פרשת "הקיבוץ" החשאי ב'הגנה'

 

 

'הקיבוץ' הוקם בשנת 1922 ופעל עד 1926 וכמה מפעולותיו הסעירו בשעתן את היישוב[1]. אך אין לו כמעט מקום בספרות הזיכרונות של בני התקופה ובספרות המחקר. הדיון בו בספרות העוסקת בתולדות היישוב מועט מאוד ולמרות חשיבותו של 'הקיבוץ' ולמרות הדרמטיות הגלומה בסיפורו, ההתייחסות אליו במחקר היא אגב דיון בסוגיות אחרות, כגון 'השומר' ו'גדוד־העבודה', או ביוגרפיות של מנהיגי תנועת הפועלים.

 

החוקר זאב צחור התייחס לעובדה שרוב האנשים הרלוונטיים סיפרו לימים בהרחבה על חלקם האישי בתולדות היישוב ומאבקיו, אך על 'הקיבוץ' ועל מעורבותם בו הם העדיפו לדלג. שוחט, זייד, נדב, שניאורסון, פליישר ואחרים מזכירים במקוטע את קיום הארגון, אולם התמונה העולה מאזכורים אלו פשטנית ורומנטית; יותר משהיא מגלה את סיפור 'הקיבוץ', היא מכסה עליו[2]. גם דוד הורוביץ, שכתב ספר אוטוביוגרפי, שבמרכזו פרשת 'גדוד העבודה', בחר שלא להעמיק בסוגיה זו[3]. ההנחה שמדובר באפיזודה חסרת חשיבות בביוגרפיה הסוערת של האישים הנזכרים, שנדחקה במהלך השנים לשולי הזיכרון או נשכחה, נשללה על-ידי הנוגעים בדבר. כך למשל, נחום הורביץ, איש 'השומר' מכפר-גלעדי, שזכה להאריך ימים וראה לעצמו חובה לספר את עלילותיו ועלילות חבריו, החליט שלא לעסוק בפרשת 'הקיבוץ', כי "יש דברים שהם סוד, שצריך ללכת אתו לקבר"[4]. יוסף חריט, שמלא תפקיד מרכזי בארגון, מזכיר אותו ביומנו רק בשורות בודדות[5]. הנטייה להתעלם מהנושא התבטאה לא רק בהימנעות מחשיפה, אלא, לעתים, אף בפעילות יזומה שנועדה להשכיחו[6]. הוכחה הבוטה ביותר היא היעלמות ארכיון 'הקיבוץ'. ככל הידוע, נשתמרו עשרות תעודות, מכתבים ופרוטוקולים, שעניינם 'הקיבוץ' וקורותיו. חומר זה נאסף ונשמר עד הקמת מדינת-ישראל. החוקר יוסף ברסלבסקי סקר את התעודות, ואף העתיק אחדות מהן. והנה, בנסיבות מסתוריות, כנראה בשנות החמישים המוקדמות, נעלם חומר זה ואיננו[7].

הנושא נחקר על ידי יעקב גולדשטיין והוא עוסק בו בספרו "בדרך אל היעד"[8]. גולדשטיין מרחיב את היריעה בכל הקשור לפעולות הביטחוניות והפוליטיות של 'הקיבוץ', בעוד זאב צחור, חקר את אופיו הקונספירטיבי ואת ניסיונותיו להתארגנות אלימה; פעולות שוותיקי הארגון סברו שהשתיקה יפה להן[9].

 

ארגון 'השומר' התפרק אמנם ב-1920, אולם רבים מחבריו הוסיפו לקיים קשרים אישיים וחברתיים והתלכדו סביב ישראל שוחט[10]. בשנת 1922 הקימו וותיקי 'השומר', קבוצה מחתרתית בשם 'הקיבוץ', באספה שהתכנסה בקיבוץ כפר גלעדי[11]. (היסוד להקמתה הונח באספתם בטבריה, באוגוסט 1921[12]. כל זאת, מבלי לנתק את קשריהם הפורמאליים עם ה'הגנה'. האישים המרכזיים באספת היסוד של 'הקיבוץ' היו ישראל ומניה שוחט ואלה נתנו גם את ההנמקה האידיאולוגית להקמתו והתוו את היעדים לפעולותיו. כבר בנאום הפתיחה של ישראל שוחט בולטת ההשקפה האוונגרדיסטית, המאמינה ביכולתם של המעטים להתוות את הדרך ולהוביל את האנשים ליעדים כלליים: "בכול עם נוצר בזמן קשה בהיסטוריה איזה קיבוץ קטן של אנשים, שהם החומר החי והתוסס שמופיע בעוז ובמרץ והם מצליחים למשוך אחריהם את ההמונים"[13].  אין זה מקר שהיתה זו מניה שוחט, שהעלתה בצורה ברורה וחד משמעית את התפיסה האוונגרדית הקיצונית, המקנה לגוף האוונגרדי, המייצג את "הרצון הכללי", את הזכות לאי תלות. יעקב גולדשטיין, שחקר את אישיותה ופעילותה של מניה שוחט מסביר כי יותר מכול אחד אחר, בקבוצה זו של וותיקי 'השומר', היתה מניה וילבושביץ-שוחט חדורה בהשקפות אלה, עוד מימי פעילותה כמנהיגה מהפכנית ברוסיה. אולם חבריה ב"קיבוץ" היו יותר פרגמאטיים מאשר אידיאולוגים, ולכן פעלו במשך שנים מתוך שניות ביחסם ל'הגנה', שאותה רצו לדרבן ולהמריץ, אך לא לבוא במקומה[14].

