רצח הלורד מוין

 

רצח הלורד מוין, על ידי חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי  

 

כתב: גילי חסקין

 

 

 

 

 

 

הלורד מוין נתמנה לשר-תושב במזרח־התיכון, ב-28 בינואר 1944. בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, נחשב בהיסטוריוגרפיה הציונית לאנטי ציוני מובהק ופעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. הוא טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים, הציע להקים מדינה יהודית במערב אירופה ואף נקב בפרוסיה המזרחית כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים‏[4]. בתפקידו במשרד המושבות עשה מוין רבות להגשמת 'הספר־הלבן' ובייחוד דחף את החלטת הנציב העליון מק־מייקל, שלא להרשות את כניסתם של פליטי 'סטרומה' ארצה וראו בו אחראי לגורלם הטראגי[5]. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה[6] למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942.[7]

מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת 1944 את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם"), שהוצעה על ידי אדולף אייכמן, ושלח את ברנד למעצר[8]. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין[9]. ‏ ב-1956 טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפט אייכמן, חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי העובדה הזו וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו. כמו כן טענו שהצדיק את רצח שטרן[10].

היהודים, ולא רק הפורשים, ייחסו למוין עמדות אנטישמיות בסיסיות. לא נעלמה תמיכתו בהקמת הפדרציה הערבית, בעת היותו סגנו של קייסי, השר התושב הקודם; ומעל לכול, הרבו להזכיר את נאומו , בבית הלורדים ב-9 ביוני 1942, עת דיבר על עליונות הגזע הערבי על הגזע היהודי[11].  אולם מתברר כי היתה זו הטעייה. אלה הם הדברים שמוין באמת אמר: "לעתים קרובות מאד אומרים ברישול, כי היהודים הם שֵמיים, אך אנתרופולוגים אומרים לנו, שאם כי הם שמרו על תרבותם בטוהרתה, הרי שהגזע היהודי התערב בגויים מאז תחילת הגלות. בתקופת גלות בבל, התמזגו בהם יסודות חִיתיים חזקים וברור שיסודות ארמנויידיים, שעדיין אפשר למצוא אותם בקרב היהודים הספרדים, התבטלו בקרב האשכנזים בגלל עירוב הדם הסלאבי". תועמלני לח"י ניצלו מלים אלו כעדות לכך שמוין האמין באידיאל של טוהר הגזע, בדומה לנאצים, וכי הוא ראה ביהודים גזע לא-טהור ולכן נחות, במובן מסוים. בנג'מין בודובסקי כתב: "לורד מוין למד בשקדנות וספג את התיאוריות ההיטלראיות על הגזע. היהודים, הוא קבע, הם תערובת של גזעים רבים, בליל של עמים שונים תחת השמש, לא כמו השבטים הערביים שדמם הוא שֵמי טהור…"[12]. אולם כאשר בוחנים את נאומו של מוין בהקשר של השקפותיו המוכרות בענייני גזע, סותרים דבריו לגמרי פרשנות זו[13].

מוין אכן התבטא כי "הציונים מתכוונים לנצל טובתם את רגשי ההשתתפות בצער מצד העולם בשואת היהודים ובסבל קדושיהם…[14]. למרות כל אלה, נראה שמוין נרצח בהיותו סמל של השלטון הבריטי. לימים, ניסו רבים לעשותה כול כדי להוכיח שמעבר לכף היה ראוי לעונש הזה, גם באופן אישי. על ההתנקשות אמר לימים יוסף נדבה:  "עצם המעשה היה בו משום הפגנה כלפי חוץ; הם פגעו בנציג הרם ביותר של השלטון הבריטי במזרח התיכון ובכך הביעו מחאה על משטר השעבוד והדיכוי. באותם הימים לא ידעו שני המתנקשים – ואף לא ראשי הארגון – כי קלעו אל מטרה ממשית ולא אל מטרה סמלית בלבד[15]."

