רצח העם ברואנדה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: מבוא לטיול ברואנדה

טיול ברואנדה מזמן למטייל היכרות עם ארץ הררית יפהפיה, שפע של ימות בגדלים שונים, יערות גשם ויערות עננים ועולם חי עשיר.

אולם טיול ברואנדה לא יכול להתעלם מאחד הביטויים האגרסיביים ביותר של הרוע האנושי, שהתרחש כאן.

שורש הסכסוכים ברואנדה , ששיאם ב"פתרון הסופי" ובהשמדת העם של 1994, הוא במתח חברתי, שיתכן שהוא גם אתני, בין ההוטו, שהם הרוב באוכלוסייה, לבין המיעוט, בני הטוטסי, ששלטו ורדו בהם במשך שנים רבות, בעידודם ובתמיכתם של השליטים הקולוניאליים.

מהפכת 1959

בשנת 1959 ערכו ההוטו בהנהגת מהפכה בהנהגת גרגור קָיִיבּנדָה (Grégoire Kayibanda 1924-1976)[1], להפלת "המונרכיה של בני הטוטסי",  שכללה רדיפה וטבח של בני טוטסי, בקריאות נקמה על שנים של דיכוי.

המאבק הגלוי החל לאחר שקבוצה השייכת לבני הטוטסי ניסו לפגוע באישיות מבני שבט ההוטו וכתוצאה מכך, החלו בני שבט ההוטו לפגוע בנציגים רשמיים מבני שבט הטוטסי ובהם אנשי ציבור ופוליטיקאים, כך החלה הסלמה במאבק המזוין בין שתי הקבוצות. המוני איכרים זועמים, בני ההוטו, מצוידים בגרזנים, בחניתות וברומחים הסתערו על אדוניהם בני הטוטסי. התחיל טבח גדול, שאפרקה לא ראתה כמותו זמן רב. האיכרים העלו באש את אחוזות אדוניהם, שיספו את צווארם ורצצו את גלגלותיהם. רואנדה עלתה באש והוצפה בדם. אחר כך החלו ההוטו לשחוט את הפרות ולראשונה לאכול בשר כאוות נפשם. הסלמה זו הביאה לכך שכ-100,000 פליטים (מבני הטוטסי) ברחו למדינות השכנות (אוגנדה, בורונדי, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). המונרכיה והפאודליזם קרסו.

לאחר הבחירות הראשונות, הפכו הטוטסי ל"נחותים" ואת השלטון תפסו ההוטו. העוינות ששררה בין שתי הקבוצות האתניות הללו, נבנתה לאורך השנים והגיעה לנקודת משבר. אומנם גם הטוטסי וגם ההוטו חשו תיעוב עמוק כלפי השלטון הקולוניאלי, אך שנאה משותפת זו לא הביאה לכדי איחוד כוחות בין השניים כנגד האויב החיצוני; כפי שהייתה מחלוקת בין ילידי רואנדה והכובשים הזרים, כך הייתה מחלוקת בין הילידים עצמם.

בבקר שלאחר המהפכה, התעוררו הבניירואנדים (שם כללי לכול הרואנדים) לסיוט בו ההוטו היו התליינים והטוטסי היו הקורבנות. אצל ההוטו לווה הניצחון בחשש. הם אמנם הביסו את אדוניהם ותפסו את השלטון היה בידיהם. אך הניצחון לא היה מוחלט. הם חששו מנקמתם של בני הטוטסי (יש לזכור כי פחד מנקם מושרש עמוק במחשבה האפריקאית). כך נולדה הדרמה של רואנדה, שבבסיסה אי יכולת להשלים עם תביעותיהן הצודקות של שתי קבוצות לזכותן על אותה פיסת אדמה, שהיא קטנה וצפופה מכדי היכולת להכיל את שתיהן. מתוך המצוקה הזאת נזרע ונובט הרעיון של הפתרון הסופי. בבורונדי כמו ברואנדה שלטה בתקופה המסורתית הקדם קולוניאלית שושלת טוּטסִי. המהפכה ב-1959 ברואנדה השפיעה גם על בורונדי, אך באופן הפוך – שם התבצר שלטון הטוּטסִי.

הרפובליקה הראשונה – 1962–1973

ב-1 ביולי 1962 זכתה רואנדה בעצמאות באופן רשמי. באותה שנה נערכו הבחירות הראשונות ברואנדה. את הבחירות יזם גי לוז'יסט (Guy Logiest). כאשר רואנדה ובורונדי קיבלו את עצמאותן החזיקו ההוטו במרבית הכוח ברואנדה, במדינה התקיימו בחירות דמוקרטיות ובשל היותם רוב במדינה זכו ההוטו לשלוט במרבית התפקידים הממשלתיים (ואילו בבורונדי, שהייתה ממלכה חוקתית, רוכז הכוח בידי בני טוטסי). ברואנדה, הפליטים אשר יצאו מהמדינה טרם קבלת העצמאות עקב עליית כוחם של ההוטו, לא הורשו לשוב, והממשלה הרואנדית נקטה באפליה ממוסדת נגד הטוטסי והסיתה נגדם.

שנות ה-60 של המאה ה-20 היו התקופה המבטיחה והאופטימית ביותר בתולדות אפריקה. הציפיות היו גדולות ותחושת אופוריה הציפה את היבשת. האירועים המזעזעים ברואנדה לא עוררו תשומת לב. אך הזמן שחלף מאז המהפכה של 1959, רק חיזק את מנגנוני העימות, החריף את הסכסוך ביניהם והוליך אותם למרחץ דמים.

