תולדות אתיופיה בתקופה המודרנית

תולדות אתיופיה מההפיכה בהנהגת אמן אנדום ועד ימינו

כתב: גילי חסקין

בפרק הקודם סקרנו את תולדותיה של אתיופיה בעת החדשה, החל מרפורמות של הקיסר תאודורוס ועד לשלטונו הארוך של הקיסר היילה סלאסי, שהסתיים בהדחתו מן השלטון.

ראו: תולדות אתיופיה בעת החדשה

ההפיכה הצבאית

"המועצה המנהלית הצבאית הזמנית"(DERG) תפשה את השלטון. החונטה שינתה את שמה הרשמי מ"הוועדה לתיאום הכוחות המזוינים, המשטרה וצבא היבשה" ל"המועצה הצבאית המנהלית הזמנית" והקימה שלטון חלופי. הדרג בחר באמן אנדום להיות יושב ראש הדרג וראש המדינה עד שיורש העצר אספה ווסאן יחזור מהטיפול הרפואי באירופה ואתיופיה תהפוך למונרכיה חוקתית.

הגנרל אמן אנדום (Andom) היה אולי הקצין הגבוה היחידי שזכה להערצתם של החיילים ושל הקצינים הזוטרים. הוא הצטיין בקרבות ואף הרשה לעצמו להמרות את פי הקיסר. רבים סברו כי בהנהגתו תפנה אתיופיה לנתיב של דמוקרטיזציה ליברלית ושל שלטון ביזורי. אמאן היה אדם פתוח ופרו מערבי. הוא החל להכין תכניות לרפורמות פוליטיות מודרניות ולמתן אוטונומיה מנהלית ותרבותית לבני הקבוצות האתניות השונות.

עמדתו של יושב ראש הדרג אנדום – שאתיופיה צריכה להיות מונרכיה חוקתית ועמדותיו ועמדתו כלפי אריתריאה, שהייתה פייסנית, כמו עמדתו לגבי העצורים הפוליטיים, הובילה להתנגדות חריפה כלפיו בתוך הדרג.

עליית מנגיסטו

ניסיונותיו למצוא שפה משותפת עם הנוצרים התיגריניים באריתריאה, לשון אחרת, תפיסתו הלאומית הפוליטית של אתיופיה התיגרינית, שיחקה לידיו של יריבו מנגיסטו היילה מרים, קצין צעיר ממוצא חברתי נמוך, שהיה אדם קשוח, מהיר חמה ורחוק מכול פשרה או גמישות. אמאן התקשה למתן את ציפיותיהם של הקצינים הצעירים ולבסוף חוסל בידי שליחיו של יריבו מנגיסטו. בו בלילה הוצאו להורג, ללא משפט, 58 מראשי המשטר הקודם, למעט הקיסר, שחוסל שנה לאחר מכן, בשנתו, בחדר מעצרו [האמריקאים, או לייתר דיוק היסטוריונים שמרנים כדוגמת פול ג'ונס, טוענים כי ההפיכה נעשתה בתמיכה סובייטית. אך הדבר אינו הוכח][

האמהרים היו שליטיה של הארץ כמעט לכל אורך תולדותיה ועד 1991. הקיסרים שיצאו משורותיהם טיפחו את אתוס אחדותה של הארץ. הם שאפו לבניית מערכת פוליטית הייררכית-ריכוזית, לכינון תרבות נוצרית אחידה ולהנחלת השפה האמהרית לכל העמים והקבוצות שנספחו לאימפריה. המהפכן מנגיסתו הילה-מרים (1974-1991) היה אמהרי אף הוא. הוא השיל את האדרת השמרנית הדתית, אך חתר למימוש אותן מטרות אחדותיות-ריכוזיות תחת אדרתו של המרקסיזם-לניניזם.

היתה זו המהפכה הפוליטית הראשונה בהיסטוריה הארוכה של אתיופיה. נושאיה של אידיאולוגיה אחרת תפשו את השלטון, חיסלו את המוסדות הפוליטיים הישנים והחלו לנווט את החברה לכיוון חדש. אולם שבירה זו של דפוסי העבר, על מכשלותיהם, לא הביאה ברכה לתושבי הארץ. המשטר החדש, שהתגבש על חורבות המשטר הקיסרי, המיט על הארץ במשך שבע עשרה שנה. שורה של אסונות. החל במלחמות במחוזות ובגבולות, דרך טרור פוליטי פנימי, שבר כלכלי וחרפת רעב וכלה בהרס תרבותי כולל, בעלייה של מתחים אתניים, בפיצול הארץ ובסכנה ממשית לעצם קיומה של אתיופיה.

