הפאבלות של ריו דה ז'ניירו

הפאבלות – תופעה, התפתחות וסיורים

כתב וצילם: גילי חסקין, ‏15/11/2023

כתבה מצומצמת מעט התפרסמה במגזין הווירטואלי של YNET – מטריד ומפתיע – סיור בפאבלות של ריו דה ז'ניירו

כתבה במסע אחר – און ליין: אנשים – הצד האחר של הקרנבל.

כתבה במגזין GOTRAVEL – הפאבלות של ריו דה ז'ניירו

ראה גם: סיור רגלי בריו ז'ניירו. ריו –  היפה בערי תבל. המלצות לטיול בברזיל ; דרום אמריקה – המלצות לקריאה.

להרצאה על ריו דה ז'ניירו – לחץ כאן

הרבה קלישאות נכתבו על ריו דה ז'נרו, העיר החבויה בחמוקי הגבעות המשתפלות אל האוקיינוס האטלנטי. אכן, המראות עוצרי הנשימה סוחטים אין ספור של קריאות התפעלות. שילוב מרטיטי של צוקים שחורים, מפרצים כחולים וכסות רעננה של ירק, כתפאורה לבנייה ציורית.  ריו, לדעת רבים, היא העיר היפה ביותר בעולם.  הברזילאים אומרים עליה בחיוך שאלוהים ברא את העולם בשבעה ימים. את היום השביעי הוא הקדיש לריו דה ז'נרו.  סמליה של העיר, הקורקובדו (Corcovado), הר הסוכר, אצטדיון המראקנה (Maracana), מוכרים לכל אחד, גם לאילו שאינם נוהגים לטייל. ההמלצות על ריו גורפות וממוינות לסיורי חופים, לתצפיות, מוזיאונים או מועדוני לילה. הפעם אני רוצה לספר דווקא על ההיפך. כביכול על ההיפך, על משהו שנראה כניגוד גמור להנאה של טיול, מטורף ככל שישמע.

"פאבלות" (Favelas) היא אחת האסוציאציות לשם "ריו".  ה"סלאמס" – שכונות העוני, ששמם הרע הוציא את דיבתה של העיר ברחבי העולם כולו. פאבלות נוצרות כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב, או בלב הערים הגדולות. הפאבלות הן המשכנות הדלים הסוגרים סביב העיר ומטפסים ממנה מעלה מעלה אל ההרים.  במשך שנים התפרסמו הפאבלות כארצו של אף אחד. מקום אליו שום בר דעת לא יעז לגשת, אלא אם כן הוא פושע או זונה.  מקור הסמים, הסכינאים ושאר פגעיה וחוליה של העיר. החיים בפאבלה  סידאג'י ד'י דאוש  (Cidade de Deus) שבמערבה של ריו, תוארו בסרט "עיר האלוהים"  (Cidade de Deus) משנת 2002  [1].

מ-1950 ל-1980, מספר התושבים שחיים בפאבלות של ריו דה זניירו, עלה מ-170,000 ל-600,000 ובראשית המאה ה-21, מעריכים שיש בריו למעלה מאלף פאבלות. בהם גרים כיום1.5 מיליון בני אדם, כ-23%, כמעט רבע, מאוכלוסיית העיר.

דומה והפערים החברתיים של ברזיל הם הגדולים והמקוממים ביותר, ממה שמוכר באמריקה הלטינית. העשירים כאן הם עשירים באמת ואילו דלותם של העניים משוועת השמימה. לפעמים, רק כביש אחד מפריד בין מגורי עוני ודלות, לבין מבנים מפוארים ועושר עצום. הפאבלות ממחישות את העוני הרב הקיים בברזיל. לעיתים שכונות אלה ממוקמות במרחק של עשרות מטרים משיכוני פאר הבנויות בלב הערים. לברזיל יצא שם מפוקפק בכל הקשור לפערים חברתיים ושמה של ריו, רע במיוחד. יש פאבלות צפופות, אחרות מרווחות יותר; כמה עניות מרודות, אחרות מבוססות יותר.  נגזרת מכך רמת האלימות.

אילנו זאבו דה קרבליו (Ilona Szabó de Carvalho), מי שהקימה את מכון 'איגרפה' (Igrape) לפיתוח אנושי ב-2011 ועמדה בראשו; נבחרה בשנת 2020, על ידי Prospect Magazine', כאחת מחמישים האנשים הוגי הדעות בעולם. בהרצאת "טד" שנשאה באוקטובר 2014 אמרה: "ברזיל, הארץ היפה הזאת, היא הארץ בעלת הרקורד הכי מכוער בעולם. אנחנו תופסים את המקום הראשון באלימות רצחנית. אחד מכול עשרה בני אדם שנהרגים בעולם הוא ברזילאי – ובמספרים, יותר מ-56,000 בני אדם שמתים במוות אלים בכול שנה. רובם נערים שחורים צעירים. ברזיל היא גם אחת מצרכניות הסמים הגדולות בעולם וה"מלחמה בסמים" כואבת כאן במיוחד. קרוב ל-50 אחוזים ממקרי הרצח ברחובות ברזיל, קשורים ל"מלחמה בסמים".

למרות שהמילה ""פאבלה" מקושרת אסוציאטיבית לריו דה ז'ניירו, קיימות פאבלות כמעט בכל עיר גדולה בברזיל. בתחילה, רוב תושבי הפאבלות היו עבדים משוחררים. גם לפני שנקראו שיכונים אלה "פאבלות", נהגו העבדים השחורים ובני המעמד הנמוך לגור יחד, מחוץ למרכז העיר, מכיוון שנדחו על ידי החברה. גם כיום, חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא הצליחו להשתלב בחברה הברזילאית.