הגורמים להקמת 'הקיבוץ' היה חוסר המעש שגילתה ה'הגנה' וחוסר האמון, שהלך וגבר, בשלטון הבריטי. את המפנה יש לראות במאורעות הטראומטיים של שנת 1921, כפי שתיאר לימים משה לויט: "… באותו מעמד נערך חשבון נפש והונפה אצבע מאשימה כלפי אלה שאילצו אותנו לפרק את 'השומר', אולם בבוא יום פקודה, כשפרצו מאורעות הדמים, לא השכילו לעמוד בפרץ"[15]. ייתכן שלהתארגנות זו תרם גם פירוק שרידי הגדודים[16].

 

סיבה נוספת להקמת 'הקיבוץ' נעוצה כנראה בעמדותיו של ישראל שוחט, לגבי מרות המפלגה: אנשי 'אחדות העבודה' תבעו להפוך את 'השומר' למליציה עממית הסרה למרות המפלגה. שוחט וחבריו התנגדו ותבעו לשמור את 'השומר' כארגון כלל לאומי. 'השומר', הגם שהיתה לו זיקה מפלגתית חזקה, לא רצה להיות תחת מרות מפלגתית (באופן פרדוכסלי, בן גוריון, מנהיגה של 'אחדות העבודה', אימץ לימים את גישת 'השומר'. מנקודת ראות זו, טבנקין, גולומב ובוודאי כצנלסון, ייצגו גישה, צרה לעומת הראייה הכלל לאומית של חברי 'השומר')[17]. כמו כן, אנשי 'השומר', בראשם שוחט, תבעו גם – בשם החשאיות ונכונות החברים למאבק ולקורבן – אוטונומיה מלאה לארגונם, בכל הקשור לעניין הביטחון והצבאיות. למרות שבהיסטוריוגרפיה של היישוב, כולל בספר תולדות ההגנה', מייחסים לקיבוץ מטרות פוליטיות, מוכיח יעקב גולדשטיין, כי הקיבוץ, מראשית קיומו ראה את עצמו כגוף ללא שאיפות פוליטיות ייחודיות משלו. הוא ראה את עצמו כגוף בלתי מפלגתי, המרוכז בנושא הביטחוני[18].

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלו שוחט ואשתו מניה לתורכיה, שם שהו עד אביב 1919. בתקופה זו חלו שינויים מהותיים בארגון 'השומר' ובתנועת הפועלים. אל 'השומר' הצטרפו כמה ממתנגדיו החריפים של שוחט, ובהם יצחק טבנקין, ואליהו גולומב. ואילו מפלגת 'פועלי-ציון' התאחדה עם הבלתי-מפלגתיים, ובראשם ברל כצנלסון, והוקמה 'אחדות העבודה'. משחזרו בני הזוג שוחט לארץ, הפך המתח החבוי בין 'השומר' להנהגת תנועת הפועלים לקונפליקט גלוי. בין שתי הדמויות המנהיגות הללו שררו יריבות בלתי פוסקת, חשדנות ואי אמון. תומכיהם נטרלו אלו את אלו.

כך קם לו ארגון סגור וחשאי-למחצה, הפועל מתוך תנועת הפועלים הזעירה של היישוב, אך מטפח נאמנות פנימית והיררכיה פיקודית. אנומליה זו יצרה אווירה של חשדנות הדדית, שהחלה להתפתח ליריבות ולאיבה.

 

בי"א באדר תר"ף אירעה בתל־חי ההתנפלות שבמהלכה נהרג מפקד הגליל, יוסף טרומפלדור[19]. חצי שנה אחר כך הקימו חניכיו של טרומפלדור, צעירים שעלו זה עתה לארץ, את 'גדוד־העבודה'. הצעירים שהגיעו לארץ לאחר המלחמה ופתחו את תקופת העלייה השלישית, נשאו עימם את חוויית המהפכות ברוסיה, שם ראו כיצד קבוצה מאורגנת של אנשים נחושים בדעתם מצליחה לנצח כוח גדול ממנה בהרבה. התלכדותם לגדוד־עבודה, שהתפרס על-פני כל הארץ וקיבל על עצמו להגשים רעיונות רדיקלים, כמו קומונה כללית של פועלי הארץ, התאימה להפליא לשוחט וקבוצתו (כמו לאנשי 'אחדות העבודה'). רבים מיוצאי 'השומר' היו עתה חברים ב'גדוד־העבודה'. למעשה, יוצאי 'השומר' הקימו את ארגונם מחדש בתוך 'גדוד־העבודה. מתנגדיהם כינו אותם "החבריא של שוחט", על שם מנהיגם ישראל שוחט.'[20]. ארגון 'הקיבוץ' היה ארגון מחתרתי שהקפיד על חשאיות מלאה. לצדו של שוחט פעלו כמה מגיבוריו הנודעים של 'השומר': אלכסנדר זייד, פנחס שניאורסון וצבי נדב. לארגון החשאי הצטרפו גם כמה צעירים ארץ־ישראלים. כמחצית חברי הארגון באו מקרב העולים החדשים. לפי 'ספר תולדות ההגנה', מספר חברי 'הקיבוץ' היה 70-60[21].

הקיבוץ החשאי פעל בתוך 'גדוד־העבודה', שאב ממנו את כוח האדם שלו והיה אחראי לביטחון פעילותו. רוב חברי 'הקיבוץ' התגוררו בכפר גלעדי, ששימש מעיין בסיס הפעולה המרכזי של 'הקיבוץ'[22], אך הם היו נתונים למרותו של ישראל שוחט שישב בתל-אביב[23].

למן הקמתו העמיד עצמו 'גדוד־העבודה' כחלופה להנהגת תנועת הפועלים[24]. משום כך קיומו של ארגון צבאי מאומן וחמוש, הפועל בתוך 'גדוד־העבודה', יכול היה להיחשב לאיום של ממש ואכן הוליד קונפליקט, אולם תביעת הוועד הפועל של ההסתדרות לפרק את 'הקיבוץ' נתקלה בקיר האטום של הכחשת עצם קיומו של ארגון כזה[25].

