כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו המלומדות וליובל נעמן על ההגהה, התוספות והקישורים.
ראה קודם, באתר זה: ההיסטוריה המודרנית של דרום קוריאה, מרצח פרק ועד לכינון הדמוקרטיה.
ראו גם, באתר זה: מבט על דרום קוריאה.
דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה
טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24
ב-1993 נבחר קים יונג-סאם לנשיא והיה לאזרח הראשון ב-30 שנה שנבחר ראש המדינה, מאז יון פו סון ב-1960. הוא הכריז על מלחמה בשחיתות ואסר על החזקת חשבונות בנקים בשמות בדויים, נוהג ששרר שנים רבות בדרום קוריאה ועודד שחיתות הוא לא הסתפק בצעד זה, שזעזע את המערכת הכלכלית ופנה לטיהור המערכת הפוליטית המושחתת. הוא תבע משרי הממשלה, חברי האסיפה הלאומית, קציני צבא בכירים ופוליטיקאים להצהיר רשמית על רכושם והכנסותיהם, דבר שגרם לכמה שרים וחברי האסיפה הלאומית, להתפטר.
בזירה הבינלאומית נדרש להתמודד ב-1993 עם חשש שצפון קוריאה מפתחת בחשאי נשק גרעיני. המשבר הביא למעורבות יתר של ארצות הברית בחצי האי. וזו פעלה בנחישות כדי למנוע הסלמה במזרח אסיה, מחשש כי חומר ויידע גרעיניים "יזלגו" לאזורי מתיחות נוספים. דבר שהביא ליצירת קשר בין ארצות הברית לצפון קוריאה. בעניין זה נמתחה ביקורת חריפה על קים, בטענה שלא גילה מספיק נחישות ולא דרש מארצות הברית לשאת תפקיד מרכזי יותר בפתרון משבר הגרעין. קים יונג-סאם הביע נכונות לקיים פגישת פסגה שארגן ג'ימי קרטר, עם צפון קוריאה. אך כשקים איל-סונג, מנהיג צפון קוראה מת ביולי 1994, זמן קצר לפני הפגישה, לא ניצל יונג-סאם את המצב החדש ולא שידר מסרים של מתינות כלפי קים ג'ונג- איל, בנו ויורשו של המנהיג הצפוני. אדרבה, נשיא הדרום אסר בתקיפות כל ביטוי של אבל בדרום קוריאה, על מותו של מנהיג הצפון. תגובתו הקשה הביאה להידרדרות מחודשת ביחסי שתי המדינות גם על כך נמתחה עליו ביקורת רבה. נטעו כי קודמו בתפקיד, נו טה-וו היה משכיל לנצל את המצב לשיפור היחסים, בין אם בביקור תנחומים בצפון, או למצער, בהבעת תנחומים פומבית. אם כי ספק אם קים ג'ונג-איל, שרק נכנס לתפקידו, היה יכול לבצע בתקופה כה קצרה מהלכים מדיניים משמעותיים, לשיפור היחסים בין שתי הקוריאות.
בעקבות לחץ ציבורי כבד, נאלץ קים להעמיד לדין את צון דה-וואן ונו טה-וו, בשל אחריותם לטבח קוואננג'ו. הנשיאים לשעבר הואשמו בבגידה, בקשירת קשר ובאחריות לטבח. כמו כן הואשמו שלקחו שוחד בסכומים גבוהים. גזר הדין שהטילו עליהם השופטים היה מפתיע בחומרתו. צ'ון דו האן נידון למוות, שהומתק למאסר עולם ורוט ה וו נדון ל-22 וחצי שנות אמסר, אם כי, עם הזמן קיבלו חנינה. אך עדיין נדרשו לשלם מאות מיליוני דולרים – עונש שתוקפו הורחב לגבי צ'ון, גם לרכוש בני משפחתו עד 2020.
זה היה אירוע מאד סמלי עבור הדמוקרטיה הקוריאנית. קוריאה פתחה דרך חדשה ומאז הדמוקרטיה מתבססת.
השנים הראשונות לכהונתו של קים יונג-סאם היו מוצלחות. מאבקו בשחיתות זכה להישגים, אולם סיום תקופת שלטונו העיבה עליהם. בנו נחשד בשחיתות ובהעלמות מס גדולות. יש לציין שרוב נשיאי המדינה נחשדו בשחיתות בשלהי תקופת שלטונם. חלקם אף במהלך כהונתם. בשנת 1996 ניסה להעביר כמה חוקים לקידום התחרות במשק הקוריאני. בין היתר, איסור על ריבוי איגודים מקצועיים, פיטורים ואילוץ על שובתים לצאת לפרישה מוקדמת. ארגוני העובדים ומפלגות האופוזיציה ראו בחוקים אלו התנכלות לעובדים וקיפוח זכויותיהם והמתיחות בין הצדדים גברה. העברת חוקים אלה בתרגיל פרלמנטרי, שניצל את היעדרות האופוזיציה, גרר שביתה של 600,000 עובדים. הנשיא נאלץ לסגת ולבטל את החוקים.
