קומדיה דל ארטה

קומדיה דל ארטה היא אומנות הבמה המפורסמת ביותר באיטליה, למעט האופרה. היא  חשובה כדי  להבין  את רוחה של איטליה בתקופת הרנסנס והיא חלק בלתי נפרד מטיול לאיטליה. כמו כן, יש לה קשר ברור לקרנבל בוונציה ודמויותיה משוטטים מחופשים ברחובות העיר בתקופת הקרנבל.

ראו באתר זה: ונציה – עיר וקרנבל

הקומדיה דל'ארטה (איטלקית: Commedia dell'arte) היא סוג של קומדיה שהייתה נפוצה באיטליה בתקופת הרנסנאס במאות ה-16 וה-17, והייתה מבוססת על האטלן הרומאי [[האטלן היה סוג של קומדיה, שבה היו ארבע מסכות אופי מָקוּס, בּוּקוֹ, פָּפּוּס ומַנְדּוּקוֹס (או דוֹסֵנוּס)[1]. באטלן היה הקהל נותן סיטואציה למחזה, והשחקנים היו מאלתרים את העלילה בהתאם לסיטואציה ובהתאם לאופי הדמויות].

רקע

במרוצת המאות ה-15 וה-16 ניתקה עצמה איטליה ממסורת התיאטרון הדרמה של ימי הביניים, שנחשבה חסרת צורה ומיושנת. שינויים אלה הביאו בעקבותיהם  את בימת קשת הפרוסקניון [במה שהיא מעיין מסגרת תמונה והיא תוצאה של איחוד המחקר הארכיטקטוני של ויטרוביוס ושל העניין הרב שגילו באותה תקופה ביצירת פרספקטיבה], תפאורת הפרספקטיבה, תפישות חדשות ששלטו בתיאטרון עד המאה ה-20. מרבית החידושים המשמעותיים מקורם באיטליה, אך הם שוכללו בצרפת, אשר נעשתה בסוף המאה ה-17, המנהיגה התרבותית של מערב אירופה. בתקופת הרנסנס התרחב העניין בלימודים קלאסיים, בעיקר ברומי, משום שהלטינית היתה שפתם של המשכילים. העניין בלימודים קלאסיים התרחב וכלל עד מהרה גם מחזות. בעיקר מפרי עטם של פלאוטוס (Titus Maccius Plautus), טרנטיוס וסנקה ((Lucius Annaeus Seneca. לאחר 1453 ונפילת קונסטנטינופול, ברחו רבים ממלומדיה למערב, כמו גם כתבי יד יקרי ערך וכך הכירו את הדרמה היוונית. זמן קצר מכן, הגיעה לאיטליה מכונת הדפוס אשר הומצאה זה מכבר (שנת 1465), דבר שאפשר פרסום של טקסטים שעד אז היו נחלתם של מעטים בלבד. ההתעניינות בדרמה הקלאסית עוררה עד מהירה אתה שאיפה לראות את היצירות הללו על הבמה. ובשנת ה-70 החלו להפיק מחזות אלו בחצרות המלוכה ובאקדמיות. הקומדיה האיטלקית הראשונה היתה הארגז La Cassaria, מאת לודוביקו אריוסטו Ludovico Ariosto) 1533-1474). במחזה זה השתמש אריוסטו במבנה העלילה הרומית החביב על הצופים, על רקע תפאורה איטלקית אותנטית.

