קובה – תולדותיה בתקופה הקולוניאלית

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: קובה מזווית אישית ; קובה, צ'ה גווארה וחינטראס

גיאוגרפיה של קובה.

להרצאה על קובה: מדיכוי קומוניסטי לחרות טראגית

טיול לקובה, מסעיר ומרגש ככל שיהיה, לא יהיה שלם מבלי להכיר את תרבותה ואת ההיסטוריה שלה.

לא ידוע הרבה על קובה בתקופה שלפני קולומבוס.

rוב התושבים היו חקלאים, אך היו בהם גם ציידים-לקטים. טרם שהיגע קולומבוס, היו תושביה של קובה אמרינידים

ראשוני המתיישבים בה היו בני הגואחנטבי (Guanahatabey), בסביבות 5300 לפני הספירה, ובעקבותיהם הגיעו גם בני שבט הסיבוניי (Ciboney) הפרימיטיביים מאד והטאינו (Taino).   שבטי הארווק (Arawak), (שאכלסו את מרבית שטחה של פורטוריקו), ובני הטָאינוס (Tainos) – ילידים שהתגוררו בבקתות חומר מקורות בכפות דקלים, ניזונו משורשי ירקות ומציד, ועישנו טבק ששימש גם לרפואה ולפולחן.

הספרדים

כריסטופר קולומבוס גילה את קובה במסעו הראשון, ב-27/10/1492. ילידים אמרינידים , שקולומבוס כינה בתקווה "אינדיאנים", ניווטו בברכה את "האנשים מן השמיים" בדרכו הנכספת אל "קתאי" (סין). הם ניתבו את קולומבוס דרך איי בהאמה, אל צפון-מערב קובה. שם שיגר את מתורגמנו לערבית אל פנים הארץ, למפגש עם ראש שבט, שלפי תיאורי הילידים, זיהה אותו עם קיסר סין….

משפטו המפורסם, שכל ילד בקובה לומד לצטט היה: "זאת הארץ היפה ביותר שבני אנוש ראו". מכיוון שהיה בדרכו לגילוי הדרך להודו, הוא היה משוכנע כי השם Cubacan מלמד כי זהו מושבו של החאן הגדול של מונגוליה.

ראו באתר זה: גילוי אמריקה.

קולומבוס עצר בקובה שוב, שנתיים אחר כך; אבל רק ב-1508 זוהה המקום כאי.

הספרדים אמדו את מספר הילידים ב-50-70 אלף, אך הכיבוש וההתיישבות כמעט והביאו להכחדתם. דייגו וולאסקז,  הספרדי כבש את קובה ב-1511.  המסורת מספרת שכבר אז מרד לוחם החופש הראשון של קובה, האינדיאני האטאוֵי (Hatewi). התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית.

כאשר האטווי נתפס ונידון לשריפה ב-1512, הציעו לו הספרדים להיטבל לנצרות טרם מותו. הוא שאל אם בגן העדן יש נוצרים, ומשנענה בחיוב השיב כי הוא מעדיף למות. ב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי. מהר מאוד, כאשר התברר כי אוצרות גדולים אין באזור, החלו המתיישבים החדשים לכרות יערות ולברא קרקעות לגידולים חקלאיים (משהו הרי צריך לצאת מן המסע המפרך והחזרה לספרד לא באה בחשבון מבחינתם).

כבר ב-1513 ייסד פרדיננד השני את מוסד האנקומיינדה (Encomienda), לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה פרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה, בתמורה למזון ולהדרכה דתית.

