תולדות אסיה התיכונה בתקופה העתיקה

 

כתב: גילי חסקין

קובץ זה עשוי להביא תועלת למטייל באוזבקיסטן[2], קירגיסטן וכמובן מחוז שינג'יאנג' הסיני, שתושביו האויגורית רוצים לראות בו חלק מתורכסטן. האזור מכונה בז'רגון התיירותי, "דרך המשי".

 

צילום: יובל נעמן

 

להרצאה על ערי השיירות באסיה התיכונה:

הרצאה על דרך המשי הסינית

מסלול  טיול בדרך המשי.

 

 

'תורכֶסטן' (או תורכסטן), במשמעות הרחבה של המושג, הינו חבל היסטורי רחב ידיים הרבה יותר, המשתרע על פני שטח של 2.6 מיליון קמ"ר באסיה התיכונה. מן הים הכספי במערב ועד לסין במזרח, ומקו פרשת המים אירטיש-ארל בצפון, ועד איראן ואפגניסטן בדרום.

המילה "סטן" היא מילה תורכית שהוראתה "ארץ", לפיכך, "תורכסטן" היא "ארץ התורכים". ואכן, האזור מאוכלס ברובו בעמים תורכיים הדוברים ניבים שונים של השפה התורכית[3].

 

 

אסיה התיכונה הוא עולמם של תרבויות עתיקות, לב לבן של ציוויליזציות קדומות. ארכיאולוגים גילו שרידי ישוב של האדם הקדמון מלפני 100,000 שנים. בתקופות קדומות יותר, היה אסיה התיכונה, אזור בעל אקלים לח ומתון, שבעקבות נסיגת גל הקרח האחרון, הלך וייבש, וכתוצאה מכך נעזב. במדבר קבורות ערים חרבות כמו בקטריה (חלקה הצפוני של אפגניסטן), שחי בה ישוב סואן. ב-1907 חשף הארכיאולוג פומפאלי באנאו (Anau) שבדרום תורכמניסטן של ימינו, שרידי תרבות אותה תיארך ל- 9000 לפנה"ס (כנראה שמדובר "רק" ב-5000 לפנה"ס). נמצאו שם שרידי חקלאות, קרמיקה ומטלורגיה, שהעידו על תרבות רציפה, בת מאות שנים.

 

צילום: שביל הדרקון

 

עם ההתייבשות, נדדו התושבים והביאו את תרבותם למקומות אחרים, בעיקר לעילם (כיום באיראן) כנראה שגם לסין ולהודו. החל מראשית האלף השני לפנה"ס, נמצא אזור הערבות בתחום נדודיהם של השבטים ההודו-אירופאים המזרחיים. בערבות אסיה, שמצפון לים השחור, בוית הסוס. בעזרתו יכלו האיכרים והדייגים, שקודם לכן התרכזו רק לאורך נתיבי המים החוצים את הערבות, לנצל את מרחבי המרעה המרוחקים. במרוצת הזמן נרתמו הסוסים לכלי רכב מצוידים בגלגלים (עגלות), שהומצאו לראשונה בשולי הקווקז. כלכלה זו אומצה בפרוזדורים הנרחבים של הערבות הפתוחות, המובילים אל אסיה התיכונה ואל הדרום, ממזרח לים הכספי ועד לשוליים של תת היבשת ההודית. (ה'מריאנו', אצולת המרכבות של החיקסוס במצרים, והחיתים באנטוליה, שייכים לקבוצה זו). תהליך זה משתקף בבירור בתמונה של תפוצת השפות ההודו-אירופאיות. במזרח – הפרסית והסנסקריט ובמערב יוונית, גרמנית, לטינית ובנותיה.

 

צילום: שביל הדרקון

 

ההיסטוריונים מצביעים על תהליך של הגירה הדרגתית ומתמשכת, מן הערבות אל הקהילות החקלאיות והעירוניות השכנות. דירת העמים האריים לצפון הודו מסמנת את הנקודה הדרומית ביותר שהגיעו אליה תנועות אלה.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

 הקבוצה ההודו-אירופית, שהרחיקה נדוד במזרח, הגיעה עד תורכסטן הסינית; במאה ה-8 לספירה נכתבה במקום זה השפה הנקראת 'טוכארית'. גלי הגירה נגדיים הביאו את ההודו-אירופאים המזרחיים אל המערב. באלף הראשון לפנה"ס לחצו קבוצות של שבטים הידועים בשם קימרים, סקיתים וסארמטים על גבולותיה המזרחיים של אירופה, וחדרו דרך הקווקז לצפון מזרח אנטוליה. עד ראשית הספירה הנוצרית, שלטו בערבות שבטים הודו-אירופאים, אך באלף הראשון לפנה"ס אימצו שבטים מונגוליים את השיטה והחלו לנוע מערבה. הראשונים בשבטים אלו שהגיעו לאירופה היו ההונים (ראה להלן) ובעקבותיהם קרוביהם האוורים; לאחר מכן הגיעו שבטים תורכיים שונים, בהנהגת הכוזרים. השבטים שחדרו לאירופה גורשו או נטמעו בהודו אירופאים מן הקבוצה הסלאבית.

כאמור, השם המודרני של האזור – "תורכסטן" – רומז על כך כי תושביו נמנים על העמים התורכיים: במראה החיצוני של רבים מהם בולטת גם ההשפעה המונגולית. ואולם בימים העתיקים של האלף הראשון לפה"ס, תושבי נאות המדבר של אסיה התיכונה נמנו על הענף האיראני של הגזע האינדו-אירופי. מוצאם האתני, שפתם, תרבותם וקשריהם הפוליטיים הפכו אותם לחלק מהעולם הפרסי של התקופה. השפעתם התרבותית ניכרת עד היום.

 

 

 

אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפון מזרח לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים". זהו כינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה. המשותף לעמים אלו הוא:

 1. סגנון אמנותי המכונה .'Animal Style'

 2. שיטת קבורה מתחת לתל מלאכותי (קורגאן).

