פרשת הנוקמים בנאצים במלחמת העולם השנייה

כתב: גילי חסקין

ראה גם: הרצאה על טוהר הנשק

ראו גם: מיהו גיבור: הרהורים ליום השואה.

ביום בו נכנעה גרמניה הנאצית, הניחו מיליוני אדם את נשקם. אך היו גם כאלה, שעבורם ה–8 במאי 1945(ה 9 במאי בגרסה הסובייטית-רוסית), לא סימל את סופה של המלחמה. ברחבי גרמניה שוטטו אלפי אנשים שכל היקר להם נרצח, נחרב, הושפל ודוכא. בליבם של אותם אנשים בערה אש הנקם וזו השתקפה באופן ברור למדי, גם בעיתונות התקופה[1]. במהלך המלחמה ולאחריה הוצגה התביעה לנקם בגרמנים כגמול מתחייב[2]. גמול טוטאלי על הכחדה טוטאלית[3]. כמו למשל, בשיר שכתבה נערה צעירה והדרישה לנקמה שעלתה משורותיו היתה נחלתם של ניצולי שואה רבים[4]. על קירות בתי כנסת באירופה נכתבו צוואות נקמה[5]. מי שנשארו אחרונים ממשפחות ומעיירות, ראו בנקם את התכלית והצידוק להישארותם בחיים. רייזל (רוז'קה) קורצ'אק (ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה), בטאה את צוואת הקורבנות, יחד עם המסר של הניצולים:  "הרצון היחידי שפעם בלב כולנו… היתה נקמת עם בגרמנים"[6].

אולם הרוב המוחלט של הניצולים החליט לבטא את רצון הנקמה באופנים אחרים: להיות אדם במובן הערכים האנושיים והיהודיים, ובכך להוכיח שהאידיאולוגיה הנאצית היתה הבל. להקים משפחה וקיבוץ וישיבה במקום אלה שאינם; להילחם, כי קודם אי אפשר היה, ובעיקר על הזכות לחיות בין יהודים בארץ; להנציח את השואה – כל אלה היו נקמה[7].

היו שנהגו  אחרת. פרטיזנים לשעבר, ניצולי השואה וחיילים בני אומות שונות יצאו לחפש את עקבותיהם של הרוצחים שטבחו את בני משפחותיהם ועמם[8]. היו שהסגירו את הפושעים הנאציים לידי בתי דין[9]. רבים אחרים דרשו להעניש את הפושעים ואפילו להעניש את כל האומה הגרמנית, לפחות באופן סמלי[10]. נקמה זו התאפשרה בגלל האנרכיה ואי הסדר ששררו באירופה בתום המלחמה. קבוצות הנקם הציבו לעצמן יעד ברור: לחסל פושעים נאציים. לא הייתה להן בתחילת דרכן כל יומרה לתת תשובה יהודית-לאומית על הפשעים שביצעו הגרמנים כמדינה וכעם[11].  היו אלו אנשים נחושים, שפעלו כמעט ללא כל עזרה ולעיתים קרובות בניגוד מוחלט לדעתם של המנהיגים הציוניים[12]. גם בארץ הושמעה תביעה נמרצת לנקמה, אולם שום פורום של מוסדות היישוב לא התכנס כדי לדון בנקם כאפשרות מעשית או מוסרית. וודאי שלא כדרך שיחידים מותרים לנקוט בה על דעת עצמם[13].

נוקמי הבריגאדה

כבר בתקופת המלחמה, נושאי תביעת הנקם הקולקטיבית של היישוב, היו חיילי הבריגאדה, החטיבה היהודית הלוחמת (להלן: חי"ל), שתפקדו גם כ"צבא הנקמה והשחרור הישראלי"[14]. כאשר הוטל על הבריגאדה להיות חייל כיבוש בגרמניה, צוידו המתנדבים בתריסר דברות שהנקם נזכר בהם[15]. הדיבר השישי, שאסר על נקמה פרטית, נכתב מתוך הידיעה, שחיילים יהודים עשו שפטים בגרמנים ובאוסטרים באופן עצמאי.

