גילי חסקין
כתב: גילי חסקין ; 27-08-24
ראו קודם: רומניה במאה ה-20'.
ראו גם, באתר זה: רומניה – המלצות לקריאה, גיאוגרפיה של רומניה; רומניה בתקופות קדומות, דמותו של דרקולה, אתרים הקשורים לדרקולה, תכנון טיול לרומניה. גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן.
צ'אושסקו אינו בשלטון כבר למעלה משלושה עשורים, אבל דמותו עדיין נוכחת בטיול ברומניה, כמו בזיכרונם של מטיילים רבים.
ניקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ (1918-1989 Nicolae Ceaușescu; ) שנולד בסקורניצ'סט (Scornicești), במחוז אולט (Olt), למשפחת כפריים עניה. נבחר לתפקיד נשיא המפלגה ב-1965 ולאחר מכן שוב בכל ועידות המפלגה, ולנשיא המדינה הראשון מ-1974 ועד 1989. צ'אושסקו היה חסר השכלה. הרומנית שלו הייתה עלובה ומלאת שגיאות דקדוקיות. הוא גם היה מגמגם והתקשה להגות מילים, אפילו הפשוטות ביותר,[1] וכשהתקשה בדיבור נטתה רגלו הימנית לרעוד. למרות זאת הוא היה חבר האקדמיה הרומנית ונשיא הכבוד שלה מ-1985, תארים שנשללו ממנו לאחר מותו, כמו תוארי כבוד ועיטורים זרים אחרים, שהורעפו עליו בחייו.
צ'אושסקו היה דמות שנויה במחלוקת. מחד, התווה דרך עצמאית במדיניות החוץ, שזכתה לתמיכה במערב, מאידך, היה עריץ ללא מצרים. 24 שנות רודנותו של הבוס המפלגתי ניקולאה צ'אושסקו, כמו של קודמו גֶאוֹרְגֶה גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' (Gheorghe Gheorghiu-Dej), היו רצופות התעמרות ושחיתות יוצאות מן הכלל, גם לפי אמות המידה של מרבית המשטרים הקומוניסטיים.
חייו המוקדמים
שמו – ניקולאה, ניתן לו על ידי סנדקו, ניקולאה אלכסנדרו. אביו, אנדרוצה, היה בן למשפחת רועי צאן, שכיהן זמן מה כראש הכפר. אימו, אלכסנדרינה, הייתה בתו של קצין ששירת בצבאו של טודור ולדימירסקו (Tudor Vladimirescu).[2] הוריו ידעו קרוא וכתוב, דבר לא טריוויאלי באותה תקופה, כשמחצית מתושבי רומניה היו אנאלפביתים. למשפחה היו 30 דונם של אדמה חקלאית ועדר כבשים, והאב עבד לעיתים גם כחייט. הוא לא התעניין בילדים שלו; הוא גנב, שתה, נטה למריבות וקילל. לניקולאה היו חמישה אחים (האח השישי, קונסטנטין, מת בגיל חמש) ושלוש אחיות. המשפחה חיה בבית בן שני חדרים, כשהמזון הבסיסי היה ממליגה (דייסת קמח תירס). כמו יתר ילדי הכפר, למד ניקולאה ארבע כיתות בבית הספר בכפר, בו לימד המורה בני גילים שונים באותו חדר. לא היו לו ספרי לימוד, והוא היה הולך יחף לבית הספר גם בשלג, כשאר ילדי הכפר. הוא יצר לעצמו את הנעליים הראשונות מקליפות עצים. הוא היה נמוך קומה, לא היו לו חברים, היה עצבני ובלתי צפוי. ניקולאה היה בין התלמידים הטובים בכיתתו, בעל זיכרון טוב וסקרן. אחותו הבכורה, ניקולינה, ילידת 1914, הייתה הראשונה שעזבה את הבית ועברה לבוקרשט הבירה בחיפוש אחר עבודה. ניקולאה עבד ברעיית כבשים ובגיל 11, בתום לימודיו בבית הספר היסודי, נשלח להתמחות כשוליה אצל הסנדלר אלכסנדרו סנדולסקו (Alexandru Săndulescu) בעיר הבירה, חבר המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שהחל לקרב אותו לרעיונותיה. ניקולאה התגורר בבוקרשט אצל אחותו, ניקולינה.
ב-1932 כבר הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית הרומנית (הלא-חוקית באותה תקופה), וב-1933 נעצר לראשונה באשמת הסתה לשביתה. במהלך 1934 נעצר שלוש פעמים בעוון גיוס חתימות למען שחרור חברי מפלגה עצורים, והפצת כרוזים מחתרתיים. אולם השוטרים ריחמו עליו והוא שוחרר לאחר מעצר קצר. הוא נדד בין ערי רומניה, תוך ביצוע המשימות שהוטלו עליו. לאחר מעצרים קצרים אלה גברה פעילותו במחתרת.
בדצמבר 1935, בטרם מלאו לו 18, מונה צ'אושסקו לראש ארגון הנוער הקומוניסטי באזור קרחובה (Craiova), קמפלונג (Câmpulung) וקמינקו וולקה (Râmnicu Vâlcea).
הוא נעצר שוב באמצע ינואר 1936 ונידון בבית דין צבאי לשנתיים וחצי מאסר. בתקופת כליאתו בכלא דופטאנה (Doftana) חלה מאוד חברו לתא של צ'אושסקו, וחבריו במפלגה הקומוניסטית הקצו לו חלק ממנת האוכל שלהם, כדי לעזור לו להבריא; יום אחד נראה צ'אושסקו אוכל מהתוספות המיועדות לחברו החולה ועל כך נענש על ידי חבריו במלקות. עד גיל 26 הספיק צ'אושסקו להיות כלוא בסך הכול כשבע שנים.
ב-1939 הוא פגש את אלנה פטרסקו (Elena Ceaușescu), קומוניסטית ותיקה שהשפיעה עליו רבות ולימים הפכה לרעייתו. בשנת 1940 נעצר מחדש ונכלא, וב-1943 הועבר למחנה הריכוז טרגו ז'יו (Târgu Jiu), שם נכלא גם גאורגה גאורגיו-דז' (לימים מנהיג רומניה), שהיה איתו באותו תא.
בתום מלחמת העולם השנייה מונה לראש אגף הנוער במפלגה הקומוניסטית, ושם החל להתגלות אופיו הברוטלי. באחד המפגשים עם צעירי המפלגה הוא נזף בהם שהם לא שווים שום דבר: "'אתם לא מרביצים מספיק חזק ליריבים שלנו", גער בהם.[3]
ב-23' בדצמבר 1947 נישאו בני הזוג צ'אושסקו. לזוג נולדו שלושה ילדים: ולנטין (1948), זויה (1949) וניקו (1951). בשנת 1952, לאחר מאבק חריף בין סיעות במפלגה הקומוניסטית, נכנס צ'אושסקו לוועד המרכזי של "מפלגת הפועלים הרומנית", השם הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית באותה עת. צ'אושסקו הפך לסגן אלוף בינואר 1950, למרות שמעולם לא התגייס לצבא. בשנת 1954 התמנה לחבר מלא בלשכה הפוליטית (המקבילה לפוליטבירו בברית המועצות) ובהדרגה הוכר מעמדו כמספר שתיים בשלטון הקומוניסטי.
במחצית השנייה של שנות ה-50' מילא צ'אושסקו, אז גנרל וסגן שר החקלאות, תפקיד חשוב בגיבוש ויישום "הקולקטיביזציה" – ארגון של האיכרות לחוות משותפות, נוסח הקולחוזים בברית המועצות – אותו כפה בכוח על האיכרים. כשפרצה התקוממות, הוביל צ'אושסקו כוחות, שדיכאו את התנגדות האיכרים לקולקטיביזציה. ב-4' בדצמבר 1957 פעלו הכוחות שבפיקודו, שכללו שני טנקים ומשאיות נושאות מקלעים, נגד איכרים, שהתמרדו בואדו רושקה (Vadu Rosca). הם ירו על האיכרים, שהיו מזוינים במוטות עץ וגרזינים, הרגו תשעה מהם במקום, ופצעו רבים אחרים. הכוחות גם עצרו איכרים רבים, שהועמדו למשפט באשמת מרד נגד הסדר החברתי ונידונו לשנות מאסר רבות.
לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', פנה צ'אושסקו בנפרד לכל אחד מחברי ההנהגה הקומוניסטית של רומניה, בהבטחה שישאיר את הכוח בידיהם ואף יגביר את השפעתם ותפקידיהם, אם ייבחר כיורש. מתחרהו הבולט, גֶאורְגֶה אֶפוסְטול (Gheorghe Apostol; 1913 – 2010), סבר שבחירתו מובטחת ולא פעל לגיוס תמיכה. אחרים מבכירי המפלגה לא התאימו לתפקיד, כיוון שלא עמדו בשלושה תנאים מוקדמים, לא כתובים: מוצא רומני "טהור".[4] רקע של פועל לשעבר; והיסטוריה של פעילות בתקופה המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. במארס 1965, נבחר צ'אושסקו למזכיר הכללי של מפלגת השלטון, "מפלגת הפועלים הרומנית" (Partidul Muncitoresc Român), אשר תחת הנהגתו חזרה לשם "המפורש": 'המפלגה הקומוניסטית הרומנית'. צ'אושסקו שינה, בהמשך, גם את שם המדינה מ"הרפובליקה העממית הרומנית" ל"הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה". ב-1967 נהיה צ'אושסקו יושב ראש מועצת השרים של רומניה (מקביל לראש ממשלה).