הטוטסי היו מפוזרים במחנות לאורך גבולות המדינה ושאפו נקם. ב-1963 הם תקפו מהדרום, מבורונדי השכנה שבה שוכנים אחיהם – בני הטוטסי. כעבור שנתיים תקפו הטוטסי שוב. צבא ההוטו עצר אותם ובפעולת תגמול טבח בין 20,000 ל-50,000 בני טוטסי. השלטונות מנעו מעיתונאים להיכנס למדינה. והעיתונאים נאלצו להסתפק באוסף של ידיעות מטנזניה, בעיקר מנשים וילדים שברחו מרואנדה, פצועים, רעבים ומבוהלים. במשך שנים התנהלו קרבות, התושבים טבחו זה את זה, פרטיזנים מבני הטוטסי (שכונו "מקקים" בפי ההוטו), שרפו כפרים שלמים על תושביהם והתושבים הגיבו במעשי אונס וטבח משלהם. בכפרים ובערים עדיין חיה אוכלוסייה מעורבת. הטוטסי וההוטו גרו זה לצד זה וחרשו מזימות. זאת ועוד, ב-1969 היה גל התקפות נוסף על בני הטוטסי בגבולות רואנדה ולפי הערכות, בשנה זו נרצחו כ-20,000 טוטסי וכ-300,000 מהם ברחו מהמדינה למדינות שכנות. בשנים שלאחר הבחירות ועליית כוחם של ההוטו בתוך גבולות רואנדה, החלה להתפתח אופוזיציה מטעם הטוטסי במדינות השכנות, שאליהן נסו מספר שנים קודם לכן. דוגמה לכך היא קבוצת הגרילה "איניאנזה", קבוצה זו שיגרה התקפות חוזרות ונשנות ממדינות שכנות, על בני ההוטו בתוך גבולות רואנדה בין השנים 1961–1966. התקפות אלו גבו מחיר דמים גבוה מצד בני שבט ההוטו. כתוצאה מאותן התקפות מזוינות מצד ה"איניאנזה", גבר הדיכוי של בני שבט הטוטסי בתוך גבולות רואנדה, הדיכוי התבטא פעמים רבות ברצח המוני של טוטסי.

בני ההוטו שחיו בבורונדי השכנה התעודדו מן הניצחון ושאפו למהפכה דומה בבורונדי. הם ניסו להתקומם כנגד הכת השלטת בארצם ובשנת 1972 הרגו כמה אלפי טוטסי. השלטונות הגיבו באלימות בלתי מידתית. הוּטוּ צעירים שלמדו בבתי ספר ובאוניברסיטאות והוּטוּ מבוגרים שנחשבו מלומדים נרצחו כולם בשיטתיות. מספר הקורבנות הגיע תוך שלושה חודשים ליותר מ- 200,000. הפער בין מספר הקורבנות המועטים יחסית של הטוטסי לעומת מהמספר העצום של בני ההוטו, הסעיר את ההוטו ברואנדה  והפער המכאיב הזה עורר מהומות, מה גם שמאות אלפים מבני ההוטו בבורונדי נמלטו לרואנדה והיו למעמסה על המדינה הקטנה. ההוטו ברואנדה החליטו להגיב. ראש המטה של צבא רואנדה ז'ובנל הָבּיָרימָנָה (Juvanal Habyalimana) ניצל את המשבר ובשנת 1973 חולל הפיכה צבאית[2].

גרגואר קָיִיבּנדָה, שהנהיג את התנועה לשוויון-זכויות לבני הוטו, כיהן כנשיא המדינה למן עצמאותה ועד הדחתו ב-1973. בשנת 1965 הוא נבחר בשנית לנשיאות ובשנת 1969 הוא נבחר בשלישית. למרות שהמדינה הוגדרה "רפובליקה", שלטונו היה למעשה מלוכני-אוטוקרטי: מפלגות האופוזיציה הוצאו אל מחוץ לחוק, חלק מנהיגיהם נעצרו והוצאו להורג, ועל כלי התקשורת הוטלה צנזורה. הממשל קיים מדיניות מפלה נגד הטוטסי ואף עודד מעשי אלימות נגדם. לקראת סוף תקופת שלטונו של קייבנדה החלו להישמע קולות אופוזיציוניים כנגד השלטון על דרך פעולתו ועל שחיתות. ההפיכה חשפה את השסעים והסכסוכים הפנימיים בתוך קהילת ההוטו. הנשיא המובס קייבאנדה, ייצג מטה ליברלי, מתון יחסית, של ההוטו ממחוז המרכז. הנשיא החדש לעומתו, היה בן למטה לאומן וקיצוני ששכן בצפון-מערב רואנדה. בשנה זו היה גל התקפות נוסף על בני הטוטסי בגבולות המדינה ולפי הערכות, ב-1973 נרצחו כעשרות אלפים של  טוטסי ומאות אלפים נמלטו. השלטון הרואנדי השתמש בזוועות בבורונדי כצידוק למעשי הדיכוי והאפליה.

הרפובליקה השנייה – 1973–1994

בשנות ה-60 וה-70 היתה הפיכה צבאית, דרך תפישת השלטון, נפוצה ביותר ביבשת. לא כל הפיכה צבאית מלווה בהכרח בשפיכות דמים ובאלימות. פעמים רבות היא מתחוללת מבלי שנורתה אפילו ירייה אחת. יתר על כן, לשינוי בצמרת אין בהכרח השלכות ממשיות על חיי היום יום של האיכר במעבה היער או של הרועה בסוואנה. לעומת זאת יש כמובן הפיכות מלוות בשפיכות דמים (כפי שהיה בקונגו ב-1961, בטוגו ב-1963)[3]. הפיכה זו הייתה הביטוי הראשון למחלוקת פנימית בתוך קבוצת בני ההוטו. המשטר החדש היה טוטליטרי. מפלגת השליט שנקראה ("MRND" Mouvement Republicain National pour le Developpement), הוקמה בשנת 1974 וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1978, הוכרזה רשמית כמפלגת שלטון יחיד. מפלגה זו חייבה כל גבר אישה או ילד ברואנדה להיות חבר בה[4].