הכיבוש הספרדי גרם לחיסול אוכלוסיית הילידים במהירות מדהימה: שיטת ה'אנקומיינדה' שהיתה בעצם, עבדות נוראית ללא תנאים מינימליים (הרי מבחינתם של הספרדים, לברברים עובדי האלילים אין נשמה, אינם בני אדם), מחלות אירופאיות לא מוכרות אשר קטלו בהם מיליונים והרג וענישה על כל מעשה שלא תאם את ראיית העולם של הכובשים הספרדים.  תוך חמישים שנה שרדו רק כמה אלפים מהילידים. מרביתם נמלטו ליערות הגשם שבמזרח קובה, שמאז הפכו למקום מסתור לנרדפים ולמורדים. בימינו נותרו כמה משפחות בודדות, להם מאפיינים של בני ארווק. מספר המתיישבים הספרדים גדל במהירות.  למרות היחסים הקשים בין הספרדים לבין הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואי תערובת, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים – "גוּאַחִירוֹ" (Guajiro) היינו, "אחד משלנו". בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.

ראו באתר זה: קולוניאליזם.

ב-1520 היו בקובה שבע ערים, רובן בסמוך לחופים: ברקואה (Baracoa), שהיתה מקום הנחיתה הראשון, הוואנה (Havana), סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), טרינידד (Trinidad), ביאמו (Bayamo), פוארטו פרינסיפה (Puerto Prnicipe), הנקראת היום קמגווי (Camaguey) וסנקטי ספיריטוס (Sancti Spiritus). לאחר פריחתה כלכלית קצרה התדלדלו מרבצי הזהב של קובה והערים הקולוניאליות ירדו מגדולתן. הקובנים התחילו להתקיים מגידול של בקר וטבק ומסחר בלתי חוקי עם שודדי ים ואניות זרות.

עד אמצע המאה ה-16 הוסיף הישוב לגדול, אולם משכבשו הספרדים את יבשת אמריקה הדרומית, עברו לשם רבים מהמתיישבים בקובה ומספר תושבי האי ירד. לעומת העזובה ברחבי קובה, הוואנה התפתחה מאוד, בשל היותה מקום הריכוז של אניות עמוסות כסף וזהב, שהפליגו חזרה לספרד. ספרד הועידה לקובה תפקיד אסטרטגי בעיקרו, בקבעה את הוונה למקום המפגש של צי ספרד באמריקה בדרכו חזרה לספרד.  לכן שימש האי יעד להתקפותיהם של שודדי הים. ידועה במיוחד התקפתו של הנרי מורגן על קאמיגווי ב-1668.

,ראו באתר זה: שודדי הים הקריביים.

החקלאות נועדה בעיקר לצריכת התושבים עצמם ולצרכי הצי; הטבק וגידול הבקר שימשו גם ליצוא. במאה ה-17 התפרסמו הסיגרים הקובניים, והספרדים השתלטו על גידול הטבק והסחר בו ב-1717. מטעי הקפה הראשונים ניטעו ב-1748.

כבר בראשית ההתיישבות הספרדית הוחל בגידול קנה סוכר. אך במאות השנים הראשונות לא נודעה חשיבות גדולה לענף זה. העבדים השחורים הובאו מאפריקה לראשונה ב-1526, כדי לעבוד במטעי קנה הסוכר, אך חשיבותם גברה רק בעשור האחרון של המאה ה-16. מאה ה-18 התפתח גידול הסוכר והוא הפך לבסיס הכלכלי של קובה , וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של טבק וסוכר.

ראו באתר זה: קנה הסוכר.

,=

במהלך מלחמת שבע השנים[1], תקפה בריטניה את קובה. ב-6 ביוני 1762 הגיעו חמש ספינות מלחמה שיצאו מנמל פורטסמות' ועל סיפונן 4,000 חיילים. עד אוגוסט הטילו הבריטים מצור על העיר, עד שלבסוף נפלה בידיהם. הם כבשו את הוונה, השיגו שליטה אפקטיבית בכל מערב האי ושהו בו למשך כשנה (בין  1762-1763). להגעתם של הבריטים הייתה השפעה מכרעת על אוכלוסיית קובה ועל כלכלתה. עד מהרה נפתחו נתיבי הסחר בין קובה לבין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה ובאיים הקריביים.