הידיעות הראשונות על הסקיתים הם מכתובות אסרחדון מלך אשור. הסקיתים הגיעו לגבולות אשור מצפון לקווקז, הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי, ובדרכם פגעו קשה בממלכת אוררטו (Urartu). בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בית שאן נקראה 'סקיתופוליס', על שום שכירי החרב הסקיתים שהתיישבו בה.

הסקיתים שבכתובות של מלכי פרס ,(Saka) מתחלקים ל'סקים שמעבר לים' (הם הסקיתים האירופאים, ול'סקים שמעבר סוגדיאנה' – סמוך לימת ארל. סימן ההיכר שלהם היה הכובע הגבוה המחודד בקצהו (על שמו נקראו בפרסית Tigrahauda"" ,דהיינו, "חובשי כובע חד"). הסקיתים היו רועים נוודים, ולדעת כמה חוקרים – ראשוני העמים התורכיים באזור הים השחור. לפי מסורת שמביא הרודוטוס פלשו הסקיתים, אחרי חורבן נינווה, לסוריה וארץ ישראל והגיעו עד גבול מצרים. בשובם בזזו את מקדש אפרודיטי באשקלון.

בשנת 513 ערך המלך  דריווש הפרסי,מסע כנגד הסקיתים האירופאים. מכאן ואילך ידוע רק על הסקיתים האירופאים שהרודוטוס מדווח על קשרים הדוקים בינם לבין הערים היווניות שלחופי הים השחור. במאה ה-3 לפנה"ס הם נסוגו בלחץ הסארמטים אל קרים ושם הקימו ממלכה, שבירתה היתה ניאפוליס. שם הם שעבדו את היוונים שחיו לחוף הים השחור.

מוצאם של המדיים באזור הים הכספי. בסביבות  1000 לפנה"ס נדדו משם, דרך בוכרה וסמרקנד, עד שבאו להריה של איראן. הם כרתו ברית עם הסקיתים ועם הבבליים ויחד ניצחו את ממלכת אשור בקרב כרכמיש, בשנת 612 לפנה"ס, 14 שנה לאחר מות המלך האשורי הגדול אשורבנאפל (626) וחיסלו ואת האימפריה האשורית החדשה. מדי לא נהפכה לפרובינציה אלא, הייתה במעמד שווה לפרס באימפריה[4]. לאחר כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול איבדה סופית את עצמאותה והתבוללה באימפריה. בלוח העמים במקרא, מתואר מדי, אבי האומה המקראי, כבנו של יפת בן נח[5].

 

 

ממלכת פרס האח'מנית הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס – 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.

במאה ה- 6 לפנה"ס נכבשה אסיה התיכונה על ידי כורש הגדול ומרביתה הפכה לחלק מהאימפריה הפרסית של האח'מנידים. תוך  40 שנה עברו בני פרס ובני מדי, ממעמד של תושביו הקרתניים של המזרח למעמד של אדוני העולם. במאות ה- 4-6 לפנה"ס כללה ממלכת האח'מנידים בפרס חלק גדול מתורכסטן המערבית והדרומית:

* את כל השטח שמדרום לימת ארל (מרגיאנה; ח'וארזם) – כיום בתורכמניסטן ובצפון-מערב אוזבקיסטן.

* את רוב טרנסאוכסניה – השטח שבין הסיר-דאריה לאמו-דאריה [(סוגדיאנה) – כיום במזרח אוזבקיסטן ובדרום קזחסטן].

* שטחים מצפון לסיר-דאריה (סקה – כיום בקזחסטן).

* הפינה הדרומית של תורכסטן (בקטריה) – כלולה היום באפגניסטן.

רבים סבורים כי דווקא כאן, בפרט באדמת ח'וראזם הפורייה על חופי אמו-דאריה. חוברו הפרקים הראשונים של "אווסטה" – ספר  קדוש של דת זרתוסטרא. אכן קל לדמיין זאת: תושבי האזור גרים בדואליות התמידית בין המדבריות הלוהטים לשלגי העד של פסגות ההרים, בין חום כבד ביום לקור עז בלילה, בין החקלאים השלווים בנאות המדבר לנוודים לוחמניים בשולי המדבר והערבות, בין מוקדי התרבות המשגשגים – על מקדשים וארמונות – לבין החולות הנצחיים הקוברים כל דבר. דואליות זו משתקפת היטב גם באמונתם ובמטפיזיקה שלהם: הטוב והרע, האלים והשדים – הציר המרכזי בתורתו של זרתוסטרא.

 

כורש ה II-מלך פרס, המכונה "הגדול". מייסד האימפריה הפרסית האח'מנית. אבותיו היו מלכי פ'ארס שבדרום אירן והיו כפופים למלך מדי. בשנת 550 לפנה"ס מרד כורש באסטיאגס אדוניו המדיי והקים את "ממלכת פרס ומדי". ב- 547 פנה מערבה, הכניע את קרויסוס מלך לודיה והשתלט על אסיה הקטנה[6]. עד 540 לפנה"ס הרחיב את כיבושיו במזרח וסיפח לממלכתו את הארצות שמדרום לים הכספי וממזרחו, כולל אזור אוזבקיסטן של היום, ושפך את שלטונו על שבטי הנוודים באירן המזרחית ובהודו. לאחר שכבש את בבל (539)לא התערב בענייניה הפנימיים. הוא השאיר את השרים במשרותיהם ושיקם את מקדשיהם. שפת המדינה הנכבשת נשארה שפת האזור. במסגרת מדיניות זו משתלבת פרשת שיבת ציון[7]. (עזרא, א' 2).