כפי שמסבירה תמר גולן, בשלב הראשון של תפיסת השלטון, מפגינים אנשי הצבא, יותר ניקיון כפים ויעילות. הצבא במדינות אפריקה הוא גוף מודרני יחסית, בהיותו מסגרת שנוצרה בתקופה הקולוניאלית וצורתה נשמרה יותר מכול מסגרת אחרת לאחר העצמאות. מכיוון שהצבא הוא גוף בעל משמעת חזקה ואנשים מתקדמים על פי כישוריהם (יעילות, סדר, שימוש בכלים מודרניים), נוצר מצב שבו הצבא הוא גם המסגרת הנקייה, היעילה, המסודרת והמודרנית ביותר במדינות היבשת. לכן, לפחות בתקופה הראשונה, של הממשל הצבאי, אנו עדים לשינויים ממשיים לטובה. הבעיה היא ששהות ממושכת מדי בשלטון גורמת להתדרדרות במשמעת הפנימית של אנשי הצבא. שלטון מוחלט וריכוז הכוח בידי בודדים, ללא מערכת ביקורת ובקרה – משחיתים את האדם. יתר על כן, אנשי הצבא חיים בתוך עמם ומושפעים ממנו ולאחר תקופת מה, גם אנשי הצבא לוקים בשחיתות[5].

כך גם רואנדה זכתה לתקופת פריחה מסוימת לאחר ההפיכה, אך במהרה התגלה שלמעשה אין הרבה הבדל בין המשטר שקדם להפיכה וזה שבא אחריה. הָבּיָרימָנָה, ששלט במדינה עד ההתנקשות בחייו ב-1994, המשיך את מדיניות האפליה נגד הטוטסי. בניגוד לחלק ממדינות האזור שתמכו בברית המועצות, נקט הבירימנה מדיניות פרו-מערבית וקיים קשרים טובים עם ארצות הברית, צרפת ובלגיה, ובתקופה מסוימת גם עם ישראל.

הָבּיָרימָנָה שינה את מפת העוינות במדינה: עד עתה, היו אלו ההוטו נגד הטוטסי. הָבּיָרימָנָה הוסיף ממד אחר: שלטון ואופוזיציה. כך למשל, טוטסי יכול היה להיות ראש כפר או מחוז (אך לא שר בממשלה), אך כל מי שמשמיע ביקורת נגד השלטון – גם אם הוא הוטו – דינו מאסר או תלייה. לא רק הטוטסי התנגדו לגנרל, גם רבים מההוטו תיעבו אותו. ההתנגדות האלימה בין רודנות לדמוקרטיה, הפכה בתקופה זו לעוד חזית במלחמה ששסעה את רואנדה. במקביל לחיזוק הדיקטטורה, הפריט הָבּיָרימָנָה את המדינה והפך אותה לרכושו הפרטי. בני משפחתה של רעייתו אגאתה (Agathe), שלושת אחיה ובני הדודים, שהשתייכו למטה אקזו (Akazu) המועדף, קיבלו ארמונות פאר במחוז גיסני (Gisenyi) מממנו הגיעה המשפחה. הם שלטו בצבא, במשטרה, בבנקים ובמוסדות המנהל של רואנדה.

בינתיים קם באוגנדה השכנה צבא מאומן ומנוסה של בני הטוטסי, שרבים מהם הצטרפו לצבא ההתנגדות העממי  של אוגנדה (NRA) ונטלו חלק במלחמת הגרילה שם כנגד מילטון אובוטה (Milton Obote). הם התאמנו ביערות אוגנדה, בהדרכת מדריכים מקצועיים ורבים אף נסעו להשלמת לימודי קצונה בחו"ל. ב-1965 נכנס מנהיג המורדים באוגנדה, יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי (Yoweri Museveni)[6] בראש חייליו לקמפלה ותפס של את השלטון. רבים מהלוחמים היו בני טוטסי שגדלו במחנות הפליטים באוגנדה. הם גיבשו שם צבא מאומן היטב של בני הטוטסי שגמרו אומר לנקום את העוול והחרפה שהומטו על הוריהם. הם הקימו את "החזית הפטריוטית של רואנדה" (RPF) וב-30 בספטמבר, 1990, פלשו לרואנדה. ממשלת רואנדה היתה המומה ומבוהלת. צבאו של הָבּיָרימָנָה נחלש. כוחות הגרילה יכלו להגיע לקיגלי תוך יומיים. לא ברור מה היה קורה אילו. מה שברור הוא שָהבּיָרימָנָה התקשר לנשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן וביקש עזרה. העובדה שהטוטסי מאוגנדה, הדוברת אנגלית, פולשים לרואנדה הדוברת צרפתית, נגעה בנימים מאד רגישים של הצרפתים, המאמינים שצרפת היא לא רק מדינה אירופאית, אלא קהילה המאחדת בתוכה את כל העמים דוברי הצרפתית.  הוא החליט להתערב. אירוע זה, שבלעדיו רצח העם היה נמנע, גרר ביקורת קשה של עיתונאים והיסטוריונים והוליד שנים של מרירות והאשמות הדדיות בין צרפת לרואנדה, על אודות האירועים בתקופת רצח העם.

לימים, כאשר ביקר נשיא צרפת ניקולא סרקוזי אצל עמיתו פול קגאמה בקיגאלי, במטרה להדק את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, הוא אמר: "לצרפת היו טעויות שיפוט חמורות ב-1994 ברואנדה, והיא רוצה כעת לוודא שכל האחראים לרצח העם שהתחולל באותה שנה ייתפסו וייענשו". סרקוזי שנמנע מלהתנצל על התנהגות צרפת באותה תקופה, אמר לעיתונאים במסיבת עיתונאים משותפת עם קגאמה: "היתה טעות חמורה בשיפוט ושרר עיוורון מסוים כיוון שלא צפינו את ממדי רצח העם וכל אלה גרמו לתוצאות טרגיות"[7].