ההצלחה הצמיחה גם משפחות עושר רבות־עצמה. קומץ מיליארדרים שחלקו ביניהם את השליטה בקונגלומרטים המכונים "צ'בולים" (Chaebol), שהם למעשה חברות אחזקה החולשות על אין ספור תחומים ומועברות בירושה מאב לבן[1]. וכיוון שכל חברה כזו שלטה בעשרות חברות אחרות, את הניהול בפועל נאלצו החברות להעביר לשכבה דקיקה של מנהלים, שתוגמלו במשכורות עתק ובונוסים שמנים שמבוססים על ביצועים.
זה הצליח עד שזה הפסיק להצליח. באמצע שנות התשעים, בשיא השגשוג, הריכוזיות במשק הקוריאני הגיעה לשיא. בעלי ההון היו חזקים מספיק כדי לעשות ככל העולה על רוחם בעוד הפיקוח עליהם הלך ונחלש. המצב הוביל למינופים חסרי אחריות, להתנהגות פיננסית פרועה ולשחיתות שלטונית. הגרועים ביותר היו הבנקים המקומיים, שהלוו סכומי עתק לחברות בלי לבדוק אם יוכלו אי פעם להחזיר. "כאשר משפחות ההון המעטות הן המעסיק היחיד במשק, אין פקיד שיגיד להן לא", תיאר זאת פעיל פוליטי שצוטט במגזין "טיים". ב־1997, כשהחל השפל הכלכלי באסיה, הכלכלה הדרום־קוריאנית נחשפה במערומיה. כמעט כל תאגידי הענק במדינה קרסו בזה אחר זה בתוך שנתיים, והממשלה הוזעקה להצלה.
ושוב, קרה איזה קסם. קרן המטבע העבירה סיוע, הממשלה התערבה, הבנקים נסגרו, קוריאה התפרקה מרוב משפחות העושר שלה – אותן חברות שאיש לא הבין איך הכלכלה תוכל בכלל לשרוד אחריהן – והמדינה השתקמה במהירות, תוך שהיא דוהרת למקום ה־11 בדירוג הכלכלות החזקות בעולם[2].
בשלהי תקופת כהונתו של קים יונג-סאם, ב-1997 סבלה קוריאה הדרומית ממשבר כלכלי חמור, כחלק מן המשבר הכלכלי שפקד את אסיה כולה. המשבר הפיננסי באסיה[3] השפיע בצורה משמעותית על כלכלות הנמרים, בעיקר על קוריאה הדרומית שסבלה מנפילה קשה בשוק המניות שלה.
יחד עם זאת, שמרה קוריאה על מחויבותה להפוך את המערכת השלטונית שבה לדמוקרטית. באותה שנה נבחר קים דה-ג'ונג (Kim Dae-jung) לנשיא, למרות התנגדותו של קודמו. הוא היה מתמודד בלתי נלאה, שהציג את מועמדותו פעמים רבות.
ממדי המשבר הכלכלי השתקפו היטב בערך המטבע המקומי, בקיץ 1997, קודם למשבר, עמד שער החליפין של הוון על 900 וון לדולר ואילו בינואר 1998, בשיאו של המשבר, זינק ל-2000 וון לדולר.
בין יולי 1997 ליוני 1999, 11 מ-30 התאגידים הגדולים במדינה (כולל תאגיד הענק דייהו) פשטו רגל. בעקבות המשבר, החלה קוריאה הדרומית בשנות ה-2000 בתהליך ליברליזציה של המשק במטרה להקטין את מעורבות הממשלה ואימוץ כלכלה חופשית יותר, הנשלטת על ידי כוחות השוק. כמו כן הגבירה הממשלה את הפיקוח על הצ'בול (תאגידים), במטרה למנוע מונופוליזציה והגברת התחרות במשק[4].
המשבר הכלכלי חייב את דרום קוריאה להיעזר באופן משמעותי בקרן המטבע הבינלאומית, שהעמידה לרשותה אשראי בהיקף ניכר, ותמורתו נדרשה דרום קוריאה לבצע שינויים מרחקי לכת בכלכלתה. הממשל התמודד לכול אורך כהונתו של קים בניסיונו להפריט חלק מן החברות הממשלתיות ולהתמודד עם התנגדות ארגוני העובדים החזקים. קים דה-ג'ונג לא הצליח לפתור את כול תחלואי המשק הדרום קוריאני, אך לזכותו נזקפת הוצאת קוריאה מן המשבר הכלכלי החמור אליו נקלעה. בשנים שלאחר המשבר, כל ארבע המדינות התאוששו באופן משמעותי; קוריאה הדרומית לדוגמה, הצליחה לשלש את התל"ג לנפש שלה מאז 1997.