המילה פאבלה, שפירושה "סלאם" או ישוב לא רשמי, התפתחה לראשונה בריו, בסוף המאה ה-19. היא היתה עוד יבוא מצפון- מזרח המדינה. בשנת 1897, חזרו חיילים ממחוז באהיה (Bahia), לאחר שדכאו מרד של מלוכנים בעיר קאנודוס (Canudos). היתה זו מערכה קשה, שניהל הצבא הברזילאי, נגד ערב רב, מתומכיו של אנטויניו קונסלריו  (Antônio Conselheiro,) מטיף דתי, כריזמטי, שניבא את סופו הקרב של העולם.  המרד הזה והמלחמה שנדרשה כדי לדכא אותו, היו רגעים מעצבים בתולדות הרפובליקה הצעירה (המונרכיה בוטלה ב-1889; פחות מעשר שנים קודם לכן). חמש שנים לאחר שדוכא המרד, הוא הונצח ברומן "הסרטאו" (Os Serteos) – שמו של האזור המדברי שבצפון-מזרח –  שכתב הסופר אוקלידס דה קוניה. (Euclides da Cunha), שלימים עובד בידי הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, לספר "מלחמה בקצה העולם" .

ראו באתר זה: תולדות ברזיל מהקמת הרפובליקה ועד תום האלף השני

אחרי שדוכא המרד, נראה היה שהמדינה שכחה את חובה לאלפים הרבים שסיכנו את חייהם בסוואנה והחיילים המשוחררים נהרו לריו, שהיתה אז בירת ברזיל. הם חנו על אחת הגבעות של העיר, במקום בו שוכנת כעת הפבלה פרובידנסיה (Providência) ודרשו מהממשלה לשלם להם את שכרם. הם קראו למקום "גבעת פאבלה" (Morro da Providência), על שם הר בשם זה, שהיה בסיסם האסטרטגי של המורדים אותם ניצחו. זהו שמו של צמח רעיל ועיקש, אנדמי לברזיל (Cnidoscolus quercifolius). שממנו נגזר שמה של גבעת פאבלה. מספרים שהחיילים המשוחררים, שתבעו את שכרם, היו עיקשים כמו צמחי הפאבלה, הנאחזים בקרקע העוינת של הסרטאו. תושביה החדשים של הגבעה כונו משום כך "פאבלדוס" (Favelados). האם משום שהיה זה משל לתנאי חייהם?

מכול מקום, מהרגע שהחיילים המשוחררים היכו שורשים, לא הצליחה הממשלה לעקור אותם מהבית שאימצו. גבעת פאבלה היתה קרובה למושב הממשלה דאז ולארמון הנשיאות. מרחב המחיה התאפשר הודות לגיאוגרפיה של העיר. הרבעים השונים בריו מופרדים זה מזה בהרים ולכן תושבי העיר, המכונים "קריוקס" (Cariocas), קשורים ומזוהים עם האזור המסוים בו הם גרים, לפחות כמו לריו עצמה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נחפרו כמה מנהרות, אבל חלקי העיר חוברו כהלכה, זה לזה, רק החל משנות ה-70 של המאה ה-20. הקריוקס לא רצו לגור על הגבעות. מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הפורטוגלית בעיר, הם בנו את בתיהם בשטח המישורי הסמוך לחופים, למפרץ ולנמל ואחר כך על אדמת ביצה שיובשה.  ואז כשהגיעו מהגרי העבודה, בעשורים שאחרי דיכוי מרד קנודוס, הם הקימן את בקתותיהם במרחבים הפתוחים שנותרו, ההרים היקשו על המשרתים להגיע למקום עבודתם, לכן העדיפו לגור סמוך לבתי מעסיקיהם, בגבעות.

רוב הפאבלות המודרניות נבנו בשנות ה-70 על ידי כפריים שהיגרו מנורדשטה (Nordeste), האזור הצחיח למחצה של צפון-מזרח של ברזיל לערים הגדולות, בחיפוש אחר עבודה. רבים מהם אכן מצאו תנאי מחיה עדיפים בערים הגדולות, אך רבים אחרים נתקלו בקשיים מאחר שהנהירה לעיר הייתה גדולה מיכולת הקליטה שלה. השם "פאבלה" אומץ כשם גנרי לכול שכונה של דיור זמני בברזיל, אבל בריו התחרה בו וגבר עליו שם פרוזאי יותר, "או מורו" (O Moro), היינו, הגבעה. להבדיל מהערים האחרות של ברזיל, שם הפאבלות נמצאות לרוב בפאתי העיר – מחוץ לטווח ראייתם של האמידים החיים ברמת חיים דומה לזו של מקביליהם באירופה או ארצות הברית – בריו הן נקראות בשם "הגבעה". עם הזמן, הקהילות טיפסו אט אט ובהתמדה במעלה ההר.

במרבית הבתים לא היתה אספקת חשמל אמינה. חלק מהדיירים הסתבכו בחיבור פירטי לקווי חשמל ראשיים, שניהלו על ידי ארגון מקומי, שהוקם לצורך זה, כשהמתווך שעמד בראשו, לא היסס לסחוט מהתושבים את המעות הפעוטות שנותרו להם, בתמורה להבהוב של אורות קלושים. אנשים רבים ויתרו על ה"מותרות" הללו והצטופפו בחשיכה. בתי השימוש היו בורות באדמה, בבתים לא היו מים זורמים וכל שלושים אלף התושבים קיבלו את אספקת המים מברזים מרכזיים;  נערות התדרדרו לזנות בגיל 13 ולעתים למטה מכך. הגנבות והמשטרה המהלכת אימים היו בעיות מעיקות. אבל רוב הבעיות הללו התרחשו מחוץ לפאבלה. כתוצאה של מערכת אפרטהייד בלתי רשמית, שעשתה את התושבים לפגיעים בכל פעם שהעזו לרדת מ"הגבעה", אל ה"אספלט". עבור בני המעמד הבינוני היתה הפאבלה ארץ לא נודעת, שורצת שדים. ילדי הפאבלה חשו אותו דבר, אך במהופך. הנוער נמצא במגע עם תושביה העשירים של העיר, חשוף לגירויים, ומכאן הדרך לפשע קצרה.

