הלומת צער על מותו של ישו נפלה ומתה ובמקום קבורתה הוקמה כנסיית סווטיצחובלי, שם צמח עץ ארז שהובא מלבנון. באגדה זו יש משום רמז על שבקרב יהודי גאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד טרם שנינו החלה להטיף לנצרות.

המסורת הגאורגית, כמו זו הארמנית, מדגישה את תפקידם של היהודים בהפצת הנצרות במרכז המסורות על הפצת בגאורגיה עומדת דמותה של נינו (Nino), שהגיעה מקפדוקיה משנת 330 בערך. מסופר כי היא החלה את שליחותה בכפר אורבניסי, הנמצא מאה ק"מ ממצחתה, שבו ישבו יהודים רבים. יש הסבורים כי השם 'אורבניסי' מקורו בשם "אוריית אובאני', כלומר, 'שכונת היהודים'. האגדה מספרת כי נינו התקבלה  על ידי היהודים בסבר פנים יפות משום שדברה בשפתם – עברית. בין תלמידיה היו אביתר הכהן, מצאצאי אליוז, ובתו סידוניה. המתנצרים הביאו לפילוג בקהילה היהודית. המסורת מספרת על אנשים שביקשו לסקול את אביתר הכהן באבנים, ורק התערבותו של המלך הצילה אותו מידם. לפי אותה מסורת, כאשר הטבילה נינו את המלך ומרבית אנשי כרתלי, לא היו יהודי מצחיתה ביניהם, אלא רק חמישים משפחות, מצאצאי בר אבא (הגנב שניצל מן הצליבה לצדו של ישו). לא ברור מה אמת במסורות. סביר להניח כי רעיונות הנצרות בגאורגיה, התקבלו על ידי היהודים לפני שהתקבלו על ידי הגאורגים, שאמונתם הושפעה מן הדת הפרסית. בסביבות מצחת נמצאה כתובת ארמית באותיות עבריות.

"כארתליס צחוברבה" מספר כי העברית הייתה בין הלשונות הנפוצות בגאורגיה: "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות." עובדה זו מלמדת אותנו עד כמה נפוצה הייתה המסורת בדבר קיום קהילה יהודית בגאורגיה. עניין נוסף המחזק טענה זו היא הימצאותה של כתובת ארמית באותיות עבריות בסביבות מצחתה על קברו של יהודה גורך.

עדות נוספת לקיומה של קהילה יהודית במצחתה במאה ה-,6 מצויה במקור גאורגי המספר על צעיר פרסי שברח מארצו למצחתה כדי לבחור בין הנצרות לבין היהדות. במקור זה מתואר מעמדו של בית התפילה היהודי כשווה ערך לבתי התפילה של הנוצרים.

ימי הביניים

קיימת דעה כי התגיירותם של הכוזרים, באה בהשפעת יהודי פרס, דרך הקווקז.

אין הרבה תעודות מקומיות המלמדות על יהודי גאורגיה בימי הביניים. לעומת זאת, במקורות יהודיים מחוץ לגרוזיה, מן המאות ה-10 עד ה-12, נזכרים יהודי גאורגיה, בקשר למאבק בין הקראים ליהדות הרבנית. ייתכן מאד שיהודי גאורגיה השתתפו בתנועות המשיחיות האנטי תלמודיות, החל מהמאה ה-9 לספירה ואילך. חכמים קראים שתיארו את התפתחות התנועה הקראית והכתות שקמו בה מזכירים את ה"טיפליסיים", כת קראית שמקור שמה במייסדה, מוסא אל זעפרני, שהגיע כנראה מבגדד אל טיפליס (טביליסי) במחצית השנייה של המאה ה-9. יהודה הדסי מתאר אותו כ"מוסא אל זעפרני הנודע כ'אבו עמראן אל טיפליסי'". ההיסטוריון הקראי קרקאסני [6]מעיד שעוד בזמנו היו קיימים בני הכת שנקראו "הטיפליסיים". מקיומה של הכת ניתן להסיק על הקשרים שהתקיימו בין יהודי גרוזיה ובין הקהילות האחרות בשכנותה. למעשה, הם קיבלו הנחיות מראש הגולה בבגדד בענייני דת. קשר זה הוא שעיצב את יהודי גאורגיה כעדה מזרחית, שכן על פי הנחיות אלה קבעו מנהיגי יהדות גאורגיה את מחזור החיים, את מחזור השנה ואת נוסח תפילותיהם. אך במשך הדורות, כבר בתקופה הקדומה, נוספו שלל מנהגים במסורת המקום, כך שעדה זו הפכה להיות עדה עצמאית בעלת מסורת ייחודית ומנהגים עתיקים, משל עצמה.

מאידך, מעידים רבים אחרים, על נאמנותם של יהודי גאורגיה ליהדות הרבנית כך למשל ר' אברהם בן דאוד, הכותב על "ארץ הגרגשי ונקרא גרגאן". מדיווחו של ר' בנימין מטודילה, אנו לומדים על יחסים טובים עם ראש הגולה ועל היותם חלק ממעגל ההשפעה של ישיבות בבל. גם עיון בגניזה הקהירית מלמד על קהילת טיפליס, בתקופת הגאונים ועל קשריה עם המרכזים אשר בבבל. ר' פתחיה מרגנסבורג[7], נוסע יהודי אחר בן התקופה, מתייחס ל"יהודי ארץ אררט" (הכוונה לארצות הקווקז) ומספר שפגש בבגדד "יהודים מארץ משך".

