תולדות טיבט מראשיתה ועד לכיבוש הסיני

 

 

 

העיסוק בטיבט והטיבטים אינו מוגבל רק לטיול בטיבט, אלא רלוונטי מאד גם לטיול בנפאל, סיקים, בהוטן, בחבלים הטיבטיים של מערב סצ'ואן, צ'ינגהאי, יונאן  וגאנסו, לטיל במונגוליה, בסיביר ובמידת מה גם בהודו.

 

שורשים.

אבן הפינה של התרבות הטיבטית המופיעה, היה אזור עמק הירלונג, הנמצא בערך 80 קילומטר דרום מזרח מלהסה. שם, לפי המסורת, אחוד הקוף ונקבת השטן יצרו את הגזע הטיבטי.

"כאשר צפור הברזל תעוף והסוסים ירוצו על גלגלים, הטיבטים יהיו מפוזרים כמו נמלים ברחבי העולם והדהרמה תבוא לארץ האדם האדום" (פאדאמבאסאמבווה, מאה 8 ).

 

 

עבור הממשלה הטיבטית הגולה ועבור קהילת הפליטים הטיבטים, "טיבט" הוא אזור רחב ידיים שהיווה במשך מאות שנים אזור של תרבות טיבטית וכולל את המחוזות ההיסטוריים אַמְדוֹ, קאם ('Khams') ואוּ-צַאנְג ('Dmus-gtsang'), אך לא מתייחס לאזורים טיבטים באופיים, שמחוץ לרפובליקה העממית של סין כגון ארונצ'אל פראדש, סיקים, לאדאק (כולם בהודו) ובהוטן, כולם חלק מהאזור ההשפעה התרבותית של טיבט.

ברפובליקה העממית של סין מתייחס המונח "טיבט" לאזור האוטונומי הטיבטי – יחידה מנהלית ברמת מחוז, שכוללת גם, לפי טענות הריבונות הסיניות גם את ארונצ'אל פראדש, עליו יש להם ויכוח עם הודו. בנוסף לאמדו, קאם ואו-צאנג, ניתן לראות בסיקים, בוטאן ולאדאק חלק מטיבט רבתי. ה"אזור האוטונומי טיבט", כולל את התחום שהיה בעבר תחת הדלאי לאמה ומורכב מאו-צאנג ומערב קאם, בעוד שאמדו ומזרח קאן נחלקים היום במחוזות צִ'ינְגהָאי, גַאנְסוּ, יוּנַּאן וסצ'ואן. ההבדלים בהגדרה מהווים מוקד משמעותי בסכסוך. פיזור מזרח קאם ואמדו למחוזות המקיפים היה יוזמה של קיסר יונג-ג'נג בן המאה השמונה עשרה, חלוקה שנשמרה ברציפות מאז על ידי ממשלות סיניות. מנגד טוענים גולים טיבטים כי חלוקה זו היא מדיניות של הפרד ומשול.

 

שרידים:

כתבים של היסטוריה טיבטית שרדו מהמאה ה- 7 לספירה, אבל חפירות ארכאולוגיות ליד צ'אמבו  (Chambo) בשנת 1977, הזיזו את השעון" אחורה" יותר, עם הגילוי של שרידים נאוליתים בני  50,000 שנה. כרונולוגיה, שמות, עובדות וחישובים של היסטוריה טיבטית אשר לא ברורים ואף מוטלים בספק. חלק מהבלבול נובע מכך שהטיבטים אמצו גלגל אלמנטים וחיות לחשב תאריכים.

מיתולוגיה: לפי מקורות סינים עתיקים, מוצאם של הטיבטים מבני שבט סאן מיאו ביונאן, שנוצחו על ידי מלכי שושלת השיהא[1] הסיניים (סוף האלף ה- 3 לפנה"ס) והוגלו לסצ'ואן.

שבטי הנוודים:

גם אם סיפורים אילו אגדתיים, הרי גם היסטוריונים טיבטים טוענים כי מלכים טיבטים ישבו בעמק יארלונג (מיובלי היונג-צה) החל משנת  313 לפנה"ס. שושלת מלכים שנוסדה על ידי ניא-טרהי-טמפו. מסתבר ששבטי נוודים אכלסו את טיבט החל מהמאה ה- 2 לפני הספירה. ידועים כ"שיאנג" Chiang)) ו"סומפא" (Sumpa) .

שבטים אלה שוטטו בעיקר בשטח שבין ההימליה וימת קוקו-נור[2] והגיעו עד טורקסטאן הסינית. הצבאות הטיבטים נחשבו למפגע חמור בעיני שכניהם, לא פחות מאשר ההונים  באירופה. עד למדו מהסינים, מההודים או משניהם את מלאכת החקלאות, הכרייה ועיבוד המתכת. במאה ה- 3 וה- 4 לפנה"ס התעצמו הטיבטים והחלו מתערבים בענייניה הפנימיים של סין והיו מעורבים בהפלת שושלת צ'ין. כנראה שכבר אז מגיעים לטיבט ראשוני המטיפים הבודהיסטים.

