פרשת חטיפת משפחת לזרוביץ

פרשת לזרוביץ – חצי יובל של תעלומה                    

כתב:  גילי חסקין; מאי 2020; עדכון: 07-02-2024

נעסוק בפרשה זו בעת הסיור בעתלית.

ראו באתר זה: סיור לעתלית.

מאמר זה סוקר פרשה טראגית שזעזעה את הישוב  העברי בארץ ישראל, בתקופת המרד הערבי והיא פרשת חטיפתם ורציחתם של קצין המשטרה משה לזרוביץ, אשתו ברוריה ואחיה אליהו קירז'נר. אלה נחטפו  מביתם שבשולי מחנה האסירים עתלית, בליל 17 באוגוסט 1938 ומאז נחשבו נעדרים במשך 25 שנים, משום שמשטרת המנדט לא מצאה את קברם וגם לא עדים וראיות על הרצח.

בשנות השלושים של המאה העשרים, הקימה משטרת המנדט הבריטי מתקן מאסר לאסירים ערבים, מדרום לצומת אורן ומדרום לצומת כלא 6 כיום. במחנה בו כלאו את אנשי הכנופיות הערביות שנלכדו והעבידו אותם בעבודת פרך. מפקד המחנה היה הקצין הבריטי מק-לין. כיום ניתן לראות שרידים ממבני מגורי הקצינים ואת שני מגדלי השמירה ממזרח לתחנת הדלק הממוקמת על כביש 4.

מתחם המחנה חולק לשני חלקים:

• החלק המנהלי והלוגיסטי, הכולל מחסנים, מגורי השוטרים ומגורי הקצינים ומשפחותיהם היה בצדו המזרחי של המחנה למורדות הכרמל וממזרח לכביש 4.
• בחלק המערבי (ממערב לכביש 4), שכנו מגורי האסירים באוהלים ובמבנים קלים שנבנו על משטחי בטון הנמצאים בשטח עד היום.

על השמירה במחנה הופקדו שוטרים בריטים, חלקם ערבים. מסביב למחנה הוקמה גדר תיל היקפית ושני מגדלי שמירה מבטון בגובה שישה מטרים נבנו משני צדי המחנה. בין קציני המחנה היה משה לַזַרוֹביץ (בן ארבעים), שתפקידו סגן מפקד הכלא. לַזַרוֹביץ התגורר במקום עם בני משפחתו – אשתו ברוריה (בת שלושים ואחת)[1] ושלושת ילדיהם – רחל בת 12; יפרח, בן שמונה וחגי בן שנתיים וחצי. משה נולד בשנת תרנ"ח (1898) בפתח-תקוה. למד בבית ספר עממי במושבה ובתום לימודיו עבד כפועל חקלאי. אחרי כיבוש ארץ-ישראל בידי הבריטים, הצטרף, בעקבות קריאת המוסדות הלאומיים, ל"משטרה המעולה"[2].

אחר-כך הועבר למשטרה הארצישראלית ובה הגיע לדרגת קצין. הוא נחשב לקצין מצטיין וצוין לשבח בספר "דוהרי הגליל" (Galilee galloper) של דאגלאס דאף (Douglas Valder Duff)[3], על המשטרה הארצישראלית. ב-1935 הצטרף לשירות ה'הגנה' וכן היה פעיל במסדר "בני ברית"[4]. הם גרו בצריף הדרומי של מחנה הסגל שלרגלי ההר, מדרום-מזרח למחנה האסירים. בשל היותם המשפחה היהודית היחידה במקום, ניסו ידידיו של משה, להשפיע עליו שיעבור למושבה עתלית. משה סירב. הוא לא האמין שערבים, ידידיו, יתנכלו לו; הרי לא מעט מהאסירים הערבים במחנה עתלית, עבדו בביתו, ורבים אהבו אותו, הודות ליחס הטוב שקיבלו ממנו, וכינוהו "שייח' מוסא"[5].

יומיים קודם לאירוע, קיבלו בני המשפחה מעטפה ובה שתי דבורים מתות. האם ברוריה טענה שזהו סימן למשל רע. עד היום לא ברור אם יש קשר בין המעטפה לאירוע.

ה-16 באוגוסט 1938. עוד יום רגיל עבר על הישוב היהודי בתקופת המרד הערבי 1936-1939. בשעה 08:00 בבוקר בכלא עכו הוצא להורג בתלייה מרדכי שוורץ, שוטר יהודי ששירת במשטרת המנדט. הוא נידון למוות, משום ששנה קודם לכן רצח שוטר ערבי ששירת אתו  יחדיו בשמירה על בית הקיץ של הנציב העליון בעתלית. השוטר הערבי לעג למרדכי שוורץ והקניט אותו לאחר שנודע ששניים מחבריו של שוורץ נרצחו על ידי ערבים בסמוך לכרכור.

ראו באתר זה: פרשת מרדכי שוורץ

באותו יום, ביקר את משפחת לזרוביץ, אליהו קירז'נר [6] – בן שלושים וארבע, עובד מפעל המלח בעתלית ואחיה של ברוריה, כדי לגבות את שכרו ממעסיקיו. בערב, נערכה מסיבה בבית לזרוביץ. משה, שעבר ניתוח להוצאת שקדים, תכנן לצאת עם משפחתו לחופשה בקפריסין וערך מסיבה לעמיתיו לעבודה.