גוף זה, שפעולותיו התנהלו תוך סודיות מוחלטת, ראה את עצמו לא רק כארגון הגנתי, אלא כאוונגרד פוליטי מחתרתי, שצרף לחזון ההתיישבותי והסוציאליסטי של "הגדוד", גם את חזון המרד בשלטון הזר ושחרור העם במולדתו. 'הקיבוץ' הושפע וודאי מהשיטות המהפכניות שהיו נהוגות ברוסיה הצארית, ובכלל זה החרמות ומעשה שוד (ראה להלן)[26].

אנשי 'הקיבוץ' עצמם לא ראו שום דבר יוצא דופן בהיותם גם חברי 'הקיבוץ' וגם חברי ה'הגנה' בעת ובעונה אחת[27]. שוחט וחבריו ראו ב'הגנה' צורך כללי לכול הפועלים, אך הדחיפה לפעולה יכולה לבוא רק מתוך קבוצה מצומצמת ונבחרת[28].

על-אף שלא היה סולם היררכי מוגדר ותפקידי פיקוד לא חולקו לפי דרגות, צייתו החברים לוועד פנימי חשאי. חברי 'הקיבוץ' ביקשו לממש רעיונות מהפכניים חובקי-עולם: שוחט ויוצאי 'השומר' ביקשו לממש חלומות ציוניים בדבר עצמאות מדינית ובניית חברה חדשה של יהודים עזי נפש החיים בכפרים[29]. מנחם אלקינד וצעירי העלייה השלישית הדגישו רעיונות של מטריאליזם מהפכני[30]. נראה שלא נערכו דיונים מסודרים בשאלה מהי מטרת 'הקיבוץ'. ההימנעות מקביעת עיקרים רעיוניים נבעה מההכרה שב'קיבוץ' חברו יחדיו אנשים הנושאים שאיפות שונות ואולי אף מנוגדות, אולם בה בעת יש להם עניין משותף. הדחף להקים ארגון צבאי מאומן וחמוש לשעת חירום, נבע מהזלזול ב'הגנה' ומההתנגדות להסתמכות על כוחה של ממשלת המנדט. נושא הסכמה משותף נוסף היה שאין לסמוך על הנהגת התנועה הציונית או על הנהגת היישוב בכל הנוגע לנושא הביטחון. האמון המוגבל כל-כך בגורמים שמחוץ ל'גדוד־העבודה' הפך בתוך זמן קצר לגילויי בוז ומאוחר יותר לאיבה, ודווקא כלפי הגורם הקרוב יותר – הנהגת תנועת הפועלים[31].

 

 

 

דוגמא ליחסים הטעונים בין הקיבוץ לבין הסתדרות העובדים, יכול לשמש "מעשה האבן", שלא היה בדיוק קשור ל'קיבוץ' אך הוא שורבב לתוכו: לאחר שהבריטים חשפו ניסיונות להעברת נשק מאירופה לארץ, פתח שמואליק הפטר, במארס 1922, מסלול חדש להברחת הנשק ארצה – מנמל ביירות בדרך הייבשה, לכפר גלעדי. קבוצת הרכש של אנשי 'השומר' שפעלה בווינה, שלחה 15 מקלעים ותחמושת שסודרו במערבל בטון ובמכבש. המשלוח הגיע לנמל ביירות, נרשם ככלים חקלאיים פטורים ממכס והובל למטולה, על ידי עגלונים ערביים, בדרך לא דרך. לשם הגיעו חברי כפר גלעדי, עם בהמות הובלה והחליפו את העגלונים הערביים השכירים. הנשק שהוברח נמכר לסניפי ה'הגנה' בארץ. מעתה ואילך נעשה המסלול ביירות – כפר גלעדי לדרך המלך בהברחת הנשק ארצה. חברי כפר גלעדי השקיעו מאמצים רבים והרבה ימי עבודה ולילות ללא שינה בהפעלתו ובתפקודו של המסלול החדש[32].

 

באחת ההובלות, בראשית יולי 1922, הורה אליהו גולומב, שעם הזמן הפך ליריב פוליטי של אנשי 'השומר', לנאמנו יהושע זוטלובסקי, לסטות מן המסלול הרגיל ולא לשתף את אנשי כפר גלעדי בהעברת הנשק. ההנחיה היתה לעקוף את הקיבוץ ולהביא את הנשק, שהיה טמון בשתי אבני ריחיים, ישירות דרומה. כאשר עקף הציר את כפר גלעדי, אירעה תקלה בעגלה שהובילה את האבנים. בצר לו, פנה זוטלובסקי, שפיקד על המשלוח, לעזרת חברי הקיבוץ. במהלך החילוץ נעלמה אחת האבנים ובה הנשק המוסתר[33]. תחילה הכחישו אנשי כפר-גלעדי כל קשר להיעלמות האבן, אולם חיים שטורמן, שהיה אמור לקבל את הנשק בראש פינה, הבין שידם של חברי כפר גלעדי היתה בדבר ולאחר בירורים, שהגיעו עד דוד בן גוריון, שהחל אז לכהן כחבר במזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, ובהתערבותם של מניה שוחט, יוסף הכט וחיים שטורמן, הודו חברי כפר גלעדי במעשה ותכולת האבן לחזרה מחסני ה'הגנה'.

