קזחסטן – ארץ הקזחים

כתב: גילי חסקין; ‏12/06/2012

 

העיסוק בקזחים רלוונטי לא רק למטיילים בקזחסטן, אלא גם למטיילים באוזבקיסטן, קירגיזסטן, מונגוליה ושינג'יאנג' שבמערב סין, היינו, "Sרך המשי".

 

רפובליקת קזחסטן (בקזחית: Қазақстан Республикасы) היא מדינה השוכנת בחלק המרכזי של יבשת אסיה, וחלקה הקטן ביבשת אירופה. בעבר הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-16 בדצמבר 1991.

קזחסטן היא נקודת פתיחה טובה לטיול בדרך המשי הסינית דווקא, אך גם מקום טוב לסיים טיול בחלק המערבי של "Sרך המשי", שעיקרו ברפובליקותה סובייטיות לשעבר: תורכמניסטן, אוזבקיסטן וקירגיזסטן.

 

דרך המשי: זהו איננו מונח גיאוגרפי או היסטורי, אלא מושג רומנטי, פרי דמיונם של נוסעים גרמניים בני המאה ה-18. דרך המשי הוא אפוא כינוי לאותה אלומת דרכים הנמתחת בין רומא במערב לשיאן במזרח. הסעיף הראשי של דרך המשי העתיקה עבר מצפון לאלמאטי, קרוב לאגם איסיקול, סמוך לעיר העתיקה טוקמט שבקירגיסטן, שם התפצלה והובילה דרך נהר הצ'ו, עד למקום התחברותו לנהר הסיר-דריה. לאורכה של דרך זו היו מספר רב של מבצרים, אשר ניבנו במאות ה-  15 וה-  16, ואשר רובם נהרסו ללא זכר. המרחק בין המבצרים היה בן יום הליכה, והם שימשו כמקומות לינה ומנוחה לסוסים. הדרך החשובה יותר עברה מדרומה של אלמאטי, לרגלי החלק הצפוני של שרשרת הרי אלאטאו. זהו אף האיזור שבו התיישב שבטו המיתי כמעט של ג'ינגיס חאן. אלמאטי כמעט ולא נהנתה מהסחר שעבר בסעיפיה השונים של דרך המשי.

מאלמטי, ניתן להמשיך מזרחה אל אורומצ'י שבשינג'יאנג', או דרומה אל אגם איסיקול שבקירגיזסטן. גם תורכסטן, שעל גדות הסיר דאריה, היתה תחנה חשובה על דרך המשי

 

 

משמעות המילה "קזחסטן" בתורכית היא "ארץ הנוודים", או "ארץ בני החורין". בימים שטרם פירוק ברית המועצות, נתפס חבל זה, כמו שכניו, כמחוז חשוך אל. חבל ארץ מרוחק ומבודד, מליבן של התרבויות האירופאית והרוסית, ורחוק דיו מהאקזוטיקה המפתה של "המזרח הרחוק". קזחים רבים הם בעלי תווי פנים מרכז אסייתיים ברורים: עיניים מלוכסנות, עצמות לחיים בולטות וקווים נוקשים של מי שאבות אבותיהם היו פרשים, מובילי שיירות או רוכבי גמלים, לאורך דרכי השיירות במרכז אסיה. יש בה עירוב של תרבויות אסייתיות עתיקות עם יותר מקורטוב של תרבות רוסית.

זוהי המדינה הפחות צפופה, עם פוטנציאל העושר הגדול ביותר מבין מדינות מרכז אסיה. בניגוד למדבריות, להרים ולעמקי הנהרות שבמדינות האחרות, קזחסטן היא לבן של הערבה (steppe) האירואסייתית הגדולה, רצועה של מישורים מכוסי עשב, הנמתחת ממונגוליה ועד הונגריה, אשר במשך מילניום שלם שימשה כ"אוטוסטרדה" וכארץ מרעה עבור הפרשים הנוודים. הפוריות של הערבות והעובדה שזו הארץ המרכז אסייתית היחידה שממש גובלת ברוסיה, קזחסטן יושבה על ידי רוסים הרבה לפני יתר המדינות, ובאופן יותר משמעותי, על ידי הצארים ועל ידי האימפריה הסובייטית.

 

הם הפכו חלק גדול מהערבה לארץ של חוות ענקיות ובנו ערי תעשייה אפורות, לניצול המחצבים. הריחוק והבידוד של הערבה הפכו אותה לארץ גזירה עבור אלמנטים לא רצויים לצארים ולסובייטים – מדוסטוייבסקי, טרוצקי וסולז'ניצין, ועד לכל הקבוצות שאיימו או הכעיסו את סטאלין.  כמו  כן הפך המקום לאתר ניסויים גרעיני ולמרכז אימוני החלל[1].

 

 

 

קזחסטן ממוקמת במרכז אסיה, אולם כעשירית משטחה נמצא ממערב להרי אורל, בשטח אירופה.

 קזחסטן היא המדינה התשיעית בגודלה בעולם מבחינת שטח, והייתה המדינה השנייה בגודלה בברית המועצות. שטחה הכולל הוא 2,717,300 קמ"ר, מתוכם 2,669,800 קמ"ר אדמה ורק 47,500 קמ"ר מים.

קזחסטן מחולקת ל-14 אזורים ו-159 מחוזות. במדינה ישנם 8,500 נחלים ונהרות ששבעה מתוכם הם באורך של למעלה מ-1,000 ק"מ, 48,000 אגמים רובם קטנים פזורים בכל רחבי המדינה.

המדינה מוקפת יבשה ואין לה גישה לאוקיינוס. במערבה יש לה קו חוף הנושק לימת אראל ולים הכספי.  קזחסטן גובלת בדרום עם מדינות חבר העמים: קירגיסטן (980 ק"מ), טורקמניסטן (380 ק"מ) ואוזבקיסטן (2,300 ק"מ, הדומות לה בתרבותן ובתולדותיהן. בצפון היא גובלת בערבות רוסיה, מנהר הוולגה במזרח ובמערב עם הרי הקווקז (גבול באורך 6,467 ק"מ). במזרח גובלת קזחסטן עם סין (1,460 ק"מ), עובדה שהשפיעה על תולדותיה במרוצת הדורות וכנראה תשפיע גם על עתידה של המדינה.

קזחסטן משתרעת על שטח של  2,717,000 קמ"ר. היא המדינה התשיעית בגודלה במדינות העולם והשנייה בגודלה במדינות חבר העמים, או ברית-המועצות לשעבר. משתרעת מהרי אורל וסיביר בצפון עד הרי טיין שאן בדרום. מן הים הכספי במערב ועד גבול סין במזרח. ברוב שטחה של קזחסטן ישנם מישורים ורמות נמוכות המתנשאים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים. לחופיו הצפוני והצפון- מזרחיים של הים הכספי משתרע המישור הכספי, השקוע כ-28 מ' מתחת פני הים. בשקע קרגיה שממזרח לים נמצא המקום הנמוך ביותר בברה"מ – 132 מ' מתחת פני הים. בצפון מערב קזחסטן נמצאות גבעות מוגוג'אר שהן המשכם הדרומיים של הרי אוראל. מדרום לה משתרע אגן טורן הצחיח והחולי, הכולל רצועה רחבה של מדבריות, שהגדול שבהם הוא קיזיל קום, שרובו נמצא בתחומי אוזבקיסטן. במערב האגן נמצאת ימת ארל. על עיקר שטחה של קזחסטן המזרחית משתרעת רמת קזחסטן, שריד דל מערכת הרים עתיקה. באזור זה שולט נוף של רכסים נמוכים וגבעות בודדות (עד גובה של 1,000 מ')  וביניהן בקעות רחבות, שבחלקן מלחות וימות. הגדול שבהן – ימת בלחש. בצפון-מזרח קזחסטן מצויים השוליים הדרומיים של מישור סיביר המערבי. גבולה המזרחי והדרומי-מזרחי תוחם את רכס הרי אלטאי (4,506 מ'), טראבגטי (2991 מ') אלטאו (4660 מ') והשלוחות הצפוניות של הרי טיין שאן, המתנשאות לגובה של מעל 4000 מ'.

 

 

צפיפות האוכלוסייה בה היא מהדלילות בעולם. קזחסטן משתרעת על שטח של  2,717,000 קמ"ר . מספר תושביה הוא כ- 17 מיליון[2], כלומר 6 נפשות לכל ק"מ (בישראל, לשם השוואה, 300 אנשים לכל קמ"ר). הקבוצה האתנית הראשית במדינה היא הקזחים אשר מהווים כ-46% מהאוכלוסייה, ואחריהם רוסים – 34.7%, אוקראינים – 4.9%, אוזבקים – 2.4%, טטרים – 1.9% וגרמנים – 0.2%.החלוקה הפנימית של תושבי המדינה מפתיעה לא פחות: תושביה הקזחיים של קזחסטן, מהווים מיעוט במדינתם הם. הקזחים מונים קצת פחות ממחצית מהאוכלוסייה במדינה (% 46) "המחצית" האחרת היא ברובה רוסים ואוקראיניים. כפי שעשו הסינים ממערב, גם הרוסים טרחו לבצע תהליך "רוסיזציה" בולט במחוזות הספר. בנוסף להם, חיים בקזחסטן בני לאומים שונים, ביניהם גרמנים (%6) ובני עמים אחרים מהאזור: סינים, קוריאנים, אויגורים, טטרים, דונגאן (סינים נוצרים), ערבים, מולדבים, גרוזים, קווקזים, תורכימנים וכ-20,000 יהודים.  תושבי הצפון והמרכז, שספגו במרוצת הדורות מעט השפעה אירופית, הם נושאי התרבות, המדע והתעשייה בעם הקזחי. רוב האוכלוסייה הקזחית נמצא בדרום המדינה, והוא מייצג את המסורות הקזחיות העתיקות בכל אורחות חייהם. 