לוחמי החזית הפטריוטית של רואנדה  התקרבו לעיר הבירה קיגלי והחבורה שהקיפה את הברימנה כבר התכוננו להימלט. אלא שאז נחתו בנמל התעופה של קינגלי, צנחנים צרפתים. לוחמי הגרילה העדיפו שלא להיכנס עמם לעימות, הפסיקו את המתקפה, אך נותרו בשטחי צפון-מזרח רואנדה. עברו שלוש שנים וחצי של מצב קיפאון, לא מלחמה ולא שלום. ממשלת רואנדה היתה מפולגת בסכסוכים פנימיים, בין המצדדים בפתרון של פשרה, היינו קואליציה לאומית של הביירמינה ואנשיו עם לוחמי הגרילה ובין הקיצוניים בני אקזו (המחוז ממנו הגיע הברימנה, וממנו מינה את נושאי המשרות החשובות במדינה). הברימנה איבד שליטה, הקיצוניים גברו. אינטלקטואלים במחנה שלהם ניסחו אידיאולוגיה המצדיקה רצח עם כפתרון האפשרי היחידי שיבטיח את הישרדותם של בני ההוטו. פרופ' לאון מוגסירה (Léon Mugesera) הסביר שהשגיאה היסטורית היתה שבני ההוטו אפשרו לטוטסי לברוח ב-1959. פרופ' פרדיננד נהימה (Ferdinand Nahimana) קבע שברואנדה הקטנה אין מקום לשני עמים כה זרים זה לזה ועוינים עד מוות. כך התגבש הרעיון שהטוטסי הם בעצם זרים, שהגיעו מאזור הנילוס ויש לשלוח אותם לשם, חיים או מתים. החלו הכנות, הגדילו את הצבא מ-5,000 ל-35,000 חיילים,  הקימו יחידות עילת מצוידות בנשק מודרני שסופק על ידי מצרים, צרפת ודרום אפריקה. במקביל הקימו מיליציות בשם אינטרהמוה (Interahamwe)  -שפירוש שמם "נכה יחד" וואימפוזאמוגאבי (Impuzamugambi), שהוראת שמם, "בעלי המטרה המשותפת". לארגונים אילו גייסו צעירים מובטלים, איכרים עניים, פקידים, תלמידי בית ספר וסטודנטים, שעברו הכשרה צבאית ואידיאולוגית, כדי שיוכלו לבצע כהלכה את גזר הדין. קציני משטרה החלו להכין רשימות של חשודים באי הסכמה, פקפקו או גילו נטיות ליברליות. בני אקזו הוציאו לאור בטאון אידיאולוגי והוכן אמצעי תעמולה בשם "רדיו אלף הגבעות", עבור ההמונים שאינם יודעים לקרוא. באמצע 1993 כפו מדינות אפריקה על הביירמנה להגיע להסכם עם החזית הפטריוטית של רואנדה. בסוף משא ומתן ארוך נחתמו ב-1993 הסכמי ארושה. סוכם אנשי החזית יהיו שותפים בממשלה וחברים בפרלמנט ויהיו 40% מהצבא. המלחמה הסתיימה באופן זמני. שליח האו"ם, הגנרל דאלאיירה, אשר הגיע לרואנדה ב-1993, לא חש בסכנה מיוחדת והציע לשלוח רק כוחות מועטים "לשמור על השלום באזור".

אבל בני אקזו לא הסכימו. ב-6 באפריל 1994 שוגרו אלמונים שפגעו במטוסו של הביירמנה, לפני נחיתתו בקינגלי, לאחר ששב ב"בושת פנים" מחתימת הסכם הפשרה עם האויבים. לא ברור מי היו האחראים להפלת המטוס. אנשי צבא בלגים שהיו במקום, קבעו שהמטוס הופל על ידי טיל ששלחו אנשי משמר הנשיא – רובם ככולם בני הוטו. הם חשדו שעל פי הסכמי הוועידה יקבל המיעוט הטוטסי מושבים בקבינט, ואנשי טוטסי הגולים באוגנדה כשני דורות, יקבלו נחלות ברואנדה. ואולם אנשי הממשל בני ההוטו הפנו, כמובן, אצבע מאשימה כלפי הטוטסי, והפכו אותם יעד להתקפות ופרעות בניצוחם של אנשי המיליציות הצבאיות שלהם.

אנשי משמר הנשיאות החלו לחסל בשיטתיות כל בן טוטסי הנקרה בדרכם, בעזרתם של יחידות צבאיות. יחידות צבא מערביות מבלגיה, מצרפת, מאיטליה ומארצות הברית, הגיעו למקום על מנת לאבטח את פינוי הזרים, שביכו את ידידיהם הרואנדים שנשארו במקום.

למחרת נרצחה אגתה אווילינגימאנה ראש ממשלת רואנדה, שהתכוונה לשדר מסר מרגיע ברדיו בידי המשמר הנשיאותי. יחד איתה נרצחו באכזריות עשרת חיילי האו"ם הבלגים מכוח השלום של האו"ם (ששהה ברואנדה ומנה 2,400 חיילים),  שהיו אמורים להגן עליה. פקידי ממשל מתונים אחרים, שתמכו בהסכמי ארושה, נרצחו גם הם.

זה היה האות לחיסול אויבי השלטון.

אנשי צבא וחברי המיליציות של בני ההוטו אספו בני טוטסי וכן אישים פוליטיים מתונים מבני ההוטו ורצחו אותם. מאות מחסומי דרכים הוקמו. תחנת הרדיו הממשלתית RTLM שידרה תעמולה והסתה בגנות הטוטסי, נגד בני ההוטו המתונים ואף נגד כוח האו"ם המוצב ברואנדה ונגד מפקדה. עד מהרה פשט רצח העם מהבירה קיגאלי לכל רחבי רואנדה.

מנהיגים מקומיים קראו לאזרחים מן השורה לרצוח את שכניהם בני הטוטסי. מי שסירבו להשתתף ברצח, לעיתים נרצחו בעצמם. אנשי כמורה קתוליים (ברואנדה יש רוב קתולי) וכן אזרחים ניסו בכמה מקרים להסתיר אנשים מפני הרוצחים. עם זאת, במקרים רבים אנשי הכנסייה לא היו מסוגלים לעצור את הרוצחים או שהשתתפו בעצמם ברצח. באחד המקרים, יותר מ-5,000 בני אדם, רובם בני טוטסי, הסתתרו בכנסייה בעיירה נטאראמה. אנשי המיליציות ירו לתוך הכנסייה והשליכו פנימה רימוני יד, ורצחו את כל האנשים שהיו בתוכה, למעט 25 ניצולים. במקרה אחר הסתתרו 1,500 בני טוטסי בכנסייה בקיוומו. תושבים מקומיים שהצטרפו למיליציה השתמשו בבולדוזר כדי להפיל את הבניין על יושביו. מי שניסו להימלט החוצה נטבחו במצ'טות.

