שער לתרבות יפן

כתב וצילם: גילי חסקין.

     יפן עם גילי חסקין  – סרטון  

במחשבה שניה, השם "שער" הוא יומרני מדי. ראויה יותר המילה "חרך". אולם מבוא זה יכול להיות לעזר לקראת טיול ליפן.

מצגת מיפן בעת פריחת הדובדבן

https://picasaweb.google.com/108634649211556521871/TourToJapan

קיוטו, הבירה העתיקה, בתקופת האביב

https://picasaweb.google.com/108634649211556521871/TourInKyotoJapan

מצגת מחלקו הראשון של טיול ליפן, בתקופת הסתיו, מטוקיו ועד לדרך האלפינית ועד בכלל:

מצגת מחלקו השני של הטיול, מטויאמה, שלמרגלות האלפים היפניים ועד לקיוטו, ועד בכלל.

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפאן.

מבוא 

יפן איננה עוד ארץ במזרח אסיה. מרבית האנשים בעולם המודרני, מושפעים מיפאן בדרך זו או אחרת, או לפחות נחשפים לתרבותה. למרות זאת, יפאן נותרה לידה. תעלומה. יפאן נמצאת באסיה, אבל שונה מתכלית מכול תרבות אסייתית אחרת. יש ביפאן מיזוג מיוחד בין ישן וחדש, בין מסורת לקדמה. כך למשל, בערים הגדולות של יפאן, גורדי שחקים שנבנו עם ארכיטקטורה עתידני, ברי קריוקי רעשניים, צצים בין מקדשים עתיקים ובתי תה מסורתיים. ניתן למצוא דוכן של מגיד עתידות בפתחה של חנות מחשבים ומרפאה מסורתית לצדו של דוכן למזון מהיר. לצד חנויות מודרניות יחסית, נמצאות מסעדות שהרצפה שלהן מכוסה במחצלות של טאטאמי ובמרכזן תנור גחלים קטן. יש בה מלונות מסורתיים מטופחים ובהן מסעדה מושקעת ומרחצאות של מי מעיינות חמים ומלונות בהם האורחים נדחקים לתא שינה זעיר. יש בה פועלים היוצאים מהמפעל לחזות בפריחת הדובדבן וחברי יאקוזה שגופם מלא בקעקועים. הופעות רוק ותיאטרון נו, סידור פרחים וציורים אימפרסיוניסטיים. יפאן היא מיזוג קיצוני של מזרח ומערב. נזירי זן נוהגים במכוניות, זבנים בבית כל בו קדים לקראת הקונים; שלטי ניאון כתובים בכתב סימנים יפני. גלישה בטעם שעועית, לחתולים מושלכים לפח אשפה. מלונות לכלבים יקרות להפליא. יש בה שוויון זכויות ושוביניזם זכרי. אהבת אסתטיקה ומופעי מין מבחילים.

זהו שילוב מרתק ובלתי מובן של מזרח ומערב: אנשי עסקים אוחזים בתיק ג'יימס בונד ומדברים בטלפון סלולארי, מניחים מנחה במקדש בודהיסטי, או מוחאים כף במקדש שינטו. אנשים הנולדים במקדש שינטו, נישאים בכנסיה ומתים במקדש בודהיסטי. הדת ביפאן היא בעיקרה אמצעי להתקשרות עם כוחות גדולים, שבאמצעותה ניתן לבקש הצלחה, בריאות ומזל.

הגישה היפאנית לדת מעשית, סובלנית ומאפשרת שילוב בין אמונות שונות. בבתים יפאניים רבים נמצאים מזבחות בודהיסטיים לצד פינה המוקדשת לאלוהי השינטו. בנוסף להם, תורת קונפוציוס היא נדבך חשוב בתרבותה של יפאן. גם אם היא יותר מערכת אתית מאשר דת.

גיאוגרפיה

יפן בניגוד לסין וקוריאה, מנותקת מהיבשת ושוכנת על שרשרת איים ממזרח ליבשת. יש ביפאן 3000 איים, מגוונים ושונים זה מזה. מתוכם בולטין ארבעה איים גדולים: הונשו, קיושו, שיקוקו והוקאידו. ישנם עוד איים קטנים מסביב, שהידוע שבהם הוא אוקינאווה שבשרשרת איי ריוקיו. הנופים מגוונים להפליא מהפסגות המושלגות של הוקיאידו, ועד לחופים בטרופיים ולשוניות האלמוגים של אוקינאווה. חלקים גדולים מהמדינה הם שטחים הרריים ואילו המישורים שלאורך החוף מתמלאים בשטחים עירוניים. המטרופולין טוקיו-יוקוהמה הוא הריכוז העירוני הגדול ביותר בעולם. 7-% מתוך 127 מיליון תושבי יפאן, חיים לאורכו של חוף האוקיינוס השקט, בין קיושו להונשו. הארץ ברוכה במשקעים ויש בה הרבה נהרות, מפלי מים, אגמים והים שהם עשירים בדגה וציפורים. יפן משופעת ביערות ולכן הבנייה עד התקופה המודרנית הייתה בעץ ובמבוק.

מרבית המטיילים ממקדים את טיולם הראשון בדרומו של האי הונשו, אך אלו שזוכים לשוב אליה, נפעמים מהנופים הגעשיים של קיושו, מהמנזרים של שיקוקו ומהנופים האלפיניים של הוקאידו.

יפן, היא ארץ הררית, הנמצאת בשולי הלוח האסייתי, בגבולו על הלוח הפסיפי, דבר הניכר בריבוי הרי הגעש והתופעות הגעשיות הקשורות בכך. יש ביפאן שישים הרי געש פעילים. לפי אמונה עממית, יפן נישאת על דג ענקי המנענע את סנפיר הזנב שלו מדי פעם ומזעזע את המדינה. מקור האמונה הוא בריבוי רעידות האדמה ביפן. באוקיינוס השקט, ממזרח ליפן, מתחככים זה בזה הלוח הפסיפי והלוח האירו־אסייתי. מפגש זה מחולל מדי יום מאות רעידות אדמה, שמרביתן אינן מורגשות.

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של יפאן.

החוויה היפנית קשורה קשר הדוק עם אסונות טבע, שהפכו לחלק משגרת החיים. הידוע שבהם קרה ב-1911 והוא רעידת אדמה קטלנית שפקדה את סנדאי שבלב הונשו ונחשבת לאחת מרעידות האדמה הגדולות של כול הזמנים. ב-2014 התפרץ הר הגעש Ontake  הנמצא באי הונשו ביפן. גובהו של ההר 3063 מ' והוא ההר השני בגובהו ביפן. הוא אחד ההרים הקדושים ביפן ומשמש יעד לעולי-רגל החל מ 1792. (פעילותו הראשונה היתה בשנת 1979, לאחר שנרדם ל-300,000 שנה). האפר הגעשי כיסה מאות עולי רגל. אירוע זה ממחיש בצורה מצמררת עד כמה שבירים החיים בארץ השמש העולה.

