שועל הקוטב

ערך: גילי חסקין; ‏יום רביעי 16 פברואר 2022

ראו גם באתר זה: דוב הקוטב

העיסוק בשועל הארקטי רלוונטי לטיול באיסלנד, נורווגיה, פינלנד, שפיצברגן ואלסקה

השועל הארקטי (Alopex lagopus), המוכר גם בשמות  "השועל הלבן", "שועל הקוטב" או "שועל השלג", הוא שועל קטן, שאזור המחיה הטבעי שלו הוו האזורים הארקטיים בחצי כדור הצפוני, והוא נפוץ בטונדרה הארקטית. שועלי השלג נפוצים סביב הקוטב, כולל רוסיה, קנדה, אלסקה, גרינלנד, איסלנד וסבאלברד.

המילה היוונית "אלופקס", מציינת את שם הסוג ומשמעותה שועל ( "וולפס" היא הגרסה הלטינית). פירוש שם המין lagopus הוא "רגל ארנב", השם מתייחס לשיער הצפוף בחלק המרופד הרך בתחתית כף רגלו. למרות שהוא שויך בעבר לסוג נפרד, "האלופקס", העדויות הגנטיות שמות אותו באותו סוג יחד עם מרבית השועלים האחרים.

התחממות כדור הארץ, מסכנת את עצם קיומו. נמצא ברשימה האדומה של UICN.

ראו באתר זה: התחממות כדור הארץ

גודל

אורכו הממוצע הוא 85.3 ס"מ (אצל הזכרים) , כאשר האורך נע בין 80 – 110 ס"מ אצל הזכרים. אצל הנקבות הממוצע הוא 82.1 ס"מ כאשר הטווח נע בין 71.2 – 85 ס"מ.

אורכו של הזנב הוא 31 ס"מ בקרב הזכרים ו-30 ס"מ בקרב הנקבות.

גובה כתפו הוא 25 – 30 ס"מ.

בממוצע, הזכרים שוקלים 3.5 ק"ג (טווח של 3.2 – 9.4 ק"ג) והנקבות שוקלות בממוצע 2.9 ק"ג (טווח של 1.4 – 3.2 ק"ג).

תתי-מינים

–          השועל הארקטי של איי ברינג

–          השועל הארקטי האיסלנדי.

–          השועל הארקטי של איי פריבלוף (Pribilof Islands)

–          השועל הארקטי של גרינלנד

שועל – כללי

שועל (שם מדעי: Vulpini) הוא שבט, המכיל מספר סוגים של יונקים, טורפים, במשפחת הכלביים. השועלים מאופיינים בחוטמם הארוך והצר, בזנבם הפרוותי ובמבנה גופם הקטן-בינוני יחסית לאחרים במשפחת הכלביים. ישנם כ-37 מיני שועלים, מתוכם 12 בסוג שועל , המכיל את השועלים האמתיים (true foxes). מין השועל הנפוץ ביותר הוא השועל המצוי (Vulpes vulpes), ומינים שונים מצויים ברוב היבשות. לשועל מקום בתרבות ובפולקלור של ציוויליזציות רבות לאורך ההיסטוריה, וגם בתרבות הפופולרית של ימינו.

שועל הוא בעל חיים קטן בממדיו מן בני הסוג כלב. מבנה גוף עדין, ראש מחודד, זנב המגיע עד לאדמה. בלוטת ריח בצדו הגבי של הזנב. לנקבה 6-8 פטמות. נפוצים בממלכה ההולוארקטית. הובאו לדרום אמריקה ולאוסטרליה על ידי האדם. השועל הוא אוכל כל (אומניבור). ניזון ממכרסמים, ארנבות, ארנבונים,  ציפורים, זוחלים, חרקים ואפילו נבלות. % 82 מהמזון – בעלי חיים; % 18 צמחוני. השועל המצוי פעיל בלילה. הוא חי במחילות שחפר או שנחפרו בידי בעלי חיים אחרים כגון דרבנים (בארץ ישראל ) או גיריות (אירופה). השועלים הם טריטוריאליים. גודל הטריטוריה תלוי בכמות המזון ובזמינותו. המחקרים שנעשו באירופה מלמדים על טריטוריות בשטח שבין 0.5 קמ"ר ל- 10 קמ"ר. השועל מסמן את תחום מחייתו בעזרת צואה המוטלת במקומות בולטים ונושאת את ריחן של בלוטות פי הטבעת, בלוטות ריח נוספות נמצאות בין כפות הרגליים. (הבלוטות שבשורשי הזנב משמשות להפרשת פרומונים בעונת הייחום). טריטוריה מסומנת גם על ידי הטלת שתן בעל ריח חריף במיוחד. השועלים חיים בדרך כלל בזוגות, או במשפחות המונות עד ששה פרטים בוגרים. הזכר מגרש מתחום מחייתו את בניו הבוגרים ומשאיר את בנותיו הבוגרות, כך נוצרת מערכת פוליגמית עם היררכיה בין הנקבות. הזכרים מגורשים ללא אלימות, בדרך כלל לאזורים פחות צפופים, שם גם נלכדים.

