קפטיין קוק ומסעותיו

כתב: גילי חסקין.

עדכון, 11-11-18. תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ג'יימס קוק (James Cook‏, נולד ב-1728, בכפר  מרטון  (Marton) שביורקשייר (Yorkshire) שבאנגליה, נהרג  בהוואי ב-1779). הוא נחשב לאחד ממגלי הארצות הגדולים בהיסטוריה. זכה לכבוד עוד בחייו. נהרג בהיתקלות מיותרת עם ילידים, על רקע הבדלים תרבותיים.

קוק הגיע למקומות שבהם לא ביקרו אירופאים אחרים במשך עשרות שנים רבות לאחר מכן. במהלך מסעותיו חקר קוק והביא מידע שלא יסולא בפז על אזורים נרחבים בעולם. הוא היה האדם הלבן הראשון שהגיע לאיי הוואי ולניו זילנד, הוא מיפה את החוף הצפון מערבי של אמריקה הצפונית ואת חופה המזרחי של אוסטרליה והוכיח כי היבשת הדרומית הדמיונית, שכונתה טרה אוסטרליס, אינה קיימת.

העיסוק בדמותו של קוק הוא חלק חשב מטיול באוסטרליה, טיול בניו זילנד, קנדה, אלסקה, איי הוואי וכמובן שבטיול לאנטארקטיקה. אמנם קוק לא גילה את היבשת עצמה, אבל הגיע לאיי ג'ורג'יה ולאיי סנדוויץ'.

כשקוק יצא למסעו הראשון בשנת 1768, כמעט שליש ממפת העולם עדיין היה ריק, או לחילופין התמלא בפנטזיות: מפלצות ים, ענקים פטגונים, יבשות שהיו קיימות רק בדמיון. קוק הפליג לתוך החלל הריק הזה באוניית עץ קטנה, וחזר, שלוש שנים מאוחר יותר, עם מפות מדויקות עד כדי כך שחלק מהן עדיין היו בשימוש בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. בשני מסעותיו המאוחרים יותר חקר קוק את האזורים שבין הקוטב הצפוני לאנטארקטיקה. בין טסמניה לארץ האש, בין החוף הצפוני-מערבי של אמריקה לבין צפון מזרח סיביר. עד שמת הספיק קוק לעבור במהלך הקריירה שלו כ- 370,000 קילומטרים – שהם המרחק השווה להקפת העולם תשע פעמים, או לטיסה אל הירח.

על קפיטן קוק נכתבו מספר ביוגרפיות, אך דומה שהטובה שבהן היא ספרו של טוני הורביץ, "קווי רוחב כחולים"[1]. זהו ספר מרתק ומעמיק כאחד. בביקורת של ה"ניו יורק טיימס" נכתב כי: "שום סופר או חוקר לא הצליח לפענח את דמותו ההרואית והמסתורית של קפטן קוק ולכתוב עליו ועל מסעותיו בצורה כל כך מקסימה ומעמיקה".

הורביץ, שהתנסה במשך שבוע בהפלגה בספינה כדוגמת ספינתו של קוק, עם תנאי תחבורה ותזונה טובים עשרת מונים, מתאר כיצד נראו חייו של יורד ים במאה ה- 18: "דמיינו את עצמכם מפליגים אל עבר הלא נודע בקופסת עץ באורך 30 מטר יחד עם כמאה אנשים, ואתכם עזים, סוסים, תרנגולות וסחורות שונות ומשונות. מה שמדהים הוא שמדובר בשיט ללא מפה בעזרת אמצעי ניווט פרימיטיביים להחריד, כאשר הטעות הקטנה ביותר עלולה להוביל למוות ודאי. על עזרה לא היה מה לדבר וגם לא על קשר כלשהו עם הבית".

כ-60% מהמלחים שהפליגו על ספינות באותה התקופה מתו בלב ים. זהו מספר מחריד, המעיד על הקשיים הרבים שאיתם התמודדו קוק ואנשי הצוות שלו. הקשיים היו שונים: סופות, מחלות שנבעו בין היתר מתנאי תברואה והיגיינה ירודים ומחסור במזון טרי, מרידות, עונשים גופניים אלימים וקשים, קרבות עם ילידים וגם שתייה מופרזת: "האנדוור" (Endeavour), ספינתו של קוק, יצאה לדרכה כשהיא נושאת כמות מדהימה של משקאות חריפים: 5,500 ליטרים בירה, 7,300 ליטרים יי"ש (ברנדי, עראק, רום), ו- 13,800 ליטרים של יין שהעמיס קוק במדירה. המנה המקובלת למלח הייתה 4.5 ליטרים בירה ליום, או חצי ליטר רום שדולל במים להפקת שתי מנות יומיות של משקה המכונה "גרוג"".

קל לעקוב אחרי מסעותיו של קוק. הוא עצמו כתב יומנים שנערכו והודפסו בהוצאת 'ביגלהול'. הוא לא היה היחידי. במסע הראשון רק קומץ אנשים ניהלו יומנים. ניתן לעקוב אחריו בעיקר בעזרת תיאוריהם של קוק ואיש המדע ג'וזף בנקס (ראו להלן). במסע השני והשלישי הוכפל מספרן של הנפשות הפועלות ואנשים רבים נוספים תיעדו את הקורות אותם, בידיעה שהם שותפים לאירוע היסטורי.

מסעותיו של קוק היו לא רק נועזים ומדהימים בהיקפם וביכולות הנפשיות והגופניות שנדרשו מאנשי הצוות, אלא גם הובילו לשינוי מוחלט בתפיסה המדעית הרווחת באותה התקופה. לראשונה נכללו במסע הימי גם צוות מדעי שלם שכלל: בוטנאי, אסטרונומים, חוקרי טבע וציירים, שתיעדו את המקומות האקזוטיים אליהם הגיעו קוק וצוותו במהלך המסע. המידע שהגיע לאירופה על אותם אזורים לא מוכרים הוביל גם לשינוי תרבותי – סיפורים אודות פולחני סקס פראיים בטהיטי, קניבלים מאוריים, אבוריג'ינים עירומים וכתובות קעקע פולינזים (כתובות הקעקע לא היו קיימות באירופה לפני כן) – כל אלה הציתו את דמיונם של רבים.

אבל באותם אזורים נידחים, בצידו השני של העולם, אלו שנשארו מוגנים עד לאותה עת, עם תחילתה של ההשפעה המערבית– נאלצו תושבי האזור לשלם מחיר כבד, פיסי ותרבותי: מחלות קשות הכחידו מיליונים, השחיתות פשתה, כלי נשק קטלניים הובילו לקרבות עקובים מדם. הסוחרים תאבי הממן והמיסיונרים ציידי הנשמות, תרמו כולם גם הם להרס התרבויות הייחודיות של ניו זילנד, טהיטי, הוואי, אוסטרליה, אלסקה ושאר המקומות שקפטן קוק "גילה", או לייתר דיוק הביא לידיעת העולם המערבי. קוק לא היה כמובן הראשון, קדמו לו מגלי עולם ספרדיים, פורטוגליים וצרפתים, אך הוא האיץ את אותו תהליך גלובליזציה בו החלו. לטוב או לרע.