ראו באתר זה: תופעות געשיות בעולם.

יפן, הינה קודם כל ארץ מזרח אסייתית. כמו הסינים והקוריאני, הם משתייכים לגזע המונגולואידי, המתאפיין בשיער שחור וחלק, עצמות לחיים בולטות ובעפעף הגורם לעין להיראות כאילו היא מלוכסנת. היפנים רואים את עצמם כבני גזע אחיד ומתגאים בהומוגניות של ארצם. יחד עם זאת, חיים ביפאן גם בני טיפוסים אחרים, כמו בני איינו הקווקזואידים שנדחקו לצפון ובני אוקינאווה, שהם טיפוסים פרוטו מלאיים, החיים בדרום. כמו כן, יש בה קהילות קטנות של קוריאנים ושל סינים.

היפנים מתייחסים לפעילות ספורטיבית, אמנותית ואפילו לתחביבים, ברצינות יצרה. ענפי הספורט המסורתיים משקפים ערכים תרבותיים, רוחניים ומדה רבה, גם אסתטיים. בכל ענף כזה, מקדשים את ה"דו", שהוראתו דרך. בין הענפים הפופולריים אפשר למנות את הקיודו (קשתות), ג'ודו , קנדו וקראטה וכמובן את הסומו, הספורט הלאומי של יפאן. לצדם של אלו, התפתחו ביפאן הכדורגל והבייסבול. המודרניזציה של יפאן והחשיפה שלה למוזיקה מערבית, לא הקטינו את מספר אוהדי אומנויות הבמה המסורתיות – נו וקבוקי. היפנים ממשיכים להינות מצפיה בזיקוקי די נור בקיץ, בפריחת הדובדבן באביב והשלכת של עציה אדר, בסתיו. בילויים אלו שמתוארים כבר ברומנים של תקופת היאן (קיוטו, החל מהאה ה-10) ובהדפסי העץ מתקופת אדו (מאות 17-19).  התשוקה היפנית לחדשנות ולקדמה לא דחקה את המסורת התרבותית. פריחת הדובדבן, הסאקורה, ממזגת אהבת טבע ואסתטיקה. אלפים נוהרים אל העצים הפורחים, לאירועי "חנאמי", שמשמעם "הערצת הפרחים". הדובדבן אינו רק סמל למזל טוב ולהתחדשות, אלא גם תזכורת ליופיו החולף של עולמנו ויופיים של הפרחים, הקמלים במהירות מסמל את חייו של הסמוראי.

ראו באתר זה: יפאן בפריחת הדובדבן

היסטוריה

ייתכן שהתפתחות התרבות של יפן, קשורה כמו במקרים של סין והודו, לגידול האורז. האורז ניתן לאחסון לתקופה ממושכת ולכן ניתן לאגור ולסחור בו במרחקים ארוכים. האורז סיפק מחייה לאנשים רבים ולכן התפתחו אוכלוסיות גדולות וצפופות יותר מאשר במזרח התיכון ובאירופה. גידול האורז הוא עיסוק עתיר עבודה וארגון. המשקיע זכה ליבול טוב ומי שלא טרח ועבד זכה ליבול דל. האורז העניק תמריץ לחריצות. בשיטת העיבוד. מי שעבד יחד עם שכניו, הצליח. החקלאות הביאה להופעת המדינה. המדינה פיקחה על המים, בניית סכרים, הובלת המים למרחקים וחלוקתם. היא כרתה תעלות והקימה אגמי אגירה. ככל שרבו גבולות המדינה, כך גדלו ההכנסות של מעמד השליט מהמסים שהוא גבה מהאיכרים. ביפן לא התפתח גידול בהמות למאכל, שוורים ופרות שימשו לחריש ולתובלה.

ראו באתר זה: קיצור תולדות יפאן המסורתית.

המרחק הקצר ביותר בין יפן ליבשת הוא 180 ק"מ המפרידים בין האי קיושו לחלק הדרומי של קוריאה. מרחק זה גדול כדי להגן על יפן מכיבושים מהיבשת. יפן ניצלה מכיבושים כי הסינים והקוריאנים היו בעלי אוריינטציה יבשתית ולא התעניינו במסע מעבר לים.

הניתוק הפיסי של יפן מהיבשת גרם להתפתחות חומרית מאוחרת של יפן, אחרי סין וקוריאה.

האזכור המפורט הראשון של יפן הינו בכרוניקות של סין בסוף המאה ה-3 לספירה בשושלת ווי. מסופר שהאנשים חיים באיים ההרריים באוקיינוס ממזרח לקוריאה. השם שכינו הסינים את היפנים היה "וא" שהוראתו "גמד".

הקיסר שנחשב לצאצא של אלת השמש היה היחידי, שיכול היה לתווך בין האלים לבין בני האדם, ורק תפילתו יכלה להבטיח שהטבע ייטיב עם עובדי האדמה. הקדושה הזו גרמה לכך שאיש לא העז להחליף את המשפחה הקיסרית. קדושתם וריבוי תפקידיהם הדתיים הקשו על הקיסרים להתפנות לניהול שוטף של המדינה, והם נטו להעביר את התפקיד הזה לאחד מבני משפחתם.

הים הרחיק את יפן מהישג ידם של שכניה ומחמדנותם. פעמיים בהיסטוריה שלה נענתה יפן לאתגר שנכפה עליה מבחוץ ובמקום להילחם באויב, למדה ממנו ואמצה את תרבותו לטובתה.

ההשפעה הסינית

התרבות הגבוהה הראשונה שהגיעה ליפן היתה התרבות הסינית, אך להבדיל מקוריאה ווייטנאם, יפן מעולם לא נכבשה על ידי סין. כל מה שהיפנים קלטו מסין, לא נעשה בכפייה. הצבאות היפנים שהתערבו במלחמות הפנים של קוריאה במאות הראשונות לספירה, הביאו איתם הביתה את מה שלמדו שם. התרבות הזרה, החדשה, העניקה יוקרה לקיסרי יפן.