למרות תנאי החיים הקשים, צמחו בפבאלות כמה דמויות של מפורסמים, לא רק מארגני הימורים,  שהפכו למנהיגי שכונות נערצים, אלא גם כדורגלנים. ידוע מכולם הוא פלה (Pelé), שגדל בפאבלה של סנטוס, שם כדרר כדור מסמרטוטים, והפך לצֶ'מְפְּיוֹן . אולי גדול הכדורגלנים של כול הזמנים וברבות הימים, גם שר הספורט של ברזיל.

הדיקטטורה ששלטה בברזיל מאמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-80 של המאה העשרים,  ראתה את העניים המובטלים כמעמד מסוכן שלא תורם לשלטון במאומה. עד אז שלטו בפאבלה בעיקר אנשים שעסקו בהימורים לא חוקיים (בברזיל נפוץ עד היום משחק הימורים שנקרא "משחק גן החיות" Jogo do bicho וגם היום הוא פופולרי). באותה התקופה, הפשע גאה בברזיל והמשטרה, בגלל אוזלת ידה ומניעים אחרים, התעסקה בעיקר בנושאים פוליטיים כנגד מתנגדי משטר.

החל משנות השבעים, של המאה העשרים נמלאו מרבצים חדשים של וזהב במדינת  מינס ז'ראיס (Minas Gerais; מילולית – מכרות כלליים) , ובעקבותיהם הגיעו העניים, המיואשים, מחפשי הזדמנויות והרמאים, שכולם כונו "גרמפיירוס" (garimpeiros), בתקווה למצוא עושר. במקביל, קרטל הסמים הקולומביאני של קאלי, קנה שטיחים נרחבים מעבר לגבול, בפרו ובבוליביה, כדי לגדל עלי קוקה ולעבד מהם קוקאין. משאיות חצו את ברזיל לנמל סנטוס שבמדינת סאן פאולו ולפאראמאריבו (Paramaribo), בירת סורינאם, משם נשלח הקוקאין ליעדו הסופי באירופה. במקביל החלו  סוחרי הסמים להפיץ את הקוקאין ברחבי ברזיל. הם מצאו ממשלה חלשה ולא מאורגנת, מדינה מושחתת, הרבה סבל ואזור שהממשלה לא נכנסה אליו – הפאבלות. של ריו, של סאו פאולו ושל ערים גדולות אחרות. היתה זו גם הזדמנות ליזמים צעירים, שיכלו לשאת כמות משמעותית של משחה מזוקקת למחצה שנקראת פסטה באדה (paste bada), או אבקה, לעלות על האוטובוס לריו, שם הובטח להם רווח נאה. הפרילנסרים הללו נקראו "מטוטוס" והם מילאו תפקיד מרכזי באספקת הסם לפאבלות. בעיקר לרוסיניה. עם הזמן הופיעו כנופיות מאורגנות וחמושות שבשרו על שינוי עצום בחיי הפאבלות. מבנים מסורתיים של כוח וכבוד, נמחקו בידי אחד הכוחות החברתיים האכזריים ביותר שידעה ברזיל מעוד. – סוחרי הסמים. יחד עם זאת, ברוני הסמים החלו בנוהל של טיפוח תמיכה מקומית, על ידי חלוקת רווחים ממכירת הסמים. בנוסף לסמים, עושות חבורת אלו הון רב מעסקי הימורים. מאחר שהשכונות אינן חוקיות, במשך שנים לא היו בשטחן תחנות משטרה, ולכן כל פעולה משטרתית  שהתבצעה  בתחומי הפאבלות היתה פלישה של ממש, שדרשה כוחות גדולים ולעיתים קרובות גבתה קורבנות. כמה ארגוני פשע נאבקו ביניהם על השליטה בפאבלות. זאת ועוד, מתחרה בהם מליציה של  שוטרים לשעבר שעברו לצד השני ומתפרנסת מגביית דמי חסות מתושבי המקום ומעסקים בפאבלה.

הפאבלות של ריו, בעיקר אלו שבחלק הדרומי של העיר, מתקיימות קרוב מאד לצד השכונות האמידות יותר, כמו איפנמה (Ipanema), ולבלון (Leblon). העליבות הקיצונית של הגבעה, הבקתות הצפופות, הצריפים המטים ליפול, והמותרות של האזורים המקיפים אותן, מתערבבים בריו במרחק של כמה עשרות מטרים. הפושעים הגולשים לשדרת קופקבנה (Copacabana) מגיעים מן הסתם מאגד הפאבלות  Cantagalo–Pavão–Pavãozinho לא רק הם. מרבית נותני השירותים בריו דה ז'ניירו, גרים בפאבלות : מנקי הרחובות, המוכרים בחנויות, עוזרות הבית, המלצרים, השוערים בבניינים, פועלי הבניין, המוכרים בחוף הים. לעתים אפילו פקידי הקבלה שבבית המלון.

בסופו של כול יום עבודה, הם עוברים כמה מאות מטרים וחוצים גדר בלתי נראית החוצצת בין עולם אמיד ונהנתן, לבין חיי דלות.  אלו הם אנשים פשוטים בעלי שמחת חיים, שנולדו לתוך מציאות קשה, של עוני ושל חיים באזורי פשע. בשנים האחרונות חלק גדול מהם הפכו לנוצרים אוונגליסטים בגלל חדירת הכנסייה לוואקום שנוצר בעקבות נטישת המדינה.

השם שניתן לאזורים בהם חי המעמד הבינוני, עם הכבישים הסלולים, היה "או אספלטן" (O Asfalto), לעומת הנתיבים המחורצים או מבוצצים של הפאבלות. בנוסף, הפאבלות צמחו כאיים נפרדים, שביניהם חוצצים אזורי המגורים של המעמד הבינוני. בעקבות זאת, ההזדהות של תושבי הפאבלה עם בני הקהילה המסוימת שלהם, תמיד יותר חזקה מאשר בערים האחרות, כפי שר המשורר והזמר שיקו בוארקי (Chico Buarque) בשירו Estação derradeira : "כל גיא הוא אומה". לכול פאבלה בריו יש זהות ברורה ומובהקת משלה.

