תולדות ארגנטינה בימים האפלים של התקופה המודרנית.

ההיסטוריה של  ארגנטינה, מהמהפכה הצבאית של 1976 ועד לסגירת החשבון עם החונטה.

כתב: גילי חסקין; ‏19/03/2019

ראו קודם: ארגנטינה בתקופת חואן פרון

ראו גם הרצאה על טיול בפטגוניה – דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה.

במהלכו של טיול לארגנטינה, נתקלתי לא פעם בזיכרונות כואבים מתקופת החונטה הצבאית. בטיול הפרטי שלי, התרשמתי עמוקות ולא לטובה, מידם הקשה.

לאחר מותו של חואן דומינגו פרון, שקעה ארגנטינה לחוסר סדר משווע, שכלל מאבקים אלימים בין שמאל לימין, עם מעורבות של מליציות צבאיות למחצה. בנוסף לכך, הממשלה איבדה שליטה על האינפלציה שהשתוללה בשיעורים גבוהים מאד[1].

במארס 1976 הודחה איזבל פרון (אלמנתו ושותפתו לשלטון של פרון) על ידי הצבא, בהפיכה עקובה מדם. את מקומה תפס הגנרל חורחה רפאל וידלה (Jorge Rafael Videla), שהיה המפקד העליון של צבא ארגנטינה. שותפיו ב"חונטה" היו אדמירל בצי ובריגדיר בחייל האוויר, אך הוא היה בעל מעמד עדיף. הוא הקים ממשלה של ששה קצינים ושני אזרחים. בניגוד לברזיל, לא הצליחו רשויות הצבא לפתח מנגנונים יעילים של בלימה עצמית ופיקוח הדדי, ולאחר שהצבא הגיע לשלטון, החלו הרשויות להתקוטט בינן לבין עצמן, זו אחת הסיבות שהמשטרים הצבאיים לא הצליחו להישאר בשלטון יותר משבע שנים.

וידלה היה קתולי אדוק, שנודע בשנאתו לשמאל ובסלידתו משחיתויות. ממשלו שיפר בהרבה את מצב הכלכלה. ב-1977 הפך את מאזן סחר החוץ לחיובי, יוקר המחיה ירד ושיעור המובטלים הצטמצם. ברם, הישגים אלו הושגו במחיר עריצות ברזל במישור החברתי. הפעם חוותה ארגנטינה את משטר הדיכוי הקשה שהיה לה מעודה. הקונגרס פוזר, הוטלה צנזורה על אמצעי התקשורת והושם פיקוח ישיר על האיגודים המקצועיים ועל האוניברסיטאות. ההתנגדות של האוכלוסייה לשלטון הייתה גבוהה יותר מאשר אי פעם, עקב העלייה ההדרגתית ברמת ההשכלה והמודעות לזכויות אדם והדמוקרטיה. הופיעו תנועות התנגדות על רקע של אידאולוגיה דמוקרטית ושמאלנית אשר זכו לכינוי Montoneros. במקומות רבים התקיימה לחימה, לעתים לחימה אקטיבית ברחובות, בין הצבא למתנגדים לו.

הצבא נקט בפעילות אגרסיבית כנגדן, כולל מעקב אחר האוכלוסייה האזרחית, חטיפות, רציחות ועינויים שזכו לכינוי "המלחמה המלוכלכת" (Guerra Sucia). אנשים שנחשדו בחתרנות נעצרו בידי כוחות הביטחון. רוב העצורים נחטפו ונעלמו באחד מ-300 מחנות המעצר שקמו במדינה. היו כאילו שנחשדו בקשר ישיר עם ארגוני הגרילה, אבל הרוב רק נמנו על חוגים שהצבא ראה בהם חוגים ביקורתיים ומשום כך תפש אותם כמסוכנים. היו ביניהם מנהיגי פועלים, אינטלקטואלים, סטודנטים, כמרים צעירים, חברי תנועות נוער שמאלניות, כולם היו יעד למעצרים, לחקירות בעינויים ולהוצאות להורג. המבוקשים היו נעצרים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. לאחר מכן הם היו מועברים למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מוכים ומעונים, בחלק מהמקרים עד מוות. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש (Rodolfo Jorge Walsh), לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית"[2], ובו תיאר את האופן שבו נוצל הכוח לרעה בידי אנשי הצבא בשנת שלטונם הראשונה. הוא עשה זאת לאחר שבתו בת ה-26, ויקי, מתה באחד ממחנות המוות.

השם "המלחמה המלוכלכת" הומצא על ידי החונטה עצמה. על אף שהמעצרים נעשו על ידי הצבא או המשטרה, המשפחות לא קיבלו אף נתון על מקום הימצאם או מצבם של יקיריהן. התופעה כונתה "היעלמות" בעקבות דבריו של  וידלה,  בראיון: "זו חידה, הם אינם חיים ואינם מתים… הם נעלמים (Desaparecidos)".

אנשים נורו ונקברו בקברי אחים. בראשית נובמבר 1982, נחשף בעיר לה פלטה, קבר המוני ובו כשלוש מאות גוויות לא מזוהות, שברובן ניכרו נקבים מירי בגולגולת.  אחרים הורדמו בזריקות והושלכו ממטוסים מעל יערות הגשם.

ב-30 בנובמבר 2017, קרא שופט בית משפט מספר 5 בבואנוס איירס המשך ארבע שעות את גזר דינם של 45 קצינים לשעבר בצבא ארגנטינה, בשל חלקם בפשעים נגד האנושות. הפשעים בוצעו במחנה הריכוז שהוקם בבית הספר הגבוה של הצי בבואנוס איירס, ה-ESMA, שם נרצחו כ-5,000 בני אדם בשנים 1976-1983. בין המורשעים שבעה טייסים שהשתתפו בכ-200 "טיסות המוות", בהן הושלכו ממטוסים מי שנחשדו כפעילי שמאל, ולעתים גם אימהותיהם, הישר אל ה"ריו לה פלטה", נהר הזורם בבואנוס איירס. בין המורשעים גם מפקד המחנה, אלפרדו אסטיז, שזכה לכינוי "מלאך המוות" וחורחה "טיגרה" אקוסטה.

29 מן המורשעים נשלחו למאסר עולם, והשאר לתקופות מאסר שנעות בין שמונה ל-25 שנים. זהו החשוב והארוך במשפטי קציני וחיילי השלטון הצבאי בארגנטינה, לאורך המשפט נשמעו מעל 800 עדויות שנגעו ל-789 מנרצחי ה-ESMA. לאורך הקראת גזר הדין, נמנעו כל המורשעים, למעט אסטיז, מלהביט בבני משפחות הנרצחים שהגיבו בקריאות עידוד לכל אישום בו הורשעו.

בין העדויות שנשמעו, פורטו לראשונה "טיסות המוות" שהפכו לאחד המאפיינים של המשטר, או בכינוי לו זכו על ידי המשטר הצבאי, "להשליך את הזבל". לפי העדויות, בימי שלישי נהגו הקצינים לאסוף עצורים מה-ESMA, לסמם אותם, ולהעלותם למטוסי הצי הארגנטיני. על המטוסים הופשטו, סוממו שוב – על פי עדותו של אחד הקצינים, "בשם ההומניות", כדי שלא יתעוררו כאשר יפגעו במים. כל זאת נעשה בפיקוח רופא, שלפני ההשלכה נכנס בחזרה לתא הטייס, כדי ש"לא להפר את שבועת היפוקרטס", ואז הושלכו לעבר ריו לה פלטה. לאחר החזרה לבסיס נהגו הטייסים לגשת לכומר בכדי לקבל מחילה.

אחת מן העצורות שהושלכו לנהר ממטוס היתה אסוסנה וישהפלור, מקימת ארגון "אמהות כיכר מאי" ("Mothers of Plaza de Mayo"). לפי העדויות במשפט היא שהתה ב-ESMA לאחר שנחטפה בהוראת אסטיז. האחרון חדר לארגון המחאה בתירוץ כי בן משפחתו נחטף, זיהה את המנהיגות, וכאשר מחו בכיכר מאי מול בניין הממשלה, סימן לקבוצות הימין הפרה-מיליטריות את מי לחטוף בכך שנישק אותן. וישהפלור הושלכה לנהר ב-10 בדצמבר 1977, וגופתה זוהתה רק ב-2003, עם שברים המתאימים לנפילה מסוג זה. הטייס, מריו ארו, הורשע כעת כמי שהטיס את המטוס ביום בו הושלכה וישהפלור אל מותה. אסטיז הצהיר במשפט כי הוא איננו מצטער על פעולותיו מאחר ש"הגן על המולדת מפני בוגדים". פרס זכויות האדם שמוענק כיום בארגנטינה, נקרא על שמה של וישהפלור.