כמו כן, חלו בתקופת שלטונו, תמורות בתחום המדיני: זו הייתה הפעם הראשונה שנערכו בחירות בין מפלגות עם מטרות שלום. עלייתו לכס הנשיאות של קים, הביאה לשיפור ביחסים בינה לבין יפן. האיסור על יבוא סרטים ומוסיקה מיפן בוטל והצעירים הקוריאנים, כמו עמיתיהם בארצות דרום-מזרח אסיה, קיבלו בהתלהבות את מוסיקת הפופ ואת מופעי הבידור היפניים. אף שרגשות האיבה והחשדנות כלפי יפן לא פגו, גברה ההתעניינות התרבותית של הקוריאנים ביפן, בייחוד בתחומים שיש בהם פוטנציאל כלכלי. כך הפכה היפנית לשפה הזרה השנייה בחשיבותה, אחרי האנגלית. בשנת 2002 אירחו יפן ודרום קוריאה, במשותף, את משחקי גביע העולם בכדורגל והדבר הביא להתקרבות נוספת ביחסי שתי המדינות[5].
קים דה-ג'ונג המציא את "מדיניות אור השמש" ("Sunshine Policy"), שמטרתה לנסות ליישב מחלוקות ולנסות להתפייס עם קוריאה הצפונית. העקרונות שקבע היו:
- דרום קוריאה תגלה אפס סובלנות לפרובוקציות צבאיות מצד צפון קוריאה.
- דרום קוריאה לא תחתור תחת השלטון בצפון קוריאה.
- דרום קוריאה תעודד באופן פעיל, פיוס ושיתוף פעולה עם הצפון.
אולם, תכניתו של הנשיא, שזכתה תחילה לאהדה ציבורית,, לא היתה פשוטה למימוש. ככל שנתגלו קשיים בהידוק הקשרים שבין שתי הקוריאות, כך ירדה התמיכה בתכנית. בשנת 1998 היא זכתה לתמיכה של 70 אחוזים ובשנת 2001 היא ירשה לשפל של 30 אחוזים.
האופוזיציה מימין טענה שקים מתרפס בפני הצפון. כמו כן נטען שהנשיא נכשל כאשר נמנע מתגובה "הולמת" לפרובוקציות מן הצפון, כמו משלוח צוללות צפון קוריאניות אל חפי דרום קוריאה, במטרה להנחית שם כוחות צפון קוריאניים; ניסוי טיל צפון קוריאני ב-1998; ירי על ספינת טילים דרום קוריאניות בשנת 2002 ועוד.
ההישג המרשים ביותר במדיניות של הנשיא, היה מפגש פסגה שערך בפיונגיאנג, בירת הצפון, עם מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-איל. בהצהרה משותפת ביטאו המנהיגים את רצונם לפתור את בעיית האיחוד שבין המדינות. כמו כן סיכמו על השבה למולדת של אסירים קומוניסטיים, שריצו את עונשם. אם כי חלקם העדיפו להישאר בדרום ומעמדם נותר שנוי במחלוקת. מאמצים אלו, הקמת שטח התעשייה בקאסונג (Kaesong) המשותף לשתיה קוריאות ו"מדיניות אור השמש", זיכו את קים דה-ג'ונג בפרס נובל לשלום בשנת 2000. ביקורי המשפחות החצויות בין המדינות, ביום השחרור הלאומי ב-15 באוגוסט, הגבירו את האופטימיות. אולם העיתונות הקוריאנית טענה, כי קים הצליח להביא לקיום הפסגה, רק לאחר שהבטיח סיוע כספי נדיב לצפון קוריאה, כלומר, באמצעות שוחד…
כך או כך, לראשונה הצליח נשיא דרום קוריאני, לנהל ולהוביל מדיניות משלו ולא להיות גרורה של ארצות הברית. קים דה-ג'ונג אף סחף אחריו את ממשל קלינטון, שהחל בשיפור היחסים עם צפון קוריאה.
בחירתו של ג'ורג' בוש הבן לנשיא ארצות הברית, הביאה לתפנית חדה במדיניות החוץ האמריקאית כלפי צפון קוריאה. מגמישות ומתינות, שאפיינו את ממשל קלינטון, לנוקשות ודחייה. בתחילת הממשל היחס היה דווקא טוב, עם חנוכת תחנת הרכבת דורה שקישרה בין הקוריאות, ובתקופת "אור השמש" שיזמה קוריאה הדרומית וממשלתה השמאלנית אולם מספר תקריות העיבו על היחסים. ממשל בוש ביקר לעיתים תכופות את המשטר הצפון קוריאני על הפרות זכויות אדם, פיתוח מערכות טילים מאיימות וערעור היציבות והביטחון במזרח אסיה. אירועי 11 בספטמבר 2001 חיזקו את התפנית במדיניות האמריקאית כלפי "ציר הרשע" (Axis of Evil) ובנאום לאומה שנשא בוש בינואר 2002, הוא כלל את צפון קוריאה במדינות המושמצות, לצד עיראק ואיראן[6].