התפתחות הקומדיה דל ארטה

לצד הדרמה של חצר המלכות והאקדמיה צמח סוג אחר, שונה מאד, ה"קומדיה של ארטה". שגיאה נפוצה היא לתרגם את השם כ"קומדיית אמנות", משום המילה האיטלקית arte אינה מקבילה למילה האנגלית art – אמנות, אלא למילה האנגלית artisanship – אֻמנות. בעוד שלמעשה, פירוש המילה arte באיטלקית של ימי-הביניים ושל הרנסנאס הוא "עיסוק" או "מלאכה", כלומר, הקומיצ'י דל'ארטה היו שחקנים מקצועיים, שעסקו בקומדיה לפרנסתם, והכינוי נועד להבחין בינם לבין שחקנים חובבים, שהיו בני מעמד גבוה ולא עשו זאת למחייתם. האחרונים הציגו את ה-Erudita, או "הדרמה המלומדת". הקומדיה של ארטה היתה מבוססת על שימוש במסכות ועל אלתור (אמפרוביזציה) ולכן נודעה גם בשמות אחרים: "קומדיה מאולתרת", קומדיה של מסכות", ו"קומדיה בסגנון איטלקי". למרות היותה ייחודית היא היתה תלויה בתקופתה ופירשה בסגנונה היא את הנושאים שהיו מקובלים בזמנה בדרמה של מערב אירופה ובמסורת הפארסה[2] והקומדיה בפרט. על רקע מסורת הקומדיה ובמיוחד על רקע ההצגות הקומיות העממיות במשך דורות רבים, נוצרו התנאים להופעה של שחקנים-מחזאים שתרמו לעיצוב תיאטרון ריאליסטי- דיאלקטי, שדמויותיו הן דמויות קלאסיות של זקנים ומשרתים, למדנים ופרזיטים, מתרברבים ונאהבים שאכלסו בדרך כלל את הקומדיות היווני והרומית. כמובן שללהקות ולאגודות שונות של חבבי הבידור הבימתי ברחבי איטליה היה תפקיד מכריע בהתהוותה של הקומדיה דל ארטה.

הקומדיה דל ארטה הועלתה בפני כול סוגי הקהל ויצרה ז'אנר עממי טוהר. שחקניה הרגישו בנוח הן בירידים ובשוק והן בחצרות המלוכה. לאחר שהחלו לקום באיטליה במאה ה-17 תיאטראות ציבוריים, השתמשו הלהקות בתיאטראות בעלי קשת הפרוסקניון  ונכתבו מחזות חדשים, שניצלו את אפשרויות התפאורה החדשות והפעלולים המיוחדים. בצד האיטלקית הרשמית, השתמשו השחקנים בניבים שונים.

נשתמרו כאלף סצנריו של קומדיה דל ארטה, אך מכיוון שהם מכילים רק את ראשי הפרקים של העלילה, קשה לקבל תמונה ברורה של התכונות האמתיות של הקומדיה של ארטה, אף כי כולה עדויות מצביעות על רמתם הגבוהה של השחקנים. הם אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הנודע שבשחקנים הללו היה אנג'לו באולוקו Beoloco)), שכונה "רוצאנטה" Ruzante)), שחי בשנים 1542-1502. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה. שחקני הקומדיה דל ארטה התארגנו בלהקות והיו קשורים במעיין חוזה שיופי. אם כי היו מהם שעברו מלהקה אחת ללהקה מתחרה.

השחקן הוא לב ליבה של הקומדיה דל ארטה והגורם החיוני ביותר בה. הטקסט היה "סצנריו" – תמצית העלילה למחזה, שהתוותה את קוויה הכלליים של העלילה העיקרית ואת תוצאותיה. שדרה עלילתית המורכבת מתיאור תמונות  מתומצת. בכל תמונה רשומים  שמות המשתתפים ועניינה העלילתי והתיאטרוני של הסצנה. כל השאר נעשה באלתורם של השחקנים.