המשטרה הפעילה שיטות חקירה אכזריות במיוחד, שכללו, בין היתר, תלישת ציפורניים ואוזניים. רבים מתו מפצעיהם. כ-15 אלף גברים ונשים שילמו בחייהם בגין היותם חשודים בטרור. שני שליש מהם לא אותרו מעולם ונשארו בחזקת "נעלמים" (Desparecidos). יותר מאלף מהנעלמים היו יהודים. הוועד הארגנטיני לזכויות האדם בג'נבה האשים את אנשי החונטה ברצח פוליטי של כ-2,300 בני אדם, במעצר מסיבות פוליטיות של כ-10,000 נוספים ובהיעלמותם של 20,000 עד 30,000 נוספים[3]. ידוע כי החונטה הצבאית שיתפה פעולה עם משטרים דיקטטוריים בצ'ילה ובאורוגוואי ודאגה להעלמתם של אזרחים ממדינות אלה כחלק ממבצע "קונדור", שנועד לסלק יסודות קומוניסטיים ממדינות שונות באמריקה הדרומית, בעידוד ובתמיכה מסיבית של ממשלת ארצות הברית, בשל הפוטנציאל שלו להסיר את האיום הסוציאליסטי והקומוניסטי מדרום אמריקה [4].

בראשית 2019 נחשפו על ידי הממשל האמריקאי , רבבות מסמכים, שנמסרו לארגנטינה במטרה לסייע לה להביא לדין אנשים שהיו מעורבים ברצח והעלמת עשרות האלפים שנחשדו בפעילות שמאל בתקופה "המלחמה המלוכלכת" במדינה. המסמכים שייכים ל-14 סוכנויות פדרליות שונות וכן ל-FBI וה-CIA והם שופכים אור על "מבצע קונדור", שהיה נדבך עיקרי בשיתוף הפעולה של ארה"ב עם משטרים צבאיים באמריקה הלטינית בשנים 1976-1983.

המסמכים שפורסמו כעת מספקים הצצה מרתקת לפרטי הקנוניה שרקחה וושינגטון עם המשטרים בברזיל, פרגוואי, בוליביה, צ'ילה, אורוגוואי וארגנטינה, כששלוש האחרונות הן העיקריות. מטרת התוכנית היתה לחסל פעילים מרקסיסטיים ברחבי היבשת והמסמכים מפרטים את המודוס אופרנדי ואת מפגש האינטרסים בין הצדדים.

מהמסמכים עולה בין היתר כי סוכני קונדור קיבלו 3,500 על כל חיסול מחוץ לאחת המדינות המופיעות לעיל, ובכלל זה מדינות אירופיות. הם נהגו לקבל "רשימות חיסול" מחברי משלחות של אותן מדינות ונהגו לתאם ביניהם, ובהצבעה, מי יהיו הפעילים והפעילות שירצחו. חלק מהמסכמים עוסקים במערך התעמולה השקרי שהפעילו המדינות. כך למשל עסקה החונטה הצבאית של ארגנטינה בהנהגתו של רפאל וידאלה בבימוי סדרתי של קרבות רחוב בכדי לבסס פרסומים כאילו פעילי השמאל נהרגו בעת ביצוע מעשי טרור. במסגרת זו אף נורו שוטרים ארגנטינאים בכדי להוסיף למעשים נופך של אמינות.

היבט מעניין אחר במסמכים נוגע להכנות ולמעשי הרצח שביצע צבא ארגנטינה הרבה לפני נפילתה של הנשיאה איזבלה פרון ב-24 במארס 1976. מסמך מ-26 באוקטובר 1975 מאשר כי הפעיל היהודי הבכיר מרקוס אוסטינסקי עונה על ידי כוחות הביטחון ונרצח. בניגוד לדיווחים בתקשורת באותם ימים, גופתו נחטפה בידי שירותי המודיעין ממסע הלוויה לעיר קורדובה ואז פוצצה והושלכה לנהר. שרידי גופתו של אוסטינסקי לא נמצאו מעולם וחודשיים אחרי שנעל,ם נחטפו ונרצחו גם שני בניו, בני 17 ו-15. זוגתו נחטפה גם היא אך שרדה את מחנה הריכוז בו נכלאה. שנים אחר כך העידה במשפטם של קצינים שחטפו מאות תינוקות מאימהות שילדו במחנות.

בימוי מעשי הרצח כמקרי מוות בקטטות רחוב הפך לבלתי אפשרי כשכמות הנרצחים עלתה לאלפים מדי חודש. במסמכים מפורטים מיקומי מחנות הריכוז והמשמעות היא שגם ארה"ב ידעה על קיומם. עוד מפורטים אופן העלמת הגופות, בשריפה או בהשלכה ממטוסים לים אחרי סימום או בהכרה מלאה. מעשי הרצח גברו על אף שכבר ב-1977 חדלו ארגוני השמאל בארגנטינה (מונטונרוס ו-ERP) מלהיות כוח לוחם אפקטיבי. באחד המסמכים אף מפורטת הצעה של ERP להפוך לכוח פוליטי ולוותר על האלימות, אך זו נדחתה. עוד מתוארים מעשי עינויים שבוצעו במחנות בזמן קיומם של משחקי הגביע העולמי בכדורגל בארגנטינה ב-1978.

מבצע קונדור הפך ל"הצלחה" כה גדולה שבאפריל 1978 נקבע כי בספטמבר אותה שנה יגיעו לבואנוס איירס סוכני מודיעין מבריטניה וצרפת בכדי ללמוד את פרטי התוכנית והאימונים שעוברים הסוכנים ואנשי גדוד המודיעין המבצעי 601. אחד מחברי הגדוד, תאודורו אניבל גאוטו, מסתתר כיום בישראל תחת השם יוסף כרמל.

ממשלת אורוגוואי, שבניגוד לארגנטינה לא העמידה לדין את אנשי המשטר הצבאי מחוסר ראיון, כבר ביקשה מארגנטינה לקבל את המסמכים ותמצא בהם ראיות רבות למעשי רצח שנעשו באמצעות המודיעין הארגנטיני תוך שיתוף פעולה עם מונטווידאו. גם בוליביה תמצא במסמכים ראיות חותכות לכך שההפיכה הצבאית שבוצעה בה נעשתה בעזרת קצינים ארגנטינאים ששהו בה. ארה"ב ודאי לא תחקור את עצמה על המעורבות במעשים והסתרת המידע. המסמכים מתעדים את הקשר הקבוע בין קצינים ארגנטינאים לגופי המודיעין האמריקאים. שמותיהם של הראשונים נמחקו מהמסמכים.

ארגון "אמנסטי" והאו"ם הוקיעו את משטרו של וידלה. הדיקטטורה הצבאית הזו ( 1982-1976) היתה מן האכזריות שהכירה אמריקה הלטינית. [אליסיה קוסמה (Alicia Kozameh), אסירה פוליטית מתקופת "המלחמה המלוכלכת", חיברה את הספר Pasos bajo el agua (ספרדית: "צעדים תחת המים"), סיפור המבוסס על חוויותיה כאסירה פוליטית וכגולה מארצה].

ב-2006 כתב  השופט קרלוס רוסנסקי ,מבית המשפט הפדרלי של ארגנטינה בפסק הדין, של  אסבלדו אצ'קולס, מפקד המשטרה המחוזית של בואנוס איירס באותם ימים, כי למען בניית הזיכרון הקולקטיבי, עליו להוסיף כי כל מה שמואשם בו אותו נאשם, הם גם פשעים נגד האנושות, שבוצעו במסגרת רצח עם, שהתקיים ברפובליקה של ארגנטינה באותן שנים[5].

ראשי השלטון הצהירו על התנגדותם לאנטישמיות, אך זו רווחה במשטרה, בצבא ובפקידות. עצירים פוליטיים יהודים התלוננו על יחס אכזרי במיוחד. מעריכים כי כ-1,500 מבין עשרות אלפי הנעדרים הם יהודים. היו לאנשי צבא טענות כאילו ישראל רוצה לכבוש את ארגנטינה. אופייני ורב תהודה היה מקרהו של העיתונאי היהודי השמאלן חקובו (יעקב) טימרמן, שנאסר ב-1977 ללא עילה ושוחרר ב-1980, לאחר לחץ בין לאומי[6]. הרומן של נתן אנגלנדר, "המשרד למקרים מיוחדים",מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בארגנטינה, קדיש וליליאן פוזנן ובנם פאטו, במהלך המלחמה המלוכלכת. פאטו, סטודנט באוניברסיטה, נלקח מביתו על ידי נציגי השלטונות, ומאז נעלם, חרף כל מאמצי הוריו לאתרו. לאחר שאדם שעסק בהשלכת הנעדרים ממטוס לנהר ריו דה לה פלטה מתוודה על כך באוזני קדיש, הוא מבין שפאטו לא יחזור לעולם, וגם גווייתו לא תימצא, אך ליליאן מסרבת להשלים עם הבשורה המרה, וממשיכה לחכות לפאטו[7].