 

 

ראשית הבודהיזם:

הבודהיזם מגיע לטיבט במאה השלישית לספירה.

ראו באתר זה: הבודהיזם הטיבטי

הוא נדרש להתמודד עם ה"בון" – הדת השמאנית של האזור.

 

הבודהיזם סיגל לעצמו הרבה מפולחני בון, כמו למשל הנפת ניסי תפילה וסיבובו של גלגל תפילות. הפולחנים הללו השתלבו במנהגים האזוטריים של הבודהיזם הטנטרי שהובא מהודו וממיזוגם נוצרה הדת הטיבטית.

בתקופה זו טיבט היתה מחולקת למספר ממלכות ולא מופיעה באור היסטורי ברור.

 

 

לא ידועה תחילת ההיסטוריה. ישנת סיפורים על "שושלת חמשת המלכים" שאיחדה את טיבט בשנת  600 בערך.

בסביבות 600 לספירה, המלך הלוחם של עמק ירלונג, נמרי סונגצן (Namri Songtsen)  החל בתהליךשל אחוד השבטים. זה היה בנו, סונגצן גמפו (Songtsen Gampo), אשר קבע את בירתו בלהסה, איחד אימפריה, המשיך את כיבושי אביו ויצר את טיבט כמעצמה צבאית שצריך לקחת אותה בחשבון ולהיזהר ממנה .

סונגטן גמפו משל בערך משנת 627-650 לפני הספירה והעביר את בסיסו לאזור להסה. תחת שלטון גמפו השפעת טיבט גדלהו כללה גם את קשמיר, שינג'יאנג' וחלקים מגנסו.

 

 

המאות ה- 7 וה- 8 ראו את המשך ההתפתחות המהירה של האימפריה הטיבטית, המעצמה התארכה עד חלקים מיונאן, קאשמיר, סין עצמה, טורקסטאן, סיקים, בהוטאן, נפאל, ובורמה העליונה. לקראת סוף המאה ה- 7 טיבט השיגה כוח השפעה גדול על נתיבי הסחר של מרכז אסיה הכולל השתלטות קצרה על קאשגאר, ח'וטאן וקוצ'ה – נאות מדבר שעל דרך המשי. במערב כבשו את הונזה (Honza) ועל ידי כך באו במגע עם הערבים שמעבר לאמו-דריה ובדרום השתלטו על נפאל.

טיבט קיימה לחץ תמידי על סין, עם התנגשויות לאורך אזור הגבול המערבי של סין.הסינים נלחמו בחוזקה נגד פלישות אלה, ובשנת  763, כאשר סירבו להעלות את המס השנתי במשי, הטיבטים, כדרך תשובה, שדדו את צ'נגאן (שיאן) בירת שושלת טאנג. תקופת גדולתה המדינית של טיבט המשיכה גם בימי יורשיו של סונגטסן גאמפו, עד אמצע המאה ה-9

לא ברור כיצד יכלה טיבט להרשות לעצמה לקחת חלק במבצעים כל כך מסובכים – דבר שנשאר עדיין חידה. תנופת ההתפשטות הטיבטית נמשכה עד שנת 842.

 

 

הבודהיזם נכנס, אולי כתוצאה מהכיבושים והמגע עם התרבויות השכנות. היה וויכוח בין הכוהנים מה לקבל, את הסגנון הסיני או ההודי. בסופו של דבר, ההודי הכריע. נזקפת לזכותו התאמת סנסקריט עבור האלפאבית הטיבטי, ורישום החוקים הראשונים. בזמן זה, נפאל היתה משועבדת לזמן קצר, ובנוסף לשלושת נשותיו הטיבטיות, סונגטסן גאמפו רכש נסיכה נפאלית  בשם בהריקוטי דווי (Bhrikuti Devi)   ונסיכה סינית בשם הן צ'נג  .(Wen cheng) לפי הסיפור, תחת השכנוע המאוחד של שתי הנסיכות, (אשר היו נאמנות לבודהא), סונגטסן ניסה למזג את הדת הטיבטית שמניסטית (הידועה כבון) עם דרך חיים הבודהיסטית. הוא בנה שני מקדשים בלהסה לכבד את הנסיכות-אחד מהם מקדש הג'וקאנג.

טריסונג דטסן: גדול מלכי טיבט במאה ה- 8 ואולי גדול מלכיה בכלל היה טריסונג דטסן  (Trisung Detsen) , אשר אחז בשלטון בשנים 755-797. בתקופת שלטונו הובא מהודו אמן הטנטרה ההודי פאדמאסאמבווה, אשר ייסד את מנזר סאמייה, האוניברסיטה הבודהיסטית הראשונה, בסביבות שנת 775.