שכונת סאו קונרדו, ששוכנת בין הפסגות של דויס אירמאוס  (Dois Irmãos) ופדרה דה גבייה (Pedra de Gavea), היא מובלעת לחוף הים שמוכרת בזכות בתי היוקרה ומלונות הפאר שבה, וגם בזכות ה"מול" הגדול והיוקרתי. גלשני אוויר נוחתים בחוף הגולשים פראיה דו פפינו (Praia do Pepino), וחוף פראיה דה ז'ואטינגה (Praia da Joatinga) המבודד יותר, מושך אליו את היפים והיפות, מבקרים בלבוש מינימלי, שבאים לשחות, להשתזף וללגום כוס של קשאסה. ממש מולם, במרחק של קילומטר מהחוף, בנויה על צלע הר תלול הפאבלה, המפורסמת רוסינה (Rocinha) רוב הפאבלה נמצאת על גבעה תלולה מאוד, עם עצים רבים המקיפים אותה. מתגוררים בה למעלה מ-100,000 איש (יש הטוענים שהרבה יותר)[2], מה שהופך אותה לפאבלה המאוכלסת ביותר בברזיל. כל אלו מתגוררים בשטח של שני קמ"ר.

ברבעי היוקרה, כדוגמת בארה דה טיז'וקה (Barra de Tijuca) מתנשאות וילות שמחיר כל אחת מהן  נאמד במיליוני דולרים. כל בית מוגן במערכת אלקטרונית ובשומרים מזויינים. הם יוצאים מכאן לסעוד במזללות הבשר המפוארות ומה שהם משאירים בצלחתם, יכול להספיק לעשרה ילדים. העניים לעומת זאת, עניים באמת. נקל לזהות אותם בעצמותיהם הבולטות ובעיניהם הקרועות לרווחה. מרביתם מוצאים פורקן לתסכולם בריקוד ובכדורגל. אחרים, שולחים ידם בגנבה ובשוד.

ריו איננה רק חוף ים, נערות מולטיות חטובות ומסעדות יוקרה. הפאבלות הן דוגמא בוטה לחברה הקוטבית כל כך. מקום ממנו אנשים מהוגנים מסיטים את ראשם, אך תמיד יצוץ, לדיראון עולם. הפאבלות הן הניגוד האולטימטיבי לחיים היפים שהעיר מציעה. מזכרת עוון לחברתה הנהנתנית.

בשנות ה-70 וה-80 הושקעו כספים ומאמצים רבים כדי לשפר את רמת החיים של תושבי הפאבלות.  שופצו בתים והונחו תשתיות חשמל ומים. הממשלה הפכה את הבתים לחוקיים, בנתה בתי ספר ומוסדות סעד.

ב-1993 הוחל בפרויקט שאפתני שמטרתו להעלות בצורה משמעותית את רמת חייהם של כל מיליון יושבי הפאבלות, ועד שנת  2004 הוקצו לפרוייקט 350 מיליון דולר. בשנות ה-90 כשהפאבלות כבר התגבשו ואוכלוסייתן כבר היו עצומות, החלה הממשלה העירונית במספר שינויים במדיניות ובהתייחסות לפאבלות: את מרביתן חיברו לרשת החשמל. בחלקן הוקמו מרפאות ציבוריות ובתי ספר, ויוסדו לימודי מחשבים כדי להקטין את הפער הדיגיטלי של ילדי התושבים; החלו מספר שיתופי פעולה ראשוניים בין מנהיגי הקהילות המקומיות לבין גורמי משטרה; והוכרזו תוכניות חומש ממשלתיות לפיתוח עירוני של השכונות. תוכניות כמו Favela Bairro (שכונה-פאבלה) החלו להביא תשתית לאזורים אלה, כמו מים זורמים, תברואה בסיסית, איסוף אשפה, תאורה ציבורית וכו '.

בסוף אותו עשור, החל שינוי בתדמית הפאבלות,  הרבה בעזרתם של סיורי הפאבלות שהחלו להציע גורמי תיירות שונים. הסיורים הללו הם חלק מתכנית שנקראה "Favela-Bairro", שמטרתה היתה לשקם את תדמיתן של הפאבלות, להראות שתושביהם, ה"פאבלדוס" (Favelados), הם אנשים פשוטים וחרוצים ומאורגנים בקהילות מסודרות, עם עזרה הדדית, וראויים למשאבים ולזכויות כמו יתר תושבי העיר. סיורים אלו מיועדים לאנשים שאינם מסתפקים באתרים המוכרים של העיר, אלא רוצים לרדת לעומקה. הם מפגישים את המבקרים עם אנשי הפבלות ומראים את הפרצופים האנושיים שמאחורי המאסה של העוני.  ניתן להביא מצלמה ולהסתובב (בסיור) ללא חשש, אם כי כדאי לשאול אנשים בטרם מצלמים אותם.

בסיורים אלו התחושה בטוחה למדי. לדעת אדסון מוניז (Edson Muniz), חבר העובד לפרנסתו כמדריך טיולים, שכונות אלו הן המקום הבטוח ביותר בעיר.  לדבריו, כאשר התייר משוטט בשכונות קופקבנה או לבלון, נשקפת לו סכנה של שוד, מידי אדם שהגיע מאחת הפאבלות, אך אותו שודד לא יעז להכעיס את פרנסי הפאבלה ולשדוד אדם הנחשב לאורח בשכונה.  בחלק מהפאבלות נתקלים, למרבית ההפתעה, בבתי מידות מפוארים.  בתים אלו נבנו על ידי תושבי הפאבלה שהתעשרו, אך מעדיפים את הסביבה הקהילתית החמימה והמוכרת, על פני הניכור של שכונותיה העשירות של העיר.