ההשפעה הסינית העשירה את התרבות היפנית אך לא דחקה אותה. ההשפעה הסינית באה לידי ביטוי קודם כל בשפה. ליפנית נכנסו מלים רבות מסינית, שלא דחקה את היפנית, אלא אפשרה צורות נוספות של התבטאות. עם המילים הסיניות הגיע גם כתב הסימניות הסיני, הקרוי "אותיות האן" (קנג'י), על שם השושלת שבזמנה נקבעה צורתו הסופית. במשך הזמן הפכה ידיעת קרוא וכתוב והכרת הקלאסיקה הסינית לסימן ההיכר של המעמד הגבוה ביפן, כפי שהיה בקוריאה ובסין. לסימניות הסיניות היתה השפעה מכרעת על התרבות היפנית. הן צירפו את יפן למעגל הציוויליזציה הסינית, אפשרו ליפנים להבין את אוצרות התרבות של סין, וטפחו את החוש האסתטי שלהם.

ראו באתר זה: תולדות יפן בעת העתיקה.

יפן תנהג בדרך דומה, במאה ה-19, כאשר תתמודד עם האתגר המערבי, לא בדרך הסינית של מאבק, אלא בדרך של קבלה ואימוץ, דבר שיסייע לה להפוך למעצמה תוך זמן קצר.

ייתכן שהנוכחות הדומיננטית של המעצמה הסינית "מעבר לדלת", לא רק סייעה ליפנים לאמץ חלקים רבים של הציוויליזציה הסינית (כתב, דת, פילוסופיה, אלא דווקא את ערכי המערב. נוכחותה המסיבית של סין גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". [גם את הקביעה הזאת ראוי לסייג כמובן. בתקופות שונות של ההיסטוריה היו אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני וראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית]. "תפיסת העליונות הזאת, מנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. מעבר לכך, היא גרמה להן, גם בשלבי התפוררותן, להשקיע משאבים עצומים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרויקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה אתו את ארמון הקיץ שלה. לעומת זאת, במקרה של יפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.

דת

דתה של יפן העתיקה ושל רוב היפנים כיום היא דת השינטו. דת טבע. לדת זו לא היה מסייד מסוים ולא היתה לה מערכת של חוקי מוסר. האמונה היסודית שלה היא שהעולם מלא אלים (קאמי) היכולים לעזור לבני אדם, אך גם לפגוע בהם. כל אדם עשוי להפוך לאל במותו ולפיכך הפולחן הוא גם פולחן האבות.

מספר האלים הוא עצום. האלים דומים לבני אדם: נולדים, בעלי מגדר, בעלי רגשות אוהבי מזון ותענוגות. הם פועלים מעל לבני האדם ולכן הם קובעים את גורלם. ההפרדה הפונקציונאלית בין האלים אינה ברורה ואלים רבים ממלאים את אותה פונקציה עצמה. כל אל יכול להזיק או להועיל, תלוי ליחס שהוא מקבל. האלים שוכנים ביפן "ארץ האלים". החשובים יושבים בשמים ומדי פעם יורדים לאדמה. אחרים מתגוררים בארץ בעיקר על ראשי ההרים, לכן רבים הם ההרים שקודשו ביפן. האלים מעורבים בעבודת האדמה. בראשית הקיץ הם מסייעים לשתול את האורז, בחורף הם חוזרים לביתם.

השינטו שרד שלא כמו דתות טבע אחרות, הודות לגמישות ולסובלנות שגילה כלפי דתות אחרות והסובלנות שגילו כלפיו.

הגבול בין הקודש לחול הוא שער סמלי הנקרא טוריאי (מושב הציפורים), בין השער למקדש מצוי אגן לשטיפת ידיים והפה. המקדש עשוי עץ פשוט וניצב כמו הבתים הקדומים של יפן. הוא מצוי על כלונסאות כדי להרחיקו מהטומאה. במקדשים אלו אין פסלים או תמונות של האלים, אולם מצוי בכל מקדש חפץ קדוש (גושינטאי) שבו שוכנת האלוהות. לרוב זה מראה-סמלה של אלת השמש, לפעמים חרב או אבן יקרה. החפץ שמור בתוך ארון ולא נחשף לקהל.

לא מתפללים בתוך המקדש אלא ניצבים בפתח וכל אחד יכול לבוא, המתפלל מושך בפעמון או מחיאת כף פעמיים, הוא מצמיד את שתי כפות ידיו זו לצד זו, קד בראש ומשמיע את תפילתו בסיום הוא מוחא כף. הסימן המציין כי הסלעים והעצים קדושים זה החבל שכרוך מסביב. הנייר והחבל קיבלו מעמד של קדושה והם מופיעים במקדשים ובסביבתם בצורות שונות.

בכל מקדש שינטו נהגו לשמח את האלים, מגישים להם אורז מבושל ויין אורז. הכוהנות (מיקו) המשרתות במקדש היו שמאניות שנכנסו לטראנס באמצעות הניגון והריקוד כדי ליצור תקשורת עם האל. כל מקדש מבצע חג ססגוני – "מאצורי" – הנערך בדרך כלל בקיץ ולקראת החג תולים בפתח המקדש חבל קש שממנו משתלשלות פיסות נייר לבן והכוהנים עורכים טקסים של שירה, ריקוד וניגון דתיים הקרויים "קאגורה". השיא הוא כאשר מוציאים דגם של המקדש מיקושי וקבוצה של צעירים עירומים למחצה נושאים אותו בעזרת שני מוטות. בתוך המיקושי מצוי החפץ הקדוש.

חגי השינטו הם עליזים ומהווים הזדמנות לחגיגה באוכל, שתייה וריקוד. ישנו גם יסוד הומוריסטי וארוטי והקשר בין פריון האדמה ופריון האדם. במקדשים רבים מצויים פסלי איבר מין גבריים ונשיים ונחשבים לסגולה לפריון. אין השינטו רואה במין חטא או חולשה ולכן אין נזירות והכוהנים שלה מתחתנים. בדת זו אין כללי מוסר אך יש הקפדה על הטוהרה והטומאה.

השינטו היא דת אסתטית, הרואה ביופי קדושה. המקדש חייב להיות תמיד נקי ויפה מקדשים רבים מצויים במקום של נוף מרהיב, היופי הוא של הטבע ולכן המקדש הוא צנוע. ופשוט. השינטו היא דת לאומית, עצמאותה של יפן הוצגה בשינטו כהוכחה לכך שהאלים מגינים עליה. השפה היפנית נחשבת לקדושה ורק מי שמפעמת בו הרוח היפנית יכול להבין אותה ולקיים בה קשר עם האלים.

ראו באתר זה: שינטו.

הבודהיזם

באמצע המאה ה6 הגיע הבודהיזם ליפן בגרסה הסינית. לאחר ויכוח בין מלומדים, הציע הקיסר להקים מקדש בודהיסטי לניסיון, מבלי לפגוע במעמד של הכוהנים השינטואיסטיים, על מנת לראות אם יש בו קללה או ברכה. אך דומה היה שאלי יפן זועמים: זמן קצר אחרי הקמת המקדש פרצה מגפה, ומתנגדי הדת החדשה שרפו את המקדש והשליכו את המקדש והשליכו את הפסל והסוטרות לתעלת מים.