רבייה

הייחום בסוף פברואר. עונת השועלה נמשכת  24-36 שעות. בתקופה זו השועלים יוצאים ממחבואם, אפילו באור מלא. קודם לאקט המיני מעיין מחול, שבמהלכו מקפצות שתי החיות זו סביב זו, לעתים בליווי יללות. כמו אצל רוב משפ' הכלביים, האקט נמשך מס' דקות ומסתיים כשהזכר מחובר או קשור לנקבה. ההיריון:  51-56 יום, המלטות בסוף אפריל.

שני בני הזוג חופרים את המחילה. הנקבה מרפדת אותה ב צמר מבטנה. מספר הגורים  2-5. משקלם פחות ממאה גרם. פרוותם רכה ומעובה, כי ריפוד המחילה עלוב למדי. בגיל שבועיים פותחים עיניים. יונקים עד גיל  6-12 שבועות. מתחילים לאכול מזון מוצק החל מגיל חודש. בגיל חמישה חודשים הם עצמאיים; בגיל חצי שנה הם עוזבים את המחילה. בגיל עשרה חודשים הם מגיעים לבגרות מינית. שני המינים שותפים להאכלה. אם השועלה מתה ממשיך השועל לטפל בעצמו בגורים. הם לא משמיעים יללות.

הסתגלות

השועל הארקטי חי בחלק מהאזורים הקפואים ביותר על פני כדור הארץ. גופו הסתגל מצוין לתנאי הקור. כך למשל, הפרווה העמוקה והעבה שלו. השיער שבתחתית כף הרגל מסייע במניעת איבוד חום לשלג ולקרח ומשפר את כוח הגרירה. מערכת שנועדה להבטיח את התחממותם של טפריו במחזוריות על מנת להבטיח שמירה על טמפרטורה קבועה, ואספקה טובה של שומן גוף. בהתאם לכלל ברגמן, (Bergmann's rule)

בביוגאוגרפיה, כלל ברגמן הוא כלל הקושר בין המשקל של בעלי חיים ממינים או תת-מינים שונים המשתייכים לאותו סוג לבין אזור האקלים בו הם גרים. פרטים המצויים באזורים קרים יהיו לרוב כבדים יותר מפרטים אחרים מאותו הסוג המצויים באזורי אקלים חמים. כלל זה קרוי על שמו של קרל ברגמן (Carl Bergmann).

ברגמן הסתמך על העובדה שככל שגוף גדול יותר, היחס בין שטח פני הגוף לנפח שלו קטן יותר. חום הגוף משתחרר לסביבה דרך שטח הפנים של הגוף. בעל חיים קטן, ששטח פני גופו גדול מאוד ביחס לנפחו, מפסיד חום מפני שטח הגוף במהירות רבה יותר בהשוואה לבעל חיים גדול יותר. אצל בעל החיים הגדול, הפסד החום לסביבה אטי יותר שכן שטח פני הגוף קטן יחסית לנפחו. מטעם זה, בעלי חיים קטנים מתקשים או לא מסוגלים לשרוד באקלים קר מאוד. זה ההסבר לכך שבאזורי הקוטב נמצאים בעיקר עופות גדולים ויונקים גדולים (אם כי יש גם ארנבות המתקיימות בחוג הקוטב הצפוני; את הישרדותן אפשר להסביר במנגנונים אחרים, שאינם קשורים לגודל הגוף).

יונק שחי באקלים קר, מבזבז יותר אנרגיה על שמירת חום גופו הקבוע, מאשר אילו היה נמצא באזור חמים יותר, שכן מפל הטמפרטורות בין גופו לבין הסביבה גבוה יותר. ככל שבעל החיים גדול יותר, כך קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף.