ראשון היזמים של סיורי הפאבלות הוא יזם בשם מרסלו אמסטרונג (Marcelo Amstrong). הסיור שלו מבקר בפאבלה של Vila Canoas הסמוכה לרובע העשיר סאו קונראדו וב–Rochina, שהיא מיוחדת במינה ושוכנת בדיוק בין שלושת הרבעים העשירים ביותר בריו: גבאה, סאן קונרדו וברה דה טיז'וקה. על הגבעה, תלויות קוביות הנראות כקופסאות ססגוניות, בהן חיים מאה אלף תושבים. מרסלו, הדובר אנגלית ומכיר אישית רבים מתושבי הפאבלות, לוקח את המבקרים לבית-ספר מקומי, בתי מלאכה, מרפאה ובתים פרטיים.  הרעיון בסיור הוא להמחיש כיצד פועלת הפאבלה כיחידה חברתית. החל משנת 1995 חברות טיולים, העורכות סיורים בג'יפים פתוחים ביער הטיז'וקה.  לארגן  גם סיורי פאבלות. בסיור כזה, יכולים המטיילים להיכנס לשכונה ללא חשש, לשוטט ברחובות הציוריים, להתבונן בטיפוסים השונים ואפילו להתארח בבית מקומי.  כאשר מסיירים בפאבלות, מגלים למרבית ההפתעה, כי אין אלו בהכרח שכונות עוני, לפחות לא כולן.  יותר נכון לומר "שכונות מהגרים".  אמנם, בכמה מהם הסיור מלווה בתחושה קשה מאד, של עיני המקומיים הצורבות אותו ואת כיסיו, אך בפאבלות אחרות ההתרשמות חיובית מאד. אכן, אין כאן תכנון עירוני, לא כיכרות, לא מבנים מרשימים וודאי שלא ריאות ירוקות.  אך למרבית ההפתעה מגלים ארגון חברתי מסודר, עם שירותי בריאות, חינוך וסעד.

דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

כמו כן, מספרי טלפון של יזמים מקומיים עוברים בין האכסניות של התרמילאים ומזמינים אותם לסיור עצמאי, פחות "צמחוני" מהסיור המאורגן עבור קבוצות מאורגנות דרך סוכני הנסיעות .

אחד מהם הוא בחור שעבד בישראל באופן לא חוקי ,למד עברית וכיום מדריך סיורים כאילו. מתחקור של תרמילאים שטילו איתו, שמעתי סיפורים מרתקים חלקם גם :חינוכיים" להפליא. כך למשל, סיפר על חברים מהכנופיה שלו, שעברו לשירותה של כנופיה אחרת. לאחר זמן, הם יצרו קשר עם חבריהם לשעבר וביקשו לכפר על מעשה הבגידה. הם והזמנו לפגישת פיוס בפאבלה, שם נתפסו, הוכנסו אחר כבוד, אחד אחד לערימת צמיגים, ונשרפו חיים.

אישית אני מסויג, מ-“slumming”, של מטיילים עשירים באופן יחסי, מתבוננים מקרוב בחיי העניים. אבל , כסוכן תרבות, אינני מחנך את מטיילי, אלא מגיש להם את מבוקשם, כול עוד אינו עומד בניגוד לקודים התרבותיים שלי

בשנת 2008, החלה מזכירות הביטחון הציבורי במדינת ריו דה ז'ניירו ליישם את פרויקט יחידת משטרת הפסיפיקציה (UPP), המורכב מפריסת יחידות משטרה קהילתיות בפאבלות הנשלטות על ידי סחר בסמים, ובחידוש השליטה בשטח עבור המדינה. הפרויקט עבד מצוין עד לאחר המשחקים האולימפיים. מיד אחרי המשחקים הופסק רוב המימון וקרטלי הסמים שבו והשתלטו על רוב הפאבלות בחזרה.

מבין הפאבלות, אני שם את הדגש על רוסיניה (Rocinha), בשל סיפורה המיוחד ובשל היותה היעד המרכזי לסיורי הפאבלות. רוסיניה (באופן מילולי: חווה קטנה), נקראת כך משום שבשנות ה-20 של המאה הקודמת, התחילו כמה תושבים לגדל חיות משק בקרקע הקרובה לסאו קונרדו ולמכור את התוצרת לתושבים מקומיים. בשנות ה-40 החלה רוסיניה לספק תעסוקה לאנשים רבים יותר. הקהילה טיפסה אט אט במעלה ההר. כעבור זמן לא רב, אפשר היה להעביר את התוצרת לצדו השני של דמרו דוס אירמאוס (מילולית" הר שני האחים), אל השכונה העשירה גאוויה.

תושבי רוסיניה סובלים מתנאי מחיה קשים, רבים חיים ללא השירותים הבסיסיים ביותר אך למרות זאת, הקהילה עדיין גאה בשמירה על הפאבלה שלהם נקייה ככל האפשר. בנקים, סופרמרקטים, מכוני כושר ובתי מרקחת הופכים את רוסיניה לעיר בתוך עיר בה כולם משרתים מטרה[3]. כאשר ביקרתי ברוסיניה בשנת 2010, כבר היתה השכונה יעד תיירות פופולרי. התרשמתי מהפעלתנות הרבה ברחובות, במסחר הער, בתחושת הנורמליות ששררה ברחובות. התרשמנו מחוג ריקוד לנערות שמפעיל ארגון לא ממשלתי, כמו גם אימונים בכדור. קנינו מזכרות, כדי לתרום לכלכלת הפאבלה. המדריך המקומי דיבר בהערצה על האיש שמנהל את הפאבלה, המלך הכול יכול, שהוצג כמי ששומר על רוסיניה. היה זה  אנטוניו פרנסיסקו בונפים לופס ((Antônio Francisco Bonfim Lopes; המכונה גם "נֶם" (Nem). הוא היה אז ראש קרטל סמים ואחד ממנהיגי ארגון הפשע "אמיגוס דוס אמיגוס" (Amigos dos Amigos) [4],. שלעיתים קרובות נקלע לסכסוכים אלימים בין ארגוני פשע שונים[5].