מנגיסטו שינה מיסודו את התרבות הפוליטית במהותה הישנה – משחק כוחות אישי, נטול מסיוד מודרני של ממש. במשחק זה – נטול הממד המרכך של המסורת – נעשה מנגיסטו שליטו הבלתי מעורער של המשטר שעיצב. משטר זה היה ניגוד קוטבי לדמוקרטיזציה ליברלית, לביזור פוליטי ולפלורליזם אתני. במניפסט שפרסם מנגיסטו, כמה חודשים לאחר חיסולם של אמאן וראשי המשטר הקודם, שרטט את פרקי ההיסטוריה שעוצבו על ידי הקיסר כשליליים לחלוטין ובכך ניתנה לגיטימציה למחיקת כל שריד ומורשת מאז. מן העבר הרחוק נלקחו שני מסרים חיוביים: פטריוטיות במאבק עם גורמי חוץ ואחדות מבית. מוטיב האחדות היתה תמצית האידיאולוגיה של "אתיופיה מעל לכול". שעתידה להיות רק אות פתיחה לגיבושה של אידיאולוגיה ריכוזית ושל מדינה טוטליטרית. מנגיסטו הבטיח כי המדינה האתיופית תיישם סוציאליזם לאומי אתיופי, אלא שלא כך התפתחו הדברים.

הדרג

לאחר רצח הקיסר, התרחשו בדרג מאבקי עליונות בין מנגיסטו, טפרי ואטנפו על השליטה בדרג. האי יציבות בדרג נפתרה בתחילת 1977 כאשר תומכיו של מנגיסטו רצחו את טפרי טפר ותומכיו, עם מותו של טפרי רוב התנגדות הפנימית למנגיסטו בתוך הדרג שככה. רצח טפרי מינה למעשה את מנגיסטו ליושב ראש הדרג וראש המדינה. מנגיסטו לא הסתפק ברצח טפרי ולכן הוא הורה לחסל את יריבו האחרון אטנפו, לאחר חיסול מתנגדיו הפנימיים מנגיסטו התפנה לחיסול מתנגדיו החיצוניים במה שנקרא "הטרור האדום".

לאחר המהפכה האתיופית ועלייתו של הדרג החלו להופיע התקוממויות אזרחיים בחלקים שונים של אתיופיה, המרכזיות ביותר היו באריתריאה וטיגראי, המלחמה האריתראית, שהחלה עוד מתקופת הקיסר היילה סלאסי הייתה עניין של ויכוח מקיף בתוך הדרג ולאחר רצח אנדום שדגל בפייסנות עם האריתראים. הדרג החל להילחם באופן אכזרי כנגד ארגוני הגרילה האריתראים ה'ג'אבחה' וה'שעביה'. ניסיונות של הארגונים האריתראים להילחם מול הצבא האתיופי נכשלו.

לקראת סוף 1976, התקוממויות האזרחים התרחבו ובכל מחוזות אתיופיה פעל ארגון גרילה מקומי. בנוסף להתקוממויות באריתריאה, היו גם קבוצות מתקוממים בטיגראי התנועה הראשית שפעלה במחוז זה נקראה "וויאנה". במחוזות הדרום – בבלה, סידאמו וארסי פעל ארגון גרילה של עם האורומו ששמו "החזית לשחרור אורומו". בנוסף לאלו התקיימו גם תנועות גרילה סומלית שפעלו באזור אוגדן OGADEN) [1] על מנת לספח אותה לסומליה. ארגונים אלו היו החזית לשחרור אבו סומלי והחזית לשחרור מערב סומליה. עם עזרה צבאית מהגוש הקומוניסטי הדרג הצליח לשמר את שלטונו ולהגביל את ארגוני הגרילה למחוזותיהם.

ב-1977 המשיכה הממשלה את המאבק כנגד ההתקוממויות באריתריאה בצורה אכזרית. הצבא האתיופי הצליח בכיבוש השטח מידי ארגוני הגרילה, אך באמצע שנת 1978, הצבא האתיופי והדרג שהיו עסוקים במלחמה עם סומליה ובטרור האדום, הזניחו את הלחימה באריתריאה וקבוצות המתקוממים האריתראיות הצליחו להשתלט על רוב אזורי הכפר. השטח נכבש מחדש על ידי הצבא האתיופי. הארגונים האריתראים החלו להבין שרק התנגדות פנים אתיופית תעזור להם ולכן הם החלו לשתף פעולה עם הארגון הטיגראיני הוויאנה. השעביה סיפק ציוד ואימונים שעזר לבנות את הוויאנה לתוך לחימה כוללת כנגד החונטה הצבאית.