בנו כנבוזי כבש את מצרים (525) ונטל את התואר 'פרעה'; מרד בו גומתא, בן משפחתו. אך בשנת  521 לפנה"ס, ניצל דריווש ה- I –את הקשיים של השושלת השלטת, תוך חיסול אחיו של כנבוזי ה .II- דריווש פרסם את גריסתו בכתובת בת ארבע לשונות, שנחקקה על סלע בהיסטון שבמדי (בזכותה פוענח כתב היתדות). דריווש ה I-המשיך וכבש את עמק האינדוס, את תרקיה ואת מקדוניה והקים את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. אימפריה שהאריכה ימים יותר מכל אימפריה אחרת, עד התקופה הרומית. את עקרונותיה המדיניים, שהבטיחו את קיומה קבע כורש, ואת עקרונות הארגון והמינהל קבע דריווש. האחרון הציב חילות מצב בכל האזורים, במיוחד באזורים החיוניים בגלל עושרם (מצרים, בבל), או בשל מיקומם (יוניה, בקטריה). האוכלוסיות הכבושות היו מעלות מס על ידי אספקת מוצרי צריכה שוטפים, ספינות וחיילים. מצד שני הוא מינה סטראפים (הם האחשדרפנים הנזכרים במגילת אסתר), מושלים וקצינים פרסיים, הקשורים בקשרי דם אל המלך ותלויים לחלוטין בהחלטותיו. בימי דריווש, הגיעה האימפריה האח'מנידית לשיא התפשטותה. במזרח סופחו גנדהרה  (Gandhara) ומערב הודו, ובמערב – קירינאיקה (לוב של ימינו), תרקיה וכמה איים בים האגאי. בעקבות כיבושיהם של כורש, כנבוזי ודריווש ה ,I-ארצות רבות, המשתרעות על פני שלש יבשות, מצאו את עצמן מאוחדות בתוך גוף אחד שלבו פועם בפרס.

מסע דריווש כנגד הסקיתים נכשל; מרד האיונים במילטוס דוכא, אך פעולת העונשין כנגד אתונה נסתיימה במפלה במרתון. גם אם הפרסים ספגו מפלות, במיוחד מידי היוונים, ביסודו של דבר השתרר מעיין שלום חמוש פרסי. בנו של דריווש, ח'שיארשא (כסרכסס; אחשוורוש), נכשל בניסיונו לכבוש את יוון ואיבד את איי הים האגאי ואת יוניה. מאז החלה שקיעת הממלכה.

 

 

אזור תורכסטן המערבית היה ידוע עד התקופה המוסלמית בשם סוגדיאנה . (Sogdiana) זהו שם קדום לכל אותו חבל רחב ידיים שבין הנהרות יאכסארטס (סיר-דריה) בצפון ואוכסוס (אמו-דאריה) בדרום. בשטחי אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן וקאזאחסטן של היום. תושביה, שנקראו בשם 'סאקים' היו איראנים ודתם היתה דת זרתוסטרה. סוגדיאנה היתה פחווה (אחשדרפנות) של הממלכה הפרסית האחמנידית. בירתה היתה מרקנה (סמרקנד). אחרי מלחמת הדיאדוכים נהיתה סוגדיאנה חלק ממדינת בקטריה. אגרות דונגחואן, שעל דרך המשי, מעידות על נוכחות בני סוגדיאנה בתורכסטן הסינית (שינג'יאנג'). הם היו סוחרים מובהקים, נדדו בין הודו, סין ופרס והעבירו מושגי תרבות וסיפורים מן המזרח למערב.

 

ב-330 לפנה"ס נהרסה האימפריה האח'מנידית על ידי אלכסנדר מוקדון. הוא כבש את כל הארצות הללו – פרט לח'וארזם וסקה. אלכסנדר הגדול ראה את עצמו כיורש האח'מנידים, ואת ממלכתו שאף להשתית על יסודות יוונים ופרסים כאחד. מסופר כי בסוגדיאנה נתקל בכפר בו ישבו צאצאי הבראנחים, אשר מסרו לאחשוורוש ב-480 לפנה"ס את אוצרות מקדשם במילטוס. אלכסנדר נקם את נקמת האל העשוק וציווה להרוג את כל תושבי הכפר, נשיו וילדיו. מסעו באיראן, סוגדיאנה ובקטריה היה עקוב מדם. תושבים אלה שמרו אמונים לתרבותם הפרסית אף יותר מהפרסים עצמם. כאשר צבאו המנצח של אלכסנדר הגדול הכניע סופית את דריווש והמלך המוקדוני ירש את תוארו של "מלך המלכים" הפרסי – סירבו הסוגדים להיכנע. מדד עממי אדיר בראשות ספיטמן (329 לפה"ס) הציב בפני הכובש המוקדוני אתגר קשה: שלוש פעמים נאלץ אלכסנדר להשתלט על מרקאנדה(שמה הקדום של סמרקנד) המורדת. כדי לפייס את האזור היה על אלכסנדר אף לשאת אישה מקומית – רוקסאנה היפה, שהיתה אמו של בנו יחידו. תשובתו של אלכסנדר היתה השתלבות, גם אם מיזוג הפרסים בצבא ושיתופם בשלטון עוררו מורת רוח בקרב המוקדונים.

[דפוס זה של מרידות בלתי פוסקות כנגד הכובשים הזרים, של מאבקי החרות הן של הנומדים והן של תושבי הערים הראשיות – ישוב וישתקף לאורך כל ההיסטוריה המרכז אסייתית. ואולם כבר אז תבלוט החולשה של מורדים אלה: גם כשמצליחים לגרש את הכובש הזר, תושבי האזור אינם מצליחים להתאחד מאחורי סמכות פוליטית אחת והאזור שב אל האנרכיה או נכבש על ידי כובש אחר].

 

 

הכיבוש היווני-מוקדוני תרם תרומה משמעותית להתפתחות התרבותית באזור (בפרט בחלקיו הדרומיים, בהם נשתמרה הנוכחות היוונית זמן רב). היוונים השפיעו על האמנות, הפיסול והאדריכלות באזור והביאו אתם אלים שונים – כולל בכחוס – אל היין – שהפולחן שלו נשמר בחלק מערי האזור עד ערב הכיבוש המוסלמי.