אחד מאנשי השטח של המרד הערבי היה יוסוף סעיד אבו דורה, בן לחמולת אל-ג'ראדאת, מכפר סילת אל-חארת'יה שמצפון מערב לג'נין. הוא נולד ב-1898. עבד כאריס, כסבל, כפועל. הצטרף לארגון 'הכף השחורה' ("אל-כף אל-אסוואד"), שהוקם ב-1929 על ידי המטיף הלאומני  שייח' עז א-דין אל קסאם בחיפה[7]. במרד הערבי, הצטרף לכנופיית שייח' עטיה אחמד עואד וכשזה נהרג מונה במאי 1938, בהמלצת חאג' אמין אל-חוסייני, למפקד המורדים במרחב בית שאן-ג'נין והר הכרמל. הוא הקים את מפקדתו בכפר אלמנסי בעמק יזרעאל, מדרום מזרח למשמר העמק ומילא את הוראות מפקדת המרד בדמשק. הוא היה לאחד ממנהיגיו הבולטים של המרד הערבי הגדול [8].

אחד מסגניו של אבו דורה, היה יוסוף חמדאן מאום אל-פחם. הוא השתייך בתחילה לכנופייה באזור ואדי עארה. כחבר בכנופייה נקט אלימות רבה בכפריים הערבים, שרף את בתיהם, התקיף אותם ודרש כופר, ולעיתים גם שלח ידו ברצח. בעקבות הקרב ליד הכפר אל-יאמון במארס 1938, נכלא בידי הבריטים במחנה האסירים עתלית עד למשפט, אך הוא ברח משם והצטרף לכנופיות אבו דורה, שמינה אותו לסגנו. חמדאן הוא זה שניהל בפועל את ההתקפה על מחנה האסירים בעתלית, חטף את משפחת לזרוביץ והביאהּ אל אבו דורה. סופו שנורה על ידי הבריטים בכפרו יחד עם אנשיו, בדצמבר אותה שנה.

אבו דורה החליט לתקוף את מחנה המעצר, כדי  לשחרר את האסירים הכלואים בו. לפני הפריצה, דאגו אנשי הכנופייה לחסום את הדרכים המובילות למקום מדרום ומצפון, בסלעים גדולים, על מנת למנוע הגעת תגבורת בריטית במהלך הפעולה. יוסף אבו דורה ולצידו האימאם שיח עלי אל סעדי ומוכתר הכפר עין חוד, זידאן חסין אבו אל היג'א[9], מיקמו את החפ"ק שלהם בכרם זיתים, במרחק של כ- 800 מטרים מדרום מזרח למחנה. משפחת לזרוביץ פיתחה עם אנשי הכפר הערבי עין-חוד יחסי-ידידות, ובמיוחד עם משפחת המוכתר. אנשי הכפר מכרו את תוצרתם לסגל המחנה ונהגו לבקר בביתם של משפחת לזרוביץ. אך מערכת היחסים ההדוקה לא מנעה מבני הכפר להשתתף בהתקפה על מחנה עתלית.

בליל ה 16 באוגוסט 1938 בשעה 23:10, לאחר מסיבה שנערכה בבית משפחת לזרוביץ, פרץ כוח שמנה כמאתיים איש, בפיקודו של יוסף חמדאן והשודד המפורסם עבדול כרים חג' מחמד, מהכפר דנבה. חמדאן נעזר במספר תושבי הכפר עין חוד הסמוך, שהועסקו במחנה בעבודות שונות ולכן הכירו את נוהלי השמירה והאבטחה בו. הם התקדמו לעבר המחנה בקבוצות קטנות, ממספר עברים, התגברו על מספר זקיפים ונטלו את נשקם. הם השתלטו על המחנה לשעה קלה. בעת ההתקפה, סיור משטרה שהוזעק למקום, ניסה להגיע עם מכונית המשוריינת למחנה, אך לא הצליח להיכנס למחנה, הן מפאת כוחן העודף של הכנופיות והן בשל מחסומי האבן הרחבים, שהקימו בכביש. השוטרים הבריטים שהיו במחנה פתחו לעברם באש ממקלעי "לואיס". התוקפים ניתקו את קווי הטלפון מן המחנה, אך האש הנותבת שירו המותקפים, הובחנה על ידי תחנות המשטרה שבסביבה ולמקום הוחשה תגבורת של המשטרה ושל חיילי הרגימנט המלכותי שהיו מוצבים בסביבה. התגבורת הניסה את התוקפים, בדיוק בעת שתחמושתם של שומרי המחנה עמדה לאזול. קצין בריטי וסוהר ערבי נפצעו בקרב. קצינים וסוהרים ערבים שבמחנה, שיתפו פעולה עם הכנופייה. חלקם ידעו על התוכנית ויריותיהם היו יריות סרק באוויר. סופר כי הקצין הערבי, שעמד להחליף את עמיתו לזרוביץ ביום הרצח, דחה את ההחלפה ביום אחד. יתכן שהוא עשה זאת בכוונה. מלבד מפקד המחנה – הקצין הבריטי מק-לין, שנפצע בזרועו והסמל האנגלי, שהשיבו אש לכנופיות, לא נלחם בהם איש. לא ידוע איך נפצע השוטר הערבי. בזמן ההתנגשות נפצע לפחות אחד מהתוקפים, כנראה ע'ארב אל-דרבאס, מפקד תת-כנופיית הכפר טירה, שנפגע בראשו וברגלו; שותפיהם חילצו אותם בעת שנסוגו.