אין עדויות על היהודים בתקופת העצמאות והפריחה של גארוגיה, שתחילתה בימי המלך דוד "הבונה" (1125-1089) ושיאה בימי "תור הזהב" של המלכה תמר, למעט עדות אחת על סוחר בשם זרובבל, שנשלח להביא את חתנה של המלכה תמרה מרוסיה וסוברים שהיה יהודי. על פי משה מחורן, המחבר המשמעותי ביותר של "ההיסטוריה של ארמניה בימי הביניים", מוצאה של שושלת המלוכה הבגרטית, שהעמידה מלכים בגאורגיה ובארמניה, היה מאחד משועי יהודה, שנשבה על ידי נבוכדנצר. סמל המלך דוד אף מופיע בשלט האצולה של השושלת. גם משפחות אחרות מן האצולה הגאורגית היו, לפי מקור זה, ממוצא יהודי. מכאן נובע לכאורה כי היהודים נמצאו בגאורגיה באותה תקופה, אלא שחוקרים מתקופות מאוחרות יותר מפריכים דעה זו.

אפשר רק לשער כי איחודה של גאורגיה תחת מלכי בית בגרט (באגראטיוני) ופיתוח המסחר והמלאכה, הביא לשיפור במצבם של היהודים. מרקו פולו שעבר בגאורגיה ב-1272, מספר כי "טפליס מיושבת על ידי נוצרים, גרוזים וארמנים וכן מספר מוסלמים ויהודים".

ראו באתר זה: מרקו פולו

הכיבוש המונגולי, ששם קץ לעצמאותה של גאורגיה והמיט עליה הרס וחורבן, פגע גם ביהודים. יחד עם זאת, רמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גאורגיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של רבי ישעיה מטבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל". בנוסף, קיימת עדות של רבי אברהם בן-דאוד המספר על נאמנותן של קהילות ישראל בגאורגיה ליהדות הרבנית.

הנוהג של "עבדות האוצר" חדר גם לגאורגיה. ב-1328 העניק המלך אלכסנדר ה-I , לקתוליקוס לשעבר ולפטריארך דיומטיוס, גם 27 משפחות יהודים. בשמו של מלך זה קשורות רדיפות של יהודי גאורגיה. עם ההתפוררות הפיאודלית של הממלכה וחוסר הביטחון הכללי, מעמדם של היהודים נקבע מתוקף מקומם במערכת הפיאודלית, שהיתה נהוגה בגרוזיה עד אז. היהודים, שעיסוקם העיקרי היה מסחר, השתייכו למעמד הצמיתים – "קמאני" – כלומר, אנשים שיש להם אדון. עם הצמיתים נמנו האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים. הצמיתים היהודים, כשאר הצמיתים, נבדלו זה מזה במעמדם הכלכלי, בזכויות ובחובות ובימדת התלות באדון. מעמד זה נקבע בין הייתר בהתאם לנסיבות שהביאו לשעבודם. (ידוע גם על יהודים שהיו בעצמם אדונים לצמיתים). מן התעודות הרבות המעידות על הענקות או מכירות של צמיתים יהודים, ניתן להסיק כי בעלות על יהודים היתה רצויה ומשתלמת. עם התפוררותה של גאורגיה במאה ה-15, גדל סבל היהודים ונהיה קשה ביותר. תלותם בבעלי האחוזות גדלה, הם התחייבו לעבודות קשות וחלקם נהיו כמעט לעבדים. במאות ה-15-18 היתה גאורגיה, כשאר חלקי הקווקז, מקור בלתי נדלה לסחר עבדים. אלפים מתושבי גרוזיה, במיוחד נערים ונערות, נמכרו בשווקי העבדים. חלקם נמכרו על ידי אדוניהם ואחרים נחטפו כדי למלא מסי שעבוד לפרס. גם היהודים שילמו חלקם במס זה. בנות היהודים נמכרו להרמונות השליטים המוסלמים. השיטה הפיאודלית בגאורגיה הותירה מידה לא מועטה של מוביליות חברתית והמעבר מקבוצה לקבוצה בתוך הצמיתים היה שכיח. מי שזכה בחסדו של אדוניו בזכות שירותיו המסורים, יכול היה לזכות במעמד של 'תרחאני', שהעניק לו פריבילגיות. מן התעודות ידוע רק על יהודים בודדים שזכו למעמד זה, בעוד שמבין המכונים "יהודים לשעבר" ניתן למצוא רבים כאילו. מצב זה נמשך עד ראשית המאה ה-19, כאשר גאורגיה סופחה רשמית לרוסיה. ייתכן והמצב גרם לתסיסה בקרב היהודים הגאורגים. מקורות נוצריים- אירופיים מן המאה ה-16 מביאים תיאורים על תנועות משיחיות בקווקז ועל צבא של "עבריים כאספיים קווקזיים" המתכונן לשחרר את ארץ ישראל מידי התורכים. ידיעה מיוחדת במינה, מהמאה ה-17, מספרת על היספני, דון ז'ואן מסגלס, שהגיש לשולטן הצעה להקים מדינה יהודית בדרום הקווקז.