לופס נולד באזור הדרומי של ריו דה ז'ניירו. הוריו עברו מפאראיבה (Paraíba), מדינה בצפון מזרח ברזיל כדי להימלט מהעוני שם. הוא עבר כשליח בחברת מגזינים. אבל אז בתו התינוקת חלתה במחלה נדירה, וכדי לעמוד בתשלומים על תרופות, הוא  לווה כסף ממי שהיה אז ראש רשת הפשע בפאבלה. ברור שלתושב רוסיניה יש רק דרך אחת להחזיר סכום כזה – להשתלב בעצמו בארגון הפשע שמגלגל כ־60% מעסקאות הסמים בריו דה ז'נירו. לאדם מפאבלה קשה ביותר לצאת מחיי העוני, וכשמתווסף לכך משבר מן הסוג שנפל בחלקו של נֶם, לא נותרת לו כל ברירה. לופס עבד כמאבטח של מנהיג אמיגוס דוס אמיגוס, ארסמאר רודריגס מורירה (Erismar Rodrigues Moreira), שהיה ידוע גם בכינויו "בֵם-טֵי-וי" ('Bem-Te-Vi). כאשר נהרג מורירה בשנת 2005, רצח לופס את יורשו של מורירה, אורלנדו חוזה רודריגס (Orlando Jose Rodrigues) ותפס את השלטון כמנהיגו החדש של הארגון בשנת 2007[6].

המדריך הסביר לנו ברצינות תהומית כי הוא זה ה"שומר על השקט ברוסיניה" לופס היה בעל שווי נטו של 100 מיליון ריאל (אז, שווה ערך ל-  60 מיליון דולר), המנהיג הבלתי מעורער של הסחר בסמים ומותג על ידי ממשלת ברזיל כ"אויב הציבור מספר 1"[7]. אז כבר גילה נם את טעמה המתוק של עוצמה פוליטית: בשנת 2008 נֶם סייע למסע הבחירות של אחד המועמדים למועצת העיר. המועמד זכה, והיה בכך תקדים: עד אז ה"דונים" של הפאבלות משכו את ידיהם מפוליטיקה, ולקדם נציג משלו אל מערכת השלטון היה בגדר חידוש מרטיט עבור ראשי קרטלי הסמים בברזיל[8].

תכונתו העיקרית של נם, היתה יכולתו להשחית אחרים.  אבל יחד עם זאת, נֶם שיחק תפקיד מכריע בהורדת מפלס האלימות בפאבלה. ברור שהוא עשה זאת תוך שמירת המונופול על שימוש בכוח לעצמו, ובכך בעצם נטל את תפקיד המדינה. נֶם הפעיל אלימות כלפי שוטרים וכלפי היריבים שלו בעולם הפשע. הוא היה רחוק מלהיות קדוש.

בתקופת שלטונו על רוסיניה, היו ללופס 120 מתנקשים חמושים והיה אחראי ליותר מ-60% מהקוקאין הנצרך בריו[9]. היו לו קשרים עם סוחרי קוקאין בבוליביה והוא היה מייבא 200 ק"ג של קוקאין מבוליביה מדי חודש[10]. בין התיקים הפליליים הרבים, נם היה אחראי לרציחות ולהסתרת גוויותיהן של שתי נשים צעירות[11].  לופס התגורר באחוזה מפוארת בת שלוש קומות בריו וזכה למוניטין בזכות מסיבותיו ויחסיו עם ידוענים רבים[12].

נם כמובן לא היה קדוש, אך הוא ניסה להגן על התושבים מן השורה בפאבלה. בגבולות רוסיניה, נֶם הפך לתחליף למדינה לכל דבר ועניין. באמצעות הכסף הגדול שעסקי הסמים הזרימו לרוסיניה ולארגון שלו, הוא דאג לרווחת התושבים המסכנים – הוא חילק סלי מזון ומימן תרופות, ועם זאת סירב לחלק משחקי וידאו לנערים, כי חשב שהם ידחקו הצידה עניינים חשובים יותר, כמו לימודים. זה יישמע מוזר, אבל היו לו עקרונות שנועדו להיטיב עם אנשי רוסיניה: ראשית, היה אסור לקבל לשורות קרטל הסמים שלו נערים שלא מלאו להם 16. שנית, היה אסור להפיק או למכור קראק־קוקאין ברוסיניה, כי נֶם ידע שקראק הורס את החיים. ושלישית, גניבה ופשיעה זעירה היו אסורות ברוסיניה ובסביבתה. מוזר ככל שיישמע, הפאבלה היתה בטוחה יותר מהרחובות הראשיים של השכונות המהוגנות בריו.

ב-10 בנובמבר 2011 עצרה המשטרה הפדרלית את לופס, שהתחבא בתוך מכונית טויוטה קורולה, שיצאה מרוסיניה[13]. לופס ניסה לשחד את המשטרה בסכום של 570,000 דולר אך הם סירבו לו . הוא  נידון ל-12 שנים בכלא פדרלי שמור של מחלקת הכלא הלאומית, באשמת סחר לא חוקי בסמים[14]. לאחר מעצרו, נכבשה רוסיניה על ידי היחידה המשטרתית לשמירת השלום, שהוקמה על ידי מזכיר ביטחון הפנים של מדינת ריו דה זניירו, ז'וסה בלטראמה (José Beltrame), במטרה להשיב את הפאבלות לשליטת המדינה.

ביוני 2016 זכה נם לביוגרפיה שכתב העיתונאי האנגלי מישה גְלֶני  (Misha Glenny) לאחר סדרת ראיונות שנם העביר לו בכלא. הספר, שנקרא בעברית "כנופיות ריו" (Nemesis, One Man and the Barrle fo Rio) [15], מספר את חייו של סוחר הסמים, מההגעה לפאבלה רוסיניה ועד למעצרו בשנת 2011[16]. במסגרת העבודה על הספר, שהה גלני בברזיל זמן רב. הוא ביקר את נֶם בבית הכלא השמור, שבו הוא מוחזק זה כמה שנים, ואפילו גר ברוסיניה כמה חודשים, כדי להכיר את המקום ללא מתווכים. כיום יש לו הבנה מקסימלית לגבי האופן שבו פעל קרטל הסמים של הפאבלה (לרבות הסדרים ארגוניים מורכבים ואפילו מודיעין מסכל שהפעילו העבריינים), וביקורת גדולה על כוחות המשטרה השונים בברזיל, ובמיוחד בריו דה ז'נירו. ברור שבעיניו השוטרים האלה לא יותר טובים מן הפושעים, כי חלקם מושחת ומשתף פעולה עם פושעים וחלקם מבצע את עבודת המשטרה בשיטות של מאפיה[17].