בעקבות התפתחויות פוליטיות ביפן, הבודהיזם קיבל את חסותו של הקיסר בידאצו, שבנו  הפך לבודהיסט. קיסר יפן המשיך להיות אל שינטואיסטי וכוהן דת השינטו, למאמין ופטרון של הדת החדשה, מבלי שהדבר יפגע בקדושתו הקודמת. קבלת הבודהיזם לא נעשתה על ידי המרת דת כי הבודהיזם לא בא במקום השינטו, אלא נוסף עליו.

תחילה נקלט הבודהיזם בקרב המעמד הגבוה, כי הבנתו דרשה השכלה ויכולת קריאה של הסוטרות בסינית, אבל בהדרגה הוא חלחל גם לשכבות אחרות. להיות בודהיסט, פירושו להשתייך לציביליזציה הגדולה של היבשת. הוא העניק תכנים רוחניים עמוקים שחסרו בשינטו, כמו עקרונות מוסריים ודרך לגאולת הנפש. הוא טיפח את הלמדנות ואת ההבנה של טקסטים פילוסופים קשים. הוא פנה אל החוש האסתטי: המקדשים, הפגודות, הפסלים, הציורים וכו'. הבודהיזם הציע גם יתרונות מעשיים: תומכיו טענו כי הוא מגן על המדינה מפני סכנות חיצוניות ופנימיות, נוסף להגנה שהאלים השינטואיסטים מעניקים לה. לפרט הוא הציע ריפוי ממחלות והצלחה בחיים.

הכמרים הבודהיסטים עסקו ברפואה סינית, הרואה במחלה הפרה של האיזון הטבעי בגוף ומטפלת בה בתרופות עשביות, תרגילי נשימה וגירויים שונים כמו דיקור, עיסוי או צריבה. באופן זה קיבל ביפן הבודהיזם, שבמקורו שלל את חשיבות העולם הזה, צביון של דת המסייעת לאדם בחייו.

במשך הזמן יצרו שתי הדתות חלוקת עבודה ביניהן: המקדשים הבודהיסטים נטלו על עצמם את הטקסים הקשורים במוות: לוויות, שרפת מתים, קבורות ואזכרות. במקדשים השינטואיסטים המשיכו לקיים את החגיגות העליזות ואת טקסי הפריון. בתוך המקדשים הבודהיסטים הוצבו פסלים שינטואיסטים  וליד המקדשים השינטואיסטים נבנו מקדשים בודהיסטים שישמרו עליהם. המקדשים השינטואיסטים הושפעו מהארכיטקטורה ונבנו כמו המקדשים הבודהיסטים. קיסרי יפן, אף שהיו עצמם כוהנים של אלת השמש, היו בו בזמן גם פטרונים של הדת הבודהיסטית ולאחר פרישתם הפכו לנזירים בודהיסטים.

הבודהיזם הכניס ליפן את הנזירות, הנזיר נטש את המסגרות הקודמות שלו: משפחה, משרה והצטרף למסגרת חדשה של המנזר. המנזרים קיבלו תמיכה ממשלתית ותרומות מהמאמינים. אחדים מהם התעשרו ורכשו השפעה רבה, אך השלטונות נזהרו שלא לתת להם כוח פוליטי.

קבלת הבודהיזם החישה את קליטת התרבות הסינית. בתקופה זו הופיעו ביפן ארכיטקטורה, פיסול וציור בעלי תוכן בודהיסטי בנוסח סין וקוריאה. תפקידם העיקרי של נזירים, לאורך כל ההיסטוריה של הבודהיזם היפני, ודאי בראשיתו, היה קיום טקסים לפיוס רוחות המתים, בין אם של המעמד השליט, או של אויביו. כמו במדינות בודהיסטיות אחרות, באמצעות תמיכתם בממסד הבודהיסטי, קיוו שליטי יפן לצבור זכויות שיבטיחו את שלטונם ובטחון ארצם.

זרמים בודהיסטיים

תקופת קאמקורה במאה ה-12, מסמנת שינוי בבודהיזם היפני שכן בה החלו מתפשטות ביפן תנועות של בודהיזם עממי. כתות ‘הארץ הטהורה’ (יפנית: ג’וֹדו, וג’ודו-שינשוּ) פישטו את הפרקטיס הבודהיסטי המורכב לאמונה בבודהה אמידה. כתות אלו הציעו גאולה לאחר המוות בדמותה של ‘ארץ טהורה’ – גן-העדן של הבודהה אמידה, אליו הוא נושא את מאמיניו לאחר מותם. מכיוון שכת ‘הארץ הטהורה’ לא דרשה ידע מעמיק של התורה הבודהיסטית, ריטואלים מורכבים, או תרגול פיזי מפרך היא הפכה במהרה לפופולארית ביותר מבין הכתות הבודהיסטיות ביפן מאז ועד היום.

נזיר בשם סאיצ'ו ייסד את כת הטנדאי, שהטיפה פרישות ונזירות ולחיים שלווים בחיק הטבע. סאיצ'ו, שקיבל את התואר "דאישי", היינו, "המורה הגדול", פיתח את האמונה בגן עדן וגיהינום. מכיוון ששלב הנירוונה בבודהיזם, קשה מאד להשגה, יכול גם אדם רגיל, החי חיים נכונים, להיוולד מחדש בגן העדן, שם יפסיק להתגלגל. נזיר אחר, בשם קוקאי, שאף הוא למד בסין, ייסד את כת שינגון, סוג של בודהיזם טנטרי. הטנדאי והשינגון היו מאד פופולאריים בתקופת היאן ונקראו יחד בשם "תורת הסוד".