מספרם של היהודים התמעט באופן ניכר בימי הביניים. הנוסע טשראני ונוסעים אירופאים ראו באזורים שונים של הארץ שרידי ישובים שבעבר היו של יהודים. חלק גדול מן היהודים התנצר בלחץ השנים. נוסע גרמני מוסר ב-1780, שיהודי הכפרים בגאורגיה לא הקפידו בשמירת מצוות ומשום כל כונו בידי העירוניים "כנענים". אין כמעט יצירות תרבותיות של יהודי גאורגיה. אולי בשל הדיכוי הממושך והנדידה המתמדת, אולי בשל איחור הקשר עם התרבות היהודית בבבל. למרות העדויות על התבוללויות, ניתן לומר כי יהודי גאורגיה לא סבלו הרבה מרדיפות.

לאחר הסיפוח לרוסיה

לסיפוח גרוזיה לקיסרות הרוסית בשנת 1801, בעקבות חוזה גאורגייבסק[8], היו השפעות מרחיקות לכת על חיי היהודים שם. בקרב השלטונות הרוסיים נחשבו יהודי גרוזיה כשאר יושבי הארץ. תחילה חל שיפור הדרגתי במצב הביטחון, דבר שהקל על הרוכלים שהסתובבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לרוב לא התערבה בענייני הנסיכים הגאורגים, ואלו המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גאורגיה, נאלצו להתמודד עם אטימות לבה של הבירוקרטיה הרוסית, ולעתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים, כמו הגבלות על חופש המסחר.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עברה גרוזיה התפתחות כלכלית ניכרת, שנתנה את אותותיה גם במצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור, ויוזמות לפיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. בקרב היהודים צמח מעמד סוחרים שעסקו בסחר בכל חלקי הארץ ובסחר הבינ"ל התפתחויות אלו הביאו לתנודות דמוגרפיות: קהילות שלמות עקרו ממקומן בכפרים ועברו לערים. קהילות שלמות נוסדו בערים סוחומי, פותי ובאטומי שלחוף הים השחור. בטביליסי גדל מספר היהודים ובקוטאיסי גדלה הקהילה במספרים גדולים. הנודע בסוחרי העיר, היה מגדולי סוחרי גרוזיה, היהודי אהרון אליגולאשווילי.

צדו האחר של השלטון החדש, היה נטיות אנטישמיות שהובאו לגרוזיה הן על ידי פקידי הצאר והן על ידי הכנסייה הפרבוסלאבית, שעודדה גילויי קנאות חשוכה. ב-1864 בוטלה הצמיתות, אם כי הדבר לא הביא להקלה מיידית. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם נותרו רבים מחוסרי כל.

עלילת הדם בסוראמי

ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי[9]. גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק, ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.

בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה, על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר, שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את העניין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל וורונצוב[10]. המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם, אלא נשלחו לסיביר[11].

עלילת הדם בסצ'חרה

עלילת דם מפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, שם הואשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח זארא מודבדזה,  ילדה נוצרייה בת 6, ושימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בקוטאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינסבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי דין נודעים, קרופניק היהודי ואלכסנדרוב הרוסי, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו ב-13 במרץ 1879 להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו מכול אשמה.

לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בקוטאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים, שרווחה בחוגי האינטליגנציה, מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגים, בדומה הרוסית, הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.

הפרשייה עוררה הדים רבים בעולם היהודי וכך שמעו רבים על יהודי גאורגיה. תוצאה אחרת של הסיפוח הרוסי היתה היווצרות הקשרים עם היהדות הרוסית. צוו הנספח לחוקת 1804, הכריז על הקווקז כחלק מתחום המושב והתיר את יישובם של יהודים "אירופאים" בקווקז, אך בהמשך (1835), מסיבה לא ידועה, נאסר על יהודים לשבת בגאורגיה. יחסו של השלטון להתיישבות יהודית בקווקז היה דו משמעי: מצד אחד עניין בתרומת המהגרים היהודים, מאידך, חשש מקומי מתחרות. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופאים, והיחסים ביניהם ובין היהודים המקומיים היו מתוחים. אלה לא הכירו את שפתם של אלה והיתה ביניהם חומה של זרות. האשכנזים זלזלו ביהודים ה"גורזים" וראו בהם נחשלים ובורים והמקומיים ראו באירופאים  ("אשכֶּנַזימֶבּי" ), אפיקורסים.