מאז 2011 החלה המשטרה ,להפגין את כוחה בפאבלות של ריו דה ז'ניירו ולבער את האלימות והסמים שהיו בהן קודם. הניסיון להביא חוק וסדר לשכונות העוני בריו היא חלק מתוכנית רחבת היקף להפוך את העיר לבטוחה לקראת טורניר גביע העולם בכדורגל, שהתקיים במדינה ב- 2014, ולקראת המשחקים האולימפיים שנערכו בעיר ב-2016. חלה ירידה חדה בשיעור מעשי הרצח. במבצע אלים ומקיף, המשטרה נטלה בחזרה את השליטה על עשרות פאבלות מידיהם של כנופיות הסמים.

השינוי הגדול התרחש כאשר מאות אנשי משטרה פשטו על פאבלה וידיגל (Vidigal), ועל שכונות עוני אחרות, סילקו משם את כנופיות הסמים והציבו באופן קבוע יחידות משטרה. כעת נמצאות בפאבלות כמה עשרות יחידות משטרה.

בנובמבר 2011 בוצע מבצע ביטחוני בו סיירו מאות שוטרים וצבא ברחובות רוסיניה כדי לעצור סוחרי סמים משתוללים ולהביא תחת שליטת הממשלה את השכונה . בדצמבר 2017 נעצר ברוסיניה, סוחר סמים בשם רוג'ריו דה סילבה (Rogerio Avelino da Silva), המכונה "רוג'ריו 157", בפעולה בה השתתפו 3,000 אנשי צבא ומשטרת ברזיל. רוג'ריו היה מבוקש באשמת רצח, סחיטה וסחר בסמים.[18]. הסטטיסטיקה מראה ששיעור מעשי הרצח ירד מאז בעשרות אחוזים. בווידיגל נבנה כיום מלון בוטיק עם בריכת שחייה על הגג. יצרן הצמיגים "פירלי" (Pirelli) צילם חלק מלוח השנה של 2013, בסנטה מרטה (Santa Marta), הפאבלה הראשונה שהמשטרה נכנסה אליה.

בעקבות הוצאת הפשע (חלקית) מהשכונות החל מעמד הפאבלות להשתפר, וחלקן נחשבות כיום למקור השקעה אטרקטיבי בתחום הנדל"ן בעיר. SecoviRio, הארגון המייצג את סוכני הנדל"ן בריו, מעריך שב-72 השעות שלאחר השתלטות המשטרה על שלוש הפאבלות הראשונות, קפצו מחירי הנדל"ן בחמישים אחוזים והמחירים עוד ממשיכים לטפס. ברזילאים מהמעמד הבינוני וזרים, שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש נכסים בשכונות המהודרות של העיר, חוטפים נכסים בפאבלה וידיגל , הצופה על חוף איפנמה.

בעבר כשאמרו את המילה ‘פאבלה', היו חושבים אוטומטית על סחר בסמים, מקלעים, רימונים, חטיפות, אבל עכשיו כשאומרים ‘פאבלה', חושבים על תכנית אכיפת החוק והסדר ועל השקעה טובה. אנשים מהמעמדות הגבוהים, מיליונרים ומוסיקאים מפורסמים "ממש עומדים בתור לרכוש נכסים שם".

בשנים האחרונות, בשל בטיחותה היחסית בהשוואה לפאבלות אחרות, פיתחה רוסיניה פעילויות מוכוונות לתיירות כמו אכסניות, מועדוני לילה וסיורים מודרכים. בספטמבר 2017 העריכו כי בין 150 ל-600 תיירים מבקרים בשכונת העוני ביום, למרות אזהרות הבטיחות של ממשלות זרות ומשטרת ריו שהמליצו להימנע מלבקר בה. כך למשל באוקטובר 2017 מת תייר ספרדי לאחר שנורה על ידי המשטרה בעת ביקור ברוסיניה במהלך עימות[19].

למרות הדימוי הנהנתן של העיר, מרבית הברזילאים עובדים קשה, מתעמרים בהם במקום העבודה והם מקבלים עבורה משכורות נמוכות. את תסכולם הם פורקים בבית על החלשים מהם – נשותיהם וילדיהם.  הקרנבל והכדורגל הם אמצעי מצוין להשתיק ולהשקיט את התסכול היומיומי. כמעט לכל נער או נערה החיים בפאבלה, יש שתי קבוצות התייחסות; שני מושאי הזדהות: נבחרת הכדורגל וקבוצת המחוללים בבתי הספר לסמבה.  הנערים הכחושים נדחקים למגרשי הכדורגל ומתבוננים באליליהם שעל המגרש בעיניים נוצצות.  אם בצקלונו של כל חייל טמון שרביטו של הרמטכ"ל, הרי בתיקו הדמיוני של כל נער בפאבלה חבויות נעליו של פלה, השחקן המיתולוגי, מי שהחל את דרכו כנער בפאבלה של סנטוס, שידו לא השיגה לקנות כדורגל, והפך למיליונר; מי שהתחיל לכדרר כדור עשוי סמרטוטים ונהיה לשר בממשלה.  פלה הוא מושא לחלום.  כך גם אליליו המקושטים של הקרנבל.  בתי הספר לסמבה אינם בתי ספר כמובן –  אין צורך ללמד ברזילאי לרקוד סמבה. אלו הן נבחרות המאורגנות על ידי פרנסי השכונה (וממומנות על ידי המאפיה), ורוקדים בהן נעריה ונערותיה.  הם מכונים "בתי ספר לסמבה", משום שאימוניהם מתבצעים בדרך כלל בבתי ספר, כשאולמותיהם פנויים מתלמידים,  בחופשת הקיץ.