טוני הורביץ, עיתונאי מוכשר שזכה בפרס פוליצר, מזכיר את מה שהיה הנעלם הגדול בימיו של קוק: איך בדיוק נראה כדור הארץ, ומה יש בו, מעבר לאגדות, מיתולוגיה והנחות של פילוסופים? קיומה של אוסטרליה, למשל, הוסבר אז בצורך לאזן את משקל כדור הארץ בין הקטבים – אבל גם גדולי הפילוסופים לא יכולים היו לנחש את קיומן של חיות הכיס, או של האבוריג'ינים. לשם כך נדרשו נוסעים. ונדרש דמיון, ונדרש הכושר ההכרחי ממש להבחין בין בדיה לבין עובדה ולתת שמות לעובדות.

המאה ה-18 בקושי הצליחה להפנים את גודל הישגיו. המאה ה-19 ראתה בו אחד מגדולי גיבורי התרבות של המערב. שלהי המאה העשרים ייעדו לו גורל פחות טוב בזיכרון ההיסטורי. טענו נגדו כי ב"פראים" שפגש כלל לא ראה בני אדם אלא צורות חיים נחותות שאפשר לנצר אותן ולמכור להן סחורות, אבל לא לתקשר עימן בצורה תבונית.

כך למשל, אלעזר וינריב, טוען כי קוק שתואר פעם כבן דמותו של "פרוספרו" (במחזה של שייקספיר "הסערה"), אירופאי מתנשא אך נדיב, מתאים יותר ל"קורץ" (ב"לב המאפליה"/"אפוקליפסה עכשיו" של ג'וזף קונרד), כלומר, היה " אירופאי פראי יותר מכל פרא.[2]. עוד טענו נגדו – וכאן במידה מסוימת של צדק – כי הביא לאיים שביקר בהם את קללת מחלות המין המערביות.

חייו

קוק נולד נולד למשפחתו הענייה של פועל חקלאי, שנדד לשם מסקוטלנד. קרוב לתחתיתו של סולם המעמדות הנוקשה של בריטניה. היו לו ששה אחים ואחיות אך מלבדו רק שתי אחיות הגיעו לבגרות. לבנו של פועל יומי ציפה בתקופה ההיא עתיד קודר. בימים ההם כמעט ולא היתה ניידות. לא גיאוגרפית ולא חברתית. עולמם של תושבי האזורים הכפריים היה תחום ברדיוס של יום הליכה, והשכלה ממלכתית לא היתה קיימת אז. ג'יימס קוק לא רק פרץ את המעגל הזה, אלא מחק אותו לגמרי.

בילדותו קיבל חינוך יסודי בלבד בקריאה, כתיבה וחשבון, בבית ספר כפרי. בסוף שנות העשרה לחייו עזב את עבודת החווה ואחר שעבד כעוזר לחנווני פנה אל הספנות. במשך תשע שנים היה מלח  באוניות שהובילו  פחם בים הצפוני. בשלוש השנים הראשונות הועסק כמתלמד על אחת האוניות ובמקביל למד אלגברה, טריגונומטריה, ניווט ואסטרונומיה. בשנת 1752 נתמנה לקצין ניווט של אחת הספינות, ולאחר שלוש שנים, בשנת 1755, הוצע לו הפיקוד על הספינה, אולם הוא העדיף להתגייס לצי המלכותי אשר פתח במבצע גיוס באותו זמן. ייתכן שאחד הגורמים לכך הייתה שאפתנות. השירות הצבאי צפן בחובו הזדמנויות רבות יותר לתהילה. הוא היה גבה קומה וחסון ומשך תשומת לב בהופעתו המרשימה, באדיבותו ובכישרונו לנווט בים. במהלך שירותו בצי, קוק השתתף בקרב 'מישורי אברהם' במסגרת מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, בשנת 1755 במהלכם התנגשו הבריטים עם הצרפתים בקרב על קנדה, כחלק ממלחמת שבע השנים. הסקר המעולה שלו על המעברים הקשים בנהר סנט לורנס, סייע לכיבוש קוויבק ולניצחון הסופי.

ראו באתר זה: טיול בפרובינציה קוויבק.

ב-1762 נשא לאשה את אליזבת', בתו של בעל פונדק באזור המספנות בלונדון, נולדו להם שישה ילדים, שלושה מהם הגיעו לבגרות. אך את רוב שנות נישואיהם העבירו במרחק אלפי קילומטרים זה מזו. ב-1763 מונה לבצע סקר בניופאונדלנד, האי הגדול שבצפון מזר קנדה. עבודתו המוצלחת זיכתה אותו בתשומת לב וביוקרה. הוא נודע כמומחה בענייני ניווט, שרטוט מפות ואסטרונומיה.

עד הגיעו לגיל ארבעים הספיק קוק להעפיל משפל הסטאטוס החברתי אל עמדה מכובדת, וזאת בתקופה שבה הבדלי מעמדות שיחקו תפקיד חשוב מאין כמוהו.

המסע הראשון (1768-1771)

ב-1768 נבחר קוק לעמוד בראש משלחת אסטרונומית שיצאה לצפות במעברו של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, במטרה לחשב על פיו את המרחק שבין השמש לכדור הארץ. מטרה נוספת של המסע הייתה לחקור את היבשת הדרומית האגדית, ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס (פירוש המילה הוא ארץ דרומית). אלכסנדר דארלימפר (Alexander Dalrymple) , הידרוגרף סקוטי של הצי הבריטי היה משוכנע שיש ייבשת דרומית ש"היתה נחוצה מדרום לקו המשווה", במקביל לאירואסיה. יבשת שתהיה תחליף למושבות האמריקאיות המרדניות".

דלרימפל, אשר בחן את יומני המסע הימיים של אנשי חברת הודו המזרחית הבריטית, מצא במהלך תרגום מסמכים ספרדיים שנתפסו במנילה ב-1752 תיאורי מסעות, שהובילה אותו לפרסם את "האוסף ההיסטורי של מספר מסעות ותגליות בדרום האוקיינוס השקט בשנים 1770-1771" [3], אשר כלל תמונה מטעה של טרה אוסטרליס: רעיון זה של יבשה מאזנת מתועד כבר בתקופתו של מקרוביוס, פילוסוף רומאי בן המאה ה-5, שעשה שימוש במונח "אוסטרליס" על גבי מפותיו.