השחקנים אלתרו את הדיאלוג ופיתחו את ההסתבכויות שהתרחשו במחזה, בהתאם לאילוצים שהסיטואציה מכתיבה. כל אחד מהם נדרש לאלתר ולהשיב לאלתורי חבריו, לשלוט ברזי הבימה ולאגור בזיכרונו מונולוגים, שירים, סיפורים מצחיקים, משחקי מילים ותחבולות לשוניות, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל. בכול המחזות של הלהקה הופיעה סדרת דמויות ואותו שחקן גילם תמיד את אותו התפקיד: הדמויות נחלקו לשלוש קטגוריות: נאהבים, בעלי מקצוע ומשרתים. השחקנים שגילמו את תפקידי הנאהבים לא לבשו מסיכות ובדרך כלל היו שחקנים נאי מראה ובעלי אופי חביב. הם לבשו בגדים אופנתיים ודיברו בשפה אלגנטית ופיוטית. בדרך כלל, בכול עלילה, הופיע זוג נאהבים אחד, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. לעתים הופיע גם זוג נוסף. הנושא בדרך כלל היה אהבה. הזקנים עומדים למכשול בפני הצעירים, והמשרתים עומדים לצד הצעירים. הנאהבים בדרך כלל לא היו לב העניין, אולם העלילה סבבה סביב המכשולים שמנעו מהם להינשא.

הקומדיה דל ארטה משתמשת לעתים בתחבולות ואמצעיים קומיים, הנהוגים בקומדיה:

1. שימוש במילים נרדפות להבעת דבר מסוים.

2. פתגמים המבטאים סיטואציה מבדחת ויש בהם מחריפות הניסוח. הפתגמים משתנים לטובת הטקסט במחזה, ולא מובנים ללא המחזה.

3. שימוש במילים הנגזרות משורש אחד במשפט אחד.

4. קטלוגיזציה- צירוף גרוטסקי (מגוחך) של חפצים ומנייתם (ספירתם).

5. דיאלוג הד- דיאלוג שמתבסס על משפטים שסופם חוזר על עצמו.

6. ניבולי פה וקללות.

7. האבסורד והבלתי מקובל.

8. אי הבנה ואי ידיעה כמו בברית מדומה (כששניים מדברים וחושבים שהם מדברים על אותו הנושא אך בעצם כל אחד מדבר על דבר שונה).

9. דבר במקום דבר- כשדמות במחזה מדברת על A והקורא חושב שמדבר על B.

למרות כל מאפייניה המקצועיים והסגנוניים, הקומדיה דל ארטה היא בראש ובראשונה  קומדיה חברתית. הייתה זו מסגרת תרבותית בה התאפשר לפשוטי העם ללעוג למעמדות הגבוהים.

היסטוריונים איטלקיים של הקומדיה , כגון Roberto Tessari, Ferdinando Taviani, Luciano Pinto, מאמינים שתפקידה של הקומדיה של ארטה הוא בעיקר ביקורת חברתית ופוליטית. היה זה ניצוץ שהצית את אש המחזאות הביקורתית באותה תקופה והשפיע רבות על מחזאים כמו מקיאוולי ומולייר.

צילום: מיכל יחזקאל

הקומדיה עוסקת בטיפוסים תיאטרליים קבועים. כל שחקן בכיר קיבל תפקיד של אחד הטיפוסים ושיחק אותו כל חייו. הטיפוסים השכיחים ביותר היו שלושה בעלי מקצוע:

א.     פנטלונה – סוחר קשיש, קמצן ולעתים קרובות אביה של אחת הנשים הצעירות או מחזרה. (Pantalone). מקורו מוונציה. פירוש המילה פנטלונה באיטלקית: מכנסיים, כי במכנסיו נמצאים הכסף והתאווה. הוא גלגול של דמות הפאפוס היווני הקלאסי. אופי: זקן (בדרך כלל גם מכופף), כילי, חשדן, אך כמה שלא ידאג – תמיד מרמים אותו, לעתים הוא אלמן, אך אם הוא נשוי, אז אשתו תבגוד בו.

עיצוב: מסכה בעלת אף ארוך מאוד, נעליים ארוכים צהובים, חולצה ארוכה אדומה, מכנסיים אדומים הדוקים, מעיל שחור, זקן מחודד וארנק חיצוני בולט ותפוח.

ב.     דוטורה (Dotore) – פרקליט דקדקן, מזדקן ופטפטן. לעתים קרובות הוא אביו של אחד הגברים הצעירים, או מחזרה של אחת הנשים הצעירות.