סיאול ניסתה לשכנע את וושינגטון למתן את מדיניותה הנוקשה כלפי פיונגיאנג, אך חשיפה של תכנית גרעין חשאית של צפון קוריאה, באוקטובר 2002, הביאה להידרדרות נוספת ביחסי צפון קוריאה וארצות הברית. הדבר תרם להתחזקות הביקורת של מדיניותו של קים דה-ג'ונג כלפי הצפון. נטען שהוא נוקט מדיניות פייסנית ומסוכנת כלפי פיונגיאנג.
בין מפגש הפסגה עם קים ג'ונג-איל לבין סיום כהונתו של קים דה-ג'ונג, התרחשו בדרום קוריאה, ביוני 2002, משחקי הגביע העולמי בכדורגל, שדחקו מהכותרות את בעיות האזור, לטובת הספורט הבינלאומי. במשור הלאומי, נבחרתה של דרום קוריאה הצליחה היטב במשחקים והעפילה לשלב חצי הגמר; דבר שחיזק את הרגשות הלאומיים במדינה. במישור הבינלאומי, דרום קוריאה שאפה לנצל את המונדיאל להכרה בינלאומית בעוצמתה הכלכלית וביכולתה להשתלב בעולם המודרני. היה זה מעין המשך ישיר למשחקים האולימפיים שהתקיימו ב-1988 בסיאול; מבחן בו עמדה בהצלחה רבה.
"צ'אמסורי 357
במהלך משחקי חצי הגמר ב2002, התחולל משבר נוסף בין המדינות, בקרבת "קוו הגבול הצפוני" (Northern Limit Line), היינו הגבול הימי בין שתי הקוריאות, סמוך לאי יאונפיונג (Yeonpyeong) שבים הצהוב: ב-29 ביוני, חצתה סירת פטרול של צפון קוריאה את הגבול הימי, אל תוך המים הדרום קוריאנים ופתחה במתקפת פתע על סירת פטרול של דרום קוריאה, בשם, "צ'אמסורי 357 (Chamsuri-class) . באירוע זה, שכונה "הקרב השני של יאונפיונג" (The Second Battle of Yeonpyeong), נהרגו שישה ימאים על סיפונה של "צ'אמסורי 357", שמונה עשר נפצעו וסירת הפטרול נהרסה[7]. ב-2015 עלה לאקרנים הסרט הקוריאני: קוו הגבול הצפוני", המתאר את הפרשה[8].
למרות ביקורת קשה של מועמד האופוזיציה לנשיאות קוריאה ליהוי-צ'אנג (Lee Hiu Chang) , על מדיניותו הפייסנית של הנשיא, כלפי צפון קוריאה, בבחירות שנערכו בשנת 2002 נבחר לנשיאות נו מו-יון (Roh Moo-hyun), שקרא להמשך מדיניות הנשיא דה-ג'ונג כלפי צפון קוריאה. הוא התמודד מטעם "מפלגת המילניום הדמוקרטית" מפלגתו של קים דה-ג'ונג, והביקורת שהושמעה כנגד הנשיא, הן ברמה המדינית והן ברמה האישית, הופנתה למעשה נגדו. אולם למרות הקשיים, הוא נבחר ברוב זעום. הוא זכה לתמיכה בעיקר בקרב הסטודנטים במדינה אשר סייעו להצלחתו ולניצחונו בבחירות[9].
הנושאים שעמדו לפתחו היו גיבוש המדיניות מול צפון קוריאה והמחאה האנטי אמריקאית, שהתגברה מאד בתקופת הבחירות. שני חיילים אמריקאים נשפטו בגין דריסה של שתי צעירות קוריאניות וזיכויים עורר תרעומת ציבורית רבה. כמו כן, כבר במערכת הבחירות הציע נו לבחון את הצורך בעצם נוכחותה הצבאית של ארצות הברית בקוריאה. לאחר הבחירות החל נו מו-איון למתן את הצהרותיו משום שתפקידו חייב אותו להפגין זהירות בנוגע לאינטרסים האסטרטגיים של דרום קוריאה ומחויבותה לבת בריתה העיקרית.
כשנה לאחר סיום כהונתו הוא נחשד בשחיתות, ונפתחה חקירה משפטית אשר משכה את תשומת הלב הציבורית במדינה. ב-12 במרץ 2004 האשים הפרלמנט הדרום קוריאני את הנשיא, בשחיתות. מפלגת "הורי" (Uri Party), שהייתה היחידה לתמוך בנשיא, החרימה את ההצבעה. הוא פרש לשנתיים למנזר, חזר לכפרו והתאבד ב-23 במאי 2009 בקפיצה מצוק ההר שליד ביתו, והשאיר מכתב התאבדות על מחשבו האישי.