קרוב לחצות התעוררו הילדים של משפחת לזרוביץ', לשמע יריות ורצו למטבח, שם עמלו המבוגרים על סדר וניקיון. משה אמר שהכנופיות מתקיפות את המחנה כדי לשחרר את האסירים הערבים. פנסי ה'לוקס' בחוץ כבו. נשמעו צעקות בערבית: "עלא אל-בית [על הבית של] מוסא אפנדי". "יאללה, עלא בית אל-זאבט [קדימה, לבית הקצין] אבו-מוסא". לזרוביץ – יחף ובמכנסי חאקי קצרים, לקח את אקדח התופי שלו, חתך את רשת החלון במטבח וכולם יצאו החוצה. יפרח וחגי הקטן יחפים ורק גופיה ותחתונים לגופם, רחל בכתונת לילה [נעליים היא הספיקה לנעול], ואילו ברוריה יחפה וחלוק לגופה. גם אחיה היה יחף. הם הסתתרו בין הסלעים שמאחורי הצריף, שם גילה אותם ערבי אחד. מיד הוקפו בערבים מזוינים ברובים, כעשרים במספרם, וביניהם עלי צאלח – שוטר שברח כמה ימים קודם מן המחנה, אחרי שהסתכסך עם הקצין לזרוביץ. הפורעים ציוו עליהם לקום וללכת איתם. יפרח הסתתר מאחורי הגדר. ברוריה לקחת מבעלה את האקדח, זרקה אותו בין הסלעים ואמרה להם בערבית: "השתגעתם? את מי אתם חוטפים?" דבריה היו לשווא[10]. בעיתון "דבר" ב-19 באוגוסט, הועלתה השערה, שהכנופייה שחטפה את בני משפחת לזרוביץ, היא זו שתקפה ימים אחדים לפניכן, (ב-15 באוגוסט), את הנוטרים, ליד היאחזות "יערות הכרמל".

כנראה שאבו-דורה לא חשב כלל על חטיפת משפחת לזרוביץ. מטרתו הייתה לשחרר אסירים ערבים ולפגוע ביוקרת השלטונות וכבודם. על החטיפה החליט לאחר שהסוהר העריק עלי צאלח [שנהרג כעבור זמן קצר על-ידי הצבא הבריטי בסביבות אום אל-פחם], שכנע אותו לקחתם כבני ערובה. לזרוביץ לקח את בנו הקטן חגי על זרועותיו. כשראה יפרח שהם לוקחים את כולם, יצא ממחבואו והצטרף אליהם בריצה.

כשפרצו כוחות צבא משוריינים למחנה, אנשי הכנופייה נסוגו ואיתם החטופים – שלושה מבוגרים היהודים ושלושת הילדים. כמו כן, נחטפו קצין המשטרה אנעאם ג'אבר והשוטר שעמד על המשמר ליד צריף הקצין לזרוביץ (אך שוחרר למחרת בבוקר ושב למחנה). הם החלו לסגת ברגל להרים לכיוון עין-חוד. איש לא כיסה את עיניהם של החטופים. משה לזרוביץ זיהה את אחד החוטפים כאסיר לשעבר שזכה ממנו ליחס טוב, פנה אליו ושאל אותו: "למה אתה נוהג בי כך? אני נהגתי בך בהגינות.  מיניתי אותך לשאוויש [סמל]". אך ללא הועיל. בני משפחת לזרוביץ היו לבושים כותנות לילה ובנוסף היו יחפים. כך קשה ללכת בלילה ועל סלעים. חגי הקטן בכה. ששת החטופים הובלו רגלית, תחת איומי נשק,. משה האב רצה לומר דבר לבתו, אך קיבל מכה בקת הרובה של שומרו הערבי, שדרבן אותו להמשיך ללכת במהירות. החטופים היהודים הובלו לגבעת אורנים ממערב לעין-חוד, ליד מטע זיתים של משפחת אבו אל-היג'א, שם התמקם אבו-דורה עם אנשי מטהו. כשהגיעו לסביבת הכפר יצאו לקראתם עשרה ערבים רכובים על סוסים, לבושי חאקי נושאים רובים ואקדחים, ביניהם מחמוד אמין תמימי מחיפה, שהיה מזכירו של אבו-דורה, ושומרי ראשו. אבו-דורה הציב את החטופים היהודים בפני "בית-דין" שדה. כ"שופטים" כיהנו אל-חאג' חסן אל-מנצור, תורכמני מכפר אל-מנסי, "שופט" ראשי של "בית-הדין" וקרובו של יוסף חמדאן; סלימאן זידאן אל-צעבי מעין-ע'זאל, מי שהיה הממונה על שומרי ראשו של אבו-דורה; ושייח' עלי אל-סעדי, בדווי מערב אל-סעידה, ששימש כאימאם ומטיף במסגד הכפר אל-מנסי[11]. האחרון הוציא את פסק-ההלכה ["פתווה"] בו נקבע שהגברים יומתו, האשה תתאסלם והילדים יישארו בחיים. אנשיו של אבו-דורה החלו לריב ביניהם, מי יזכה בנשים כשלל והיו שרצו לאנוס אותן. שייח' עלי פנה אל אבו-דורה וביקשו להורות לגברים שלא לגעת בשבויות, שכן התנהגותם מביישת את המרד. אבו-דורה גער בהם והטיל על שומרי ראשו לשמור על האישה והילדים.

משה ליזרוביץ וגיסו אליהו קריזנר נורו למוות במקום. לא ברור מה בדיוק קרה שם. לפי אחת הסברות, בעת ה"משפט" התנהגה ברוריה באומץ לב ואף סטרה לאחד השופטים על פניו, על כך ספגה מכות. בעלה התערב ואחד משומרי "בית-הדין" כנראה נאיף אבו-שחרור, ירה בו והרגו. ברוריה שהועלתה על סוס ונפלה, הגיבה על האירוע בקללות וצעקות, ובתגובה נורתה אף היא למוות. מכאן הובלו הילדים על גבי סוסים, בליווי אנשי הכנופייה, מזרחה. רחל שמעה את אמה משמיעה קול צעקה. מאחר וידעה ערבית על בוריה, שאלה מה קרה, אך לא קיבלה כל הסבר מניח את הדעת, רק להמשיך קדימה. טרם  שנסוג מהמקום, הורה אבו דורה לזידאן אבו אל היג'א, לקחת את הגופות ולקבור אותן כך, שהבריטים והיהודים לא ימצאו אותן. מכיוון שאנשי עין-חוד חששו לקבור את הנרצחים ביער שבקרבת הכפר, או באדמתו של אחד מבני הכפר, פן יואשמו ברצח לכשיתגלה הקבר, קברום על אחת הגבעות שביער עין-חוד, אל-מחמחאניה, שהייתה אדמה ממשלתית.