שלטונו
צ'אושסקו ביקר בחריפות פעולות מסוימות של השלטון תחת המנהיג שקדם לו, והביא לטיהור חלק מהמורשעים במשפטי ראווה מבוימים.
צנזורה
ניקולאה צ'אושסקו הנהיג משטר מהדגם הנושא את התואר "דמוקרטיה", אך בעל אפיונים דיקטטוריים מובהקים. רק המפלגה הקומוניסטית הרומנית הייתה חוקית, אמצעי הייצור היו מולאמים, והכל נוהל בצורה ריכוזית מתוכננת. אלה שהסתייגו ממדיניותו סולקו מיד מתפקידיהם, ולכן לא הסתמנה כל אופוזיציה מאורגנת נגדו בקרב חברי הוועד המרכזי, הפוליטבירו וכוחות הביטחון.
שלטונו של צ'אושסקו נשען על המשטרה החשאית, ה'סקוריטטה' ( Securitate), שאנשיה גויסו מקרב חניכי בתי היתומים. סקוריטטה הוא הכינוי המקובל של "מחלקת ביטחון המדינה" (Departamentul Securităţii Statului) ברומניה[5].
יתומים זכרים מתאימים גויסו לגדודי צוערים בשנות העשרה הראשונות לחייהם, ואומנו, בפקודת צ'אושסקו, לראות במשטר את הוריהם ולשרתו. כאנשי סקוריטטה בוגרים ניתנו להם זכויות ייתר – הם נמנו למעשה על מתי מעט הרומנים שקיבלו מזון כדי שובעם. מבחינות מסוימות דמה הסקוריטטה במבנהו ל'אס אס' הגרמני. עם טנקים ומטוסים משלו. הארגון בנה רשת מורכבת של מנהרות ומעוזים מתחת לבוקרשט הבירה. בחיפוי כוח אימתני זה עסק צ'אושסקו, בדומה לשאה של איראן, בפרויקטים הראוותניים שלו, בפולחן האישיות שלו ובהרס הכפרים.
צ'אושסקו ריכז בידיו את מנגנון הפיקוח של המפלגה ואת שרותי הביטחון הפנימי, בכל מערכות הכלכלה, החברה, הספרות, התרבות והמדע. התקשורת והספרות היו מצונזרים בקביעות, והיוצרים המקומיים נדרשו ליצור בסגנון ריאליזם סוציאליסטי. בנובמבר 1968, בוועידת הסופרים הרומנים, הזהיר צ'אושסקו את הסופרים מהשפעת התורות הפילוסופיות הזרות, גינה מגמות "לא בריאות", שנתגלו לדבריו אצל סופרים מסוימים, והודיע שהמפלגה הקומוניסטית נקטה אמצעים כדי שהדבר לא יישנה.[6]
מדיניות חוץ
צ'אושסקו המשיך במדיניות של קודמו, גאורגיו דז', ופיתח מדיניות חוץ עצמאית. הוא התווה מספר עקרונות, שהיו לתופעה חריגה בגוש הקומוניסטי:
- אוניברסליות של קשרים. לכן, רומניה, הייתה היחידה בגוש הקומוניסטי שלא ניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, חרף לחצה של ברה"מ. ב-1969 אף הועלתה רמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של שגרירים. פגישת מנחם בגין עם צ'אושסקו בשנות ה-70', קדמה להכנות לקראת ביקור אנואר סאדאת בישראל.
- כל מדינות העולם, ובעיקר הקטנות, חייבות לקחת חלק פעיל בפתרון סכסוכים בין לאומיים, בדרכי שלום, לחיזוק מערכת השלום בעולם, ולהגביל בכך את השפעתן של המעצמות הגדולות.
- אי התערבות בענייני פנים של מדינות אחרות, לכן התנגד להתערבות של הברית המועצות בענייני ארצות הגוש הקומוניסטי. ב-1968, סירב צ'אושסקו לעזור לסובייטים בפלישה לפראג ואף גינה את הפלישה – ובכך זכה לשבחים ולתמיכה כלכלית מהמערב.
- כיבוד הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של כל המדינות בעולם.
- השמדתו של הנשק הגרעיני והכרזה על אזורים מפורזים מנשק זה.
- הגבלת מרוץ החימוש.
- התנגדות נמרצת לכל פתרון כפוי בסכסוכים בין לאומיים ובכלל זה הסכסוך הישראלי-ערבי.
במסגרת מאבקיו מול הנהגת ברית המועצות בתוך הגוש הקומוניסטי, יצא צ'אושסקו ב-1971, עם אשתו אלנה, ללא ברכתה של ברית המועצות, למסע בסין הקומוניסטית, בקוריאה הצפונית, בצפון וייטנאם ובמונגוליה והידק את יחסים איתן. לנסיעתם התלווה יון איליאסקו (Ion Iliescu), אז חבר הפוליטביורו ואחראי על התעמולה, ומי שיהפוך לימים לנשיא רומניה.[7]
במהלך המסע, נחשף צ'אושסקו למהפכת התרבות בסין[8] ולשיטות ממשל מקובלות במדינות אלה, שיטות שונות במידה מסוימת מהמקובל בארצות הקומוניסטיות האירופאיות. צ'אושסקו התפעל מההישגים בסין ובקוריאה הצפונית והציע לחקות כמה מהשיטות הנהוגות בהן, כמו אידאולוגיית ג'וצ'ה (Juche) הצפון קוריאנית.[9] הם התפעלו מהמהפכה התרבותית של מאו דזה דונג[10]. הם הוקסמו מההמונים בסין ובצפון קוריאה שמצייתים למנהיגים, ובטיסתם חזרה אמרו – "גם אנחנו צריכים לחולל ברומניה מהפכה תרבותית, ולסחוף את הנוער וההמונים לצידנו".
איליאסקו התנגד. הוא היה סבור כי הדגם הסיני אינו מתאים לרומניה. אלנה האשימה את איליאסקו כי הוא 'חצוף', והורתה לסלק אותו מתפקידו. הוא שונמך לתפקיד זוטר יחסית בעיר טימישוארה במערב המדינה, שעתידה למלא שנים אחר כך תפקיד חשוב במהפכה נגד בני הזוג.
בדרך חזרה, בעוברו בברית המועצות, הביעו מנהיגיה מורת רוח מהביקור בסין, שהייתה מסוכסכת עם ברית המועצות, ובמהלך הביקור רוכזו דיוויזיות של הצבא האדום בגבול המזרחי של רומניה, והצי הסובייטי ערך תמרונים מול החוף הרומני.
רומניה גינתה גם את המלחמה הסובייטית באפגניסטן והשתתפה במשחקים האולימפיים שהתקיימו ב-1984 בלוס אנג'לס, למרות החרם מצד הגוש הסובייטי. רומניה אירחה את ראשי הממשלה גולדה מאיר (מאי 1972) ומנחם בגין (1977) ופעלה לקירוב עמדות בין ישראל למדינות ערב.
במערב חלקו לו שבחים על סירובו להשתלב במדיניות החוץ וההגנה הסובייטית, על כל תעתועיה, וכן על יכולתו לפרוע את כל חובות ארצו ולשלם בעד סחורות מערביות ללא דיחוי – מדיניות שהתאפשרה על ידי הרעבת המוני התושבים, זולת מצרכי היסוד, והפניית כל היתר ליצוא.
לא רק ברומניה הרעיפו על צ'אושסקו דברי חנופה. גם מנהיגי המערב, נשיאי ארצות הברית וראשי מדינות מערב אירופה לקחו חלק בכך, כדי לקרב אותו אליהם ולהרחיק את רומניה מהגוש הקומוניסטי. במטרה לקנות את רצונו הטוב, התחרו הפקידים הבכירים בינם ובין עצמם במציאת, רכישת ויצירת מתנות מקוריות עבור צ'אושסקו. אחד מהם הזמין עבור הזוג שטיח צמר בגודל 2.95 על 2.60 מטרים עם הדיוקנאות שלהם במרכזו. העבודה על השטיח ארכה שנתיים.
סחר ביהודים היה עוד לפני תקופתו של צ'אושסקו, והוא נשמר בסוד אף מפניו. החל משנת 1958 ועד לעלייתו של צ'אושסקו לשלטון, שילמה ישראל עבור עליית יהודי רומניה במוצרי מזון ובתוצרת חקלאית. כאשר עלה לשלטון, צ'אושסקו קבע שהנושא שערורייתי והורה להפסיק אותו, פיטר את הגנרל שעסק בכך וצמצם מאוד את אישורי היציאה ליהודים. כעבור שנתיים שינה צ'אושסקו את דעתו. לפי הוראתו של צ'אושסקו חודש הקשר עם המתווך הבריטי הנרי יעקובר (Henry Jakober) [11], והגנרל הרומני שהדיח, הובא מחדש והועלה בדרגה. אך הפעם לא הסתפק צ'אושסקו בסחר חליפין, הוא תבע תשלום במטבע זר. מאז הוא סחר ביהודים תמורת כסף, סחורות ובעלי חיים. הוא התיר ליהודים לעלות לישראל תמורת כופר, שחלקו מן הסתם הלך לכיסו.