לקוק הוקצתה ספינה קטנה, אורכה 33 מ' ומשקלה 368 טון. כיעור ארכיטקטוני שזכה לכינוי "אניית הוד מלכותו אנדוור (Endeavour), שהוראת שמה "מאמץ"". האנייה כוסתה עץ ממולא במסמרים נגד תולעי עץ טרופיות וצוידה ל-18 חודשים.

יחד עמו יצאו להפלגה אנשי מדע בראשות ג'וזף בנקס (Joseph Banks; 1820-1743), שהיה באותה העת הפטרון החשוב ביותר של חקר הטבע[4], שלימים נתמנה נשיא החברה המלכותית[5] ושהשתמש בעושרו כדי לקיים את קהילת המדענים. הוא הביא עמו למסע את דניאל סולאנדר (Daniel Charles Solander), חוקר טבע ראשי, שהיה תלמידו של חוקר הטבע השבדי לינאוס  . (Carl Linnaeus) [6]. החברה המלכותית סיפקה את המכשירים המדעיים הדרושים. האנדוור הפיגה מפליימות' ב-26 באוגוסט 1678, בתקן מלא של 94 איש. ברגע האחרון הצטרפה אליהם, על פי דרישתו של בנקס, פמליה שכללה את, בנוסף לו ולסולאנדר, לבלר אישי, שני ציירים בוטניים, שני משרתים במדים מאחוזתו של בנקס ושני משרתים שחורי עור. הם הביאו עמם את כלי הציור שלהם, רשתות דיג, צעצועים עבור "הפראים", כומרים כימיים, מכלים לשמירת הדוגמאות ושני כלבי ציד.

קוק הקפיד על בריאות אנשיו ובמהלך המסע לא מת איש מהם מצפדינה (מחלה הנגרמת מחוסר חמור בויטמין C. המחלה הייתה נפוצה במשך מאות שנים, בעיקר בקרב מלחים שלא אכלו פירות וירקות טריים במשך החודשים הארוכים שבילו בלב ים, הישג יוצא דופן באותם הימים. מסלול המסע לא היה ידוע לו מראש, ונקבע על פי פקודות סודיות חתומות במכתבים שנפתחו רק במהלך ההפלגה.

טהיטי

קוק שייט לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה, חצה את מיצר מגלן, שט באוקיינוס השקט והגיע לטהיטי ב-10 באפריל 1767 .

ראו באתר זה: טהיטי.

האי טהיטי התגלה כבר שנתיים קודם בידי אנשי הספינה הבריטית "הדולפין" בהובלת סמואל ווליס (Samuel Wallis). כבר אז נפוצו עליו שמועות ומיתוסים, שעסקו בעיקר בנדיבותן המינית של בנות האי. אלו הוכחו כתקפים גם בידי אנשי ה'אנדוור', ששליש מהם לקו במחלות מין שונות. ללא הצלחה ניסה קוק לעצור את התהוללות הבשרים שעל פי כל הידוע הוא לא נטל בה חלק, לא בטהיטי ולא במקומות אחרים.

ראו באתר זה: המסעות לחקר מרחבי האוקיינוס השקט

קוק הופתע מהאופן החופשי שבו הופגנה המיניות באי. בין השאר הוצגה לפניו הזדווגות פומבית, וקוק ראה בהתנהגות זו סימן לנחיתות תרבותית. מנגד, הטהיטים השמיעו מחאה כאשר צפו בנוהגי ההלקאה האכזריים שהשית קוק על אנשיו כדרכה של אותה תקופה, אף שאשמת המולקה הייתה התעמרות באישה טהיטית. כשניסה להתוודע למנהגי אנשי טהיטי, למשל האיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים, נתקל במילה חדשה שהושמעה באוזניו שוב ושוב: "טאבו"[7].

מקור המילה (Tapu בפולינזית = המסומן, הלא רגיל, הלא ניתן למגע) באי טהיטי, אליו הגיע ג'יימס קוק במסעותיו, במחצית השנייה של המאה ה-18.  בקרב ילידי פולינזיה שימש המונח לציון חפצים, מעשים ובני אדם שהם אסורים במגע, בעשייה או בשימוש על פי מנהג או מטעמים דתיים-מאגיים[8].

ראו באתר זה: הדת הפולינזית

טהיטי רם מעלה, בשם טופאיה, ביקש להצטרף להפלגה עם משרתו. קוק לא התלהב, אך ג'וזף בנקס נעתר לבקשתו ולקחם תחת חסותו בתקווה שיוכל להחזיק בבן טהיטי "כמוצג נדיר, כדרך ששכני מחזיקים אריות או נמרים". בסופו של דבר הושיט טופאיה סיוע רב ערך בניווט ובגיאוגרפיה. במקביל, התמודד קוק עם תופעה הפוכה, ימאים שביקשו לברוח אל אנשי טהיטי ובעיקר אל נשותיה ולהישאר עימן. קוק נאלץ להילחם בה על ידי חטיפת טהיטים והסכמה להשיבם רק תמורת החזרת העריקים.

כשהושלמו התצפיות האסטרונומיות, יצא קוק לשליחותו הגדולה, לחפש את "היבשת הדרומית הגדולה" ואולי להוכיח שאינה קיימת. כדי להצליח בגילוי שלילי – להוכיח שישות מיתית אכן אינה קיימת – היה צורך בעמל רב במיוחד. הוא נאלץ לשוטט ולבדוק את כל המקומות שאפשר להעלות על הדעת ולמעשה להקיף את כדור הארץ, קודם שיוכל לטעון שייבשת כזו לא תתגלה לעולם.

אחרי יציאתו מטהיטי עבר קוק בבורה בורה (Bora Bora), כדי לאפשר לאנשי צוותו להתאושש באקלים נעים בטרם ימשיך הלאה. משם הגיע כאירופאי ראשון לניו זילנד על שני אייה. במסגרת עבודתו התברר לו שהאי אינו מחובר ליבשת דרומית גדולה.

הפגישה הראשונית עם המאורים באי הצפוני (באזור עיר גיזברן של היום) של ניו זילנד הסתיימה בצורה בלתי נעימה ביותר, בעימות ובהרג (קוק קרא למקום "מפרץ הדלות"). בהמשך הפלגתו לאורך החוף גילה שהמאורים הם אכן לוחמניים, אך ניתן לכונן עימם יחסי מסחר.

ראו באתר זה: המאורים ומפגשם עם אירופה.

הוא נתקל בשבטים קניבליים, שאכלו לתיאבון צוות של עשרה מלחים שירדו מהספינה לחפש אוכל. מעניין לציין שלמרות התקרית, לא התייחס קוק אל המאורים בבוז ובזעם ואת האנגלים הוא האשים בהתגרות.