הנוכחות הבריטית בקובה הגיעה לסיומה עם חתימתו של חוזה פריז ב-1763, במסגרתו, בין היתר, הושבה קובה לספרדים, ואילו הבריטים קיבלו את השליטה בפלורידה. בתקופת שלטונם הקצרה הביאו הבריטים המוני עבדים שחורים והקימו אחוזות למטעי סוכר, דוגמת אלו שבאיים האחרים שבשלטונם שביים הקריבי. מראשית הכיבוש הספרדי התחילו לייבא לקובה עבדים מאפריקה,  אולם כל עוד היתה הכלכלה בשפל, היחס לעבדים היה אנושי יחסית. האדמות העזובות למחצה שירשו צאצאי הכובשים הספרדים הפכו מנוף ליזמות. ככל שגברה הצלחתם הכלכלית של בעלי המטעים- כן גבר ניצול העבדים.  בניגוד למלחמת הכנסייה על מתן זכויות לאינדיאנים, הכנסייה הקתולית לא הגנה על העבדים.  מאידך, במקומות רבים האי גם לא נלחמה בלהט על נשמתם. רובם המשיכו לקיים את הפולחנים האפריקאים.  מאז שהסוכר הפך לענף הכנסה עיקרי בקובה, חל גידול עצום במספר התושבים.  קנית המוני שחורים מאפריקה גרמה לסכסוכים בין ספרד לבריטניה, שבמאה ה-19 נלחמה בסחר העבדים. רק ב-1886 בוטלה העבדות בקובה, וזאת נגד רצון הלבנים באי.

יחד עם זאת, העבדים השחורים השפיעו לא רק על הרכבה האתני של קובה, אלא גם על צביונה התרבותי. הם היבאו אמם את אמוונתיהם ממערב אפריקה ויצרו בקובה סינקרטיזם תרבותי, הבא לידי ביטוי בדתות העממיות, כמו סנטריה.

ראו באתר זה: הדתות האפרו – קובאני.

הטבח שנערך ב-1792 בלבנים בהאיטי[2], ובואם של המוני פליטים לבנים משם לקובה, וכן מרד השחורים בקובה גופא (1812) עיצבו במידה רבה את גישת הלבנים לשחורים ואת מדיניותם.  הם תמכו בהמשך שלטון חזק של ספרד, ובעת מרידתן של מושבות ספרד באמריקה נשארו נאמנים לה. המרידה בהאיטי הוכיחה לאדונים כי פילוג בשורותיהם עלול להוביל לחיסול משטר העבדות. באמריקה הספרדית חוסלו כמה משטרי עבדות בשעה שהאדונים תבעו חרויות פוליטיות מספרד. (בוונצואלה למשל, קיוו אדוני העבדים להשיג תוצאות דומות לאלו שהשיגו אדוני העבדים במושבות הדרומיות של ארצות הברית, אבל השיגו בפועל תוצאה דומה לזו של האיטי: החלשה ניכרת ואף חיסול של העבדות. בעלי המטעים בקובה העדיפו שגשוג כלכלי על פני עצמאות פוליטית., כמו בפורטו ריקו, הם למדו היטב את חלקם בפרשת האיטי;  העדיפו להישאר נאמנים לכתר הספרדי, כדי שלא לעורר את ייצר המרד בקרב עבדיהם).

גם השואפים להשתחרר מעול ספרד, לא רצו בעצמאות אלא בהסתפחות לארה"ב.

הספרדים הטילו על קובה משטר צבאי נוקשה, ואיבה עמוקה נוצרה בין הקריאולים הקובנים לבין הספרדים.