לשועל יש יחס נמוך בין שטחו לבין נפחו, כפי שניתן לראות על פי צורת גופו שהיא בדרך כלל מעוגלת (מכורבלת), רגליים קצרות , אף קצר ואוזניים קצרות ועבות. מאחר שפחות משטחו מחשף לקור הארקטי, פחות חום נודף מגופו. הטפרים הפרוותיים שלו מאפשרים לו ללכת על קרח בחיפוש אחר מזון. השועל הארקטי הוא בעל שמיעה חדה ביותר שמאפשרת לו למקם את טרפו בדיוק במקום הימצאותו מתחת לשלג. כאשר הוא מוצא את טרפו, הוא חובט ותופס מבעד לשלג על מנת לתפוס את קורבנו.

פרוותו משנה את צבעה עם העונות: בחורף היא לבנה כדי להתמזג עם השלג, בעוד שבקיץ היא חומה. מנגנון החלפת הצבע נעשה בהתאם לפוטופריודיזם:

פוטופריודיזם (באנגלית: Photoperiodism – "משך זמן האור") היא תגובתם הפיזיולוגית של אורגיניזמים לאורך היום והלילה.

ישנם שני זנים שונים בצבעם. האחד – לבן בחורף וחום בקיץ, השני – כחלחל בחורף. באיסלנד הוא נשאר כחול כול השנה ונקרא "שועל כחול". בהתאם לכלל אלן (Allen's rule) , אוזניו קצרות, על מנת שלא לאבד חום.

בזואולוגיה, כלל אלן הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים אחרים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי "דם חם"), לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלה קטנים יותר, לעומת גודלם אצל בעלי חיים החיים במקומות חמים.

הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן. (Allen's rule)

הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהפך. לדוגמה: לפנק המצוי באזורי מדבריות חמים יש זוג אוזניים הגדולות מאוד יחסית לגופו הזעיר וזאת כדי שיוכל לצנן את גופו ביעילות ו"לסלק" את החום מגופו בזריזות כדי לשרוד כשטמפרטורת הסביבה בה הוא חי גבוהה. לעומת זאת, לדוב קוטב יש אוזניים זעירות יחסית לגופו העצום ובאמצעותן הוא שומר על חום גופו כדי לשרוד באזורים הקרים בהם הוא חי.

ברגלי שועל הקוטב, ניתן לראות דוגמא טובה למנגנון של זרימה נגדית (Countercurrent exchange), המסייע לו לשרוד בקור.

מנגנון זרימה נגדית הוא עקרון הנדסי המתאר את אופן שחלוף החומרים, או מעבר החום, בין שני חומרים זורמים (בדרך כלל נוזלים), מופרדים, אך בעלי גבול משותף. במנגנון הזרימה הנגדי, הנוזלים זורמים בכיוון נגדי זה לזה, ויוצרים הפרש ריכוזים או הפרש חום קבוע ואחיד לאורך הזרימה.

בתנאים מסוימים המערכת הבנויה על פי עקרון זה יכולה להעביר קרוב ל-100% מהחום או מהחומר מהנוזל הראשון לשני.

לדוגמה, בזימי דגים יש מנגנון זרימה נגדית, בו הדם בנימים המגיע לצורך ספיגת החמצן מקרומי הזימים, זורם לאורך הנימים ספוגי החמצן. לכל אורך הזרימה מתבצעת העברת חמצן מהזימים הספוגים לזימים הסופגים.

השועל מהלך על שלג. כפות רגליו אמנם קרות, אבל הדם המביא את המזון אל תאי הגוף שבכפות הרגליים אינו מאבד חום רב. קרבת העורקים והנימים גורמים לתחלופת חום, כך שכאשר הדם יורד ברגל, הוא מתקרר’ במוסרו את החום לדם החוזר ונכנס. הדם המגיע אל כף הרגל הוא קר, ואינו מאבד חום רב בהגיעו לאזור כף הרגל החשוף לשלג. כך אין איבוד חום מהגוף אל השלג. בשעה שהדם זורם בחזרה ללב דרך הוורידים, דם זה מקבל את החום מהדם היורד לכף הרגל בעורקים, והדם החוזר אל תוך הגוף נשאר חם.

במילים אחרות: החום נותר בתוך הגוף. לפני שהדם העורקי החם יוצא לכיוון כף הרגל, הוא מוסר את החום שלו לדם הורידי הקר החוזר מהכפור. אל כף הרגל מגיע דם עורקי קר. אל תוך הגוף וללב חוזר דם ורידי חם.