הפיכת אתיופיה לסוציאליסטית

ב-4 במרץ 1975 הכריז הדרג על תכנית להפיכת אתיופיה לסוציאליסטית ולכן החונטה החלה במערכת של רפורמה אגררית, שהייתה קיצונית גם בהשוואה למונחים סיניים וסובייטים, תחת תכנית זאת הממשלה הלאימה כל אדמה כפרית וביטלה את תשלום המשכנתאות. רבים מאוכלוסיית אתיופיה תמכו במהלכים אלו שפגעו באצילים ואפילו התקיימה הפגנת תמיכה של סטודנטים בדרג ובמנגיסטו. הדרג לא פסח גם על מערכת החינוך ותחת תכנית זו הממשלה שלחה את כל מלומדי אתיופיה משכילים, מורים, מרצים וסטודנטים לאזורי הכפר על מנת להילחם בבורות של האזרחים האתיופים, לא רק תכניות הלאמה וחינוך סוציאליסטי היו לדרג אלא גם תכנית לשוויון בבריאות, בדת בחלוקת אדמות באופן שווה לכלל האזרחים והכרזה על מספר שפות לאומיות. עלייתו לשלטון של הדרג נראתה תחילה כמבשרת מודרניזציה פוליטית וכזניחת הפוליטיקה האישית-כוחנית, שאפיינה את אתיופיה עד 1974. המונחים הסוציאליסטיים והמהפכניים שהשתמש בהם הדרג, חיזקו רושם זה. רבים ממשכיליה של אתיופיה חגגו את תחושתם כי הגיעה עת ההשתתפות הפעילה בפוליטיקה החדשה. אולם במנהיגותו ההולכת ומתגבשת של מנגיסטו היילה-מרים לבשה המהפכה מאפיינים אחרים. בתוך ארבע שנים מיום הדחת הקיסר, השתלט מנגיסטו על התהליך הפוליטי וניתב אותו כתחרות דמים על כוח אישי והישרדות. על אף הסיסמאות בהן השתמש הוא כונן באתיופיה רודנות אישית. החל מראשית צעדיו הוביל לחיסול הדרג. הוא העביר החלטה על רציחתם של אמן אנדום וראשי המשטר הקודם באיומים מסווים למחצה ומאותו רגע, כולה חולקים על דעתו, הימרו על חייהם. הוא כפה את דעתו בנושאים רבים והאשים את החולקים עליו בבגידה. בקיץ 1976 חיסל את קפטן זעזאע הבטב, איש חיל האוויר, שתרם תרומה מכריעה להצלחת הדרג ב-1974. העובדה שתמך בחימוש הצבא בנשק אמריקאי גרמה להוקעתו כ"סוכן מערבי". בדרך זו חוסלו בכירים אחרים. מנגיסטו מיסד את הקשר עם ברית המועצות וזו החלה לשלוח כמויות ניכרות של נשק, לחימושו מחדש של הצבא. את מרבית הנשק הפנה מנגיססטו לבנייתן של מליציות כפריים, שעד מהרה עלו במספר אנשיהן על זה שביחידות הצבא הסדירות. במקביל לחיסולה של הקצונה המשכילה פעל מנגיסטו ביעילות דומה לחיסולה הפוליטי של האינטליגנציה האזרחית ובראשה ציבור הסטודנטים. במסווה של סיסמאות בדבר שליחת הנוער למחוזות הנידחים, כדי "לחסל את הבערות ולהביא את בשורת המהפכה", הועלו אלפי סטודנטים על משאיות והוסעו לקצווי הארץ. שם, במרחק של שבועות צעידה ברגל ושל שנות אור במונחים של פער תרבותי, פוזרו הצעירים בין המוני הכפריים.

הממשל המרקסיסטי החדש החל ברפורמות סוציאליסטיות, כולל הלאמה של כל רכוש המדינה והכנסייה. שלטונו של מנגיסטו היה בסימן של טוטליטריזם וחימוש המדינה בתמיכה כלכלית של ברית המועצות וברית ורשה, ועזרה מקובה. בדצמבר 1976 חתמה המשלחת האתיופית במוסקבה על הסכם צבאי עם ברית המועצות. באפריל אותה שנה אתיופיה השעתה את הסכמיה הצבאיים עם ארצות הברית וגירשה את המשלחת הצבאית האמריקאית מהמדינה

במהלך 1975 החלו צעירים משכילים, בעיקר פקידי ממשלה ובעלי מקצועות חופשיים להתארגן במסגרות פוליטיות. אולם במהלך 1976, עם הטיהורים בדרג, ירדו הגופים הפוליטיים החדשים למחתרת ורובם בייחוד בעלי הנטיות המרכסיסטיות, התגבשו ל"מפלגה המהפכנית העממית של אתיופיה" Etiopian People's Revolutionary Party EPRP (יאיתיופיה הזבאווי אביוטאווי פארטי או בקיצור יחאפ"ה").

המרי שהתחולל בשנים 1977-1978 כנגד הממשלה החדשה גרם להרוגים רבים ופצועים. תגובה להתקפות של יחאפ"ה כנגד הממשל, נשיא אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם הכריז שהמורדים מנהלים טרור לבן[2]. אך הכוחות שפעלו כנגד משטרו של מנגיסטו טענו שהוא זה שמנהל טרור אדום.

הקמפיין של מנגיסטו כנגד המתקוממים החל רשמית בנאום שנשא בכיכר המהפכה. בלב הבירה אדיס אבבה בו צעק בקול "מוות למהפכנים! מוות ליחאפ"ה!" הוא החזיק בידו שני בקבוקים שבהם היה נוזל אדום הדומה לדם וניתץ אותם כמשל למה שייעשה למי שמתנגד לשלטון. תחת קמפיין זה הוא כלל את הארגונים האריתראים שעביה, ג'אבחה, טארנפית המלוכני, הארגון הטיגראיני וויאנה והארגון הסומלי החזית לשחרור מערב סומליה לצד היחאפה. מנגיסטו הגיב במסע נחוש לחיסולם השיטתי של כול החשודים במעורבות למען כינונה של פוליטיקה אזרחית פתוחה. המסע כלל מעשי אכזריות פומביים, עינויים ורציחות, חיסולים ועוד.