התפתחות כלכלית ודמוגרפית

קובה הפיקה תועלת כלכלית רבה מהתמוטטות משטר העבדות בהאיטי, שגרר את הרס חקלאות המטעים שם, שהיתה מבוססת על עבדות. ב-1816 בוטל המונופול של ספרד על הטבק, וב-1818 קיבלה קובה היתר לסחור עם העולם. במשך המאה ה-18 היתה המושבה מגדלת סוכר ויצואנית שלו בקנה מידה צנוע. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 הגיע יצוא הסוכר מקובה ל-7000 טונות ובסוף שנות ה-30 השיגה קובה את ג'מייקה שהיתה על סף שחרור עבדיה. הסוכר שהופק בג'מייקה, שהיתה על סף שחרור עבדיה, לא יכול היה להתחרות בתוצרת הקובנית המופקת בידי עבדים. בשנת 1840 היתה קובה לייצרנית הסוכר הגדולה ביותר בעולם. עליית המחירים של מוצרי חקלאות בשווקי העולם, יחד עם הגירה של הון ויידע טכנולוגי מצרפת הביא לצמיחה של גידול חדש – הקפה. בנוסף, במסגרת הרפורמות הבורבוניות[3] הוסרו מגבלות הסחר, ובפני המושבה נפתחו שווקים חדשים.

קובה הפכה חיש קל לאחד ממגדלי הקפה הגדולים בעולם והתחרתה בג'מייקה על העמדה המובילה בים הקריבי. גורם נוסף שהייתה לו השפעה על התפתחות החקלאות בקובה היה הרגולציה הספרדית. ספרד שאפה לנצל את כל אוצרות הטבע שבמושבותיה לטובתה, ואסרה עליהן לסחור עם צדדים אחרים. בשל חשיבותה האסטרטגית של קובה באיים הקריביים, הפיקוח עליה היה הדוק במיוחד, מה שמנע את התפתחות כלכלתה.

הגידול בסוכר והזינוק בקפה השפיעו במיישרין על גידול האוכלוסין בקובה. יבוא העבדים גדל באופן תלול, אך במקביל לו חלה התרחבות בחלקי האוכלוסיה האחרים. האוכלוסיה הלבנה גדלה ב'קצב דומה לאוכלוסייתה עבדים וכל גידול איטי אך יציב במספרם של הצבעוניים החופשיים [4].

ראו באתר זה: הקפה.

צמיחתן של תעשיות כפריות חדשות ושל מקומות עבודה חדשים בערים, הבטיחו הזדמנויות תעסוקה לכוח עבודה חופשי. הגירתם של לבנים והריבוי הטבעי בקרבם, שחרור עבדים וריבוי טבעי בקרב העבדים מהמשוחררים הביאו לגידול ניכר של האוכלוסייה החופשית במרוצת המאות ה-18 וה-19.

עם סיומו של סחר העבדים האטלנטי בשנות ה-60, היו הקובנים ראשונים ששלבו לא אפריקאית ובני חורין עם עבדים במטעיה סוכר. בשנות ה-40 החלו להגיע לאי "אינדיאנים" בני שבט המאיה מיוקטן ופועלים סיניים שכירים. בראשית שנות ה-60 כבר היו בקובה למעלה מ-100000 סינים. הקובנים חיזקו בכך את הדגם שאומץ באיים הקריביים ובסורינאם לאחר שחרור העבדים והקדימו את ברזיל שאימצה את השיטה יותר מאוחר[5]. אלו, שהועסקו בתנאים של מעיין עבדות וגיוונו עוד יותר את החברה רוויית הגזעים והמתחים.

להמשך קריאה: תולדות קובה – המאבק לעצמאות

הערות

[1] . מלחמת שבע השנים ב-1763-1756 היתה מלחמה בין פרוסיה, בריטניה והנובר לבין צרפת, אוסטריה, רוסיה וספרד. שני מרכיביה העיקריים היו היריבות בין אוסטריה לפרוסיה על השליטה בגרמניה והמאבק בין צרפת לבריטניה על המושבות בהודו ובאמריקה הצפונית. עריקת רוסיה למחנה פרוסיה אפשרה לפרידריך "הגדול" לנצח במלחמה. במושבות נחלו הבריטים כמה ניצחונות מזהירים – בהודו – בפיקודו של קלייב, ובקנדה – בפיקודו של וולף. [בשלום פריז ב-1762 אושרר מעמדה של בריטניה כמעצמה עולמית].