מספרים גדולים של טנטרות סנסקריטיות תורגמו לטיבטית ובכל האמור לגבי טיבט, נחרץ למעשה עליונות הבודהיזם ההודי על זה הסיני. בהשפעת כתביו של פדמסמבהווה הוקמה כת "הכובעים האדומים".

 

 

מאבקים: עדיין היתה בארץ התנגדות עזה לדת החדשה; ובמאבק בין הבודהיזם לדת המקומית, התערבבו אינטרסים פוליטיים. המלכים נשאו את נשיהם מקרב משפחות האצילים שראשיהן היו שרים תקיפים, ומשום כך איימו על כוחה של המלכות.

במחצית הראשונה של המאה ה- 9 פעל המלך סה-נה-לק לעידוד התרגום של ספרות בודהיסטית ולייסוד מקדשים.

 

 

הידרדרות: בסביבות שנת 815, המלך ראל פצ'ל  (Ralpachel) פס את השלטון.

בשנת 821 הוא חתם חוזה שלום עם הסינים, אך פעולותיו כלפי פנים, היו רחוקות מכיווני שלום. בניגוד לקודמיו, הוא ניסה לכפות בודהיזם אדוק על עמו. העימות בין דת הבון העתיקה לבין הבודהיזם הגיע לנקודת רתיחה. בשנת 836 נרצח ראלפצ'ל על ידי אחיו הבוגר לנגדרמה (Langdharma) אשר תפס את השלטון והביא לשינוי מוחלט. תחת לחץ מכיוון כהני הבון הוא דיכא את הבודהיזם, הרס מנזרים, הרג נזירים, שרף כתבים בודהיסטיים וחיסל את מרבית מאחזי הבודהיזם. בשנת 842 הוא נרצח על ידי נזיר, מה שעצר את תנופת ההתפשטות האימפריאלית וטיבט טולטלה לתוך תוהו ובוהו.

ריסוק הממלכה: לא ניתן לעקוב במדויק אחרי המאורעות במשך 400 השנים שלאחר מכן. טיבט נחלקה למספר ממלכות קטנות.

ממלכת גוגה: היוזמה הבודהיסטית עברה למערב טיבט, שם ייסד אחד מניני לאנגדרמה שושלת חדשה: ממלכת ג'וגה (Guge) אשר צמחה באמצע המאה ה-9 באזור בוראנג  (Burang)   וזנדה (Zanda)  במערב טיבט של ימינו. היא אחראית לתחיית הבודהיזם בטיבט.

 

 

 

חדירתו המחודשת של הבודהיזם לטיבט היתה במאה ה-11 באמצעות המורים דהרמה-פלה וממשיכו אטישה, שהקים את כת "שאקייה", שבה מותר היה לנזירים להינשא וראשות המנזר עברה מאב לבנו.

במשך כל המאה ה- 11 סדו מלכי גוגה מנזרים, הזמינו מלומדים הודים לארצם ודאגו לחינוך הנזירים הטיבטים. עבודת התרגום הגדולה אורגנה מחדש, על ידי כך נפוץ הבודהיזם ברחבי טיבט ונקשרו קשרים חשובים עם נפאל. המשפחה המלכותית הזמינה בשנת  1042את המלומד ההודי אטישה והוא אשר החייה את הבודהיזם במערב ובמרכז טיבט.

 

 

מהמאה התשיעית ועד למאה העשרים, הזמן פסק מלכת בטיבט. אמנם, התוהו ובוהו פסק, אך המצב היה עדיין רחוק מהמצב ששרר בימי האימפריה.

הסמכות החילונית נחלשה וגבר כוחם של כהני הדת הבודהיסטיים. מבחינה דתית חלו שינויים רבים, אך מכיוון שכולם כולם באו מכיוונה של הודו, קשה לדבר על רנסנאס טיבטי. מתרגמים טיבטים דאגו לאספקת כתבים הודיים לסין. כאשר פלשו המוסלמים להודו, ניתק למעשה הקשר בין הודו לבין טיבט והחל להתפתח בה בודהיזם מקורי. במאה ה- 12 ניכרו שלש אסכולות בודהיסטיות ברורות בטיבט:

* האסכולה העתיקה, שנוסדה על ידי פדמסמבווה ונקראה נינגמפה  (Nyngmapa)

* השנייה, נוסדה במאה ה- 11 על ידי מרפה  ונקראת  קגיופהKagyopa)). 

* סקייפה (Sakyapa) – נוסדה על ידי דרוקמי במאה ה-11. כת זו הפכה, בעזרת המונגולים, לכת הגדולה והחשובה בטיבט.

 

מעורבות מונגולית:       

בתחילת המאה ה- 13 נכנעו הטיבטים לג'ינגיס חאן המונגולי.