תיאור התלבטויותיהם של אנשי הבריגדה, שהגיעו עם תום המלחמה לגרמניה, בין רצונם לנקום לבין מצפונם שלא איפשר להם לפגוע גם בחפים מפשע, מתואר ברומן של חנוך ברטוב "פצעי בגרות" משנת 1965. ברטוב מתאר בספרו כיצד ערב הכניסה לגרמניה הוזהרו חיילי הבריגדה כי "נקמת הדם היא נקמת הכלל; כל מעשה בלתי אחראי מכשיל את הכלל", וכיצד לבסוף הכריע המצפון והחיילים כבודדים נמנעו ממעשי נקם פרטיים.

ימים ספורים לאחר כניעת הרייך השלישי, בעת חניית החי"ל בטרוויזיו (Tarvisio) שבאיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יוגוסלביה, התארגנה מתוכם קבוצת חיילים, שכונתה "קבוצת הנוקמים". הייתה זו התארגנות מחתרתית, שאורגנה על ידי ה'הגנה', אך ראשיה הדגישו את עצמאותם ואי תלותם בגופים הממונים עליהם[16]. בתקופה זו בוצעו פעולות נקם ספונטאניות, ללא רשות והוראה, על ידי חיילים יהודים, בפריצה לבתי גרמנים ובביצוע מעשי נקם, כולל מעשי אונס[17]. כמו כן התנקמו אנשי החי"ל בשבויים גרמנים שנפלו לידיהם, בימים הראשונים לכניעת הצבא הגרמני בצפון איטליה[18]. פעולות ספונטאניות ומאורגנות למחצה של חיילים בוצעו ונמשכו בצורות שונות כל תקופת שהותו באירופה[19]. פעולות שגרמו לאחרים, לתחושה שהדבר אינו הולם את 'טוהר־הנשק' העברי[20]. הפיקוד הבריטי פעל באופן נמרץ להחזרת המשמעת הפנימית וזאת באמצעות הוראות צבאיות שאסרו פגיעה בשבויים ובאוכלוסייה. הפיקוד הצבאי היהודי, שחשש אף הוא מתוצאות הלוואי הצבאיות והמוראליות של פעולות הנקם, שיתף פעולה עם מדיניות זו. היו אף שחששו מדמורליזציה ומהידלדלות מוסרית של החיילים, כתוצאה מ"השתתפות באוקופציה", שבה ייחשף הפער בין ההצהרות למציאות[21].

סרטו הבדיוני של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", שאב גם הוא השראה מפעילות הנוקמים מהבריגדה.

כדי להפסיק את צורת הנקמה הפרטית הזו, התארגן בבריגאדה מטה פנימי, בהנהגתם של חיים לסקוב, מאיר זורע, ישראל כרמי, שייקה וויינברג ואחרים, שגיבשו מצומצמת שעסקה באיתור פושעי המלחמה מסתתרים ובחיסולם המיידי[22]. יחד עם עשרות מחיילי הבריגאדה וקציניה, נהגו לצאת בלילות מן המחנה המרכזי בטרוויזו, ולהוציא להורג את מי שנבדק ונמצא אשם, לאחר ששמו הופיע בשמות שקיבלו קודם לכן ממלשינים[23]. חברי הקבוצה נשבעו לזכור את הנספים, לשמר את השנאה, אך לא לנקום נקמה בלתי מבוקרת[24] . עצם קיומה של הקבוצה נשמר בסוד מחיילי הבריגאדה היהודיים וכמובן מהפיקוד הבריטי. כמו כן, היה מידור של חברי הקבוצה עצמם, כדי למנוע את התמוטטות הגרעין כולו במקרה של דליפה והלשנה[25]. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם אחדים מאנשי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח – ובראשם יהודה בריגר (בן חורין) ומונדק פסטרנק – שידעו היטב גרמנית וחלקם אף נראה כארים[26]. העיקרון המנחה במעשיהם היה שיש לוודא את זהות הקורבנות, לבל יישפך דם נקיים[27]. לעתים שברו הנוקמים את מפרקתם של הגרמנים שחטפו, כבר בטנדר בו הוסעו[28]; אך בדרך כלל, היו אלו משפטי שדה זריזים שהתבצעו תוך תכנון קפדני, הקראת פסק דין בחופזה, מוות ללא עינויים, מקומות מבודדים ולא פומביים ולא בפני בני משפחתם של הנדונים (לעומת הסצנות הזכורות לרע ממחנות ההשמדה, שם צפו הורים בהרג ילדיהם או להיפך, כדי להפיק הנאה שטנית במראה המחזה). כמו כן, לא נגעו הנוקמים ברכושם של הנרצחים[29]. הם ראו במעשיהם משום הצדקה מוסרית גדולה. פעולה זאת נמשכה במשך כשלושה חודשים, מסוף המלחמה במאי ועד שהועברה הבריגאדה משם, בסוף יולי. לא ברור כמה גרמנים הוצאו להורג, כנראה שכמה מאות, ולא ברור כמה משפטי שדה אכן נעשו[30].  ההוצאות להורג נעשו תוך כדי ויכוח פנימי מתמיד בין המוציאים להורג, האם ראוי להרוג אדם, ואפילו גרמני פושע מלחמה, ללא משפט ובעיקר, האם המידע שהגיעו אליו הינו ערובה לזיהוי נכון.