פרשה זו היוותה גורם מכריע בתוצאות הבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו ב-15 באפריל 2004, בהן זכתה מפלגת "הורי" ב-152 מקומות מתוך 299 בפרלמנט. לראשונה מזה 18 שנה, המפלגה המנצחת היוותה רוב בפרלמנט. אולם, המפלגה איבדה את מעמדה בבחירות 2005.
את מקומו של נו מו-איון ירש לי מיונג-באק (Lee Myeong-bak) שסיים עשור של שליטת מנהיגים פרוגרסיביים (שמאלנים) והשיב את השמרנים לשלטון. לי שהיה קודם לכן, מנכ"ל חברת "יונדאי" וראש עיריית סיאול, החמיר את הקו המדיני כלפי המשטר בקוריאה הצפונית והתנה את אספקת מצרכי המזון למדינה זו בהפסקת תכניותיה לפיתוח פצצות גרעיניות. המשטר בקוריאה הצפונית הגיב בהצהרות חריפות נגד לי[10]. אולם, כמעט במקביל, הודיע לי גם על צעדי הידוק קשרים עם קוריאה הצפונית, בתחומים כלכליים אחרים. בהמשך, הציע הקמת גוף מייעץ משותף לשתי המדינות לשם דיונים בקידום יחסיהם הכלכליים. הוא הצליח להשיג הסכמת הקהילה הכלכלית הקוריאנית, במציאת בסיס חוקי ומערכתי לכל הפרויקטים שייזומו בעתיד. לי קרא גם להקמת משרד לסיוע בקוריאה הצפונית בדרך להפריד בין הסיוע ההומניטרי לשיחות בתחום הגרעין.
Lee Myung bak
באוקטובר 2007 הגיע לביקור רשמי בפיונגיאנג בירת קוריאה הצפונית ונפגש עם קים ג'ונג-איל (פגישה זו הייתה הפגישה השנייה בין מנהיגי הצפון והדרום). כתוצאה מכך נתקל בהתנגדות רבה מצד השמרנים מהמפלגה הלאומית וכן מצד התקשורת במדינה.
בבחירות לפרלמנט שנערכו בדצמבר 2007, ניצחה מפלגתו של לי מיונג-באק, GNP – (הנארה דאנג – המפלגה הלאומית הגדולה), ניצחון מכריע את מפלגת הסוציאל-ליברלים UPD והצליחה לראשונה מאז הקמתה לזכות ברוב מוחלט בפרלמנט. לי הצהיר על כוונות להוריד מסים למעסיקים ולנקוט אמצעים נגד האיגודים המקצועיים המרחיקים לכת בתביעותיהם. בביקורו בארצות הברית, באפריל 2008, הגיע להבנות עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, שאמריקה לא תצמצם יותר את נוכחות החיילים האמריקאים בקוריאה ולהמשיך במגמת היבוא של בשר בקר מארצות הברית, למרות מחאות חוגים בקוריאה הדרומית המתנגדים לכך בטיעון של סיכון בריאותי.
האמריקאים תמכו בהמשך המאמצים בדרכי שלום ודיפלומטיה עם קוריאה הצפונית ועם שלושת שותפיהם הגדולים – סין, רוסיה ויפן, כדי להגיע לפתרון משביע רצון של משבר הגרעין הצפון קוריאני. לי נפגש גם עם ראש ממשלת יפן דאז, יסואו פוקודה ושניהם סיכמו על הידוק הקשרים בין ארצותיהם, כולל המשך המשא ומתן לחתימת הסכם סחר חופשי ועידוד השקעות יפניות בקוריאה הדרומית. בסתיו 2008 נאלצה ממשלתו של לי להתמודד עם השלכות המשבר הכלכלי העולמי על כלכלת קוריאה הדרומית. משום כך הופסקה כריית התעלה הגדולה שהייתה אמורה לחבר בין סיאול לפוסאן, פרויקט הדגל של הנשיא.
הטבעת אניית המלחמה צ'אונן
במארס 2010, הגיעה המתיחות בחצי האי הקוריאני לשיאה. שעות ספורות לאחר איומיה של צפון קוריאה לתקוף את הדרום, טבעה ב-26 במארס, ספינה של חיל הים הדרום קוריאני צ'אונאן (ROKS Cheonan, סמוך לקו הגבול הימי בין שתי המדינות, באזור האי בייקניונג (Baengnyeong) שבשטחה הימי של דרום קוריאה. הסמיכות בזמן שבין האיומים לטביעה, העלה את החשש שפיונגיאנג עמדה הפעם במילתה ותקפה[11].