מעשי הזוועה היו מלווים באונס המוני של נשים. ידוע לשמצה, סיפורה של פאולין נירמאסוהוקו  (Pauline Nyiramasuhuko); ילידת 1946 שכיהנה בתפקיד שרה במשרד הרווחה וקידום נשים. היא הורשעה על כך שהסיתה את כוחות המיליציה לבצע אונס בנשים במהלך רצח העם ברואנדה בשנת 1994[8]. ממשלת המעבר של רואנדה שלחה את נירמאסוהוקו מהבירה קיגאלי, לעיר הולדתה. כנציגת הממשלה היא תבעה ממושל המחוז לארגן את הרציחות. כאשר הוא סירב, הוא הוצא להורג. נירמאסוהוקו פעלה להבאת כוחות מעיר הבירה שימשיכו ברצח העם[9].

ב-25 באפריל 1994, הוזמנו אלפי פליטים בני טוטסי להתאסף באצטדיון בו היה הצלב האדום אמור לספק מזון ומחסה. נירמאסוהוקו הורשעה כי ארגנה מלכודת מוות מתוכננת באצטדיון. כוחות הוטו צבאיים, בראשות בנה של פאולין בן ה-24, הקיפו את האצטדיון. הפליטים עברו אונס, עינויים, ורצח. חלקם נרצחו על ידי קטיעת איברים, חלקם אף נשרפו בעודם בחיים. נירמאסוהוקו הורשעה כי נתנה הוראה לחיילי הצבא "לאנוס את כל הנשים לפני שרוצחים אותן". במקרה מתועד אחר, היא הזמינה חיילי הצבא, שעליהם הייתה ממונה, לקחת פחיות של בנזין מהרכב שלה ולהשתמש בהם כדי לשרוף קבוצה של נשים למוות, והותירה מספר נשים קרבנות האונס כעדות[10].

נקודה בעלת משמעות רבה בדרבון ובשלהוב ההמון היה השימוש הנרחב והמקיף בתעמולה. כרזות, עיתונות, פרסומי רדיו ואמצעי תקשורת רבים שימשו כלי אדיר להפצת השנאה ולהשרשתה, תוך מתן לגיטימציה מוחלטת ועידוד הרצח השיטתי. יתרה מכך, כלי התקשורת השתמשו במנגנון של הפחדה, בהגדירם כל בן הוטו, אשר אינו לוקח חלק פעיל בטבח כבוגד, ולפיכך כמטרה בפני עצמו. רגשות הנחיתות של בני ההוטו, אשר במהלך עשרות שנות קולוניאליזם אירופאי סבלו מקיפוח ומהדחקה, שולהבו באמצעות כלי התקשורת.

לדעת חוקרים רבים, האלימות הרצחנית נבעה מהיריבות האתנית שיצר השלטון הקולוניאליסטי הבלגי, שהותיר אחריו קבוצה מבוססת וקיצונית של בני טוטסי וכנגדה קבוצה לאומנית של בני הוטו שצברה כוח לקראת סוף המאה ה-20. עם זאת, יש הטוענים כי פרשנות זו נובעת מהטיה מחקרית רווחת במערב לייחס את כל כישלונותיה של אפריקה לתקופה הקולוניאלית, תוך התעלמות מאופיין האכזרי של המלחמות השבטיות באפריקה עוד לפני הקולוניאליזם.

מרבית מעשי הטבח התבצעו בכפרים המקומיים ובבתים, לעיתים רבות על ידי השכנים עצמם או על ידי כוחות מאורגנים שהוכוונו למקום על ידי אותם שכנים. דוגמה לכך ניתן לראות בטבח בכנסייה הקתולית שבעיירה ניינג'. במהלך חודש אפריל התחבאו בכנסייה זו למעלה מ-1,500 בני טוטסי. בני האינטראהאמווה המקומי עלו על הכנסייה ורמסו אותה בעזרת בולדוזרים, תוך גיבוי מלא וסנכרון עם הרשויות. מקרה דומה אירע בבית הספר הטכנולוגי במוראמבי, שם הובטחה הגנת הצרפתים לטוטסי אשר תרו אחר מקלט. לאחר מספר ימים בהם הצליחו הם להגן על עצמם, על-אף המחסור החמור במים ובחשמל, החליט הכוח הצרפתי לסגת מעמדתו כמגן הטוטסי, ואלו נטבחו על ידי האינטראהמווה המקומי, כאשר כ-45,000 בני טוטסי מצאו את מותם. כיום, מהווה מבנה בית הספר את מוזיאון הג'נוסייד, שכולל תצוגה מזעזעת של גוויותיהם וגולגולותיהם של הנרצחים[11].

רצח העם נמשך כמאה ימים, החל מ-6 באפריל ועד אמצע יולי 1994.  במהלך שלושת החודשים הבאים, הצבא וקבוצות המיליציה של בני הוטו רצחו יותר מ-800 אלף בני טוטסי. יש אומדנים המדברים על מיליון קורבנות. זה קצב ממוצע של רבבת קורבנות ביום, גבוה מקצב ההשמדה של יהדות הונגריה בשלהי מלחמת העולם השנייה, וכנראה הגבוה בתולדות האנושות. שלושה חודשי טירוף אכזריים שהשתלטו על המדינה גרמו לבירה להפוך לתל חורבות עשן בריח בשר רקוב. כל מוסדות המדינה נמחקו. משפחות שלמות נעלמו ללא זכר, ואנשים נותרו לבדם אחרי שאיבדו חמישה, שישה או שבעה אחים, וגם את הוריהם. ברצח העם הזה הוכנס לשימוש נשק חדש, שלא היה קיים בשנות ה-40: איידס. גברים נשאי הנגיף אנסו נשים בשיטתיות והשאירו אותן לחיות עם ילדים שנולדו עם המחלה, ובמקרים לא מועטים גם עם דחייה מהחברה והמשפחה ששרדה. יותר מ-30 אלף תינוקות נולדו כתוצאה ממעשי האונס האלה – ועשרות אלפי נשים הודבקו בכוונה תחילה בנגיף HIV.