 

המונגולים התעניינו בבודהיזם הטיבטי. הלאמה הגדול של מנזר סקייה, סקייה פנדיטה,ניצל את השפעתו על קובלאי חאן, לעתיד קיסר סין, כדי לגייס את עזרתו במאבק כח בתוך טיבט. בעת ביקורו בסין עשה רושם עז, עד שהסינים הכריזו בשנת  1249 על ראש המסדר, כעל משנה למלך טיבט .בכוח פעל מעמדת עליונות רוחנית בלתי מעורערת. יחסי הפטרון-נזיר שנרקמו בין השניים היוו עסקת חליפין של חסות פוליטית תמורת הדרכה רוחנית. אז מתחילה מערכת היחסים המיוחדת טיבטית-סינית, יחסי חליפין "רוח תמורת כוח". עבור הנזירים הם יצרו הזדמנות רחבה להפצת דתם מעבר לגבולות טיבט. תנאי השלום אפשרו להם להתמסר למפעלי תרגום ויצירה דתית פילוסופית והבטיחו שטיבט לא תיפול למעשי הרס והשמדה מצד המונגולים.

כך לראשונה, רק במאה ה- 13, כשאחד הלאמות נעשה למושל הארץ להלכה, מתחיל שלטון הדת בטיבט. במשך כ- 100 שנה נתקיימה עוצרות המשנה בידי הלאמות של סקייה. כאשר התמוטט המשטר המונגולי בסין, בשנת  1368 ירד גם כוחה של כת זו. קובלאי חאן עצמוהמיר את דתו והפך למאמין בודהיסטי בשנת  1270. כך, החל מ- 1200 בערך ועד  1350, טיבט חזרה להיות מאוחדת, אם כי התחרות הנמשכת של ראשי שבטים רבי כוח מנעה את קיומו של ממשל אחיד בפועל. את השלטון תופסים בני משפחות שונות: צ'אנג-צ'יב, רימפונג ומ- 1565, בני משפחת צ'אנג.

 

במאה ה- 14איימה על הדומיננטיות שלה תנועה רפורמיסטית שהונהגה על ידי מנהיג דתי גדול בשם צונגקאפה  (Tsongkhapa 1357-1418), שתבע משמעת וחזרה למקורות.

בשנת  1358, לאחר שהושלמה משימת תרגום הכתבים מסנסקריט לטיבטית [מערכת הידועה בשם קנג'ור   (Kanjur)והכוללת  108ספרי קודש], חולל צונג-גה-פה, "האיש מארץ הבצלים", רפורמה בה שם דגש על צניעות בחיי המינזר, הימנעות מנישואין, החזרת הגלימות הצהובות שאפיינו את הבודהה וחסידיו מהודו ועוד.

צונג-גה -פה היה גם מי שהביא אל תוך הבודהיזם את ה"טנטרה" תפיסה לפיה פולחן אפשרי לא רק בתפילה אלא גם באמצעות פעילות גופנית. הוא פעל כך מתוך הבנה כי אפשר לשרש את האמונות העתיקות הטיבטיות.

צהובי הכובעים: התנועה החדשה נקראה גלוקפה (Gelugpa), כלומר, "אנשי המידות התרומיות", ובתקופה מאוחרת יותר כונו "צהובי הכובעים", להבדיל מן "הכובעים האדומים" של כמה מסדרים קדומים. זכתה לתמיכתם של שליטים מקומיים בבקעת הצנגפו שבטיבט ושל השליטים המונגולים בגבולה הצפוני.

מסדר זה הגביר את כוחו והשפעתו הודות למרצם של שלושת המנהיגים הראשונים ופעולתם ההוראה והטפה. ביוזמתם נוסדו שלושת המנזרים הגדולים בקרבת להסה – דרפונג, סרה וגאנדן, וכן מנזר טאשילהונפו ליד שיגאצה.

ירושת הלאמה: הלאמות הגדולים של דרפונג נעשו לראשיו המוכרים של המסדר החדש; כשמת הראשון שבהם, נמצא לו יורש כערכו בדרך הרגילה. אולם באותו זמן בערך, גבר הצורך לחפש אחרי התגשמויות של לאמות שמתו.

 

 

התואר: הלאמה השלישי של דרפונג, סום גייטסו (המנהיג השלישי של כת הכובעים הצהובים), החליט לפנות למונגולים בבקשת עזרה נגד יריבו במאבק על השלטון. הוא ביקר במונגוליה בשנת  1578, שם הצליח להעביר לדתו את השליט המונגולי אלטן חאן וזה העניק לו את התואר "דלאי למה" (למה פירושו נזיר. טאלאי פירושו שמים, (במובן של אוקיינוס החוכמה), תואר שבדיעבד הוענק גם לשני קודמיו.

במשך 60 שנה נוספות בקירוב, נתקיים עדיין השלטון המדיני בידי מלכי צאנג, שהיו דבקים במנהגים של אחד המסדרים הבודהיסטים הקדומים.

בשנת 1641 פלשו המונגולים, שהיו עתה חסידי מסדר גה-לוקפה,מתערבים מאבק בין הכתות ומנהיגם, גושרי-חאן ממנה בסופו של דבר את הדאלאי למה החמישי כמנהיגה של טיבט. כך בעזרת המונגולים הפך הדלאי לאמה ל"מלך נזיר". בשנה זו היה אפוא, הדלאי לאמה החמישי לשליט טיבט הראשון, שבדמותו איחד פורמאלית ומעשית את השלטון הרוחני והארצי.