במאבק בין הדיאדוכים, יורשי אלכסנדר, עברו פרס וחלקים מסוגדיאנה מיד ליד, עד שסמוך לשנת  311 לפנה"ס השתלט עליה סלווקוס ה .I-הוא ויורשיו, כמו אלכסנדר לפניהם, ייסדו בארצות אסיה התיכונה ערים רבות. או שחידשו והרחיבו את הקיימות בסיוע מתיישבים יוונים. התיישבותם היתה צפופה, במיוחד בבקטריה ובמדי והתפשטה גם בטרנסאוכסניה. סמוך לשנת 250 לפנה"ס, מרד המושל היווני של בקטריה. אותה עת מרד גם המושל היווני של פרתיה, אך כעבור כשנתיים – שלוש נרצח על ידי ארשק, משבט הפארני. שבט שהשתייך לדהאי – קבוצת נודדים סקיתים, בערבות שבין ימת אראל לים הכספי. כך קמה ממלכת הפרתים שבשלטון הארשקיים (247 לפנה"ס), אשר השתרעה עד לסיר-דאריה. במאה השנים הראשונות לקיומה, נאבקה ממלכת הפרתים עם בקטריה ועם הסלווקים. על שתי הממלכות הללו לחצו הסאקה. הם כבשו את סוגדיאנה, ובמחצית השנייה לפנה"ס צלחו את האמו-דאריה, חדרו לבקטריה והשתלטו עליה.

 

 

פרתיה לא היתה ממלכה אחידה, אלא מורכבת ממדינות רבות שהכירו בריבונות העליונה של הארשקים. כמה ממדינות אלו היו מדינות חסות, כגון עילם (שבדרום מערב איראן), ונהנו מאוטונומיה רחבה. בדומה לפרס האח'מנית, היו בפרתיה שבעה בתי אב, משבט הפראני השליט, ומהם יצאו נושאי המשרות העליונות. האריסטוקרטיה הפארנית עסקה בעיקר בצייד ובגידול סוסים. סוסי נסיאה  (Nesaea) בתורכמניסטן של היום, היו המשובחים והגדולים ביותר. כנראה שהפרתים היו הראשונים שהנהיגו את פרזול הסוסים. פרתיה סבלה מסכסוכי ירושה תכופים, כי המלוכה לא היתה תורשתית אלא נבחרת. הפרתים היו סובלניים מאד מבחינה דתית. הם נטו למזדאיזם, אך לא נהגו על פי כללי תורת זרתוסטרא. שפת המנהל היתה ארמית והתרבות הלניסטית. לאחר ניצחונם על אנטיוכוס הVII-  (129 לפנה"ס), השתלטו הפרתים על כל פרס והרחיבו את שלטונם גם על חשבונה של  ממלכת בקטריה, שהתפוררה באותה עת.

 

מדינה הלניסטית בתחומי אפגניסטן של ימינו. תולדותיו הידועות של האזור מתחילות עם כורש, שכבש אותו. אלכסנדר מוקדון הקים בה כמה ערים יווניות. אחרי מותו נכבשה בקטריה על ידי סלווקוס ניקאטור. סמוך לשנת 225 הכריז דיוטוס, פחת בקטריה, על עצמאותו והסלווקים נאלצו להכיר בה בשנת  206 לפנה"ס. בשנת  190 לפנה"ס, אחרי המפלה שנחל אנטיוכוס השלישי מידי הרומאים, הצליחו המלך אווטידמוס ובנו דימיטריוס לכבוש את פנג'ב ולהקים את גנדהרא, ממלכה יוונית-הודית שלא החזיקה מעמד זמן רב, אך השפיעה באופן מכריע על התרבות ובעיקר האומנות ההודית.

שעה שדמטריוס התקדם בהודו, פרצה מרידה שפוררה את בקטריה לרסיסים ומעמד היוונים ירד פלאים. במערב הצליחו הפרתים לקרוע ממנה חלקים. במחצית השנייה של המאה ה- 2 לפנה"ס, הופיעו מהצפון הטוכארים, שהיו כנראה ממוצא הודו אירופאי (אולי מעורב עם מונגולי), וכבשו את סוגדיאנה ואת בקטריה. רק בהודו הצליחו השליטים היוונים להחזיק מעמד זמן קצר נוסף. באמצע המאה ה I-לפנה"ס אני מוצאים את הממלכה ההודית-סקיתית במזרח איראן ובמערב הודו ובראשה את השושלת הקושאנית. המפורסם שבין שליטיה של ארץ זו היה המלך קאנישקה ( 123-153 לפנה"ס). בימיו התפשט הבודהיזם באיראן המזרחית. השושלת הקושאנית החלה שוקעת במאה ה- 3 לפנה"ס עד שהשתעבדה על ידי האפתאליטים, או "ההונים הלבנים", במאה ה-6 (ראה להלן). אולם רק הכיבוש הערבי של האזור, במאה ה- 8, שם קץ לשרידי ההלניזם במזרח.

 

ה Hunni-הלטיניים הם ה'היונג-נו' או ה"שיונג-נו" שבמקורות הסיניים. אלו הם נוודים שוסים שמוצאם בערבות מונגוליה. יש סברה שהם אבות התורכים וכנראה גם של ההונגרים. הם היו עם של נוודים, אך העסיקו את העמים המנוצחים בעבודות אדמה. היו פרשים מעולים והשיגו יתרונות על ידי שימוש בחייל פרשים-קשתים מהיר תנועה.

הם נעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה ורכבו על הסוסים המרכז אסיאנים, מזרם הסוסים קרי הדם. סוסים נמוכים ומוצקים, בעלי עמידות גבוהה וכוח רב שצווארם משתפל קדימה ושערותיהם ארוכות.

אמונתם היתה מבוססת על פולחן השמש (טנגרי) ועל שמאניזם. נהגו לשתות מדמם של יריביהם ולאסוף את גולגולותיהם. היו חסרי כתב ולא הניחו תעודות. המקורות האירופאים מרבים לתאר את אכזריותם. במשך כל המאה ה- 2 לפנה"ס נמשך המאבק בינם לבין סין וזו השתדלה למנוע את פלישותיהם לתחומה על ידי תשלום מס שנתי קבוע, הענקות מזון ומתנות, ובניית החומה הגדולה. כתוצאה מהתפשטותה של סין באסיה המרכזית, התפורר איגוד שבטי ההונים. המזרחיים המשיכו לשבת במונגוליה; והמערביים נדחקו לאזור שבין ימות בלקש ואראל.