 

 

העם הקזחי מורכב משלושה שבטים גדולים: הג'וייז הגדול, הג'וייז הבינוני והג'וייז הקטן. הג'וייז הגדול יושב בארבעה אזורים בדרום קזחסטן. הג'וייז הבינוני יושב במזרח, והג'וייז הקטן שולט במערבה. בני הג'וייז הגדול מהווים % 60 מהעם הקזחי. % 30 ממנו הם הג'וייז הבינוני ו-% 10 הנותרים הם בני הג'וייז הקטן. מספר תושביה הקזחיים של קזחסטן, עלה בשנים האחרונות במיליון בערך.

בסין חיים כ- 1,500,000 קזחים. באוזבקיסטן, כמיליון, במונגוליה כ-100,000. הקזחים (שנקראים גם "קזק" Qazaqs) ברוסית ( Қазақтар הם שבטים תורכיים מהחלק הצפוני של אסיה התיכונה. שוכנים בעיקר בקזחסטן, אבל נמצאים במספרים משמעותיים באוזבקיסטן, סין (בעיקר שינג'יאנג'), רוסיה ומונגוליה. הם צאצאים של השבטים התורכיים Argyns, Khazars, Qarluqs, Kipchaks, Cumans  וכן של שבטים איראניים כגון הסאמאריטים (Sarmatians), הסאקה (Saka – אולי קשור לסקיתים(, הקזחים התיישבו בשטחים שבין סיביר לבין הים בשחור ונותרו באסיה התיכונה, כאשר השבטים התורכיים החלו לפלוש לאזור בין המאה ה-5 למאה ה-13.

הקזחים החלו להשתמש בשם הזה החל מהמאה ה-15 או ה-16. יש כמה תיאוריות לגבי מקור השם אחת ההשערות מציאה שהשם נובע מהפועל התורכי qaz, שהוראתו "לנדוד", משום שהקזחים היו נוודים תושביה ערבות. יש המציעים כי מקורו במילה הפרוטו – תורכית khasaq, שהוראתה עגלה, ששמשה את הקזחים להעביר את היורטות שלהם. במאה ה-19 ניסו להסביר את המשמעות מהלחם המילים qaz שהוראתה אווז ו – aq שמשמעו לבן.

במיתוס הבריאה הקזחי, אווז הערבות הלבן, הפך לנסיכה , שילדה את הקזחי הראשון. תיאוריה אחרת טוענת שהמקור הוא במילה התורכית qazğaq, המתאר אדם המחפש רווח. "קזק" היה מושג מקובל באסיה התיכונה של ימי הביניים. הוא התייחס למספר קבוצות שהשיגו עצמאות בתקופה זו.

המילה  Kazakh בעת החדשה שימש את הרוסים כדי להבחין בין הנוודים של הערבות Казах לבין הקוזאקים Казак, שמשמעותה דומה.

קיימת מחלוקת רבה בנוגע למוצאם של השבטים. הם מופיעים לראשונה במקורות כתובים רק במאה ה-17. התורכולוג Velyaminov-Zernovהציע שאולי היה זה כיבוש הערים טשקנט, יאסי וסריאם, בשנת 1598 על ידי טבקל ח'אן, שהפריד את הקזחים מהשבטים התורכיים שהתיישבו בערים.

 

 

 

מאז פרוקה של בריה"מ וגאות התחושות הלאומניות, שבים הקזחים למולדתם, אליה הם נוהרים בעיקר מסין, מונגוליה, איראן, תורכיה ועוד. מאידך, בני לאומים אחרים, מתושביה של קזחסטן, עוזבים אותה וחוזרים למולדתם הם.

לאחרונה התחדדה המדיניות המעודדת וכמעט מכתיבה, השתלטות קזחית על כל תחומי החיים, בעיקר הכלכלה. תהליך המשתלב היטב עם עזיבת הרוסים, האוקראינים והגרמנים. התוצאה היא העברת ניהול ויידע לידיים קזחיות, בעיקר בענפי התעשייה. הנשיא נאזארייב כפרגמטיסט מובהק, ביקש לפשר בין אינטרסים שונים, בייחוד בין האוכלוסייה הקזחית לרוסית, שיש בה רבים הרוצים בניתוק האזורים הצפוניים מקזחסטן וצירופם לרוסיה.

 

 

השפה הקזחית שייכת למשפחת השפות התורכיות בדומה לאוזבקית, קירגיזית, טטרית, אויגורית, טורקית, אזרית, טורקמנית, ושפות רבות בהווה ובעבר שדיברו בהן במזרח אירופה, מרכז אסיה, שינג'יאנג וסיביר.

הקזחית שייכת לקבוצת השפות הקיפצ'קית (צפון-מזרח) של משפחת השפות התורכית. הקזחית שונה משפות תורכיות אחרות בשל ביטוי ה-s וה- ts. יתרה מזות הקזחית מבטאת את הצליל dz בעוד שהצליל המקביל בשפות תורכיות אחרות הוא j.

הקזחית נכתבה בכתב ערבי במאה ה-19, כאשר מספר משוררים שרכשו את השכלתם בבתי ספר ערביים, הסיתו למרד נגד רוסיה. תגובתה של רוסיה הייתה להקים בתי ספר חילוניים ולמצוא דרך לכתיבת השפה הקזחית עם אותיות קיריליות, דבר שלא רווח באופן כולל. עד לשנת 1917, חזרו להשתמש באותיות ערביות, גם בבתי ספר וגם במוסדות ממשלתיים מקומיים.

ב-1927, התנועה הקזחית הלאומית פרחה, אך דוכאה בתוך זמן קצר. באותו הזמן, נאסר על שימוש בכתב ערבי והקזחים הוכרחו להשתמש באותיות לטיניות. הכתב הלטיני הוחלף והחלו להשתמש בכתב הקירילי ב-1940 בשל כפיית הסובייטים. בימינו, הממשלה הקזחית מנסה לשוב ולהשתמש בלטינית קזחית ולהנהיגה ככתב סטנדרטי.

הקזחית היא שפת המדינה הרשמית בקזחסטן. היא מדוברת גם במחוז אילי של האוטונומיה האויגורית בשינג'יאנג הנמצאת בסין, שם יש שימוש בכתב הערבי, ובאזורים מערביים של מונגוליה (במחוזות באיאן אולגיי וחובד), שם יש שימוש בכתב הקירילי. הקזחים האירופאים משתמשים בכתב הלטיני.

 

 

ההיכרות הראשונה של אבות הקזחים עם האסלאם הייתה כבר במאה ה-8 , בזמן שראשוני הערבים הגיעו למרכז אסיה. בתחילה, האסלאם נפוץ בחלקים הדרומיים של תורכסטן ואחר כך  נפוץ בהדרגה צפונה. האסלאם גם שגשג הודות לעבודה המיסיונרית של השליטים הסמנידים, בעיקר באזורים סביב טרז, שם טורקים רבים קיבלו על עצמם את דת האסלאם. בנוסף, בסוף המאה ה-14, הורדת הזהב הפיצה את האסלאם בקרב הקזחים ושבטים מרכז-אסייתיים אחרים. במהלך המאה ה-18 ההשפעה הרוסית בתחום הדת התגברה במהרה במרכז אסיה. בהנהגתה של קתרינה הגדולה נטו תחילה הרוסים לאפשר את שגשוג האסלאם, ואנשי דת מוסלמיים הוזמנו לאזורים אלה כדי להטיף בפני הקזחים, אותם הרוסים החשיבו כבורים או כ"פראיים" בכל הקשור למוסר ואתיקה. למרות זאת, המדיניות הרוסית השתנתה בהדרגה והחלישה את האסלאם על ידי כך שהם קידמו רכיבים קדם-אסלאמיים של מצפון ומודעות קולקטיביים. ניסיונות אלה כללו שיטות של האדרת דמויות קדם-אסלאמיות והנחלת רגשי נחיתות בקרב הקזחים על ידי שליחת קזחים למוסדות צבא אליטיסטיים רוסיים. בתגובה, מנהיגי הדת הקזחים ניסו להגן על הרגש הדתי על ידי עידוד פאן-טורקיות, למרות שרבים מהם נרדפו בשל פעילותם. בזמן השלטון הסובייטי, המוסדות המוסלמיים שרדו אך ורק באזורים שבהם הקזחים היו רבים באופן משמעותי ממספר הלא-מוסלמיים, בשל עבודת האל היום-יומית של המוסלמים. במאמץ להשפיע על הקזחים ולגרום להם לקבל את האידיאולוגיה הקומוניסטית, הסובייטים שמו להם למטרה שינוי היבטים שהיו קיימים בתרבות הקזחית כיחסי מגדר, וניסו לשנות בעצם את החברה הקזחית.

עם זאת, לאחרונה הקזחים נוקטים בהדרגה בפעילות מאומצת להחיות מחדש מוסדות מוסלמיים, לאחר נפילת ברית המועצות. חלק מהקזחים ממשיכים לזהות את עצמם כמוסלמיים, ויש דתיים יותר באזורים הכפריים. אלה שטוענים כי הם צאצאיהם הישירים של החיילים המוסלמיים המקוריים ושל המיסיונרים בני המאה ה-8, דורשים לקבל מעמד מכובד מיוחד בקהילותיהם. אישים פוליטיים קזחים גם הדגישו את הצורך להחיות את המודעות האסלאמית. לדוגמא, שר החוץ הקזחי, מרט טאז'ין הדגיש לאחרונה כי קזחסטן מייחסת חשיבות לשימוש "בפוטנציאל הטוב שיש באסלאם, ללמידה על ההיסטוריה, התרבות והמורשת האסלאמיים".

 

 

למרות זאת, אמונות קדם-אסלאמיות – כטקסים ומנהגים הקשורים בשמים, באבות קדומים ובאש – המשיכו להתקיים באופן נפוץ בקרב האנשים הרגילים (באופן עממי). הקזחים האמינו בכוחות על טבעיים של רוחות טובות ורעות, של ענקים ושל שדים הנמצאים ביערות. כדי להגן על עצמם מכוחות אלה, כמו גם כדי להגן על עצמם מעין הרע, הקזחים ענדו חרוזים וקמעות. האמונות השמאניות השתמרו בקרב הקזחים באופן נפוץ, כמו גם האמונה בשמאנים כבעלי כוח על-טבעי, את השמאנים מכנים הקזחים "בחסי" bakhsy. בניגוד לשמאנים הסיביריים, שהשתמשו בתופים בטקסיהם, השמאנים הקזחים, (שגם הם יכלו להיות גברים או נשים), ניגנו (עם קשת) על כלי מיתר הדומה לכינור גדול. כיום, ניתן למצוא גם אמונות אסלאמיות וגם אמונות שמאניות בקרב הקזחים, במיוחד בקרב המבוגרים.