מסמכים רבים שהוכיחו כי ישראל חימשה את המשטר הצבאי הארגנטיני באותן שנים, מרובי עוזי וגליל, עד למטוסים לצי הארגנטיני. גם האימונים שניתנו לקציני הצבא בכדי לרדוף אחר מי שנחשד בפעילות שמאל וייעוץ של קצינים ממערכת הביטחון לגנרלים אשר פיקדו על מחני ריכוז "עצמאיים", סייעו רבות למשטר. לפי המסמכים האלה, כל סחר בנשק ובמידע צבאי עם המשטר הצבאי בארגנטינה נעשה באישור היועצים המשפטיים ובידיעה מלאה כי מבין הנרצחים כ-2,000 יהודים, שיעור גדול בהרבה מחלקם באוכלוסיה. עד היום מסרב משרד הביטחון הישראלי לחשוף את המסמכים שהוא מחזיק בעניין זה, מסמכים שעשויים לשפוך אור נוסף על סוגיה זו. מיותר לציין כי אף אחד מאותם ישראלים שסייעו לשלטון הצבאי בארגנטינה לא נשפט.

למרות שהסיבה לשיעורם הגבוה של הנרצחים היהודים היתה אנטישמיות, שררו יחסים ידידותיים בין החונטה השולטת לבין ממשלת ישראל, שמכרה לה נשק. בישראל כיהנו אז כראשי ממשלה, יצחק רבין ומאז 1977, מנחם בגין[8].

השאלה המטרידה ביותר בהקשר היהודי עולה מדבריה של רנה אפלבאום, ממקימות ארגון "האמהות של כיכר מאי", ששלושת ילדיה נחטפו ונרצחו: "לא רצינו לדעת שילדינו נרצחו בנשק ישראלי. אנחנו זוכרות את סטירת הלחי שקיבלנו מראשי הקהילה היהודית שאמרו לנו שמה שקרה הוא באשמתנו 'כי לא חינכתן את ילדיכן לציונות'".

מניתוח המסמכים עולה תמונה מטרידה של חימוש משטר רצחני, בידיעה מלאה כי הוא מבצע רצח המוני, כולל רצח יהודים בשיעור חריג לעומת חלקם באוכלוסיה. לצד אלו, נראה כי טענות שעלו לאחר מכן, כאילו השתיקה הישראלית וסחר בנשק זה נועד לעזור ליהודים בקהילה בארגנטינה, קלושות מאוד.

עמותת Memoria ("זיכרון" בספרדית) הוקמה בישראל בשנת 1990, במטרה לאסוף מידע על הנעדרים ולהנציח את זכרם. ב-1992 ניטעה ביער בן שמן, חורשה לזכר 84 נעדרים יהודים.

בשנים האלה איימה ארצות הברית להפסיק את הסיוע הצבאי והכלכלי לארגנטינה, אבל השפעתה ומעמדה כבר לא היו כבשנות ה-50 וה-60. למרבה ההפתעה, גם לכנסיה הקתולית לא היה כמעט תפקיד בהתנגדות למשטר הצבאי. רק ארבעה בישופים (מתוך שמונים) העזו להביע את דעתם נגד "המלחמה המלוכלכת" שניהלו הגנרלים. הכמורה הארגנטינאית לא גילתה כל נטייה לקבל על עצמה את אותן מחויבויות חברתיות שקיבלה על עצמה הכנסייה בברזיל.

הדיכוי הביא לניצחון מוחץ על כוחות הגרילה תוך שנתיים וב-1978 נערכו בארגנטינה משחקי גביע העולם בכדורגל. דומה היה שגם אלפי הצופים וגם נציגי התקשורת התעלמו מהמצב הפוליטי הקשה בו היתה ארגנטינה שרויה באותם ימים. ארגנטינה זכתה בגביע ווידלה זכה בניצחון כפול. אבל הכלכלה החלה לחרוק. במאמץ רב, הצליח שר הכלכלה חוזה מרטינז דה אוס (José Alfredo Martínez de Hoz), להוריד את האינפלציה, כדי להשיב את אמון המשקיעים. אולם המדיניות באה על חשבון הפועלים, שהכנסותיהם נשחקו בשל העלייה במחיריהם של מוצרי היסוד, ללא שיפור במשכורות. במרץ 1981 התקבל הגנרל גלטיירי בארצות הברית וממשלו של רייגן התייחס אליו בחיוב בשל תמיכתו בהם במלחמה הקרה, כראש הצבא תמך בארגוני הקונטראס בניקרגואה, אימן אותם וארגן להם משלוחי נשק ותמיכה כספית. תקופת כהונתו הייתה תקופה של דיכוי נגד מפלגות ואיגודים שהתנגדו לשלטון הצבא, כמו כן התרחשו מקרים של מעצר אזרחים ורציחתם,

במהלך הבחירות לנשיאות ב- 1989, שוב עלה על פני השטח נושא זכויות האדם בתקופת המשטר הצבאי, כאשר העיתונאי הורציו וורביצקי (Horacio Verbitsky) כתב את הספר "הטיסה" (El Vuelo), המבוסס על ראיונות עם אדמירל חיל הים לשעבר, אדולפו שילינגו ,(Adolfo Scilingo)  שהכה על חטא והגיע לספרד ביוזמתו והעיד בפני השופט בלתסר גרסון (Baltasar Garzón)[9], על השתתפותו בטיסות שבועיות של חיל הים, בהם הושלכו מתנגדים פוליטיים, חיים אך מסוממים, אל יערות הגשם ואל האוקיינוס האטלנטי. הוא נעצר בספרד ושוחרר. דבר שהוליד חידוש המחאות. הדבר הוביל לזעזועים הנמשכים עד היום.

במרץ 1981 הודח וידלה על ידי הרמטכ"ל רוברטו אדוארדו ויולה (Roberto Eduardo Viola), שבתורו הוחלף בדצמבר אותה שנה על ידי הגנרל לאופולדו גלטיארי (Leopoldo Galtier). בדצמבר 1981 מונה לנשיא ארגנטינה.

מלחמת פוקלנד 

ב- 2 באפריל 1982, בלי אזהרה או הכרזת מלחמה, כבשו כוחות ארגנטינה, בהנהגת גנרל ליאופולדו גלטיירי ,(Galtieri) את איי פוקלנד  שהיו בשלטון הממלכה המאוחדת (בריטניה) (כמו גם את איי ג'ורג'יה הדרומית), דבר שהוביל לאופוריה לאומנית קצרת ימים. איים אלו, הנקראים בפי הארגנטינים, "איי מאלוינאס" (Islas Malvinas), היו שנויים במחלוקת מזה מאה וחמישים שנים (1832-1982) בין ארגנטינה העצמאית ובריטניה הגדולה. טענת ארגנטינה שזהו מעשה שחרור אנטי קולוניאלי, לא התקבל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם וזו החליטה ברוב של עשרה קולות כנגד אחד (החלטה מס'  502), שעל ארגנטינה לסגת מהאיים. גלטיירי לא העריך נכון את תגובתה של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. היא עמדה על זכותה לקיים את הבעלות הבריטית על האיים, שהיו שייכים לממלכה המאוחדת מאז 1832, והציבה בפני השלטון הארגנטינאי אולטימטום לסגת או לעמוד מול הכרזת מלחמה[10].

יומיים אחר הפלישה הארגנטינית, הפליגו אניות המלחמה הבריטיות לדרך. יש לציין, כי הבריטים הימרו בכך ששלחו כוחות למרחק של 12,800 ק"מ מחופי בריטניה, ללא חיפוי אווירי. תוך  שבועיים הם הכריזו על שטח ימי, ברדיוס של 320 ק"מ סביב האיים, כשטח "בתחום בלעדיות" בריטי. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן תמך בבריטניה בהתלהבות. לעומת זאת, ספרד, איטליה ואירלנד, תמכו בארגנטינה. גם מדינות אמריקה הלטינית תמכו בהתלהבות בארגנטינה, למעט צ'ילה שצידדה בבריטניה.