הדבר המזעזע ביותר הוא שאנשים חפים מפשע, נורמטיביים, רצחו אנשים אחרים, גם הם חפים מפשע. העיתונאי הפולני רישרד קפושצינסקי שאל אם אין זו הוכחה שהשטן חי בתוכנו וכי באביב 1994 הוא התגלה ברואנדה[12]?

בדברי העדות הקשים, העמוקים ומעוררי המחשבה של פרימו לוי ,הוא כותב: "אין מנוס מהכרתן, אם ברצוננו להכיר את המין האנושי, לדעת איך נגונן על נפשותינו במקרה שתחזור אפשרות של ניסיון דומה"[13]. המגוון האנושי, הדמויות הנוטלות חלק או נוכחות בעת התרחשותו של רצח עם, מצויות בספר המרתק והקשה הזה, הלופת בבטנך ואינו נותן מנוח: האדישים, המגלים חוסר התייחסות: נציבות האו"ם, שגרירויות ארה"ב, צרפת, בלגיה והצלב האדום הבינלאומי – המפקירים את הקורבנות, למעשה מפקירים אותם להירצח".

רוב הקרבנות לא נהרגו מפצצות ומכלי נשק מודרניים. מבצעי הטבח השתמשו ברובים וכדורים, ולעתים רימוני יד, שסופקו להם על ידי סוחרי נשק בינלאומיים. כנראה שגם ישראל השתתפה בחגיגה. בתחילת שנות התשעים, כשהיה ברור שרואנדה גולשת במדרון חלקלק של מלחמת אזרחים קשה, ישראל הרשמית וסוחרי נשק ישראלים מכרו נשק למדינה המשוסעת. ההיתר האחרון שהוציא משרד הביטחון למכירת נשק לרואנדה היה באוקטובר 1993, כחצי שנה לפני תחילת הטבח. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקה נגד תנועת המחתרת.  ישראל, כך טוענים גורמים שעתרו נגד המדינה  יצאה לרואנדה נשק,  גם במהלך הטבח. משלוחי הנשק עברו דרך אלבניה וגומא שבזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומשם לרואנדה. חברת שילוח ישראלית טיפלה בהעברת כלי הנשק מישראל לזאיר, ישראלי לשעבר סייע להעברת נשק לרואנדה בעזרת חברת הטיס שלו[14].

חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה בין מאי 1994 לאוגוסט 1995. ולא רק זאת, על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני המלחמה. ישראל, כך טוענים גורמים שעתרו נגד המדינה, היתה אחד המקורות. לפי העתירה, המדינה סיפקה לבני ההוטו רובים ורימונים שנתפסו שלל במלחמת יום כיפור, וקליעי 5.56 מילימטר[15].

אולם מרבית מבצעי הטבח ברואנדה הסתפקו במצ'טות ובנשק קל. המצ'טה היא אותה מאכלת גדולה וחדה המשמשת למגוון פעולות בסיסיות באזורים משווניים, היתה תמיד בהישג יד. כמו חן השתמשו במכושים, חניתות ומוטות. מטרת השלטון לא היתה רק  חיסול מוחלט של האויב, בתור פתרון סופי לבעיותיה של רואנדה. מטרה נוספת היתה שהאומה כולה תהיה שותפה לפשע. המטרה היתה ללכוד את ההמונים ברגשות אשם. כל אדם שנושא על מצפונו מוות ולו של אדם אחד, יהיה רדוף פחד מפעולת תגמול. לא היה כאן אס אס שהיה לנאצים ולא את הנקוו"ד שהיה למשטר הסטלינסטי. ברואנדה היה ההרג מצרך להמונים.

אחת העדויות הממחישות את אירועי הדמים המזוויעים , הוא ספרה של האחות יולנד מוקגסאנה, "המוות אינו רוצה בי עוד"[16].  היו לה חיים פשוטים ויפים: היא הייתה מאוהבת בבעלה – כך לפי ספר הזיכרונות שלה, והיו להם שלושה ילדים. היו לה הרבה חברות וחברים. אחות ראשית ומיילדת במקצועה וכונתה "מוגנגה" (רופאה), ניהלה מרפאה שטיפלה בעניי הרובע. במרפאה שלה היא טיפלה גם בחולים חסרי אמצעים, שלא יכלו לשלם על התרופות. ב- 6 באפריל 1994, שעת ערב. כשהרדיו בישר על הירצחו של הנשיא הבייארימאנה, השייך לשבט ההוטו. מוקגסאנה , ילידת 1954, הסתתרה בביתה יחד עם משפחתה. הם שייכים לשבט הטוטסי והם  ידעו שאירוע נורא עומד להתרחש… באותו לילה מתחיל רצח העם. יולנד, שהיתה מוכרת היטב בסביבתה , היתה מבוקשת במיוחד על ידי הרוצחים. ז'וזף, בעלה, היה ילד בזמן מעשי השמדה המוניים שהתרחשו ב-1959, ובהם נרצחו הוריו. הוא ביקש לעזוב את המדינה משום שחשש ממה שעומד לקרות. בימי ההשמדה הראשונים הוא הקריב את עצמו כדי להציל את משפחתו. הוא התייצב באחד מהמחסומים שבהם בדקו את תעודות הזהות של העוברים והשבים. מה שכונה "שייכות אתנית" היה רשום בכל תעודה, ומי שהיה רשום בתעודתו "טוטסי" נרצח בדרך כלל בו במקום. עד שהמיליציות החמושות סיימו את "הטיפול" בז'וזף, הצליחו יולנד והילדים לחמוק.