החוקר ברנרד ווסרשטיין, במחקרו "אור חדש על רצח לורד מוין", טוען כי השקפותיו על הציונות לא היו חריגות[16]. ההיסטוריון כריסטופר סייקס, פרו ציוני בדרך כלל, טוען שלו היה כזה, לא היה צ'רצ'יל ממנה אותו לתפקיד של שליח המדינה לקהיר, משרה שהיתה פרי רוחו של ראש הממשלה ונתונה כולה לסמכותו[17]. בניגוד

האצ"ל טען מצדו, כי הלורד מוין עסק באופן אישי בארגון מאורעות דמים של הערבים, נגד היהודים בארץ־ישראל[18], אך לידיעה זו לא היה שחר.

כמי שמצפה – מבחינת כורח היסטורי – להסלמה ביחסה של אנגליה כלפי העם העברי, ראה לח"י במינוי זה אות לביצוע מדיניות אנטי-ציונית. בביטאון הלח"י פורסם: "לוחמי חירות ישראל יקצצו את היד שהורמה נגד תקומת ישראל. מזימת בריטניה תופר. שמחת הערבית תושבת. עוד יוכח ללורד מוין כוחו של הגזע העברי".[19]. 

עמדתו של מוין בשאלה היהודית, אף שלא היתה בשום פנים אוהד באופן פעיל, כללה במיוחד לקראת סוף חייו, תמיכה בכינון מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל לאחר המלחמה, כפי שהתנסח ברנרד ווסרשיין:  הוא לא היה תומך נלהב בציונות כדוגמת צ'רצ'יל או אֶמֶרי, אך, מצד שני, לא היה בשום אופן מתנגד החלטי לציונות. הוא האמין כי הציונות לבדה לא תוכל לתת פתרון מלא לבעיה היהודית; יש, לדעתו, צורך למצוא טריטוריה להתיישבות של יהודים במקום אחר, אם כי הוא לא הבהיר היכן היא תימצא; הוא לא התנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; בתקופת המלחמה יהיה צורך להשאיר את מדיניות "הספר הלבן" על כנה, אך לאחר המלחמה יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת ולפייס את הערבים בחיבור השטחים הערביים של ארץ-ישראל לפדרציה ערבית רחבה יותר. בעקבות עובדות שנחשפו בשנים שלאחר מכן, עלתה סברה כי בדעותיו של הלורד מוין חל מפנה, בתקופה שלפני ההתנקשות, והוא החל לתמוך בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בניגוד למדיניות של משרד המושבות[20].

נראה שאנשי לח"י הגזימו בהשחרת דמותו של מוין[21], אולי משום שללח"י לא היתה שום דרך לתת ביטוי אופרטיבי להשקפת עולמו, אלא בשיטת הטרור האישי[22]. הלח"י לא ביקש לנקום בו אישית, אלא "לרצוח את מדיניותו"[23]. לא היתה זאת תאוות נקם חסרת היגיון, אלא מבצע מתוכנן בקפידה, שמטרתו תעמולתית[24].

במאמציו להכות את השלטון הבריטי, לא עמדו לרשותו האמצעים שעמדו לרשות האצ"ל, בכוח אדם ובנשק ומכיוון שהנהגתו החליטה שלא להצטרף לאצ"ל, היה עלייה להוכיח את ייחודה, לא רק בהבלטת אידיאולוגיה נפרדת, אלא על־ידי הפעלה דרמטית של שיטת טרור זו[25].

אמנם, אנשים כלורד מוין מוגנים על־ידי מוסכם המלחמה ועל־ידי המשפט הבינלאומי, ואינם יכולים להיחשב כלל כיעדים לגיטימיים של התקפה[26]. אולם רצח כזה יכול היה, לשיטתם, להבהיר את עמדתם לעולם כולו[27], להוכיח שאפשר לפגוע גם באריה הבריטי, וברוח האנרכיסטים הרוסיים של המאה ה-19, גם לעורר את העם מתרדמתו[28].

 

ראו באתר זה: טוהר הנשק.

 

המשימה הוטלה על אליהו חכים ("בני") ואליהו בית צורי ("זבולון)", שהיו חדורי הכרה לגבי דרך הטרור של לח"י[29]. הם שהו בקהיר שבועות אחדים בעת שהתכוננו להתנקשות, בהם עקבו אחר שגרת יומו של מוין ותכננו את המבצע.