אלפי גברים ונשים שהואשמו בחברות בארגונים האלו הוצאו להורג. ארגון אמנסטי מעריך שבפעולות אלו נרצחו כחצי מיליון אזרחים אתיופים. "ארגון הצלת הילדים" דווח שקורבנות הטרור האדום כללו לא רק מבוגרים אלא גם כ-1,000 ילדים או יותר, בעיקר בני 11 עד 13 שגופותיהם נראו ברחובות אדיס אבבה. ארגון אחר, בשם "מואסון", שדווקא ביקש לשתף פעולה עם השלטון, פורק אף הוא.

הרפתקאות צבאיות בסומליה ובאריתריאה

במקביל למאבקים הפנימיים הסתבכה אתיופיה בשתי הרפתקאות צבאיות: הראשונה התרחשה מול הסומלים, שפלשו ביולי 1977 למדבר אוגדן וכבשוהו. השניה באריתריאה, שם הצליחו חזיתות השחרור האריתראיות, במהלך 1977-1976, לכבוש את רובו של המחוז. שני המשברים הללו, שסיכנו את שלמותה של אתיופיה, סייעו למנגיסטו במאבקו לחיסול האופוזיציה. הנשק והסיוע הסובייטי (כולל חיילים מקובה, שבאו בהשראת ברה"מ), סייע לו לבנות את הכוחות הצבאיים הנאמנים לו, להדוף במהלך 1978 את הכוחות הפולשים ולהכריע בעזרת הכוחות הללו את יריביו מבית.

המשטר ניסה לחולל גם תמורה תרבותית מהירה, בדרך של יצירת תרבות אתיופית עממית – חילונית, על חשבון זו המסורתית. אמנים, עיתונאים, סופרים ואנשי אקדמיה גויסו להמציא במהירות סגנונות חדשים של שירה, מוסיקה, ספרות, ציור ופיסול, בעלי מוטיבים חברתיים ולהנחילם לציבור. בהדרגה נעלמו ה"שאמה", הלוא הם הגלימות הלבנות המסורתיות ופינו את מקומם למדי חקי או חליפות ג'ינס. המשטר עשה את הכול כדי לתקוף את הכנסייה והעניק לאסלאם מעמד שוויון לזה של הנצרות. הדבר לאו דווקא נועד לעודד את האסלאם אלא להמחיש כי הנצרות האתיופית היא רק אחד מסממני הזהות התרבותית של חלק מהאוכלוסייה ולא עוד בסיס לזהות הלאומית ההיסטורית והפוליטית של המדינה ושל משטרה.

אימוץ הקומוניזם

בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, אומץ הקומוניזם באופן רשמי. כבר בתחילת 1976 עודדה ברית המועצות את מנהיגה החדש של אתיופיה ליצור מפלגה חלוצית שתתבסס על אזרחים. מנגיסטו התנגד בתחילה משום שלפי דעתו המהפכה האתיופית הצליחה בלא צורך של מפלגה כזו. למרות כל זאת בסוף שנות ה-70, מלחמת האזרחים האתיופית החלה לעבור לשלב השני וההתנגדות למשטרו של מנגיסטו גדלה, למרות ביצוע הטרור האדום כלפי המתנגדים, התנגדות זאת הורידה את סירובו של מנגיסטו. ב-12 בספטמבר 1984, בים השנה העשירי להדחת היילה סילאסי, בעיתוי שבא לציין את הצלחתו של משטר מנגיסטו, הוכרז ברוב עם על ייסודה של המפלגה. בצמרת המפלגה עמד פוליטבירו שמנה 11 איש, בראשות המזכיר הכללי – מנגיסטו עצמו עשרת הנציגים האחרים היו נאמניו של מנגיסטו והוא שקד להעמיק את היריבות ביניהם. תחתיו היה "הוועד העליון" שחבריו ייצגו סניפים בכול רחבי הארץ. המפלגה היתה לאמצעי השליטה של מנגיסטו והוא הכתיב לפוליטבירו את ההכרעות המדיניות החשובות.

ב-10 בספטמבר 1987 אומצה חוקה חדשה, בהשפעה סובייטית, ברוב של כ-81% מהמצביעים. המדינה שינתה את שמה ל"הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה" ומנגיסטו הפך לנשיא הרשמי. מאחורי הקלעים התנהל מאבק בין התפישה הסובייטית, שראתה במפלגה בסיס לפיוס בין ייתר מדינות קרן אפריקה ותקבל ישירות הוראות ממוסקבה, לבין מנגיסטו שראה במפלגה מכשיר שליטה בידיו שלו, אמצעי שיאפשר לו לפקח בייתר יעילות על הנעשה בזרועות הממשל ובמחוזות. המאבק הוכרע לטובת מנגיסטו. בראשית שנות ה-80 נכשלו הסובייטים במאמצם להביא לפשרה בין כול הגורמים המרכסיסטיים והפרו- סוביטיים, היינו, בעיקר בין חזיתות השחרור באריתריאה ובתיגרה, לבין משטר מנגיסטו ובין כל הללו למשטר המרקסיסטי קם בדרום תימן. מנגיסטו עשה גם לשילובם של העמים השונים במרקם הכלל אתיופי והחייה כמה מהשפות של אותם עמים, ביניהם של האורומו, דבר שהשיב להם מעט מכבודם, אולם הפתיחות התרבותית לכאורה שגילה המשטר החדש, שהיתה רבה יותר מה"אמהריזציה" של מלניק והיילה סלאסי לא עלתה בקנה אחד עם הריכוזיות הפוליטית והכלכלית שאליה חתר מנגיסטו.