בין השנים 1958 – 1967 היגרו למערב ולמדינת ישראל 23,566 משפחות יהודיות. עבור משפחות אלה ממשלת רומניה קיבלה מעל 12 מיליון דולר. בין המהגרים היו גם 1,000 אסירים פוליטיים משוחררים.
כמו כן, הוא אפשר למיעוט היהודי ברומניה לפתח את ערכיו המסורתיים, הלאומיים והתרבותיים. צ'אושסקו התנגד להשוואת הציונות לגזענות. הוא תיווך בין אנואר סאדאת למנחם בגין ותמך בהסכם השלום בין ישראל למצרים, חרף עמדתה העוינת של ברית המועצות. מאידך גיסא, היה מיודד עם יאסר ערפאת וקיבלו מספר פעמים ברומניה, כראש מדינה. היה מן הראשונים שאפשר לאש"ף לפתוח משרד, שהמפלגה הקומוניסטית נשאה כל הוצאותיו. קשריו עם ערפאת הקנו לו דימוי שלילי בארצו ומחוצה לה.
יחד עם זאת, דגל צ'אושסקו בדוקטורינה הקומוניסטית-סטליניסטית ולא אפשר שום סטייה ליברלית ממנה. את תהליכי הליברליזציה במדינות השכנות כינה "סטייה לכיוון הקפיטליזם".
תיעוש ופרויקטים
במסגרת השוק המשותף של מדינות הגוש הקומוניסטי (המקבילה לרפובליקות בננות במערב ולשיטת הקולחוזים הסובייטיים), יועד לרומניה תפקיד של ספקית תוצרת חקלאית. רומניה לא השלימה עם ההחלטה הזאת והחליטה להשקיע בתיעוש ובמיוחד בפיתוח התעשייה הכבדה. ההשקעות הכבדות שנדרשו נעשו על חשבון רווחת בני העם הרומני, והתוצאה הייתה ירידה ברמת החיים של האוכלוסייה. כדי להתגבר על הגירעונות פנתה רומניה של צ'אושסקו אל המערב בבקשת הלוואות, והמשיכה במדיניות מכירת המיעוטים שלה: פדיון יהודי רומניה ופדיון בני המיעוט הגרמני ברומניה – מתן היתרי הגירה תמורת מטבע זר. לצורך פיתוח הפרויקטים התעשייתיים, לקחה רומניה הלוואות גדולות בשוקי הכספים של המערב וחובות החוץ שלה צמחו מ-1.2 מיליארד דולר אמריקאי ב-1971 ל-9.5 מיליארד ב-1981. צ'אושסקו יזם מפעלים כלכליים, דוגמת המפעל לייצור יהלומים מלאכותיים בבוקרשט, שהפיקו הכנסות לרומניה. אלה הפרו פטנטים והתבססו על ריגול תעשייתי.
רומניה תחת שלטון צ'אושסקו סבלה ממדיניות פנים הרסנית ומוכת שיגעון גדלות. רק שניים מן הפרויקטים הגרנדיוזיים שלו יכולים להיחשב כהצלחה: הכביש המהיר טראנס-פגראש (Trans-fagarash) והמטרו של בוקרשט (נפתח ב-1989).
הפרויקטים האחרים היו כישלונות יקרים. ידוע מכולם: תעלת הדנובה (Canalul Dunăre-Marea Neagră) מאג'יאג'ה (Agigea) לצ'רנאבו דה (Cernavo De). זו היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה מתאימה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור, ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה שעל הים השחור עד רוטרדם שלחוף הים הצפוני ולאוקיינוס האטלנטי. מכונה ברומניה גם בשם "Magistrala Albastră" ("הדרך המהירה הכחולה").
עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26' במאי 1984. (העבודות ליצירת הזרוע הנוספת בוצעו בין 1984 לבין 1987).
במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה. ההשקעה הכספית בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מניבות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 660 שנה.
פרויקטים כושלים אחרים היו עיבוד פסולת רעילה בדלתא של הדנובה והקמתו של בית העם היקר והפיתוח מחדש, תוך הרס הישן בדרום בוקרשט בשנים 1989-1983. כדי להרוויח מטבע קשה, לצורך משטרו האיימתני של צ'אושסקו, הוסיפה המדינה לקיים כמה ענפי יצוא חקלאיים, במחיר הרעבת אזרחיה.
פרוייקט אחר כונה :קרקס הרעב".
Circ al foamei) היה כינוי רומני עממי למבני ענק שנבנו בתקופת שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו ברחבי בוקרשט ונועדו לספק לאוכלוסייה מזון מוכן לאכילה. השם קרקס נגזר מהגג בצורת כיפה, שהזכיר את כיפת הקרקס.
לפי חזונו של צ'אושסקו, היו אמורים מרכזים אלה לספק לאוכלוסייה מזון מוכן לאכילה, כך שעקרות הבית יתפנו ממלאכת הבישול. המודל לכך היו הסופרמרקטים המערביים, אך עם תוספת של מסעדות גדולות בהן יוגש מזון בריא (פחות בשר ויותר רטבים, פחות סוכר בעוגות וכדומה) לרוצים לאכול במקום ואפשרות לרכוש מזון מוכן לאכילה ולקחת הביתה, שם יצטרכו רק לחמם אותו.
בכל מגזר של בוקרשט (בוקרשט הייתה מחולקת לשישה מגזרים) תוכנן מרכז כזה (אגרו-אָלימנטרי), אך עד המהפכה הרומנית (1989) הושלמו רק שניים ולאחר המהפכה נפסקה בניית יתר המרכזים. במרכזים שהושלמו נעשה מאמץ גדול למלא אותם במוצרי מזון, למרות המחסור הכללי במזון ברומניה באותה תקופה[1]. המרכזים אכן התמלאו במזון המבוקש, אך זה היה על חשבון הצרכניות הרבות שהתרוקנו.
רבים הגיעו למרכזים כדי לרכוש מזון וכך התחיל המזון להיגמר בשעות הערב ולאחר זמן מה המזון התחיל להיגמר בשעות הצהריים ולבסוף המלאי אזל כבר בשעות הבוקר. לאחר המהפכה הרומנית אחד המרכזים הפך למרכז קניות בשם אוניראה והשני היה לחלק מהשוק של שכונת פנטלימון. המבנים שלא הושלמו עברו שינוי יעוד או הריסה – אחד מהם הפך ל"אוניברסיטה נוצרית על שם דימיטריה קנטמיר".
הפרויקט השאפתני ביותר והבלתי מובן ביותר היה כרוך בהנדסה חברתית רבת היקף, בכלל זה הריסת למעלה מ-8000 כפרים מסורתיים ודחיקת תושביהם ל"ערים" חקלאיות גדולות. צ'אושסקו קרא לפרויקט: "סיסטמאטיזציה" של הכפר, שמשמעה הרס מאות כפרים וריכוזם במרכזים אגרו-אינדוסטריאליים. למרות שייעודה העיקרי של הרפורמה היה להנהיג מודרניזציה בכפר באמצעות בניית בתי קומות גבוהים, הרי שבהריסת הכפרים, נהרסה גם התשתית החברתית של מעמד האיכרים, על הווי חייהם.
פולחן אישיות ונפוטיזם
בקיץ 1970 יצא לאור בהוצאה Editura Politică החלק הראשון של הספר "România pe drumul societății socialiste multilateral dezvoltate" ("רומניה בדרך החברה הסוציאליסטית המתפתחת בכיוונים רב-צדדיים"). תחת כותרת זו הופיעו הנאומים, המאמרים, הראיונות והדיווחים של צ'אושסקו החל מאביב 1969. במהדורות אלו נעשה שימוש בנייר המשובח ביותר, בכריכות חזקות במיוחד, בגוון אדום זהה לצבע הדגל ועם אותיות זהב. ההוצאה לאור המשיכה בפרסום דברי צ'אושסקו עד הפלתו, וב-1989 יצא לאור הכרך ה-32'.
פרסום דבריו של מנהיג אבסולוטי תחת אצטלה של "הוגה מהפכני" היה באופנה באותה תקופה, דוגמת 'הספר האדום' של מאו דזה-דונג ו'הספר הירוק' של מועמר קדאפי, וצ'אושסקו הלך בדרכם
בעקבות מסעו באסיה, נשא צ'אושסקו ב-6' ביולי 1971 הרצאה בפני הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שקיבלה מאוחר יותר את השם "התזות של יולי". התזות הכילו 17 הצעות ובהן הגדלה מתמדת של תפקיד ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, שיפור החינוך באמצעות המפלגה, השתתפות הצעירים בפרויקטי הבנייה הגדולים כחלק מהעבודה הפטריוטית, העצמת החינוך הפוליטי-אידאולוגי בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אך גם בארגוני סטודנטים, תלמידים ואף ילדים, והרחבה של התעמולה הפוליטית תוך שימוש ברדיו, בטלוויזיה, בהוצאות לאור, הקולנוע, האופרה, הבלט, איגודי האמנים ועוד. השינויים שהתרחשו במדיניות הפנים הרומנית בעקבות התזות של יולי הובילו למיני-מהפכת תרבות, חיזוק הצנזורה, והתמעטות הפתיחות.