מיד לאחר נסיגת הכנופיות, החלו כוחות הביטחון בסריקות, לגילוי החטופים. בבוקר שלמחרת חידשו הבריטים את החיפושים הנמרצים אחר החטופים, הגשש אבו-עבדאללה עם כוחות משטרה וצבא סרקו את הקרקע. בשעה תשע בבוקר הגיעו למקום כלבי המשטרה שהוטסו מירושלים ומיד החלו ללכת בעקבות הכנופייה. מטוסים הועלו לאוויר. החיפושים היו נרחבים ביותר. בדקו בורות מים ומערות בהר-הכרמל. אך לשווא. נמצאו סימני דם שגרמו להשערה כי חלק מן התוקפים נפצעו. העקבות הוליכו לכיוון הר הכרמל. הסביבה ההררית הקשתה על המעקב והמחפשים שבו על עקבותיהם. בהמשך, ערכו אנשי המשטרה בראשות מייג'ור קלמן כהן מזיכרון יעקב, מפקד משטרת הכפרים, חיפושים בכפרי הר הכרמל לאיתור החטופים. שהיו שמועות כי נרצחו.  מעבר לכך, אולם ללא תוצאות. המייג'ור כהן התרכז בחקירת אנשי עין-חוד, משום שהיו ידיעות כי הנרצחים נקברו ביער שבסביבת הכפר. גם אנשי הבולשת, חרף מנגנון המודיעין שלהם ושיטות החקירה הקשוחות שנקטו, לא הצליחו לדובב – לא את תושבי הכפר עין-חוד ולא אנשי כנופיות אחרים.

למחרת החטיפה, יצאה לדמשק משלחת של יהודי טבריה, למצוא דרך אל מנהיגי "המרד הערבי", כדי לשחרר את החטופים. הם הגיעו לקרוב משפחה יהודי, חבר 'הבונים החופשים', אשר פנה באמצעות עמיתו זאכי אע'ה, אל אחד ממנהיגי "המרד הערבי", השייח' מחמד אל-אשמר. כעבור יום התקבלה תשובת השייח' ולפיה ישוחררו הילדים, ואילו בקשר למבוגרים – אינו יכול להבטיח דבר. שלושת הילדים הובלו על ידי אנשי הכנופיות, ברכיבה ארוכה מזרחה, עד להגעתם לאזור הכפר אלמנסי, שהיה מרכז בסיס כוחו של אבו דורה. זה ציווה להפריד את שני הבנים לחוד ואת הילדה להביא אליו. יתכן שהיו לו כוונות זדון. הוא לא ביצע את זממו, כנראה משום שרחל קיבלה אז את המחזור הראשון שלה. היתה שם גם חבורת נשים שגערה בו על תוכניותיו.

את שני האחים הכניסו בדרך למחסן, שהיה מלא אבטיחים. הילדים לא רצו להישאר במחסן לבדם. משה בן ה-8 פרץ החוצה בעזרת מכוש והם הסתלקו משם, אך אותרו על ידי הערבים. אלו הרכיבו אותם על חמור והמשיכו במסעם. רחל הגיעה, בסוף מסע ארוך ומפרך על גבי סוס דוהר, לכפר סילת אל חרתיה שמצפון לג'נין, כפרו של אבו דורה, בליווי שומר בשם עלי, שקודם לכן עבד ב"סולל בונה" ודיבר עברית רהוטה. שם התרחצה וקיבלה בגדי ערבים ובבוקר הביאו אליה את שני אחיה. לימים ספרה רחל כי השובים התכוונו לאסלמם; "אמרו לי להגיד תפילה ארוכה ואם לא אגיד ישחטוני. אמרתי להם: "תפילה כזאת גדולה ביום אחד להגיד – קשה, בכל יום קצת אלמד; הם ראו שאני צודקת – אז חדלו".  בעקבות לחץ של אנשי הדת המקומיים, הסכים אבו דורה לשחרר, למורת רוחו, את הילדים, לאחר שלושה ימים.

טרם שחרורם, כפה אבו דורה על רחל לכתוב מכתב בעברית, שמציין לשבח את יחס הכנופייה ואת יחסו של אבו דורה לילדים. הוא הורה לה לפרסם את המכתב בעיתונות בארץ לאחר שחרורה ואיים עליה שאם לא תעשה זאת, הוא ישלח את אנשיו שירצחוה ("אפילו אם תהיה בלונדון!"). במכתבים שבמעטפה, שנכתבו בערבית באותיות עבריות, שאחד היה ממוען לעיתון "דבר" והשני לעיתון "הבוקר" נאמר::

"מאת יוסף אבו דורה מפקד המורדים.

האומה הערבית הוא אומה אצילה ונוהגת באצילות.

כשהביאו אותנו קיבל אותנו אבו דורה והתנהג אתנו יפה.

לפי ההוראה הדתית. נתן לנו להוצאות הדרך.

אני ואחי היינו שבעי רצון מאד".