 

 

 

חשיבותה ההיסטורית של קזחסטן נובעת ממיקומה האסטרטגי על "דרך המשי".

קזחבטן היא כאומר ארץ הקזחים, אבל הם לא היו הראשונים להתיישב בה. כבר בתקופה נאוליתית הגיעו לאזור נוודים, שמצאו שהתנאים הפיזיים מתאימים להם. ארכיאולוגים מאמינים שהם היו הראשונים לביית את הסוס. האזור יושב על ידי שבטים ההודו-אירניים שהידועים שבהם היו הסקיתים.

 

 

 

החל מהמאה ה-5 הופיעו באזור שבטים תורכיים דחקו את ההודו אירניים, שמן הסתם התערבבו בהם. התורכים הפכו לכוח הדומיננטי באסיה התיכונה והערים העתיקות טרז (Traz) ותורכסטן התפתחו לתחנות משגשגות על דרך המשי. אולם המיזוג האמיתי בין מזרח למערב החל רק במאה ה-13, בתקופתו של ג'ינגס ח'אן.

 

המילה "קזח" הוראתה בתורכית נווד, הרפתקן, בן חורין, והתגלגלה לכינויים של הקוזאקים. אותם קזאקים כונו בשם "שבעת הנחלים" על שם אזור באורל משם הגיעו. עד היום, יש בשפה הרוסית בקזחסטן ביטויים שגורים ממורשתם של אותם קזאקים. לערבות קזחסטן נמלטו פליטים ממדינות של תורכים ושל יורשי ג'נגיס ח'אן ובמאה ה- 16 קמה שם ברית שהקיפה את כל שבטי הרועים ממזרח לים הכספי ומצפון לימת ארל, עד לאירטיש העליון ולמערב הרי אלטאי. ברית זו, בהנהגת ח'אן מצאצאי ג'ינגיז התפרקה לשלש הורדות רופפות.

ישנן אי הסכמות לגבי מוצא ההורדות. בהיעדר מסמכים היסטוריים, גילן אינו ידוע.

[בהקשר זה יש להזכיר את הורדת הזהב, שהתקיימה גם בשטחה של קזחסטן:

הורדת הזהב (טורקית Altın Orda Devleti; טטארית Altın Urda; ) הייתה מדינה שנוסדה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-13 על ידי באטו ח'אן, נכדו של ג'ינגיס ח'אן. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח. במהלך המאה ה-15 החל תהליך ההתפוררות של המדינה אשר הסתיים בשנת 1502.

הורדת הזהב הוקמה כקונפדרציה של שבטים כתוצאה מפלישת המונגולים מערבה שהחלה בזמנו של ג'ינגיס ח'אן. לאחר שכבש את מממלכת ח'ווארזם ניתן החלק המערבי של המדינה הזאת כנחלה לבנו הבכור דז'וצ'י ח'אן, אביו של באטו ח'אן. באטו ח'אן המשיך את מדיניות הכיבושים של סבו והנהיג פלישת צבא מונגולי ענק מערבה. בנוסף לשטחי אסיה המרכזית (חלקים מקזחסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן) שהיו בשליטתו הוא כבש שטחים גדולים במערב סיביר ואזורים שבין הנהרות וולגה ודון והקים בהם מדינה חדשה – הורדת הזהב. בין השנים 1237-1242 הוא כבש גם את רוס של קייב והפך אותה למדינה וסאלית ופלש למזרח ומרכז אירופה, אך כל השטחים האלה לא נכללו במדינתו החדשה.

הורדת הזהב הייתה מדינה שנכבשה על ידי מונגולים, אך חיו בה מונגולים מעטים בלבד. היא הורכבה מעמים רבים, שהבולטים בהם היו השבטים הטורקיים אשר נדדו עם עדריהם על פני הערבה הגדולה. מונגולים היוו עילית של המדינה, אולם תוך זמן קצר יחסית הם נטמעו בתוך האוכלוסייה המקומית. בראש המדינה עמד ח'אן מהאצולה הגבוהה שהורכבה מצאצאי ג'ינגיס ח'אן. בתחילה הכירו שליטי הורדת הזהב בח'אן הגדול של כל המונגולים, אולם ההכרה הייתה פורמאלית בלבד. בתקופות מסוימות הייתה יוקרתו של באטו ח'אן גדולה מזו של הח'אן הגדול].

 

 

כבר במאה ה- 16 החלו שליטיה הצאריים של רוסיה להתפשט מזרחה לעבר סין ויפן; נטייה שהחלה הובילה אותם לשליטה בקזחסטן ובמדינות נוספות באסיה התיכונה. מסורת שנמשכה עד נפילתה של ברית-המועצות. הקזחים היו העם הראשון באסיה התיכונה שנכנע לצאר הרוסי. באמצע המאה ה-17 החלו האוירטים, שליטי דזונגריה, תוקפים את קזחסטן. התקפותיהם פוררו את ברית הקזחים והקלו את חדירת הרוסים מהצפון. במאה ה- 18 ביקשו הקזחים הגנה מפני פלישות האוירטים. אולם חסות רוסיה לא מנעה פלישות מצד האוירטים ואחר כך מצד הסינים, שכבשו את דזונגריה. בהדרגה הידקו הרוסים את אחיזתם בקזחסטן ולאחר מספר מרידות, שהגדולה שבהן ארכה 15 שנה, ביטלו את האוטונומיה של הקזחים. אותה עת החלו ליישב שם רוסים ואוקראינים. ההתיישבות הזו עוררה התנגדות רבה, גרמה למרידות שדוכאו.

. במאה ה-19 יישבה רוסיה מיליון רוסים בקזחסטן, בין היתר, מתוך מטרה להבטיח אוכלוסייה תומכת באזור. תחת המשטר הקומוניסטי הואץ קצב הפיתוח של קזחסטן, שלווה בהתיישבות המונית של אוכלוסייה סלאבית (רוסית ואוקראינית). בשנות ה-50 הכריז ניקיטה חרושצ'וב על "מסע האדמות הבתולות", שנועד להפוך את שטחי המרעה של קזחסטן לשטחי חקלאות ולדלל את אוכלוסיית הקזחים הנוודים על-ידי יישוב אוכלוסייה סלאבית. מאות אלפי סלאבים נרתמו אז למאמץ הלאומי, והתיישבו בערבות רחבות הידיים שבצפון קזחסטן. ההתיישבות הזאת לוותה גם ב"טיהורים" של קזחים לאומניים. כתוצאה מכך כ-80% מתושבי צפון קזחסטן הם אזרחים סלאבים, ותושביה הקזחיים של קזחסטן מונים רק כמחצית מהאוכלוסייה. בנוסף לאוכלוסיות הללו יש בקזחסטן עוד כ-100 לאומים שונים, ביניהם יהודים.

 

 

בגלל ריבוי האוכלוסייה הסלאבית בצפון, האוכלוסייה הקזחית באזור הזה שונה באופיה מזו שבדרום. תושבי הצפון והמרכז ספגו במרוצת הדורות השפעה אירופית, ונחשבים כנושאי התרבות, המדע והתעשייה בעם הקזחי. לעומת זאת בדרום, שם חיים רוב הקזחים, לא היו התושבים נתונים להשפעות זרות, ושימרו את המסורת ביתר אדיקות.

 

באמצע שנות ה- 60 של המאה ה- 19 היו בידי הרוסים כל השטח הכלול כיום בקזחסטן. [כדי להבחין בין הקזחים לקוזאקים שצליל שמותיהם ברוסית דומה, כינו הרוסים את הקזחים "קירגיזים" ולקירגיזים האמיתיים קראו "קארה קירגיזיים"].

העם הקזחי, שבעברו הלא רחוק היה עם נוודים, נאלץ לקבל בשנת  1740 את מבצר ורניי כמרכזו של השלטון הצארי ואת הגנרל קלפקובסקי כנציגו של אותו שלטון. תהליך הרוסיזציה התחיל מיד. עד שנת  1916 יושבו ברחבי קזחסטן כמיליון רוסים, בפקודת הצאר. קל לנחש כי האוכלוסייה הקזחית לא אהבה, בלשון המעטה, את התהליך. ההתנגדות הביאה לכמה מרידות. המרד הגדול ביותר פרץ ב-1916, בתגובה לצווי הגיוס שחילקו הרוסים. צורכי הרוסים בחיילים במלחמת העולם ה- Iגרמה להם להטיל צוו גיוס על כל הגברים בגיל 43-19. המרד שהונהג על ידי אמאנגלדי אימאנוב, דוכא באכזריות רבה והסתיים בטבח של אלפי קזחים ובריחתם של עשרות אלפים אחרים אל מעבר לגבול הסיני. בפרוץ המהפכה הבולשיביקית הקימו הלאומנים הקזחים ממשלה עצמאית בהנהגת עלי חאן בוקא, אולם בתום מלחמת האזרחים (1920) כבש הצבא האדום את קזחסטן. רוסיה החלה מיד בבניית מסילות ברזל שנועדו לקצר את המרחק בין מוסקבה והקולוניות החדשות. וכך, במגמה רוסית ברורה, הפך מבצר ורניי לאלמאטי – בירת קזחסטן. תחת המטר הקומוניסטי הואץ הפיתוח של קזחסטן ועמו התיישבות המונית של רוסים ואוקראינים. התיישבות זו לוותה טיהורים מקיפים ודיכוי "הלאומנים הבורגנים" הקזחים. כתוצאה מכך הפכו הקזחים למיעוט במולדתם.