בתקופת הפלישות המונגוליות צמחה ביפן כת בודהיסטית חדשה, שלא היתה קשורה בכת מקבילה בסין, הקרויה על שמו של הנזיר ניצ'ירֶן. הוא הטיף למיזוג של לימוד, מוסר ופולחן. ייחודו של ניצ'ירן היה בקנאות הדתית שלו הוא דבק בכתב קודש אחד בלבד: "הסוטרה של הלוטוס", וטען שבה מצויה כל האמת. ניצ'ירן גילה עניין במדינה ודיבר על שכר ועונש קולקטיביים. בראייתו האפוקליפטית של ההיסטוריה הלאומית נבדל מן ההוגים האחרים, שהתעניינו בגאולת הפרט יותר מאשר בגורל המדינה. בשנת 1269 כתב ניצ'ירן את ספרו "הדרך להגשמת האמת והגנת המדינה" ובו פיתח את הרעיון שיפן נמצאת בסכנה גדולה והדרך היחידה להצילה היא לדכא את כול הכתות האחרות ולדבוק בסוטרה של הלוטוס. "ניצ'ירן שו" (כת ניצי'רן), שנוסדה על ידי תלמידיו, הפגינה קנאות דתית ועסקה במיסיון. הכת נרדפה לעתים על ידי השלטונות אך הדבר רק הגביר את כוח המשיכה שלה. במשך השנים התפצלה הכת לכתות משנה רבות. כוח המשיכה של הארגונים הקשורים בה נובע מהלהט המיסיונרי, מן הארגון המשוכלל, העיסוק בחיי העולם הזה והרגישות לצורכי המדינה. כיום ג'ודו שו, ג'ודו שנשו, זן וניצ'ירן שו, הן הכתות הבודהיסטיות הגדולות ביותר ביפן ולכול אחת מהן כתות משנה רבות

קונפוציוניזם

בנוסף לבודהיזם, קיבלה יפן מסין את התורה החברתית והפוליטית הקרויה קונפוציוניזם. בניגוד לבודהא, התייחס קונפוציוס בחיוב אל העולם הזה וראה במשפחה, בחברה ובמדינה את המסגרת שבהן יכול האדם למצוא את תיקונו. את הסבל הקיים בעולם יחס לקלקולים במערכת החברתית והפוליטית. הערך החשוב ביותר בתורתו הוא ההרמוניה. כשם שהשמש והירח זורחים ושוקעים כסדרם ועונות השנה מתחלפות, כך גם על החברה האנושית להיות מערכת הרמונית. היחידה החברתית הטבעית היא המשפחה, ועל המערכות החברתיות האחרות להתנהג על פי הדגם הזה. המשפחה היא גוף היררכי: הילדים מצייתים להורים, הצעירים מצייתים למבוגרים, הנשים מצייתות לגברים. ציות זה נעשה כאשר כל פרט יודע את התפקיד שנועד לו: הבכיר דואג לזוטר, הזוטר מכבד את הבכיר. אם החברה תתפקד כמשפחה וכל אחד ימלא את תפקידו, תשרור הרמוניה. כך גם העם צריך לציית למלך ולתפקידו מתוך אהבה ואמון. מאחר שהחברה היא חלק אינטגרלי של היקום, יגרום שלטון טוב לכך שגם הטבע ייטיב עם האדם. לעומת זאת אם יתרשל המלך במילוי תפקידו וינהג בעוול וחמס, יתפרע העם, יפרצו סכסוכים ומלחמות, וגם השמים יביעו אי שביעות רצונם באמצעותם פגעי טבע.

הקונפוציוניזם ייחס חשיבות לנימוסים וטקסים, שבהם מבטא האדם את מקומו בחברה ואת התייחסותו למערכת שבה הוא נמצא. ההרמוניה החברתית דורשת שכל אחד יתנהג בצורה נאותה כלפי מי שמעליו ומי שמתחתיו. הדמות האידיאלית  בקונפוציוניזם הוא האיש המשכיל והמנומס, המעורב בין הבריות ומשמש בתפקיד ציבורי. אף שבמקורו לא היה הקונפוציוניזם דת, במשך הזמן הוא הפך לדת.

הקונפוציוניזם התקבל ביפן בעיקר כמשנה חברתית פוליטית, שהעניקה גושפנקא מוסרית לשליטים ותבעה מהעם ציות להם מתוך הכרת תודה. היפנים לא קיבלו את היסודות הדמוקרטים שבקונפוציוניזם: הזכות להפיל שלטון גרוע ופתיחת השירות הציבורי לבעלי הכישרונות. החברה היפנית נשארה מעמדית, והשלטון בה נותר בידי אצולה תורשתית. העיקרון הקונפוציוניסטי שהמשכילים צריכים לשלוט במדינה התקבל: פירושו היה הענקת ההשכלה לבני המעמד השליט. היפנים התרשמו מההיבט האסתטי של הקופוציוניזם: הנימוסים הסינים; קידות, מילות כבוד, שימוש במקלות אכילה, הלבוש של המעמד הגבוה, הפכו לסימן היכר של האצולה היפנית.

ראו באתר זה: קונפוציוניזם

בתחום המשטר קיבלו היפנים את המסגרות הסיניות, אך התוכן שלהם שונה. הקיסר הסיני היה השליט המוחלט בארצו וניהל את המדינה באמצעות מנגנון ביורוקרטי גדול. הקיסר היפני היה לרוב דמות ייצוגית. הוא נהנה ממעמד אלוהי, אך השלטון המעשי היה בידי שריו ויועציו מבני האצולה. מעמדו הקדוש הגן עליו מפני הפלת השושלת, אך גם מנע ממנו את היכולת לנהל את ענייני המדינה.

ההשפעה הסינית עודדה את המסורת היפנית בכך שהעניקה לה אפשרות ביטוי בכתב. ההנהגה התרבותית הייתה בידי חצר הקיסר, שטיפחה את המשוררים והאומנים, כינסה את יצירות הספרות ובנתה את המקדשים הגדולים.

הקיסר

הכרוניקות היפניות הקדומות מדגישות את קדושתה של יפן ואת מעמדה האלוהי של השושלת הקיסרית. להבדיל מסין, שם היה הקיסר השליט המוחלט של ארצו וניהל את המדינה באמצעות מנגנון בירוקראטי גדול, הקיסר היפני היה בעיקר דמות ייצוגית. הוא נהנה ממעמד אלוהי, אך השלטון המעשי היה בידי שריו ויועציו מקרב בני האצולה. מעמדו הקדוש הגן עליו מפני הפלת השושלת אך גם מנע ממנו לנהל את המדינה. הוא היה קדוש בהרבה מעמיתו הסיני, אך גם חלש יותר.החל מהמאה השביעית ובייתר שאת מהמאה ה-12, ניהלו את יפאן, להכה למעשה,  מפקדים צבאיים שנקראו "שוגון".

 הסמוראים

מאפיין נוסף של התקופה הוא התפתחות מעמד הסמוראים, מעמד הלוחמים, שזכה לעדנה וצבר עוצמה רבה, הכנסות המדינה ממסים לא הדביקו את הוצאות ולכן נוצר צורך מתמיד להרחיב את שטחי העיבוד. ניהול האחוזות, השמירה עליהן, הטלת המרות על האיכרים וגביית המס הצריכו כוח אדם מיומן. את החלל שנוצר מילאו משרתים חמושים, רכובים על סוסים, שניהלו למעשה את השואן (אחוזה), שמרו עליו וגבו את המס מן האיכרים. משרתים אלה היו כפופים לבעל השואן ששכר אותם ולא למדינה. בעלי זרוע חמושים אלו נקראו בושי (Bushi), היינו לוחם", או "סמוראי", היינו משרת. ככל שנחלש כוחו של השלטון המרכזי, כך התחזק מעמד הסמוראים.