חתום: רחל ליזרוביץ

בשבת ה 20 באוגוסט 1938 בשעה 05:40 לפנות בוקר – ארבעה ימים לאחר שנחטפו, נלקחו הילדים על גבי חמורים, בליווי שניים מאנשי הכנופייה, עד לשדה תירס, בסמוך לקיבוץ משמר העמק. שומרי הקיבוץ הבחינו בחמש דמויות: שני מבוגרים ושלושה ילדים, מתקרבים לקיבוץ. בהמשך התנתקו   שני הערבים שליוו אותם, הורו להם להסיר את הכיסוי מעיניהם ולהמשיך לצעוד לעבר קיבוץ משמר העמק (בערבית: "קומבאנית אבו-שושה'). הם ברכו אותם ב"שלום" והילדים, הלבושים בגדים ערביים, המשיכו ללכת לעבר שער הקיבוץ. רחל, לבושה בשמלה צהובה ארוכה, אחזה את חגי בידיה. השומר הנרי קלאוזנר, ראה ילדים ערבים מתקרבים אל הגדר, וצעק עליהם בערבית: "רוח' מן הון", שיסתלקו.  אך רחל שהייתה ילדה בוגרת ובעלת תושייה, צעקה בעברית: "אנחנו הילדים של השוטר לזרוביץ".

השומר הכניס אותם לתוך הקיבוץ ורץ להזעיק חברים ותיקים שיטפלו בילדים. חגי הקטן לא פסק מלבכות וקרא "אמא", "אמא". ליפרח היו שריטות על הפנים,  מענפים שרטו אותו בשעת הרכיבה. לרחל היו פצעים על רגליה מהרכיבה[12]. והבשורה על בואם של הילדים עוררה התרגשות גדולה. כל אחד רץ לראות אותם, לשאול ולחקור. הם נראו רעננים ולא ניכרו בהם סימני סבל וכאב. כשנשאלו למקום המצא הוריהם, השיבו כי אינם יודעים על כך דבר. רחל סיפרה כי לאחר שנחטפו, הם צעדו כשעיניהם מכוסות, ולאחר מכן הובלו על גבי סוס והיו כל אותו הזמן בקרב שוביהם הערבים, שהאכילו אותם וטיפלו בהם היטב[13]. בבוקר יום שחרורם, הם נלקחו לשדה במקום שלא היה מוכר להם. לאחר ששוביהם עזבום,  הם המשיכו לצפות בהם עד שהגיעו בשלום לשער הקיבוץ.

הילדים לא ידעו לספר היכן בדיוק שהו והיכן הוריהם ודודם. הילדים התקבלו  בשמחה על ידי אנשי משמר העמק. טיפלה בהם הגננת חווה לין (אמו של חבר הכנסת לשעבר אמנון לין). רבקה גורדון אחותה של ברוריה (שהגיעה לקיבוץ עם בעלה), לא רצתה שהילדים יתחנכו בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. לאחר מספר ימים (24.8.38), על פי הצעתו של יצחק בן צבי, הועברה רחל לפנימיית בן שמן. יפרח הועבר לפנימיית הנוער "מאיר שפיה", וחגי הקטן נלקח לביתה של רבקה גורדון בתל אביב. הילדים שמרו על קשרים ומעת לעת ביקרו זה את זה. לימים שחזר יפרח, שמדי יום טיפס על אקליפטוס ענק בפנימייה, היושבת על גבעה שמשקיפה למקום שבו חי עם הוריו. הוא ישב על העץ, הביט מערבה וחיכה לאביו שישוב. אף אחד לא סיפר לנער כי הוריו נרצחו. את כאב הגעגועים הפיג מעט מנהל הפנימייה, יוסף דשבסקי (שהיה מפעילי ה'הגנה' באזור), שאימץ את יפרח כבן. לימים, נחנקה מבכי, אורה צליצקי, בתו של קירז'נר, כשסיפרה על כל אותן שנים ללא אב, שנים של קושי ומצוקה. "המוסדות ציפו מאתנו אז שלא נהיה לנטל ושנדע לדאוג לעצמנו", אמרה בכאב. "כאן נפתח מעגל שליווה אותי כל חיי"[14].

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ופרשת לזרוביץ נשכחה. ביום ב' 9 בספטמבר 1940, כשביקרו האחים את חגי הפעוט בתל אביב, הפציצו מטוסים איטלקיים את תל-אביב. כ-60 פצצות נפלו על מרכז העיר, באזור הרחובות המלך ג'ורג'-בוגרשוב-פינסקר. נגרמו נזקי רכוש כבדים. מאות נפצעו, 122 יהודים, שארבעה מהם נותרו אלמונים, נהרגו. חגי הקטן נהרג בחצר ביתה של דודתו, רבקה גורדון, ברחוב ברנשטיין כהן  בת"א והוא בן ארבע וחצי. בעיתון 'הארץ' נכתב למחרת: "חיל-האוויר האיטלקי הרג את חגי הקטן, ששרד את כנופיית אבו-דורה, לאחר רצח הוריו ודודו". עיריית ת"א הציבה לוח זיכרון לזכר 127 הרוגי ההפצצה האיטלקית, בפינת הרחובות המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון וגם שמו של חגי ליזרוביץ ביניהם. הוא נקבר עם אחרים, בבית הקברות נחלת יצחק. קשה להאמין, איך הפרשה נשכחה. גם כשקמה מדינת ישראל, עשור אחרי החטיפה וכבר היו גופים שהיו יכולים לחקור, איש לא חשב להתעניין בפרשה.