הוא הצליח לפרוע את חובות החוץ של רומניה כחצי שנה לפני נפילתו, אך הפגיעה הקשה ברמת חיי התושבים ברומניה בדרך להשגת מטרה זו השניאה אותו על רבים בעם. פולחן האישיות סביב דמותו והנפוטיזם ברומניה בתקופתו הגיעו לשיאם: בעוד שהוא נבחר לכהן לכל ימי חייו, הייתה רעייתו האישיות השנייה בהיררכיה השלטונית, ואחד מבניהם הוכן לרשת את השלטון.
עוצמתו של צ'אושסקו בהנהגת רומניה הקומוניסטית ויכולתו להיטיב או להרע עם אחרים הובילו רבים לנסות להתחבב עליו באמצעות חנופה.
המוזאון הלאומי בבירה, כולו הוקדש לצ'אושסקו, אשתו אלנה וילדיהם. הקירות והמדפים היו מעוטרים בתמונותיהם, פסליהם, כתביהם ועשרות תעודות הוקרה משבחות, שהם קיבלו ממלחכי פנכתם וממנהיגים מחוץ לארץ שהתחנפו אליהם. התחרות לרצות, לשבח ולהחניף להם הייתה קשה. הרודן זכה שם לתארים כמו "הגאון מהקרפטים", "מנהיג בעל חזון" "דגלן אמיץ", "גיבור בין גיבורים", "אדריכל הגורל הלאומי" ועוד. "נווט חכם", "מנהיג בעל חזון", "אסטרטג גאון", "דגלן אמיץ", "גיבור האומה", "גיבור בלתי נלאה", "גיבור השלום העולמי" ועוד תארים בסגנון זה.
גם אשתו אלנה, שמילאה תפקיד בכיר בפוליטביורו (הלשכה הפוליטית) – הגוף העליון של המפלגה – זכתה למלוא החופן של חנופה והערצה. לא רק הפקידים התחנפו אליו, גם אנשי האקדמיה. ב-11' ביולי 1985 בחרה האקדמיה הרומנית בצ'אושסקו כחבר מן המניין ונשיא כבוד שלה. תקופת שלטונו ברומניה כונתה באמצעי התקשורת "תור הזהב" או "תקופת ניקולאה צ'אושסקו". כדי להבטיח את מעמדו הציבורי הייחודי, נתן צ'אושסקו הוראות לאמצעי התקשורת להדיר דמויות שעלולות להאפיל עליו, כמו האסטרונאוט הרומני הראשון, דומיטרו פרונארין (Dumitru-Dorin Prunariu).[12]
צ'אושסקו קידם לעמדות בכירות רבים מבני משפחתו. רעייתו קודמה לפסגה המקצועית בקבלה תואר דוקטור מהנדס בכימיה (שנכתבה כנראה על ידי אחר – היא לא הצליחה לעבור את כיתה ח' בבית הספר) וחברה באקדמיה הרומנית, ואילו במסלול הפוליטי היא הייתה חברה בלשכה המתמדת של הוועד הפועל הפוליטי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, וסגנית ראשונה של ראש ממשלת רומניה – למעשה מספר שתיים בהיררכיה הפוליטית ברומניה.
אחיו הגדול של צ'אושסקו, מרין צ'אושסקו, התמנה לראש המשלחת הכלכלית של רומניה, תחילה בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן באוסטריה. שם הוא חלש על העברות כספים
אחיו הצעיר של צ'אושסקו, איליה צ'אושסקו, למד היסטוריה צבאית, קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה ודרגת לויטננט-גנרל עם שני כוכבים והיה לסגן שר ההגנה. במהלך המהפכה הרומנית מינה אותו אחיו לשר ההגנה, תפקיד בו הספיק לכהן במשך מספר שעות.
הצעיר בילדי הזוג צ'אושסקו, ניקו צ'אושסקו, קודם לתפקיד ראש איחוד הנוער הקומוניסטי, תפקיד שבעבר מילא אביו בעצמו, ולאחר מכן התמנה לאחראי מטעם המפלגה הקומוניסטית הרומנית על אזור סיביו.
תכנון דמוגרפי
צ'אושסקו חלם על אוכלוסייה של 100 מיליון נפש. לכן הוביל מדיניות המעודדת ריבוי ילדים במשפחה. למטרה זו זכו לתמיכה סרטים, הצגות תיאטרון ויצירות אמנות, עם מסר של עידוד משפחות גדולות. במפלגה הקומוניסטית הרומנית הודחו או הורדו בדרגה בעלי תפקידים גרושים או בעלי אורח חיים מתירני מדי. ב-2' באוגוסט 1966, בישיבה של הוועד הפועל של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, נידון מחקר דמוגרפי שערכה ועדה בראשותו של שר הבריאות. בדיון הועברה ביקורת קשה על צו משנת 1957, שאפשר ליברליזציה בהפלות מלאכותיות יזומות. צ'אושסקו חיווה דעתו שהלגיטימיזציה של הגרידות גררה לגיטימציה לזנות והקלות לגירושים. וב-1' באוקטובר ניתן צו מספר 770, שאסר הפלות יזומות, פרט לכמה מצבים מוגדרים היטב.
מדיניות זו הגיעה לשיאה בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר הונהגה בדיקה גינקולוגית תקופתית במפעלים, לאיתור נשים בהיריון ומס רווקות, המוטל על לא נשואים. המשטר את ה"אמהות הגיבורות" שילדו עשרה צאצאים או יותר. הורים שלא יכלו להתמודד עם תינוק נוסף עשויים היו לקרוא לרך הנולד "ילד של צ'אושסקו", כביכול אומרים, "שהוא יגדל אותו". התוצאה של צעדים אלה הייתה קודם כל הכפלת הילודה ב-1967 לעומת השנה הקודמת. (האפקט התמתן עם הזמן, וב-1973 חזר מספר הילדים הממוצע לאישה ברומניה למספר 2.4). האיסור הכללי של הפסקות ההיריון היזומות הוביל נשים רבות לביצוע הפסקות היריון מחתרתיות בתנאים לא נאותים, תופעה שהגדילה את מספר הנשים שמתו כתוצאה מכך.
למדיניות זו היו תוצאות שליליות נוספות ובהן ריבוי מספר הילדים הלא-רצויים והילדים הנטושים, שחייבו יצירת מחנות מיוחדים להחזקתם והטיפול בהם. כדי לאכסן דור של ילדים לא רצויים, או כאלה שהיד אינה משגת לגדלם, הורה צ'אושסקו להקים מאות מבנים ברחבי רומניה. שלטים הציגו את הסיסמה: "המדינה יכולה לטפל בילד שלך טוב ממך". במחנות אלה התפשטו מחלות מידבקות, בין היתר בגלל שימוש חוזר במזרקים.
סרטים מהתקופה שמתעדים טיפול ביתומים, ניתן לראות אחיות ש"אורזות" תינוקות בני יומם כמו עובדות פס ייצור. בזרועות שריריות ואדישות, הן מטילות כל תינוק על ריבוע בד, קושרות אותו במומחיות לחבילה מסודרת, שאותה הן תוקעות בסופה של שורת תינוקות שקטים. הן לא מדברות איתם ברכות ולא שרות להם. הפרצופים הקטנים מנסים להבין מה קורה כשראשיהם מוטחים מצד לצד במהלך תמרוני העטיפה.
מספר הילדים בבתי היתומים הגיע למאה אלף בעת המהפכה הרומנית ב-1989. ילדים אלה חיו בתנאים קשים. לאחר המהפכה הרומנית, ילדים בתנאים בל יתוארו – שדופים כשלדים, מתבוססים בשתן ומכוסים צואה – התגלו וצולמו על ידי תוכניות חדשות זרות. המבקרים הראשונים במוסדות אלה נרדפו כל חייהם על ידי המראות שראו. וגם לאחר המהפכה, בשנות התשעים של המאה העשרים, נשאר מצבם רע. הם התקשו למצוא כסף להחזקתם, ומהעולם המפותח באו זרים חסרי ילדים שהוכרו כמאמצים, בינם גם פדופילים, שניצלו את התוהו ובוהו למטרותיהם.[13]
ההתנגדות לצ'אושסקו
במהלך שנות שלטונו של צ'אושסקו היו מקרים של התנגדות לשלטון, אך מרביתם היו חסרי עוצמה של ממש ולא הצריכו תגובות חריפות מדי. ב-1' באוגוסט 1977 פרצה שביתה ספונטנית במכרה לופן (Mina Lupeni), באזור המכרות בעמק הז'יו (Tiu), על רקע שינויי חקיקה, שהקטינו את זכויות הכורים. השובתים יצרו קשר עם יתר מכרות הפחם בעמק הז'יו (באותה תקופה פעלו שם 10 מכרות) ועם ערי הסביבה, כדי לרכז תומכים. בהדרגה התרכזו בחצר של מכרה לופן בין עשרת אלפים לארבעים אלף מוחאים. עשרות אלפי כורים, בני משפחה וסקרנים התגודדו והפסיקו את העבודה במכרות, וסירבו להפצרות ולאיומי הנכבדים הקומוניסטים שנשלחו אליהם.