ג.      הקפיטנו (במקור: Il Capitano) -הוא אחד מדמויות האדונים של הקומדיה דל'ארטה. מקור הדמות בעת העתיקה, לדוגמה "החייל הרברבן" מאת פלאוטוס (TitusMaccius Plautus). הקפיטנו רברבן, שחצן, מתפאר בגבורתו, חייל לשעבר, אך פחדן גדול. הוא גנדרן, ובאיטליה הוא בדרך כלל ספרדי או צרפתי, כלומר: לא מכאן. לפעמים הוא אכזר. הוא נושא חרב או פגיון, בדרך כלל בתוך נדן ארוך, המסכה שלו חומה או שחורה, עם אף גדול ומחודד. הבגד הדוק, עם פסים, או בצבע אחד.

לכול אחת מהדמויות הללו היו מסיכה ותלבושת משלה, אותה לבשה בכול המחזות.

התפקידים הקומיים העיקריים היו תפקידי המשרתים, או ה"זני" (Zanni), אשר אינם בוחלים באף תחבולה כדי לסייע לנאהבים או לבעלי המקצוע, או כדי לסכל את תכניותיהם. היו בהם חכמים וטיפשים, דיכאוניים או עליזים. גם לכול אחד מהם היו מסיכה, תלבושת ואפיון קבוע.  המפורסמים מבין הזני היו פולצ'ינלה (Punchinela) ) הערמומי[3], בריגלה (Brigela) הנבל וסרקמוש (Sracamush) ופדרולינו (Pedrolino)  התמים שקל לרמות אותו. כמו כן הופיעו דמויות של משרתות, שבדרך כלל ניהלו פרשיות אהבים עם המשרתים. את תפקידי הנשים, תמיד מלאו נשים.

המפורסם מבין ה"זני" היה ארלקינו (באיטלקית Arlecchino, בצרפתית harlequin), הוא גמיש ועליז. הוא אומנם גס, אך חכם ושנון. הוא לרוב רעב וצמא. בדרך כלל הוא חושק בקולומבינה (Columbine), אך יכול גם לרצות מישהי אחרת. הוא בעל יכולת אקרובטיות בולטות. הוא לא טוב ולא רע, אלא ביניהם. התיעוד הראשון של הופעתו על הבמה הוא משנת 1262 במחזה "Jeu de la Feuillière" מאת אדם דה לה האל. דנטה אליגיארי מציין בשיר ה-21 של האינפרנו של "הקומדיה האלוהית" שדון בשם "אליקינו"[4]. התלבושת האופיינית של ארלקינו נוצרה מאוחר יותר: מעוינים בשני צבעים מתחלפים, שחור ואדום בדרך כלל. הכובע יכול להשתנות. התלבושת מצביעה על ההתפתחות המאוחרת יותר, אך מזכירה גם משהו שדוני, שטני, מה שמחזק את התאוריה על מקור זה של הדמות Hellecchino הוא שטן קטן באיטלקית.

דמות פופולרית אחרת היא פְּיירוֹ (Pierrot) – הליצן העצוב, הוא דמות גברית המתבססת על סטריאוטיפ, ואשר מקורותיה נטועים בעיקר בפנטומימה ובקומדיה דל'ארטה, ובהרכבים של שחקנים איטלקים שהופיעו ברחובות פריז בסוף המאה ה-17. דמותו של פיירו היא של ליצן עצוב, המשתוקק לאהבה של אהובתו קולומבינה, אולם היא בסופו של דבר שוברת את ליבו ועוזבת אותו למען ארלקינו.

פיירו מופיע ללא מסיכה כשפניו צבועות בלבן. הוא לבוש בחולצה לבנה רפויה וכפתורים גדולים. ניתן גם לראותו לובש מעין כיפה שחורה, כזאת שנועדה בעיקר לאפיין את התמימות שבו. פיארו זה אינו רשע, אלא מעורר רחמים, ומתאים לתפקידי מאהבים. הוא תמים ומלנכולי ולעיתים גם אילם[5]. (כבר אצל מולייר אפשר למצוא ב"דון ז'ואן" את פיירו).