 

צילום: שביל הדרקון

 

ההונים המערביים נעו כל הזמן מערבה, ופנו לאזורי ערבות ומישורים שהתאימו לאורח חייהם ולדרכי לחימתם. הם פילסו דרך לאירופה מצפון לים הכספי ובדרכם הושפעו מן העמים האירנים. חיל החלוץ שלהם הופיע, כנראה, כבר במאה ה- 2 לספירה ברוסיה הדרומית. מן הים הכספי, הם פלשו אל הוולגה הדרומי, המשיכו בנהגת מלכם באלאמיר אל הדון, שם תקפו את הגותים ופלשו לקיסרות הרומית. פלישת ההונים נתנה את הדחיפה הישירה לנדידת העמים שהחריבה את מלכות רומא המערבית. עקב פלישתם נתערער סדר יישובם של השבטים הטבטונים באירופה המרכזית והמערבית. בחלקם נכנעו להונים ובחלקם פרצו את הגבול הרומי בהביאם חורבן על גאליה, איטליה וספרד. גם הם מצידם פלשו, שבטים שבטים, לתוך פאנוניה, גרמניה וגאליה. בתחילת המאה ה- 5 החל להיווצר מרכז ממלכתי הוני במישורי הונגריה, בין הנהרות טיסה ודנובה. מכאן יצאו לשדוד לכל הכיוונים, עד לצפונה של אירופה מזה ועד למסופוטמיה ותורכסטן מזה.

סירוב רומא לשלם מס שנתי להונים הניע את אטילה, שאיחד את שבטי ההונים ליוון, לגאליה ולבסוף לאיטליה (452) במות אטילה התפוררה אימפריית ההונים. כמה שבטים חדרו במאה ה- 5 לליבה של הודו והביאו חורבן על ממלכת בית גופטה.

 

 

 

במאה השנייה לפה"ס התרחשו התפתחויות מסעירות בקצה המזרחי של אסיה התיכונה – בעמק פרגנה הפורה. הקיסר הסיני חאן וו-די (140-90 לפה"ס) משושלת האן חיפש אחר בעלי הברית נגד שבטי השיונג-נו (HSIUNG NU) המאיימים על סין מצפון. מסיבה זו ומסיבות נוספות שלח בשנת 138 את זנג צ'יאן Zhang Qian)) כדי ליצור מגע עם שבטים שישבו ממערב ל"ממלכה התיכונה". ז'נג צ'יאן ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את היואה צ'י (Yue Chi), שבט נודד אינדו אירופי בעלי שיער אדום ועיניים כחולות, שהובס על ידי ההונים שנים לפני כן וראשו של מלכם הפך לפי המסורת המקומית לגביע שתייה בידי מנהיג ההונים. הקיסר וו די – שמספרים עליו שהרעים על שיטפונות הנהרות לעצור כשגלשו מעל הסכרים – רצה לאיים על ההונים ולהטרידם. אלא שז'נג צ'יין נלכד על ידי ההונים ורק כעבור עשור הצליח להימלט. נאמן למשימתו, המשיך מערבה, ובמהלך מסעותיו הגיע לבקטריה שבירתה בבאלח. הוא סבב ברחובות החומר, בין הבוסתנים והגינות, ושוטט בשווקים, משתומם ליכולת המסחר ומזלזל ביכולתם כלוחמים. ז'נג צ'יין הופתע למצוא בשווקים קני במבוק סינים ובדי משי שהגיעו מסיצ'ואן. כששאל את הסוחרים, סיפרו לו כי הבדים והבמבוק הגיעו מהודו. ז'נג צ'יין הניח כי יש דרך יבשתית מסיצ'ואן לבורמה ולסיקים ומשם להודו בדרכי היבשה. כשהגיע לפרגנה  סרבו היואה צ'י להפצרותיו להצטרף לסין ולהילחם בהונים.

 

צילום: שביל הדרקון

 

עם שובו, בתום מסע שארך 13 שנים, הביא עמו השליח מידע גיאוגרפי, כלכלי, פוליטי ותרבותי רב. בעקבותיו יצאו משלחות נוספות, שהעשירו את הידע הסיני על אסיה המרכזית והמערבית ועוררו סקרנות ועניין בפיתוח המסחר בארצות אלו. משלחת אחת הביאה עמה את הגפן והתלתן, הדרוש להזנת סוסי אסיה המרכזית. כך למדו הסינים לראשונה על מקומות כמו סמרקאנד, בוכרה, פרגנה ( Fergana) ומדינה בשם ליג'אן (כנראה רומא).

אחד הנתונים שהביא עמו ז'נג צ'יין, היה אודות הסוסים שחיו בטה יואן שבעמק פרגנה, מזרע הסוסים השמימיים. סוסים שאין כמוהם בעולם. סוסים גבוהים וזקופים שמזיעים דם. המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שהובאו על ידי היוונים. מזרעו של בוצפלוס, סוסו של אלכסנדר הגדול[8].  מלך פרגנה החזיק באורוותו כמה עשרות סוסים כאלו שאיתם השביח את סוסיו. שליחיו של וו די ובמהרה גם חייליו – מגיעים לאזור. משם הביאו לסין את "הסוסים השמיימיים מזיעי הדם" שילהיבו את דמיונה של החצר הקיסרית.

 

 

כך הונחה התשתית למסחר של סין עם "האזורים המערביים" – המסחר לאורך "דרך המשי" המפורסמת. דרך זו הפכה מהר מאד לערוץ קשר בין לאומי בין סין לאירופה. משי סיני הגיע לפּרְתְיָה(מזרח פרס) ומשם, כבר במאה הI- לפנה"ס, לאימפריה הרומית.