המבצע הנועז נחל הצלחה. ב- 25 באפריל שוחררה ג'ורג'יה הדרומית, ב- 2  במאי, בעוד מזכ"ל האו"ם פרס דה קואירי (Javier Pérez de Cuéllar) , ממשיך במאמצי התיווך, טיבעה הצוללת הבריטית "קונקרור", את האנייה הארגנטינית "מנואל בלגראנו", על 385 אנשיה. חיל האוויר הארגנטיני, שהלך והשתפר תוך כדי הקרבות, הטביע ארבע אניות בריטיות, ביניהם המשחתת הבריטית "שנפילד" " (shenfield) . 255 חיילים בריטיים ו- 652 ארגנטינים נפלו בקרבות. המלחמה עם בריטניה, הסתיימה לאחר 74 ימי לחימה, כאשר יחידות בריטיות שהונחתו באיים הטילו מצור על עיקר הכוח הארגנטינאי, שהוצב בעיירה פורטו סטנלי[11]. קרוב ל-10,000 חיילים ארגנטינאים רעבים נכנעו ונשלחו כעבור מספר ימים לארצם. תחילה התרברבו ראשי הצבא של ארגנטינה בניצחונות שלא היו, אך עם בוא המפלה, הבין הציבור הארגנטינאי, את מהלכיהם המדיניים חסרי האחריות של הגנרלים ואת חוסר יכולתם להנהיג את הצבא.

אחת הסיבות שארגנטינה נכשלה במלווינס/פוקלנד , הייתה כי במשך שנים, עסקו ראשי הצבא בביטחון פנים ושכחו להילחם. הלחימה חשפה את חוסר המקצועיות של הצבא הארגנטינאי, ואת השחיתות שבו שהגיעה אף לגנבת תרומות שנועדו לחיילים המוצבים באיים. משנחשפה חרפת המאלווינס גברה מאד ההתנגדות הציבורית לצבא וכעבור שלושה ימים הודח גליטיירי. מחאות האימהות (של הנעדרים), בכיכר דה מאיו, הלכו וגברו. תשומת הלב העולמית שמחאות אלו תפשו, חיזקה את ידי הארגונים המפלגתיים שחזרו לפעול. בפעם הראשונה, מאז 1975, הכריזה קונפדרציית הפועלים הגדולה על שביתה ונערך מצעד של 100,000 איש, מכול המפלגות, בדרישה להחזיר את הדמוקרטיה.

אחת הבעיות של השלטון הצבאי בארגנטינה היתה, שראשי החונטה היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, בניגוד למה שקרה בברזיל ובעיקר בצ'ילה. הסכסוכים בתוך הצבא החריפו ומולו עמדה אופוזיציה אזרחית מלוכדת.

ראו באתר זה: איי פוקלנד

פוסט דיקטטורה – שלטון הרדיקלים.

לאחר תקופת ביניים, בה כיהן הגנרל ביניונה (Reynaldo Bignone) , במארס 1983 הגיעו לקצן שמונה שנות שלטון צבאי. כאשר נערכו בחירות דמוקרטיות ובהן לנשיאות נבחר מנהיג המפלגה הרדיקלית – ד"ר ראול אלפונסין. יליד 1927, בן למשפחה אמידה ממוצא ספרדי. בתעמולת הבחירות שלו הוא הדגיש את ערכי הדמוקרטיה, לא רק כשיטת שלטון, אלא כדרך חיים, שתכוון את ארגנטינה לערכים של שלום פנימי, סובלנות וכיבוד זכויות הפרט.

תהליך הדמוקרטיזציה בארגנטינה הושפע אמנם מתבוסתה לבריטניה ב- 1982, אך היו לו גם גורמים אחרים. בסוף שנות ה- 70 היא כשלה בניסיונה להנהיג מדיניות כלכלית ניאו ליברלית, בדומה למדיניות שהפעיל מילטון פרידמן בצ'ילה. כישלונה זה, בצירוף המשבר סביב החוב החיצוני, דרדרו את כלכלת המדינה. הניסיון להשליט את הריבונות הארגנטינית במאלווינס, בא כדי להסיח את דעת הציבור מכישלונות הכלכלה.

אלפונסין החל את כהונתו בת שש השנים, בדצמבר 1983. הוא קיבל לידיו ארץ שכלכלתה מוכה באבטלה גבוהה –תוצאה ישירה של פשיטות רגל וכישלונות עסקיים בשנים קודמות. החוב החיצוני עמד על 44 מיליארד דולר וחייב שעבוד מחצית התקבולים על הייצוא, כדי לממן את תנאי פירעונו. כוונת הנשיא היתה להתרכז בבעיות הכלכליות, אולם הרחוב דרש מהמשלה למצות את הדין עם הקצונה ולברר את גורל ה"נעלמים".

במסע הבחירות המוצלח שלו, הבטיח אלפונסין לשפוט את אנשי החונטה הצבאית, כולל  ,Videla, Viola, Admiral Emilio Massera  באחריות להפרת זכויות האדם במהלך "המלחמה המלוכלכת". החלו משפטים כנגד אנשי החונטה הצבאית (ונגד טרוריסטים שמאלניים). בשנת 1984 הוקמה וועדת חקירה בראשות הסופר ארנסטה סאבאטו. (Ernesto Sabato) [12] , שהוציאה ב-1989 את הדו"ח הממלכתי "לעולם לא עוד" אודות פרשת העלמתם של עשרות אלפים אזרחים ארגנטינאים במהלך "המלחמה המלוכלכת" בימי החונטה הצבאית[13].

ראשי החונטה הצבאית נשפטו, אך נהנו מתנאים משופרים בבתי כלא צבאיים. כמו כן פוטרו קצינים בכירים רבים. הממשל העדיף לשפוט קצינים זוטרים, שטענו שהיו רק מבחינת "מקבלי הוראות". חלק גדול מהנידונים שוחררו בעקבות חנינה ב- 1990, כולל הגנרל גלטיירי. בלחץ נשים שיקיריהן נעלמו (Madres de Plaza de Mayo) החלו בחיפושים נרחבים אחרי אלפי הנעדרים.

למרות הזיכויים, קשה היה להמעיט במשמעותם של פסקי הדין. זו היתה הפעם הראשונה, שבית דין אזרחי, הרשיע קציני צבא, בתחום זכויות האדם.

בשלב מסוים התברר, שיכולתה של ארגנטינה להתמודד עם עברה, מוגבלת. שנתיים לאחר שאלפונסין החל את כהונתו, יצאו קציני הצבא ותומכיהם בהתקפות נגד הממשלה. סייעו להם גם אנשי כמורה שמרנים. הם נעזרו במצב הכלכלי הקשה ובעובדה שבמהלך 1986 השביתו ארגוני העובדים את המשק, במחאה על הקפאת השכר. כתוצאה מביקורת זו, שהאשימה אותו גם בחולשה וגם ב"פציפיזם" (הואשם בוותרנות לאנגליה על זכויות דיג וכניעה לדרישות טריטוריאליות של צ'ילה), שינה אלפונסין את מדיניותו ובדצמבר 1986, העביר בקונגרס חוק שקבע תאריך סופי, שאחריו לא יפתחו תהליכים פליליים כנגד אנשי צבא ומשטרה, בגין עבירות שביצעו בתקופת המשטר הצבאי. אולם החוק, שנועד לפייס את אנשי הצבא, רק הגביר את תאבונם.

בבחירות שנערכו במארס 1987, איבדה המפלגה הרדיקלית את הרוב המוחלט שהיה לה, אך נשארה המפלגה הגדולה ביותר. הפרוניסטים הגדילו את כוחם והיה הכרח להתחשב בהם. מרבית שליטי המחוזות (18 מתוך 23) היו פרוניסטים. עיקר בעיותיו של המשטר היו בתחום הכלכלי: אינפלציה גבוהה וחובות כבדים. קרן המטבע הבין-לאומית תבעה מארגנטינה להנהיג משטר צנע, כתנאי לקבלת הלוואות.

התכניות הכלכליות התבססו על שלושה עקרונות:

א.         הפרטה.

ב.         ביטול חקיקה המפריעה לשוק החופשי.

ג.          מיתון כלכלי, לצורך עצירת האינפלציה.

למרות ניסיונותיו של אלפונסין להידבר עם הפרוניסטים, פרצו שביתות רבות, ביוזמת האיגוד המקצועי הפרוניסטי .C.G.T.

הנשיא  אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה. הוא ניסה לעשות תכנית הבראה כלכלית: דולריזציה, הוצאת מטבע חדש שנקרא "אוסטראל". האינפלציה ירדה מ-% 650 ל-% 50 בשנה. הדבר גרר שחיקת שכר וגרם לו לקרע עם הרחוב.