חקירת התקרית, בה נהרגו 46 מלחים העלתה באופן חד משמעי שהטורפדו שהביא לטביעתה של הספינה היה טורפדו צפון קוריאני, כך דיווחה התקשורת במדינה, במאי 2010. בעקבות ממצאי החקירה אמר נשיא דרום קוריאה לי מיונג-באק לראש ממשלת אוסטרליה קווין ראד (Kevin Rudd): "ננקוט צעדים תקיפים נגד הצפון ובאמצעות שיתוף פעולה בינלאומי עלינו לגרום לצפון קוריאה להודות בטעותה". שר הימייה הדרום קוריאני, אדמירל קים סון צ'אן (Kim Sung-chan) אמר: "לא נשב בצד ונביט בפגיעה ביקרים לנו. אנו נצוד את האחראים ונאלץ אותם לשלם מחיר כבד יותר"[12].
התקשורת הביאה את דבריו של גורם בכיר בממשלה הדרום קוריאנית אשר אמר כי החוקרים מצאו כיתוב על מנגנון ההנעה של הטורפדו, אשר נמצא בקרקעית הים, ואשר תואם עיצוב מוכר של חברה לייצור טורפדו צפון קוריאנית. בדו"ח החקירה לטביעת הספינה, אשר כלל מומחים אזרחים ואנשי צבא מארצות הברית, בריטניה ושבדיה. מסר, כי "אין שום הסבר הגיוני אחר". מודיעין שנאסף ביחד עם ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה הראה כי צוללות צפון קוריאניות ככל הנראה קיימו פעולה ליד המקום בו טבעה הספינה וכי צוללות של מדינות שכנות באותו הזמן, שהו במים הטריטוריאליים שלהן[13].
"בהתבסס על כל העובדות הרלבנטיות וניתוחן הגענו למסקנה שהספינה צ'אונן הדרום קוריאנית טבעה כתוצאה מפיצוץ תת ימי אשר נגרם על ידי טורפדו של צפון קוריאה", נכתב בדו"ח החקירה. "העדויות מצביעות על כך שהטורפדו נורה בידי צוללת של צפון קוריאה".
צפון קוריאה הכחישה כי היא אחראית לתקיפת הספינה והאשימה את הדרום בכך שממשלתו משתמשת בתקרית לרווח פוליטי ולהחמיר את הקשרים המעורערים בין שתי הקוריאות[14]. הצפון קוריאנים הזדרזו והזהירו, כי תגובה דרום קוריאנית תוביל למלחמה בין שתי המדינות. הסינים נחלצו להגנת צפון קוריאה וטענו כי על פי אופי הפגיעה, נראה כי מוקש ימי אמריקאי גרם לפיצוץ[15].
ב-12 במאי, כשבוע לפני פרסום דו"ח וועדת החקירה, הודיעה צפון קוריאה, כי הצליחה להתקדם משמעותית בתחום ההיתוך הגרעיני. למרות שההודעה התקבלה בסקפטיות בקרב מומחים לגרעין, טענו הצפון קוריאנים, כי הם בונים כור חדשני, שייצר אנרגיה באופן קובע, ללא פסולת רדיואקטיבית. ההודעה פורסמה סמוך ליום הולדתו של קים איל-סונג, "המנהיג הנצחי", של צפון קוריאה וסבו של המנהיג הנוכחי קים ג'ונג-און. להודעה הצפון קוריאנית, מפוקפקת ככל שנשמעה, היתה משמעות תודעתית, במאבק הפסיכולוגי מול הדרום[16].
קים שביקר קודם לכן בסין, הגיע על פי הדיווחים להבנה עם עמיתו הסיני הו ג'ינטאו,( Hu Jintao) לגבי פירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני. זהו צעד משמעותי מאד עבור הסינים מכיוון שהם מעוניינים בהורדת הפרופיל האמריקני באזור ולהפוך למעצמת הגרעין היחידה במזרח אסיה. אולם ההודעה הצפון קוריאנית האמורה על פריצת הדרך, שהגיעה זמן קצר לאחר הפגישה בין קים להו, הביכה את הסינים, עד שהם הודיעו כי הם מפסיקים באופן זמני את אספקת הסיוע ההומניטארי לצפון קוריאה, דבר שהחמיר את מצבה של צפון קוריאה[17].
ב-24 במאי, ארבעה ימים לאחר פרסום דו"ח וועדת החקירה, הודיעה דרום קוריאה כי היא מטילה אמברגו כלכלי על צפון קוריאה ומקפיאה את הקשרים הכלכליים בין המדינות. המשמעות הכלכלית של הצעד הזה, עבור צפון קוריאה, היא הפסד של 200 מיליון דולר בשנה. זהו אחד הצבאים החריפים ביותר, שדרום קוריאה יכולה היתה לנקוט[18].