בשנת 97 לפנה"ס דיכא הגנרל הסיני באן צ'או (Ban Chao) מרד של השיונג נו, בקרב Yiwulu ולאחר שהשלים את משימתו, המשיך בראש כוחותיו אל סוגדיה (Sogdia), היא עמק פרגנה באוזבקיסטן של היום. בדרכם, השתלטו כוחות האימפריה המזרחית על כל נאות המדבר שבדרך וניקו את נתיבי הסחר משודדים ואויבים פוטנציאליים. מכאן ואילך יכלו הסינים לשלוט ביעילות על דרך המשי הפנים אסייתית. בה העת שלח פאן צ'או משלחת אל המערב, להיפגש עם הרומאים. משלחת זו, בראשות קנג יינג, הגיעה אל המפרץ הפרסי כבר באותה שנה.

השליטה האחידה על כל המרחב שנמתח בין העיר שיאן ללב מרכז אסיה, אפשר תנועה חופשית של מסחר ער בין חלקי האימפריה השונים. דרך זו היוותה ציר התנועה העיקרי שבין מזרח ומערב למעלה מ-1200 שנה, עד לנפילת השושלת המונגולית.

 

בתקופה הרומית, העובדה הפוליטית המרכזית בתולדות האזור, היתה היריבות בין פרס (קודם הפרתים ואחר כך הסאסאנים), לבין רומי ואחר כך בין פרס לביזנטיון. היתה ביניהן סדרה ארוכה של מלחמות, שמלבד יוצא מן הכלל אחד, נקטעה רק בהפוגות קצרות של שלום.

בימי מיתרדת (123-88 לפנה"ס) הגיעה ממלכת הפרתים (באיראן של ימינו), לשיא עצמתה ושלטה מהאוכסוס עד לערב וממרב ועד לפרת העילי. כמו כן יצרו קשרים הדוקים עם הקיסר וו-די בסין, בימי פומפיוס כרתו הפרתים ברית עם רומא, אך משנוצר גבול משותף בין שתי המדינות הורעו היחסים. ב- 53 לפנה"ס יצא קרסוס למסע נגד פרתיה, אך נוצח ונהרג בחרן. בשנת 20 לפנה"ס הוכר הפרת כגבול בין שתי המעצמות ורומא הסתלקה, לפי שעה, מהשאיפות שלה במזרח.

משי סיני הגיע לפרתיה (פרס) ומשם לאימפריה הרומית כבר במאה ה- 1 לפה"ס. ברומא גרם להתמוטטות כלכלית של ממש – כך שהפולקלור מספר שהקיסר טיבריוס נאלץ לאסור על הגברים ללבוש משי, כדי לצמצם את צריכתו ולאפשר את סיפוק הביקוש של נשות האימפריה.

 

פעילות זו ופעילויות צבאיות ודיפלומטיות אחרות מן המזרח עשויות לסייע להסביר את מדיניותו של הקיסר הרומי טריינוס, שפתח בתכנית התפשטות נמרצת לכיוון המזרח התיכון. הוא סיפח את ממלכת הנבטים לרומי ובמקומה הקים את 'פרובינקיה ערביה', פתח נתיב תחבורה ימי, דרך זרועות הנילוס אל הים האדום, ושלח שגריר רומי להודו. בשנת  114 פלש לאזור. טריינוס כבש את אזור המחלוקת בארמניה, את ארם נהריים וכבש את העיר הפרסית הגדולה קסניפון, ליד בגדד של היום. נוכח הסכנה התלכדו הפרתים והדפוהו[9]. בעקבות סיפוח ממלכת הנבטים ופלמירה, ירד המזרח ועמו שקעה כלכלת העולם העתיק. אחד הסימנים לכך הוא ממצאי המטבעות הרומיים שהולכים ופוחתים.

אין כמעט שום מטבע רומי בהודו לאחר ימי קרקאלה, שמת בשנת  217 לספירה.

 

 

מאות ה- 1-2 היה האזור חלק מממלכת קושאן. ממלכת קושאן נוצרה מהתמזגות של שבטי היואה צ'י   ,(Yue Chi) הסאקה ואולי הנוודים הטוכארים ההודו אריאניים. האימפריה שהשתרעה מצפונה של הודו, כללה בשטחה את מרבית תורכסטן המערבית. ממלכת הקושאנים קמה בסוף המאה ה- 2 לפנה"ס והתקיימה כ- 500 שנה. היא הקיפה גם את גנדהרה שבאזור האינדוס, ובימי גדול המושלים הקושאנים, קנישקה  (103-28 לפנה"ס), השתרעה בצפון הודו עד לבָּנָרֶס ובמערב עד בוכרהשל היום. בממלכה אדירה ורבת לאומים זו היו השפעות רבות ושונות – הלניסטיות, איראניות, הודיות ואף סיניות. הדת השלטת היתה בודהיזם, אך חופש שתי היה לבני דתות אחרות – זרתוסטרים, יהודים ונוצרים-נסטוריאניים. השליטים הקושאנים הבטיחו את השיירות שעשו דרכן ב'דרך המשי', מסין לפרתיה ולקיסרות הרומית. אימפריית קושאן, ממרכזה שבעיר קאבול, חיברה את אסיה התיכונה להודו. האימפריה הזאת נודעה בייחוד בזכות מטבעותיה, כי המסחר שלה שגשג, בייחוד מסחר בחפצי ערך הרומאים. מאתיים שנה של "שלום קושאני" אפשרו הן את עיורה של אפגניסטן והן את התפשטות הבודהיזם ופריחת האמנות היוונית-בודהיסטית, הקרויה "אמנות גנדהרה". היתה זאת אמנות ששילבה נושאים מקומיים עם טכניקה יוונית, שכבשה את הודו ואת רחבי המזרח הרחוק, עד סין.

 

 

בשנת  226 מרד ארדשיר הסאסאני ושם קץ לממלכת הפרתים. בנו של ארדשיר, שאפור ה-I  (241-272( המשיך בכיבושים במזרח. במאה ה- 3-4 כבשו הוא ויורשיו את רוב שטחי תורכיסטן שהיו בידי הקושאנים. הוא הביס את ממלכת הקושאנים בבקטריה, כבש את עמק האינדוס, עבר את האיכסוס וכבש את בוכרה ואת סמרקנד. אולם, כבר במאה ה- 4, נאלצו לעמוד בפני פשיטות האפאתליטים (מקבוצות ההונים).