ב-6 בנובמבר 1944 ארבו השנים למכוניתו של מוין בסמוך לביתו. התקיפה התרחשה בשעה שמוין הגיע במכונית לביתו מן המשרד. כאשר פנתה המכונית לכיוון כביש הכניסה, הבחינה מזכירתו, שנסעה אתו במכונית, בשני אנשים שהמתינו ליד הכניסה לבית. אחד מהם, אליהו חכים, אמר "לא לזוז", תחב אקדח דרך חלון המכונית, כיוון אותו אל מוין וירה בו באיטיות שלוש פעמים. מוין הניח את ידיו על גרונו ואמר "או, הם ירו בנו". הוא צנח קדימה במושבו. הוא הוחש לבית-חולים ונותח, אך מת מאוחר יותר באותו יום. בתקיפה נהרג גם נהגו של מוין. הם נמלטו ממקום ההתנקשות באופניים, בדרכם אל השוק העירוני הומה האדם. שוטר זיהה אותם והצליח לירות בצלעותיו של אליהו בית צורי. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים. המתנקשים זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא.

מבית המאסר כתב אליהו בית צורי להוריו:  "כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים – ואני מקווה כי קרוב היום – כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."

 

 

ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי ונדונו למוות.

מלכתחילה הודו חכים ובית-צורי במעשה וניסו להסביר את מניעיו. הם דחו כל ניסיון לזכותם על סמך טענות יורידיות דחוקות ותחבולות של עורכי-דין. לזכותם של הסנגורים המצריים ייאמר, שאף שנבחרו שלא בטובתם של הנאשמים, ניסו להבין לרוחם של הצעירים ואף פעלו ברוב ימי הדיונים תוך הדגשת הנימוקים המדיניים. מה שאין כן עורך-הדין הישראלי אשר לויצקי, שנשלח לקהיר מטעם משפחת חכים. הלה ביקש לנקוט אך ורק טענות יורידיות. הואיל והיה ברור לו, כי אין כל סיכוי להצליח על-ידי הסתמכות על ההנמקה המדינית, רצה לטעון בבית-הדין, כי הצעירים עשו את המעשה כשליחים, שהתפקיד נכפה עליהם. הם התנקשו בלורד מוין על פי צו מפקדיהם, מתוך כורח, ומשום שהשתייכו לארגון מחתרת, שהמשמעת בה היא עיוורת – לא יכלו להשתחרר מן הפקודה. כיון שהצעירים לא יכלו להפר את ההוראה – אין למצות נגדם את הדין עד תום, ובייחוד, בהתחשב עם גילם הצעיר[30] – יש להקל בדינם. דרך משפטית זו דחו חכים ובית-צורי בכל תוקף ולא הניחו לעורך-הדין לתקוע טריז בינם לבין המחתרת. הופעתם הזכירה במידה רבה את דרכם של המורדים האירים, שהתריסו בגלוי כנגד שופטיהם, קראו תגר על השלטון הבריטי ועוררו בדבריהם אהדה לתנועה האירית הלאומית במדינות קרובות ורחוקות.

 

ראו באתר זה: אירלנד וארץ ישראל

 

במשפטו אמר חכים:

 "החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם לא, אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ"ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזלזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? איי ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו. לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו. בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."

אליהו בית צורי נשא בפני בית הדין נאום שזכה לאהדת דעת הקהל המצרית. בין השאר אמר:"אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא – הבריטי – דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות… ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא – להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.[31]"

מנאומו של בית צורי ניכר שאינו מדבר כציוני, אלא כבן הארץ, הלוחם למען עצמאות למולדתו. לא ראו את עצמם ככלי-שרת בידי ההסתדרות הציונית. למעשה, כפי שנראה, הם תיעבו את הזרם המרכזי בציונות, שייצגה אותו הסוכנות היהודית, כדי כך שאף סירבו לכנות את עצמם ציונים. אולם אף שלא ראו את עצמם כאויבי העניין הלאומי של העם היהודי, טענתם היתה שהם הם התנועה הפוליטית היחידה, שמטרתה היא כינון ריבונות מדינית יהודית בארץ-ישראל.