הדלאי לאמה החמישי: דלאי למה זה, "החמישי הגדול", לובסנג גייצט  (Lobsang Gyatso)  שלט בשנים  1617-1682 והשכיל לאחד את טיבט ולשלוט לאורכה ולרוחבה.

לאחר מותו של ריבונו המונגולי הפך הדלאי לאמה, לשליט בפועל על טיבט כולה, עד למותו בשנת 1682.        

הוא איחד את ארצו, הגביר את יוקרתה, הקים מנזרים רבים, בנה את הפוטלה – ארמונו המהודר, עודד ומימן מפעלי אמנות רבים

ופעילות תרבותית-אמנותית בכלל. הוא ביסס את עליונותו הבלתי מעורערת של מסדרו – הגלימות הצהובות – אשר משורותיו באו כל הדלאי לאמה והפנצ'ן למה בעתיד.הודות לכשרונו ויוקרתו האישית של הדלאי למה החמישי, נשארה טיבט עצמאית למעשה כל תקופת שלטונו, אם כי להלכה המשיך החאן המונגולי – באישורם של הסינים- לשאת בתואר מלך טיבט.

דבר מותו של "החמישי הגדול" הוסתר מן העם על ידי יועציו במשך  13 שנה, בטענה שהוא שקוע במדיטציה. הדבר נבע ספק מתאוות שררה, ספק מחשש מפני מאבקי כח צפויים, בעוד יורשו קטין.

איפוליטו דזידרי : מיסיונר איטלקי שפעל באותה תקופה – האירופאי הראשון שלמד את הלשון הטיבטית; פעולתו נעשתה בחסות האחרון שבשליטי צאנג.  מאז, שליטה הבלתי מעורער של טיבט הוא הדלאי לאמה. הוא 'כונן עירוב הרמוני של דת ופוליטיקה', שיטה תיאוקרטית לכל דבר. הוא בקר בסין ופתח מחדש את המסחר עם הודו. בתקופת שלטונו הוקמו מנזרים רבים – כסמל לכוחו הריכוזי וארמון הפוטלה הוקם מחדש.

בידוד: הארץ היתה סגורה ומסוגרת כלפי חוץ, החלה להיחקר, לעיתים תוך סיכון, בראשית המאה העשרים. ידועים במיוחד החוקרים צ'רלז בז, פ' ינגהזבנד וסוון הדין.

 

 

 

המשחק הגדול (באנגלית: (The Great Game ) מתאר את התחרות ואת היריבות האסטרטגית בין האימפריה הבריטית ובין האימפריה הרוסית.

את המונח קבע ארתור קונולי, קצין בריטי שפעל בתחילת המאה ה-19 מטעם 'חברת הודו המזרחית' הבריטית. ברוסיה, זכתה אותה יריבות בשם "תחרות הצללים". התקופה הקלאסית של "המשחק הגדול" נחשבת על-פי רוב כתקופה שבין פריצת הסכסוך בשנת 1813 (או לפי מקורות אחרים, 1818) לבין ההסכם האנגלוֹ-רוּסִי של שנת 1907[3].

 

 

בשל מיקומם המפתח של טיבט בין הודו לבין סין, הופכת טיבט לכח במשחקי הכח האסייתיים. לאחר מות הדלאי למה החמישי, טיבט הופכת לתוהו ובוהו בשל היריבויות הפנימיות. הסינים מנצלים את המצב ומתערבים באמצעות המונגולים וכך, בשנת 1706 הופכת טיבט רשמית, לווסלית של סין.

המונגולים התייחסו לטיבט כנתונה למרותם ושלטו בלהסה פעמיים בראשית המאה השמונה עשרה (ב- 1705-1708) תחת שלטון שבטי חושוט (Khoshot) וב-1717 תחת שלטון שבטי דזונגר (Dzungar)  

בתחילת המאה ה- 18 הדלאי למה ה- 6 לא קיבל את תנאי הפרישות של הגלוק פה, כתב שירים לאומיים, בילה, נעלם וכנראה נרצח על ידי המונגולים ליד ליטנג. שטח בשלטון סיני. השליט המונגולי ממנה את בנו הלא חוקי, הטיבטים מתנגדים, נוצר מצב שהדלאי למה, נמצא תחת שלטון סיני.

כתוצאה מ- 20שנה נוספות של מלחמת אזרחים בטיבט, הידקו הסינים את שליטתם, מינו נציב קבוע ("אמבן") בבירת טיבט, ארגנו מחדש את האדמיניסטרציה ולאחר שנסוגו מטיבט השאירו שם מספר יחידות סיניות.