הסוגדיאנים, שהיו עדיין עצמאים ביחס לאיראן, המשיכו לסחור בין סין למערב, ממרכזיהם בבוכרה, סמרקאנד ופנדג'יקנט. במאה ה- 6 עוד עלה בידם לעקוף את מכשול המסים שגבו הסאסאנים על מעבר השיירות. הם לא ייסדו אמנם מדינה, אך היוו חוליה מקשרת באסיה התיכונה. הם היו שגריריהם של התורכים אל עבר ביזנטיון, יבואני יין לארץ סין, וכן נאמני כל הדתות של תקופתם, אם כי בעיקר דת זרתוסטרא, בגרסתה הפחות נוקשה, פחות קלריקאלית מזו של איראן. אמונתם של הסוגדיאנים נשאה את חותמן של איראן, של סין ושל הודו. הממצאים שנחשפו בחפירות מעידים על שגשוגה של סוגדיאנה בתקופתם, ולדתות הרבות שרווחו בה נוסף השמאניזם.

 

ארדשיר הסאסאני ייסד מחדש אימפריה איראנית סביב העיר קטסיפון (ליד בגדד) ואיחד תחת שלטונו את שטחי איראן, אפגניסטן ומסופוטמיה. הסאסאנים חיזקו את השלטון המרכזי על חשבון רבי האצולה והקימו צבא קבע מאורגן היטב ומנגנון מנהל יעיל.

דת המדינה היתה דת זרתוסטרא, וכהניה האמגושים (המאגים) היו רבי עצמה. באיראן כתבו את ה"אווסטה" (כתבי קודש של דת המזדה העתיקה) ויהודי בבל העלו על הכתב את התלמוד הבבלי. במערב ירשו הסאסאנים מן הפרתים את המלחמה ברומא, והמשיכו להילחם בה ובביזנטיון. היוצא מן הכלל, "השלום הארוך", נמשך יותר ממאה שנים. בשנת  384 כרת שאפור השלישי  383-388 חוזה שלום עם רומי, שהחזיק מעמד עד ראשית המאה ה-6. מאז נמשכה המלחמה בהפוגות קצרות בלבד, עד שעלה הכוח הערבי, שהאפיל במהירה על שני הצדדים הלוחמים.  הסכסוכים בין הרומאים לפרסים עסקו בענייני טריטוריה, כאשר הרומאים תבעו את ארמניה ומסופוטמיה[10], הפרסים תבעו את סוריה, פלסטינה ומצרים].

 

 

אבן מריבה נוספת, היתה שליטה על נתיבי הסחר למזרח הרחוק. שם הגיעו תבלינים מהודו ומשי מסין, עבורם שלמו הרומאים בזהב. הנתיב הקצר ביותר מארצות הים התיכון אל המזרח הרחוק עבר בשטחים שבשליטת פרס. אבל לנתיבים אחרים, שמחוץ לשליטת פרס, היו יתרונות ברורים, כלכליים ואסטרטגיים. נתיב אחד הוא נתיבי הים הדרומיים, הנמצא מחוץ לתחום דיונינו והנתיב היבשתי הצפוני, דרך הארצות התורכיות בערבה האירו-אסיינית, ועד לים השחור והטריטוריה הביזנטית. הרומאים ואח"כ הביזנטים, ביקשו לבסס את נתיבי המסחר החיצוניים הללו עם הודו וסין ולהגן עליהם, ולעקוף כך את המרכז שבשליטת פרס. הפרסים ביקשו לנצל את מיקומם ולשלוט בסחר הביזנטי בעתות שלום ולעצור אותו בתקופות מלחמה. עקב כך ניטשו מאבקים חוזרים ונשנים בין שתי המעצמות האמפריליות, על ההשפעה בארצות שמעבר לגבולות האמפריליים שלהם. בראש ובראשונה הושפעו מכך השבטים התורכיים שבצפון (והערביים שבדרום).

הפרסים והרומאים לא גילו עניין בכיבוש עמי הערבה והמדבר, והקפידו שלא להתערב מדי בענייניהם. ההיסטוריון הרומאי בן המאה הרביעית, אמיאנוס מרצליאנוס מתאר אותם כ"פראים ושוחרי מלחמה". האימפריות נהגו לחזר אחרי השבטים, לקנות את ידידותם ולשמור עליה בעזרה כספית, צבאית וטכנית. בנתיב שמדרום לשתי האימפריות קמו ממלכות ספר עצמאיות למחצה, כגון הפלמירים, היטורים והנבטים. בנתיב שמצפון לשתי האימפריות, נמשך הנתיב המרכז אסייתי אל סין, והמצב ששם שרר לזה שבדרום.

במאה ה- 6, כאשר התחדש הסכסוך הביזנטי-פרסי, נתיב הסחר שעבר במסופוטמיה ובמפרץ הפרסי נהיה חשוף לפגיעה, שוב חיפשה ביזנטיון נתיבים חלופיים למזרח, מחוץ להישג ידה של פרס. החזרה אל הנתיב היבשתי העבר-אסייני הולידה סדרה של מו"מים מעניינים בין הקיסרים הביזנטיים ובין ח'אנים שונים בערבות אסיה. שני הצדדים האשימו זה את זה בבוגדנות ובקשירת קשרים עם הצד שכנגד.

רק במאה ה- 6 נוצחו האפתליטים על ידי כוסרו הראשון, שנחשב לאחד מגדולי המלכים הסאסאנים (הצליח גם לכרות את ברית "שלום הנצח" עם יוסטיניאנוס הראשון, קיסר ביזנטיון). ניצחונו של כוסרו הI-הושג בברית עם התורכים המערביים ואלה התיישבו בסוגדיאנה והיו לשליטיה.  האימפריה הסאסאנית היתה האימפריה הפרסית (הקדם איסלאמית) האחרונה.