למרות עצמת הרצון לנקום, גילו רבים מהניצולים עצמם, שיש למצוא דרכי נקמה אחרות. תוך זמן קצר גילו רבים מאלו שניסו לרצוח ולהתעלל , ששום שקט נפשי לא הושג בשל כך, אלא להיפך, גועל תקף אותם. ק. צטניק (יחיאל די-נור), שבישיבת יסוד החטיבה, קרא לכל מי שיצאו מארובות הקרמטוריום, להחריב ערים בטנקים, כתב בספרו "נקם", על הניצול, החש עצמו נוכרי ומיותר ומיותם בעיצומו של מעשה הנקם[31]. גם חייל הבריגאדה, המתואר בספרו של חנוך ברטוב, "פצעי בגרות", נקרע בין הרגשת הכישלון על שאינו יכול לאנוס ולנקום (כפי שעשו החיילים הסובייטים), לבין חינוכו היהודי[32].

מפקדי הבריגאדה, שלמה רבינוביץ' (שמיר) ומיכאל בן גל, חששו הן להשלכות המוסריות והן ליחסים עם הבריטים[33].  ואכן, לאחר שמספר קציני אס.אס נעלמו ומספר גופות שמצאו זרוקות בשטח, החליט הפיקוד העליון הבריטי להרחיק את חיילי הבריגאדה היהודית מאדמת הרייך. הם פונו אל לבלגיה, הולנד וצרפת[34]. שם לא יכלו עוד להמשיך בפעולות הנקמה[35]. חנוך ברטוב היטיב לתאר את תחושתם הנזעמת והמתוסכלת של רבים: "פעם אחת כמו הטטאריים, כמו האוקראינים, כמו הגרמנים. כולנו – כל ילדי הבננה ויפי הנפש […]. כולנו ניכנס לעיר אחת ונשרוף, בית אחר בית, גרמני אחר גרמני"[36].

במהלך שנת 1946 עברו רוב אנשי הבריגדה, לעסוק בענייני הרכש (קנייה, גנבה והברחה של נשק להגנה), הבריחה וההעפלה, והמנגנון המחתרתי TTG הוקדש למשימות אלו, שנתפסו כחיוניות יותר. עם התגברות התכונה בארץ ישראל לקראת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, עזבו כמעט כל הנוקמים (רובם אנשי ה'הגנה' וכמה מהם אנשי אצ"ל) את אירופה. רבים מהם השתלבו בצה"ל ובמערכת הביטחון הישראלית. אחד מהם היה, חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל הרביעי, שכעבור שנים העיד על פעולות הנקם:   "לא היו אלה מעשים 'יפים'. היו אלה מעשי נקם. אנחנו למעשה הפסדנו במלחמה. הפסדנו שישה מיליון יהודים. ומי שלא ראה את המקומות האלה, מחנות הריכוז והכבשנים – לא יבין מה עשו לנו… לא חיסלנו הרבה, לצערי"