מנגיסטו ניתק את האתוס הקייסרי שהצדיק ריכוז כוח בידי שליט יחיד והשעין אותו על פחדים. ההיסטוריה של אתיופיה סבבה לאורך דורות רבים על ציר המתרחש בין המרכז הקיסרי לפריפריה אזורית; בין מערכת הדרגות והתארים לבין הנייעות החברתית-פוליטית. בין תרבותה הנוצרית והאמהרית של הפוליטיקה הקיסרית , לבין המגוון האתני והדתי. מנגיסטו נטל מהעבר ההיסטורי את מסר הריכוזיות בלבד ושילב אותה באמצעות אידיאולוגיה מרקסיסטית שגם אותה עיוות.

בקיץ 1984 פקד את צפון אתיופיה רעב כבד, שנמשך כשלש שנים והפיל כמיליון חללים. הרעב והתמותה נעשו חוויה טראומטית לעולם כולו. הדבר פיתח רגש של סלידה כלפי מנגיסטו בארצות הברית, שהגבירה את תמיכתה בארגוני האופוזיציה גם בברית המועצות החלה להסתמן במובהק הסתייגות מהשליט האתיופי. מנגיסטו ניסה להכריע, באמצעות הרעב, את האופוזיציה במחוזות. שיירות של אספקה נחסמו ונמנעו מלהגיע לאזורים שבשליטת המורדים. איכרים מאזורי הצפון, שבאו על משפחותיהם, למרכזי חלוקת המזון, הועלו על משאיות ונשלחו דרומה ב"טרנספר" מתוכנן, כפוי ורב ממדים שיזם המשטר. מאות אלפים נעקרו מאדמותיהם, משפחתם ותרבותם והועברו למחוזות מרוחקים, שם ישבו בקרב אוכלוסייה שונה בתרבותה. במהלך 1986, בעוד הרעב והטרנספר בעיצומם, ציווה מנגיסטו על מבצע "המעבר לכפרים" ובו נעקרו משפחות ממקבצי הבקתות שלהם, צורת התיישבות שהתאימה למבנה החברה והחקלאות האתיופית והועברו לכפרים חדשים, בדרך לקולקטיביזציה כפויה של החקלאות .

במארס 1987 הבהירה ברית המועצות, בהנהגתו של גורבאצ'וב, כי אין היא מרוצה מהכיוון הריכוזי הבוטה של מנגיסטו וכי לא תוכל להוסיף ולהשקיע במימון הצבא והמפלגות. בעוד העולם הקומוניסטי כולו החל לצעוד לקראת ליברליזציה, בחר מנגיסטו דווקא להעמיק את הריכוזיות הכלכלית והרודנות החד מפלגתית. האו אסר על התקשורת האתיופית לפרסם את דבר תהליכי הליברליזציה בברה"מ ואימץ לעצמו את דגם המשטר הצפון קוריאני.

ההתנגדות למשטרו של מנגיסטו היתה רחבה, אך כיוון שבמרכזים העירוניים דוכאה האופוזיציה באמצעות הטרור האדום, מרבית תנועות התנגדות צמחו בפריפריה. התנועות הללו שילבו את רוח ה"שפטנת" המסורתית עם מסגרות ממוסדות, כגון אספות כלליות, ועדים, מפקדות, מועצה עליונה, נשיאות ועוד. מול מאמץ ההשתלטות של מנגיסטו הלכה והתגברה ההתנגדות באריתריאה, אך הפעם היא כללה גם את הנוצרים, שבעבר גילו נאמנות לאתיופיה. בראשית 1975 התפתח המרד למלחמה גלויה ארגוני המורדים נהפכו לצבאות מאורגנים והצבא האתיופי הלך וניגף בפניהם.

דגל אתיופיה 1987-1991

מנגיסטו תרם תרומה גדולה ליצירתה של הלאומיות האריתראית המודרנית והצלחתה של הלאומיות הזאת תרמה תרומה גדולה לנפילתו. האריתראים, בנחישותם הצבאית הנחילו מפלה למשטר מנגיסטו שביסס את עצמו רק על כוחניות. דבר שהפך עבורו לחרב פיפיות. כל עוד היכה מנגיסטו באויביו, הצליח למשול באתיופיה בעזרת מוסדות הממשל שהקים. אבל יחד עם תבוסותיו הצבאיות התכרסמו גם מערכות ה נאמנות שבנה. התנועה הלאומית האריתראית שיתפה פעולה עם מורדי חבל תיגרה שבצפון אתיופיה. בסוף שנות ה-80 כבר הסתמנה הכרעה. במארס 1988 הציבו כוחות החזית העממית לשחרור אריתריאה מארב לגייס אתיופי באזור אפאבית והשמידוהו. מנגיסטו חש לאתיופיה והוציא להורג, במו ידיו, את המפקדים שהיו אחראים לתבוסה. בכך החלה קריסת המורל בצבאו הענק. המפלה באריתראה היתה כה ברורה, שיש לראות את קרב אפאבית במארס 1988, כראשית הספירה לאחור, לקראת קריסת המשטר. בממשלה ובמפלגה החלו לחוש שעידן מנגיסטו עומד להסתיים והחלו ניסיונות של הפיכה, עריקות והיעדר משמעת. מעבר לכך, החשיבות של מורדי אריתראיה גדולה משום שדגם "חזיתה שחרור" הועתק מאריתריאה לאזורים אחרים של אתיופיה, במיוחד בצפון וחזיתות השחרור הללו הם שהפילו את משטר מנגיסטו. בעוד משטר מנגיסטו הולך ונהרס, הצבאות של חזיתות השחרור של אריתראיה וצפון אתיופיה עצמה והיו לתנועות שחרור מודרניות במשולב עם קריסתה של ברה"מ, הוביל התהליך לשידוד מערכות מהפכני חדש ב-1991. במאי 1989 נחלץ מנגיסטו, בעור שיניו, מניסיון הפיכה של חלק מצמרת הצבא וערך מסע חיסולים נוסף. הוא ניסה למצוא בעלי ברית חדשים בעולם והשמיע הצהרות מתונות אך איחר את המועד.