ראו באתר זה: הקרנבל של ריו דה ז'ניירו

זכור לי קרנבל אחד, בו בלטה הנבחרת של מנגיירה (Mangeira) ובה חוללו אלפי רקדנים לבושי ססגוניים, עגלות מהודרות עמוסות פסלים מרשימים ורקדניות מעורטלות.  מעל כולם עמד חצוצרן לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה.  מנגירה זכתה במקום הראשון, לקול תשואות הצופים. למחרת, טרם שהחלו להתארגן סיורים לפאבלות, עצרתי יחד עם קבוצת מטיילים, בפאבלה של מנגירה. ירדנו בסמטה צרה, מלווים במכר מקומי שהזכיר בחזותו מקרר ענק. חיוכו פתח עבורנו כל דלת, ופינה כל סמטה.  במקום בו לא עזר החיוך סייעו ודאי השרירים. הוא טיפוס שלא הייתי מעוניין להיתקל בו לבדי ברחוב חשוך. כאן, תמורת חיבוק ותשר, נאות ללוות אותי ואת מטיילי ברחובות הדלים ביותר, מלווים במבטים הצורבים של התושבים. לא צילמנו. יש גבול ליצר העיתונאי. הגענו לבקתה נוטה ליפול ושוחחנו עם נער רזה, מקורזל ושחור עור. לאחר מספר מילים נדמה היה לי שקלטתי משהו.  אולי החיוך בזוויות פיו, אולי שפת הגוף.  לחשתי משהו באוזנו.  הנער לבוש הקרעים נעלם בבקתה לתימהונם של המטיילים. כעבור חמש דקות נשמע רעש מכיוון הגג. חלון "קוקיה" מאולתר נפתח בחריקה ומדלת הגג יצא נער לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה. הנער קירב חצוצרה לפיו והשמיע את מנגינת שיר הניצחון של 'מנגיירה'.  רגע של תהילה והנה הוא שוב, נער לבוש בלויים, בשכונת עוני בריו. כאילו לא עמד רק אמש בראש התהלוכה היפה ביותר בקרנבל.  מלך ליום אחד.

הערות

[1] עיר האלוהים ( Cidade de Deus) הוא סרט קולנוע ברזילאי מאת הבמאי פרננדו מאירלס (

Fernando Meirelles), על פי ספרו של פאולו לינס (Paulo Lins). הסרט מתאר את הפאבלה הענייה ומוכת הפשע סידאג'י ד'י דאוש  (Cidade de Deus) אשר ממערב לריו דה ז'ניירו. אם כי חלק ניכר מהסצינות הוסרטו בפאבלה אחרת: Cidade Alta

פרט אשר מייחד את הסרט מבחינה הפקתית הוא שכל השחקנים בסרט היו שחקנים בלתי מקצועיים, פרט לאחד. השחקנים אותרו והוכשרו במיוחד עבור הסרט. בשלב קדם ההפקה הופצו בערים בברזיל כרוזים הקוראים לצעירים בעלי שאיפות משחק לבוא לאודישנים. בהמשך, לאחר ניפוי, הוחלט מי יהיו השחקנים והניצבים בסרט. דבר נוסף המייחד את הסרט הוא העובדה, שהדיאלוגים בתסריט לא נכתבו מראש, אלא נוצרו תוך כדי אלתור על ידי השחקנים שהגיעו לשלבים האחרונים של האודישנים, ושהתבקשו לשחק את החיים המוכרים להם, לפי קווים כלליים בלבד שנמסרו להם מראש.

[2] https://mundoreal.org/about/about-rocinha

[3] https://www.riodaytrip.com/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92/%D7%A4%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%95-%D7%93%D7%94-%D7%96%D7%A0%D7%A8%D7%95

[4] Rio’s post-Olympic blues, The Economist, 05-10-2017

[5] Dom Phillips, Rio police hail arrest of drug kingpin in 3,000-strong favela operation, The Guardian (December 6, 2017).

Dom Phillips & Júlio Carvalho, Arrest of Rio drug kingpin brings fear of power grab – and further violence, The Guardian (December 10, 2017).

[6] Héctor Silva Ávalos (2018-04-04). "Antônio Francisco Bonfim Lopes, alias 'Nem'". Insightcrime.org. Retrieved 2020-02-20.

[7] https://www.theguardian.com/world/2015/sep/13/rio-favel-master-nem-of-rocinha-drug-lord-champion-of-the-poor

[8] אריאל בולשטיין, שם את הפשע על המפה, ישראל היום,  6-9-2018

[9] https://www.vice.com/read/getting-to-know-the-drug-lord-who-controlled-rios-biggest-slum

[10] https://www.theguardian.com/world/2011/nov/11/brazilian-drug-lord-car-boo

[11] Goleiro Bruno tinha ligação com traficante que matou e ocultou o corpo de duas mulheres

[12] "Getting to Know the Drug Lord Who Controlled Rio's Biggest Slum". VICE. 2015-11-15. Retrieved 2020-02-20.

[13] BBC News – Brazil police arrest alleged drug chief of Rocinha slum". Bbc.co.uk. 10 November 2011.

[14] Misha Glenny (13 September 2015). "The day I met Rio's favela master: the drug lord who championed the poor". The Guardian

[15] נופיות ריו: פושעים, פוליטיקאים והמלחמה על ברזיל, מאת מישה גלני, הוצאת ידיעות ספרים, 2018.

[16] https://oglobo.globo.com/rio/jornalista-ingles-lanca-livro-sobre-nem-ex-chefe-do-trafico-da-rocinha-19572122

[17] אריאל בולשטיין, שם את הפשע על המפה, ישראל היום,  6-9-2018

[18] https://www.bbc.com/news/world-latin-america-42251906

[19] Kiernan, Paul (28 באוקטובר 2017). "Rio Police Killing of Spaniard Spo "Brazil police target drug gangs in Rio's biggest slum". BBC News.tlights Perils of Slum Tourism". Wall Street Journal.28-10-2017