די"ן

קבוצת הנוקמים של הבריגאדה, הפסיקה את פעולותיה מכורח הנסיבות, אך קבוצה אחרת, סודית עוד יותר, נכנסה לפעולה. היתה זו חבורת הפרטיזנים, שהתגבשה מבין שרידי הלוחמים ביערות ובגטאות, בהנהגתו של אבא קובנר ותחת השראתו. קובנר וחבריו התכוונו למשהו שונה לחלוטין. לא הוצאה להורג בלילה בחשאי, שאין איש יודע עליה, ואין לה הד בעולם; וגם לא שימוש באמצעים קונבנציונליים כמו הרג או חניקה; אלא דין בגרמנים כעם שביצע רצח. מעשה שיזעזע את העולם עקב "הפעולה הפראית והאכזרית שייעשו אחרוני השרידים ולו יישאר רק מניין יהודים – דם ישראל לא יהיה הפקר"[37].  אין ספק שקובנר וחבריו התכוונו לפגוע גם ואפילו קודם כל בבלתי לוחמים, רעיון שהיה מנותק לאתוס של תנועת העבודה, שבמידה רבה הם היו חלק ממנה. ובכל זאת, הם לא הואשמו בחוסר מוסר, משום שברור היה כי הם הציבו מוסר אחר. מול האתוס של שמירה על חיי אדם, הם הציבו את האתוס של ההרתעה ושל הכבוד היהודי. אבא וויטקה קובנר הסבירו לימים ששום בית משפט נורמטיבי לא היה עושה כדי להוכיח שדם ישראל אינו הפקר ושזוהי החובה המוטלת על שארית היהודים[38]. קובנר הסביר שאין מדובר רק בנקמה: "תפקיד הזעזוע יהיה לשמש אות אזהרה לבאות. להשקפתו, כל זעזוע פוליטי וצבאי עלול לחדש את השואה וקיימת סכנה להתפרצותה של השואה בברית המועצות, ולכן חשוב להבהיר שכול המנסה כוחו בהרג, מתחייב בנפשו. היתה גם תחושה שהשיבה לחיים הנורמאליים היא עלבון לכול מי שאבד, שאין שכר ועונש בעולם[39] .

ייתכן שאווירת הייאוש וחוסר הטעם בחיים שלאחר השחרור היא שהולידה בקבוצה זו את הצורך בנקמה. כפי שהעיד יצחק (אנטק) צוקרמן על עצמו, שהיה "חולה נקמה", אך התנגד לענישה קולקטיבית[40] . דינה פורת מעירה, כי אנטק וצביה צוקרמן לא נזקקו לנקמה, משום שהם את המעשה הגדול שלהם עשו – את המרד בגטו וורשה. ואילו קובנר, לא היה מאחוריו מרד כזה. סיבה נוספת לנקיטה בדרך פעולה כזו היתה, שרוב הנוקמים היו פרטיזנים וככאלו נוכחו בערכם האמיתי של חוק ומשפט במלחמה וביער ולא היו מוכנים להכיר בשום חוק, פרט לחוקים שקבעו לעצמם[41].

בהיווסדה נשאה קבוצה זו את השם "דין" (=דם ישראל נוטר) וידועה יותר כ"קבוצת הנקם של הפרטיזנים"[42]. מחשש לתגובת המתנגדים לרעיון, והיו רבים כאילו, הוחלט על גרעין מצומצם שמנה עשרים חברים, שעם הזמן תפח לקבוצה בת חמישים, רובם פרטיזנים[43]. הם גמרו אומר לנקום בגרמנים, על ידי מבצעי נקמה ראויים לשמם, בהתאם לגודל השואה שהמיטו הגרמנים על עם ישראל. זה היה הטעם היחידי שמצאו לחייהם[44]. קובנר שאף ל"פעולת נקם מאורגנת ומיוחדת במינה", שלא תהיה דומה למה שכבר עשה כל אחד במקומו לאחר השחרור: הרג ליטאים ואוקראינים ופולנים, שזוהו כרוצחים ומלשינים, אם בידי הניצולים ואם באמצעות השלטונות. הרעיון שגיבש בלובלין היה "לגמול לגרמניה כפי שרק שרידים מרצח איום כזה מסוגלים לעשות, רעיון שכל אדם מן היישוב, במובן המליצי של המילה, מוכרח לראותו כמטורף". המטרה לא היתה פגיעה בנאצים בודדים. דובר בפירוש על פגיעה מסיבית ורחבת היקף באוכלוסייה גרמנית[45]. הוא עצמו הגדיר אותה: "מחשבת תופת, עין תחת עין, כלומר, להשמיד ששה מיליון גרמנים[46]". כדי "שעם הרוצחים היה צריך לחוש גמול כעם, על מה שנעשה לעם היהודי[47]. קובנר ניתח לימים את היזמה של קבוצתו והסביר כי היה זה מעשה ייאוש, אך כל המחשבה הייתה כיצד להקנות לעם היהודי עוצמה לעתיד[48].