באפריל 1987 פרצו שתי מרידות. האחת בקורדובה, – שדעכה במהירה והשניה בקמפו ה מאיו שבבואנוס איירס. במרידה השניה השתתפו כמאה קצינים בראשות סגן אלוף אלדו ריקו (Aldo Rico), ממפקדי חיל הפלישה לפוקלנד. הוא דרש להפסיק את כול ההליכים נגד אנשי הצבא. הרמטכ"ל, גנרל אקטור ריוס ארניו  (Héctor Ríos Ereñú) פעל בהיסוס ורק הקיף את מחנה המורדים בכוחות נאמנים לממשלה. לאחר ארבעה ימים, ביצע אלפונסין מהלך דרמטי – הוא טס במסוק אל מקום התבצרותם של הקצינים המורדים ולאחר שיחה, הצליח לשכנע אותם להניח את נשקם. קהל שמנה כרבע מיליון איש, התאסף בכיכר דה מאיו והריע לנשיא האמיץ.  אולם המשפטים הופסקו.

בינואר 1988 הכשילו חיילים נאמנים לממשלה, ניסיון הפיכה צבאי, שנעשה בהנהגת אלדו ריקו. ההפיכה כונתה Las Carras Pintadas   ("הפנים הצבועות"). היו אלו צנחנים ששאפו להשיב את השלטון הצבאי. תקופה קצרה אחר ניסיון הפיכה זה נערך ניסיון אחר, בהנהגת גורמים שמאלניים קיצוניים, בעלי אוריינטציה מאואיסטית שנכשל מייד ומחולליו (שלא נהרגו) נמקים בכלא עד היום. מנהיג ההפיכה הוסגר כעבור מספר שנים, ממכסיקו לארגנטינה, לאחר שהיה מעורב ברצח אלפרדו סטרסנר (Alfredo Stroessner) , שליט פרגווי.  ב-1988 וב-1988 היו עוד מרידות, של קבוצות קצינים, ביניהם הקולונל מוחמד עלי סינלדין (Mohamed Alí Seineldín), נצר למשפחה דרוזית שהיגרה מסוריה, אך לאחר שנכנעו, קיבלו יחס מתחשב מהשלטונות ומרשויות הצבא.

ב-1989 התפטר אלפונסין מהנשיאות.

תקופת אלפונסין מתאפיינת כתקופה של איחוי הקרעים החברתיים בארגנטינה. תקופה בה המצב הכלכלי הלך והידרדר. ברם, השנאה לצבא היתה כל כך גדולה, עד שהעדיפו להישאר עם הבעיות הכלכליות של הדמוקרטיה ולא לקרוא לצבא. בעבר, במצב כזה, היתה מתבצעת הפיכה.

על רקע זה נבחר ב- 1989 קרלוס סאול מנם (Carlos Saúl Menem Akil) , בנו של רוכל מוסלמי שהיגר מסוריה והתנצר עוד בצעירותו, בשל רצונם של הוריו שישתלב באליטה של מחוז מגוריהם, מחוז לה ריוחה העני שבצפון-מערב ארגנטינה (גרושתו זולמה לא התנצרה). עורך דין בהשכלתו, איש המפלגה הפרוניסטית, שבמשך חמש שנים, מתוך שבע שנות הממשל הצבאי, החוזק בכלא ובמעצר בית. מנם נתמך בידי האיגודים המקצועיים והציג מצע פופוליסטי ולאומני. מפלגתו, "מפלגת הצדק" קיבלה 49% מהקולות לעומת 37% שקיבלה המפלגה הרדיקלית. עם כניסתו לתפקידו, חנן את המעורבים במרידות הקודמות. מנם נכנס לארמון הנשיאות, "הבית הוורוד" (La Casa Rosada) בבואנוס איירס, בעיצומו של משבר כלכלי כבד שלווה בהיפר-אינפלציה ומיתון.

שתי שנותיו הראשונות של מנם בשלטון נראו ככישלון חרוץ. הכלכלה לא השתפרה והאינפלציה הגדולה המשיכה להשתולל. זאת ועוד, מנם הצטייר כנהנתן, וחיי חיי פאר מופגנים. מקורביו מונו לתפקידי מפתח ושיטת הממשל כונתה "קלפטוקרטיה", היינו, "שלטון הגנבים". הסופר היהודי חקובו טימרמן [14], ששב לארגנטינה לאחר נפילת החונטה, האשים את מנם במשיכה מכוונת של ארגוני הסמים לארגנטינה.

אולם ב-1991 הושגה יציבות כלכלית. לאחר שהאינפלציה המריאה לשיא של 114% לחודש והרקיעה לכ-% 5000 בשנת 1989 כולה, שר האוצר, דומינגו קווז'ו (Domingo Felipe "Mingo" Cavallo),  נקט בצעדים דרסטיים: המטבע פוחת בעשרות אחוזים והוצמד לדולר (1 פסו = 1 דולר). הבנזין התייקר פי שבעה. בוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. חברות טלפונים, תעופה, רכבות, גז, חשמל, מים, תחנות טלוויזיה ורדיו הועמדו להפרטה. כ-300 עובדי חברת הטלפונים פוטרו והשירות השתפר פלאים. הרפורמה הכלכלית הפחיתה את האינפלציה ((מכ-5,000% בשנה בסוף שנות השמונים ), לשיעור של אחוז אחד בחודש. כתוצאה מכך, זכתה ארגנטינה להלוואות של קרן המטבע הבין-לאומית. אם כי, צמצום ההוצאות הציבוריות גרר גידול באבטלה.

בעקבות ההפרטות גאתה הבורסה של בואנוס אירס. ארגנטינאים שנהגו להפקיד את כספם בחו"ל, השיבו אותו לארצם. גם משקיעים זרים גילו עניין בארגנטינה.

קרלוס מנם הצליח לפרק את הקומפלקס התעשייתי-צבאי ולהשלים את השלטת המרות האזרחית על הצבא. כמו בייתר מדינות אמריקה הלטינית, מתחדד בארגנטינה וויכוח ציבורי סביב הפעלת תכניות כלכליות ניאו ליברליות. הייצוב והצמיחה שמושגים באמצעותן עומדים כנגד המחיר החברתי שמשולם תמורתן. תהליך ההפרטה זכה לביקורת רבה מצד החוגים הלאומיים. מנם כונה משום כך Vende Patria  דהיינו, "מוכר המולדת", כיוון שהפריט כמעט את כל חברות התשתית במדינה, תוך כדי חרושת שמועות. מבוססות היטב על שחיתויות ענק. הבהלה להפרטת המדינה הובילה כמעט עד לכדי הפרטת שרות הביטחון הכללי…

הצורך בהגברת היצוא, במשיכת השקעות ובפתיחת שווקים חדשים, הביא להקמת "מרקוסור" (Mercosur), שהיתה מסגרת כלכלית לסחר בין לאומי חופשי, המאגדת את ארגנטינה, ברזיל, אורוגווי ופארגווי. כמו כן, ביקשו ארגנטינה וצ'ילה להצטרף לנפטא (Nafta) , השוק המשותף לארה"ב, קנדה ומכסיקו[15].

אחת ההחלטות השנויות ביותר במחלוקת שקיבל מנם הייתה הענקת החנינה לחורחה רפאל וידלה, אמיליו מאסרה, לאופולדו גאלטיירי ומנהיגים אחרים של הכת הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1976 – 1983.

מנם הורה על דיכוי בכוח של התקוממות בשורות הצבא בדצמבר 1990, ובכך שם קץ למעורבות הצבא בחיים הפוליטיים של הרפובליקה. מנם אף ביצע קיצוצים דרסטיים בתקציב הצבא וביטל את גיוס החובה ב-1994.

מנם ביצע שינוי גדול במדיניות החוץ. הוא זנח את מסורת אי ההזדהות עם המערב, שארגנטינה החזיקה בה מאז מלחמת העולם הראשונה. ב-1991 עורר מנם ביקורת חריפה על הצטרפת ארגנטינה לקואליציה נגד עיראק, לשחרורה של כוויית, כולל משלוח אניות מלחמה, שבפועל לא השתתפו באירוע. משימות הצבא בכוויית או בשמירה על השלום ביוגוסלביה, שמרו את הצבא בשקט, והוא לא התערב בעניינים אזרחיים.  הנשיא יצר קשר אישי עם נשיאי ארצות הברית ג'ורג' בוש ואחר כך עם ביל קלינטון, שיקם את היחסים עם בריטניה ובאוקטובר 1991, היה הנשיא הארגנטינאי הראשון, שבא לביקור רשמי בישראל.

מנם הציע לפרלמנט האירופאי לקלוט 300,000 מהגרים ממזרח אירופה, כדי ליישבם בפטגוניה, תמורת $20,000 למהגר, שתשלם הקהילה האירופאית. הרעיון משתלב במגמה שרווחה בארגנטינה עד מלחמת העולם ה-2, של קליטת מהגרים "לבנים" מצפון אירופה במעמד של "טרפנטין", כדי למהול אותם בספרדים והאיטלקים.