הקיסרים המנצ'ואים בני שושלת צ'ינג, ראו בטיבט את המפתח לשליטה בשבטים המונגולים ובשנת  1720 השליט קנגשי(Kangxi)    שלח צבא סיני להתעמת איתם. כך הפכה טיבט בשנים אלה לכלי משחק בין המונגולים לסינים כשכל צד מנסה להיות הקובע במינוי הדלאי לאמות והפאנצ'ן לאמות.

* אף אחד משבעת הדלאי למה'ס שבין החמישי לשלושה עשר לא זכה לכהן יותר מחודשים אחדים וארבעה מהם מתו בנעוריהם.

הדלאי לאמה השישי: היה שטוף בחיי הוללות וגילה חוסר יעילות בעניינים מדיניים. בשנת  ,1707, כשהדלאי לאמה השישי לא מוצא חן בעיניהם, שולח אותו השליט המונגולי לטסנג חאן (Latsang Khan)     למקום בשם ליטנג,משם אינו חוזר.

מהומות: המונגולים ממנים נזיר בן 25 כדלאי למה-בובה, דבר שגורם בקרב הטיבטים האדוקים למרירות ומרידה ב- 1717. בינתיים גילו הטיבטים את התגלמותו המחודשת של הדלאי לאמה בילד בליטנג. אך צבא סיני שובה אותו ב-1720.

חולשה המדינית של הלאמה השישי והחלשות המונגולים אפשרו לסינים, בימי שושלת המאנצ'ו, לדחוק את רגלי המונגולים מטיבט ולהיאחז שם החל משנת 1720 כ"בעלי חסות ידידותיים". מאז ועד ראשית המאה ה- 20 היתה טיבט כפופה לקיסר סין שהיה ממנה נציבים סיניים לפיקוח על הדלאי לאמה. אולם השלטון הסיני היה בדרך כלל שלטון רופף, ולמעשה המשיכו הכמורה והאצולה המקומיים לשלוט בחסות הקיסר.

הסינים מוטטו את חומות להאסה בשנת 1720 הקימו מחנה צבאי גדול בטיבט וסיפחו חלק מפרובינציית חאם  (Kham)  לסיצ'ואן. הם השאירו שני משני למלך כדי לנהל את יחסי החוץ. במשך שלטון המנצ'ו היה מעט מאד פיקוח וניהול מצד הנציגים האימפריאלים  (Ambans) בלהאסה.

אוטונומיה: הסינים השתדלו שלא להתערב אלא בהסדרים הפוליטיים ובהחזרת הסדר למדינה, אך בסוף תקופת שלטונו של הדלאי לאמה השביעי פרצה מלחמת אזרחים שהמנצח בה היה אציל טיבטי בשם פהו להו, שליט חכם ומוכשר. בתקופת שלטונו עברו על טיבט כ- 20 שנות יציבות ושקט; בתקופות כאילו, למרות הסינית היה אופי פורמלי בלבד.

עם מותו של פהו להא פרצה האנדרלמוסיה הרגילה: יחידות צבא סיניות שוגרו ללהסה כדי להשיב את הסדר על כנו, וגם את שלטונו של הדלאי למה אשר נדחק בתקופת שלטונו החילוני של פהו להו.

מאה ושלושים השנים הבאות היו שנות שליטה רצופה של הגלוגפה, אם כי בדרך כלל באמצעות רגנטים – עוצרים – השולטים בשם הדלאי לאמה הקטין. [במשך השנים 1806-1856 חיי הדלאי למות היו קצרים, רובם מצאו את מותם בנסיבות מסתוריות].

הטיבטים קיבלו את מרותם הפוליטית של הסינים (והמונגולים) הן משום שקידמו את השלטון הכנסייתי בטיבט, הן משום שהקפידו שלא להתערב בטיבט בתקופות של יציבות והן משום שתמכו חומרית במוסדות הכנסייה.

בידוד: כלפי חוץ היתה הארץ סגורה ומסוגרת, הן בגלל קשיי התחבורה והן בגלל מגמות ההסתגרות הסיניות והטיבטיות כאחד. רק בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה הנוכחית החלה הארץ להיחקר. הבידוד הממושך היה בעוכרי טיבט. לאחר שנחשפה לעולם החיצון, לא היתה ערה לשינויים שהתחוללו בעולם, חשדנותה של טיבט כלפי זרים גרמה לשורה של אי הבנות ביחסיה עם הרוסים והבריטים.

הגורקה: במשך תקופה ממושכת סבלה טיבט מסכסוכים פנימיים ולא הצליחה להגן על עצמה מפני הגורקה הנפאלים מדרום. כאשר צבא הגורקה הנפאלי פלש לטיבט ב- 1788 מסיבות כלכליות, אימפריאליות ודתיות, פנו הטיבטים לסינים בבקשת עזרה ואכן הנפלים נהדפו בכוח צבא קיסרי סיני. לאחר מאבק חתמו הטיבטים והגורקה חוזה שלום בשנת 1792. התהליך הביא לחיזוק כוחם של ההאמבנים הסינים. הדרך לטיבט היתה סגורה בידי המנצ'ו. במקביל, מדינות בהוטן, סיקים ולדאק, התפצלו למדינות עצמאיות זעירות. במהלך המאה ה- 19, הכח של המנצ'ו בטיבט ירד וכאשר הגורקה פלשו שוב בשנת  1855, הסינים לא עזרו. הנפאלים תבעו וקבלו סוכנות נפאלית בלהסה ומס שנתי מהטיבטים.