בינתיים התחילו להגיע למקום אנשי סקוריטטה, שעדיין לא פעלו, אך התערו בתוך ההמון. התערות אנשי הסקוריטטה לא הצליחה, כי הכורים שבאו מהעבודה, לבשו בגדי עבודה מלוכלכים, בעוד שאנשי הסקוריטטה, המחופשים לכורים, לבשו בגדי עבודה חדשים ונקיים וכך התבלטו והכורים התרחקו מהם. הכורים סירבו לנהל משא ומתן עם הנציגים, שהגיעו מבוקרשט ותבעו שיחה עם ניקולאה צ'אושסקו, שהיה בנופש בנפטון שעל חוף הים, והוא נחלץ ובא אליהם. הוא הבטיח להם הטבות מסוימות. הכורים שמחו על כך ואחד הכורים הצעירים הציע להעניק לצ'אושסקו תואר של "כורה של כבוד". הם התרצו לחזור לעבודה. לאחר חגיגות יום הכורים, שנחוג ב-8' באוגוסט, התחילו פעולות הדיכוי נגד משתתפי השביתה הפעילים יותר. תחילה אורגנו ישיבות מפלגה וארגון עובדים ובישיבות אלה גונו השובתים כיסודות אנרכיסטים, תלושים ממעמדם, אנשים חסרי ערך, פרחחים, עבריינים וכדומה. אותם שובתים שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית נענשו או סולקו מהמפלגה.
כוחות הסקוריטטה והמשטרה באזור הוכפלו ולאחר ה-15' בספטמבר נפרשו באזור, בסביבת המכרות, יחידות צבא שכללו כוחות משוריינים. מנגנוני הסקוריטטה, המשטרה והתביעה הכללית נקטו באמצעים לזיהוי השובתים הפעילים על ידי זיהוים בתצלומים שנערכו בזמן השביתה. נחקרו לפחות שש מאות שובתים – חלק מהם הוכו בראשם או שעונו על ידי מעיכת אצבעותיהם בדלת. הוכנו תיקים פליליים באשמת פגיעה בסדר הציבורי והתנהגות לא מוסרית ואף על פגיעות גופניות. הוכנו 150 תביעות וכתוצאה מהן אושפזו במוסדות פסיכיאטריים 50 איש ו-15 נידונו לעונשי כליאה בין שנתיים לחמש שנים. מי שנידונו לכליאה או אשפוז אולצו גם לעבור עם משפחותיהם למקום מגורים חדש ביישוב שנקבע להם, כך שהם גם הוגלו מבתיהם. פוטרו מעבודתם בין אלפיים לארבעת אלפים כורים. סוכני סקוריטטה נשלחו לעבוד במכרות, כדי להשגיח על הכורים ולאסוף מידע. הובאו לעבודה במכרות גם עבריינים משוחררים ואנשי צבא בשירות חובה. תקופה ממושכת מנגנוני המפלגה הקומוניסטית השקיעו זמן ומאמץ ניכרים כדי לייצר אינדוקטרינציה של הכורים ברוח האידאולוגיה הקומוניסטית.
התדרדרות שלטון צ'אושסקו
עשר שנים לאחר שביתת הכורים בעמק הז'יו פרץ מרד פועלים בבראשוב. במפעל "הדגל האדום" לייצור משאיות, קיבלו עובדי משמרת הלילה את תלושי המשכורת וגילו לתדהמתם שמשכורתם קוצצה בחצי לטובת סעיף תמוה, בו נכתבה רק מילה אחת: "סוציאלי". העובדים פנו לאחראי, שהתייחס אליהם בזלזול ואמר שבוודאי יבינו זאת בבוקר. עובדי משמרת הלילה נפגשו עם פועלי משמרת הבוקר והם החליטו יחד, שלא לעבוד ולהשבית את המכונות. הם יצאו אל העיר, אל מושב המפלגה המקומי, לתבוע את משכורתם כשהם צועקים סיסמאות: "רוצים את הכסף שלנו!", "רוצים אוכל וחימום!", "רוצים אוכל עבור הילדים שלנו!", "רוצים לחם ללא הקצבה!" וכדומה. המורדים התפרעו במרכז המפלגה המקומי, אך המרידה דוכאה על ידי השלטונות. ראשי המורדים אותרו, נעצרו, נחקרו, נשפטו לעונשים שלא עברו את הרף של שלוש שנות מאסר ופוזרו ברחבי רומניה.
במהלך שנות השמונים, איבד בהדרגה משטרו של צ'אושסקו מקסמו, כחריג בקרב מדינות הגוש המזרחי, אשר ניהל מדיניות עצמאית, בלתי תלויה בברית המועצות. גם התמיכה המערבית התנדפה, כשהתבררו, מ-1988 ואילך, מהותה והיקפה של הריסת הכפרים. יתר על כן, מדיניות זו סיבכה את משטרו בסכסוך ישיר עם המיעוט ההונגרי הגדול. בהדרגה הפך צ'אושסקו למטרד בין לאומי, לחזית סירוב של איש אחד, נוכח גלי הרפורמות אשר עברו על כל האזור הסובב את רומניה. המשטר הפעיל מדיניות של לחץ מתמיד על האוכלוסייה וחיסל כל פעילות המנוגדת למדיניות הרשמית. החברה הרומנית נאלצה לעמוד מול משטר אשר הטיל את אימתו בכל תחומי החיים. גם למשבר הכלכלי החמור היו השלכות קשות על החברה הרומנית, והמשטר ניסה לבצע פעולות נואשות לחיזוק אחיזתו בקרב העם. צ'אושסקו שניהל סביבו פולחן אישיות בסגנון סטליניסטי, השתמש בלאומנות הרומנית כדי להדגיש את ייחוד משטרו ואת ייחודו של העם הרומני, השומר על ערכיו וזכויותיו ההיסטוריות. היחסים עם המיעוט ההונגרי הורעו, ננקטו צעדים שצמצמו את זכויות המיעוט, והוחרפו היחסים עם הונגריה סביב שאלת מדיניותה הלאומית של רומניה. רומניה הגבירה את לחציה גם על האוכלוסייה במולדביה ובבוקובינה, שטחים שהיו קודם בתחומי ברית המועצות, בטענה לזכויות היסטוריות שם, דבר שהשפיע גם על היחסים עם ברית המועצות.
מה שהוביל בסופו של דבר לנפילתו היה האובססיה של צ'אושסקו לחוב החיצוני. זה גבל בטירוף. הוא קבע שהדבר הכי חשוב לכלכלת רומניה הוא החזר ההלוואות שהיא קיבלה מבנקים וממשלות בחוץ לארץ. לשם כך הוא דבק במדיניות של יצוא על חשבון צריכה פנימית. לאנשים לא היה מה לאכול ולא היה להם חשמל ודלק, אבל המפעלים המשיכו לעבוד כרגיל כדי לייצא סחורות ולשלם את החובות. רומניה מכרה כמעט הכל – מריבות ועד למכוניות, טרקטורים, מתכות ונשק לחוץ לארץ. ליד הדנובה היה מפעל לשימורי מזון עבור הצבא האמריקאי. הוא האמין שיש לבנות ולבנות כדי להגדיל את הצמיחה לממדים מפלצתיים. בניסיונו לסלק את חובות החוץ של המדינה – שהוא עצמו היה הגורם העיקרי להצטברותם – הוריד את רמת החיים של המדינה ובכך רכש לעצמו את שנאת המוני העם. כטבעם של דיקטטורים, לקו ניקולאה ואלנה בפרנויה. הם חששו מפני מתנקשים שינסו לחסלם. בבתי האחוזות והארמונות שבנו לעצמם ולבני משפחתם, הם העסיקו גדודים של משרתים, מאבטחים וטבחים שתפקידם היה גם לטעום מהמזון, לפני שיוגש לפיהם.
לקראת סוף שנות ה-80', עם ההתפוררות המהירה של הגוש הסובייטי, ביטלה ארה"ב את מעמדה המועדף של רומניה. צ'אושסקו המשיך לבזבז מיליוני דולרים על בניית ארמון הנשיאות, שהיה יותר גדול מהפנטגון בוושינגטון. הוא השקיע הון בהפיכת בוקרשט לעיר בירה סוציאליסטית לדוגמא. הוא הרס רבעים שלמים בבירה כדי לפנות מקום לשדרות רחבות ידיים כחיקוי לפריז. ייתכן שהדבר שהביא עליו את קצו, הייתה החלטתו לייצא את המזון של רומניה, ולא רק עודפים, למימון הפרויקטים שבנה.
בחורף 1988-89 סבלה רומניה מן המחסור החמור ביותר במוצרי מזון מזה עשרות שנים והמתח גאה, כאשר האוכלוסייה סבלה ממחסור מתמשך של כל מצרך כמעט. אמנם לא צמחה התארגנות רחבת היקף כנגד המשטר, אולם בראשית 1989 פנו מנהיגים ותיקים אחדים של המפלגה הקומוניסטית במכתב מחאה, שהופץ גם במערב, וקראו לסילוקו של הנשיא ולרפורמות מרחיקות לכת.
במדיניות החוץ ניהלה רומניה מאבק מול מגמת הנידוי בגופים בינלאומיים, בהם הואשמה בפגיעה בזכויות האדם, בעיקר במישור הלאומי. לאור השינויים במזרח אירופה ומדינות ה'גלאסנוסט' של מיכאיל גורבצ'וב, מצאה את עצמה רומניה במעמד שונה לחלוטין מזה משהייתה בו בעבר. צ'אושסקו, המשיך במדיניות הדיכוי של האזרחים ברומניה. אזרחי רומניה ראו בעיניים כלות כיצד משתנים המשטרים במדינות הסובבות אותם, בעוד שאצלם דבר לא משתנה. ממדינה ייחודית שמדיניותה מאופיינת ביוזמות מדיניות, עברה רומניה למדינת משטרה, שכל משאביה המדיניים שימשו למגננה על הקו הבלתי מתפשר של הנשיא.