 

 

לימים שמשה הפרשה כלי בידי אליהו גולומב להאשים את אנשי "השומר" וחברי כפר גלעדי. 'ספר תולדות ההגנה' מציג תמונה חד צדדית של הפרשה ומשחיר את דמותם של חברי כפר גלעדי, שכביכול התעקשו לשמור בידיהם את "חוטי הברחת הנשק"[34]: זוהי הצגה חד צדדית ואפילו מסולפת של האירוע. יעקב גולדשטיין מוכיח כיצד גולומב עקף למעשה את ההבנות בינו לבין ישראל שוחט, על דעת עצמו נתן לנאמנו הנחיות סותרות. הכתם שהודבק לחברי כפר גלעדי מהווה עוול משווע, עיוות הדין וסטייה קשה מהאמת ומההיגיון. חברי קיבוץ קטן, שבעי עמל ותלאות, מקדישים ימים ולילות לנושא ביטחוני ולאומי מרכזי ואז נודע להם במקרה שמישהו מטיל ספק בנאמנותם ומנסה בהסתר להעביר נשק דרומה, תוך עקיפתם. קל להבין את תסכולם ואת תגובתם. אולם ההיסטוריוגרפיה הפכה את היוצרות ובמקום להאשים את גולומב, האשימה את חברי כפר גלעדי[35]. מכל מקום, וועדת הבדיקה שמינה בן גוריון ב-1926 מצאה שאין להאשים במעשה את אנשי 'הקיבוץ' מפני שהמעשה נעשה על דעת חברי כפר גלעדי בלבד[36]. למרות זאת, השתמש ספר תולדות ההגנה' בפרשה, כדי להדביק לאנשי 'השומר' בכלל ולאנשי כפר גלעדי בפרט את הכתם של חתרנים ופלגניים[37].  את התנהגותו של גולומב אפשר להסביר על רקע משקעי העוינות שהיו בו כלפי 'השומר', החשדנות המופלגת, רגשי הנחיתות ומאבקי הכוח.

 סליק "הקיבוץ" בכפר גלעדי. צילום: גילי חסקין

 

בעקבות האירועים ביפו, נרצח קצין המשטרה תאופיק ביי ממשטרת יפו. רבים ראו בו את האחראי הישיר לטבח שהיה בבית העולים ביפו, במאורעות מאי 1921. בקיץ 1922 התפטר קצין זה מהמשטרה ופשטה שמועה שהוא מנהיגה של קבוצה טרוריסטית שפוגעת ביהודים. דוד תדהר טען שתאופיק ביי הוא זה שלחץ על דיירי "בית העולים" לפתוח את השערים; דבר שאפשר את הטבח[38].

ישראל שוחט[39], מניה שוחט[40] ופנחס שניאורסון[41] הכריזו שמרגע שהתגלה כי תאופיק ביי הוא שהוביל את ההמון, יש להרוג אותו, הן כנקמה והן כאזהרה לעתיד. לאחר שהרברט סמואל פטר את תאופיק ביי מהאשמה, גמרה אומר מנהיגות 'הקיבוץ', לבצע את הרצח[42]. פנחס שניאורסון סיפר כי בפגישה של חברי 'השומר', סמוך לאחר מאורעות מאי 1921, הודיעה מניה שוחט כי נשבעה לנקום בתאופיק ביי ולרצוח אותו. באותו מעמד התחייבו חברי 'השומר' לשעבר, בפני מניה שוחט, שהם יבצעו את המעשה, אך העניין לא יצא לפועל. עם שובה של שוחט משליחותה בארצות־הברית היתה מלאת תרעומת על שההבטחה שנתנה לה לא קוימה[43]. זמן קצר לפני ההתנקשות הובא העניין לידיעתו של יוסף הכט, שבפועל היה מעין ראש "וועד ה'הגנה' וזאת כדי לקבל את הסכמתו וכן שינקוט אמצעים מתאימים במקרה שהרצח יגרור אחריו מהומות ביפו. ביצוע הפעולה הוטל על ירחמיאל לוקאצ'ר ("לוקא"), יליד קווקז, לשעבר קצין בצבא העות'מאני ולימים חבר בפק"פ[44], שנעזר בחברו בנימין ביכמן[45]. ב-17 לינואר 1923, בשעה 17:15, ארב לוקאצ'ר לתאופיק ביי ברחובות מנשייה וירה בראשו למוות[46].

המשימה בוצעה ללא תקלות ובעיר קמה בהלה גדולה[47]. עיתון ערבי טען שהוא נרצח כנקמה על חלקו בהתקפה על "בית העולים" במאי 1921. אדם בשם דוד בר הואשם ברצח אך זוכה[48]. היה חשש מנקמה ערבית, אולם המשטרה עמדה הפעם על המשמר. פלוגת שוטרים, בפיקודו של הקצין היהודי דוד תדהר, הובאה מירושלים ועצרה בעד הערבים מלפרוץ לנווה שלום[49]. הרצח בוצעה על ידי שני מתנקשים, חברי ארגון סודי, אך בשמו של ארגון שנתן לפעולה בסיס לגיטימי. הרצח נתפס כצודק, הן כפעולת נקמה והן כצעד של התרעה. לימים חשף שמואל גילר את הפרשה והוכיח שידה של מניה שוחט היתה קלה על ההדק ונרצח האדם הלא נכון.[50]

 