 

 

קזחסטן, שהייתה בעבר אחת מרגלי העכביש הסובייטי, מצאה את עצמה, כמו שאר אחיותיה בברית שהתפרקה, כאיבר בלי ראש מכוון לאחר שבעים שנה תחת חסותה של רוסיה הגדולה, כשכל ענייני הכלכלה ומדיניות החוץ שלה נוהלו מהקרמלין, הפכה קזחסטן לגוף חסר יעילות ותנופה, שנאלץ לעבור תהליכים מואצים של הסתגלות למצב חדש.

ממשלת קזחסטן העבירה לידיה את הניהול בכל תחומי החיים, בעיקר בתחום הכלכלה, שהיו עד אז בידיים סלאביות (רוסיות ואוקראיניות). להבדיל ממדינות הברית האחרות, יש לקזחסטן, כמי שהייתה בעבר ספקית הנפט הגדולה ביותר של ברית-המועצות ואסם התבואה שלה, נתוני פתיחה טובים מאוד: אדמותיה פוריות ועשירות בנפט, בפחם ובנחושת.

אך המעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת-שוק אינו חלק: קזחסטן החלה בתהליך מואץ של הפרטת התעשייה והחקלאות הממשלתית, תהליך שגרם לירידה בתוצר הלאומי. שביתות, כמו אלה של הרופאים, המורים ופועלי החקלאות בפריפריה, שנבעו בין היתר בגלל אי תשלום שכר המתעכב במשך חודשים רבים בדרך מהבירה וההשבתה החלקית של בתי-הזיקוק לנפט, לא הועילו למצב. מלבד אלה נותרה קזחסטן עם סחורות באיכות ירודה שנרכשו קודם לכן כחלק משילובה בברית-המועצות, עם טכנולוגיה מיושנת וחוסר ידע כיצד להתמודד עם שווקים זרים.

ברית-המועצות ניצלה בקזחסטן לא רק את אוצרות הטבע, אלא גם את מרחביה העצומים לצורך ניסויים צבאיים ומדעיים. בטריטוריה הקזחית נמצאים לא מעט מתקנים ומפעלים צבאיים רוסיים, שרוסיה נמנעת כיום להפעילם, וכך מגבירה את האבטלה ואת התסכול. מרבית אתרי שיגור הלוויינים הגדולים והחשובים של ברית-המועצות נמצאו ברחבי קזחסטן.

 

סמיפלטינסק היה אחד משני אתרי הניסויים הגרעיניים התת-קרקעיים הגדולים ביותר בברית-המועצות. הידיעה שהופיעה בעיתונות ב-8.6.95 ודיווחה ש"צבא רוסיה שיגר לחלל את הלוויין הרוסי 'קוסמוס' מכן השיגור 'בייקונור' שבקזחסטן", מלמדת לא מעט על דריסת הרגל שיש לרוסים בקזחסטן גם כיום.

קצב התפתחותה הכלכלית של קזחסטן תלוי לא מעט ברצונה הטוב של רוסיה: רוסיה, שערבותיה בדרום גובלות בקזחסטן לאורך 6,000 ק"מ, מקיימת יחסי מסחר הדוקים עם 2,500 חברות קזחיות, ומשפיעה על תעשיית הנפט והפחם בקזחסטן; רובו של הנפט הקזחי מצוי במנגוסאל ובבאטראו, במערב המדינה, אך שני בתי-הזיקוק, שנבנו לפני כחמש-עשרה שנה מצויים בצפון-מזרח המדינה, בפבלודר ובצ'ימקנט, הרחק ממקום שאיבתו של הנפט. לכן הובל הנפט לבתי-הזיקוק דרך צינור הנפט הרוסי, שעבר מצפונה של רוסיה לדרומה דרך קזחסטן. כיום רוסיה לא מפעילה עוד את הצינור, ומאחר שלממשלת קזחסטן אין כסף להניח צינור נפט חדש, שני בתי-הזיקוק הגדולים מנצלים רק כ-25% מיכולתם.

 

תעשיית הפחם תלויה אף היא ברצונה הטוב של ממשלת רוסיה. רוסיה אמנם אינה יכולה להתקיים ללא הפחם הקזחי הנחוץ למפעליה, אך איכותו הירודה של הפחם, אינה מאפשרת לייצא אותו למדינות אחרות.

צפיפות האוכלוסייה בקזחסטן היא מהדלילות בעולם. המדינה משתרעת על שטח של 2,717,300 קמ"ר ומספר תושביה הוא כ-17 מיליון, כלומר כ-6 נפשות לכל קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 300 אנשים לכל קמ"ר). בשל כך התייחסה מוסקבה אל קזחסטן כאל אתר אשפה גדול לפסולת תעשייתית וגרעינית, והפכה את מרחביה העצומים למזבלה כלל סובייטית. המידע על הניצול המזיק הזה היה חסוי: התושבים לא ידעו על המתחולל בערבות מדינתם, והריחוק מהמערב מנע מן הנושא להדהד ברחבי העולם.

בדצמבר 1990 נפגעו כ-120,000 קזחים מגזים רעילים, שנפלטו בפיצוץ במפעל גרעיני באוסטקמנוגורסק. מזרח קזחסטן הוכרז אזור אסון. שלטונות קזחסטן הודיעו על המקרה רק כעבור שבועיים, כלומר, נעשה ניסיון להסתיר את העניין גם מהאזרחים עצמם, שעלולים היו להיפגע פיזית. הפיצוץ גרם לתסיסה לאומנית, כשהקזחים, כמו עמי הרפובליקה האחרים, טענו שהשלטונות במוסקבה מוכנים לסכן אותם למען פיתוח גרעיני סובייטי.

רק לאחרונה התגלה הנזק האקולוגי העצום, שנגרם לקזחסטן במשך עשרות שנים, כשהדברים אינם מסתכמים רק בלבלוך או בזיהום אוויר. הפסולת הרדיואקטיבית והכימית פגעה קשות באדם ובטבע: לאוכלוסייה הגרה סביב ימת אראל נולדים ילדים הסובלים מפגמים גנטיים, הגורמים להם לפיגור שכלי ולעיוותים גופניים, הקרקע במקום מניבה צמחים מוזרים ומעוותים, ויש אגמים, שמימיהם אינם ראויים אפילו להשקיה.

ערבותיה של קזחסטן קרצו לא רק לברית-המועצות אלא גם לסין הגובלת איתה במזרח; ב-15.5.95 פוצצו הסינים פצצת אטום בגבול עם קזחסטן. נור-סולטן נזרבייב, נשיא קזחסטן, אמנם מחה, אך מחאתו הצנועה נרשמה, ללא כל תגובה.

על-מנת לשפר את מצבה האקולוגי הגרוע פנתה ממשלת קזחסטן אל ארצות-הברית בבקשה לסיוע. ארצות-הברית התגייסה לעזרתה, והכינה תכנית לסיוע טכני, הכולל ייצור של ציוד בקרה למדידת זיהום מים ואוויר ואספקת ציוד סביבתי כמעט לכל הסקטורים התעשייתיים.

 

הסיוע האמריקני לקזחסטן לא מסתכם בכך. ב-7.10.94 החל מבצע להעברת כ-600 ק"ג אורניום מועשר מקזחסטן לארצות-הברית. האורניום, ששימש בעבר לייצור דלק מוצק לצי הגרעיני הסובייטי, ננטש על-ידי ברית-המועצות לאחר שהתפרקה, באזור העיר אוסטקמנוגורסק. החומר, יכול להספיק לייצור 36(!!) פצצות אטומיות ובארצות-הברית גבר החשש, שהוא עלול לעבור לידיים לא נכונות כמו אלה של אירן, למשל. ההעברה, שבוצעה לבקשתה של ממשלת קזחסטן ובהסכמתה של ברית-המועצות, הייתה אינטנסיבית מאוד, ובתוך שישה שבועות בלבד, הועבר כל החומר. ארצות-הברית שילמה לקזחסטן כמאה מיליון דולרים במזומן עבור האורניום, ואף הבטיחה לה סיוע נוסף.

 

 

קזחים רבים מיומנים בכלי נגינה מסורתיים. הכלי הקחזי המפורסם ביותר הוא ה-דומרה , מעיין קתרוס בעל שני מיתרים משמש בדרך כלל כדי ללוות זמר או כמה זמרים בשירתם. כלי פופולרי אחר הוא ה- kobyz, מעין כלי קשת  המונח על הברכיים, כמו כי המיתר של האוזבקים (שלהם ארבעה מיתרים). אחד הקומפוזיטורים הידועים היה Kurmangazy, שחי במאה ה-19. לאחר שהיה של כמה שנים במוסקבה היךה Gaziza Zhubanova לאשה המוסיקאית הראשונה בקזחסטן. ביצירותיה באים לידי ביטוי הפולקלור הקזחי וההיסטוריה של העם. זמרת ידועה בעידן הסובייטי היתה Roza Rymbaeva, שהיתה כוכבת טראנס סובייטית. 

מרביתה ההיסטוריה של העם הקזחי עברה בעל פה. העם הקזחי של היום הוא מיזוג של כמה שבטי נוודים. הם הצליחו לשמר את זכרם של כמה מהמטות המייסדים. מאד חשוב לקזחי לשמר את העץ הגניאולוגי של המשפחה, לפחות שבעה דורות אחורנית. המילה הקזחית היא " şejire, שהוראתה עץ, כמו "סג'רה" בערבית.

המסורת הקזחית מעודדת אקסוגמיה, מאפיין תרבותי הנובע מהקומאנים או הקיפצ'קים. אסור להינשא לאדם עמו יש קרוב משותף לפחות ששעה דורות אחורנית. זהו טאבו. בנישואים בין שבטיים, מצטרפים לשבט הגבר.