  

רווחים אגדיים שגרפו הסוחרים האיצו את המסחר הבינלאומי הפורה מחופי ים תיכון ועד לבירות משגשגות של האימפריה השמימית בצ'נגאן או בלויאנג. המרוויח העיקרי מסחר זה היה אזור אסיה התיכונה – ציר מרכזי של נתיבי הסחר הבינלאומיים. ערים כמו סמרקנד, פרגאנה, בוכרה, שאש (טאשקנט) ואוש שגשוגו על אף התנאים הפוליטיים המשתנים והכיבושים מצד ממלכות נומדיות גדולות שקמו מדי פעם בשוליים הצפוניות של האזור. סוחרים סוגדים זריזים ייבאו את המשי, הנייר, הג'ייד (אבן הירקן) והנשק מסין וייצאו לשם כותנה וענבים: מהאימפריה הקושאנית שבהודו הגיעו תבלינים וצמר: פרוות מהעמים הנומדיים של הצפון, ענבר מהסלאבים שעל הדנייפר, מהאימפריה הביזנטית – מוצרי זכוכית וכד'.

ההתפתחות הכללית תרמה לגיבושה של תרבות מקומית מפותחת בסוגדיאנה. במאה ה- 3 לספה"נ מופיע לראשונה הכתב הסוגדי – כתב ייחודי המבוסס על הכתב הסורי העתיק. לימים, יעלם כתב זה באסיה התיכונה, עם הופעתו של הכתב הערבי במאה ה- 8, אך ישתמר בזכות העמים האחרים של הערבה הגדולה: האויגורים, המונגולים ולבסוף המנצ'ורים (בכתב המבוסס על הכתב הסוגדי השתמשו בין היתר הקיסרים האחרונים של סין – שהיו ממוצא מנצ'ורי, ובמונגוליה הפנימית הוא נהוג עד עצם היום הזה). תקופה זו התאפיינה גם בעושר הדתי של אסיה התיכונה. בעריה שכנו פגודות בודהיסטיות לצד כנסיות נסטוריאניות, מקדשים של אלים מקומיים שונים – כולל בכחוס היווני – ומקדשים של מאמיני זרתוסטרא: פולחן נומדי לשמיים – טנגרי  (Tengri) לצד פולחן המניכאים.

 

 

 

הדת המניכאית נקראת על שם מייסדה – מאני. היא הנציגה המובהקת והחשובה ביותר של התנועה הגנוסטית. מני ראה את עצמו כמי שממזג את השליחות האלוהית של נביאי האמת שקדמו לו, בעיקר זרתוסתרא, בודהא וישו. הדת נוסדה בפרס ב-230 לספירה, נפוצה ברחבי אסיה והקיסרות הרומית. נשמרה בתורכסטן הסינית עד המאה ה-13. ביסודה של התפיסה המניכאית עומדת האמונה הדואליסטית במאבק בין טוב ורע, המזוהים עם האור והחושך, עם הרוח והחומר, בהתאמה. החומר הוא רע מוחלט, אך בכל אדם כלואה נשמה שהיא ניצוץ של אור אלוהי.  על ידי תפילות ופרישות חמורה יכול אדם להגיע לידי תודעת האור שבו ובמותו ישוחרר מכבלי החומר.

קהילות שונות ומגוונות התקבצו באזור המשגשג הזה – בהם גם קהילות יהודיות. הסוגדים שימשו גם כמפיצי הדתות – סוחרים אלה הביאו בין היתר את הבודהיזם לסין. (בשנת 630 עבר באזור הצליין הסיני הסיו-צאנג (Hsiu Chang) ומזכיר את בוכרה, בשם 'פו-הו'].

התורכים המונגוליים הביאו לסוגדיאנה את הבודהיזם, ומכיוון שהיו ידועים בסובלנותם הדתית, חיו תחת שלטונם בסוגדיאנה, אלו בצד אלו, בני דת זאראטוסטרה, בודהיסטים, נוצרים נסטוריאנים ויהודים.

 

 

השגשוג התרבותי והכלכלי של אסיה התיכונה בתקופה האמורה לא יכול היה להבטיח את היציבות הפוליטית. ערי מסחר עשירות נהנו לרוב ממידה רבה של עצמאות ושלטון עצמי. לפעמים נכללו בתחומן או בשוליהן של ממלכות אדירות וקצרות ימים שהקימו נוודים או נוודים למחצה בערבות קזחסטאן של היום. ממלכות אלה לא החזיקו מעמד לרוב יותר מדור אחד או שניים, השלטון הפנימי בהן היה רופף והן לא ניסו בדרך כלל את מרותן על ירי המסחר והסתפקו בגביית מסים והתעשרות נוספת בזכות שליטתן בנתיבי המסחר העיקריים. המלחמות ביניהן, כמו גם מלחמות פנימיות ופשיטות ביזה קצרות של הנוודים מהערבה או מהמדבר פגעו בביטחונם של התושבים העירוניים וגם בביטחון הכפריים שנאלצו לחפש מחסה מאחורי החומות הגבוהות של הערים. אולם פשיטות אלה לא יכלו לעכב את התפתחותן הכלכלית והתרבותית של הערים, שהצרכים הכלכליים הביאו לשיקומן המחיר גם בתקופה מאוחרת יותר.

כאמור, במשך תקופה ממושכת, החולשה הפוליטית של תושבי אסיה התיכונה לא הפריעה לשגשוגם המקיף. ואולם חולשה זו התגלתה כהרת גודל בשעה שנאלצו להתמודד עם כובש מסוג חדש – כובש המשלב אינטרסים כלכליים עם אינטרסים אידיאולוגיים – האיסלאם. האימפריה האחרונה ששלטה באזור ערב בואם של הערבים – הח'אנות התורכית – התפוררה כקודמותיה, עקב חולשה פנימית ולא יכלה לחסום את הכובשים. החאניות התורכיות נלחמו אחת בשנייה, דבר שהקל מאד על הכיבוש הערבי.