יחד עם זאת, במקביל לארגנטינה החדשה, המעוניינת להשתלב במדינות המערב, רחשה עדיין ארגנטינה הישנה, הלאומנית-קתולית. מפלגת הימין של אלדו ריקו – הגנרל שהיה מנהיג המרד ב 1988 – זכתה בבחירות 1994 ביותר מ-10% מהקולות. בד בבד התרחשו בבואנוס איירס שני פיגועי טרור נגד מוסדות יהודים. במארס 1992 הרסה מכונית תופת את שגרירות ישראל ונהרגו באירוע 29 אנשים וביולי 1994 נהרס בשיטה דומה בית הקהילה היהודית ובו נהרגו 86 אנשים. ממשלת ארגנטינה הבטיחה למצוא את האשמים ובפיגוע השני אפשרה את בואה של משלחת חילוץ מישראל, שאנשיה, חיילי צה"ל, באו לבושים במדיהם. יש יותר ויותר ידיעות, שמבצעי הפיגועים קשורים בארגונים בלבנון, אשר נעזרו בשגרירות איראן שבבואנוס איירס. אולם החקירות התקדמו בעצלתיים. נראה היה חוסר רצון אמיתי לחשוף את האמת. ביולי 2002 פרסם ה"ניו יורק טיימס", שמנם קיבל מממשלת אירן, שוחד של 10 מיליון דולר, כדי שיחפה על מעורבותה בפיגועים.

אף שתפישתו של מנם עמדה כמעט בניגוד גמור ל"חוסטיסיאליסמו" (justicialismo) המקורי של פרון, הלכה וגאתה יוקרתו האישית של מנם. הנס הכלכלי אפשר למנם לקיים רפורמה חוקתית, שמצד אחד, קיצרה את תקופת כהונתו של נשיא לארבע שנים ומצד שני, אפשרה בחירה שניה ברציפות (בחירתו של נשיא, הוגבלה בחוקה הארגנטינאית, לפעם אחת).

מנם טען שחמש שנים איננו תקופה מספקת לממש את תכניתו ולכן יש צורך  לנהוג לפי המודל האמריקאי בו נשיא יכול להיבחר לשתי תקופות רצופות. אלפונסין תמך בדרישתו (לא ברור למה) והדבר הביא לפילוג במפלגה הרדיקלית.

ב-1994 נבחר מנם שוב, לתקופה של חמש שנים נוספות.

בינתיים,  מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002. לדוגמה קיבוע שער הפסו לדולר האמריקאי, הבטיח יציבות מחירים שהבוחרים אהבו, אבל פגע בתחרותיות של הכלכלה הארגנטינאית (בעיקר לאחר התמוטטות הריאל הברזילאי).  גם השחיתות השלטונית בתקופת מנם, פגעה בהמשך באמון הציבור בכלכלה.

במהלך נשיאותו השנייה של מנם, הוא הנהיג מדיניות ימנית. האינפלציה דוכאה לערכים אירופאים. אך הצמיחה הכלכלית היתה שולית –  סטגנציה. מעמד הביניים נפגע קשות מצעדיו של מנם לייצוב האינפלציה. מספר העניים גדל. היו טענות על אחוזי פשיעה גבוהים בבואנוס איירס, כולל שימוש בנשק חם.

השנים האחרונות של  המאה ה-20 

לקראת סיום התקופה השניה של של כהונת מנם, ניכר שחל בארגנטינה שינוי של ממש. מצד אחד, עקב "ייבוש" תקציב הביטחון והפרטת מפעלים שהיו בשליטת הצבא, ירד מעמדה של הקצונה. במקביל, בשנים האחרונות של המאה ה-20, עלתה בציבור הארגנטיני קריאה להעמיד לדין את ראשי השלטון הצבאי. מדי פעם דווח על תקיפתם בפרהסיה של קצינים לשעבר, מאלה שהיו אחראים לעינויים, או הצבת משמרות מחאה מול בתיהם. עיתונאים חשפו מקרים רבים, בהם קצינים חמסו בזמנו רכוש של עצורים. אך עקב החנינה שנתנה על כל הפשעים, הפתח החוקי שנמצא הוא חטיפת ילדים, עליה לא נתנו חנינה. כאשר תפסו אישה בהיריון, באשמת טרוריזם, המתינו שתלד, לאחר הלידה הוציאוה להורג ומסרו את הילדים לאימוץ. "האימהות", שכעת כונו "הסבתות של ככר מאיו" העלו לדיון ציבורי את הנושא. חלק מהילדים אותרו באמצעות בדיקות D.N.A. בעקבות דרישה של סביהם. (בעקבות המצב הפכו הארגנטינים לאלופי( D.N.A.  על סמך האשמה זו, נעצרו ראשי החונטה האחרונה ששלטה, ובהם קצינים רבים. הידיעות האחרונות מספרות על ארכיון שנתגלה ודרכו יוכלו לזהות את הילדים שנחטפו. הדבר גרם לטרגדיה כפולה. הן של הסבים והן של הילדים שראו במשפחתם המאמצת, משפחה לכול דבר.

הבישופים השמרנים של ארגנטינה היכו על חטא בפומבי וביקשו סליחה על "השגיאות שאפשר לייחס לכנסיה בתקופת השלטון הצבאי".

אלסה אוסריו, ילידת בואנוס איירס, חיברה את הספר "האור של לוס", המתאר את תהליך החיפוש אחר הוריה של אחת מילדי הנעלמים, שנחטפה ואומצה באופן בלתי חוקי על ידי משפחת אחד מהגנרלים. הספר הוא אחד מכתבי האישום הספרותיים החריפים ביותר שהתפרסמו בשנים האחרונות כלפי שלטון הגנרלים והחברה הארגנטינית. הספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס "אמנסטי".

בסקר שהתפרסם בשנת 1997, על דרגת השחיתות ב-52 מדינות, עמדה דנמרק בראש המדינות ההגונות וניגריה במקום האחרון (ישראל קיבלה את המקום ה-15, בין בריטניה לארצות הברית). שבע מדינות אמריקה הלטינית, שנכללו בסקר, דורגו בתחתית הרשימה, בהן בוליביה וארגנטינה (בברזיל נרשם שיפור). קרלוס קורץ  , שר הפנים של ארגנטינה, תקף את תוצאות הסקר והעלה על נס את ה"מאמצים" של מנם לשרש את השחיתות בממשלתו, אבל ביולי שנת 2001, הוגש בבואנוס אירס כתב אישום כנגד  מנם ונגד בכירים בממשלתו, על עבירות הקשורות במכירה בלתי חוקית של נשק לקרואטיה ואקוודור בתקופת כהונתו (הוא זוכה מאותם אישומים בנובמבר 2001; זיכוי שזכה לחוסר אמון ציבורי).

לאחר עשר שנות שלטון, שיש אומרים שבהן הרס לחלוטין את המדינה, הודיע מנם על התפטרותו מתפקיד הנשיאות. הודעתו, שנמסרה לציבור ביולי 1999, נבעה מחוסר הצלחתו לשנות את החוקה ולהיבחר פעם שלישית לנשיאות. כזכור, ב-1994, שינה מנם את החוקה, שלא אפשרה עד אז לנשיא להיבחר פעמיים רצופות. מנם ניסה לעשות תרגיל שהקדנציה הראשונה לא נספרת, כי התרחשה טרם התיקון בחוקה. הניסיון נפל בבית המשפט העליון.

באוקטובר 1999 התקיימו בחירות לנשיאות ארגנטינה. לבחירות ניגשו נציגי המפלגה הרדיקלית, המפלגה הפרוניסטית ועוד פלטפורמה של מפלגות שמאל – המפלגה הפרוניסטית-חוסטיאליסטית (PJ) , שלמרבה האירוניה אין בינה לבין הפרוניזם החברתי דבר, למעט השם והפופוליזם. היא הפסידה בבחירות ולשלטון עלתה המפלגה הרדיקלית – Alianza – בראשות דה לה רואה (De La Rua) , שהיה עד אז מושל המחוז הפדראלי של בואנוס איירס.

לה רואה נדרש להתמודד עם תהליך הפרטה מכאיב, עם אבטלה מעיקה ומצב כלכלי שבו רבע מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקוו העוני. לארגנטינה יש את הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת אחרי ברזיל, והמדינה רשמה אז אינפלציה הנמוכה בעולם (0-1 אחוזים בשנה), אך התמודדה עם שיעורי אבטלה של 12% בממוצע (באזור בואנוס איירס כ-20%) ועם 2.5% הנמצאים מתחת לקוו העוני. יצוא של 26 מיליארד דולר, רובו לברזיל, החברה עם ארגנטינה ב"מרקוסור" (השוק המשותף הדרום אמריקאי), לא הספיק לכסות על חוב חיצוני מצטבר של 133 מיליארד דולר.