יהדות גאורגיה נעורה מקיפאונה והחלה להיפתח לרעיונות של מודרניזציה הרק בשלהי המאה ה-19. אט אט גברה הנטייה להשתלב בחברה ולרכוש השכלה. התחום הראשון בו נראה שיתוף פעולה ממשי בין יהודים גורג'ים ואשכנזים היה הפעילות הציונית. האגודה הציונית הראשונה נוסדה בגרוזיה בשנת 1897, בטביליסי, על ידי מיכאל שטרייכר (אם כי כבר ב-1863 החלו לעלות יהודים גורג'ים לארץ, כתוצאה מביקורי שד"רים). מרבית הפעילים הציונים היו אשכנזים, כי המקומיים חששו מהפעילות הציונית, שעודדה מודרניזציה ומשום כך עוררה חשש. ב-20 באוגוסט 1901 התקיימה בטביליסי הוועידה הראשונה של ציוני הקווקז, בהשתתפות מנחם אוסישקין, המורשה לגליל הקווקז, מטעם הוועד הפועל הציוני. עוד בטרם הספיקה התודעה הציונית לחדור לחוגים נרחבים, כבר עמדה במרכזו של פולמוס ציבורי חריף. המתנגדים הראשונים לציונות היו החוגים השמרניים וחכם ראובן אלואשווילי מקוטאיסי בראשם. הם נתמכו על ידי חוגי רבנים אנטי ציוניים, ובראשם חסידות חב"ד. בהתנגדות לציונות שיתפו פעולה רבנים אשכנזים וחכמים גורזיים, שלא בחלו באמצעים והשמיצו את דוד באאזוב –  נציג גרוזיה לקונגרס הציוני השמיני בהאג ב-1907 (בו נשא נאום חוצב להבות בעברית) – ואחרים, וכינו אותם "אפיקורסים משומדים". הם אף פנו אל 'החכם באשי' בירושלים, בבקשה שיטיל חרם על באאזוב. הדברים הגיעו להלשנה לשלטונות, שגילו חשדנות הולכת וגוברת כלפי הפעילות הציונית. לאחר דיכוי מהפיכת 1905 נקטו השלטונות יד קשה במיוחד כלפי היהודים הרוסים. מדיניות הממשלה הביאה להתבדלות מחודשת של הגורג'ים מן האשכנזים. פעולותיה של התנועה הציונית והוויכוח הפנימי החריף הגבירו את ההתעניינות של הציבור הגורג'י בנושאים יהודיים. הרעיון הציוני התקבל בהבנה ובאהדה. סופרים ופובליציסטים רבים עסקו בנושא היהודי. מנהיג התנועה הגורג'ית הלאומנית, הסופר איליה צ'אוואצ'אווזדה פרסם עוד ב-1881 מאמר על מצב היהודים בעולם ובו ניסה, באמצעות ניתוח היסטורי, להסביר את מצוקתם. הוא והמשורר אקאקי טצרתלי תרגמו שירים של לורד ביירון ולרמונטוב, בנושאים יהודים.

הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטוייה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגורג'ים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על היהודים. סטודנטים גורג'ים באודסה הגנו על היהודים שם בגופם בפרעות 1905. הכרזת העצמאות של גרוזיה ב26- במאי 1918 עוררה בלב היהודים תקוות גדולות, הן משום שתיעבו את שלטון הצאר והן משום שהממשלה המנשביקית גילתה אהדה ליהודים. כיבושה של גרוזיה על ידי הצבא האדום ב-1921 הנחית מהלומה כבדה על תקוותיהם.

הקשר לארץ ישראל

ארץ הקודש תפסה מקום חשוב בנצרות הגורג'ית והקרבה הגיאוגרפית תרמה לקשר האמיץ של הגורג'ים לארץ-ישראל. במהלך מאות שנים, וברציפות מרשימה, הגיעו לארץ נוצרים גורג'ים וייסדו בה כנסיות ומנזרים. מנזרים גורג'ים פעלו בהר סיני, בירושלים, בבית לחם, בנחל קדרון. הידוע הוא מנזר המצלבה, שם קבור המשורר בן המאה ה-12, שותא רוסתאווילי. הקשר שנחלש מאד במאות ה-17 וה-18, עם התפוררות הממלכה הגורג'ית, התחדש בראשית המאה ה-19, עם סיפוח גרוזיה בידי רוסיה. מכיוון שרוסיה הקפידה לשמור על האינטרסים הממלכתיים והאינטרסים הדתיים-כנסייתיים שלה בארץ ישראל ועל שלומם של הנתינים שהיגרו לארץ, נוצרו תנאים שהקלו על עליית היהודים מגרוזיה לארץ ישראל.

מצבות בהר הזיתים מלמדות שהגיעו ארצה יהודים מגרוזיה כבר במחצית הראשונה של המאה. מרביתם הגיעו כדי לסיים בה את חייהם ולהיקבר בה. משה מונטיפיורי מזכיר 19 כוללים בירושלים וביניהם גם 'כולל ג'ורג'יסטן'. החל משנות ה-60 של המאה ה-19, בעקבות שיפור דרכי התחבורה. בגרוזיה ובאימפריה העות'מנית נסללו מסילות ברזל ובין אודסה ליפו נפתח קוו שהנסיעה בו ארכה שבוע ימים. הם כונו 'גורג'ים', בעקבות השם הטורקי של גרוזיה – "ג'ורג'יסטן".

בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל וזכו מפי ערביי ירושלים לכינוי 'מוסקובים' ('יוצאי רוסיה'). הם נחשבו לעזי רוח והערבים נמנעו בראשית התיישבותם להתגרות בהם. בתקופת השולטן עבדול חמיד ה-II (1909-1876), חל גידול ניכר בעליית היהודים מגאורגיה ארצה, בעקבות ההתפתחות הכלכלית בארץ ישראל והתמורות שחלו ברוסיה ובגרוזיה. העולים הראשונים  שוכנו באזור חמאם-אל-עין, רחוב הגיא ורח' חברון בעיר העתיקה בירושלים. ב-1891 מנתה העדה הגורג'ית 600 נפש. בשנת 1893 נוסדה ליד שער שכם השכונה הראשונה של הגורג'ים, "אשל אברהם". העולים היו ברובם משפחות אמידות, בני ערים, שעסקו דורות בעיקר בסחר התבואה, היין והתבלין. ההתיישבות בירושלים הייתה יעדם הראשון של העולים. העולים התיישבו בכל רחבי העיר, בנו בתי כנסת ליהודי גאורגיה וקיימו חיי קהילה הם עסקו בענפי מסחר שונים, בעיקר בטקסטיל. מרבית העולים נמנו על הרבדים האמידים שבקרב יהודי גרוזיה והצליחו להעביר ארצה משאבים רבים. הם לא נחשבו ל"בני תורה" אך נודעו בחריצותם ובכך שלא בחלו בשום עבודה פיסית.  הגורג'ים היו קשורים ל"כולל הספרדי", אך המחלוקת בין העדות לא פסקה, בעיקר בנוגע לקבורת מתים ולכספי ה"חלוקה". רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. במפקד אוכלוסין משנת 1916 צוינו שמונה עדות גדולות בירושלים, והגורג'ים נמנו עליהן[12]. למעשה, "שכונת הגורג'ים" הירושלמית קיימת עד היום[13].