בקזחסטן המודרנית נושא השבטיות הולך ומיטשטש, בכול הנוגע לעסקים או לממשלה. אבל עדיין מקובל אתל קזחים כשהם פוגשים זה את זה. מרבית הקזחים עדיין שייכים לאחת משלוש ההורדות  (juzes)מדובר על ההורדה הגדולה, ההורדה הקטנה יותר וההורדה האמצעית. בכול הורדה יש קבוצות שבטיות (taypa),, שבטים (ruw) ומטות. המנהיגים היו מצאצאי ג'ינגיס ח'אן אך בנוסף להם היו כמה משפחות דתיות שלא היו שייכות להורדות, שנקראו Qozha/Khoja. הן היו צאצאים לסוחרים ערביים וקבוצות נוספות.

אבאי איברהים קוננבאיולי, ידוע גם בגרסה הרוסית של שמו – אבאי קוננבאייב  היה משורר, מלחין ופילוסוף קזחי ודמות חשובה בפיתוח הקזחית כשפה ספרותית.

אבאי נולד בצ'ינגיס-טאו (קראול המודרנית) כבנו של קוננבאי, אציל אמיד, ואשתו השנייה אולז'אן. מעמדו של אביו איפשר לילד ללמוד בבית ספר רוסי, אך רק לאחר שבילה זמן מה תחת השגחתו של מולא בבמדרסה מוסלמית.. בביה"ס נפגש אבאי לראשונה עם כתביהם של מיכאיל לרמונטוב ואלכסנדר פושקין.

תרומתו העיקרית של אבאי לתרבות הקזחית מרוכזת בשיריו שנבעו מתוך התרבות העממית המקומית והביעו חוש לאומי מפותח. עד אז הייתה השירה הקזחית מדוברת בעיקר ומהדהדת בקולות הנוודים בערבות קזחסטן. ברם, אירעו בימיו שינויים סוציו-פוליטיים וסוציו-כלכליים חשובים. עם העמקת ההשפעה הרוסית במדינה רבו האפשרויות החינוכיות וכמו כן החשיפה להשקפות עולם שונות מרוסיה, אסיה והמערב. אבאי קוננבאיולי התעמק בהיסטוריה התרבותית והפוליטית של אזורים אלו ובכך השפיעה שירתו על השקפת עולמם של קזחים מחונכים רבים. אבאי גם תרגם  את ספריהם של מחברים רוסיים ואירופאיים לקזחית, רבים מהם בפעם הראשונה.

איורים מודרניים של קוננבאיולי בדרך כלל מראים אותו מחזיק בדומברה, כלי הנגינה הלאומי של המדינה. הוא נחשב היום לאחד מגיבורי העם החשובים בתודעה הלאומית המחודשת.

ישנו ספר מאת מוכתר אואזוב הנחשב לביוגרפיה הרשמית של קוננבאיולי, ברם רבים טוענים שהמחבר, שפעל בתקופה הסובייטית, סילף עובדות על מנת לתאר את קוננבאיולי כמי שתעב את התרבות הקזחית המקורית ורצה להופכו לרוסית יותר

 

 

משאבים:

זוהי ארץ עשירה מאד במחצבים. החשובים שבהם הינם נחושת, פחם, ברזל, פוספאטים ומתכות שונות, בהן מנגן, ניקל, קובלט, ברום, כסף, זהב ועוד. הימות המלוחות מכילות מלחים תעשייתיים מגוונים. למדינה עתודות של מינרלים רבים ומתכות שונות. כ-%10 מתפוקת הפחם והברזל של ברה"מ לשעבר באו מקזחסטן. בג'זקזגן שבמרכז קזחסטן נמצאות עתודות הנחושת העיקריות של חבר העמים. נחושת מופקת גם בחופי ימת בלחש. 

למדינה גם פוטנציאל חקלאי גדול המצוי בערבות שלה שבהן מגדלים תבואה המשמשת לתצרוכת מקומית ולייצוא וגם צאן. בהרים בדרום מגדלים תפוחים ואגוזים.

 הסקטור התעשייתי של קזחסטן נשען על כריית מינרלים ועל בניית מכונות כמו טרקטורים, מכונות חקלאיות, ציוד ומכשירים לצורכי צבא. אוצרות הטבע של המדינה כוללים: נפט וגז טבעי, פחם, בריט, טונגסטן, כרומיט, אורניום, נחושת, עופרת, אבץ, מוליבדן, בריליום, טיטניום, זהב וברזל. היא אחת היצואניות הגדולות בעולם של נפט, גז טבעי ואלומיניום.

קזחסטן בעלת עתודות נפט גולמי (בעיקר בים הכספי). קזחסטן היתה, ספקית הנפט הגדולה ביותר של בריה"מ. בהתאם להערכות בשטח קזחסטן נמצאים כ-3% מעתודות הנפט העולמי. בהפקת נפט מעורבות מספר חברות מקומיות, חברות בינלאומיות גדולות מארצות הברית ואירופה אך גם חברות קטנות יחסית דוגמת קבוצת אסקום ממולדובה.

פרוק ברית המועצות והצניחה בדרישה למוצרים הכבדים שייצרה קזחסטן הביאו להתכווצות חדה בכלכלתה מאז 1991. ברפורמות שבין השנים 1995 לבין 1997 הפריטה הממשלה במהירות את מרבית נכסיה, שעברו לידיים פרטיות. בשנת 1996 נחתם חוזה להקמת צינור נפט משדה טנגיז שבמערב קזחסטן לים השחור, וכך הבטיחה הממשלה יצוא נפט קבוע לשנים הקרובות. כלכלת קזחסטן צנחה בשנת 1998 עקב ירידת מחירי הנפט והמשבר הכלכלי ברוסיה- "משבר הרובל".

 בשנת 1999 מחירי הנפט היו בעליה. בנוסף, פיחות במטבע ויבול חיטה מוצלח היטיבו עם המדינה. קצב הצמיחה הכלכלי מאז ועד 2008 היה גבוה יחסית. בסוף 2008, עם הירידה במחירי הנפט והסחורות והמשבר הכלכלי העולמי חלה ירידה בהיקף היצוא וירידה חדה יותר בהיקף התמורה לייצוא.

 בשנת 2010 נאמד היקף התוצר המקומי גולמי של כלכלת קזחסטן בכ-137 מיליארד דולר, כאשר התוצר במונחי כוח קנייה נאמד בכ-194 מיליארד דולר – בשנה זו צמחה הכלכלה בשיעור של 7% בהשוואה לשנת 2009. בין השנים 2000-2007 גדל התוצר של קזחסטן בשיעור שנתי ממוצע של כ-10%. יצוא הסחורות עלה בשיעור שנתי ממוצע של 23% כשבתוך ארבע שנים בלבד הכפיל את עצמו פי 2.5.

 

 

תעשיה:

התפתחות התעשייה בקזחסטן התחילה עם כינון השלטון הסובייטי והקמת מרכזי תעשייה קלה עיקר הפיתוח התעשייתי חל בתקופת מלחמת העולם השניה,  עת הועברו לקזחסטן מפעלי תעשייה רבים, בעיקר משטחים כבושים במערב המדינה. מרכזי התעשייה הכבדה של קזחסטן צמודים וקשורים להפקת מחצבים. הגדול שבהם הוא אזור קרגנדה, הנשען על כריית ברזל ופחם ועל עיבודם במפעלים מטלורגיים וכימיים. ברוב הערים הגדולות יש מפעלים לייצור מכונות ומזון. ענף תעשייתי חשוב הוא ייצור דשנים כימיים. 

חקלאות:

קרקעות מניבים יבולי ענק של חיטה, שבעבר נוצלו על ידי ברה"מ. לחבל הערבה הצפוני של קזחסטן, נודעה חשיבות רבה. היה זה אחד האזורים החשובים לגידול דגני בעל בברה"מ. באזור זה הוכשרו בשנים 1960-1952 כ-260 מיליון דונמים של אדמת בור (פרייקט "הקרקעות הבתולות") והוקמו מאות סובחוזים גדולים. באזור זה אקלים צחיח למחצה והוא נתון לפגעי בצורות קשות. החבלים במרכז ובדרום משמשים למרעה לצאן ולבקר. קזחסטן סיפקה % 20 מהצמר של ברה"מ. בקזחסטן מגדלים גם כבשי קרקול, גמלים וסוסים. בדרום-מזרח קזחסטן, בבקעות שלרגלי ההרים ובעמקי הנהרות נפוצה חקלאות שלחין (חיטה, כותנה, טבק, ירקות, סלק סוכר, עצי פרי). בעמק סיר-דריה מגדלים אורז. 

שרף ראשידוב, שליטה המושחת של המפלגה הקומוניסטית של קזחסטן, אשר שלט כשליט כל יכול,  נודע לשמצה בשל  עסקות הענק שביצע בשנות ה- 70וה- ,80ביבולי הכותנה של המדינה. שימוש נוסף נמצא לעתודות הקרקע הענקיות שלה, כשדה ניסויים צבאיים ומדעיים. כך למשל, מרבית אתרי שיגור הלווייניים הגדולים והחשובים של בריה"מ נמצאו ברחבי קזחסטן. סמפלטינסק היה אחד מבין שני אתרי הניסויים הגרעיניים (תת- קרקעיים) הגדולים בברה"מ. ב- 8 ביוני 1995, הופיעה ידיעה קטנה בעיתון: "צבא רוסיה שיגר לחלל את הלווין הרוסי 'קוסמוס', מכן השיגור 'בייקנור' שבקזחסטן". מהמידע הזה ניתן ללמוד לא מעט על האחיזה שיש לרוסים בקזחסטן עד עתה. 

 

 

מרחביה העצומים של קזחסטן שימשו את הרוסים גם כמזבלה כלל סובייטית. בהיותה ריקה מתושבים בחלקים נרחבים משטחה, היוותה עבור מוסקבה, אתר אשפה גדול לפסולת תעשייתית ופסולת גרעינית; מה גם שהיתה רחוקה מספיק מרוסיה ומעיני העולם. רק לאחרונה מתגלה  הנזק האקולוגי העצום שנגרם לקזחסטן במשך עשרות שנים והסתרת המידע מהעולם החופשי, כמו גם מתושבי המדינה. המושג "נזק אקולוגי" איננו מסתכם כאן בלכלוך או זיהום אוויר. לאוכלוסייה הגרה סביב ימת אוראל נולדים ילדים הסובלים מפיגור שכלי ומומים נוספים.