אוסטרליה

ב-19 באפריל 1770 היה לאדם האירופאי הראשון לעלות על חופי מזרח אוסטרליה, שהייתה על מסלול החזרה שלו. זה היה אחד המסעות המדעיים הראשונים בהיסטוריה, ואלה היו תוצאותיו: גילויי הוכחות מוצקות לקיומה של אוסטרליה, יבשת שעד אז היתה קיימת – לבי דידו של המערב – כהנחה פילוסופית בלבד. אמנם, בחופים האחרים חזו כבר ההולנדים לפניו, אך חקירתם את היבשת הייתה שטחית ביותר. לחופה הדרומי-מזרחי של אוסטרליה הם מצאו את "מפרץ הטריגון", אך התלהבותם של בנקס, סולאנדר והציירים מהצמחים החדשים הרבים שגילו, היתה כה רבה, עד שהעניקו למקום שם חדש – "מפרץ בוטאני" (Botany Bay), שקוק ציין את פירותיו ואת אקלימו הנוח.

למקום הזה נשלחו תשע שנים אחר כך אסירים, והתברר להם שעל אף תיאורי קוק, הוא אינו ראוי לישוב אדם. הם סטו למפרץ סמוך, ובו הוקמה לימים סידני. את האבוריג'ינים שפגשו, שאפיינה ההתעלמות והאדישות. כל חפצם היה שהזרים יסתלקו.

דווקא קוק הפגין יחס רומנטי אליהם: "הם הרבה יותר מאושרים מאיתנו האירופים… הם חיים בשלווה, שהתנאים הקשים לא מפרים אותה. האדמה והים מספקים להם את כל צורכיהם, מבלי שיעמלו."

במהלך הדרך בחופי אוסטרליה עלה על שרטון במחסום השוניות הגדול שמול חופה הצפוני-מזרחי של אוסטרליה (Great barrier reef)[9]. ההיחלצות הנסית כמעט ממנה גרמה לו לכנות את המעבר: "תעלת ההשגחה העליונה". כמו כן הספיק לתבוע את בעלותו של ג'ורג' השלישי, מלך אנגליה על החוף המזרחי של אוסטרליה בהנפת דגל סמלית בקצהו של המרחב שייקרא לימים, "ניו סאות' ויילס" (New South Wales) . בדרכו חזרה לאירופה גילה את אי ויטסאנדבי (Whitsunday Islands.) ואיים נוספים, עצר בבאטאוויה (Batavia) שבג'אווה, כיום ג'קרטה, בירת אינדונזיה. מלוויו הטאהיטים נדהמו לראות עיר שוקקת והומה, אך שם דווקא פקד אותם אסון. הם מתו מדיזנטריה או ממחלה דומה לה, לצד עוד 22 מאנשי צוות, שמתו שם או בשבועות שאחר כך. ב-13 ביולי 1771 עגן בחופי אנגליה. בסך הכול שבו מעט יותר ממחצית מ-94 האנשים שיצאו לדרך. בשובה של הספינה הפכו מוצגיה, ביניהם פוחלץ של קנגורו, לאטרקציה.

המסע השני (1775-1772)

מסע ה"אנדוור" לא פתר את השאלה: "האם קיימת היבשת הדרומית?", אף שעתה ברור היה שאם היא אכן קיימת, היא גדולה פחות ממה שסברו בתחילה. כדי לפתור תעלומה זו היה צורך ביציאה נוספת לאוקיינוס השקט.

במסע נעשה שימוש בשעון הכרונומטר, כלי התמצאות שפיתח ג'ון הריסון, שקוק, הפיק ממנו תועלת רבה  וכינה אותו "המדריך שאינו מכזיב מעולם". הפעם התנהלה ההפלגה בשתי אוניות: "רזולושן" (Resolution – "החלטה") הגדולה בהנהגת קוק ו"אדוונצ'ר" (Adventure- "הרפתקה" ) הקטנה יותר, בפיקודו של Tobias Furneaux. מחלוקות על גודל המשלחת המדעית הביאה לפרישתו של בנקס מהפלגה זו. את מקומו החליף חוקר טבע אחר, יוהאן רייינהולד פורסטר (Johann Reinhold Forster). המסע יצא לדרכו מפליימות' ב-13 ביולי 1772. זהו אחד המסעות הגדולים ובלי ספק אחד הארוכים ביותר במסעוי התגליות הימיים בהיסטוריה. מעולם לא יצא מסע ארוך כל כך שהתמקד בשאלה אחת: האם קיימת הייבשת הדרומית?

להבדיל מהמסע הראשון, בו נסעה האנדוור בקוו ישר כמעט ועצרה רק בשלושה מקומות (פולינזיה הצרפתית, ניו זילנד ואוסטרליה. מסעו השני של קוק היה מלא פיתולים וצייר על המפה לולאות שהזכירו לטוני הורביץ "פסי עשן שמשאיר אחריו טייס אקרובאטיקה שיכור".  הרזוליישן בפיקודו של קוק עברה למעלה מ-70000 מייל (כמעט 106,000 ק"מ); כמעט כפליים ממה שעברה האנדוור.

במסע זה, שהתחיל בחופי אנגליה והמשיך לכיוון חופי אפריקה, היה קוק הראשון לחצות את חוג הקוטב הדרומי. הוא המשיך לחתור ללא לאות קדימה למעמקי חוג הקוטב, והצליח לחצות את קוו הרחב 71º דרום, עד שנתקל במכשול קרח בלתי עביר. הוא תיאר את החוויה ביומנו: לא יכולנו לנוע אפילו סנטימטר אחד נוסף דרומה". קוק החטיא את איי אנטארקטיקה בק"מ מעטים בלבד. הוא חדר אמנם מספיק דרומה כדי לראות את היבשה מפעם לפעם, אבל תמיד עשה זאת במקומות הלא נכונים, שכן במקום להגיע לחצאי האיים של אנטארקטיקה, המשיך קוק לשוט פנימה לתוך לשונות הים של היבשת. הוא תיאר ביומנו "לא פחות מתשעים ושבע גבעות קרח או הרים". קוק ואנשיו נדהמו מהיופי הכחול לבן של הקרחונים שראו לנגד עיניהם. הם המשיכו דרומה עד שלא יכלו להדרים עוד בגלל שדותה קרח הצף, קרחונים שגעשו סביבם. למזלם הצליחו להימנע מהתנגשות. אך משנקלעו לסערה עזה וים סוער, לא העזו להמשיך לתוך הערפל.

ראו באתר זה: המסעות לחקר אנטארקטיקה

אולם חציית קוו הרוחב 71º דרום הייתה הישג מדהים לזמנו. רק חמישים שנה אחריו נחצה שוב קו הרוחב הזה. רק בשנת 1821 הצליחו מלחים אמריקאיים, ציידים של כלבי ים, לרדת אל החוף, באחד מחצאי האיים של היבשת, שבע מעלות צפונה מהמקום אליו הגיע קוק. במסעו זה הוסיף קוק הוסיף עשר מעלות רוחב למפת העולם.