התנועה המוצלחת ביותר שקמה בפריפריה האתיופית היתה ללא ספק "חזית השחרור העממית של תיגרה" שבשנת 1989 התמזגה יחד עם ארגונים אחרים שקמו על בסיס אתני ונוצרה "החזית המהפכנית העממית האתיופית". ההיסטוריה של החזית העממית לשחרור תיגרה חשובה, כי ממנה צמחה מנהיגותה של אתיופיה לאחר 1991. ככל התנועות האחרות ביתה גם היא עתירת יריבויות אישיות, אלא שהללו הוכרעו לא בדרך הנשק כפי שהיה אצל מנגיסטו, אלא באספות כלליות. עד אמצע שנות ה-80 בלט קוו מרקסיסטי נוקשה בהתבטאות צעירי החזית. הם שמו את הדגש על "סוציאליזם של איכרים" ומקצתם מצאו מופת במדינה האלבנית. אולם ככל שקרב הניצחון על מנגיסטו, התמתנו ההצהרות האידיאולוגיות. . ב-1987 החלו המורדים התיגרינים להתנער מן המרקסיזם הרדיקלי ולקבל בסתר סיוע אמריקאי, כפי שקרה אצל עמיתיהם בחזית העממית לשחרור אריתריאה. ב-1989 הם פתחו במסע הסברה בעולם המערבי, שהדגישה את דבקותם בערכי הדמוקרטיה. בראשית דרכם הם הטיפו להיפרדות של תיגרה מעל אתיופיה ויצירת "תיגרה הגדולה", ביחד עם אריתריאה. אולם ככל שרבו ניצחונותיהם וגבר ביטחונם, כן גבר עניינם בשחרורה ובנייתה מחדש של אתיופיה כולה.

הפיכת הנגד

במאי 1991 הכריע "צבא הכוחות העממיים המהפכניים הדמוקרטים האתיופיים" את צבא מנגיסטו המפורר ומנהיגי החזית העממית לשלטון תיגרה תפשו את השלטון באדיס אבבה. ביולי 1991 החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית (EPRDF), החזית לשחרור אורומו (OLF) והארגונים האחרים הקימו ממשלת מעבר אשר הכילה 87 חברים ונציגים וחוקקה חוקה חדשה.

התנועה ששחקה תפקיד עיקרי בהפלת השלטון הצבאי באתיופיה בשנת 1991 מייצגת אוכלוסיה במחוז Tigray בצפון אתיופיה. Tigray היא הענף הצעיר במשפחה החבשית הקרוב ביותר ל- Amhara , שליטיה הקודמים של אתיופיה, כאשר התיגראים נבדלים מהם אך ורק בשפתם. תושבי פרובינציה ענייה ומוכת רעב זו התנגדו מאז ומתמיד לשלטון ה- Amhara כמדינה אימפריאלית . מקור עמוק לשנאה הוא האיסור שהוחל על השפה התיגרנית ושפות אחרות פרט לשפה האמהרית. בTigray לא חלה שום התפתחות כלכלית תחת השלטון האימפריאלי וכאשר שלטון זה נפל בשנת 1974 לא היה מפעל אחד בכל הפרובינציה. העם התיגרני, בעיקר האינטליגנציה, אשר חבריה נאלצו למצוא עבודה מחוץ למולדתם, קשרו את עונייה של הפרובינציה בחולשתה הפוליטית והאשימו את השלטון האמהרי בהפניית המשאבים לאזורים המרכזיים והדרומיים של אתיופיה .

ארבע השנים שחלפו מאז היו עתירות אירועים והתפתחויות בזירה הפנים אתיופית. אבבה, מנגיסטו נמלט מהמדינה ומצא מקלט בזימבבואה. ראשי משטרו נכלאו ונשפטו בשנת 2006, אחרי משפט ארוך, הורשע מנגיסטו ברצח עם. מפלגת הפועלית האתיופית פורקה באמצע 1991. המסגרות החברתיות הכלכליות שנבנו בימי הדרג והרפובליקה העממית, כמו אגודות האיכרים והוועדים השכונתיים, פורקו או שינו לחלוטין את מתכונתן. צבאו האדיר של מנגיסטו שמנה חצי מיליון חיילים פורק אף הוא ואנשיו, מרביתם חסרי מקצוע, זרמו למרכזים העירוניים.