עלייתו של מעמד הסמוראים משתקפת בספרות התקופה ובאומנותה, המפארות את חיי הגבורה, ועוד יותר, את מות הגבורה של הלוחמים המקצועיים, שרכשו לעצמם עמדת כבוד בחברה היפנית וזכו להערכה כללית בעם. הם סיגלו לעצמם מערכת של כללי נאמנות, כבוד ולוחמה, שנודעה אחר כך בשם "בושידו". הסמוראים השפיעו על יפן. הם שמרו על העוצמה הזאת והם שמרו עליה אפילו לאחר ביטול המעמדות, כי בעצם אז, כל האליטה היפנית והפוליטיקאים היפניים באו ממעמד הסמוראים והם אלה שעיצבו את יפן המודרנית.

לאורך כל תקופות ההיסטוריה היפנית, הסמוראים היו מאוד הטרוגניים: היו סמוראים בעיר, ובכפר, סמוראים עם אדון וסמוראים חסרי אדון = רונין, היו סמוראים פוליטיים, שהיו בנים למשפחות מפוארות והיו כאלה שהצליחו עד תקופת אדו להפוך לסמוראים למרות שלא נולדו למעמד הסמוראים. היו כאלה שוויתרו על הסמוראיות שלהם, כי הם לא הצליחו להתפרנס.

זו הייתה קבוצה מאוד הטרוגנית ולמרות ההטרוגניות שלהם, הם מזוהים עם האביר היפני. זהו סמל הערכים היפניים, החיוביים ושל כל מה שיפה ביפן עד היום, מאוד דומה לאביר האירופאי.

בתקופה הפיאודלית של יפן, נשלטה הקיסרות על ידי משפחות מקומיות חזקות (נקראו דאימיו) וכן בידי מצביאים צבאיים. הקיסר המשיך להיות דמות כמעט ייצוגית בלבד, ולרוב היה מתומרן על ידי השליטים בפועל, על אף אלוהותו וקדושתו. התקופה הפיאודלית החלה במאה ה-12 ונמשכה ברצף עד למאה ה-19, כאשר החלוקה הפנימית בתוך התקופה נעשית לפי משפחת השוגון השולט, או הבירה של התקופה. במשך למעלה מאלף שנה, לא ידעה יפן פלישות מבחוץ. אולם דווקא במאה ה-13 בתקופת התחזקות הסמוראים, נפרצו הסכרים.

הניצחון היפני על המונגולים במאה ה-13 העניק למעמד הבושי תחושת עליונות מלחמתית, תחושה שליוותה את לוחמיה של יפן עד לשנת 1945. בנוסף לכך, שכנע הניצחון את אחרוני הספקנים שהשוגונות הנה שליטה טובה יותר מהממשלה האזרחית בראשות החצר הקיסרית.

ראו באתר זה: הסמוראים.

הגנים

סביב מקדשי הזן הוצבו סלעים, שבילים, פנסי אבן ואגמים קטנים. לא היו בהם פרחים כי הם נחשבו לצעקניים. העיקרון האסתטי בגינון ובאומניות אחרות היה סאבּי ("בדידות יפה"). ככל שהדברים נראים ישנים ומוזנחים יותר, כך הם יפים יותר, וישנם גנים שהדגש בהם הוא האזוב. האבנים ממלאות תפקיד חשוב בכך שהן מסמלות את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, בנו אותם עם הרבה מחשבה ותכנון.  "גן האזוב" שעל יד מקדש סֵיהוֹג'י בקיוטו, מורכב מעצים ואזוב בלבד. האזוב, על צורותיו השונות, מסמל את היושן. אף שבבניה לא השתמשו היפנים באבנים, בגינון מלאה האבן תפקיד חשוב. "גן האבנים שעל יד מקדש ריואנג'י" עשוי רק חול גרוף ומספר אבנים המסמלים את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, כי הושקעו בהם הרבה מחשבה ותכנון, אך יש בהם פשטות והפשטה; צורה שלא קיימת במערב.

עקרון אחר בגינון היה המזעור. הגן היפני שיקף את העולם בצורה מיניאטורית על הריו, ימיו ונהרותיו. היו גנים ננסיים על יד בתים ומקדשים. עקרון זה בולט בצמחים ננסיים – "בונסאי", טכניקה שהגיעה מסין ושוכללה ביפן. על ידי חיתוך שורשים, גיזום והעברה מעציץ לעציץ הצליחו אדריכלי הגן היפנים למזער כל עץ לממדים ננסיים, כך שיוכל לשמש כקישוט. העץ הננסי הוא טבעי מבחינת דמיונו לעץ אמיתי, אך הוא מלאכותי מבחינת הדרך שבה עוצב.

ראו באתר זה: הגן היפני

שוגונאט טוקוגאווה

במאה ה-16 נפגשת יפן לראשונה עם המערב. התגובה הראשונה היתה הסתגרות והתבדלות ולאחריה איחוד יפן לקראת סוף המאה, על ידי אודה נוֹבּוּנָאגָה, בן סמוראים, שהצליח בכישרונו של הצבאי לכבוש כמה מחוזות בהונשו המרכזית ועוזריו טויוטומי הידֶיושי, וטוקוגאווה אייאסו. שלושה מצביאים שניחנו בחזון, עורמה ואכזריות וידעו לשלב עוצמה צבאית עם דיפלומטית. אייאסו טוקוגאווה, ששירת שנים רבות את נובונאגה ואחר כך את הדיושי, היה בראשית המאה ה-17 לשליט העליון של יפן, אך לא העז לשבור את המשטר הפיאודלי או ליטול לעצמו את הקיסרות. הוא דרש וקיבל תואר "שוגון" מן הקיסר בשנת 1603. כך החל שלטון השוגונים לבית טוקוגאווה, שנמשך למעלה מ- 260 שנה.

אייאסו העתיק את מקום מושבו למזרח, הרחק מההשפעות המשחיתות של קיוטו. הוא החל מתגורר בעיר אדו כבר בשנת 1590, ושם הרחיב את המבצר והקיפוהו בתעלות מים. אדו הפכה לבירת השוגון, ושוב נוצרה שניות בין בירה מזרחית לבירה מערבית (קיוטו עם הקיסר ומשפחות האצולה). תקופה זו מכונה "תקופת אדו".

כדי למנוע הישנות תוהו ובוהו פוליטי כפי ששרר ביפן במשך מאות שנים, הנהיגו אייאסו ובניו חלוקה מעמדית נוקשה, בה כל אדם נשאר במעמד שבו נולד. אימצו את המבנה החברתי המעמדי של סין.