בתאריך 19 באוקטובר 1962, פרסם העיתונאי אהרון אבן חן (תחת שם העט "ג' שרוני"), מאמר ב'מעריב', בשם "קפה וצ'יזבאטיה  אצל אבו נביל" ובו הוא מראיין ערבי בשם "אבו נביל" (שם בדוי), בקשר למעללי קרובו עארף עבדול אזרק, ממפקדי הכנופיות הבולטים בשנות המרד הערבי. מארחו  התחמק מתשובה וכבדרך אגב, הזכיר את חטיפת לזרוביץ. שמתוודה שהוא השתתף בפריצה למחנה[15]. בעקבות כתבה זו, פנתה רחל לזרוביץ (בינתיים לנציצקי), לעיתונאי וביקשה ממנו שיעזור להביא את הפרשה לסדר היום הציבורי. אבן חן שוחח עם עורך מעריב אריה דיסנציק, שביקש ממפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוסף נחמיאס, לחקור את הפרשה. ב-25 בנובמבר 1962, מינה המפכ"ל את קצין המשטרה שלמה אריה בן אלקנה, לחקור את הפרשה. בן אלקנה איש הש"י בעבר, ערביסט והאיש שהקים את תחנת המשטרה בוואדי ערה[16]. הוא קיבל על עצמו את התפקיד, למרות שהניח שהערבים, שיש להם מידע על הרצח ועל מקום קבורתם של הנרצחים, יחששו להיחשף ולגלות מה ידוע להם[17].

בן אלקנה שלט היטב בשפה הערבית ובמסורת הערבית; היה לו ידע רב בתחום החמולות, השמות, העיסוקים של האנשים, המחלוקות בנושאי הפעילות נגד היהודים, הבעיות בין הדרוזים למוסלמים. במשך השנים טווה קשרים עם האוכלוסייה והיה מודע לצרכיה, וכן הכיר היטב את השטח.

בן-אלקנה התעקש לתחקר את כל הכפריים, גם אלו שמעבר לגבול, שמהם היה סיכוי להשיג פיסת מידע רלוונטי, וידע לתחקר את האנשים בסבלנות רבה בשפתם, לרכוש את אמונם, לחבר פרט לפרט, להצליב עובדות, לנפות את השקרים מתוך העדויות ולשכנע את הנחקרים לשתף פעולה גם בשטח. אדם בשם מחמוד ג'אבר, הוביל את בן-אלקנה דרך כרם זיתים, שהיה שייך למשפחת אבו אלהיג'א בעין חוד, אל גבעת אורנים, והצביע על סלע מסוים – שם לדבריו התמקם אבו דורה בעת ההתקפה ולשם הביא חמדאן את משפחת לזרוביץ. אחר כך הוביל אותו אל תוך החורש, שם הצביע על קבוצת עצי אורן כמקום בו ירו חמדאן ואבו שחרור בגברים. האישה הופרדה מהם, הועלתה על סוס ונפלה, ובשל צעקותיה למשמע היריות בגברים – נורתה גם היא. הגופות הושארו במקום ואבו דורה הורה לאנשי עין חוד לקבור אותן .בכל תקופת החקירה מידי לילה סיכם בן אלקנה את פעולותיו באותו היום, את כל הפרטים הללו הביא בספרו "סיפורה של חקירה"[18].

בן אלקנה חקר את הפרשה במשך תשעה חודשים. קצרה היריעה לפרט כאן את כל פרטי החקירה והתחבולות שבהן השתמש בן אלקנה במהלך עבודתו. פרס כספי גבוה הוצע למי שיביא לקידום החקירה. ב-30 ביולי 1963 הצליח שלמה בן אלקנה, לפרוץ את מעגל השתיקה. עלי נימר אבו אל היג'ה מעין חוד, שיתף עמו  פעולה. ומסר פרטים חשובים: כשנה לאחר הרצח, פרץ ריב בין המוכתר זידאן חסין אבו אל-היג'א, לבין קרוב משפחתו דיב מצטפא אבו אל-היג'א, בקשר לבעלות על חלקת קרקע. המוכתר חשש כי דיב מוצטפא יגלה לשלטונות את סוד הקבורה, לכן הורה להוציא את הגופות ולשורפן בתוך בור[19]. המשימה הוטלה על אסעד סעיד אלחרביה ומרעי חסן אבו אלהיג'א. הם העבירו את הגופות למקום שנקרא "אלפרש", שגבל באל-מחמחאניה, ושם שרפו אותן. לאחר מכן תבע המוח'תאר, שכל השותפים לסוד יישבעו על הקוראן, שלא יגלו לאיש את דבר העלמת הגופות. למרות זאת, דיב מוצטפא הלשין, ומייג'ור כהן עצר את המוכתר ואיתו חשודים נוספים לחקירה. הם הכחישו כל מעורבות. מייג'ור כהן הורה לענות את הנחקרים, אך הם לא גילו דבר. השניים ששרפו את הגופות, ברחו ב-1948 לאירביד שבירדן. לאחר שהובטח לו פרס נאה, לקח עלי נימר אבו אלהיג'א את שלמה בן -אלקנה והצביע על בור, ששימש בעבר ככבשן פחמים, סמוך לניר-עציון, שבו הוטמנו גופות הנרצחים.

אחרי ימים רבים של חפירה וניפוי מוקפדים, נמצאו כארבעים עצמות ושברי עצמות, שלושה כפתורים, שניים מהם צבעוניים, וקליע של רובה. העצמות שזוהו בבדיקה של המכון הפתולוגי באבו כביר, כשרידי גופות של שני גברים ואישה. באותה חפירה, לאחר ניפוי העפר ,התגלו גם שני כפתורים. אלו זוהו על ידי רבקה גורדון, ככפתורים שקנתה ביחד עם ברוריה, בחנות בנחלת בנימין בתל אביב, בעת שתפרה לברוריה שמלה. רבקה אף הראתה לשלמה בן אלקנה שבידיה נשארו עוד מספר כפתורים זהים שקנתה גם לעצמה. דבר שאימת סופית את הזיהוי[20]. כך נפתרה תעלומה בת חצי יובל שנים[21].

בתאריך 22 באוגוסט 1963, כ-25 שנה לאחר שנרצחו, נטמנו משה וברוריה ליזרוביץ ואליהו קירז`נר בקבר אחים בבית העלמין הישן בראשון לציון, שם נולדו ברוריה ואחיה אליהו [22]. את ארונו של הקצין לזרוביץ, נשאו שישה קציני משטרה בדרגתו ואחריהם צעדה יחידת השוטרים.