את הגאולה משלטון הדמים של מנגיסתו לא הביאו משכילי אדיס אבבה אלא לוחמי "חזיתות השחרור" של הפריפריות. בראשן עמדו בני העם התיגריני, מקימי מפלגת השלטון הנוכחי, שינקו מתפישה היסטורית אחרת של אתיופיה. בעיניהם, מקדמת דנא היתה אתיופיה עולם רב פנים, רצף של קבוצות מגוונות האמור להתאגד תחת הנהגתם. משהדיחו התיגרינים את מנגיסתו כוננו במתכונת זו את הפדרציה האתיופית – אגד של תשע "מדינות" לצד מערכת פרלמנטרית וביצועית כל-אתיופית. בכך שינו את סדרי עולמה של הארץ ועשו זאת כנגד תפישות היסוד של רוב האינטליגנציה האמהרית, ותיקי מנגנוני המדינה ומנהיגי הקהילות בתפוצות. לדידם של הללו מגלם המשטר החדש את שתלטנותו של מיעוט חמוש המפרק את אתיופיה, בוגד בתרבותה האחדותית וחומס את משאבי הארץ.

מיד עם עלייתו לשלטון ב-1 בילי 1991 כינס המשטר החדש את "הוועידה הלאומית לשלום ולדמוקרטיה" בהשתתפות 25 קבוצות שייצגו את חזיתות השחרור השונות ואת חלק ממגוון העמים של אתיופיה אולם המשטר החדש היה עדיין רחוק מלשמש מופת לדמוקרטיה מלאה. היו ארגונים שייצגו את האוכלוסייה האמהרית שסירבו להשתתף. ואילו השתתפותם של חלק משרידי "המפלגה המהפכנית העממית של אתיופיה" (המחתרת האמהרית, מימי ראשית שלטונו של מנגיסטו, שחבריה היו הקורבנות הראשונים של הטרור האדום), נאסרה. מנהיגי המשטר החדש לא הסתירו את עליונותם לאליטה האמהרית, הבירוקרטית והאינטלקטואלית, וטענו שהם שירתו את משטרו של מנגיסטו. המשטר החדש סירב גם לקיים הלוויה ממלכתית להיילה סלאסי וב-1992 ערך מעצרים בקרב בכירי הסגל באוניברסיטה של אדיס אבבה. דוברים רבים של האליטה האמהרית, בעיקר בגולה, האשימו אתה משטר החדש בנקמנות, שחצנות, כוחניות ובניאו פטרימוניאליזם [3]

בשנת 1992 עזבה החזית לשחרור אורומו את הממשלה ובשנת 1993, עזבו אותה גם חברי "מפלגת הקואליציה הדמוקרטית העממית הדרום אתיופית". בשנת 1993 נערך בפרובינציית אריתריאה משאל עם על עצמאות האזור וברוב של 99% החבל זכה לעצמאות, שהוכרזה ב-24 במאי 1993.

בשנת 1993 נערך בפרובינציית אריתריאה משאל עם על עצמאות האזור וברוב של 99% החבל זכה לעצמאות, שהוכרזה ב-24 במאי 1993.

עליית זנאווי

בשנת 1994 הקואליציה החדשה הקימה רשות מחוקקת ורשות שופטת חדשות. בסוף 1994 אישרה המועצה הזמנית את החוקה החדשה, ובכך הסתיימה תקופת הביניים של הממשלה הזמנית. אז הוכרז רשמית על "הרפובליקה הפדרלית של אתיופיה", המורכבת מתשע מדינות, ולכול אחת מהן שמורה זכותה הגדרה העצמית וזכות הפרישה. הבחירות הראשונות נערכו במאי 1995 ונבחרו בהן מלס זנאווי[4] כראש ממשלת אתיופיה ונאגסו גיגאדה כנשיא אתיופיה. באותן בחירות נבחרו גם חברי הפרלמנט האתיופי.

במאי 1998, ויכוח על הגבול עם אריתריאה הוביל למלחמת אתיופיה-אריתריאה שנמשכה עד 12 בדצמבר 2000, אז נחתם הסכם אלג'יר. מלחמה זו פגעה בכלכלת המדינה, אך חיזקה את הקואליציה השלטת.

ב-15 במאי 2005 התקיימו בחירות ובעקבותיהן ניצחה החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית שוב בבחירות. מלס זנאווי נבחר שוב כראש ממשלת אתיופיה. בתחילת יוני ירתה המשטרה והרגה מפגינים, שמחו נגד שחיתות בבחירות.

בדצמבר 2006 פלשו כוחות אתיופיים לסומליה השכנה, לאחר שכוחות המיליציה האסלאמית ("איחוד בתי הדין האסלאמיים") ששלטו בחלקים נרחבים של המדינה איימו לפתוח במלחמת ג'יהאד נגד אתיופיה הנוצרית. בסיוע הממשלה המרכזית הסומלית, ששלטה רק בחלקים מסוימים של המדינה, הצליחו האתיופים לגרש את המיליטנטים האסלאמיים מאזורים רבים, לרבות מוגדישו הבירה, והקימו יחד עם הממשלה הסומלית ממשלת מעבר פדרלית בסומליה.

זנאווי מת מזיהום בשנת 2012, בגיל 57.