מלחמת העולם ה-I פגעה קשה בבני העדה הגורג'ית. רבים התרוששו והקהילה נחלשה. הקשר עם גרוזיה ניתק והעלייה פסקה. התורכים גרשו את בעלי הנתינות הרוסית. מעטים העדיפו להתעתמן ולהתגייס לצבא, אחרים נאלצו לחזור לגרוזיה ורבים ברחו למצרים. כמה מבין הפליטים שברחו למצרים התנדבו לגדודים העבריים, שבהנהגת יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי. עם תום המלחמה התחדשו הקשרים עם גרוזיה ועל אף אי היציבות הפוליטית התחדשה העלייה, למרות המכשולים ששמו השלטונות.

ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים, הובאה בשנת 1929, על ידי פקידי פיק"א, כדי לסייע בחקלאות ובתעשיית הבשמים[14].

ב-1924 יצאו הרב דוד באאזוב ונתן אליהשווילי, בשליחות לארץ ישראל, כדי לבדוק את אפשרויות הקליטה. הם התאכזבו כשגילו כי לראשי הישוב והתנועה הציונית וכמותם גם בני העדה בארץ, אין את המשאבים או את הרצון לסייע לקליטה. כאשר חזרו גילו שחלק מהמשפחות המועמדות לעליה התרוששו אף הן. בסוף אותה שנה יצאו כמה משפחות והתיישבו כפועלים חקלאיים בפתח תקווה. תנאי המגורים היו קשים והפרנסה מועטה. בקיץ 1929 יצאו קבוצת משפחות והתיישבו בשכונת יעקב בבנימינה. קבוצת המתיישבים לא יצרה קשרים עם עדת הגורג'ים שהתערו יותר ויותר בחיי הכלכלה והחברה הארץ ישראליים. אמנם בשנות ה-20 וה-30 פעל וועד העדה הגורג'ית כגוף עצמאי, אך מרבית בני העדה השתלבו בקרב בני העדה הספרדית. השכונות הוותיקות שליד שער שכם ובתי הגורג'ים שבעיר העתיקה ניטשו בעקבות מאורעות 1921 ו-1929 ובני העדה התפזרו ברחבי הארץ.

מצב היהודים בגאורגיה העצמאית ובעת הפלישה הסובייטית

ב-26 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על עצמאותה. הדבר הביא לשינויים רדיקליים בקהילה היהודית בגאורגיה, והיהודים קיבלו שוויון זכויות מלא במדינה. ומילאו תפקידים חשובים. הם הצליחו לשמור על אורח חייהם, על המבנה הפטריארכלי ועל קשריהם העמוקים למסגרת הלאומית והדתית. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות וחופש ההתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים.

שינויים אלה הובילו גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו בשנת 1917, הצליח להפנות את תשומת לבם של המשתתפים והביא לאחת מהצלחות הציונים – ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי ב-1918. בית ספר זה היה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים. בראשו עמד נתן אליהשווילי, מורה ציוני צעיר מצחינוואלי שהגיע באותה שנה להשתקע בעיר, והלימודים בו התקיימו בשיטת עברית בעברית,

המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית, שהייתה בשלטון, ראתה ביהודי גאורגיה חלק בלתי נפרד מן העם הגאורגי ולא הכירה בזכותם לקיום לאומי נפרד, ובהתאם לקו זה עסקה העיתונות המנשביקית בבעיה היהודית. לכאורה שרר אז בגאורגיה חופש עיתונות, אך מחופש זה נהנו בעיקר המצדדים בהתבוללות.

פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921, הוציאה את הרוח ממפרשי היהודים המתנצחים בין ציונות להתערות. תחילה דגל המשטר החדש במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. לא נסגרו בתי כנסת, וגם פעילות ציונית לא נמנעה. זמן קצר לאחר הכיבוש הודיעו השלטונות על פתיחת בית-ספר ממשלתי ליהודי גאורגיה בטביליסי, בהנהלת נתן אליהשווילי, ונמסר כי העברית תהיה מקצוע חובה בבית הספר, כשפה הלאומית של היהודים. הייתה זו עמדה שונה מהמדיניות הסובייטית שהייתה על פי רוב עוינת ליהודים ולציונות. ניתן להסביר אותה ברצונם של הסובייטים לתקוע טריז בין תומכי הלאומיות היהודית למתנגדיה, המנשביקים. דבר נוסף שהשפיע על היחס הטוב, הייתה העובדה כי הפלישה הסובייטית לגאורגיה הוצגה כהתקוממות עממית של הבולשביקים הגאורגיים, שבה רוסיה רק באה לעזור.