היתה ציפיה שהנשיא החדש ילחם בשחיתות ויהפוך את המשטרה ומערכת המשפט לאמינות יותר. זו כנראה היתה כוונתו, אלא שמיתון מתמשך בכלכלה, שהחל טרם כהונתו, שיבש את מהלכיו. בראשית 2001 נסקה האבטלה לשיעור של 16%.  לא רואה מינה את דומינגו קווז'ו (Domingo Felipe "Mingo" Cavallo) לשר הכלכלה, כדי ליצור נס כלכלי שני, כפי שעשה עבור מנם, עשר שנים קודם לכן. אבל תכניות הקיצוץ בתקציב הממשלה, במשכורות ובפנסיות שיזם קווז'ו, לא השיגו תוצאות.

לה רואה נאלץ להתפטר מתפקידו ב-2002, בעיצומו של משבר כלכלי חריף שהביא את ארגנטינה לסיפה של פשיטת רגל. בעוד המונים מתגודדים ברחובות, מכים על סירים ומחבתות ומגדפים את הפוליטיקאים המושחתים, עמל הקונגרס, למצוא מחליף ללה רואה.

ההתפטרות עוררה משבר חוקתי, במהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ושבסופו מונה אדוארדו דואלדה (Eduardo Alberto Duhalde Maldonado) לנשיא. הצעדים הראשונים שנקט – פיחות של שליש בשער הפזו והחמרת ההגבלות על משיכת כספים מהבנקים, גרמו לגל נוסף של הפגנות, ביזה והרס. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר לנשיאות  נסטור קירשנר (Néstor Carlos Kirchner Ostoić),  לפנים מושל הפרובינציה סנטה קרוז. בשנים האחרונות, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר מכן אשתו כריסטינה, שנבחרה להחליפו ב-2007, שבה היציבות הכלכלית לארגנטינה.

בעת שנכנס קירשנר לתפקידו כנשיא, סבלה ארגנטינה מחובות של 178 מיליארד דולר. מעמד הביניים טרם התאושש מהשחיקה בשער המטבע, וארגנטינה, שראתה בעצמה מדינה מערבית ברמה אירופית, נאלצה לפתע להתמודד עם בעיות של רעב ועוני קשה. קירשנר ושר האוצר שמינה הצליחו להגיע להסדר קרן המטבע הבינלאומית, לפריסת חובותיה של ארגנטינה על פני שלוש שנים, ועוד בטרם מלאה התקופה הודיע, ב-15 בדצמבר 2005, על חיסול יתרת חובותיה של ארגנטינה בתשלום אחד.

מדיניות החוץ שהנהיג קירשנר דגלה בחיזוק הקשר עם מדינות אמריקה הלטינית, ובמיוחד עם מדינות "מרקוסור", על חשבון הקשרים עם ארצות הברית. בין היתר, התנגד, לצד עמיתו הברזילאי לואיס אינסיו דה סילבה, לעמדה האמריקאית, לגבי הקמת אזור הסחר החופשי של האמריקות (FTAA)[16]. שר החוץ הארגנטיני, רפאל ביאלסה, אמר כי בהכרזה החותמת את פסגת שלושים וארבע מדינות אמריקה,  יוצגו שתי עמדות מנוגדות. האחת מציגה תמיכה של עשרים ותשע מדינות באזור הסחר החופשי, והשנייה מציגה את עמדתן של חמש המדינות הנותרות, האומרות כי הדיונים צריכים לחכות עד לתחילת דיוני ארגון הסחר העולמי בדצמבר. המתנגדות היו ברזיל, ונצואלה, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי.המדינות המתנגדות אמרו בהצהרה הרשמית כי "לא מתקיימים התנאים ליצירת סחר חופשי כלל יבשתי שיהיה מאוזן והוגן וייתן גישה לשווקים נטולי סובסידיות

ומנהגים עסקיים מעוותים אחרים". לדברי שר החוץ הארגנטיני, "אנו לא מתכוונים לשאת ולתת לגבי משהו שמזיק לאינטרסים של העם שלנו"[17].

עמדותיו בתחום הכלכלה, הפכו אותו לבן בריתם של מנהיגים שמאלנים אחרים באמריקה הלטינית, כדוגמת דה סילבה, הוגו צ'אווס וטאבארה ואסקס[18]. בשנת 2006 אף השתתף, לצד נשיא בוליביה, אוו מוראלס (Juan Evo Morales Ayma), במצעד צבאי שערך צ'אווס בקראקס, ובנאום שנשא בקונגרס של ונצואלה, ציין כי לדעתו מדינה זו היא דוגמה למאבק של אמת למען הדמוקרטיה וכבוד האדם[19]. קירשנר ביצע שינויים פרסונליים מרחיקי לכת בצמרת הממשל. בכירים בצבא, חלקם כאלה שהיו מעורבים ב"מלחמה המלוכלכת", הודחו, ושופטים שמרנים ודתיים בבית המשפט העליון הוחלפו בשופטים המזוהים עם השמאל.

ב-2 ביולי 2007 הודיע קירשנר כי לא יתמודד על כהונה נוספת כנשיא ארגנטינה, אף שהסקרים ניבאו לו ניצחון ברוב של כ-60% מהקולות, במהלך שנועד להעביר את השלטון לידי רעייתו כריסטינה (Cristina Fernández de Kirchner). זו התמודדה על המשרה בבחירות שנערכו ב-28 באוקטובר אותה שנה, והחליפה בתפקיד את בעלה לאחר שנשבעה אמונים ב-10 בדצמבר 2007. הייתה זו הפעם הראשונה ששליט הוחלף על ידי בן זוג באופן דמוקרטי, בלא שיהיה מעורב בכך מוות של אחד מהם.

המשימות העיקריות עמן נאלצה להתמודד קירשנר, היו זמינות נמוכה של אשראי זול למגזר הפרטי, המשא ומתן הקרב עם "מועדון פריז" [20] ביחס לתשלום חובה של ארגנטינה בסך 6.7 מיליארד דולר, דרישות האיגודים המקצועיים למשכורות גבוהות יותר והגדלת ההשקעה הפרטית בתחומים מרכזיים.

להערכת הפרשנים, מהלך הרוטציה בינו לבין אשתו נועד לאפשר להם להחזיק בנשיאות לטווח ארוך, תוך עקיפת המגבלה החוקתית על כהונה רצופה בנשיאות ליותר משתי קדנציות[21].

הסכנותה אמיתיות לדמוקרטיה בארגנטינה ובארצות אחרות של אמריקה הלטינית נובעות מתיסכולם של ההמונים נוכח חוסר השוויון הגדול בהכנסות, ממעשי השחיתות המרובים במגזר הציבורי ומתופעת העבריינות רבת ההיקף. על רקע זה אפשר להסביר את הזעזועים הפוליטיים שהיו בארגנטינה בסוף המאה ה-20. אך כול המקרים הללו הסתיימו מבלי שיודחו המוסדות האזרחיים ומבלי שהמדינה גלשה למשטר צבאי. אדרבא, מתקבל הרושם, שקציני הצבא נזהרים לבל יואשמו כאילו רוצים לשוב ותפוש את השלטון. ברור כי כתוצאה מההתפתחויות באזור ובעולם, ממשלה שתעלה לשלטון שלא כחוק, תמצא את עצמה מבודדת ומחורמת.

הערות : 

[1] . האינפלציה עלתה ב- 1975 ל-% 335 . בשלב מסוים הגיעה ל-% 50 לחודש (!)

[2] רודולפו וולש, מכתב פתוח מסוֹפר אל החונטה הצבאית (בספרדית)

[3]  ארגנטינה – היסטוריה, באתר "המכון לידידות אמריקה"

[4]  אחד מהתומכים הנלהבים של המבצע היה הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה. משתתפים ותומכים נוספים במבצע היו הגנרל מנואל קונטרראס, ראש ה-DINA (שירות הביטחון החשאי הצ'יליאני), ה-SIDE (שירות הביטחון החשאי הארגנטינאי), סטפאנו דלה צ'יאיי ואנשיו (נאו-פאשיסטים מתנועת ה"אוונגרדיה נאציונלה", שנטלה חלק במבצעים רבים נגד הקומוניזם ברחבי העולם), גולים קובניים שהתנגדו למשטרו של מנהיג קובה פידל קסטרו וכן שירותי ביטחון חשאיים של משטרים דיקטטוריים נוספים בדרום אמריקה.