בנאום ניכר הניסיון להרשים את בית-המשפט המצרי בדרך של הבעת רגשות אנטי-אימפריאליסטיים. הרשויות הבריטיות היו מודעות היטב לכוונות התעמולתיות של המתנקשים וארגונם. מטעם זה, עוכבה העברת מכתבי הנאשמים אל משפחותיהם, מחשש לפרסום תוכנם. הצנזורה הבריטית במצרים אסרה על כתבי-חוץ לשגר דיווחים לעיתונים בעולם על תוכן נאומיהם של הנאשמים בבית-המשפט[32]. בכל זאת השיג הנאום את מטרתו; שליחי לח"י הפיצו ברבים את תמציתו, במיוחד בארצות-הברית. אין שום ספק, שעמידתם הגאה של הנאשמים שירתה שירות ניכר את תעמולת לח"י. יתר על כן, ההתייחסות האוהדת, כנראה, מצד קבוצות בציבור המצרי אל הרגשות האנטי-בריטיים שבאו לביטוי בבית-המשפט גרמה ללח"י לסיפוק רב. לח"י ראתה בכך הפגנה רבת-עוצמה של השפעת "תעמולה באמצעות מעשה" לחשיפת זהות האינטרסים כביכול, הרדומה שהיתה קיימת, להנחתם, בין הלאומיות היהודית והערבית. כרוז בצרפתית, שפרסם לח"י ב- 1947, קבע: "חובתו של העם היהודי כולו היא לתמוך בתביעותיה של מצרים לסלק את הצבא הבריטי מגבולה… כולנו יחד מהווים חזית אחת נגד האויב המשותף, ומאחדת אותנו מטרה אחת… העם המצרי יבין זאת וישתכנע שהתחושות שחש כבר לפני 3 שנים היו נכונות: כלומר, שלא לשווא הרגו אליהו בית-צורי ואליהו חכים את הלורד מוין על אדמה מצרית, ולא לשווא עלו הם אל הגרדום בקהיר. אכן, בבצעם את הפעולה המלחמתית הזאת נגד אויב עמם, הם גם ייצגו, אובייקטיבית, את רצונם של כל האנשים המדוכאים והמנוצלים בהוראת הממשלה הבריטית".

 

 

הם הוצאו להורג בקהיר 22 במרץ 1945 (ח' בניסן ה'תש"ה ) בעודם שרים את "התקווה" ונקברו בבית העלמין היהודי בקהיר.

 

תגובת היישוב כולו על ההתנקשות היתה אחידה, החל מחיים וייצמן שהודיע שהרצח זעזע אותו יותר מאשר נפילת בנו מיכאל בחיל האוויר הבריטי[33] ועד 'המשקיף' הרוויזיוניסטי שהוקיע את "מעשה הפשע בקהיר"[34]. גם מנחם בגין הסתייג מהרצח וטען שהתנקשויות אישיות לא יביאו את הפתרון[35]. למרות עמידתם הגאה של השניים בפני בית המשפט בקהיר, הרצח הגביר את ההתנגדות ללח"י בקרב היישוב[36]. אצ"ל, שניהל משא ומתן עם לח"י על איחוד (או לפחות תיאום), ראה במעשה זה תקיעת סכין והפרת אמון[37]. המתנקשים הועמדו לדין במצרים ובלחץ ממשלת בריטניה נידונו למיתה[38]. הם נקברו במצרים, עצמותיהם הועלו ארצה ב-1975[39], וב-1982 הוציאה ממשלת ישראל בולים לזכרם.