לעומת סין, שבה היו מעמדות פתוחים, המעמדות ביפן היו סגורים ותורשתיים. החלוקה החדה ביותר היתה בין הסמוראים – המעמד העליון, השליט (לוחמים), לבין האנשים הפשוטים

במהלכה של תקופת אדו חלו ביפן התפתחויות כלכליות רבות. בין התפתחויות אלו ניתן למנות את התפתחות הערים, פיתוח רשת ענפה למשלוח סחורות בתוך המדינה והקמת שכבת תעשייה זעירה.

ההתפתחות המרשימה ביותר בתקופה הזו הייתה התפתחותן של הערים; הודות לריכוז מוסדות השלטון ומושב הסמוראים. אדו באותה תקופה, הפכה לעיר הגדולה בעולם, כשאוכלוסייתה מונה כמיליון נפש. בשנת 1700 היא הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם. בעוד שאוסקה וקיוטו מונות כל אחת כ-400,000 נפש. ערי-טירה רבות נוספות חוו גם הן גידול משמעותי במספר תושביהן. למעשה, כמעט כל הערים הגדולות ביפן של היום היו מרכזים של דאימיו בעבר. בסוף המאה ה- 18 כ- 17% מהיפנים התגוררו בערים, המונות יותר מ- 3000 נפש – שיעור גבוה מזה של סין, ודומה לזה שבמערב אירופה באותה תקופה.

השלום שהשתרר בארץ הביא לפריחה כלכלית, ויפן הפכה בהדרגה לחברה קפיטליסטית מבחינה כלכלית, תוך שהיא מנסה לשמור על מסגרותיה החברתיות והפוליטיות הפיאודליות.

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו

חדירת המערב

כבר במוקדם הבינו שליטי שושלת טוקוגווה כי השפעות זרות עלולות לחתור תחת מעמדם, ולקראת אמצע המאה ה-17 נעלו את שערי יפן בפני זרים.

למרות שליפן הייתה היכולת לפתח את הידע שרכשה לעצמה, ההתפתחות המואצת של התעשייה במערב בזמן המהפכה התעשייתית במאה ה-18, יצרה לראשונה פער יכולות גדול בין יפן למערב, פער שהתבטא בעיקר בנחיתותם של הטכנולוגיה וכלי הנשק היפניים מול אלה המערביים, ואשר לא התקיים בתחילתה של תקופת אדו. פער טכנולוגי זה היה אחד הגורמים שהביאו להפסקת ההתבודדות היפנית בסופה של תקופת אדו.

אט אט החלו נשמעים קולות ברחבי המדינה שקראו להדחת השוגונות מהשלטון ולחזרה לשלטון מאוחד וסילוק הזרים תחת מרותו של הקיסר. אולם קולות אלו לא הגיעו לחלונות הגבוהים של השוגונות, שהייתה עסוקה בחיזוק המדינה במישור הכלכלי כנגד מעצמות המערב, לאחר שחזתה בהתמוטטותה של סין מול מעצמות אלו במלחמת האופיום הראשונה (1839-1842). גורמים אלו הגיעו להכרה שיש לשחרר את יפן משלטון טוקוגאווה וממשטר השוגונות שכבלו את שכבלו את החברה והמדינה ומנעו את התקדמותן.

הגעת הזרים מחדש לחופי יפן רק החישה למעשה את המאבק הפוליטי המורכב שהתנהל ביפן זה מכבר בין משטר השוגונות לקואליציה של מבקריו.

מאמציה של השוגונות להחזיר לעצמה את כוחה השלטוני על ידי פיתוח צבא מודרני בסיוע מדינות המערב לא עלו יפה וזאת בעקבות ההתנגדות בעם לפתיחות כלפי המערב. עם מותו של הקיסר בשנת 1867 ירש אותו בנו בן ה-16 מוצוהיטו, שתמך במתנגדי השוגונות וקבע לתקופת שלטונו את השם "מייג'י" ("שלטון נאור"), שם שגם אימץ לעצמו. עם עליית הקיסר החדש לשלטון החלו תומכיו דוחקים באנשי השוגונות להחזיר לקיסר את הסמכויות השלטוניות ובתחילת 1868 גרמו להדחת השוגון מהשלטון. בעקבות הדחת השוגון פרצה מלחמת אזרחים בין תומכי השוגון לתומכי הקיסר (מלחמת בושין), מלחמה בה ניצחו תומכי הקיסר. זו היתה תחילת "הרסטורציה של מייג'י", שבה סולקו שרידיו של השלטון הפיאודלי ויפן נעשתה בתוך זמן קצר למדינה מודרנית.

בתקופה זו חדרה ליפן תרבות המערב, הונהגו בה תיעוש מהיר ותיקונים חברתיים, והוקמו צבא וצי חזקים. יפנים רבים נשלחו ללימודים בחו"ל, וביפן גופא הונהג חינוך חובה. ב-1889 אומצה חוקה ראשונה ביפן המודרנית. כל סמכויות השלטון רוכזו בידי הקיסר, אך למעשה שלטה בארץ אוליגרכיה של בתי אצולה.

הרסטורציה של מייג'י

תקופת מייג’י (1868-1912) היא תקופה מרתקת בהיסטוריה היפנית. במקום ניסיון עקר להילחם במערב, כפי שניסתה סין במלחמת האופיום, החליטו מנהיגי יפן בתקופת מייג’י לחקות את המערב וללמוד ממנו על מנת להפוך את יפן למדינה מתועשת ומודרנית כמו מדינות המערב. בפרק זמן קצר יחסית, 44 שנים בלבד, הפכה יפן ממדינה פיאודלית למעצמה מודרנית ומתועשת. הרסטורציה של מייג'י עוררה ביפן רגשות לאומניים עזים, והתרפקות על העבר המפואר, שבלבו נאמנות חסרת מצרים לקיסר ודבקות ב"דרך הלוחם" (בושידו, קוד האבירות היפני).

פתיחת יפן התרחשה בשעה שתחושת העליונות הגזעית במערב התקרבה לשיאה. היפנים הטמיעו את המדרג הגזעי שהיה מקובל במערב, אך היו גם נחושים לשפר את מיקומם הלאומי והגזעי באופנים שונים. הדרך המרכזית הייתה שיפור מעמדה הבינלאומי של יפן באמצעות קדמה טכנולוגית ותרבותית והתפשטות אימפריאלית.