[5] באמנה אמנם כתוב כי רצח עם הוא "מעשה שבו מושמדות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות, דתיות ואחרות, בשלמותן או בחלקן", אך במקור נכתב "קבוצות גזעיות, דתיות, פוליטיות ואחרות", אך המילה "פוליטיות" הורדה בעקבות בקשתו של סטלין ב-1948

באמנה אמנם כתוב כי רצח עם הוא "מעשה שבו מושמדות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות, דתיות ואחרות, בשלמותן או בחלקן", אך במקור נכתב "קבוצות גזעיות, דתיות, פוליטיות ואחרות", אך המילה "פוליטיות" הורדה בעקבות בקשתו של סטלין ב-1948

[6] יעקב טימרמן, אסיר ללא שם, תא ללא מספר, הוצאת דומינו, 1981

[7] אסתי סגל, ‏המשרד למקרים מיוחדים / נתן אנגלנדר, באתר גלובס, 14 במאי 2008

[8] מרסל זוהר, שלח את עמי לעזאזל,: בגידה בכחול לבן,תל אביב, ציטרין, תשנ"א

[9]  התפרסם בדרישתו להסגרת פינושט. תיק שיצר את תקדים ה"צדק העולמי".  ראו באתר זה: שלטונו הדיקטטורי של פינושט בצ'ילה., הוא החל להסתבך בעצמו כאשר החליט לפתוח חקירה על פשעי מלחמה שבוצעו בספרד לפני חמישים שנים תחת משטרו של פרנקו. קבוצות הימין הקיצוני הגישו נגדו בהצלחה תביעה על שימוש לרעה בסמכותו.

[10] ראו בהרחבה, באתר זה: מלחמת פוקלנד.

[11]  לא פיקניק

[12] . ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס בשנת 1911. י(יתכן שמוצאו יהודי. יתכן שמקור שם משפחתו הוא שבתאי,) היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגהץ משקיבל תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית, נסע בשנת 1938 לפריז כדי לעבוד במעבדת ז'יל-קירי כחוקר אטום.

בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה. באותה שנה פרסם סאבטו את ספרו הראשון, "אחד והיקום", קובץ מאמרים שבו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה.

ספריו הידועים ביותר הם  "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003), רומן שקדם ל"על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו"אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). סאבטו קנה את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו.

סאבטו נחשב לידיד ישראל, וב-1960 יצא כנגד גורמים אנטישמיים אשר האשימו את ישראל כפוגעת בריבונות ארגנטינה וזאת בעקבות לכידת אדולף אייכמן. סאבטו פרסם מאמר בשם "ריבונות הקצבים" ובו טען כי לא הישראלים הפרו את הריבונות הארגנטינאית אלא אדולף אייכמן עצמו, ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא רק היה מסגיר את אייכמן לישראל אלא הורג אותו במו ידיו.

בשנת 1989, זכה גם בפרס ירושלים המוענק לסופר המעלה ביצירותיו את הרעיון של חופש הפרט בחברה (רמי סערי, "פרידה משני קלאסיקונים", באתר הארץ, 6 במאי 2011. צבי וולובסקי, "סאבטו, ישראל והיהודים", באתר הארץ, 20 במאי 2011).

[13]  לעולם לא עוד (Nunca más), דו"ח הוועדה הלאומית של ארגנטינה לחקירת העלמם של בני אדם, 1989 עברית

[14] . חקובו (יעקב) טימרמן (בספרדית: Jacobo Timerman; 1923 – 1999) היה מוציא לאור, סופר ועיתונאי יהודי ארגנטינאי מפורסם שנרדף על ידי החונטה הצבאית בראשות חורחה רפאל וידלה וגנרלים אחרים בשל כתיבתו וחשיפת פשעיהם.

בצעירותו היה חקובו חבר בתנועת "השומר הצעיר". בתחילת שנות ה-60 החל טימרמן בכתיבה עיתונאית במספר עיתונים בארגנטינה. בכתיבתו מתח בקורת על המאבק האלים של הארגונים הקיצונים הימניים והשמאליים בארצו בימי הרודנות של הגנרל חואן קרלוס אונגניה והממשל הפרוניסטי המחודש. בסוף שנות ה-60 יסד יחד עם שותפו דוד גרייבר את העיתון "לה אופיניון", שהציג בעל קו ליברלי תקיף. עם זאת, בהתחלה תמך העיתון בדיקטטורה הצבאית בראשות הגנרל חורחה רפאל וידלה, מתוך תקווה לשינויים חיוביים בחברה הארגנטינית. אולם אחרי זמן מה מתח העיתון ביקורת על המשטר הצבאי ועורר את זעמו. ב-15 באפריל 1977 נחטף טימרמן מביתו ושהה במעצר עד לזיכויו על ידי בית דין צבאי באוקטובר 1977, עם זאת, נאסר עליו לצאת מביתו עוד כשנתיים. ב-25 בספטמבר 1979 לאחר לחץ בינלאומי שהופעל על החונטה הצבאית הוטס טימרמן לישראל. שנים רבות הזדהה טימרמן כציוני וגינה בשנת 1975 את החלטת העצרת הכללית של האו"ם נגד הציונות. בהגיעו לישראל פרסם טימרמן את ספריו "אסיר לא שם, תא ללא מספר", על מאסרו בארגנטינה שזכה להצלחה בינלאומית, והספר "המלחמה הארוכה ביותר: ישראל בלבנון" ובו מתח ביקורת על פעולות צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. בשנת 1984 לאחר השבת השלטון הדמוקרטי שב טימרמן עם משפחתו לארגנטינה שם עסק בכתיבה. הוא מת בביתו בבואנוס איירס ב-11 בנובמבר 1999.

ראו בהרחבה: רענן ריין ואפרים דוידי, מגיבור יהודי לעוכר ישראל: פרשת טימרמן, המימסד הישראלי והעיתונות העברית, 2009

[15] הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ((North American Free Trade Agreement או בר"ת NAFTA, נועד להסדיר גם את מעבר כוח האדם והסחורות בין ארצות הברית ומקסיקו. על פי ההסכם, אמורות להתהוות הקלות הדרגתיות במעבר כוח האדם בין המדינות, וכן במדיניות המכסים על סחורות המיוצרות בשלוש המדינות. הנמכת חומות המכס אמורה ליצור, בהדרגה, איחוד כלכלי שידמה במהותו, גם אם לא בצורתו הפורמלית, לאיחוד האירופי.

במונחי שווי כוח הקנייה של התוצר המקומי הגולמי של חברות ההסכם, הוא גוש הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם ובמונחי תמ"ג נומינלי, שני רק לאיגוד הסחר החופשי האירופי.

ההסכם נכנס לתוקף בינואר 1994, יחד עם שני הסכמים משלימים, NAAEC שדן בנושאי איכות סביבה ו-NAALC שדן בסוגיות הקשורות לתעסוקה.

ב-27 באפריל 2017 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי המורה על משא ומתן מחדש של ההסכם ונסיגה ממנו עד סיום המשא ומתן. ב-1 באוקטובר 2018 פורסם כי ארצות הברית, מקסיקו, וקנדה הגיעו להסכם חדש אשר יכונה USMCA (קנדה וארה"ב הגיעו להסכם סחר חדש במקום NAFTA, באתר גלובס, 1 באוקטובר 2018).

[16] ויקיפדיה : קירשנר

[17]  נכשלו הדיונים על הסכם סחר חופשי בין האמריקות, YNET, 16 בנובמבר 2005

[18] . טאבארה רמון ואסקס רוסאס (בספרדית: Tabaré Ramón Vázquez Rosas; רופא במקצועו, סוציאליסט וחבר מפלגת השמאל קואליציית החזית הרחבה (בספרדית: Frente Amplio). ואסקס נבחר לכהונת הנשיא ב-31 באוקטובר 2004, וכיהן בתפקיד במשך חמש שנים מ-1 במרץ 2005 ועד 1 במרץ 2010. ואסקס היה הנשיא הראשון מן השמאל בתולדות אורוגוואי.

[19] "Kirchner dejó un fuerte apoyo a Chávez y se llevó un gesto por Malvinas", La Nacion, 5.7.2006

[20] . מועדון פריז (Club de Paris) הוא ארגון לא רשמי של כלכלנים מ-20 המדינות העשירות בעולם. בארגון מספקים שירותים פיננסיים כמו גיוס חובות, הקלת חובות וביטול חובות למדינות החייבות ולמדינות המספקות את האשראי. המדינות החייבות מומלצות בדרך כלל לקרן המטבע הבינלאומית לאחר שפתרונות חלופיים נכשלו. הארגון מתכנס אחת לשישה שבועות במשרדי האוצר הכלכלה והתעשייה של צרפת בפריז.

החברות הקבועות בארגון הן: אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, קנדה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, יפן, ישראל, הולנד, נורווגיה, רוסיה, ספרד, שוודיה, שווייץ, הממלכה המאוחדת וארצות הברית.

יש בארגון גם חברים שלא מן המנין (associate member), כמו מקסיקו, דרום אפריקה, פורטוגל, ניו זילנד וכיוצא באלה.

[21] ויקיפדיה -קרשנר