התעצמות: רק בימי הדלאי למה ה-13 "הגדול" (1876-1933) חזרה והתעצמה טיבט וזכתה למידה רבה של עצמאות, כשהחסות הסינית הוסיפה להתקיים רק להלכה ולאחר נפילת השושלת המנצ'ורית, בכלל לא.

הבמה היתה מוכנה למאבק הבריטי-רוסי שכונה באסיה "המשחק הגדול". הבריטים חששו שרוסיה תשתלט על טיבט כראש גשר להודו.

 

 

 

ב- 1888 אירע סכסוך גבול בין סיקים הבריטית לבין טיבט אבל הטיבטים נסוגו. ב- 1900 דווח כי לאמה בשם דורג'ייף Dorjieff)) העביר מכתב מהלמה לצאר של רוסיה. האפיזודה גרמה לפרנויה בריטית, דורג'ייף היה מונגולי במוצאו ומשום כך אזרח רוסי. כך האמינו היתה קנוניה רוסית-סינית בקשר לטיבט.

חדירה בריטית: החל מהמאה ה- 18 מנסים הבריטים לסחור עם טיבט. כבר ב-1744 שולח וורן היסטינג, איש "חברת הודו המזרחית", משלחת דיפלומטית מסחרית, שבאה בדברים עם הפאנצ'ו לאמה שליד שיגאצה, אך לא הצליחה להגיע ללהסה.

הבריטים התמידו בניסיונותיהם במהלך המאה ה- 19, הן משיקולים מסחריים והן משיקולים אסטרטגיים (הגנה על הודו). הבעיה היתה שטיבט היתה להלכה כפופה לסין ולמעשה עצמאית. הבריטים ניהלו מו"מ עם הסינים, הטיבטים התעלמו ממנו ולמעשה לא אפשרו הסכמים של הבריטים עמם.

ב- 1903-4 כוח צבאי בריטי, בפיקוד יאנגהזבנד, פלש לטיבט, על בסיס ההנחה כי הטיבטים לא יוכלו להתמודד עם הטכנולוגיה הבריטית העדיפה. ולאחר כמה חודשי קרבות קשים, הגיעו הבריטים ללהסה. הדלאי למה ה-13 ברח למונגוליה שם נשאר 4 שנים. באותה שנה נחתם הסכם טיבטי-בריטי, שהסדיר את יחסי המסחר ביניהן והרחיק השפעות של מעצמות זרות מטיבט. מעמדה המיוחד של בריטניה הוכר בהסכמים עם סין (1906) ועם רוסיה (1907) למרות שהפלישה הבריטית לטיבט היתה מלווה בהרג של אזרחים רבים, לא עבר זמן רב ויחסים טובים שררו בין שני העמים. ב- 1908 הדלאי לאמה חוזר ללהסה וכאשר ב- 1910 הסינים פולשים לטיבט, הדלאי למה       ה-13 בורח להודו, תחת הגנה בריטית.

קפיטן אוקונור (O'Connor) הסוכן המסחרי הבריטי שיישב בגיאנצה בתחילת המאה, תיאר את הטיבטי המצוי כ"חקלאים פשוטים שטופים באמונות טפלות, אך חסרים שורשים דתיים עמוקים או חיבוטי נפש, נלחצים על ידי הכהונה הגבוהה. היתה זו חברה מעמדית קוטבית, בה נהנה כל מי שקרוב לצלחת. פשוטי העם נענשו בעונשים פיזיים, כולל עקירת עיניים ועונשי מוות.

 

 

תקופת הביניים:

ב- 1911,  לאחר שמתמוטטת הקיסרות המנצ'ורית , עולה סין הלאומנית, חסרת כח בטיבט.

הדלאי ה- 13 טופטן גיאצו  (Tupten Gyatso)חוזר לטיבט ב-1912 ומקבל את סמכויותיו. מקבל מהסינים הכרה במעמדו ואת מעמדו חזרה, השיב שאין צורך, כי מעמדו תמיד נשאר, היתה זו בעצם עצמאות דה פקטו שהחזיקה עד 1950. מעיין הצהרה של טיבט המודרנית. הבריטים מכנסים וועידה

לדון בענייני הגבולות – "וועידת סימלה" – ומציעים לסינים שטיבט תהיה לא תחת ריבונות סינית אלא תחת השפעה סינית. הסינים מסרבים ועוזבים, הטיבטים נשארים ומתחמים את קוו הגבול הנקרא "קוו מק מהון". בין הודו לטיבט. הגבול בין סין לטיבט נקבע בקו פרשת המים בין נהרות הסלווין והמקונג. נשיא הרפובליקה החדש, יואן שה-קאי, הודיע לדלאי למה כי הוא מתכוון לחדש את מעמדו, הדלאי למה השיב כי מעמדו כבר חודש והוא כבר כונן ממשלה בארצו.