רצח חבר קבינט בריטי בכלל, ובימי מלחמת עולם בפרט, לא היה דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. הבריטים הבינו שנחצה קוו אדום וכי מעתה יש לטפל בטרור בארץ־ישראל טיפול אחר, כמו המנהיגות היישוב, שלא עשתה די כדי לדכא אותו[40]. יש הטוענים כי ההתנקשות גרמה לתנועה הציונית לאבד את ידידותו של החשוב בתומכיה, ויסטון צ'רצ'יל[41]. הרצח מציין קו-פרשת-מים ביחסו לציונות. עד כה היו תמיכתו במדינה יהודית בארץ-ישראל לאחר המלחמה והגינוי שגינה את מדיניות "הספר הלבן" נחרצים. לאחר הרצח אמר צ'רצ'יל לבית-הנבחרים: "אם נגזר על חלומותינו למען הציונות להתנדף בעשן של אקדוחי מתנקשים ועל טרחתנו למענה ליצור רק קבוצה חדשה של גנגסטרים הראויים לגרמניה הנאצית, רבים כמוני יצטרכו לשקול מחדש את העמדה שהחזיקו בה בעקביות כה רבה וזמן רב כל-כך בעבר. אם יש תקווה לעתיד שליו ופורה של הציונות, הפעולות הללו מוכרחות להיפסק ויש לבער את האחראים להן מן השורש"[42]. זמן מה לפני רצח מוין נקבע מועד לישיבת הקבינט, שעמדה לאשר את המלצות ועדת מוריסון על חלוקת ארץ־ישראל ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית אחרי המלחמה, ומזכיר הקבינט כבר חילק לשרים תזכירים בעניין זה, אבל אחרי הרצח הסיר צ'רצ'יל את הנושא מעל סדר היום ודחה את אישור הקמת הבריגאדה היהודית[43]. נראה כי לפני הרצח, קיבל הקבינט הבריטי דין וחשבון מוועדת מוריסון, שהמליצה על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל[44]. הרצח הקפיא את הצעות וועדת מוריסון לחלוקת הארץ, שגם אם היתה נדחית על־ידי התנועה הציונית, היתה עשויה לשמש בסיס למשא ומתן פורה[45].

בקרב רבים מן הפקידים והמדינאים הבריטים שעסקו בענייני המזרח-התיכון, רווחה הדעה, כי בסופו של דבר מוטלת האחריות לרצח על המנהיגות הרשמית שבראשה עמד ד"ר חיים וייצמן. מאז 1939, המשיכה הממשלה הבריטית (והנציבים העליונים שלה בארץ-ישראל) במדיניות הגבלת העלייה, שיסודותיה הונחו ב"ספר הלבן" של מאי 1939. היישום של מדיניות זו והניסיונות של הציונים להתגבר עליה באמצעות ארגון עליה בלתי-חוקית של פליטים שנמלטו מן הטרור הנאצי באירופה הביאו את יחסי בריטניה והציונים לנקודת משבר. כתוצאה מכך, התפתחו בקרב הפקידות הבריטית פרנויה של ממש מפני הסכנות כביכול לבריטניה מן העלייה הבלתי-חוקית של יהודים לארץ-ישראל וחשד עמוק כלפי המניעים והכוונות של כל הציונים, על כל גוניהם. רבים מן הפקידים והמדינאים הבריטים ראו ברצח הלורד מוין תוצאה הגיונית של מה שנחשב בעיניהם מדיניות אנטי-בריטית עוינת של ההנהגה הציונית הרשמית. דוגמה אופיינית לתגובה מסוג זה לרצח יש במכתב פרטי, שכתב ב- 16 בנובמבר 1944, קודמו של מוין בתפקיד שר המדינה למזרח-התיכון, האוסטרלי ר.ג. קייסי. המכתב יועד לסר ויליאם קרופט, מזכיר שר המדינה למזרח-התיכון. מובן שקייסי הזדעזע מאוד מן הרצח, אך מה שבולט בתגובתו המיידית, אינו הזעם האישי שלו בלבד, שהוא מובן מאליו, אלא מוסר ההשכל הפוליטי שהוא מסיק:

"הם (המתנקשים) היו כנראה כלי-שרת שעשו את אשר נצטוו לעשות. אין לי שום ספק בכך, שהסוכנות היהודית נקטה בגישה קורקטית ביותר והביעה צער על כל העניין – מן השפה ולחוץ. הם יודעים היטב כי זהו מסוג הדברים שבמשך שנים הם הטיפו לצעיריהם – ואימנו אותם לעשות – אם כי במקרה זה אין ספק שהגולם קם על יוצרו, והדבר עלול לגרום להם נזק יותר מאשר תועלת, באבדן מידה רבה של אהדה ותמיכה. אני מקווה שלא ייתנו לסוכנות היהודית להיחלץ מן העניין באמצעות 'הבעת צער על הפשע'. זה יהיה קל מדי. הם אינם יכולים להסתתר מאחורי האליבי השחוק, שכביכול אין הם שולטים באופן בלתי-ישיר בקבוצות המחתרת הללו. אתה ואני יודעים שהם שולטים בהן. זמן רב מדי נהגנו בג'נטלמניות כלפי אנשים אלה. הם אינם ג'נטלמנים – הם המרצחים הפיקחים והמסוכנים ביותר הקיימים. אם לא נשחרר מאחריות את שרתוק, את בן-גוריון ושותפיהם – אני מקווה שנגביר בהרבה את מאמצינו לגלות את עכברושי המחתרת בביבים שלהם ולחשוף את הקשר ביניהם ובין הסוכנות"[46].