בשנים שעברו מאז 1991 נעלם הטרור הפנימי מחייה הפוליטיים של אתיופיה ואווירת החיסולים הפוליטיים פגה לחלוטין. כמו כן אומצו עקרונות חופש הביטוי. ב-1992 נדפסו באתיופיה מאה עיתונים יומיים ומספר המפלגות עמד על 63. המשטר החדש באתיופיה המונהג על ידי התיגרינים בא בעקבות כישלון של מאמץ לריכוזיות ייתר. ואכן תכנית היסוד של המשטר החדש היא בנייתה של אתיופיה לא ריכוזית. הצהרות המנהיגים החדשים בישרו מלכתחילה את סוף האמהריזציה והכירו בזכות ההגדרה העצמית של עמי הארץ הראשיים. אתיופיה נחשבת בעיני עצמה ונוטה להיתפס בעיני העולם כדמוקרטיה שהצליחה לשמר יציבות שאינה מובנת מאליה באפריקה במשך 19 השנים שחלפו מאז השתחררה ממשטר צבאי-קומוניסטי דיקטטורי. אולם ה-Democracy Index של המגזין Economist בשנת 2008 מדרג אותה רק במקום ה-105 מתוך 167 מדינות ומסווג אותה כמשטר כלאיים (hybrid regime).

המהומות והאי-שקט, ותגובתו הקשוחה של המשטר, שפוקדים את אתיופיה מעת לעת בשנים האחרונות, אינם אם כן רק מאבק על התנהלותה של דמוקרטיה צעירה. חוגי האופוזיציה באתיופיה עצמה ובתפוצות המערב מייצגים גם את עלבונה של התרבות האמהרית, שהנהיגה את הארץ מאות בשנים. מדובר בקואליציה של כוחות, שעניינם הראשי קעקועו של המשטר. חלקם מייצג את שרידי התפישות הקיסריות, ואת שרידי אנשיו ודרכו של מנגיסתו. רובם רוצה אתיופיה מאוחדת סביב ליברליזם ופרלמנטריזם מתוקן, שיחזירו את ההגמוניה למשכילי אדיס אבבה. חוגי השלטון שבים ומצביעים על כך שהם ורק הם הצליחו להכניס פוליטיקה של ייצוגיות, חוקתיות ורב-מפלגתיות. האמהרו-צנטריסטים, מתגונן המשטר, רק מדברים בשם הדמוקרטיה. הם מעולם לא הצליחו לבנותה. אם יחזרו להגמוניה הם יקעקעו עד מהרה את הפוליטיקה הייצוגית ויגררו שוב את הארץ למלחמת הכל בכל.

תהליך הדמוקרטיזציה המסובך של אתיופיה לא נכפה על ידי התערבות זרה אלא נבע מכישלונה הפנימי של ריכוזיות אימפריאלית ומרקסיסטית, ומניצחונם של כוחות ביזוריים. המאבק בין התזה האמהרית לתזה התיגרינית על דמות החברה, התרבות והפוליטיקה הגיע עתה שוב לאחד משיאיו. הוא מעורר הד בעולם ובתפוצות האתיופים – גם בקרב בני העדה האתיופית בישראל .

הערות

[1] רמה מדברית בדרום-מזרח אתיופיה, בגובה של 1000-900 מ' מעל פני הים. מעוטת גשמים (200-100 מ"מ בשנה). התושבים – מוסלמים, סומלים, נודדים, המתנגדים לאתיופיה ששלטה שם מראשית המאה ה-20. במלחמת העולם השניה היה זה זירת קרבות בין בריטים לאיטלקים. ראו: ח' ארליך, "מאבק חדש-נושן בקרן אפריקה , סקירה חודשית, ינואר, 1978.

[2] . ככלל, המונח טרור לבן מתייחס לפעילות אלימה היוצאת לפועל בידי גורמים ריאקציוניים (בדרך כלל מדובר בתומכי מונרכיה או שמרנים) כחלק ממאבק במהפכה. לעתים קרובות פעולות כאלה יוצרות תגובה בדמות פעולה דומה המתבצעת בידי גורמים מהפכניים בצד השני של הקונפליקט, בד בבד, הרבה מהפעולות מתרחשות כתגובה לפעולות מהפכניות. במאה ה-20, בכמה מדינות, המונח "טרור לבן" התייחס לפעולות אלימות שבוצעות נגד גורמים קומוניסטים או קומוניסטים לכאורה.

[3] כינוי למשטר הממחזר פוליטיקה מסורתית של נאמנויות אישיות אינטרסנטיות בכסות של מוסדות ואידיאולוגיה מודרניים , כביכול. ראה בהרחבה: בנימין נויברגר, דמוקרטיה, דמוקרטיזציה ודה-דמוקרטיזציה באפריקה (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003)

[4] כשפרצה מהפכת 1974 היה זינאווי סטודנט לרפואה, שנה ב'. הוא נמלט מאנשי מנגיסטו לאריתריאה, חזר לתיגרה והקים עם חבריו את "החזית העממית לשחרור תיגרה". באמצע שנות ה-80 היה מנהיג התנועה ולאחר סילוק מנגיסטו התמנה לנשיא הזמני של אתיופיה. עם כניסתה של החוקה החדשה , במאי 1995, מונה לראש ממשלת אתיופיה