היחסים עם מדינות המערב והגוש המזרחי הורעו בהדרגה. הצעד היחידי של פתיחות כביכול, היה מתן אישור הגירה לגרמנים אתניים, שהיגרו לגרמניה על סמך הסכם בין שתי המדינות. מאז דצמבר 1988, יצאו את רומניה כ-200,000 תושבים, רובם גרמנים אתניים.
פעולותיו של צ'אושסקו, כמו מפעלי בנייה ראוותניים, מפעלים כלכליים ענקיים ללא תכלית כלכלית ברורה, ומבצע ענק שנועד להביא לחיסולם של אלפי כפרים, בייחוד באזורים המאוכלסים בגרמנים ובהונגרים, גרמו לתסיסה פנימית, אשר הוזנה מאווירת השינויים בגוש המזרחי. מדיניות הריסת הכפרים סיבכה את משטרו של צ'אושסקו בסכסוך ישיר עם המיעוט ההונגרי הגדול וצרותיו הרציניות התחילו כשההתמרמרות התפרצה בהתקוממות פעילה בעיר טִימִישׁוֹאָרָה (Timişoara), דוברת הונגרית ברובה. הסקוריטטה הגיב בפראות ואחר כך נטען, שנתגלה קבר המוני ובו 4,630 קורבנות.
צ'אושסקו האמין כי הוא חסין בפני הנחשולים שהפילו את עמיתיו השליטים במקומות אחרים. ב-24' בנובמבר 1989, אישר שוב הקונגרס ה-14' של המפלגה הקומוניסטית הרומנית את מדיניות הנשיא. בקונגרס התקבלו מספר החלטות, ששיקפו את סירובה של רומניה להנהיג רפורמות. הייתה זו האספה המפלגתית האחרונה שכינס. את נאומו, שארך חמש שעות, ליוו ששים ושישה פרצי תשואות.
ההפיכה הרומנית
הניצוץ שהצית את רומניה פרץ ב-15' בדצמבר, כאשר הכומר לאסלו טוקש (László Tőkés) הטיף בגלוי כנגד הדיקטטור, בכנסיה קטנה בטימישוארה. למחרת החליטה הכנסייה הרפורמית הרומנית לסלק אותו ממשרתו. בערב מחו חסידיו כנגד ההחלטה ובשעה 21:00 הפכה המחאה להפגנה רועשת. המשטרה החלה לבצע מעצרים, גל אי השקט התפשט ברחובות ומכוניות משוריינות החלו לפטרל. צ'אושסקו לא העריך נכון את עצמת ההתקוממות. הוא חש את עצמו בטוח דיו לערוך ביקור ממלכתי מתוכנן באיראן. ב-17' בדצמבר התעמת קהל גדול בטימישוארה עם אנשי הסקוריטטה, ועם חיילי הצבא. טנקים ונגמ"שים הובאו כדי לפזר את המפגינים. הפוליטבירו בבוקרשט גינה את מדיניות היד הרכה של הצבא והורה להשתמש בנשק חם; זו הייתה תחילת הפגיעה באזרחים. ב-19' בדצמבר עבר הצבא בטימישוארה לצד המפגינים. למחרת הגיעו יחידות חדשות של הסקוריטטה והחלו לירות במפגינים. צ'אושסקו שלח יחידות צבא ואת אנשי הסקיוריטטה, כדי לדכא את המהומות בכל מחיר. מאות בני אדם נורו למוות. אלנה הורתה לצבא ולמשטרה החשאית להעמיס את הגופות על משאיות ולהוביל אותן לבוקרשט. שם, בקרמטוריומים, שרפו את הגופות והשליכו את אפרם לביוב.
הידיעות שאי השקט ההונגרי מתפשט ומגיע עד עיר הבירה, הבהילו את צ'אושסקו הביתה. הוא הכריז על משטר צבאי במחוז טימיש, ורכבות עמוסות חיילים נשלחו כדי לדכא את המרד.
בבוקרו של ה-22' בדצמבר 1989 נטה צ'אושסקו להאמין שמאמציו לייצב את המצב ולדכא את המהומות עולים יפה, אך בשעה 7:00 קיבלה אלנה, אשתו, ידיעות על המוני פועלים ממפעלים שונים, שמתקדמים לכיוון מרכז הבירה. מתרסי המשטרה, שנועדו למנוע את המעבר לכיכר האוניברסיטה ולכיכר ההיכל, לא עמדו במשימתם. בשעה 9:30 כבר הייתה כיכר האוניברסיטה גדושה. כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה הופיעו שוב, אך הפעם כדי להצטרף למהפכנים. בשעה 10:00 שודר ברדיו שנכנסו לתוקף חוקי החירום ואסורה התכנסות של יותר מחמישה אנשים. מאות אלפי המפגינים, שהתכנסו בפעם הראשונה בחייהם ביוזמתם, בזו להודעות.
ב-22' בדצמבר נשא צ'אושסקו נאום בפני המון נאספים בחזית ארמון הנשיאות. המטרה הייתה להראות לעולם ש"פועלי רומניה מאשרים את הפעולה הצבאית כנגד המפגינים החוליגאניים בטימישוארה". ככלל, היו בוקעות תשואות מוקלטות מן הרמקולים, תוך כדי נאומו, אך הפעם השמיע ההמון זעקות והמטיר חרפות ונאצות. מסוקים השליכו כרוזים אל המפגינים, שקראו להם ללכת הביתה וליהנות מחופשת חג המולד (שבדרך כלל היה יום עבודה רגיל ברומניה תחת השלטון הקומוניסטי), אך רוח חזקה העיפה את הכרוזים הלאה וההמונים המשיכו בשלהם.
צ'אושסקו ואשתו השנואה אלנה, נסוגו המומים פנימה. בינתיים נסוגו המפגינים אל השדרה שבין פיאצה אוניברסיטֶצי ופיאצה רומאנה. בסביבות 14:30 התפרסו בשטח שוטרים עם אלות ומגינים לפיזור הפגנות, ושוטרים בבגדים אזרחיים החלו לערוך מעצרים. ככל שהגיעו יותר כוחות, כך גדל מספר המפגינים שהתרכזו בשתי הכיכרות. בסביבות שעה 17:00, כשההמונים עדיין סירבו להתפזר, החלו השוטרים בפיאצה רומאנה לירות ודרסו את המפגינים ללא הבחנה. המכוניות נסעו לתוך ההמון גם בפיאצה אוניברסיטצ'י, אבל המפגינים סירבו להיכנע, למרות שבגדיהם היו ספוגים במים קרים כקרח מזרנוקי הכבאים. המפגינים החלו להקים מתרסים, בעוד עיתונאים מערביים צופים בהם ממלון סמוך. בשעה 23:00 פתחו השוטרים במתקפה על פיאצה אוניברסיטאצ'י, כשהם נעזרים בטנק כדי למחוץ את המפגינים. בשעה 07:00 למחרת בבוקר חזרו המפגינים אל הכיכרות. נפוצו שמועות כי הגנרל וָאסִילֶה מִילֵאָה (Vasile Milea), שר ההגנה, אולץ להתאבד, בשל סירובו לתת לחיילים פקודת אש על המפגינים.[14] ההמון החל לשיר "הצבא עמנו", להתערב בחיילים שניצבו נגדם ולחלק להם פרחים וסיגריות. ב-11:30 הודיע רדיו בוקרשט על "התאבדותו" של "הבוגד" מילאה והכריז על מצב חירום בבוקרשט. אלפי אנשים החלו להתקדם אל בית המועצה המרכזית ואנשי הסקוריטטה נסוגו. בצהרים שוב הופיע צ'אושסקו כדי לנאום, אבל צעקות הבוז והחפצים שהושלכו לעברו אילצו אותו לחזור לבניין. ההמון פרץ את שורות השוטרים שחדלו להתנגד וצ'אושסקו ואלנה נמלטו במסוק מגג הבניין. המסוק הביא את הזוג הנשיאותי לווילה שלהם בסנאגוב (Snagov), מצפון לבוקרשט, והתוכנית הייתה להמשיך משם לבסיס חייל האוויר ליד פיטֶשט (Piteşti), שם היה מטוס אחר אמור לקחת אותם מחוץ למדינה. מה שקרה אחר כך לוט במסתורין. התוכנית להסתתר עד יעבור זעם בחסות הסקוריטטה, השתבשה איכשהו וייתכן כי הופקר על ידי עמיתיו הקרובים, שחששו כי השנאה שרוחש לו ההמון, מסכנת את חייהם הם. אחד מהם היה יון איליאסקו (Iiiescu), שיירש אותו.