יולנד ניסתה למצוא מקלט לילדיה. היא לעולם לא תראה אותם יותר. במשך שישה שבועות רצופים, יולנד עברה ממקום למקום בניסיון להתחבא. מתחת לכיור, אצל השכנה, אחר כך אצל אנשי כמורה, ובסופו של דבר, איזו אירוניה מצמררת, אצל קולונל מצבא רואנדה שהוא בעצמו אחד מרוצחי הטוטסים. …

כיוון שיולנד סומנה במיוחד כיעד לרצח, היא חשבה שהילדים יהיו בטוחים יותר אצל אחת מאחייניותיה, שהיתה ממוצא הוטו. המשמידים הגיעו לדירת האחיינית, הכריחו את כולם להתפשט וצירפו אותם  לשיירות של טוטסי שהוצעדו עירומים לעבר בורות הריגה. לאחר שסירבו להסגיר אותה נערפו ראשיהם על מפתן הבור, יחד עם שאר הטוטסי. בתה הקטנה קפצה לבור הגופות לפני שהמצ'טה פגעה בה. היא העדיפה למות מחנק. הניצולה סיפרה ליולנד כי מילותיה האחרונות היו "אמא, אמא, איפה את? אמא, אני מפחדת למות. אני רוצה לרקוד. אני מפחדת, אמא". המחשבות המתעוררות קשורות, איך לא, לעדויות על הוצאות להורג בירייה בתקופת השואה.

יולנד ניצלה. היום היא מעידה: "סביר להניח שכמעט ואין ניצולים מהגבעה עליה גרתי"[17]. היא נאלצה להתחיל את חייה מחדש. מתוך הכאב והטראומה היא בחרה בחיים כדי לספר לעולם על מה שקרה, לשקם את ארצה, ולפעול למניעת רציחות עמים נוספות. בראיון ל'דבר' (כשביקרה בישראל בנובמבר 2014, בכנס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה). סיפרה: "בגיל חמש נדקרתי על ידי בן הוטו קיצוני, הוא דקר אותי באמצעות סכין וניסה לרצוח אותי, הכול לעיני אמי. הוא ניסה להוציא ממנה מידע איפה אבא שלי מתחבא. הם רצו לרצוח את אבא שלי, רק כי הוא טוטסי. ניצלתי בנס. אני כמעט ולא זוכרת את זה. אחר כך, בטבח של בופונדו ג'יקונגורו, הייתי בת תשע. בטבח בבוג'זרה הייתי בת 13. דיברו על זה הרבה בבית. זה היה מפחיד. בטבח של 1973, שהתרחש בכל המדינה, הייתי בת 19. חברים שלי נרצחו. גם בני משפחה. ואני זוכרת עוד אירועים רבים […]הרבה מקרים אחרים של רציחות בודדות. כל כך הרבה רצח עם, ואיש לא נענש. האו"ם עצם את עיניו"[18]."

יולנד מוקגסאנה איבדה את כל משפחתה ברצח העם. היא חיה כיום בבלגיה, אבל ממשיכה לנסוע תכופות לרואנדה. היא ייסדה ארגון לא ממשלתי המטפל בהנצחת רצח העם הטוטסי, וגם תמיכה בניצולים, במיוחד בנשים שנאנסו ואשר נושאות את נגיף האיידס. היא קיבלה פרס אונסק"ו על מפעלה החינוכי ועל עבודתה למען הפיוס הלאומי ברואנדה.

מבחינות רבות היה זה ניצחונו של הרוע: אנשים רצחו את בני עמם, את חבריהם ואף את בני משפחתם. היה זה גם ניצחונה של האדישות, שבמקרים כמו ברואנדה היא אדישות פושעת. הג'נוסייד ברואנדה היה ידוע מראש וניתן היה למנוע אותו. הוא התרחש משום שלעולם, ואולי בראש ובראשונה למדינות הדמוקרטיות במערב, לא היה אכפת שהוא יתרחש. הן לא עשו מאומה כדי למנוע אותו בטרם החל, ועל מנת לעצור אותו בעת שכבר התרחש[19]. (יש לזכור,  כי פחות אך בצורה דומה, התחולל בלב אירופה, ביוגוסלביה לשעבר, וגם שם בהתחלה העולם עמד מנגד ).

צבא המורדים, בני שבט הטוטסי, שהורכב מבני פליטים שחלקם היו בגלות ארוכה בבורונדי, בטנזניה, בזאיר ובאוגנדה, תפס את צפון רואנדה עד חודש יולי. הרצח נפסק לא על ידי העולם, שעמד מנגד, אלא משום שכוחות טוטסי – שפלישתם לרואנדה מגבול אוגנדה היתה התירוץ להתלקחותו של רצח העם – הביסו את כוחות הממשלה. הממשלה ניגפה, בין השאר, משום שהשלטון העדיף להשקיע את מרב המאמצים בניסיונות נואשים, מטורפים לעתים, להשמיד כמה שיותר אזרחים בני טוטסי, ואפילו במחיר הזנחת הלחימה נגד כוחות הטוטסי החמושים[20]. כמו הנאצים בשלהי מלחמת העולם השניה !!

שליח 'מעריב' שביקר ברואנדה סיפר: "צחנת המוות נספגת בבגדים אחרי שניות מעטות במבני הבטון של מוראמבי. באושוויץ של שנת 45' הזדרזו המשחררים לקבור את המתים. אולי מעשה חסד אחרון עם גזע של מושמדים. אולי רצון למחות את הבושה כמה שיותר מהר. במוראמבי של 94' הותירו את המתים במלוא עליבותם, במערומיהם, בתנוחת המוות שלהם, גלויים לעיני כל, לדראון עולם, או לפחות עד שהטבע יעכל אותם לקרבו. וכך, בחדרים של מה שנבנה כקולג' טכני והפך לאתר השחיטה של 50 אלף בני אדם, נותרו רבים מהמתים. זה מסע קשה, המעבר הזה מחדר לחדר. בכל אחד עשרות גופות מאפירות. עשר שנים הם שוכבים שם, מתיה של רואנדה, והריח עדיין מהפך את בני המעיים, מציף את העיניים בדמעות של בושה. ערב רב של גופות. כאן אישה וגולגולתה חצויה ממכת חרב; שם תינוק, לא יותר משלושה חודשים, עם ראש מנופץ. רבים מספור, עדות אילמת, אך זועקת לשמים, לכך שמה שהרג אותנו באירופה עדיין מהלך חופשי בעולם, רק מחכה שייתנו לו לצאת שוב לעבוד"[21].