המצב השתנה לרעה בשנת 1924, בעקבות מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה שדוכא, והידרדרות המצב הכלכלי שבאה בעקבותיו. יחס השלטונות ליהודים הפך לעוין. פעילות ציונית נאסרה, תלמודי תורה נסגרו, אליהשווילי פרש מניהול בית הספר (כבר ב-1923) לטובת מנהל שאיננו יהודי, והשפה העברית נעלמה עם השנים כמקצוע בבית הספר. הניסיונות לארגן קולחוזים של יהודי גאורגיה לא עלו יפה. בהסכם שקט עם השלטון המקומי, פיתחו היהודים מפעלים קטנים תחת מעטפת ממשלתית, וכך, למרות הכול, המשיכו יהודי גאורגיה לשגשג במסחר.

המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעלייה לארץ ישראל, למרות התנגדותם של השלטונות הסובייטים למאמצים אלה. במהלך שנות ה-30 הורע אף יותר המצב הכלכלי והפוליטי. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו. למרות כל אלה, המשטר הסובייטי לא הצליח להחריב את הקהילה היהודית בגרוזיה, אולי משום שלא היו להם ארגונים מיוחדים שניתן היה לבטלם ובכך לפגוע בשלמות הקהילה. ייתכן גם כי הסיבה הייתה שהמשטר הסובייטי בגאורגיה כולה לא היה חזק דיו.

יהודי גאורגיה בתקופת מלחמת העולם

בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה , נלחמו אלפי יהודים גאורגים נגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי, ורבים מהם קיפחו בה את חייהם. בתקופת המלחמה התרכזו בגאורגיה, יהודים אשכנזים, שפונו משטחי הכיבוש הנאצי. בשנת 1926 מנו יהודי גאורגיה 21,471 איש, ובשנת 1939 24,000 איש.

על פי מחקרו של מרדכי אלטשולר, פרסם 'המכון לחקר הגבולות וחוץ-לארץ' שבגרמניה חוברת המפרטת את "רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים שהיו פעם ברית-המועצות". חוברת זו כללה את היהודים ההרריים כקבוצה אחת וחלק מיהודי ברית המועצות, אולם כקבוצה בעלת מאפיינים שונים משל הייתר. עובדה זו גררה ויכוח בין הגרמנים, כיצד לנהוג בהם. מצד אחד ראשי משטרת-הביטחון, שראו בכל היהודים בקווקז, קרי היהודים הרוסיים, הגאורגיים וההרריים, גורם זר ומזיק שיש להשמידו, ומצד שני, משרד החוץ הגרמני, שאנשיו היו מעוניינים לטפח את אהדת המוסלמים המקומיים לגרמניה, ולכן ביקשו להתחשב בהשפעה שעלולה להיות לרצח המוני של יהודים הרריים על האוכלוסייה המקומית. הם סברו כי השבטים באזור יפרשו את רדיפת היהודים כמטרה כוללת של הגרמנים להשמיד את כל הקווקז. בהקשר זה התעוררה גם השאלה האם יהודי ההרים הם מגזע יהודי או שמא הם עם עתיק שקיבל עליו את היהדות. בהתאם לשיקולים אלה החליטו הגרמנים להניח בינתיים ליהודי ההרים. על כל פנים, בסופו של דבר לא כבשו הגרמנים את גאורגיה[15].

המוסד התרבותי היהודי היחיד שהמשיך להתקיים היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי ליהודי גאורגיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933, הודות להתעניינותם של אתנוגרפיים רוסיים ביהדות גאורגיה. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי הציגו את חיי היומיום הגאורגיים ואת תולדותיה  יהדות גאורגיה. המוזיאון נסגר בשנת 1951, בפקודת סטלין, לאחר שאהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו למוזיאון הממלכתי להיסטוריה של גאורגיה שבטביליסי, חלק למוזיאונים אחרים, והיתר נעלמו. כמו כן, רבם של היהודים האשכנזים בגאורגיה, שהגיע לגאורגיה זמן קצר לפני כן, נעצר בשנת 1948 או ב-1949. עד סוף שנת 1952 הביאה המערכה האנטי-יהודית לסגירת בתי כנסת ולמעצרם של החכם עמנואל דווידאשווילי וכן של כמה משומרי בתי הכנסת.

מכתב ח"י המשפחות

הזדהותם של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת- 1967. ב- 06/08/1969- התפרסם בכל העולם מכתבן של 18 משפחות בגרוזיה, בהנהגה של שבתאי אליהשווילי,  אל הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה לאפשר להם להגר לישראל. במכתבן מציינות אותן משפחות, כי הן חלק מעם שאיננו מונה רק 12 מיליון, כפי שמקובל לחשוב, אלא חלק מ"עוד מאות מיליוני מעונים, שאינם עוד עימנו". המכתב עורר תהודה עצומה ובעקבותיו באו פניות של קהילות רבות ברחבי האימפריה ואף ברוסיה עצמה.

ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עלייה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות. כ-17 אחוזים מיהודי ברית המועצות עלו לארץ בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1979 ל-24,800 ב-1989.

פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגאורגיה, לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עליה מגאורגיה", המופץ עד היום. כמה אלפים מיהודים אלה היגרו לארצות הברית, לפורסט היל (Forest Hill) שברובע קווינס ניו יורק.