בדרך לפיטשט, בדה הטייס שהתגלתה בעיה במנוע והנחית את המסוק ליד כביש מהיר, ובו החרימו שני קציני סקוריטאטה רכב חולף. כולם נסעו לטרגובישטה, שם נאסרו בני הזוג צ'אושסקו ונלקחו לבסיס צבאי. ב-25' בדצמבר, בחג המולד, עמדו ניקולאה ואלנה למשפט בפני בית דין שדה אלמוני. הם הואשמו ב"פשעים נגד האומה", ברצח עם ובאחריות למותם של 60,00 גברים, נשים וילדים. לאחר משפט שארך שעה ועשרים דקות, הם הורשעו והוצאו להורג על ידי כיתת יורים, לאחר 24 שנות שלטון. למחרת הוצגו גופותיהם בטלוויזיה. על כך אפשר לצטט את משפטה של רחל המשוררת: "אין לקבל את הבשורה, אם היא באה מפי מצורע".[15]
גם ניקו, בנם הצעיר, שככל הנראה היה מעורב במתן הפקודה לירות במפגינים, נעשה בו לינץ' והוא נדקר, אך נשאר בחיים. גם אחיו של ניקולאה, הגנרל איליה צ'אושסקו, נשפט בעקבות המהפכה ונאלץ לפרוש מהצבא. לאחר מותו העיתונות חשפה כי הוא היה מעורב בשורה של עסקאות בין ארצות הברית לרומניה, הקשורות למכירת טכנולוגיה צבאית סובייטית. שווי העסק הסתכם ב-40 מיליון דולר, שהופקדו חלקית בחשבון בבנק שוויצרי.
"מה שהכריע את הכף בהחלטה להרוג את צ'אושסקו ואשתו ולא לעצור אותם ולהעמיד אותם למשפט – היה הפחד", אמר שגריר רומניה בישראל וההיסטוריון ראדו יואניד (Radu Ioanid), בראיון למוסף הארץ, והסביר את מהירות הביצוע בחשש מפני עוצמתו של צ'אושסקו והשפעתו המאגית ומפני הפחד שהוא עוד עלול לחזור לשלטון.[16] "זהו הפחד המצמית של המעגל הפנימי של המקורבים לדיקטטור. הרגו אותם כי חששו מפני עוצמתו והשפעתו המאגיים, והגיעו למסקנה כי הוא עוד עלול לחזור לשלטון. הפחד של המעגל הפנימי הוביל אותם להחלטה שאסור שהוא יישאר בחיים".[17]
המהפכה ברומניה התחוללה במשך ארבעה ימים. הפלת הזוג צ'אושסקו התאפשרה הודות לצבא וראשיו הפוליטיים, שהעתיקו את נאמנותם אל המתקוממים, אף על פי שבעצמם נטלו חלק בזמנו במעשי ההרג בהוראת צ'אושסקו. יחידות צבא מתמרדות נלחמו נגד המשטרה החשאית של צ'אושסקו סביב המוזאון לאמנות של בוקרשט. המשטרה החשאית נכנסה דרך יצירות הרנסנס האיטלקי והצבא נכנס דרך אוסף הציורים הרומניים מימי הביניים. ציורים רבים נקרעו לגזרים. רומניה הייתה המדינה הראשונה בה התארגנה התקוממות מוצלחת כנגד הרודנות הקומוניסטית. בניגוד לאנשי הצבא, הסקוריטטה נותר נאמן לקונדוקטור ("מנהיג"), גם לאחר מותו, ובמשך שבועיים נלחם בצבא שהשתלט בהדרגה על המצב. בשעתו דווח בכלי התקשורת הזרים על אלפי נפגעים, אך בדיקה מדוקדקת יותר מצאה שמספרם לא עבר את האלף. בכל העולם התרגשו לשמוע את פעמוני הכנסיות בבוקרשט מצלצלים לראשונה אחרי ארבעים וחמש שנים, לציון מותו של צ'אושסקו, שכונה בכנסיות "האנטי כריסטו".[18]
ב-26' בדצמבר 1989, יום לאחר ההוצאה להורג, התכנסה האקדמיה הרומנית והחליטה לבטל את כל אותות הכבוד והתארים שהוענקו לבני הזוג צ'אושסקו. תואר הכבוד שניתן לצ'אושסקו ב-1978 על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת (Knight Grand Cross of the Most Honourable Order of the Bath), הוסר כבר ב-24' בדצמבר, יום לפני הוצאתו להורג.[19]
לאחר הדחתו של צ'אושסקו השלטון עבר לידי 'חזית ההצלה הלאומית' (מפלגת פֶסֶנֶה FSN) בראשות יון איליאסקו (Iiiescu), אחד ממזכירי המפלגה בשנות ה-70'. סוברים שתומכי הרפורמה במפלגה הקומוניסטית, תכננו מרד כנגד צ'אושסקו ומשפחתו במשך שישה חודשים לפחות, לפני שמפגיני דצמבר 1989 אילצו אותם להקדים את לוח הזמנים.
המשפט החפוז של בני הזוג צ'אושסקו והוצאתם להורג, ללא אפשרות לערער, עדיין טורדים את מצפונם של רומנים רבים ובהם כאלה שהיו מעורבים בהליך.[20]
המשפט שנערך לבני הזוג צ'אושסקו, שהוביל להוצאתם להורג, לא עמד בקני המידה המקובלים של משפט צדק וזאת מסיבות רבות. המשפט נערך על ידי הרכב שיפוטי שרירותי, הנאשמים לא הכירו בסמכות בית המשפט המסוים לשפוט אותם, והסוגייה לא הובררה בפני פורומים מתאימים, הסנגורים נכפו על הנאשמים ולא שירתו את טובתם, לנאשמים לא ניתנה הזדמנות לפני המשפט לקרוא את כתב האישום ולהכין את הגנתם, הם לא נבדקו על ידי פסיכיאטרים, סעיפי האישום לא הוכחו בבית המשפט, ולבסוף לא ניתנה לנאשמים הזדמנות לערער על פסק הדין. לכל מורשע ברומניה עמדה הזכות לבקש חנינה, גם מזכות זו התעלמו השופטים בחיפזונם להוציא את בני הזוג להורג.
במהלך הזמן שחלף מאז המשפט, התברר שסעיפי האישום היו מופרכים. רצח עם, לפי הגדרתו, הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת – עם, קבוצה לאומית, אתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני. אפשר היה להטיל על צ'אושסקו אחריות על קורבנות הדיכוי בטימישוארה ואולי קורבנות נוספים, אך הם לא היו קבוצה חברתית מובחנת ומספרם אינו מצדיק תואר של רצח המוני – לכן לא היה מדובר ברצח עם, ומספר הקורבנות בו נקבו בכתב האישום היה מופרז מאוד ודמיוני לחלוטין.
צ'אושסקו הואשם במשפטו בכך שהעביר מאות מיליוני דולרים לחשבונות פרטיים בחוץ לארץ, אך הוא הכחיש זאת בתוקף. לאחר מותו נעשו מאמצים כבירים לאתר את הכספים, אולם המומחים לא מצאו דבר והגיעו למסקנה שלא היו רגליים לשמועה. לצ'אושסקו לא היו חשבונות בחוץ לארץ וגם ברומניה לא היה בעל רכוש של ממש, אפילו לא היה לו חשבון בנק, לא לו ולא לרעייתו.
אחרי המהפכה הרומנית של שנת 1989 צצו ופרחו תאוריות קונספירציה שונות, שבאו להסביר אותה כהתרחשות מתוכננת ולא ספונטנית. אחת התאוריות התבססה על העובדה שמרבית ההנהגה שלאחר המהפכה הגיעה משורות המפלגה הקומוניסטית. תומכי התאוריה הזאת גרסו שמדובר בקשר של הק.ג.ב., שהפעיל את הקומוניסטים הוותיקים כדי להפיל את המשטר של צ'אושסקו, העצמאי מדי, ולתפוס את מקומו. חודשיים אחרי הוצאתם להורג של בני הזוג צ'אושסקו, התאבד השופט הראשי שקבע את גזר דינם, קולונל ג'יקה פופה (Gică Popa). התאבדות זו, מטעמים לא ברורים (במכתב ההתאבדות טען שמאס בחיים בפחד), הוסיפה דלק לתאוריות הקונספירציה.
קברו של ניקולאה צ'אושסקו הפך למוקד עלייה לרגל עבור אותם רומנים המתגעגעים למשטר הקומוניסטי והסבורים שלבני הזוג צ'אושסקו נעשה עוול. המתגעגעים למשטר הקומוניסטי טוענים שמקומות העבודה היו אז מובטחים ואף אחד לא סבל חרפת רעב. הם גם מבקרים בחריפות את המשפט של בני הזוג ועדיין, שנים רבות אחריו, שואפים לכך שיתחשבנו עם מי שערכו את המשפט. חסידי צ'אושסקו פוקדים את קברו בעיקר בימי שנה מיוחדים, כגון יום הולדתו ויום קבורתו.
להמשך קריאה: רומניה פוסט צ'אושסקו
הערות
[1] יוסי מלמן, "הוא שלט בעזרת פחד, והוצא להורג בגלל פחד. לדיקטטורים כדאי ללמוד מסיפורו", באתר הארץ, 14' בדצמבר 2022.