הקרקע מניבה יובלים מוזרים וישנם אגמים שמימיהם אינם ראויים אפילו להשקיה. סכנה אקולוגית ואנושית (ואולי גם פוליטית) מאיימת על קזחסטן מהמזרח.

ב-15 במאי 1994, פוצצו הסינים פצצת אטום בגבולה עם קזחסטן. נור שולטן נאזרבייב, נשיא קזחסטן, אמנם מחה, אך מחאתו הצנועה נרשמה, ללא כל תגובה. קצת קשה ללמוד מכלי התקשורת על בעיותיה העכשוויות של המדינה. אין כאן פתיחות תקשורתית ברמה מערבית. הדרך היחידה היא לשאול מקומיים שקנית את אמונם. יודעי דבר מספרים כי קזחסטן מתמודדת בשנים האחרונות עם בעיה חריפה של בריחת מוחות מהאוניברסיטאות המקומיות, מה שהוביל לירידה חדה ברמתן. כתוצאה מכך הממשלה מעודדת הקמת אוניברסיטאות פרטיות. בכל רחבי ברה"מ לשעבר, מדינה שחינוך חינם היה חרות על דגלה, יותר ויותר סטודנטים נאלצים לשלם עבור השכלה גבוהה. בשנים האחרונות קיימת בקזחסטן הגירה של תושבים ממוצא רוסי או אוקראיני, השבים לארץ מוצאם. בגל הגירה זה עוזבים מיטב אנשי המדע, האקדמיה, האמנויות והקצונה הגבוהה של הצבא. 

יחד עם תחושת הגאווה הלאומית מנשבת רוח אנטי-רוסית בקזחסטן. מסתבר כי הלאומנות, לעתים מוקצנת עד גזענות, מאפיינת מדינות רבות במרכז אסיה, וקזחסטן בכלל זה. כמו בארצות אחרות שהשתחררו מן הקולוניאליזם, המעבר איננו חלק. כך למשל, תעשיית הפחם שובתת כבר משנת  .1979 תשלומי השכר המגיעים מהבירה אל העובדים בפריפריה, מתערבבים משך חודשים רבים. עיכובים אלו הביאו למחאות ולהשבתה רבתי של מגזרים שלמים, כמו שביתת רופאים, מורים ופועלי חקלאות. בד בבד, כמו בייתר מדינות חבר העמים, מתקיים תהליך מואץ של הפרטת התעשייה והחקלאות הממשלתית.

 

 

מרבית הקזחים הם מוסלמים[3]. מרבית אוכלוסיית קזחסטן התאסלמה רק במחצית הראשונה של המאה ה- 14, שכן היתה מורכבת בעיקרה מנוודים אשר לא באו במגע עם מרכזי ההתיישבות, שתושביהם כבר היו מוסלמים זה מאות בשנים. כתוצאה ממיעוט הזמן ששלט האיסלם באזור, הוא לא היה לחלק אינטגרלי מהמסורת התרבותית של העם. עם השגת העצמאות נבנו בקזחסטן מסגדים כמו בייתר המדינות המוסלמיות, אך הלך הרוח נותר חילוני בעיקרו. זהו איסלאם מתון מאוד, בעיקר בכל הנוגע למעמד האשה ולסובלנות ופתיחות בכל הקשור לקיום מצוות אצל הזולת. זהו איננו איסלאם צרוף כמו זה המוכר בתורכיה או ארצות ערביות. זהו איסלם סינקרטיסטי, בו משמשים בערבוביה, גם שרידים פאגניים ושרידים ברורים של התרבות העתיקה של העמים הנודדים באסיה התיכונה ובקווקז. בשנים האחרונות, בצד הלאומיות ההולכת וגוברת, מתקיים תהליך מובהק של חזרה לדת. עד שנת  1972 היו ברחבי קזחסטן  25 מסגדים, ורובם היו בדרום המדינה: בצ'מקנט, קזילארדה וג'אמבול. החל משנת  1986 גדל מספר המסגדים שנבנו או נפתחו מחדש. בשנת  1989 הגיע מספר המסגדים ל- 300. ובשנת  1994ל- 500 מסגדים. המסגדים מוקמים במהירות. בלב אלמאטי הולכים ומוקמים מסגד ומדרסה גדולים הנבנים בכספים שהגיעו מטורקיה.

הממשל הקזחי לא מקציב אמנם כספים לצרכי דת, אך בשנה האחרונה השתתפה הצמרת הפוליטית של קזחסטן בכל הטקסים הדתיים ובתפילות יום שישי במסגדים. משנת 1986 קיבלו חגיגות הרמדאן אופי רשמי, והן קרויות "נאוריס", וכמו ביתר ארצות האסלאם, במהלך החג אין חופשה ממקום העבודה, אך כמעט כולם מבקרים במסגד ומקיימים את הצום כהלכתו, לפחות למראית-עין.

 

 

קזחסטן אינה סובלת מרדיקליזם איסלאמי, לפחות לא כמו באוזבקיסטן. לא פוגשים נשים לבושות ברעלות או כיסוי ראש ולא בשמלות שחורות, כפי שרואים למשל בכל פינה בטשקנט. לעומת זאת רואים לא מעט גברים חובשי "טוביטיאקה" קזחית עגולה ורקומה (הירוקה לצעירים, והשחורה למבוגרים), וגברים חובשי "קלפאק" – כובע הלבד הלבן, רחב השוליים והרקום בריקמה עדינה. ניהול חיי הדת נתון בידי המופתי של קזחסטן, רדבק אל-כאג'י נסמביי עולי, אשר התחנך במדרסה של בוכרה ובאוניברסיטה האיסלאמית של לוב. אין בקזחסטן אירגון איסלאמי איראני, אך בדרום המדינה קיימת השפעה של "האחים המוסלמים" האוזבקיים והטאג'יקיים. המימשל הקזחי אינו מקציב תקציבים לצרכי פולחן או דת. אך בשנה האחרונה נראתה הצמרת הפוליטית של קזחסטן לוקחת חלק בכל הטקסים הדתיים ובתפילות יום השישי במסגדים. נור שולטן נאזרבייב, נשיאה של קזחסטן, מעדיף לנהל מדיניות של עידוד מתון של הדת, בהיעדר אידאולוגיה אחרת בעקבות נפילתו של הקומוניזם. בשלוש השנים האחרונות קיבלו חגיגות הראמאדאן אופי רשמי. כמו בייתר ארצות האיסלם, בימי שישי אין חופשה ממקום העבודה, אך כמעט כולם מבקרים במסגד ומקיימים את הצום כהלכתו, לפחות למראית עין. נאזרבייב עצמו עלה לרגל למכה, אם כי לא בחודש החאג'. היחסים בין הנשיא נור שולטן נאזרבייב לבין המופתי, רדבק עולי, הם הדוקים ומלאי הבנה. על כך תלמד פעילותו של הנשיא ערב משאל העם שנועד להצביע על הארכת כהונתו עד לשנת  2001. ביום שישי, ה-  21באפריל, כשבוע לפני קיומו של משאל העם, ביקר הנשיא במסגד של אלמאטי, שכלי הקודש שלו קיבלו הכשרתם באוזבקיסטן. הוא שוחח עם מתפללי המסגד והמאמינים. בדרשת יום השישי תמך המופתי, רדבק עולי, ברעיון קיום משאל העם והלהיב את המאמינים להצביע בעד מהלכו של נאזרבייב, כמיטב המסורת המוסלמית הכורכת דת ופוליטיקה יחדיו.

שכנותיה האיסלאמיות של קזחסטן מחפשות דרכים לחדור ולהגביר השפעתן עליה: דתית, כלכלית ופוליטית. במיוחד מצליחה בכך טורקיה. היא עושה זאת על ידי יצוא סחורות ומזון לקזחסטן ובתקופת הממשלה המוסלמית שם, גם עסקה בבניה מסיבית של מלונות ומסגדים. כנראה שההשפעה הטורקית נוחה לנאזרבייב. היא עוזרת בהפחתת השפעתה של רוסיה על כלכלתה ותרבותה של קזחסטן. זוהי גם בחירה באיסלאם מתון, יחסית לאיסלאם הקנאי האיראני או הפקיסטאני, שיש לנאזרייב מה לחשוש מהם. 

 

 

על ההתנערות מרוסיה ומספיחי שלטונה, מלמדת החלפת שמות הרחובות משמות רוסיים, לשמות קחזיים מובהקים. קשה לקזחים לעקור את התרבות הרוסית מתוכם. השפה הרשמית במדינה היא קזחית, אך בכל מקום עדיין מדברים רוסית, ובטקסים רשמיים, נוהגים לנאום בשתי השפות. מאז ומתמיד היתה קזחסטן קשורה קשר הדוק לשכנותיה החזקות: רוסיה מצפון וממערב וסין ממזרח. מצב גיאו-פוליטי זה שיחק תפקיד מרכזי ומשמעותי במדיניותה של קזחסטן, החל מהיום שהפכה למדינה עצמאית, בדצמבר  1991. אורך הגבול עם רוסיה הוא בן  6,000 ק"מ. יש לרוסיה אינטרסים צבאיים, פוליטיים, כלכליים בקזחסטן. כלכלתה של קזחסטן וקצב התפתחותה תלויים לא מעט ברצונה ונכונותה הטובים של רוסיה. לאלפיים חמש מאות חברות קזחיות יש כיום יחסי מסחר הדוקים עם רוסיה. המצב בתעשיית הנפט הקזחית רק מחזק את הטענה הזו.