יש לציין כי כבר מראשית הדיונים בנושא הנקם התגלו סימני מחלוקת בין ראשי הפרטיזנים והמחתרות לבין חבורת הנקם. "אנו מהלכים על גחלים לוחשות. אנו פוקדים את שמות קרובינו ואחינו", כתב בן ציון ישראלי, מפעילי החי"ל, הייפלא כי התלקח אצלנו ויכוח על הנקמה ומידותיה?"[49]. בין המתנגדים הבולטים היו אנטק (יצחק) צוקרמן[50] וחייק'ה גרוסמן[51], דבר שהוסיף ליחס המסויג כלפיהם בארץ.  במכתבו מקרקוב ארצה, ב-20 ביוני 1945,  הזהיר צוקרמן את ראשי המוסד לעליה ב', שיש להחזיק את הפרטיזנים ביד חזקה, שאם לא כן, יהפכו לטרוריסטים או חלילה לפושעים[52].

אמנם, גם בין הנוקמים לבין עצמם עלה הטיעון, שהנקם הוא נשקם של חלשים, אך בסופו של דבר, החליטו בני הקבוצה כי הפשע חמור מדי ולא עולה על הדעת שהוא יעבור בלי לקח, מבלי שהעולם ילמד שאחרי פשע נורא כזה חייב לבוא גם עונש נורא[53]. הם התארגנו במבנה מחתרתי, התפצלו לתאים קטנים שעל כל אחד מהם הוטל תפקיד מיוחד[54].

מטה היחידה התווה שלוש תוכניות:

• תכנית א': הייתה התוכנית הקיצונית ביותר לטענתם ומטרתה הייתה להרוג מיליונים של גרמנים במהלומה אחת, ללא אבחנת גיל או מין. השיטה שהוצעה היתה להחדיר אנשים לעבודה במרכזי המים העירוניים של שלוש ארבע הערים הגדולות ולהרעיל את מימיהם. תכנית זו כונתה "הנוראה הגדולה" או תכנית א'.
• תכנית ב': העיקרית שבהן, נועדה לפגוע ולהרוג בצורה המונית את אנשי האס.אס ונאצים אחרים שרוכזו במחנות שבויים של צבאות בנות הברית בגרמניה[55]. שנקראה מכאן ואילך "תכנית ב'".
• תכנית ג' :יועדה להתמסר לרדיפה אחרי פושעים נאציים גדולים, ולחסלם בזה אחר זה.

כאשר חזר ארצה, בשם בדוי, ניסה קובנר למצוא את הרעל הדרוש בארץ. ואכן, האחים אפרים ואהרון קציר ממכון וויצמן העבירו לו את הרעל, עבור תכנית ב'. כפי שציין אפרים קציר: "היה ברור לנו לחלוטין שקציני אס אס אינם ראויים לרחמים ואפילו לא למידת הדין ההגונה של התרבות המערבית"[56]. אבא קובנר נפגש עם ישראל גלילי, שאול מאירוב-אביגור, מאיר יערי ויעקב חזן, קיבל את הסכמתם  להמשך פעילותו, בתנאי מפורש, שיפגע  רק בנאצים בעלי עבר ידוע[57]. גלילי אפילו הבטיח לקובנר שיסייע לחזרתו לאירופה, בתנאי שיקבל על עצמו את מרות ה'הגנה' ובתנאי מפורש שתתבצע רק תכנית ב', שמטרתה הפגיעה במחנות בהם מרוכזים אנשי אס אס. מכאן שגלילי ידע על תכנית א' והתנגד לה. לימים הודה קובנר שנהג עמם שלא ביושר, כאשר קיבל עליו את התנאים הללו רק למראית עין ומיד אחר כך המשיך לתפעל את תכנית א', היינו, להרעיל את מערכת המים בגרמניה[58]. גם בפרספקטיבה של שנים לא ניחם קובנר על ששיקר לראשי היישוב והגיע עמם לסיכום על תכנית א' בלבד[59].