לאחר שמחסום הקרח והאקלים הקשה אילצו אותו לשוב על עקבותיו, כתב את המשפט המצוטט ביותר מיומניו: "השאפתנות מוליכה אותי לא רק למקום רחוק יותר מכל מקום שאליו הגיע אדם אחר לפניי, אלא שלדעתי, אף לרחוק שבמקומות שאליהם יכול להגיע האדם."

פעמיים היה בשולי אנטארקטיקה, כשבין לבין עצר למנוחה בפולינזיה, בין השאר באי הפסחא ובטונגה, שאותה גילה כבר אבל טסמן (Abel Janszoon Tasman). קוק התרשם מאוד מיכולותיהם החקלאיות של תושביה ומסבר הפנים היפות שבו קיבלו את צוותו. הוא קרא לקבוצת האיים: "איי הידידות", אף שהעיר על העריצות שבה מתייחסים מושלי האי לנתיניהם. בחלקו האחרון של המסע תר את האיים שבאזור ניו זילנד.

ההפלגה בת שלוש השנים ושבעה עשר יום, הסתיימה במותם של ארבעה אנשים, רק אחד מהם ממחלה, דבר שהיה הישג בלתי רגיל, שקוק השתבח בו. האדוונצ'ר, התפצלה מהרזולושן בשלב מוקדם. אנשיה הסתבכו בקרב קטלני עם מאורים קניבלים ושבו לבריטניה, שנה לפני קוק ואנשיו. הם הביאו עימם איש מטהיטי בשם אומאי, שהפך לאטרקציה של לונדון.

משחזר קוק לאנגליה ב-1775 קיבל דרגת קפטן וחברות ב"חברה המלכותית". מאמר שבו הסביר כיצד שומרים על בריאות המלחים זיכה אותו במדליית כבוד. ובעיקר, אחרי מאות שנים של ספקולציות הוכיח הקפטן שאין בנמצא יבשת דרומית.

ההכרה היחידה שזכה לה קוק בימיו באה לא ממעשה גבורתו בים, אלא ממה שעשה לשיפור בריאותם של אנשיו על הים ולהצלת חייהם. הוא פעל יותר מכול מגלה אחר, בימים ההם, של מסעות ממושכים, כדי לרפא את קללת המלחים צפדינה, הנגרמת ממחסור חמור בויטמין C, שסימניה אנמיה, דימום החניכיים, התרופפותה שניים וההחלמה האיטית מפציעות, אשר תיארו בחיות מרובה ב"שירת הספן עתיק היומין", של סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge)[10]. קוק שמע על פרי ההדר ועל אמצעים אחרים נגד צפדינה, כמו כרוב חמוץ, בצלי מדירה ו"עשב צפדת" מארץ האש. לשם כך טרח לבדוק פירות ועשבים חדשים. הוא כפה משמעת ניקיון באניה ובדק באופן סדיר את ידיהם של האנשים. את בעליה ידיים המלוכלכות העניש במניעת מנת האלכוהול היומית. כששב קוק ממסעו השני בסוף פברואר 1776, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של החברה המלכותית, "מקליית קופלי" על הישגיו בשמירת בריאותם של אנשיו.

המסע האחרון (1779 – 1776)

קוק ביקש לעצמו משרה נוחה בפיקוד על בית החולים של הצי וזכה לקבלה, אך לא היה מסוגל להיוותר בה לאורך זמן. משנתבקש להמליץ על מפקד למסע חדש אל האוקיינוס השקט, הכריז שהוא עצמו ייטול את הפיקוד. המטרה הייתה הפעם בצפון כדור הארץ – לגלות את החיבור הצפון מערבי בין האוקיינוסים האטלנטי והשקט, אחרי חמישים ניסיונות כושלים קודמים. קוק לקח איתו את אומאי, במטרה להחזירו אל טהיטי מולדתו ועימו מתנות למלך הארץ. ב-1776 יצא למסע באוניותיו ה"רזולושן", שעליה פיקד בעצמו, וה"דיסקברי" (Discovery – "dhkuh") בהובלת צ'ארלס קלרק. הוא יצא לדרכו סביב כף התקווה הטובה מזרחה דרך האוקיינוס ההודי, דרך מיצר קוק שבין שני איי ניו זילנד ועד חופה הצפוני-מערבי של אמריקה. באזור טהיטי  הוא אכן החזיר את אומאי למולדתו.

שם התמודד עם גניבות של ילידים בנוקשות שלא אפיינה אותו בעבר, כשהורה לקצץ אוזניים של גנב ולשרוף בתים. גם כלפי הצוות היה יחסו מחמיר מאי פעם וידו הייתה קלה בכל מה שנוגע לעונש המלקות ולקיצוץ מנות המזון. הוא עשה טעויות ניווט, והתפרצויות הזעם שלו הבהילו את אנשיו. ייתכן שמגוון צרות בריאותיות תרמו להתנהגותו, ביניהן התמכרות אפשרית לאופיום או חסימת מעיים. סכסוך נוסף התגלה בינו לבין אנשיו, כשתבע בתוקף שינסו להזין את עצמם בבשרו של סוס הים, שבעיניהם היה בלתי אכיל.

במסעו גילה את איי חג המולד והוואי, שאותה כינה "איי סנדוויץ'", על-שם שר הצי, ג'ון מונטגו, הרוזן הרביעי מסנדוויץ. הוואי הייתה חידה בעיניו. הוא לא הבין כיצד מצא שם פולינזים הדומים לאלו שפגש באיי הדרום. החידה על התפשטות הפולינזים נותרה פתוחה למעשה עד ימינו והיוותה רקע למסע קון טיקי בהובלת תור היירדל.

ראו באתר זה: הגירת הפולינזים ;תור היירדל

אנשי הוואי קיבלו אותו בתחילה כאל ונהגו כלפיו בהכנעה גמורה, כן היו מוכנות נשותיהם לספק ברצון את תשוקותיהם של ימאיו, על אף שקוק ניסה לאסור זאת מחשש להתפשטות מחלות המין.

משם פנה קוק לעבר החופים המערביים של קנדה של היום. במרץ 1778 הפך לאירופאי הראשון שביקר באזור קולומביה הבריטית. באזור האי וונקובר הם שהו מספר שבועות ואחר כך המשיכו צפונה, אל אלסקה.