דעה זו, המייחסת למנהיגות הציונית הרשמית אחריות בלתי-ישירה לרצח, היתה נפוצה בקרב פקידים בריטים, אך לא היתה לה שום אחיזה בעובדות; בתקופה זו לא היה בידי הסוכנות היהודית שום פיקוח על הפעולות של ארגוני המחתרת הפורשים – אצ"ל והארגון הקטן יותר, לח"י, שביצע את רצח מוין.

התגובה הפומבית של הנהגת הסוכנות היהודית לרצח היתה רחוקה מהצביעות שייחס לה קייסי ושיקפה, למעשה, את רגשי הזוועה שחשו אישית המנהיגים הציונים ובראשם וייצמן ובן-גוריון. הם חששו, כי רצח מוין, שהיה לא רק עמיתו של וינסטון צ'רצ'יל אלא גם ידידו האישי, עלול לסכן את אהדתו של ראש-הממשלה לעניינם. צ'רצ'יל היה עד כה בעל-בריתם היחיד בממשלה, שהיה אפשר לסמוך עליו.

ברנרד וסרשטיין כתב על האפשרות כי הרצח עיכב את הקמת מדינת ישראל: "בעלי-סמכות אחדים בימינו, ביניהם הפרופסור יהודה באואר, סר ישעיה ברלין וד"ר מיכאל כהן, מניחים כי רצח מוין מציין, אם כן, אבדן הזדמנות לציונים. לא יכולה להיות, כמובן, כל ודאות לגבי עניינים כאלה. אך ישנה עדות היסטורית מוצקה לביסוס ההערכה, שאלמלא נרצח מוין, ייתכן שמדינת ישראל הייתה מוקמת, בתמיכה פעילה של שלוש המעצמות הגדולות, ב-1945 ולא ב-1948"[47].

ההגנה והאצ"ל גינו את ההתנקשות ובעקבות הלחץ נאלץ הלח"י לעצור את פעולות הגרילה ופעילויות הטרור נגד גופים בריטיים, עד סוף מלחמת העולם השנייה. בקרב חלק ניכר מהיישוב העברי הפעולה הוגדרה כטרור. דוד בן-גוריון ומשה שרתוק שיגרו מברק לראש הממשלה המצרית, אחמד מאהר, ובו כתבו:

" היישוב העברי בארץ והציבור היהודי בעולם כולו נרעשו ונזדעזעו מהרצח של לורד מוין, המיניסטר הבריטי למזרח התיכון, שבוצע בקאהיר לעיני השמש. אנו מתעבים את הרוצחים ורואים בהם כבוגדים בעמם ומביעים אהדתנו לממשלה המצרית בשל הקושי החמור שנגרם על ידי הרצח הזה[48].‏

זמן קצר לאחר הרצח פרסמו רוב תנועות הנוער העבריות עצומת גינוי להתנקשות ולארגוני 'הפורשים': "מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו. יש לבער את הבוגדים, להרחיקם מספסלי הלימודים ומן הסדנאות". נתן אלתרמן פרסם במסגרת הטור השביעי שיר בשם "פוליטיקה של פיסטולטים"[49], ובו מתח ביקורת חריפה על הפעולה.

עתה היה על ההנהלה הציונית לתקן את הנזק שנגרם עקב הרצח. משום כך, ניתן לומר כי רצח מוין היה קוו פרשת המים בוויכוח הפנימי ביישוב והנהגתו הסכימה לראשונה כי יש צורך לשתף פעולה עם הממשלה נגד הטרור[50]. וייצמן הודיע לראש ממשלת בריטניה, כי יהודי ארץ־ישראל, כפי שהחליטו המוסדות הלאומיים, יבערו מקרבם את הנגע הזה[51]. המקרה הקיצוני , והנזק המדיני והתעמולתי שהביא, גרם ל'הגנה' להסלים את המאבק בבריטים ולפתוח ב'סזון', הגם שלמרבה הפרדוכס הופעל דווקא נגד האצ"ל ולא נגד הלח"י שירד למחתרת.