קובנר, שיצא מהארץ בניירות מזויפים, נעצר על ידי הבריטים, בדצמבר 1945, למזלו הרב לאחר שנפטר מן  החומר המפליל. עם הזמן התברר כי לפרשת המאסר לא היה כול ייחוד הקשור ברעל שנשא עמו[60]. אולם אז ושנים רבות אחר כך, היו שטענו שהסיבה למעצר היתה הלשנה שכוונה נגד עניין הנקם מצד מתנגדיו ב'הגנה' ובסוכנות[61]. אולם קשה להאמין, וגם קובנר סירב לקבל גרסה זו, שיהודי, איש ה'הגנה', יפיל בידי הבריטים את קובנר, סמל נערץ של גבורה בשואה, מפקד מחתרת ופרטיזן. היו ל'הגנה' די ויותר דרכים למנוע מהנוקמים לבצע את תכניתם, גם מבלי לנקוט בדרך מכוערת שכזו[62]. לימים טען קובנר ש"אף לרגע אחד אין לי ספק בנכונותה ובחיובה של תכנית א'"[63], וכל זאת בלשון הווה, כלומר, מעולם לא היו לא ספקות. משום שיכול היה לומר להם אז, כמה עשרות שנים לאחר הפרשה, שמכיוון שהרעל אבד, התכנית לא בוצעה.

נראה שרעיון הנקם הטוטאלי שהוביל אבא קובנר נבע מן המשבר העמוק שבא בעקבות השואה. היה זה יותר ממשבר. היה זה מעיין ניסיון התאבדות של "תמות נפשי עם פלישתים", שנבע מהתחושה שהעולם הגיע לסוף דרכו. משבר שנולד מהיעדר היכולת להשלים עם האובדן ולחזור לחיים. ביטוייו הקשים של קובנר באותם זמנים, כמו "ריקנות בלי נשימה, אוויר בלי אור", "מכונית המטילה את אור פנסיה על חלונו המסורג, ולאורם הוא רואה את עצמו תלוי", חזה המרוסק של אמו בפונאר, צחוקו של הגרמני על גופה המרוטש של אהובתו הדסה, וקריאתו לחבריו ובעצם לעצמו "להיאחז בכוח בשפת התהום ולהיחלץ מתוהו ובוהו" – כל אלו מעידים על מצוקה נפשית שהלכה והצטברה. מייקל אלקינס, שניתח את פעולותיו וכתיבתו של קובנר, כתב בישירות: "הוא כמעט השתגע"[64]. רק כך אפשר להבין כיצד עלה רעיון נורא זה בראשו ובראשם של חבריו לרעיון, כולם אנשים שעד לשואה ניהלו חיים ככל האדם. בניגוד לכתוב ב'ספר תולדות ההגנה', שצוטט לעייל, היו הנוקמים אנשים שחברי ה'הגנה' והבריגאדה מתארים בפליאה את רמתם האישית הגבוהה ואת מסירותם הרבה[65].

נראה כי נס גדול נעשה לקובנר, ולא רק לו, שנעצר באנייה, והרעל, שכל מיליגרם שלו היה קטלני, כדברי קציר, נזרק הימה. לו היה מגיע עם הקיטבג הקטלני לאירופה, ולו היה הרעל אכן מוחדר למערכות המים של ארבע ערים גרמניות שלמות, כפי שהתכוונו, וכמה מיליוני בני אדם, היו מתים מיתה משונה זו, בלי שום קשר לשאלה מי מהם חטא לעם היהודי ומי לא – אנה היו באים קובנר וחבריו ומה היתה דמותו של העם היהודי כולו?