שועל הקוטב שוכן במקומות שיש בהם מחסה סלעים, או שיחים כלשהם. מעדיף חוף ים. עם רדת השלג, מכין לו מלא לחורף, בבית קירור טבעי. יחד עם דוב הקוטב, נחשבים ליונקים הצפוניים ביותר.

שועלי שלג חיים חיי נוודות ושיתופיות, בדרך כלל הם יוצרים להקות קטנות לחיפוש מזון. הם אינם ישנים שנת חורף.

מזון

השועל הארקטי בדרך כלל אוכל כל חיה קטנה אותה יוכל למצוא: למינגים (True lemming . שם מדעי: Lemmus), ארנבות, נברנים, נצים, ביצים או פגרים. למינגים הם הטרף הנפוץ ביותר. משפחה של שועלים יכולה לאכול תריסר למינגים בכל יום.

במהלך אפריל ומאי השועל הארקטי גם טורף גורי אריות ים, כאשר החיות הקטנות מצויות במאורות החורף שלהם והן חסרות ישע יחסית. השועלים אוכלים גם דגים הנמצאים מתחת לקרח. הם גם אוכלים פירות יער ואצות ים, ובשל העובדות הללו ניתן להחשיבו כאוכל כל (אומניבור). הוא טורף ביצי ציפורים חשוב, חוץ מהציפורים הגדולות ביותר שחיות בטונדרה. במידה ויש שפע של מזון שנצוד, השועל הארקטי יקבור את מה שהמשפחה לא יכולה לאכול. כאשר לא מצוי בסביבתו הטרף הרגיל שלו, השועל הארקטי יאכל את השאריות ואת הצואה של טורפים גדולים יותר, כדוב הקוטב, למרות שהטרף של הדוב כולל אף את השועל הארקטי עצמו.

רבייה

עונת הרבייה מתרחשת בדרך כלל בין אפריל ליולי. ההיריון נמשך בין 49 ל-57 ימים. הם נוטים ליצור זוגות מונוגמיים בעונת הרבייה. תקופת ההיריון היא 52 ימים. הלידה בדרך כוללת 5 – 8 גורים. אבל זה יכול להגיע עד ל-25 גורים (המספר הגדול ביותר בקרב יונקים טורפים). הזכר והנקבה שותפים בגידול גוריהם. הנקבות עוזבות את משפחתן ויוצרות קבוצות משל עצמן והזכרים נשארים עם המשפחה.

השועלים נוטים ליצור זוגות מונוגמיים בתקופת עונת הרבייה. הגורים נולדים בתחילת הקיץ וההורים מגדלים את גוריהם בגוב גדול. הגובים יכולים להיות מערכות תת קרקעיות מסובכות, שבהם דרים דורות רבים של שועלים. הזכר מזדווג עם הנקבה מספר שבועות לאחר ההמלטה הראשונה. הצעירים שנולדו בשנה הקודמת יכולים להישאר אצל הוריהם ולעזור בגידול אחיהם ואחיותיהן הקטנים. הגורים הם חומים בתחילה, ככל שהם מתבגרים הם הופכים ללבנים יותר. פרוותם גם משנה צבע כאשר הקיץ מגיע, אך בחורף היא לבנה. מסיבות לא ברורות, אחת ל-3-5 שנים, חלה התרבות המונית של שועלי השלג.

אוכלוסייה ותפוצה

השועל הארקטי מצוי לאורך כל האזור הנמצא בסמיכות לקוטב הצפוני, כלומר בכל האזור הארקטי כולל גרינלנד, רוסיה, קנדה, אלסקה וסבלבארד, כמו גם באזורים הסאב-ארקטיים כאיסלנד וסקנדינביה. הסטאטוס שלו כחיה מוגנת הוא טוב, חוץ מהאוכלוסייה באזורים הסקנדינביים. שם הוא חיה בסכנת הכחדה, למרות שקיימים שם חוקים להגנתו במשך עשורים רבים, החוק מגן עליו מציד ורדיפות. האוכלוסייה הכוללת של השועלים בנורווגי, פינלנד ושבדיה היא של 120 בוגרים.

השועל הארקטי הוא היונק היבשתי היחיד שסביבתו הטבעית היא איסלנד. הוא הגיע לאי המבודד בסוף עידן הקרח האחרון, כאשר הוא הלך על הקרח הקפוא. מרכז השועל הארקטי בסודאביק  (Sudavik) שבפיורדים המערביים באיסלנד, כולל תצוגה של שועל ארקטי ועורך מחקרים על השפעת התיירות על אוכלוסייתם.