רובו של הנפט הקזחי מצוי באזורים מנגוסאל ובאטראו, במערב המדינה. לפני כחמש עשרה שנה ניבנו שני בתי זיקוק בצפון-מזרח המדינה, בפבלדר ובצ'ימקנט, קצה מרוחק ממקום שאיבתו של הנפט. הנפט הובל לבתי הזיקוק דרך צינור הנפט הרוסי בסיביר. רוסיה אינה מפעילה עוד את הצינור הסיבירי. התוצאה היא ששני בתי הזיקוק הגדולים מושבתים או עובדים רק בכ-% 25 מיכולתם. לממשלת קזחסטן אין כסף לבניית והנחת צינור נפט. תעשיית הפחם הקזחית תלויה ברצונה הטוב של ממשלת רוסיה. אומנם רוסיה אינה יכולה להתקיים ללא הפחם הקזחי, הנחוץ למפעליה, אך מאידך, איכותו הירודה של הפחם הקזחי, אינה מאפשרת לייצא אותו למדינות אחרות, כך שהתלות בייצוא הפחם היא הדדית. בטריטוריה הקזחית נמצאים לא מעט מתקנים ומפעלים צבאיים רוסיים. רוסיה נמנעת כיום מלהפעילם, דבר שמגביר את האבטלה ואת התסכול.

הקשר המרכז אסייתי ביחסיו של נור שולטן נאזרבייב, עם מדינות העולם האחרות, הוא נאלץ לקחת בחשבון את האינטרסים הרוסיים בקזחסטן ובאזור כולו. עם זאת, מכוון הנשיא מדיניות של התקרבות למדינות מזרח אסיה, לטווח רחוק יותר. בשנים 1994-1992 נחתמו מספר הסכמים בין קזחסטן, קירגיזיה ואוזבקיסטן, שמטרתם לחזק את כלכלתן של מדינות אלו להפחית את כוחה והשפעתה של רוסיה באזור. קזחסטן ואוזבקיסטן חיזקו את קשריהן במיוחד בתחומי התעשייה והחקלאות והן גם מצליחות להשתחרר אט אט מעינה הפקוחה של אמא רוסיה. הברית בין שלוש מדינות אלו איננה כלכלית או אסטרטגית בלבד. זוהי ברית המבוססת על אלף שנים של קשר תרבותי. עד המאה ה- 15, עמי קזחסטן, קירגיזיה ואוזבקיסטן היו למעשה עם אחד ובו מספר שבטים. איחוד זה, בין שלוש המדינות, נועד לפתור כמה בעיות: לחזק את המטבע המקומי ולהקים כוח צבאי משותף. זהו תהליך לא פשוט שבמהלכו צריך להחליף את הקצונה הגבוהה, שהיא ברובה רוסית, בקצונה מקומית. לצורך זה, הוקם בקזחסטן בית- ספר לקצינים, בו משתלמים גם צוערים מקירגיסטן ואוזבקיסטן. להבטחת מעבר חלק משלטון לשלטון, נחתם הסכם בין רוסיה לבין שלוש המדינות, בדבר פרישתם של הקצינים הרוסים מצבאותיהן וקליטתם בצבא רוסיה. ב- 14/4/95 נועדו בעיר צ'ימקנט שבקזחסטן, שלושת נשיאי מדינות אסיה התיכונה: נזרבייב (קזחסטן), קרימוב (אוזבקיסטן) ואקייב (קירגיסטן), במטרה להאיץ את תהליך האיחוד בין המדינות, ובלימת היוזמה הרוסית באזור. הם דנו גם במצב הקשה בגבול טאג'יקיסטן ואפגניסטן. הנשיאים בדקו כיצד יוכלו לתווך בין נציגי הצדדים הנלחמים שם ולסיים את המלחמה ביניהם. הוועידה התקיימה בצל האירועים הקשים שבצ'צ'ניה ונוכח סכנת התערבות צבאית רוסית באזור, דבר שיהווה איום כבד על עצמאותן של המדינות הללו. לנגד עיני הנשיאים עמדו ועדיין עומדים, אותם פלגים קיצוניים בפוליטיקה הרוסית הלוחצים על ההנהגה שם לשוב להיות מעצמה עולמית כמקודם. ב- 24/4/95 עשרה ימים אחר כך, נפגשו ראשי המנהיגים שוב והפעם בבישקק, בירת קירגיסטן. בפגישה זו כבר הוצגו הישגים: הוכנה תוכנית לאינטגרציה כלכלית עד שנת  ;2,000נחתמו הסכמים לתיאום עמדות ביחסים הבינלאומיים של שלש המדינות. כמו כן נחתמו יותר מעשרים פרוייקטים כלכליים משותפים לניצול מפעלים קיימים והרחבתם, והגדלת התפוקה והתוצרת החקלאית. לשם כך הוקמו חברות עסקיות בבעלות משותפת של שלוש המדינות. תשומת לב רבה הופנתה לגיוס השקעות מבחוץ, ההשקעות מיועדות להקמת תחנות חשמל הידרו-אלקטרו, הפקת גז באוזבקיסטן והפקת נפט בקזחסטן.

 

 

אף על פי שמקובל לחשוב שקזחסטן היא דמוקרטית יחסית לשאר מדינות מרכז אסיה, המצב בה רחוק מלהיות מושלם. הקהילה הבינלאומית וארגונים לא ממשלתיים מעלים האשמות על הפרת זכויות אדם מצד השלטון. התקשורת מוחזקת על ידי קרוביו של הנשיא, והם מגבילים זמן המרקע שניתן למתנגדיו.נורסולטן אבישולי נזרבייב נולד ב-6 ביולי 1940, בצ'מולגן, קזחסטן) הוא נשיא קזחסטן מאז 1990.

 

הוא נולד בעיר צ'מולגן שבמחוז אלמטי. בשנת 1957 הוא התחיל לעבוד בבית החרושת למתכת בעיר קרגנדה, ומספר שנים לאחר מכן החל את פעילותו הציבורית במפלגה הקומוניסטית. הוא התקדם בעבודתו במהירות, וב-1973 התמנה למזכיר מטה המפלגה בבית החרושת. ב-1977 עזב את בית החרושת לטובת תפקיד מזכיר ועדה מחוזית במפלגה של העיר קרגנדה. ב-1979 התמנה למזכיר ועדה מרכזית של המפלגה של קזחסטן, ב-1984 לראש ועד השרים של קזחסטן ומ-1989 עד 1991 מזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית של קזחסטן. בשנת 1990 נבחר לנשיאות קזחסטן לארבע שנים, אך האריך את כהונתו עד 1999. בשנת 1999 התקיימו בקזחסטן בחירות, שלדעת משקיפים בינלאומיים חופש הביטוי בהן היה מינימאלי, ובהן זכה נזרבייב ב-79% מהקולות. בדצמבר 2005 התקיימו בחירות נוספות, ובהן זכה נזרבייב בלמעלה מ-90% מהקולות.

בתקופת שלטונו העביר נזרבייב את עיר הבירה מאלמטי לאסטנה, והצליח לפתח את קזחסטן לכדי מעצמה כלכלית בינלאומית. גישתו לפיתוח קרובה לגישת סין – משיכת משקיעים זרים וקשרי מסחר עם מדינות אירופה, אך במקביל, דיכוי כל חופש דמוקרטי. בשנים האחרונות אף נרצחו שני מנהיגי אופוזיציה בולטים על רקע התנגדותם לנשיא. במישור הבינלאומי נזרבייב נושא את הלפיד של דו-קיום ודו-שיח בין כל הדתות, ומנסה לעזור בקונפליקטים בינלאומיים. בשנת 1998 הוענק לו עיטור אנדריי הקדוש – העיטור הגבוה ביותר ברוסיה.

 

ב-3 באפריל 2011 נבחר בפעם הרביעית לתפקיד הנשיא תוך קבלת 95.5% מקולות הבוחרים.

נזרבייב במשאל העם, שבדק את אפשרות הארכת כהונתו של הנשיא נזרבייב עד לשנת ,2001 השתתפו % 91.3 מבעלי זכות ההצבעה, כש- % 94.5 מתוך כלל המצביעים הביעו הסכמה להארכת כהונתו של נשיאם, נזרבייב. בחודש מרץ האחרון פיזר נזרבייב את הפרלמנט, ולא בפעם הראשונה. למעשה, נשיא קזחסטן פועל כיום ללא פרלמנט ובינתיים טרם נקבע מועד חדש לבחירתו או לכינוסו מחדש.

 

 

מעמד האשה אף הוא נושא המשתנה במהירות. באלמאטי ניתן לפגוש לא מעט נשים מצליחות, נאות ובעלות בטחון עצמי רב. במדינה פעילים שמונה ארגוני נשים, ביניהם ארגון מוסלמי בעל אופי דתי. (בראש אחד הארגונים היותר מוכרים, עומדת רוזה בגלנובה, אמנית ושחקנית מפורסמת). יש נשים הלוקחות חלק פעיל בחייה הפוליטיים והציבוריים של המדינה. יש נשים שהן חברות פרלמנט, מנהלות חברות ציבוריות ופרטיות, מנהלות מפעלי תעשייה (כמו מפעל הכותנה של אלמאטי). נשים רבות מועסקות במערכות הבריאות והחינוך, שהם מקצועות נשיים מסורתיים ובתעשיות הקלות, בעיקר מזון וטכסטיל. בממשלת קזחסטן משרתת שרה אחת, איטימובה ברגנים, שרת הנוער, התיירות והספורט. שרה אלפיסובנה נאזרבייבה, אשת הנשיא, מעורבת מאוד בחיים הציבוריים והתרבותיים של קזחסטן. היא עומדת בראש ארגון "בובק", שהוא ארגון התנדבותי למען הילד. בעבר שימשה כמפעילת עגורן ומנוף במפעל. אשת הנשיא משמשת דוגמה וחיקוי לרבות מנשות קזחסטן. הנשים הקזחיות מנסות להיות מעורבות יותר ויותר בחיים הפוליטיים של ארצן. דמות פופולרית מבין אלו היא גברת אלטנשאש ג'אגאנובה, סופרת בעלת שם בארצה, שבעבר היתה נציגה בפרלמנט הקזחי, שהחליטה בחודש ינואר האחרון, על הקמת מפלגת מרכז בראשותה. מפלגת "החייאת קזחסטן", התומכת במדיניותו של נזרבייב בכל השאלות העומדות על הפרק. עיתונאית מצליחה העובדת בעיתון היומי והפופולרי ביותר בקזחסטן, "קארוואן". דיברה על מעמד האשה הקזחית התחילה לדבר במונחים טכניים, כמו מספרן הגדל והולך של נשים האוחזות בהגה, אך מהר מאד הגיעה לנושא שעניין אותה יותר והוא ערכי מוסד המשפחה, התופס מקום מרכזי בתרבויות הרוסית והקזחית ובמיתוסים הלאומיים והספרותיים. למרות זאת, מעמדו של מוסד הנישואין הוא מעורער למדי. מעט מאוד אנשים בוחרים להינשא בטקס דתי. הטקס הוא אזרחי, נתפס משום מה כפחות מחייב, דבר המקל מאוד לפרק משפחה ולהקים אחרת. תופעה נפוצה נוספת היא אמהות חד-הוריות. הן טרודות מאד בפרנסת המשפחה ולא מוצאות את האנרגייה הדרושה כדי לקדם את עצמן בתחומים אחרים. הן מוכנות לעבוד בכל עבודה מזדמנת, כולל תגרנות בקרן הרחוב, במשך שעות ארוכות ובכל מזג-אויר. למרות החינוך הקומוניסטי והשוויון לכאורה, החברה הקחזית היא קודם כל חברה שמרנית ולמרות הדוגמאות של נשים בתפקידים בכירים, מעטות הנשים המגיעות לעמדות מפתח. יעברו לפחות שנות דור, עד שיבוא שינוי ממשי במעמד הנשים. מצב זה נכון, לא רק לגבי קזחסטן, אלא גם לגבי רוב מדינות ברה"מ לשעבר. 