ראו באתר זה: תקופת מייג'י

ברוח זו פתחו מנהיגיה החדשים של יפן במדיניות של כיבושים. יפן הביסה שתיים מהמעצמות הגדולות של אותה תקופה – סין, במלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1894; ורוסיה במלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904-1905. שני הניצחונות היו מרשימים. אולם הניצחון על רוסיה נחשב לחסר תקדים – שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה ניצחה מדינה אסייתית את אחת מהמעצמות האירופיות החשובות במלחמה. בלשון אותה תקופה: האדם הצהוב ניצח את האדם הלבן. הקיסר שהה לאורך כל התקופה הפיאודלית בחצרו שבהייאן-קיו (קיוטו) ונקרא בן השמיים הנעלה (tenshi sama).

היפנים למדו שחייהם, רווחתם ואושרם תלויים בקיסר ושהם חייבים להפגין כלפיו נאמנות מוחלטת, תוך נכונות מלאה להקרבה עצמית. הם למדו שהמדינה משרתת את הקיסר ולכן הם חייבים גם למדינה נאמנות מוחלטת. כך למשל, הקיסר בטקסיו מברך את האורז וגורם לצמיחתו של אורז טוב שממנו ניזונה כל יפן. אם הקיסר לא יעשה זאת כל יפן תמות ברעב.  בדיוק כך האמינו בתקופת מייג’י. לכן, על היפאנים להיות נאמנים לחלוטין לקיסר – זה גם מה שמתחייב מהכרת התודה (ביפנית – On) שלהם לקיסר. המנהיגים החדשים של יפן בעידן שלאחר המהפכה, השתמשו בקיסר כדי ליצור נורמות חדשות ולהנחילן בחברה. הם החילו את הקוד האתי שלהם, ה"בושידו", שגובש על טהרת ההקרבה העצמית של הסמוראי עבור האדון שלו, על כל החברה היפאנית. בדיוק מכאן נובעים רוב הערכים של החברה היפאנית המודרנית. התפיסה של הבושידו גרמה לעובדים לעבוד שעות נוספות רבות, כיון שלטעמם הדבר היחידי שהיה חשוב היו המעביד או החברה בה הם עבדו וזאת לאור העובדה שמצד אחד החברה תפסה את מקומו של האדון. ומצד שני החברה, כמו האדון, דאגה לאינטרסים של העובדים – הסמוראים שלה.

יפן ייבאה לשטחה מומחים לשיטות תעשייה שונות מהמערב כדי שילמדו את האזרחים המקומיים את השיטות הללו. היא הקימה מפעלים שפעלו בשיטות מערביות על מנת להקנות ליפן וליפנים את השיטות התעשייתיות המערביות. זהו שוב הבושידו, הקרבת החלקים הפחות חשובים (כסף, מאמצים וסבל של היפנים) כדי שהמדינה היפנית תתחזק ותהפוך למעצמה תעשייתית כמה שיותר מהר.

יפן הפכה למעצמה תעשייתית וצבאית. כוחה המתעצם, הרוח הפשיסטית שאפפה אותה בשנות ה-30, הביאו אותה לרצון להפוך אימפריה בסדר גודל עולמי, מה שהביא אותה לברית עם מדינות "הציר" ולהתקפה על ארצות הברית. סופה של ההרפתקה היתה באסון של הירושימה ונגסאקי, משטר אמריקאי וחוקה פציפיסטית.

הפלא היפני

בשנות ה-60 חוותה יפן הצלחה כלכלית ללא תקדים. קפיטליזם צייתני ומכוון, בעל ייחודים משלו, שהצליח להעלות את הכלכלה והפיתוח היפני על מטוס הסילון של ההצלחה. דובר על כך שבראשית האלף השלישי תעקוף את ארצות הברית. ב-1980 התחזק היין באופן משמעותי מול הדולר האמריקאי ותאגידים יפניים השקיעו ברחבי העולם. הם קנו אולפני סרטים אמריקאיים, בנו מפעלים ברחבי תבל ורכשו יצירות אומנות במחירים גבוהים, שהדהימו את העולם. הנדל"ן ביפאן הרקיע שחקים והמוני תיירים יפניים, שעד אז העדיפו לשוטט בארצם, הציפו את אתרי התיירות ברחבי תבל. בראשית שנות ה-90 נכנסה למיתון חריף שרק לאחרונה היא נחלצת ממנו.

ההתפכחות

המיתון שהחל ב-1992 פוצץ את הבועה הכלכלית של המדינה. המיתון גרם לעלייה בשיעור האבטלה, לפרישה כפויה מהעבודה, לגלי פיטורין, שגרמו למשברים משפחתיים רבים. כמו כן, עלה באופן תלול, מספרם של חסרי הבית. הדבר דירבן את הממשלה לבצע רפורמות כלכליות, שהיו נחוצות כבר מזה עשור. הצורך בהיחלצות העגלה היפנית מן הבוץ, העלה לשלטון את שינזו אבה, בשנת 2012, והוא פתח בצעדים כלכליים מקיפים וקיצוניים, כולל יצירת אינפלציה, ועדיין מוקדם להעריך את הצלחתם.

השינויים הכלכליים אינם היחידים. יחד עם זאת, שיעור הילודה יורד בהתמדה וכיום, בכל משפחה יפנית יש בממוצע פחות מ-1.5 ילדים. בעיקר בשל רצונם של הורים להשקיע את כול משאביהם בחינוך מעולה לילדים.

כך נוצרת ביפאן שכבת אוכלוסיה זקנה, המתרחבת בהתמדה, שצאצאיה אינם מסוגלים לתמוך בה והיא תלויה בתמיכת הממשלה. תהליך זה מוקצן על ידי מספר גדל והולך של נשים שמחליטות שלא להינשא, משום שלא מצאו בן זוג ממעמד כלכלי-חברתי מתאים, או שאינן רוצות לפגוע בקריירה המקצועית שלהן.

יפן חווה שינויים ברוחה הפציפיסטית ומתחילה לרקום חלומות מיליטריסטיים, שמוביל ראש הממשלה שינזו אבה, שנכנס לתפקידו ב-2012. אלו אינם השינויים היחידים: בתהליך שהחל בסוף האלף השני, המבנה החברתי הנוקשה של יפאן מתחיל להיסדק. צעירים רבים מפקפקים בייתרונותיה של ההקרבה העצמית. זוגות רבים מעדיפים שלא לגור עם הוריהם ובמשפחות רבות אשתו של הבן הבכור כבר לא חשה את המחוייבות המסורתית להורי בעלה. הגברים זונחים בהדרגה את הבילוי עם העמיתים לעבודה, בסופו של יום ומעדיפים לשוב לחיק המשפחה.  היפני הממוצע כבר אינו רואה את עצמו מחויב למקום העבודה לכול ימי חייו ויותר אנשים מבינים שעבודת ייתר תביא אותם למצב של תשישות ובמקרים קיצונים גם מוות, קרושי.