במפקד שנערך בשנת 1989 נמצא כי 16,054 יהודים התגוררו בגאורגיה. העלייה מחבר המדינות העצמאיות ששיאה היה בשנות ה-90 של המאה העשרים, החלה בסוף שנות ה-80, כאשר נפתחו שערי ברית המועצות, בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. עליית יהודי גאורגיה, בדומה לעלייה מיתר ברית המועצות, לא הייתה בעיקרה עלייה בעלת מניעים ציוניים. הסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות, בצירוף החשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר ברוסיה בשנים הראשונות שלאחריו. בשנת 1991 הכריזה גאורגיה על עצמאותה. מאז עלו לישראל כמה אלפי יהודים גאורגים. בשנת 1993 הוערך מספרם של היהודים בגאורגיה ב-14,500 איש.

עלייתו של מיכאיל סאקשווילי לשלטון בגאורגיה, הביאה לשינויים מרחיקי לכת בגאורגיה. החלפת השלטון בוצעה בהפיכה ללא שפיכות דמים, וכן גם ההשתלטות על המחוז הבדלני בדרום-מערב גאורגיה, אג'ריה. אהבת/הערצת העם הגאורגי לישראל, באה לידי ביטוי במדיניותו, והקשר בין ישראל לגאורגיה התפתח במהירות. ישראלים, ביניהם ילידי גאורגיה, החלו להשקיע בגאורגיה השקעות של ישראלים בגאורגיה הוערכו, באוגוסט 2008, בכמיליארד דולר. גאורגיה הפכה ליעד לטיולים בעיקר לילידי המדינה. במהלך פלישת רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008, נקלעו ישראלים שהגיעו לפקוד את קברי משפחותיהם בגורי לקראת תשעה באב, כמו גם מטיילים

השגריר הישראלי בגאורגיה היה שבתאי צור, יליד גאורגיה, וכן השגריר הגאורגי בישראל, דובר העברית, לאשה ז'ווניה, היה יהודי. שני שרים בממשלתו של סאקשווילי היו יהודים: שר ההגנה, דוד קזרשווילי ,בעל דרכון ישראלי ותמור יעקובשווילי.

הנשיא סאקשווילי הגיע לביקור לא רשמי בישראל, באוקטובר 2006, בעקבות חניכת צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן, וחנך מרכז לחקר האנרגיה באוניברסיטת חיפה וקיבל מן המוסד תואר דוקטור לשם כבוד. הוא נתקבל בסבר פנים יפות בקרב קהילת יוצאי גאורגיה בישראל. ישראל סייעה לגאורגיה, יחד עם מדינות מערביות אחרות, בחימוש הצבא הגאורגי ואימונו.

בבחירות שנערכו בגאורגיה, ב-5 בינואר 2008, השתתפו גם אזרחי ישראל יוצאי גאורגיה, שקיבלו, לאחר ששונה החוק הגאורגי בעניין, תעודת זהות גאורגית. תעמולת הבחירות התנהלה גם בישראל.

ב-14 לאוגוסט 2008, בעת הפלישה הרוסית לגאורגיה, התפרשה קבוצה של יוצאי גאורגיה בישראל לאורך קו החוף של תל-אביב, בשרשרת אנושית מול השגרירויות הזרות, בקריאה: "מתגייסים לטובת הבית השני שלנו". הם ביקשו להפגין הזדהות עם ארץ מולדתם שהוכתה במלחמה בקווקז ולצאת בקריאה למערב, שלא לנטוש את חבריהם בטביליסי

ביבליוגרפיה

ארבל רחל, מגל לילי, (עורכות), בארץ גיזת הזהב, תולדות יהודי גרוזיה ותרבותם, בן אורן גרשון, "תולדות יהודי גרוזיה עד ימי המשטר הסובייטי", משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל-אביב 1992.

האנציקלופדיה העברית, ערך "גאורגיה", פרק: תולדות היהודים בגאורגיה, עמ' 174-175

דוד יצחק, תולדות יהודי קווקז בארץ ישראל, 1982, עמ' 43-45.

בן עמי, בין הפטיש והמגל, עם עובד, תל-אביב 1965

בן צבי יצחק, נידחי ישראל, ירושלים תשכ"ו, "יהודי גרוזיה", פרק י"א, סעיף ב', עמ' 194-188

יצחק דוד, יהדות גאורגיה וארץ-ישראל; אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה

גרשון בן אורן, "תולדות יהודי גאורגיה עד ימי המשטר הסובייטי", שם.

טשארני יוסף, ספר המסעות בארץ קווקאז ובמדינות אשר מעבר לקווקאז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא, סט. פטרבורג, 1984

הרכבי אברהם אליהו, היהודים ושפת הסלאבים, וילנא תרכ"ז.

נתן אליהשווילי, היהודים בגרוזיה ובארץ ישראל, צ'ריקובר, תשל"ה.

הערות

[1] . י. בן צבי, "יהודי גרוּזיה", נדחי ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 188-189

[2] . יונתן בן עוזיאל – תנא בדור הראשון לתנאים, חי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני, חיבר את תרגום יונתן, תרגום הנביאים לארמית. היה גדול תלמידיו של הלל הזקן. רבים נוהגים לעלות לקבר המיוחס לו ליד היישוב עמוקה בגליל, כסגולה למציאת זיווג ופריון.