חברי 'הקיבוץ' נזקקו לכספים כדי לבצע את החלומות, השאיפות והתכניות. אך אלו לא היו בנמצא. בהיעדר תמיכה של ממש מהגופים הלאומיים וההסתדרותיים היה ברור שאם 'הקיבוץ' רוצה לפרוץ את המעגל המחניק של עוני ודלות – הוא חייב למצוא אלטרנטיבה אחרת. על רקע זה עלו כמה תכניות דמיוניות ונאחזו בכל שבריר של מידע כדי לצאת מהמצוקה. כך היה הניסיון להוציא ארגזי זהב שהעות'מנים הטילו, כביכול, אל מי הירדן, בעת נסיגתם המבוהלת[51]. בסופו של דבר, בנובמבר 1923, לאחר מעקב שארך חצי שנה, שדדו חברי 'הקיבוץ', מחופשים לשוטרים בריטיים, מבריחים יהודים, שנהגו להבריח מטבעות זהב מלבנון, שהיתה תחת המנדאט הצרפתי. נתפסו 15,000 לירות זהב[52]. אמונים על המסורת הסוציאל־רבולוציונית הרוסית ראו עצמם אנשי 'הקיבוץ' מהפכנים נושאי בשורה, הזכאים לממן את פעילותם המהפכנית באמצעות השתלטות בכוח על כסף 'בורגני'. פעולות מימון אלה, נזכרות בדיונים הפנימיים של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית למן ימיה הראשונים[53]. הפעולה בוצעה בעזרתו של אברהם חייקינד, משרידי הגדוד היהודי-אמריקאי, שהשתקע בארץ[54]. מלבד שוחט השתתפו בפעולה לוקאצ'ר, ביכמן, צבי קרול וצבי נדב[55]. שוחט מייחס לעצמו את התכנון, אך כדי למנוע הטלת חשד, יצא מהארץ שבוע לפני המעשה[56]. המשטרה אמנם עלתה על עקבותיהם של מבצעי הפעולה, אך בעזרתם של קציני משטרה יהודים טושטשו העקבות. השוד כונה "האֱכּס הגדול" (קיצור של המילה "אכספרופראציה", על-פי המינוח שרווח אז, שמשמעו העברת בעלות או הפקעה), ברוח הימים הטובים של המהפכה הראשונה ברוסיה. הסכום שנתפס היה גדול מאד במושגים של הימים ההם ואפשר ל"קיבוץ לממש חלק ממטרותיו בשנים הבאות, עד פירוקו. בכסף זה רכשו נשק בארץ ובאירופה ואף בנו מחסן מרכזי לנשק בכפר גלעדי ומחסנים קטנים יותר בפלוגות הגדוד השונות[57].

פעולה 'מוצלחת' זו היתה שנויה במחלוקת; לא בשל עצם ההשתלטות בכוח על הכסף, אלא בשל השמועות שהכסף שימש למטרות החורגות מאמות המידה המוסכמות של תנועות מהפכניות[58]. בהקשר זה אמר יצחק בן צבי שהוא חושב את האכספרופראציה למעשה מוסרי אם היא מתבצעת על ידי גוף מאורגן[59]. בעקרון, לא היתה מדיניות שעודדה מעשים כגון אלו ואכן, מעשי שוד של 'הקיבוץ' לא חזרו.

 

 

 

לאחר מעשה המרכבה, היו בידי הקיבוץ, האמצעים לרכישת כמויות גדולות של נשק. את הנשק שנרכש צריך היה לאחסן בתנאים מתאימים. לשם כך נחצב מחסן הנשק המרכזי בכפר גלעדי. החציבה נמשכה שנה תמימה נעשתה בתנאי מחתרת מפליגים, בלילות לבבד ורק על ידי יודעי ח"ן[60]. תכולת המחסן הועמדה לרשות היישוב במאורעות תרפ"ט. למרות זאת, הודבקה לחברי הקיבוץ תדמית של אנשי כת, מתבדלים ועוד[61].

כמון עסקו חברי 'הקיבוץ' בפעילות ביטחונית מגוונת. בשנת 1924  הניחו את היסוד לתעשייה צבאית על ידי הקמתו של בית מלאכה לנשק. בעפולה הוקם קואופרטיב בשם "חרושת העמק", שבמסווה של עיסוק בתיקון מכוונת חקלאיות, היה אמרו לפתח תעשיית תחמושת ונשק.  בראש המפעל עמדו דוד פיש, מוותיקי השומר ומחברי הקיבוץ, איש המקצוע היה פנחס שניאורסון, מחברי "גדוד העבודה" והמהנדס וייל מגרמניה, שהתקשו להסתדר ביניהם[62]. בהיעדר יכולת כלכלית ובלי גוף מסבסד נסגר המפעל בימי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1926. במקביל עשה "הקיבוץ" ניסיון אחר, להקים בית חרושת לתעשייה כימית, כגורם עזר לתעשיית הנשק העתידית[63].

 

במאי 1924 יצאו ישראל שוחט, פנחס שנאורסון וירחמיאל לוקאצ'ר לאירופה, במטרה לרכוש נשק וכדי להכניס את לוקאצ'ר לבית ספר צבאי בגרמניה, כדי שיילמד את התורה וינחילה לחבריו בארץ. לוקאצ'ר נכשל במאמציו להתקבל לבית הספר, אך יצר קשר עם גנרל בדימוס, מוותיקי מלחמת העולם הראשונה, וקיבל ממנו שיעורים פרטיים. שוחט ולוקאצ'ר הושפע מהתפיסה הגרמנית, ללבניית צבא גרעיני של קצינים וסמלים, שתוך זמן קצר יוכל להוות עמוד שדרה לצבא בעל היקף יותר גדול. הרעיון היה להעביר שיטה זו לא"י ולהקים גרעין מחתרתי לצבא עברי[64]. בשלב ראשון, טרם ששב לוקאצ'ר, מגרמניה הוקם בתל יוסף, בחודשים 1924-1926 בית הספר הראשון למפקדים, בהנחיית שני קצינים בדימוס מהצבא האוסטרי והשתתפו בו כמה עשרות צעירים מ"הגדוד" שלשם כך שוחרו מעבודתם. הקורס היה חד פעמי, אך מרבית משתתפיו נבחרו ללמוד בבית הספר הצבאי שנפתח כעבור כשנה וחצי באותו מקום[65].