[2] טודור ולדימירסקו (1780-1821 (Tudor Vladimirescu , היה גיבור ומהפכן רומני. במאה ה-19' הופעלו 2,000 פנדורים (לוחמי גרילה) בנסיכות ולאכיה במסגרת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), בעיקר בחבל אולטניה, כנגד האימפריה העות'מאנית – אלף מתוכם הונהגו על ידי טודור ולדימירסקו. שנים לאחר מכן, בהתבסס על נאמנות הפנדורים, הנהיג ולדימירסקו ניסיון הפיכה צבאי בשנת 1821. מטרתו הייתה השגת עצמאות מלאה לנסיכויות ולאכיה ומולדובה, אז כפופות לאימפריה העות'מאנית, והשגת שוויון זכויות לאוכלוסייה הרומנית בטרנסילבניה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרית. מנהיג הצבא היווני של פיליקי אטריה, אלכסנדר איפסילנטי, ששהה בבוקרשט, תבע מוולדימירסקו לפעול יחד איתו, תחת פיקודו. ולדימירסקו דחה את הצעת איפסילנטי ונימק זאת באינטרסים שונים של הרומנים ושל היוונים – לדברי ולדימירסקו הרומנים רצו להנהיג את עצמם, לא להיות מונהגים על ידי שליטים פנריוטים (ממוצא יווני). איפסילנטי עזב עם צבאו ועבר לטרגובישטה ומשם שלח שליחים, שחטפו את ולדימירסקו מקרב צבאו והביאו אותו לטרגובישטה, שם נרצח בידי אנשיו של איפסילנטי. צבאו של ולדימירסקו, שנשאר ללא מנהיג התפרק והתפזר. ניסיון ההפיכה של ולדימירסקו נכשל, אך היווה, במידה מסוימת, את הבסיס לדרישות לאומיות של הרומנים בעתיד, ועורר את רגשי הלאומיות הרומנית בתושבים הרומניים של האזור.
[3] יוסי מלמן, שם.
[4] מוצאו של יון גאורגה מאורר היה גרמני, מוצאו של אמיל בודנראש היה אוקראיני וגרמני.
[5] סקוריטטה (: Securitate) הוא הכינוי המקובל של "מחלקת ביטחון המדינה" (Departamentul Securităţii Statului) ברומניה, בתקופת השלטון הקומוניסטי במדינה. ארגון דומה התקיים לפני מלחמת העולם השנייה וכינויו היה "סיגורנצה".
הסקוריטטה הוקם ב-30 באוגוסט 1948 בצו 221 של נשיאות האספה הלאומית הגדולה של הרפובליקה העממית הרומנית. תחילה כונה בשם "המינהלת הכללית לביטחון העם" (Direcţia Generală a Securităţii Poporului) או בקיצור DGSP. המנהל הראשון היה גאורגה פינטיליה (Gheorghe Pintilie), שהיה ידוע גם בשמו הרוסי פנטליי בודנרנקו (Pantelei Bodnarenko). לראש הסקוריטטה היה מעמד של שר במועצת השרים (הממשלה הרומנית), ותחתיו היו כמה סגנים: אלכסנדרו ניקולסקי (Alexandru Nicolski, שנולד בשם בוריס גרונברג – Boris Grünberg) וולדימיר מאזורוב (Vladimir Mazurov), שהיו סוכנים סובייטים[דרוש מקור].
על פי צו 221 הוטל על הסקוריטטה "להגן על הישגי הדמוקרטיה ולבצר את ביטחון הרפובליקה העממית הרומנית כנגד תככי האויבים הפנימיים והחיצוניים". על פי צו 50, מיום 30 במרץ 1951, שונה השם הרשמי ל"המינהלת הכללית לביטחון המדינה" (Direcţia Generală a Securităţii Statului) ועל פי צו 264 מאפריל באותה שנה הוכפף לה גם "שירות המודיעין המיוחד" – Serviciul Special de Informaţii או, בקיצור: SSI.
ב-30 בדצמבר 1989, לאחר המהפכה הרומנית, החליטה "מועצת חזית ההצלה הלאומית" על פירוק הסקוריטטה. במקומו הוקמו ב-1991 מספר ארגונים ובראשם שירות המודיעין הרומני.
[6] "צ'אושסקו מזהיר סופרי רומניה", דבר, 18' בנובמבר 1968.
[7] יון איליאסקו (Ion Iliescu; נולד ב-3' במרץ 1930) הוא מדינאי רומני שכיהן פעמיים בתפקיד נשיא רומניה: פעם ראשונה משנת 1989 עד 1996 (אז הוחלף על ידי אמיל קונסטנטינסקו), ופעם שנייה, כאשר החליף את קונסטנטינסקו, מ-2000 עד 2004 (אז הוחלף על ידי טראיאן בססקו). איליאסקו היה חבר המפלגה הקומוניסטית הרומנית ועלה לשלטון לאחר מהפיכת 1989, בה הופל ניקולאה צ'אושסקו והמשטר הקומוניסטי איתו.
[8] ראו באתר זה: מהפכת התרבות בסין.
[9] ג'וּצֶ'ה (משמעותה "הסתמכות עצמית") היא האידאולוגיה הרשמית ולמעשה הדת של קוריאה הצפונית. ממשלת קוריאה הצפונית מתארת אותה כ"תרומתו המבריקה, המקורית והמהפכנית של קים איל-סונג להגות הלאומית והבינלאומית". ההנחה שעומדת ביסודה היא ש"אדם אדון לגורלו" במשמעות מדינה אחראית לעצמה, כי כל הסתמכות מבחוץ יוצרת תלות. קים איל-סונג הגה את הג'וצ'ה כגרסה קוריאנית למרקיסיזם-לניניזם, בה יש דגש חזק על הפרט, על מדינת הלאום ועל עצמאותה. ממשלת קוריאה הצפונית אימצה את הג'וצ'ה כרשימת עקרונות; ומשנות החמישים ואילך משתמשת בה כדי להצדיק החלטות פוליטיות.
[10] ראו באתר זה: המהפכה התרבותית בסין
[11] הנרי יעקובר (Henry Jakober, נכתב גם Iacober, Jacober), יהודי בעל נתינות הונגרית, שתייוך בין צ'אושסקו לממשלת ישראל, בנושא העברת יהודים ארצה, תמורת תשלום. המידע על חייו ופעילותו של הנרי יעקובר, נכלל בתיק מס' 2871 בו מתועדות "פעולות מיוחדות במטבע זר" שנפתח לעיון הציבור בשנת 2014 על ידי המועצה הלאומית לחקר ארכיוני שירותי הביטחון ברומניה (CNSAS), בספריו של ראדו יואניד "The Ransom of the Jews: The Story of the Extraordinary Secret Bargain Between Romania and Israel" שיצא לאור בשנת 2005 ו-"Securitatea și vânzarea evreilor. Istoria acordurilor secrete dintre România si Israel" שיצא לאור בשנת 2015, ובספרו של יון מכאי פצ'פה, "אופקים אדומים" (Red Horizons: Chronicles of a Communist Spy Chief) שיצא לאור בשנת 1987.
[12] באי בליזובסקי, "למה החביא צ'אושסקו את הקוסמונאוט הרומני הראשון מהתקשורת?", באתר "הידען", 31' בינואר 2014.
[13] מליסה פיין גרין, אטלנטיק, "רומניה הפקירה אלפי תינוקות לחיים ללא מגע אנושי. זה מה שקרה להם", הארץ, 14' באוקטובר 2020.
[14] גנרל וָאסִילֶה מִילֵאָה (ברומנית: Vasile Milea; 1' בינואר 1927 – 22' בדצמבר 1989) היה שר ההגנה וראש המטה הכללי של צבא רומניה בתקופת שלטון צ'אושסקו, עד למותו שלו. ואסילה היה מעורב בפעולות תגמול כנגד המהפכנים, בהם מצאו את מותם 162 אנשים. ב־22' בדצמבר 1989 לאחר שהבין שהמהפכה הצליחה, התאבד. בני משפחתו טענו שנרצח בהוראותיו של צ'אושסקו, אך אלה הם כנראה ניסיונות לטהר את דמותו מהפשעים שביצע הצבא בהוראתו. ניקולאה צ'אושסקו טען אף הוא במשפטו שוואסילה התאבד ולא נרצח, כמו כן טען שהוא בוגד שלא מילא את חובותיוף מכיוון שלא ציית לפקודות. לשאלה לאיזה פקודות לא ציית סירב לענות. לאחר מותו, מילאה הוכרז כגיבור המהפכה הרומנית, ולזכרו נקראו כעשרה רחובות ושדרות ברחבי הארץ.
[15] בשירהּ "יום בְּשׂוֹרָה" שנכתב ב-1927 ונכלל בספר שיריה הראשון, "ספיח", שראה אור באותה שנה, מצהירה המשוררת כי תסרב לשמוע בשורת גאולה, אם זו לא תגיע מאיש טהור; כלומר רק מי שמעשיו טהורים ראוי לגאול את העם, לא "מצורע" – מי שמנודה מהחברה עקב מעשיו. השיר מתייחס לסיפור בספר מלכים ב', פרק ז' על אודות ארבעה מצורעים שבישרו לעיר שומרון על סיומו המפתיע של המצור של צבא ארם דמשק על העיר, שגרם לרעב כבד.
[16] יוסי מלמן, "הוא שלט בעזרת פחד, והוצא להורג בגלל פחד. לדיקטטורים כדאי ללמוד מסיפורו", באתר הארץ, 14' בדצמבר 2022.
[17] יוסי מלמן, שם.
[18] פול ג'ונס, תולדות הזמן המודרני, עמ' 671-672.
[19] תואר אצולה זה נלקח באופן דומה, ממוגאבה, שליט זומבבווה (טלי גולדשטין, "נלסון מנדלה שובר שתיקה ומגנה את מוגאבה", באתר וואלה, 26' ביוני 2008.
[20] 25 Years After Death, A Dictator Still Casts A Shadow In Romania