בתוך שלושה שבועות פונו כל הגופות, חלקן זוהו ונקברו כהלכה, אך מרביתן נקברו בקברי אחים עצומים בהיעדר שארי בשר שיעידו מי היו לפני ששוספו או עונו למוות.

בקרב החוקרים מקובלת כיום הקביעה שזה רצח עם שניתן היה למנוע. היו לו סימנים מקדימים, ובו התקבלו עדויות שוטפות על מידת הזוועה, אם לא על ממדיה הסופיים. אבל אומות העולם עמדו מנגד. כמה מהן גם מצאו לנכון לחמש ולצייד את הרוצחים.

הערות

[1] גרגואר קאייבנדה היה מנהיג שבט ההוטו ונשיאה הראשון של רואנדה מעצמאותה ב-1962 ועד הדחתו בהפיכה צבאית ב-1973.

[2] רישארד קאפושצ'ינסקי, בצל השמש, עם עובד, תל אביב, 1998, , עמ' 127

[3] תמר גולן, שחור-לבן, לבן שחור,  ראשי פרקים באפריקה של ימינו, ספריית האוניברסיטה המשודרת, (להלן: שחור לבן, לבן שחור), עמ' 27-29

[4] בנימין נויברגר, ג'נוסייד: רואנדה 1994 רצח-עם ב"ארץ אלף הגבעות", רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 49–54

[5] שחור-לבן, לבן שחור, עמ' 50-52.

[6] מוסווני הוא נשיא אוגנדה, מ-1986 ועד היום. היה מעורב במרד שהפיל את מנהיגי אוגנדה אידי אמין ומילטון אובוטה. מאמצע ועד סוף שנות ה-90, נחשב מוסווני על ידי המערב כחלק מדור חדש של מנהיגים אפריקאים. במהלך נשיאותו של מוסווני, אוגנדה חוותה יציבות יחסית וצמיחה כלכלית. תקופת הנשיאות שלו נפגעה, עם זאת, ממעורבות במלחמת האזרחים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וקונפליקטים באזור האגמים הגדולים, המרד בצפון אוגנדה על ידי צבא ההתנגדות של האל אשר גרם למצב חירום הומניטרי קיצוני ומדיכוי של אופוזיציה פוליטית ותיקונים חוקתיים לתקופת הנשיאות (2005) והגבלת הגיל הנשיאותי (2017), מה שאפשר את ההרחבה של משך שלטונו. דבר זה הדאיג את המקומיים והזרים.

[7] לה מונד ורויטרס, צרפת מודה: טעויותינו תרמו לרצח העם ברואנדה, באתר הארץ

[8] Baldauf, Scott ( 24 June 2011). "Former Rwandan minister given life sentence for genocide crimes". The Christian Science Monitor

[9] "Profile: Female Rwandan killer Pauline Nyiramasuhuko; Afric", News, UK: BBC, 24-06-2011

[10] Rwandan woman stripped of US citizenship after lying about genocide, February 2013, The Guardian, Retrieved 1 March 2016

[11] דנה הרמן, "הוטו וטוטסי, סיפור אהבה", באתר הארץ, 1 במאי 2014

[12] בצל השמש, עמ' 132

[13] פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, 1991, עמ' 30

[14] שרה ליבוביץ'-דר, "מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה נחשפת", באתר nrg‏, 23 ביוני 2012

[15]   לאורך השנים הצטברו לכך ראיות רבות ומגוונות. חלקן נאספו על ידי ישראלים שהגיעו לרואנדה בעת הטבח, או זמן קצר אחריו. המניע היה תאוות בצע טהורה; פה ושם היו גם הצדקות מקאבריות. עו"ד מק סיים את דבריו מציטוט של סוחר נשק ישראלי, שהופיע בזמנו בכתבה של שרה ליבוביץ'־דר ב"מעריב" שעסקה בזוועה. הסוחר צוטט כמתגאה במעשה ידיו אחרי סיור התרשמות בגיא ההריגה, מאחר שמשלוחי הנשק שלו סייעו לנרצחים למות מהר מכדור בראש ולא משיסוף אכזרי במצ'טה. "אני בעצם דוקטור", הוא הסביר . ראו: אורי משגב, ביהמ"ש דחה עתירה שביקשה לחשוף תיעוד לייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם, באתר הארץ, 2 בינואר 2015

[16] יולנד מוקגסאנה, המוות אינו רוצה בי  עדות על רצח עם / תרגם מצרפתית יונתן בק, הוצאת אלקנה 2005

[17]  אוריאל לו, "בחרתי בחיים, בשביל להעיד" "אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו" | שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה מדברות. אחרי שמאות אלפי טוטסי נטבחו ברצח העם ברואנדה, הרוצחים והניצולים חיים יחד באותה מדינה | יולנד מקדישה את חייה לכתיבת ספרים ולשיקום הניצולים; ג'קלין מספרת את סיפורה ונאבקת ברציחות עמים אחרים | "הנשים הרואנדיות יכולות ללמד את המערב שיעור גדול בצדק", אתר האינטרנט של 'דבר'.

[18]  אוריאל לוי, "בחרתי בחיים, בשביל להעיד" "אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו" | שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה מדברות. אחרי שמאות אלפי טוטסי נטבחו ברצח העם ברואנדה, הרוצחים והניצולים חיים יחד באותה מדינה | יולנד מקדישה את חייה לכתיבת ספרים ולשיקום הניצולים; ג'קלין מספרת את סיפורה ונאבקת ברציחות עמים אחרים | "הנשים הרואנדיות יכולות ללמד את המערב שיעור גדול בצדק", אתר האינטרנט של 'דבר'.

[19] יאיר אורון, "המאבק שלא נגמר נגד שכחה, השכחה והכחשה", באתר הארץ, 18 בדצמבר 2005

[20]  יאיר אורון, מחשבות על הבלתי נתפס: היבטים תיאורטיים של רצח עם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת.

[21] אריק בכר, "רואנדה, שואה בשידור חי", באתר nrg‏, 4 בפברואר 2004