עם שובו של לוקאצ'ר מברלין בחורף 1926, הוקם בית הספר הצבאי בתל יוסף, בפיקודו של יוסף חריט. המדריכים הראשיים, בנוסף ללוקאצ'ר, היו יהושע אייזיק (אשל) ובנימין בוכמן. הקורס הוסווה כקורס למדריכי התעמלות והתלמידים חילקו את זמנם בין עבודה במשק לבין לימודי התורה הצבאית. נערכו גם תמרונים בהם שולבו עשרות חברים מ"הגדוד" בנוסף לתלמידים. כך הועברו שלושה מחזורים בהם למדו למעלה מ-50 איש. אולם המאבקים הפוליטיים בגדוד בין ימין ושמאל, שהובילו להתפוררות הגדוד, חיסלו גם את המפעל הזה. גם התמורות האידיאולוגיות שעבר לוקאצ'ר, שחזר ארצה כקומוניסט, לא תרמו בלשון המעטה[66].

 

הדואליזם בין אנשי 'השומר' ובעלי בריתם ב'גדוד העבודה' ובמיוחד בין אלו שהיו גם חברי הקיבוץ, גלשו לדואליזם בלתי אפשרי. הן בשל היריבות האישית בין שוחט לגולומב והן מהטעם המבני או תחוקתי. יעקב גולדשטיין מסביר כי כל עוד וההסתדרות לא התגברה על חולשותיה והיתה גוף מבוזר למרכיביו השונים (סולל בונה, המשביר המרכזי, תנובה, המפלגות, מושבי עובדים, קיבוצים וכו'), היה מרחב כלשהו לגוף כמו הקיבוץ, שראה את עצמו כחלק אורגני מההסתדרות אך למעשה פעל על דעת עצמו. אך ככל שהוועד הפועל של ההסתדרות התחזק תחת מנהיגותו של דוד בן גוריון, החל מ-1921, הוא חתר לריכוזיות. לאור מגמה זו לא היה מקום לארגונים חצי אוטונומיים כמו 'גדוד העבודה' ו'הקיבוץ'. גורלו של הקיבוץ נכרך בגורלו של גדוד העבודה ששימש לו כחממה וכמסגרת תומכת. מהטעם התחוקתי, עמדו שני גופים אלו באותה קטגוריה והיתה להם דילמה משותפת. התמוטטו של ה"גדוד" חיסלה את המשענת המבנית והמעשית של הקיבוץ ולכן נפל יחד עם 'הגדוד'.  בנוסף לכך, עמדה כאן גם שאלה עקרונית: בפני 'הקיבוץ' עמדה הבעיה הקלאסית של טיב הקשר בין החלוץ, ההולך לפני המחנה, לבין המחנה עצמו.  השאלה שעמדה בפניהם היא עד כמה יכול הגוף האוונגרדי להתנתק מהמרות של המסגרת שהוא ראוה את עצמו כחלק ממנה. חברי 'הקיבוץ', ואפילו הקיצונית שבהם, מניה שוחט, לא כפרו עקרונית במרותה של ההסתדרות. מבחינה זו, מצבו של הקיבוץ היה יותר קשה מזה של גדוד העבודה, שפוטנציאלית ראה את עצמו מחליף את ההסתדרות.  מכיוון שהקיבוץ ראה את עצמו קשור בזיקה חזקה להסתדרות וברור מאליו כחלק מה'הגנה', נוצר כאן דואליזם בלתי אפשרי גם מבחינה אידיאולוגית, שלא היה לו קיום לאורך זמן ודרש הכרעה. זו באה בשל התמוטטו של גדוד העבודה.

 

הדינאמיקה הפנימית שהתחוללה ב'קיבוץ', וגרמה, בסופו-של-דבר, לחלק מחבריו לעזוב את הארץ, הולידה שבר חברתי ורעיוני גם בקרב הנשארים בארץ. התפוררות 'הקיבוץ', שהתרחשה במקביל להתפוררות 'גדוד־העבודה', חייבה את הנותרים לשקם את חייהם הפרטיים, למצוא מקום-מגורים ועבודה. אלו שביקשו לשוב ולהשתלב בפעילות חברתית וציבורית, חייבים היו לפתוח דף חדש. שוחט החל בתהליך ארוך, איטי והססני של חזרה לפעילות במערכות הציבוריות. אחרים, בעיקר חברי כפר-גלעדי, הסתגרו בבתיהם.

מי שנאבקו נגד 'הקיבוץ' היו ערים למחיר של פירוקו. הם היו מודעים לכך שה'הגנה', שאמורה היתה להיות תחלופה ל'קיבוץ', לא היתה אלא ארגון רופף, דל באמצעים, ברמת האימון, ברמת הפיקוד וברמת הנחישות. על רקע מאורעות 1929, שבהם נתברר עד כמה חסר היה ארגון חשאי, חמוש ומאומן כמו 'הקיבוץ', לא היה מקום להשתבח בחלקם במאבק לפירוקו[67].

 

 

פעילות הארגון הוצנעה, גם בשנים מאוחרות יותר – אולי משום האופי הקונספירטיבי והמיליטנטי של הקיבוץ ופרשיות אפלות הקשורות בעברו ובראשן האיום לרצוח את בן גוריון.