הכרזת העצמאות הזו לא נראתה לשליט הסיני שבקש לכלול בממלכתו גם את מנצ'וריה, מונגוליה וטיבט. עבור הסינים טיבט היא חלק משטחם מאז  1720, אך לשלטון הסיני, שהיה עסוק בבעיות פנימיות רבות, לא היה מספיק כוח לאכוף את הדרישה הזו.

במשך  40 השנה שלאחר מכן, ניסו הסינים לחדש את אחיזתם בטיבט באמצעות תמיכה בפאנצ'ן לאמה, מתחרהו הכנסייתי והדתי של הדאלאי לאמה; אולם טיבט הצליחה לשמור על עצמאותה, בזכות תמיכת הבריטים ובזכות חולשתה של סין.

הכרזת העצמאות הטיבטית לא הוכרה במדינות רבות, אם כי הבריטים הכירו בה "דה פקטו".

 

 

בקונגרס סימלה (1913-4) ניסו הטיבטים להשיג הכרה בארצם, בעוד הסינים עמדו על תביעותיהם לגבי השטח. התוצאה היתה שהבריטים הציעו פתרון של פשרה, בה טיבט תהווה אוטונומיה בתוך שלטון סיני (לא ריבוניות סינית), פתרון שהיום לא היה נחשב לגאלי. זה נועד לתת לסינים מוצא של כבוד ולטיבטים, אישור שהסינים יישארו בחוץ. הטיבטים חתמו על ההסכם והסינים לא, דבר שמשחרר את הטיבטים מכל מחויבות לסין. ההסכם קיבע את קוו הגבול בין טיבט להודו (קוו מקמהון) אך השאיר את הגבול בין סין לטיבט בלתי ברור. סירובה של סין לחתום על ההסכם פתח את הדרך לסחר חופשי בין בריטניה לטיבט. בעקבות ההסכם באו 30 שנות שקט הטיבטים נותרו ניטרליים במשך שתי מלחמות עולם. בזמן זה החל הדלאי למה ה- 13 להכניס מודרניזציה לטיבט; קציני צבא טיבטים אומנו על ידי הבריטים, סטודנטים טיבטים נשלחו לאנגליה, תחנה הידרו אלקטרית נבנתה בלהסה והוכנסו מכוניות. הרפורמות והמודרניזציה לא נגעו לרוב האוכלוסייה, שהמשיכה לספק את צורכי עצמה.

טופטן גיאצו מת ב- 1933 והוחלף על ידי טנזין גיאצו (Tenzin Giatso), הלאמה ה-14, אשר נולד ב-1935 והוכתר ב-1940.

הכח האפקטיבי הוחזק בידי העוצר ראש מנזר רטינג  .(Reting)  ב- 1941 החליט לפרוש למטרות דתיות והעוצרות עברה לידי מורהו ומדריכו האישי של הדלאי למה, הטקטרה רינפוצ'ה (Taktra Rinpoche) . תקופת שלטונו התפרסמה בשחיתותה וב- 1947 פרצה בלהסה מלחמת אזרחים קטנה, כאשר נזירי מנזר סרה מחו באלימות נגד כליאתו של הרינפוצ'ה אשר מת בכלא זמן קצר אחר כך).

 

 

שיטת הדיוור הטיבטית:

בין השנים  1913-1950 טיבט הביאה לידי ביטוי את עצמאותה על ידי כך שיצרה דגלמשלה, מטבעות, דרכונים וחותמות. רב מדינות העולם לא הכירו בעצמאות זו אך למרות זאת, הדרכון הטיבטי היה מקובל במדינות המערב.

אחד מביטויי העצמאות הטיבטית בא לידי ביטוי בשיטת הדיוור המוזרה . הדואר הטיבטי שהתקיים מהמאה ה- 19 התבסס על מה שנקרא "דואר סוחרים", דואר דתי והדואר הסיני הרשמי. הוא הופץ על ידי רצים: למנזרים לדוגמא היו הרצים שלהם. לחוץ לארץ, הופצו המכתבים על ידי סוחרים נפלים או הודים והם היו כתובים הינדית, נפלית ואנגלית. המכתבים הופצו על ידי רצים, סוסי פוני ומשנת  1930, פעלה בקו הזה גם משאית דודג'. הרצים שכמו רוב האוכלוסייה הטיבטית היו אנאלפביתיים, זיהו את הסוחרים על פי ציורים וסימנים מיוחדים. שיטת דואר מיוחדת זו פסקה זמן קצר לאחר כיבושה מחדש של טיבט על ידי סין.