לאחר שקובנר נעצר והרעל אבד, פקד את הקבוצה משבר של ממש. הם צמצמו את הכוחות לשתי ערים, נירנברג ודכאו ועמדו בקשר עם חברי ה'הגנה' ובראשם נחום שדמי, מפקד ה'הגנה' באירופה, שאישר את מקצת תכניותיהם ופסל את הייתר, שחשב לטירוף, כמו למשל הטמנת פצצה באולם בית המשפט בנירנברג, שהחל בישיבותיו בנובמבר 1945[66].

ב-13 באפריל 1946, מרחו שלושה מחברי קבוצת נירנברג, רעל על תחתיתן של כ-3000 כיכרות לחם, במחנה ליד נירנברג, שרוכזו בו 36,000 קצינים ומש"קים של האס.אס. כשהופרעו במלאכתם נסוגו, כשבראשם מפקד הקבוצה יולק חרמץ. פעולתה של קבוצת מינכן, בוטלה מסיבות שאינן ברורות. גם לשאלה כמה גרמנים נהרגו בנירנברג במה שכונה לימים "פרשת הלחם", אין תשובה ברורה[67]. היו שחשו אחרי הפעולה סיפוק רב, על עצם המעשה, בלי קשר לתוצאותיו. היו שהגיעו לדכדך גדול, בעיקר בקרב חברי קבוצת דכאו[68].

סוף דבר

במשך השנים 1947-1946 שבו לארץ מרבית הנוקמים, ובהם אנשי הבריגאדה ורק מועטים נותרו באירופה להשלים את תכנית ג' ולהתחקות על עקבותיהם של פושעים נאציים שהצליחו להיעלם עם התמוטטותו של הרייך השלישי ולהסתתר תחת זהות חדשה, בניירות מזויפים, בעזרת ידידים רבי השפעה[69].

בשנים 1945-1948 המשיכו פעילי "הנוקמים", לרדוף אחר נאצים באירופה ולהוציאם להורג. יחידות קטנות פעלו ללא קשר ביניהן וגם ללא תכנית מותווית מראש. היו יחידות שפעלו בפולין ובמיוחד ביוגוסלביה, שם הוציאו להורג רבים מה"צ'טניקים", אותם ראשי כנופיות פשיסטיים, שערכו טבח ביהודים. היו שיצאו לברית המועצות, שם חיפשו והענישו רוסים לבנים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים. בעיר טרבזיו שבאיטליה, לכדו הנוקמים ששה מפקדים פשיסטיים של ה'באטאלויונה נרו" ("הגדוד השחור של מוסוליני), ומכיוון שלא יכלו לירות בהם בלבה של העיר, הם המיתו אותם על ידי הזרקת ניקוטין לגופם. במקרה מסוים עונה ממושכות רופא פולני, שנהג למחוק, באמצעים רפואיים, את כתובת הקעקע, שנחקקה תחת בית שחיים של אנשי האס.אס., שציינה את סוג דמם ואפשרה את זיהויים[70].

כמה נוקמים, איתרו את מקום המצאו, כך חשבו לפחות, של אדולף אייכמן, לכדו אותו וירו בו. הם היו משוכנעים בזהות האיש שהוציאו להורג, עד אותו יום במאי 1960 כשאדולף אייכמן האמיתי נלכד בידי שירותי הביטחון הישראליים בארגנטינה[71]. עד היום אין זיהוי וודאי של השבוי שהוציאו להורג. כנראה  נאצי, בעל חשיבות משנית[72].