שלמה בן אלקנה המשיך לשרת במשטרת ישראל לאחר פתרון הפרשה, עם סיום מלחמת ששת הימים הוא הושאל לצבא כיועץ לענייני ערבים ובדואים בעזה ובצפון סיני, במקביל לתפקידו המשיך בחקירת היעלמותו של אבשלום פיינברג, שנעלם בינואר 1917 בחולות סיני. בן אלקנה מצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג מתחת לדקל מדרום לרפיח והביאו לקבורה בהר הרצל. במלחמת ששת הימים התבקש בן -אלקנה לעזור בגילוי גופות טייסים שהוכרזו כנעדרים וכך גם לאחר מלחמת יום כיפור, מפקד חיל האוויר ביקש עזרתו בחיפוש אחר גופות טייסים נעדרים, באוגוסט 1974 הוקמה רשמית יחידת אית"ן לאיתור נעדרים, על בסיס הצוות שבן -אלקנה עבד איתו .הוא עמד בראש היחידה החדשה.  שלמה בן אלקנה קבע את דפוסי העבודה של היחידה וגייס את מיטב אנשי השטח ליחידה. לאחר פחות משנה בן אלקנה עוזב את היחידה, מאחר שתוכניתו  להרחבת היחידה לא התקבלה על ידי צה"ל. נפטר באוגוסט 1993.

בשנת 2015 ביימה שושי בן חמו, סרט על הפרשה – "צדיק כתמר יפרח", בהפקתו של יואל אמסטר. את הסרט ניתן לראות בתיאום במוזיאון מחנה הפליטים בעתלית. בשנת 2015, נלקח יפרח למקום (אחותו רחל שירתה כאחות בפלמ"ח, הקימה משפחה ונפטרה בשנת 1995). לאחרונה שב לזרוביץ לאוהל ששחזר את בית ילדותו שממנו נחטף. "ילד בן שמונה עטוף בגוף של בן 83", העיד עליו יואל אמסטר, שהוביל את מבצע ההנצחה. במקום הוקם אהל והם אכלו וישנו בשטח. בשעה 2:00 לפנות בוקר, קם יפרח לזרוביץ בן ה-85 ממיטתו ויצא מהאוהל שבו ישן הוא נעמד וקרא את מילות שירו של חיים נחמן ביאליק, "על השחיטה". לזרוביץ זעק לשמיים וביכה את ילדותו שנגזלה באותו לילה מר בשנת 1938, שבו איבד את הוריו ואת דודו וחייו התהפכו[23].

הערות

[1] ברוריה, בתם של קדיש קירז'נר מראשון-לציון ורחל בת יצחק רוזנפלד מרחובות, נולדה בט"ז בתשרי תרס"ח (25.9.1907) בראשון-לציון. היא סיימה את לימודיה בבית הספר העממי ע"ש חביב במושבה. באותו זמן נפטרה אמה ממחלה ממארת, וכאמור, בשנת 1924 נישאה לשוטר משה לזרוביץ. בהיותה אשת סגן מפקד מחנה האסירים בעתלית ניסתה להקל על חיי האסירים הפוליטיים היהודים ואפשרה להם לפגוש בביתה את בני משפחותיהם שבאו לבקרם

[2] המשטרה המעולה (The Mounted Police Force) או "הז'נדרמריה הפלשתינאית" הוא כינוי לכוח ז'נדרמריה (כוח צבאי העוסק בפעילות שיטור) בפיקוד בריטי שפעל בארץ ישראל והמשרתים בו היו תושבי הארץ, יהודים וערבים, שגויסו על פי מפתח עדתי, ופעל בין השנים 1921 ל-1926. הכוח פעל במקביל לכוח בריטי דומה, שכונה הז'נדרמריה הבריטית.

[3] דאגלס דאף (1901–1978) היה קצין משטרה וסופר בריטי. דאף שירת במשטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל והיה מפקד משטרת ירושלים בימי מאורעות תרפ"ט. הוא זה שהסיר אתה מחיצה בסכסוך הכותל וקיבל קיתונות של זעם מן היישוב היהודי, למרות שלא היה אנטי יהודי. הוא מחברם של כמאה ספרים.

[4] 'המסדר העצמאי של בני ברית', הוא ארגון חברתי יהודי שנוסד בניו יורק על ידי הנרי ג'ונס ו-11 מחבריו ב-13 באוקטובר 1843 (י"ט בתשרי ה'תר"ד). הארגון שם לו למטרה לאחד את עם ישראל, לפתח את ההשכלה, לשפר את מוסר העם ולעזור לנזקקים. בין השאר ביקש הארגון ליצור גשר אל החברה הלא-יהודית. המסדר דומה במבנהו למסדר "הבונים החופשיים" אך איננו קשור אליו. לשכות רבות של הבונים החופשיים התנו הצטרפות אליהן בהשתייכות לדת הנוצרית, לכן נדרשו היהודים לפתרון נפרד.