 

ראו באתר זה: הסיזון.

ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלחם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל[52].

בדצמבר 1982 הוציא השירות הבולאי של מדינת ישראל בול לזכרם, וכן נקראים על שמם רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ. חלק מהרחובות קרויים "שני אליהו", כפי שכונו חכים ובית צורי בפי חבריהם למחתרת.

 

הטרור האישי, הינו פשע מלחמה, ובמקרה דנן, הביא רק נזק. יחד עם זאת, אנשי לח"י הוכיחו כלי ההבדל בין פעילים מהפכניים לבין טרוריסטים מובהקים הוא היצמדות לקו אתי מסוים, כשם שבפעילותם בארץ, רצחנית ככול שהיתה, נגד חיילים בריטים, נמנעו מפגיעה בבני משפחותיהם ששהו בארץ. בניגוד לטרוריסטים של ה-FLN באלג'יריה או של ה"מאו מאו" בקניה.

 

ראו באתר זה: מלחמת העצמאות של אלג'יריה

 

השימוש הגובר בטרור, בידי תנועות שמאלניות ולאומניות קיצוניות, בעיקר לאחר מלחמת העולם ה-II, מייצג את התמוטטות הקו הפוליטי שעובד לראשונה במחצית המאה ה-19, באותו זמן בערך, שבו עובדו גם חוקי המלחמה. יש להבחין בין התנקשות לבין רצח אקראי. הבחנה זו היא המקבילה הפוליטית של הקו המפריד בין לוחמים ללא־לוחמים. כך למשל, ניסיון ההתנקשות של המהפכנים הרוסיים בדוכס הגדול סרגיי, איש המשטר הצארי. אנשי הקבוצה תכננו לפוצץ את הדוכס בכרכרתו, משום שהיה מעורב אישית בדיכוייה של פעולה רדיקלית. כאשר התקרבה הכרכרה למקום בה המתין לה מהפכן צעיר, שעמד להטיל עלייה פצצה, הבחין זה כי הדוכס מחזיק על ברכיו שני ילדים קטנים. המתנקש הביט, היסס ולבסוף הסתלק משם. הוא החליט להמתין להזדמנות אחרת. אלבר קאמי ביסס על המקרה את מחזהו "המתנקשים הצודקים" ושם בפיו של אחד המהפכנים את המשפט: "אפילו בהרס יש דרך נכונה ודרך פסולה – וישנם גבולות"[53].

 

ראו באתר זה: גרילה, טרור ומוסר.

 

מקרה אחר קשור לצבא האירי הרפובליקני (I.R.A.), שפתח בסדרת פיצוצים בבריטניה בשנים 1938-1939. לוחם רפובליקני נצטווה לשאת פצצת זמן אל תחנת הכוח בקנטברי. לאחר שהבחין כי תעה בדרכו, זנח את אופניו ועליהם תיקו ובה הפצצה וברח. הפצצה התפוצצה וגרמה למותם של חמישה עוברי אורח. איש מאנשי המחתרת בתקופה ההיא, לא ראה במעשה ניצחון כלשהו. נהפוך הוא, המערכה תוכננה בקפידה כדי למנוע הריגתם של עוברי אורח תמימים[54].

במקרה של הלח"י, שנחשב לדעת רבים לארגון טרור וכונה על־ידי הבריטים "כנופיית שטרן" אנו נתקלים בקוד האתי שנסקר לעייל, לאחר שחכים ובית צורי רצחו את הלורד מוין בנובמבר 1944, הם נלכדו על־ידי שוטר מצרי. למרות שיכלו לחסל אותו, הם לא עשו זאת והדבר סייע ללכידתם[55].

ענייננו חשוב להדגיש כי בשלושת המקרים, לא היה כאן רצח אקראי. הטרוריסטים עשו הבחנה מוסרית בין אנשים שמותר להרגם ובין אנשים שאסור להרגם. בקוד המוסרי של הארגונים הללו, לפחות במקרים שהובאו לעייל, אזרחים רגילים, שאינם מעורבים בגרימת נזק פוליטי – כלומר בחקיקת חוקים שנחשבים ללא חוקיים או באכיפתם של חוקים כאלה – חסינים בפני התקפה, בין אם הם תומכים בחוקים אלו ובין אם אינם תומכים בהם. על כן הילדים בני האצולה הרוסית, העוברים ושבים בקנטברי והשוטר המצרי – הם חפים מפשע מבחינה פוליטית, כשם שאזרחים הם חפים מפשע מבחינה צבאית. לעומת זאת, הטרוריסטים בני זמננו, מנסים להרוג דווקא את האנשים האלה[56].