מדינות רבות פרסמו גינוי ישיר לצפון קוריאה ואחרות הביעו דאגה מן המתחולל. ראש ממשלת סין וון ג'יבאו (Wen Jiabao), הצהיר כי סין לא תתמוך במי שאחראי לפעולה נגד דרום קוריאה, אך נמנע מלהאשים את הישירות את הצפון[19]. לעומתו, ראש ממשלת יפן, יוקיו הטויאמה (Yukio Hatoyama) דאז, באחת מהצהרותיו האחרונות בתפקיד, השתמש בהטבעת הספינה הקוריאנית כדי להצדיק את עמדתו הלא פופולארית התומכת בהשארה של הבסיס האמריקני באוקינאווה. שלושה ימים לאחר פרסום דו"ח החקירה, הגיע ראש הממשלה היפני, להבנה עם נשיא ארה"ב ברק אובאמה על השארת הכוחות האמריקנים באוקינאווה[20].
האטויאמה, הכיר בחשיבות קיומו של בסיס אמריקני גדול באזור, מאחר והוא יוצר מחויבות אמריקנית לביטחון היפני, ביטחון שיפן בינתיים לא יכולה להשיג בעצמה. מלחמה בין הקוריאות עשויה להידרדר לכדי מלחמה גרעינית, והיפנים, היחידים בהיסטוריה שנפלו קורבן לפצצה גרעינית, חוששים מכך. יפן היא בהחלט צד בסכסוך בין שתי הקוריאות. בשנים שקדמו לאירוע, ירו הצפון קוריאנים, טילים מעל יפן, באופן מאיים ומתגרה, דבר שחיזק מגמות מיליטריסטיות ביפן ונתן לממשלה תמריץ לשנות את החוקה הפציפיסטית שלה[21].
ראו באתר זה: המיליטריזם היפני הגואה.
היוזמה הדרום קוריאנית להעביר את עניין הפגיעה בספינה, למועצת הביטחון של האו"ם, עורר זעם רב בצפון קוריאה. העובדה שמזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, הוא דרום קוריאני בעצמו, העלתה את מפלס החשדות הצפון קוריאני. באן עצמו הכריז, לאחר שנודעו לו פרטי החקירה, כי יש להגיב בסנקציות חריפות כלפי דרום קוריאה[22]. יש להניח שהתוקפנות הצפון קוריאנית נגרמה, בין הייתר בשל מצבו הבריאותי הרופף של מנהיג הצפון דאז, קים ג'ונג-איל. צפון קוריאה חששה שמותו יביא לכאוס פוליטי במדינה, דבר שינוצל על ידי מדינות המערב, להפלת המשטר הקומוניסטי, כשלב הכרחי בדרך לאיחוד הצפון עם הדרום.
בתום ביקור בצפון קוריאה, באפריל 2011, בישר נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר כי בצפון מתחרטים על הטבעת המשחתת "צ'אונאן" והפגזת האי יאונפיאונג, והמנהיג קים מוכן לשיחות ללא תנאים מוקדמים. קרטר סיים ביקור בן כמה ימים במדינה המבודדת, בצוותא עם שלושה מתוך קבוצת מנהיגים עולמיים לשעבר, המכונים "הזקנים" ועוסקים בשליחויות דיפלומטיות שונות ברחבי העולם – נשיא פינלנד לשעבר, מארטי אהטיסרי, ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, גרו הארלם ברונדטלנד, ונשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון. הביקור נועד לנסות ולהרגיע את המתיחות בחצי האי הקוריאני החצוי. בין היתר, נמסר, נפגשו עם אישים מהנהגתה ודנו עמם בהעברת מזון לאזרחיה הרעבים[23].
בסוף שנת 2011 הייתה קוריאה הדרומית למדינה עשירה, אחד מ"ארבעת הנמרים של אסיה"[24], ובעצם אחת מ-20 הכלכלות המובילות בעולם וחברה בארגון ה-G-20. לפי מדד התל"ג לנפש המחושב לפי השוואת כוח הקנייה (PPP), קוריאה הדרומית נעשתה עשירה אף מהממוצע של האיחוד האירופי. בשנות השמונים נחשבו הקוריאנים לאחד מארבעת "הנמרים האסייתיים" – כלכלות קטנות שצמחו בצורה מרשימה לאורך זמן[25].
ב-24 בפברואר 2013 סיים לי את כהונתו כנשיא. לימים, נשפט והורשע בשחיתויות בתקופת כהונתו (ראה להלן).
ב-19 בספטמבר 2012 נבחרה פרק גוּן-הְיֶה (ילידת 1952), בתו של הדיקטטור פרק צאנג-היי, עם תמיכה של 51.6% מהמצביעים.