 

מאז נפתחה שגרירות  ישראל בקזחסטן ב-1993, הקשרים בין שתי המדינות מתהדקים והולכים. באלמאטי יושבים נציגים של חברת "מרחב", חברת אייזנברג, חברת "דבל-קונטקט" ו"מוטורולה-ישראל". פעילות חקלאית מתנהלת על ידי משרד החוץ הישראלי באמצעות "משב", בעיקר בתחום הרפתנות. בקיוסקים המקומיים באלמאטי ובכמה חנויות מובחרות למוצרי מזון בערים אחרות ניתן לקנות מוצרים ישראליים ממיצים, מים מינרליים, קפה, שוקולד, מוצרי ניקוי והיגיינה ועד לדגני בוקר. הכל מתוצרת כחול לבן. סרגיי טרשינקו, ראש ממשלתה הקודם של קזחסטן, כבר ביקר בישראל, ובחודש מרץ 1995 ביקר בארץ קיקלבייב, דובר הפרלמנט הקזחי. מנכ"ל משרד הביטחון הישראלי לשעבר, מר דוד עברי, עמד בראש משלחת של משרדו שהגיעה לשיחות גישוש בקזחסטן. אנשי עסקים מחפשים להשקיע במדינה זו. משרדי ממשלת ישראל מעורבים אף הם בפרוייקטים שונים, כמו מתן יעוץ של המשרד לאיכות הסביבה, בנושא איכות המים בקזחסטן. 

 

ככל הנראה, ישבו יהודים בקזחסטן כבר במאות ה- 4  וה- 5 וסחרו ב"דרך המשי" בין אירופה לסין. מרבית היהודים הגיעו לקזחסטן בשנות ה- 60 של המאה ה-,19  בעיצומו של תהליך ההשתלטות של רוסיה באזור. יהודים נוספים המשיכו להגיע לאזור בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה הנוכחית, כחלק מההגירה הרוסית הכללית, כדי לעזור בפיתוחה של התעשייה, החקלאות, הרפואה והחינוך. במלחמת העולם הII-  הגיע גל הגירה נוסף, גדול מקודמיו, של יהודים שחיו במערב ברה"מ ונמלטו מפחד הגרמנים. בתקופת שלטונו של סטאלין, בשיא רדיפת היהודים ברוסיה, הגיע גל נוסף של יהודים מרוסיה, אוקראינה ובילורוסיה, מרביתם משכבת האנטלגנציה, שנמלטו מנגישותיו. גל האחרון של הגירת יהודים לקזחסטן, הפעם בעל אופי שונה, הגיע בזמן שלטונו של חורשצ'וב בתחילת 1954, כשהחלה מדיניות הפרחת אדמות השממה שבצפון המדינה ויהודים רבים החלו לעסוק בחקלאות, לראשונה בחייהם. בכל קזחסטן קיימים שני בתי כנסת בלבד, שהם למעשה בתי מגורים צמודי קרקע, האחד באלמאטי והשני בצ'ימקנט. בטורקימניסטן השכנה  פועלים בתי תפילה בתוך בתים פרטיים. היהודים, שמרביתם הגיעו כפליטים, ניסו בעשרות השנים שחלפו, להיבלע ולהיטמע בחברה הקזחית. מיקי לוין,  מי שהיה קונסול ישראל בקזחסטן, הסביר בשעתו, כי עד שהחלה פעילות רשמית של ממשלת ישראל בקזחסטן, "הקשר בין היהודים והיהדות שאף לכלום". שיעור נישואיי התערובת הגיע כמעט למאה אחוז. אך כפי שקרה באיסלאם ובנצרות, החזרה לשורשים ולמקורות היהודיים החלה עם התפרקות ברה"מ, יחד  עם עליית גל  הלאומיות ששטף את כל מדינות חבר העמים ושיאו בעצמאות קזחסטן. ההתעוררות היהודית המשמעותית החלה בעקבות  פעילויות תרבותיות יזומות שנעשו ברחבי קזחסטן, מרביתן בחסות משרד החוץ הישראלי. גורמים נוספים שהניעו את היהודים לנסות את מזלם במקום אחר הם ההרעה במצב הכלכלי והמדיניות הממשלתית  שבכל הנוגע לאיוש משרות בכירות, נתנה עדיפות ברורה לקזחים וחייבה כל מועמד להיבחן בידיעת השפה הקזחית. כל אלה סיבות טובות הדוחפות את היהודים להגר, לצאת לישראל. אין נתונים מעודכנים לגבי  מספר היהודים החיים ברחבי המדינה. הקשר עם הקהילות איננו פשוט, כי היהודים מפוזרים בכל רחבי קזחסטן, בקהילות קטנות המונות עד אלף נפשות. הנתון האחרון הוא משנת  1989ועומד על  ,18,492 מרביתם ממוצא רוסי או אוקראיני. אלה יהודים שהיו רשומים בדרכונם כיהודים. מיקי לוין, הדגיש כי יהודים רבים הסוו את יהדותם ורשמו עצמם בדרכוניהם כרוסים, אוקראינים או כבעלי לאומים אחרים. אין לו כל ספק, כי המספרים הרשמיים אינם משקפים את התמונה האמיתית וכי מספר היהודים בעלי זכות עליה לארץ הוא גדול הרבה יותר. גרף העלייה  בשנים האחרונות הוא בקו עליה מתון. ב-1992 עלו בין חמישים למאה יהודים לחודש, וב-1995 מספר העולים בחודש מגיע למאתיים וחמישים בערך. להערכתו, חיים כיום בקזחסטן כשלושים אלף בעלי זכות עליה לישראל, כולל בני זוג לא יהודיים. בשנתיים האחרונות, מאז החלו לפעול שגרירות ישראל בקזחסטן, לשכת הקשר ('נתיב'), והסוכנות היהודית חלה עליה משמעותית בפעילות הקהילתית היהודית והפעילות התרבותית הישראלית, דבר שהגביר את המודעות היהודית ואפילו הציונית  בקרב האוכלוסייה היהודית. עד 1992 היו רשומים בכל קזחסטן שני ארגוני תרבות יהודיים בלבד. כיום רשומים  קרוב לעשרים ארגונים יהודיים פעילים. באלמאטי יש בית-ספר יהודי יומי דתי וברחבי המדינה כולה פועלים חמישה עשר בתי-ספר יהודיים, המלמדים יהדות ועברית בימי א' ובהם כאלף תלמידים. במרבית האזורים בקזחסטן נפתחו אולפני עברית, וברחבי המדינה פועלים ארגונים נוספים כגון חב"ד. מספר רב של יהודים חברים במועצה הרב-לאומית של קזחסטן. הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה. בכל הערים המרכזיות חוגגים בקהילות היהודיות  את  חגי ישראל וכמעט בכולן פועלים יועצי עלייה מקומיים. ברחבי קזחסטן עובדים כחמישים שליחים ישראליים, דבר המעיד על רצונם של היהודים להיות מעורבים יותר ויותר בחיי התרבות היהודיים והישראליים. הנציגים מישראל מחדשים את המסורת היהודית על ידי עריכת טקסים ואירועים כגון ליל הסדר. טקס יום השואה נערך באולם של בית המדען באלמאטי, אולם מכובד למראה, ובו כשבע מאות מקומות ישיבה. הטקס כלל תפילת 'יזכור', הדלקת ששה נרות לזכר הנספים, קריאת שירים וקונצרט של יצירות קלאסיות. יום העצמאות של ישראל נחגג בקזחסטן על פני מספר ימים. הטקס הרשמי היה קבלת פנים שנערכה בבית האירוח הנשיאותי הרשמי, על ידי מר בנץ כרמל, שגריר ישראל בקזחסטן. האירוע נערך באולם מפואר ומסוגנן, במיטב הטעם הרוסי. בכניסה לאולם הוצגה תערוכת מרתקת של ציורי ילדים יהודיים מרחבי קזחסטן שנושאה, "שלושת אלפים שנה לירושלים". לקבלת הפנים הגיעה כל צמרת השלטון הקזחי, בראשם שר החוץ הקזחי, שגרירי המדינות, נציגי הקהילה היהודית, נציגי חברות זרות, מנהלי חברות ומשרדי ממשלה. השולחנות היו עמוסי כל טוב והאווירה היתה מרגשת ומכובדת. האירוע המרגש מכולם היה ביקורה של להקת צה"ל ב- 9במאי (יום הניצחון על הנאצים), באולם הקונצרטים המרכזי של אלמאטי. לקונצרט הגיעו שלושת אלפים אורחים מהקהילות היהודיות ברחבי קזחסטן.