[5] על משה לזרוביץ, ראו: "חגי לזרוביץ – ילד יתום שנהרג בהפצצה איטלקית", אתר האינטרנט של עודד ישראלי: סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850. https://israelitombstones.blogspot.com/

[6] אליהו, אחיה של ברוריה, נולד בכ' חשוון תרס"ה (29.10.1904) בראשון-לציון, למד ב"תלמוד-תורה" ובבית-הספר "חביב". עם סיום לימודיו בבית הספר העממי, הצטרף אל אביו ואחיו לעבודות בניין והיה לקבלן עצמאי. בראשית 1927 נישא לאסתר בת זליג ושרה סלומון מראשון-לציון, הצעירה ממנו בשנתיים, שהכיר עוד מימי לימודיו בבית-הספר, ונולד בנם אברהם. כעבור שנה, בימי המשבר בענף, היגר עם משפחתו לאוסטרליה. בעיר מלבורן היה לסוחר מצליח והתערה בחיי הקהילה היהודית: שימש שם כגזבר, היה חבר ההנהלה של אגודת הספורט "הכוח" ושל "תלמוד-תורה" שבו למדו ילדי הקהילה. כחבר-פעיל בהנהלת אגודת "גמילות-חסד", סייע למהגרים היהודים שהגיעו למלבורן מארץ-ישראל ומארצות אירופה. בשנת 1930 נולדה בתם רחל ובנם מרדכי נולד שנה אחריה. המשפחה התקשתה להסתגל ובשנת 1933 חזרו לראשון-לציון. אליהו הצטרף לארגון ה"הגנה" והתיישב במושב העובדים נחלת-יהודה. בתקופת "המאורעות" נענה להצעת גיסו משה לזרוביץ ועבד כקבלן בניין במחנה האסירים בעתלית. בשל השפל הכלכלי בענף, עבד במפעל המלח בעתלית עד שחלה, אז נולדה בתם אורה (שם).

[7] יוסוף אבו דורה,  עד לשנת 1935 עבד בחברת הנפט העיראקית במפרץ חיפה. בימי המאורעות קיבל את הפיקוד על כנופיה מאנשי הכפרים בצפון, מאנשיו של השייח' עז א-דין אל-קסאם, שפעל בעיקר בגזרת ג'נין-חיפה. הכנופייה שלו פעלה נגד היישוב היהודי בצפון ארץ ישראל, נגד מתנגדי המופתי ח'אג אמין אל-חוסייני מקרב הערבים, נגד אנשי חמולת זועבי הערבית בצפון שהיו בקשרים טובים עם שכניהם היהודים, ונגד יישובי הדרוזים על הר הכרמל  (יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 221 וכן נספח II: ממלאי תפקידים במרד, עמ' 365). כנופיותיו של אבו דורה מנו כ-500 איש קבועים ובשעת הצורך הוא גייס עוד כאלף איש. היו גם תת-כנופיות. אבו דורה היה מעורב בכמה מעשי רצח ומעשי סחיטת כספים. ביולי 1939 הסתכסך עם מפקדת המרד בדמשק ועם כמה מאנשיו והחליט לצאת לעבר הירדן. באוקטובר 1941 הוסגר למשטרת ארץ ישראל בלחץ ממשלת פלשתינה. יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 221.). הוא הועמד לדין בבית המשפט לעניינים פליליים בירושלים על רציחתם של שני נכבדים ערבים, אחד מהם מוח'תאר הכפר רומאנה. הוא נדון למוות והוצא להורג בתלייה ונקבר בכפר הולדתו. (יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 317.).

[8] בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, הוצאת עם עובד, 2007. עמ' 62-61.

[9] שבט אבו אל-היג'א הגיעו לארץ מאזור כורדיסטן כלוחמים בצבאו של צאלח א דין האיובי במלחמתו נגד הצלבנים. לאחר ניצחונות של צבאו של צאלח אדין הוא נתן למספר חמולות מהשבט אדמות,. את האוזר של עין חוד הוא העניק לשבט אבו אל- היג`א . הם התיישבו באזור לאחר שמסתיים המצור על המבצר הצלבני בעתלית ב- 14/08/1291 ואחרוני הצלבנים עוזבים את הארץ.

[10] . אתר האינטרנט של עודד ישראלי: סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850. https://israelitombstones.blogspot.com/

[11] שייח' עלי אל-סעדי נמנה עם משפחת אל סעדי הידועה ככת של "דארווישים", הקפיד על שמירת מצוות האסלאם והיה מחסידיה של כנופיית שייח' עז אל-דין אל-קסאם וקנאי לאומני

[12] יומן משמר העמק, 5 בדצמבר 1938

[13] "דבר", 21 באוגוסט, 1938

[14] אלי אשכנזי, "77 שנה אחרי שנחטף ומשפחתו נרצחה, יפרח לזרוביץ שב לביתו", אתר האינטרנט של וואלה

[15] שלמה אריה בן אלקנה, סיפורה של חקירה (דפי יומן), חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938, בידי כנופיית אבו דורה, הדר, תל אביב 1986 (להלן: סיפורה של חקירה"), עמ 8-9

[16] "המכתבים שהביאו לפתיחת החקירה", מעריב, 8 באוגוסט 1963

[17] סיפורה של חקירה, עמ' 10.

[18] שלמה בן אלקנה, סיפורה של חקירה: דפי-יומן: חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיות אבו דורה. הוצאת הדר, 1986.

[19] נאווה אגמון-בן אלקנה, כך נפתרה תעלומת רצח בת 25 שנים, אתר האינטרנט www.jokopost.com

[20]" נתגלו עצמות הקצין לזרוביץ וקרוביו שנחטפו מעתלית ב-"1938, דבר, 8 באוגוסט 1963

[21] מ. תלמי ומ. ויניצקי, פוענחה תעלומת החטיפה והרצח של הקצין לזרוביץ, אשתו וגיסו, מעריב, 7 באוגוסט 1963. מנחם תלמי, "החזקתי את אחי הפעוט בזרועותי והתפללתי לבל ניפול מן הסוס", מעריב, 8 באוגוסט 1963, המשך

[22] א. פלג, "אליהו נסע ולא חזר הביתה", מעריב, 22 באוגוסט 1963

[23] אלי אשכנזי, 77 שנה אחרי שנחטף ומשפחתו נרצחה, יפרח לזרוביץ שב לביתו", אתר האינטרנט של וואלה