יש המייחסים את ראשיתה של הקומדיה דל'ארטה לקרנבל בוונציה, עוד לפני 1570, שבו יצר המחזאי והסופר אַנְדְרֵאָה קַלְמוֹ את הדמות אִיל מגניפיקט (באיטלקית 'המפואר' 'המהולל' או 'הנדיב'), שקדמה לקשיש פַּנְטָלוֹן.  לדוגמה,  ב-Flaminio Scalascenari (כלומר במערכונים/המחזות של הקומדיה דל'ארטה) במאה ה-17 איל מגניפיקו היה קיים והיה אפשר להחליף אותו בפנטלון. דמויותיו של קלמו (ובהן הקפטן הספרדי והדוקטור) היו ללא מסכות, אך לא ידוע מתי התחילו הדמויות להניח מסכות. לעומת זאת הקשר לקרנבל (התקופה שבין חג ההתגלות ויום רביעי של האפר) מלמד שהנחת מסכה הייתה מוסכמה שאותה יישמו בשלב מסוים בקרנבל. מוקדי המסורת בצפון איטליה הם: מנטובה, פירנצה וונציה – ערים שבהן התושבים היו בחסותם של דוכסים שונים. בד בבד בדרום  איטליה התפתחה המסורת הנפוליטנית ובה התבלטה הדמות הבימתית פונצ'ינלה, שמאז ומעולם נקשרה בעיר נפולי.

הטיפוסים, כמו המסכות התקיימו שנים רבות. ככל שהשחקנים היו מוכשרים יותר, הם הפיחו בהם חיים והעשירו את ישותם הבימתית. עדות מפורטת לארגון ההצגות נשתמרה בחיבורו של אנדראה פרוצ'י Perrucci) ): "על אמנות ההצגה המתוכננת והמאולתרת".

מבנה הסיפור לעתים תכופות היה כדלקמן: ישנו זוג אוהבים הרוצה לממש את אהבתו, אך קיים לכך מחסום בדמותו של האב של אחד מבני הזוג, או בדמותה של כל דמות חזקה אחרת. האוהבים ינסו להתגבר על המחסום בעזרת תחבולות שאותן מבצעים המשרתים ארלקינו או קולומבינה, או האם של אחד מבני הזוג (גם אם האם היא שמבצעת את התחבולות, יעורבו אף המשרתים בתכנונן). הדמות המרושעת תאיים על מבצעי התחבולות ותצדד בדמות החוסמת. הסיפור ייגמר כשאותו המחסום יישבר, כלומר, כאשר הדמות החוסמת תיכנע או תצא מהתמונה, כשהדמות המרושעת תקבל את עונשה וכששני האוהבים יוכלו לממש את אהבתם.

אף על פי שכול מחזה היה מאולתר, פיתחו השחקנים עם הזמן סידרת נאומים קומיים מצוחצחים ואמצעי עזר אחרים, כדי לשמור על תשומת לבם של הצופים. לכול להקה היו מספר "לצ'י" Lazzi)), כלומר, בדיחות או אפיזודות קומיות מוכרות, או אפילו מערכונים קצרים ומשעשעים, אשר הוכנסו להצגה כאשר התאימו לעלילה או כאשר פחתה תשומת לבם של הצופים. המסכות בקומדיה דל'ארטה היו שונות מן המסכות שבהן השתמשו בתיאטרון ביוון העתיקה: בעוד שהמסכות שבהן השתמשו ביוון, כיסו את כל פני השחקן, בקומדיה דל'ארטה השתמשו בחצאי מסיכות, שכיסו רק את אפו ואת חלק מלחייו של השחקן. במסכות אלו  נוקבו חורים לעיניים, ואזור פיו של השחקן נשאר לא מכוסה. שינוי זה תרם לשיפור הדיקציה של השחקן. יתרון נוסף לחלקיותן של המסכות בקומדיה דל'ארטה, היה ה'נייטרליות' שלהן: המסכות לא ייצגו מצב רוח מוגדר ונתנו לשחקן חירות מסוימת 'לעבוד' על הדמות כראות עיניו.