יחד עם זאת, יש לפסול את הטרור האישי מיסודו. כבר ב-1924, נדרש משה ביילינסון לנושא, כאשר הוקיע את רצח דה־האן[57]. במאמרו שפורסם ב'קונטרס', הוקיע את הרצח הפוליטי כשיטה וטען כי לא הכדורים והפצצות אשר המיתו את פלווה[58] ואת סטוליפין[59] הביאו את המהפכה הרוסית ולא על־ידי מותם של ארצברגר[60] וראתנאו[61] הוקל גורלה של גרמניה. הוא פסל את הטרור האישי, הן משיקולים ענייניים והן משיקולים מוסריים[62].

 

 סיכום

רצח מוין לא היה פעולה של תאוות-נקם חסרת הגיון, אלא מבצע מתוכנן בקפידה,  כאשר המגמה הבולטת בו היא תעמולה למען אידיאולוגיה פוליטית של קבוצת לח"י, אידיאולוגיה שיעדה הראשי היה הריסת הכוח הבריטי בארץ-ישראל בכל האמצעים, לרבות שיתוף-פעולה עם גרמניה הנאצית, כמה שנים קודם לכן.

 

אישיותו של לורד מוין ודעותיו המדיניות היו לא-רלבנטיות כמניחים לרצח; מוין נבחר בגלל התפקיד שמילא בלבד; למעשה החליט אברהם שטרן לרצוח את שר המדינה למזרח-התיכון זמן רב לפני שמוין קיבל את משרד השר בקהיר. רק לאחר הרצח ולנוכח הגינוי והזעזוע ביישוב ובעולם, הפיצו תומכי קבוצת שטרן את דברי השטנה הנוראים בדבר פשעים כביכול נגד העם היהודי. חלק מפשעים אלה, בייחוד השיחה שיוחסה למוין עם בראנד, והדעות הגזעניות בנוסח נאצי שיוחסו לו, התבררו כלא נכונים.

החל מראשית ההתיישבות הציונית, ובמיוחד החל מהמרד הערבי של 1936-1939, עלו הלבטים הקשורים במוסר הלחימה בייתר שאת. מרבית הקוראים להקפדה על מוסר הלחימה, או על מוסכם המלחמה, עשו זאת כמעט תמיד משיקולים תועלתיים. לעתים, קיימת התלבטות האם ראוי לפעול באופן בלתי מוסרי (כמו רצח הסרג'נטים הבריטים), כדי להשיג מטרה מוסרית (הפסקת התליות של לוחמי המחתרת היהודיים). הגם שחכים ובית צורי היו לוחמים אידיאליסטיים והגם שבהימנעותם מפגיעה בשוטר המצרי שדלק אחריהם, הוכיחו שיש להם קודים מוסריים, מדובר בפשע מלחמה, שבנוסף להיותו פסול בכול קנה מידה מוסרי, לא רק שלא הביא תועלת, אלא גרם לנזק רב. בעת הרצח, עמד קבינט המלחמה הבריטי להכריע סופית לגבי התוכנית של חלוקת ארץ-ישראל, שבעיצובה מילא מוין תפקיד ראשי ואשר קבעה שתוקם מדינה יהודית. בעקבות רצח מוין, הוכנסה תוכנית זו למגרה והגשמת היעדים המדיניים של התנועה הציונית עוכבה. כנראה, במידה רבה.

 

 אנשל שפילמן (עורך), ההתנקשות בלורד מוין, הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2005.

ויליאם סנסום, ההתנקשות בחיי הלורד מוין, דבר, 10 בספטמבר 1965

 ג'ראלד פרנק – המעש. הוצאת רשפים, תל אביב, 1963.

 יוסף נדבה, "ספר עולי הגרדום".

יוסף נדבה, גרדומים בקהיר.

יעקב בנאי, חיילים אלמונים.

זאב גלילי, טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין, באתר "היגיון בשיגעון".