בעולם הגלובלי של היום, קשה לעכל את הישגו של קוק. בכול מלון באלסקה אפשר להתחבר לרשת האינטרנט ולצ'וטט עם כל מקום בעולם. בזמנו של קוק התנאים היו שונים בתכלית. כשהיה באלסקה הוא פגש כמה סוחרי פרוות רוסים וניצל את ההזדמנות הנדירה הזו ליצירת קשר עם "הציוויליזציה" ושלח איתם מסר חתום למפקדיו באנגליה. "המכתב שנשא את התאריך 20 באוקטובר 1778 עשה את דרכו באונייה רוסית מאונאלסקה לקמצ`טקה, ומשם במזחלת כלבים ובמזחלת סוסים על פני ערבות השלג, עד למיסיון האנגלי בסנט פטרבורג. הוא הגיע לבסוף ללונדון ב- 6 במארס 1780, למעלה משנה אחרי מותו של קוק". עד היום ניצב באנקורג' פסל לזכרו של קוק. שם הוא עדיין נחשב לגיבור.

כוונתו המקורית של קוק לעבור את המעבר הצפון מערבי, נתקלה בקשיים בשל הקרחונים. התברר לו שאחרי שעבר את אלסקה ואת מיצר ברינג אין ביכולתו להמשיך עוד לכיוון האטלנטי. שוב הוא עצר בקו הרוחב 70˚ צפון, הפעם. ואכן, לא היה כל סיכוי בתנאים של אותו זמן למעבר אוניות בדרך שאותה בחן קוק. רק במהלך המאה ה-20 הצליחו ספינות לעבור באזור דרך צפון קנדה וים בופור שמדרום לקוטב. את הקוטב עצמו יכולה לעבור רק צוללת.

קוק וצוותו שטו דרומה מאזור אלסקה להוואי, לצורך תיקונים בספינה, כשהוא עייף, מתוסכל וסובל ממחושים עזים בבטנו.

בתחילה נוצרו קשרים טובים עם האוכלוסייה המקומית . אולם חיש קל הופיעו מתחים בעיקר עקב שימוש שעשו האנגלים בגדר שהקיפה מקדש, אומנם לכאורה ברשות הילידים. נראה שהאחרונים חשו הקלה כאשר קוק עזב. הדברים השתבשו, משנאלץ הקפטן לשוב על עקבותיו כעבור כמה ימים, עם הינתקותו של תורן הספינה ממקומו.

הפעם לא קיבלו אנשי הוואי בברכה את הזרים שחזרו אל מפרץ קאלאקקואה (Kealakekua), והחלו לגנוב מהם. קוק זעם וציווה להשתמש אף באש חיה כנגד הגנבים. כעסו התגבר כעבור יום, ב-14 בפברואר 1779, כאשר נגנבה גם סירה שלו. הוא ניסה לחטוף את המלך כבן ערובה להחזרת הסירה. פרץ קרב אלים והמהומה לובתה, כשנודע שבמקום אחר באי הרגו האנגלים צ'יף. המצב התדרדר במהירות. בסופו של דבר מצאו את עצמם קוק וצוות קטן שירדו לזמן קצר אל החוף מוקפים בידי לוחמים רבים. במהלך ההתרחשות מצא עצמו קוק מבודד. "אינדיאני הגיח מאחוריו בריצה באופן מפתיע והיכה בראשו באלה גדולה", כתב ביומנו רופא הספינה של קוק. "קוק נפל על אחת מידיו וברכיו. כאשר החל להתרומם, הגיע אליו בריצה אינדיאני אחר, שלף פגיון ברזל ונעץ אותו בכל כוחו בעורפו". ההמון התנפל על גופתו והכה בה. אגב, בין קוק לבין סירת ההצלה היו רק כעשרה מטרים, אלא שקוק, כמו כמעט כל האירופאים בתקופה ההיא, לא ידע לשחות. לאחר מכן, גופתו של קוק בותרה, הבשר הוסר ממנה המקומיים בישלו אותו ושמרו כמה מעצמותיו שלפי האמונה שלהם הכילו את כוחותיו של קוק. צוות האנייה המזועזע קיבל נתחים מבשרו של קוק מקאהו·נה, כוהן דת מקומי שהיה מיודד עמם. הוא הסביר למארחיו כי תושבי הוואי אינם אוכלי אדם. הם מבתרים את גופותיהם של אנשים חשובים ומבשלים אותן כדי להוציא מהן עצמות מסוימות בעלות כוחות אלוהיים.

בהעדרו של קוק הפכו רבים מצוות הספינה לחסרי כל רסן. הם השתוקקו לנקמה על מותו של הקפטן ועל ההתגרויות של הילידים לאחר מכן, וזו לא איחרה לבוא. בהתפרצות זעם הם ירו מתותחיהם, ירדו לחוף ושרפו כמאה וחמישים בתים על יושביהם והרגו והתעללו ברבים אחרים כולל כוהנים וקשישים בדרכים מזעזעות ואלימות, ובין היתר כרתו ראשים רבים בהם נופפו אל מול הילידים בהתרסה. כך, בטבח מזעזע שכזה, באה אל סיומה קריירה מרשימה וחשובה של אחד מהימאים הדגולים ביותר בעולם.

קיימת מחלוקת קשה סביב נסיבות מותו של קוק:

לפי גרסת מרשל סלינס (M.Sahlins) מאוניברסיטת שיקאגו, מומחה לאנתרופולוגיה של אוקיאניה:  קוק ואנשיו הגיעו למפרץ "קאלקקואה" שלחוף הוואי בתאריך 17-1-1779 בדיוק בעת שנערכו שם חגיגות חודש המקהיקי לכבודו של האל "לונו" המסמל את השלום והשפע. לונו היה שליט מיתולוגי קדום שהפך לאל, האמור לחזור מדי שנה בעת החגיגות. משום כך, בתקופת המקהיקי נוהגים ההוואים להיות שמחים, לאהוב ולא להילחם. קוק הגיע להוואי (בפעם הראשונה) בדיוק בזמן המתאים וההוואים התייחסו אליו כאל אל. קוק וצוותו עזבו את הוואי בערך עם תום חגיגות המקהיקי. לפי אמונת ההוואיים, האל לונו אמור לעזוב את האי ולהפליג מעבר לאופק כדי לחזור לאחר שנה. להפתעת ההוואיים, קוק שב ימים אחדים (בפעם השנייה) בשל תורן שבור ונחת בתקופה אחרת לגמרי בשנה של ההוואיים. עתה הייתה זו תקופתו האל "קו", אל המלחמה. על כן, עם חזרתו לאי התקבל קוק באי רצון. את המעבר מתקופת לונו לתקופת קו אמור לסמל קורבן אדם והמפגש הלא צפוי בין קוק (=לונו) לבין האל קו היה צריך, לדעת ההוואיים, להסתיים במות לונו. ההוואיים החשיבו את קוק לאל והרגוהו כאל[11].