להמשך קריאה: מבחירתה של פרק צ'אנג-היי ועד 2018
הערות
[1] https://www.bloomberg.com/quicktake/republic-samsung
[2] יובל כלב, "הנס הכלכלי של דרום קוריאה", חוברת עזר למטיילי "רואים עולם"
[3] המשבר התחיל בתאילנד עם קריסתו של הבאט התאילנדי בעקבות החלטת ממשלת תאילנד להפסיק הצמדתו של הבאט לדולר ולתת לבאט להסחר בשוק החופשי, לאחר מאמצים מקיפים כדי לתמוך בו מול משבר פיננסי חמור שבחלקו היה מונע על ידי שוק הנדל"ן. באותו זמן, לתאילנד היה חוב חיצוני שהפך את המדינה לפושטת רגל בפועל עוד לפני קריסת המטבע שלה. עם התפשטות המשבר, רוב המדינות בדרום מזרח אסיה ראו גם הן את שערי המטבעות והמניות שלהן צונחים, כמו גם מחירי נכסים אחרים, בד בבד עם עלייה תלולה ומדאיגה של החוב הפרטי.
יחס החוב החיצוני לתוצר מקומי גולמי עלה מ-100% ל-167% בארבע הכלכלות הגדולות ב-ASEAN בשנת 1993–1996, ואז זינק מעבר ל-%180 במהלך המשבר.
[4] http://www.hamichlol.org.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94_%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA
[5] בן עמי שילוני, יפן המודרנית , תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, תל אביב, עמ' 319.
[6] "Bush's 'evil axis' comment stirs critics", BBC News, 2 February 2002
[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Second_Battle_of_Yeonpyeong
[8] https://www.ateamas.com/archives/8172
[9] רו נולד למשפחה ענייה בכפר בדרום-מזרח המדינה, סמוך לפוסן. למד משפטים, פעל כעורך דין מ-1975, והתמקד בפעילות למען זכויות אדם עבור סטודנטים אקטיביסטים בקוריאה הדרומית. הקריירה הפוליטית שלו התרחבה מאוחר יותר, כאשר הצטרף ב-1988 ל"מפלגת האיחוד הדמוקרטית", והגיעה לשיאה עם התמודדותו בבחירות לנשיאות ב-2003.
[10] למשל בעת מערכת הבחירות לפרלמנט הדרום קוריאני ב-9 באפריל 2008
[11] https://news.walla.co.il/item/1657444
[12] S.Korea Minister vows retaliation over warship sinking”, Hindustan Times. 20-05-2010
[13] https://en.wikipedia.org/wiki/ROKS_Cheonan_sinking
[14] https://news.walla.co.il/item/1676624
[15] Yoichi Simatsu, Did an American Mine Sink South Korean Ship?”, New America Media, 27-05-2010
[16] John Sudworth, “North Korea reports nuclear fusion success, BBC news, 12-05-2010
[17] Daisuke Nishimura, "Sources: China cuts aid to North", The Asahi Shimbun, 31/05/2010
[18] David E. Sanger and Thon Sanker, “Pentagon and UN, Chief Put New Pressure on North Korea”, New York Times, 24-05-2010
[19] אלון לוין ויובל בוסתן, "מתיחות בקוריאה, מפלס האיבה בין הדרום והצפון עולה ", סיקור ממוקד, יוני 2010
[20] Japan's Leader Concedes On Okinawa Base", AP, 23/05/2010
[21] אלון לוין ויובל בוסתן, "מתיחות בקוריאה, מפלס האיבה בין הדרום והצפון עולה ", סיקור ממוקד, יוני 2010
[22] Hyung-Jin Kim, NKorea threatens =s SKorea for taking it to UN”, AP, 06-06-2010
[23] https://news.walla.co.il/item/1818923
[24] ארבעת הנמרים של אסיה הוא כינוי לכלכלות המפותחות של הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטאיוואן. מדינות אלו שמרו על קצב צמיחה גבוה (מעל 7% בשנה) משנות ה-60 עד שנות ה-90 של המאה ה-20. עד המאה ה-21, כל ארבע המדינות פיתחו כלכלות חזקות ויצרו יתרון תחרותי. הונג קונג וסינגפור, לדוגמה, הקימו מרכזים פיננסים בינלאומיים מובילים, בעוד שקוריאה הדרומית וטאיוואן פתחו תעשייה עתירת ידע. ההצלחה הכלכלית של הנמרים שימשה כמודל לחיקוי עבור מדינות מתפתחות רבות, בעיקר אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים ותאילנד.
הנמרים נהנו מכמה עשורים של צמיחה גבוהה בעיקר על ידי אימוץ מדיניות של יצוא למדינות מתועשות ועשירות. כלכלותיהן התאפיינו בהשקעה ממשלתית גבוהה בחינוך, במערכות פוליטיות אוטוריטריות בשנים הראשונות, בהשקעה גבוהה באגרות חוב של ארצות הברית ובשיעורי חיסכון גבוהים (ויקיפדיה).
[25] עינת כהן, אקספלורר קוריאה, כלכלת קוריאה הדרומית – לאן פוסע הנמר שבפסגה? : http://www.explorekorea.co.il/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%97%D7%95%D7%A5/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94/