הריבוי של זני השועל הארקטי נוטה להיות מושפע ממחזוריות המתאימה לאוכלוסיות הלמינגים והנברנים (3 – 4 שנים). אלו מתרבים אחת לכמה שנים בכמויות עצומות שהארץ אינה יכולה לשאת עוד. מאחר שהשועל מתרבה מהר מאוד ומת בצעירותו לעיתים קרובות, רמות האוכלוסייה של השועלים הארקטיים לא מושפעות באופן גדול ממלכודות. השועל הארקטי סולק, עם זאת, מאזורים רבים בהם שהו בני אדם.

הפרוות של השועלים שיש בה מעט צבע כחול – זהו ביטוי לגן רצסיבי, היו בעלות ערך רב. הם הובלו לאיים האלאוטיים שהיו עד אז ללא שועלים, במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. התכנית הצליחה ביחס להעלאת מספר השועלים הכחולים, אבל העובדה שהם שמו להם לטרף את האווזים המקומיים גרמה לסתירה עם הניסיונות לשמר גם את זן זה.

השועל הארקטי מאבד את הטריטוריה שלו לשועל האדום הגדול יותר. דבר זה נגרם בשל שינויי האקלים – כאשר החום שלו מתנדף כאשר יש שכבה דקה יותר של שלג. השועלים האדומים שולטים בשטחים בהם הם נמצאים והם הורגים את השועלים הארקטיים ואת גוריהם. הסבר נוסף לשליטה הגדלה של השועלים האדומים קשורה בזאב האפור. לאורך השנים, הוא זה ששמר על כך שמספר השועלים האדומים יהיה מצומצם, אבל מאחר שהזאב עומד על סף הכחדה באזורים רבים שהיו שטחי המחייה שלו, אוכלוסיית השועל האדום הלכה וגדלה, והוא תפס את המקום של הטורף השולט בשטחים אלה. בשטחי צפון אירופה, יש תכניות המאפשרות את ציד של שועלים אדומים במקומות שבעבר שהה בהם השועל הארקטי.

בדומה למקרים אחרים של חיות אותן ניתן לצוד, המקורות הטובים ביותר של האוכלוסייה ההיסטורית והגדולה ביותר שלהם הם תיעודים של ציד ושאלונים הניתנים לציידים. אם כי ישנו פוטנציאל למספר טעויות בדרך זו. מלבד זאת, הנתונים המספריים יכולים להשתנות מאוד לאורך השנים וזו כתוצאה מנדידת אוכלוסיות גדולות. למרות זאת סדר הגדול של אוכלוסיית השועלים הארקטיים נעה בטווח של כמה מאות אלפים בכל העולם.

כך שאוכלוסיית השועל הארקטי ברחבי העולם לא מצויה בסכנת הכחדה, אבל שתיים מתת-הקבוצות שלו נמצאות בסכנות הכחדה. באחת היא זו המצויה באי מדני (ברוסיה), שצנחה בסדר גודל של 90% לסביבות 90 שועלים בלבד. בעקבות מחלת שחין שנגרמה מקרציית אוזן שהגיעה דרך כלבים בשנות ה-70 של המאה ה-20. האוכלוסייה נמצאת כרגע תחת השגחה וטיפול תרופתי, אך עתידה עדיין לא ברור.

האוכלוסייה השנייה שנמצאת תחת סיכון היא זו הנמצאת בפנוסקנדיה (Fennoscandia)  – נורבגיה, פינלנד וחצי האי קולה (Kola ) שברוסיה- אוכלוסייה זו קטנה באופן משמעותי בתחילת המאה ה-20 כתוצאה ממחירי פרווה גבוהים שגרמה להמשך הציד גם במקרים שהאוכלוסייה הייתה כבר קטנה. האוכלוסייה ממשיכה לשמור על קיומה במספרים מצומצמים כבר 90 שנים, כאשר היא סבלה מאבדות גם במהלך העשור האחרון. כלל האוכלוסייה הוערך בשנת 1997 ב-60 בוגרים בשבדיה, 11 בוגרים בפינלנד ו-50 בוגרים בנורבגיה. גם בקולה, יש נתונים המצביעים על מצב דומה, כאשר האוכלוסייה שם מונה, ככל הנראה כ-20 בוגרים. האוכלוסייה הכללית של פנו סקנדינביה מונה כ-140 בוגרים המסוגלים להתרבות. אפילו לאחר שהיה גידול משמעותי במספר הלמינגים, האוכלוסייה של השועל הארקטי ממשיך לצנוח לרמות המאיימות על המשכיותם.