לעומתו טוען גננת אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), אנתרופולוג יליד סרילנקה וראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פרינסטון כי: ההסבר הזה הוא "שטות אימפריאליסטית". תושבי הוואי הבינו היטב שהקפטן האנגלי לא היה אל. בשנת 1992 פרסם אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), את ספרו "ההאלהה של קפיטן קוק" – The Apotheosis of Captain Cook: European Mythmaking in the Pacific, בספר זה טען שההצגה הנרטיבית המערבית המקובלת של רצח קוק כמעשה פולחני של חברת ילידים הוא תיאור קריקטוריסטי נלעג. עיקר ספרו מבקר את סלינס. לדבריו, התיאור האנתרופולוגי-תרבותי הוא מתנשא ומבזה. לשיטתו, התיאור התרבותי "מבחוץ", מבצע הדרה מהשיח של אחד השחקנים החשובים בדרמה – בני הוואי. הילידים, בני הוואי, טען אינם פחות רציונליזם מכל תרבות אחרת. חיבורו הוא דוגמה להגות פוסט-קולוניאליסטית.

אובייסקרה מספק הסבר רציונאלי להתנהגותם של בני הוואי, אשר הופתעו משינוי היחס של קוק אליהם לרעה בעת ביקורו השני‏. לדברי אובייסקרה הם מעולם לא חשבו באמת ובתמים שהוא אל והרצח לא היה פולחני אלא אקט של הגנה עצמית מפני פולש. פעולתם הייתה רציונלית והגיונית ולא אימפולסיבית[12].

האנתרופולוג רוברט בורובסקי (Borofsky) חקר את הפולמוס ומצא לו השלכות פוליטיות. בורובסקי התגורר בהוואי וראיין פעילים פוליטיים במדינה. אלו טענו ברובם כי אף על פי שאינם יכולים להוכיח את דברי אובייסקרה ואף על פי שייתכן שסהלינס צודק וראיותיו העובדתיות מוצקות יותר, הרי שאובייסקרה, כמהגר מסרי לנקה, "מבין את הפוליטיקה של הדיכוי" טוב יותר ולכן הוא רשאי, מוסרית, "לדבר בשם הוואי". הפרשה מוכיחה, לדעת בורובסקי ואחרים (כגון הפילוסוף Ian Hacking) שנרטיב היסטורי נוטל חלק מכריע בהבניית כוח תרבותי, בלי קשר ליכולת האישוש האובייקטיבי שלו.

מכול מקום, אנשיו של קוק הגיבו באבל גדול על מותו של מנהיגם. הם האשימו את ג'ון ויליאמסון, מפקד של סירה, שהייתה במפרץ בזמן ההתנגשות, כאילו לא סייע לקוק בשעה שזה נזקק לו, אך בסופו של דבר הוא יצא בשלום מהאשמה זו.

ב-21 בפברואר, אחרי שירו עשרה מטחי הצדעה, יצאו האוניות בחזרה לאנגליה, בהובלתם של ג'ון גור, אמריקני, שלא ידע שארצו כבר אינה נתונה לשליטת המלך הבריטי, וג'יימס קינג, שכן צ'ארלס קלארק, מפקד הדיסקברי, מת משחפת. הקצין הראשון היה ויליאם בליי, לימים איש הבאונטי. אל חופי אנגליה הגיעו הספינות ב-1780 בחודש אוקטובר.

תכונה רבה ניכרה בלונדון במאי 1823 לקראת הביקור הצפוי של מלך הוואי, קָמהָמהָה השני ורעייתו המלכה קָמָמאלו. בני הזוג המלכותי היו אורחיו של המלך ג'ורג' הרביעי והשתתפו בטקסים ובאירועים רבים של החברה הגבוהה בלונדון.

חודש לאחר הביקור התברר כי השניים נדבקו במחלה של העולם הישן, חצבת. לאחר כמה שבועות הם מתו. לפני מותו העניק קָמהָמהָה לאחד מרופאיו האנגלים חץ שבראשו חתיכת עצם קטנה. לדברי המלך הגוסס, העצם היתה מרגלו של הקפטן קוק.

מה מידת האמת בסיפור הזה? קשה לדעת. מה שבטוח הוא שב־1878 הגיע החץ לידי הרופא האנגלי וויליאם אדמס, שאר בשר רחוק של ג'יימס קוק. אדמס היה מודע לחשיבות ההיסטורית של החפץ וניסה לאמת את ייחוסו באמצעים שונים. בין השאר פנה אדמס לתומס סטאלי, הבישוף של הונולולו שביקר באותם ימים בלונדון. עם חזרתו לאיים פנה סטאלי ישירות למלך קָמהָמהָה החמישי ושאל אותו אם יש אמת בסיפור החץ. המלך התייעץ עם אביו ועם צ'יף שנלווה בזמנו לביקור הפמליה המלכותית בלונדון. התשובה ששני הישישים נתנו למלך לא היתה מוחלטת, אולם שניהם רמזו כי קיים סיכוי טוב שהסיפור נכון.

אפילוג

טוני הורביץ כותב באהבה גדולה לאיש, למקומות, לממצאים ולאמונות התפלות של ימים עברו. זהו ספר מעמיק, מבדר מעט , אך גם שובר לב ומנפץ את כל אשליית הרומנטיקה של איי הים הדרומי. הם רחוקים מלהיות גן עדן לפי התיאורים בספר 400 עמודים של טיול בעולם חדש ועתיק בעת ובעונה אחת. עולם שהוא עדיין רחוק לרובנו.  אוסטרליה , טאהיטי, בורה בורה והוואי הם בעיקר משאת נפש לרבים מאתנו וספר מסע זה מקרב אותנו אל החלום ואולי מוחק אותו במקצת.

הספר עוסק רבות בדמותו השנויה במחלוקת של קוק. על העובדה כי הוא היה ימאי אמיץ ועשוי ללא חת – כמעט ואין וויכוח, אלא שרבים רואים בו כיום סמל לכיבוש האירופאי, שהוביל להרס וחורבן במקומות רבים. הורביץ סוקר באופן אובייקטיבי למדי את אישיותו של קוק כפי שניתן ללמוד עליה מתיעודים היסטוריים שונים, ובעיקר מיומן המסע שהוא ניהל בקפדנות בזמן מסעותיו. התמונה המצטיירת היא של איש קשוח ודייקן, אך גם בעל כוונות טובות שדאג לאנשי צוותו, וניסה גם ברוב המקרים לדאוג ככל יכולתו לילידים. יש לציין שקוק הצליח לעשות את הבלתי יאמן בתקופתו, ולמרות שנולד כבן למעמד הנמוך זכה להתמנות כקצין בכיר בצי, אך ורק בזכות כישוריו הבולטים ואופיו הייחודי. בימים ההם, מעבר קיצוני כל כך בין המעמדות היה נדיר וכמעט בלתי אפשרי.