[3] . סוראמי היא עיירת נופש הררית למרגלות רכס סוראמי, שנמצאת כיום בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית

[4] . מיכאיל וורונצוב הוא פלדמרשל ששימש בשנים 1844-1854 כנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז. הוא היה זה שדאג לסיפוח מלא של הקווקז לרוסיה. הוא היה איש משכיל ונבון, שעשה לעידוד ההשכלה והתרבות בגאורגיה, ומדיניותו הייתה גמישה בדרך כלל.

[5] . גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה"

[6] . עוזיאל שמלץ, בעיות מושגיות במחקר של עדות ישראל, עמ' 126, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד – יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.

[7] . www.binyamina.org

[8] . מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות", מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד – יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.

[1] י. בן צבי, "יהודי גרוּזיה", נדחי ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 188-189

[2] יונתן בן עוזיאל – תנא בדור הראשון לתנאים, חי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני, חיבר את תרגום יונתן, תרגום הנביאים לארמית. היה גדול תלמידיו של הלל הזקן. רבים נוהגים לעלות לקבר המיוחס לו ליד היישוב עמוקה בגליל, כסגולה למציאת זיווג ופריון

[3] עמוס, ד' ג',.

[4] ירמיהו נ"א כ"ז

[5] יש הטוענים כי משובר בתוניסיה, "אפריקה" בפיה רומאים

[6] יעקב בן יצחק אל־קרקסאני (אבו יוסף יעקובּ) היה חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל. קירקיסאני בולט בהשכלתו הרחבה . הוא מצטט מכל תחומי הספרות הרבנית עד "הגאונים , ספרות הסוד ופיוטים , הברית החדשה והקוראן . ספריו , החשובים מצד עצמם , מלמדים גם על הקראות הקדומה , מבטאי השפה העברית בתקופתו ועוד כינויו נובע משם עיר מולדתו, אולם הדעות חלוקות האם הייתה זו "קִרקִיסִיא", היא כּרכּמיש, או "קרקסאן" הסמוכה לבגדאד. . מכל יצירתו הענפה נשתמר כמעט בשלימותו רק חיבור אחד שלו , ספר מצוות " ) ספר המאורות ומגדלי הצופים , בצירוף מבוא על תולדות הכיתות בישראל . שרידים נותרו מפירושו לחלק הסיפורי שבתורה ..

(לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות, רעננה, ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1987, עמ' 229

[7] פתחיה בן יעקב מרגנסבורג (נדפס גם "רגנשבורג" או "רטיסבון") היה נוסע יהודי מפורסם בן המאה ה-12, שכתב תיאור של מסעו. הוא ערך מסע מגרמניה לבבל ולארץ ישראל וביקר בכל הקהילות היהודיות בדרך. פתחיה היה אחיו של רבי יצחק הלבן, מבעלי התוספות.

[8] חוזה גאורגייבסק היה הסכם בין האימפריה הרוסית לממלכת כארתלי-קאחתי שנחתם ב-24 ביולי 1783. על פי ההסכם הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית. הרוסים מצידם הבטיחו לדאוג לשלמותה הטריטוריאלית של הממלכה הגאורגית ואת המשך שלטונה של שושלת בגרטיוני.

[9] סוראמי היא עיירת נופש הררית למרגלות רכס סוראמי, שנמצאת כיום בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית

[10] מיכאיל וורונצוב הוא פלדמרשל ששימש בשנים 1844-1854 כנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז. הוא היה זה שדאג לסיפוח מלא של הקווקז לרוסיה. הוא היה איש משכיל ונבון, שעשה לעידוד ההשכלה והתרבות בגאורגיה, ומדיניותו הייתה גמישה בדרך כלל.

[11] גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה"

[12] עוזיאל שמלץ, בעיות מושגיות במחקר של עדות ישראל, עמ' 126, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד – יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.

[13] הקרקע שעליה הוקמה השכונה כמו גם שכונת הקווקזים, "בית שמואל", ושכונת "עיר הצדק" ליהודי סוריה ועיראק, היה של ניסן בן ישראל שהקים את השכונה השמינית מחוץ לחומות, שכונת "קריה נאמנה". עם הקמת השכונה היא נקראה אשל-אברהם, אולם שם זה לא נקלט ותושביה קראו לה שכונת הגורג'ים או שכונת בתי גורג'ים או בשם בתי ניסן ב"ק, כשם השכונה הסמוכה השכונה כללה כ-100 בתים. הם הקימו מסגרת ארגונית נפרדת בסמכותו של החכם באשי, והקימו בית כנסת, ישיבה, תלמוד תורה, בית עלמין.

מאורעות תרפ"ט החלו ביום שישי 23 באוגוסט 1929 עם סיום דרשת יום השישי בהר הבית, כשהמון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער – שכונת הגורג'ים וקריה נאמנה. שבעה יהודים נהרגו בשכונות אלה, ביניהן חנה צויניה-שווילי שנהרגה בעודה מחזיקה את בנה שמואל, שנפצע קשה בתי השכונה ובית הכנסת של השכונה נהרסו ונשרפו. לאחר מאורעות אלה נמלטו דיירי השכונה אל רבעים אחרים של העיר או עזבו את ירושלים(חנה הלנה כהן תון (1957), העדות בישראל, עמ' 110). בשנים האחרונות חודשה ההתיישבות היהודית באזור שער שכם

.

[14] www.binyamina.org

[15] מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות", מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד – יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.