בקומדיה דל-ארטה, היו הבגדים בהירי גוון ועליזים וכך נשארו לכל אורך הדרך. כשרוצה המחזאי להצביע על דמות מדמויות המחזה שאינה שייכת לעולם הקומדיה, מלביש אותה בצבע מנוגד.

הקומדיה של ארטה החלה להתבלט זמן קצר אחרי 1550 ובמהירה הפכה פופולרית בכול רחבי איטליה. לפני תום המאה כבר הציגו להקות נודדות בצרפת ובמקומות נוספים. במאה ה-17 כבר היתה נפוצה בכול רחבי אירופה.

הקומדיה דל ארטה נחקקה על דפי ההיסטוריה, בזכות שחקניה הדגולים  ובזכות מסכות האבטיפוס שלה.  השחקנים  פיתחו את המשחק לרמה של מקצוענות ווירטואוזיות, הם התהדרו ביכולות מפותחות במשחק פיסי, במשחק עם מסכה, אימפרוביזציה, ליצנות, פנטומימה, אקרובטיקה, שירה ונגינה. הלהקות שמרו בתוכן סודות מקצוע שעברו מדור לדור ויצרו סגנון משחק ושפת תיאטרון ייחודיים לז'אנר זה. מסכות האבטיפוס נשארו קבועות  מהצגה להצגה רק העלילות השתנו, עד היום ניתן לזהות את אבי הטיפוס הללו ביצירות תיאטרון , מחול , ספרות וקולנוע .

הקומדיה דל'ארטה נחלה הצלחה כבירה במאות ה-16 וה-17, והשפיעה רבות על התיאטרון ועל מחזאים רבים, ובראשם מולייר. עד אמצע המאה ה-18 היא פרחה כמעט בכול ארצות אירופה, במיוחד בצרפץ שם נתאזרחה לתקופה ממושכת בשם "קומדיה איטלקית. מאוחר יותר השפיעה על הקומדיה הרומנטית בגרמניה ועל אמנות התיאטרון במאה ה-20. במאה ה-18 החלה הקומדיה דל'ארטה לקפוא על שמריה. היא דעכה אחרי 1750 וגוועה סופית ב-1880. אולם רבות מהדמויות שהופיעו בה משמשות השראה לדמויות בתסריטים ובמחזות מודרניים.

אחרי מלחמת העולם השניה נוסד באיטליה תיאטרון פיקולו במילנו, שהוא בעצם חיקוי של הקומדיה דל ארטה. הלהקה התפרסמה בעקבות הצגת מחזהו של גולדוני, "משרתם של שני אדונים". בעקבותיה קמו להקות נוספות באיטליה ובצרפת. החיוניות הרבה של הקומדיה דל ארטה השפיעה לא רק על מחזאים ובמאים כמו מולייר, אלא גם על מלחינים וציירים. בוודאי שעל מחדשי אומנות הפנטומימה ועל המשחק של צ'רלי צ'פלין.

הקומדיה דל ארטה נחקקה על דפי ההיסטוריה , בזכות שחקניה הדגולים  ובזכות מסכות האבטיפוס שלה.  שחקני הדל ארטה  פיתחו את המשחק לרמה של מקצוענות ווירטואוזיות , הם התהדרו ביכולות מפותחות במשחק פיסי, במשחק עם מסכה, אימפרוביזציה ,ליצנות , פנטומימה, אקרובטיקה ,שירה ונגינה. הלהקות שמרו בתוכן סודות מקצוע שעברו מדור לדור ויצרו סגנון משחק ושפת תיאטרון יחודיים לז'אנר זה . מסכות האבטיפוס נשארו קבועות  מהצגה להצגה רק העלילות השתנו. עד היום ניתן לזהות את אבי הטיפוס הללו ביצירות תיאטרון , מחול , ספרות וקולנוע .