למרות כל הנכתב לעיל, הרי שקוק בכל זאת לא היה טלית שכולה תכלת. הוא היה יורד ים, לא נזיר ולא פילוסוף, בפרט במסעו השלישי והאחרון, אז נדמה שסבלנותו פקעה. הוא הטיל עונשים חמורים על הצוות במקרים רבים ללא הצדקה של ממש, הוא נקט גם ביד קשה כלפי הילידים במיוחד במקרים בהם גנבו הילידים ציוד מאנשי הצוות.

למרות שלקראת סוף המאה העשרים, למעלה ממאתיים שנה אחרי מותו, הפך למעין שעיר לעזאזל, נראה כי קפטן קוק באמת פעל לרוב ממניעים טהורים. הוא ניסה כמעט תמיד למנוע פגיעה באוכלוסיית הילדים, ניסה למנוע מאנשי הצוות שלו שהיו נגועים במחלות מין לקיים יחסים עם בנות המקום, ולשם כך הפעיל כוח ואיומים בעונשים פיסיים קשים (אגב, לרוב הוא נכשל בניסיונותיו). ככלל, קוק ניסה למנוע אלימות כלפי הילידים וניסה לבסס איתם יחסי מסחר הוגנים באופן יחסי. הוא גם התמלא בעצב כשראה את הרוע שמביא המפגש בין המקומות שגילה לבין המערב: "כשחזר לניו זילנד ב- 1773, ושוב ב 1777 מצא קוק שהמאורים כבר שלחו ידם בגניבה, עשו מהגרזנים המערביים נשק במקום כלי עבודה, נדבקו במחלות מין והיו להוטים להזנות את נשותיהם ובנותיהם בתמורה לכמה מסמרים.`"כל אלה היו פירות הבאושים של המסחר עם האירופאים"`, כתב קוק באחד הקטעים המדכאים ביותר שרשם ביומניו: "השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופאים".

הערות

[1] טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים,  הוצאת אריה ניר, תל אביב, 2003

.[2]  א וינריב, היסטוריה מיתוס או מציאות? מחשבות על מצב המקצוע, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004 , עמודים 49-13

[3] Historical Collection of the Several Voyages and Discoveries in the South Pacific Ocean in 1770–1771

[4] בנקס נולד בלונדון, לוויליאם בנקס שהיה חבר בבית הנבחרים הבריטי ואדם אמיד, ושרה, בתו של ויליאם בייט. כילד נהג לשוטט במרחבי לינקולנשייר ובטיולים אלה פיתח את ההתעניינות בטבע, בבוטניקה ובהיסטוריה. למד באיטון קולג' החל משנת 1756, ובאוניברסיטת אוקספורד החל מסוף 1760. לימודיו באוניברסיטת אוקספורד לא התמקדו כמקובל בלימודים הקלסיים אלא בעיקר במדעי הטבע. הוא השתוקק ללמוד בוטניקה ולצורך כך שילם מכספו לבוטניקאי מקיימברידג' כדי שייתן סדרת שעורים באוניברסיטת אוקספורד.

בשובו ממסעו הראשון של קוק, הביא לאירופה לראשונה מספר רב של מינים, בהם האקליפטוס, השיטה והמימוזה. כיום קרויים על שמו 80 מינים. כמו כן קרויים על שמו האי בנקס בקנדה, וחצי אי בניו זילנד. בנקס היה נשיא החברה המלכותית במשך 42 שנים (1820-1778), יותר מכל אדם אחר

[5] החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע  (The  Royal  Society  of  London  for  the  Improvement  of  Natural  Knowledge), הידועה בקיצור בשם "החברה המלכותית" (The Royal Society), היא אגודה מדעית הפעילה ברציפות מאז שנת 1660, ומשמשת כאקדמיה למדעים של בריטניה. היא מהווה את אחת האגודות המדעיות הוותיקות והמשפיעות ביותר בעולם.

מייסדי החברה המלכותית היו חברים באגודה חשאית שעסקה מאז 1646 בקידום דעותיו של פרנסיס בייקון. בין מייסדיה ראוי להזכיר את כריסטופר רן, רוברט בויל ורוברט מוריי. האגודה נהנתה מתמיכתו הרשמית של בית-המלוכה האנגלי ששוקם באותה שנה, ומטרתה הרשמית הייתה לקדם את הלימוד הניסיוני במדעי הטבע.

[6] ארולוס ליניאוס (בלטינית: Carolus Linnæus‏; 23 במאי 1707 – 10 בינואר 1778), או בשמו השוודי קארל פון לינה (בשוודית: Carl von Linné,), היה בוטנאי, רופא וזואולוג שוודי; מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה.

[7] טאבו – איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

[8] בדומה למקור זה, למילה טאבו יש מקור נוסף מאזור האוקיינוס השקט, והוא מהאי איווקי (Eueiki) וקשור לפולחן צמח הקאבה. המקור בשפה הוא דו-ערכי והוא קדוש וטמא בו זמנית. אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות – דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים.

כיום קיבל המושג "טאבו" משמעות משנית: טאבו פירושו עניין שקיימת הסכמה כללית שלא לעסוק בו. ככל הנראה, לא קיים טאבו אוניברסלי, עם זאת, קיימים כמה נושאים שהם טאבו במרבית החברות. לעתים קורה מצב שנשאר טאבו למרות שפג תוקפו של הנושא. מהסיבה הזאת, יש טיעונים כי אפשר לחשוף את ההיסטוריה של תרבויות שונות על פי נושאי הטאבו שלהם, בהיעדר אמצעים אחרים.

זיגמונד פרויד קישר את הטאבו בספרו לתפיסה הפסיכואנליטית ואיסורים חברתיים הקשורים לגילוי עריות המצויים בתרבויות רבות.דוגמה לטאבו מילולי, הלקוח מעולם היהדות, הוא הגיית שמו המפורש של ה'.

[9] מערכת שונית האלמוגים הגדולה ביותר בכדור הארץ, והיא מורכבת מכ-2,900 שוניות נפרדות ומ-900 איים המשתרעים לאורך 2,300 קילומטרים על פני שטח של כ-344,400 קילומטרים רבועים.

[10] שירת המלח הקדמוני, וקבלה כן מאת ס"ט קאלרידש (תרגום: עקיבא פליישמאן), ניו יארק, תרע"א-1911.

[11] Sahlinas Marshall, Islands of History, Chicago University Press , 1985‏

[12] בעקבות הפרסום החלה ביקורת נוקבת על ההיסטוריוגרפיה האנתרופולוגית-תרבותית כממסד מתנשא מחד והתקפות מצד היסטוריונים ואנתרופולוגים, וסהלינס בראשם, מאידך. היסטוריונים חשובים תקפו בעיקר את חוסר מקצועיותו של אובייסקרה, אשר לא היה היסטוריון מקצועי ואף לא עסק באנתרופולוגיה של איי הוואי.