[2]  מרד העבדים בהאיטי התרחש בין 1791 ל-1804. במהלך המרד, התקוממו העבדים במושבה סן דומנג נגד השלטון הצרפתי וכוננו את הרפובליקה של האיטי. בתוך שבועות ספורים הצטרפו להתקוממות כ-100 אלף עבדים, והם שלטו בחלקים ניכרים מצפון המושבה, למעט מתחמים מבוצרים שבהם נותרו הלבנים. במהלך שני החודשים הראשונים, הרגו העבדים כ-4,000 לבנים, והציתו מאות מטעים. עד 1792 כבר שלטו בשליש מהמושבה. כדי לנסות להרגיע את ההתקוממות, החליטה האסיפה הלאומית בצרפת במארס 1792, על הענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות לכל השחורים החופשיים במקביל שלחה 6,000 חיילים לתגבור כוחותיה במושבה.

ב-1 בפברואר 1793 הכריזה צרפת מלחמה על בריטניה. החוואים הלבנים ראו באי-היציבות הפוליטית הזדמנות, והזמינו את הבריטים להשתלט על המושבה. גם ספרד, ששלטה בחלקו המזרחי של האי, הצטרפה, וכוחותיה נלחמו בצרפתים, לצדם של הבריטים. כדי למנוע מפלה צבאית, החליט המושל המקומי ב-29 באוגוסט, על שחרור הדרגתי של העבדים במושבה. ב-4 בפברואר 1794 החילה האסיפה הלאומית הצרפתית את ההחלטה על יתר המושבות. רק לאחר שנודע דבר החלטת האסיפה הלאומית, באמצע 1794, העבירו העבדים את תמיכתם אל השלטון הצרפתי. בשלב זה, לפי הערכות, נהרגו כ-100 אלף שחורים וכ-24 אלף לבנים. ראה ספרו של מאיר פעיל: מעבדות שחורה לחרות טראגית, פפירוס, תל-אביב 1981

[3] . הרפורמות הבורבוניות (בספרדית: Las Reformas Borbónicas) הן הכינוי המקובל בהיסטוריוגרפיה לסדרת צעדים שנקט הכתר הספרדי תחת בית בורבון במרוצת המאה ה-18, במיוחד בשליש האחרון שלה תחת קרלוס השלישי, שנועדו להגביר את אחיזת הכתר באימפריה הספרדית ולהגדיל את הרווח המופק מהקולוניות, וזאת ברוח הנאורות שעלתה באותה העת באירופה כולה. תחילה יושמו הרפורמות בספרד עצמה, ומאוחר יותר ברחבי האימפריה, ונגעו בכל תחומי החיים: הקמת מיליציות, חיזוק הצי ושיפוץ מבצרים נועדו לשמור על ביטחון האימפריה כנגד מעצמות קולוניאליות אחרות בעולם החדש; שינוי שיטת המיסוי וכינון סחר חופשי בתוך האימפריה נועדו להגדיל את הרווחים מהקולוניות; השתתת מערכת מנהלית מסודרת יותר, הדרת הקריאולים מעמדות מפתח בה ומינוי בעלי תפקידים חדשים שדיווחו ישירות למלך נועדו להתגבר על השחיתות ולחזק את המלך לעומת האליטות המקומיות; גירוש הישועים נועד להחליש את עוצמת הכנסייה ולהפיק רווח מנחלותיהם הרווחיות; ושורת רפורמות חברתיות נועדו ליצור חברה מסודרת יותר עם גבולות חברתיים ברורים יותר וניתנים לאכיפה ביתר קלות. הרפורמות השפיעו עמוקות על החברה הקולוניאלית ותרמו לתחילת תהליך העצמאות של אמריקה הספרדית בראשית המאה ה-19 (מתוך ויקיפדיה).

[4] Herbert S. Klein, Slavery in the Americas: A Comparative Study of Virginia and Cuba, Chicago: University of Chicago Press, 1967, p. 196

[5] הרברט קליין, "עבדות באמריקה – ניתוח השוואתי", בתוך: מירי אליאב פלדון (עורכת), בעקבות קולומבוס: אמריקה 1492-1992, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 367-370