למרות המאמץ הגדול שהשקיעו אנשי 'הקיבוץ' בשמירה על החשאיות, קשה היה להסתיר את קיומו מעיני החברים ב'גדוד־העבודה', שלא הוכנסו בסוד הארגון. הבחירה הדקדקנית של אלו שהתקבלו ל'קיבוץ', יצרה מתח, אי הבנה וטענות מצד אלו שלא התקבלו[68]. פעולות שונות, כמו פרשת ההתנקשות בשנת 1923 בתאופיק-ביי, קצין המשטרה הערבי מיפו, או פרשת ההתנקשות בדה-האן בשנת 1924 וכן פעולות להשתלטות על רכוש ופעולות צבאיות הקשורות במרד הדרוזים, הולידו חרושת שמועות לגבי זהות המעורבים שהתמקדה ביוצאי 'השומר' ב'גדוד־העבודה'[69]. 'הקיבוץ' נחשף לאור בעקבות מאבקו של אלכסנדר זייד כנגדחבריו לשעבר, שבמרי-לבו יצא למתקפה חסרת-מעצורים נגדם[70]. הנהגת ההסתדרות ביקשה אפוא לברר מה טיבו של 'הקיבוץ'. לאחר גלגולים שונים הורכבה 'הוועדה לענייני תל־חי', שם שנועד להוריד מסך על פעילות הוועדה בפני גורמים שמחוץ לתנועת הפועלים. בצד המאמץ הניכר להקנות לוועדה אמינות וסמכות רחבה, היתה לוועד הפועל מגמה נחרצת – להפוך את הבירור ומסקנותיו הצפויות לכלי שיאפשר להסתדרות להצמית את המחתרת הפנימית. בישיבת הוועדה האשים בן גוריון את יוצאי 'השומר' בהתארגנות מחתרתית בתוך 'גדוד־העבודה', אשר הוסתרה מפני ייתר החברים. הדגש בטיעוניו של בן גוריון נגד 'הקיבוץ החשאי', היה על המגמות המהפכניות המסוכנות המהלכות בו, כאשר הוא פועל ללא סמכות ומתוך דחפים שאינם תואמים את מטרות תנועת הפועלים. כדוגמה דרמטית לתוצאות המעוותות של הארגון הקונספירטיבי הוא חשף גילוי הנוגע בו עצמו. אנשי 'הקיבוץ', טען, רקמו סביבו חרושת של שמועות ועלילות, הקנו לו דימוי כמעליל וכמלשין, במטרה להפוך אותו לפרובוקאטור שדמו הפקר. האשמותיו של בן גוריון דלפו, ככל הנראה, אל מחוץ לוועדה, והסעירו את הרוחות[71].

 

יש להזכיר שהרעיון שארגון מחתרת מהפכני יהגה תוכניות של הוצאה להורג מסיבות פוליטיות לא היה מופרך, בוודאי שלא על רקע פרשת דה־האן[72]. לטענה שהתרקמו ב'קיבוץ' החשאי תוכניות לרצוח את מזכיר ההסתדרות, היה כדי ליצור אפקט מזעזע. ההאשמה הוכחשה בזעם, והפכה לנשק בידי אנשי 'גדוד־העבודה', שטענו בתגובה, שכל האשמותיו של בן גוריון בנושא 'הקיבוץ' הן עלילה חסרת-שחר. 'ספר תולדות ההגנה', שבנושאים שוליים למדי מלקט פרטים ופרטי פרטים, מסתפק בעניין זה בניסוח מעורפל: 'אנשי 'הקיבוץ' איימו כי ינהגו בכל מפיצי השמועות כדין פרובוקאטורים'. הניסוח החד-משמעי המופיע בתעודה, שלפיו הכוונה לבן-גוריון, אינו נזכר ב'ספר תולדות ההגנה' ואף לא בכרך ההערות הנלווה אליו[73]. בישיבתה השנייה של הוועדה, שנפתחה בסערת רוחות, העיד יצחק בן צבי (שהיה חברו של בן גוריון ושותפו להנהגת ההסתדרות, והיה חברם של בני הזוג שוחט ושותפם בראשיתו של 'השומר') כי התבקש על-ידי חבריו מ'השומר' להזהיר את בן גוריון, שאם ימשיך לפעול נגדם 'יתפסו בו דין פרובוקאטור'. על-פי הטרמינולוגיה המקובלת, משמעות האזהרה היא, כי אם לא יחדל מלהיאבק בהם יוציאוהו להורג[74].

לא ניתן לקבוע בוודאות מתי ובאילו נסיבות נמסר לבן צבי האיום לרצוח את בן גוריון[75]. ייתכן כי העניין עלה בעיצומו של הוויכוח על סיפוח תל־חי לכפר גלעדי[76], בעת פגישתו הקשה של בן צבי עם אנשי כפר גלעדי בקיבוצם, ב-27 ביולי 1926[77]. אף-על-פי שמגמותיה של המחתרת לא הובהרו, ברור היה שאין מדובר בקבוצה שהתארגנה רק לשם שיפור מערך ההגנה העצמית בתוך 'גדוד־העבודה'. הרעיונות המהפכניים והקשרים עם גורמים פוליטיים בחוץ-לארץ, ובעיקר בברית־המועצות, הצביעו על שאיפות מרחיקות-לכת, שחרגו הרבה מעבר לקונסטרוקטיביזם הציוני, כפי שעוצב על ידי מנהיגי ההסתדרות. למרות המשמעות החמורה של קיומה של מחתרת מזוינת בתוך תנועת הפועלים, מסקנות הוועדה לא עוררו זעזוע. הסיבה העיקרית לכך היתה, שבעת כתיבת דו"ח הסיכום הוא היה כבר בבחינת 'פוסט מורטם'. בדו"ח נכתב כי "החוג הזה התפורר בזמן האחרון", ו'גדוד־העבודה' התפלג רשמית, כידוע, בדצמבר 1926. הדיון בפרשת 'הקיבוץ' חשוב הן בשל סוגיית הפרישה של האצ"ל והלח"י שתעלה מספר שנים מאוחר יותר והן בשל סוגיית 'טוהר הנשק', שבא לידי ביטוי הן ברצח של תאופיק ביי, שלימים התברר שנעשה בקלות דעת, הן בשל מעשה השוד והן בשל התכנית או לפחות האיום, של רצח פוליטי.

 

לו הייתי צריך לבחור בדמות אחת כמייצגת את 'הקיבוץ' החשאי, הייתי בוחר בזו של ירחמיאל לוקאצ'ר, "לוקא", מאנשי השומר וגדוד העבודה, הפך לאגדה עוד בחייו. ציוני וקומוניסט, אהובן של נשים, שודד-דרכים, מרגל וטרוריסט, אידיאליסט מסור שנתפכח. בראשית שנות החמישים נמסר למשפחתו כי הוא נהרג בקרבות סטלינגרד ב-.1942

יותר מכל, ראוי לוקאצ'ר שייכתב עליו רומאן. לוקא, כפי שכינו אותו כולם, נולד ב-1897 בעיר טשקנט שבאסיה התיכונה (לימים אוזבקיסטן). אביו הבטיח לו, שאם יסיים בהצלחה את שנתו הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו לטיול קיץ בפלשתינה. כשהגיע ליפו, הודיע להוריו כי אינו מתכוון לחזור. הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה, מחזור חמישי, וכבר אז הצטייר כבחור שתקן אך רב-תעוזה.

ב-1915 התגייס לצבא העות'מני, עבר הכשרה לקצונה בבית-ספר הצבאי בקושטא, והוצב סמוך לאיזמיר, שם הספיק לבלות בזרועותיה של בת גנרל ולחולל שערורייה שלמה. בטורקיה פגש בזוג הגולים ישראל ומניה שוחט, וכששב ארצה להשלים את לימודיו, שמר על קשר אתם. ב-1920 הצטרף למשטרת הרוכבים בטבריה, ומשם חבר לאנשי גדוד העבודה שסלל אז את כביש צמח-טבריה. הוא הצטרף לכפר-גלעדי, שם עסק בעבודות המשק, אך גם בהברחת עולים ונשק. היו אלה ימים סוערים. "פעם העירו אותי לחפור קבר בלילה", סיפר לימים אחיו, צבי לוקאצ'ר, שנפטר לפני שנים מספר ביטבתה, "ובשביל מי – אני לא יודע עד היום". בכפר-גלעדי פגש את ריבה מישל, שהיתה נשואה לאחד מאנשי השומר, משה אליוביץ', ואם לדן. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו של לוקא.

לוקא קנה לו שם של לוחם עז-נפש וקר-רוח. נקשרו סביבו עלילות גבורה. המפורסמת שבהן – רצח תופיק ביי, סגן מפקד משטרת יפו,בו ראו אחראי לפרעות 1921 ביפו. כאשר הוטלה עליו המשימה לרצוח את  תופיק ביי, . ירה בו לוקא, פנים אל פנים. ב"השומר" האמינו שרק מוג-לב יורה כדור בגב.

ב-1924 נשלח לברלין כדי להשתלם באסטרטגיה ולוחמה זעירה. אחר ש'הקיבוץ' החליט לקיים קורס קצינים בתל-יוסף. בברלין פגש לוקא את חברו לספסל הגימנסיה, משה כצנלסון, שפרש לפניו את נפלאות החזון הקומוניסטי והמהפכה העולמית. לוקא נחשף אל חזון העולם החדש. הוא שב ארצה כקומוניסט, אך נשאר גם ציוני ללא פשרות. השניות ההרסנית הזו, הבלתי-אפשרית, סופה שהרסה גם אותו. כשחזר סיפר לחבריו על השינוי האידיאולוגי שעבר, אמר שיעמוד בראש בית הספר הצבאי, כמו שסוכם, אך כי אין לתת לו את מפתחות הסליק, פן לא יעמוד בפיתוי.

בגדוד העבודה התקשו לקבל את דעותיו החדשות, ועם התקרבותו למפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., סולק מהגדוד.

 

לוקא, ריבה וילדיהם – דן, גדעון ודוד – עברו לתל-אביב, שם עבד בשירות המפלגה. הוא עסק בפעילות חשאית, ובזכות הערבית השוטפת שבפיו היה אחראי לקשרים עם הערבים, העביר להם נשק ואימן אותם. הוא סייע למורדים בהר הדרוזים. ב-1930 תפשו אותו הבריטים ודנו אותו לשנת מאסר בית. בתום השנה גמר בלבו לנסוע לברה"מ, שם, קיווה, יוכל לקבל תפקיד בכיר בקומינטרן כאחראי למפלגות במזרח התיכון. במוסקבה התקבל לוקאצ'ר בקרירות. תוכניתו להשתלב בתפקיד בכיר במפלגה לא עלתה יפה, וכמו רבים אחרים הפך לקורבן המהפכה. ב-1937 נשלח למחנה של עבודת כפייה בסיביר. במחנה פגש את יוסף ברגר-ברזילי, מנהיג הפ.ק.פ., שהואשם כבוגד במהפכה. לוקא, כך העיד, נראה שבור. את החלום הציוני לא יכול להגשים, ומן הקומוניזם התייאש.

עם שחרורו מהמחנה גויס לצבא הרוסי. לפני יציאתו לחזית הספיק להתראות עם ריבה ועם שני ילדיו. הוא אמר לה, בפיכחון מריר: "בשביל קומוניזם כזה לא ראוי להילחם, ובטח לא למות". בגלויה האחרונה שקיבלה ממנו, רשם: "אנחנו מועברים למקום אשר ממנו אין חוזרים". עם תום המלחמה נמסר לה שנהרג בקרב סטלינגרד.

ב-1942, לאחר מותו טוהר שמו, וריבה קיבלה פנסיה של קצין.