ההתייחסות היישובית לנושא הנקם

כבר במאי 1945, לאחר סיום הקרבות באיטליה, עלתה במוסדות היישוב הדרישה להחזיר את החי"ל לארץ, כעתודת כוח אדם לקראת המאבק הפוליטי והצבאי הצפוי. טענתם היתה שרק שם יגשים העם היהודי את הנקמה האמיתית, בבניית מדינה יהודית. לעומת זאת, נציגי התנועות ההתיישבותיות בחי"ל ביקשו לקשור את "יצר החיים של הגזע היהודי" עם תחושת הלאומיות שתיבנה מהחזרת הכבוד, שנשדד ומעשיית משפט צדק על-ידי פעולות תגמול ונקם, בבחינת "הזכות לנקמת ישראל הזכות לגאולת ישראל"[73]. אם כי לתוכניות הקיצוניות של קבוצת "הנוקמים" לא נמצא תמיכה בין פעילי החי"ל, שראו בה פעילות מסוכנת ומיותרת, לא כל שכן אצל גורמים מרכזיים ביישוב, שהתנגדו נמרצות ליוזמה זו וחששו מהשלכותיה. גם אם נתנה הנהגת היישוב הצדקה לביטוי מילולי ורגשי של התביעה לנקם. נעשתה אפוא הפרדה ברורה בין משמעויותיה המעשיות של הדרישה לנקם, לבין צרכיו ויעדיו הפוליטיים של העם היהודי לאחר השואה[74]. מחשש מהשלכותיה ההרסניות הפנימיות, המוראליות והחינוכיות, של התביעה לנקם – באה בחוגי תנועת הפועלים – ההדגשה והחיוב המחודש של העשייה הבונה בארץ־ישראל כנתיב הנכון לתיעול התביעה לנקם.

בעוד פעילי החי"ל נאבקו במוסדות היישוב, על זכותם להיות חיל כיבוש בגרמניה, שללו מרבית ראשי הישוב, את תפיסת הנקם, הן ברמה העקרונית והן מהבחינה המעשית. יצחק טבנקין היטיב לבטא את הגישה הזו, כשקבע: "הבריגאדה לא נועדה לנקם בגרמנים. לנו נחוצה הבריגאדה הזאת פה"[75]. דוד בן גוריון, שנפגש בגרמניה עם פאשה, מראשי הנוקמים, בנובמבר 1945, שאל אותו באירוניה אם מותם של שישה מיליון גרמנים ישיב לחיים את ששת מיליוני היהודים[76]. סביר להניח שלו האמין בן גוריון שהנקם הוא צעד נכון, שיש לנקוט בו לאלתר, היה נותן כבר הוראות מתאימות, ומגייס את מערכות היישוב לפעולות רבות תהודה. מנהיגי היישוב וצמרת ה'הגנה' ידעו על תכנית א', אם מפני שהסוד דלף ארצה דרך אנשי הבריגאדה, אם מפני שקובנר מסר להם[77] את "הצד הרוחני של זה", אולם איש ממנהיגי היישוב לא הסכים לה בשום שלב ובשום אופן. נהפוך הוא, משה סנה, ישראל גלילי, שאול מאירוב, יעקב חזן ומאיר יערי, גילו הבנה לפעולות הנקם, אך התנו תנאי מפורש, "תכנית ב' בלבד"[78]. אולם גם זו לא עוררה התלהבות[79].  מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי דאז, ראה ביוזמת הנקם הקולקטיבית ובתוכניות שהתלוו אליה, תופעה של הלך רוח פשיסטי, מאלו הצומחות כפרי באושים לאחר המלחמה וחשש שמגמה זו תעביר את שרידי הפרטיזנים לתנועה הרוויזיוניסטית. הוא יצא חוצץ נגד המסר על משמעויותיו הרוחניות והמוסריות ופעל לערעור ליכודה החברתי של הקבוצה[80].

מאידך, רבים היו מתוסכלים מכך שטחנות הצדק של נירנברג טחנו לאט והתחושה היתה שהעונשים לא היו חמורים דיים[81]. חיים וייצמן, אמר למשלחת יהודי פולין, בפגישתם בסיום המלחמה בלונדון: "הייתי רוצה כמו כן לומר לכם, שלא נשכח מה שהגרמנים עוללו לנו וכי אין אנו מבדילים בין נאצים לגרמנים"[82]. בפגישתו עם קובנר, בעת ביקורו של האחרון בארץ, באביב 1946, סיפר לו קובנר על תכנית א' ועל שאיפתו "להטעים את העם הגרמני ייסורים זהים"[83]. משה שרתוק (שרת) שנפגש עם חיילי החי"ל ועם הפעילים הפוליטיים מקרב התנועות ההתיישבותיות ומפלגות תנועת העבודה ושמע את אשר בליבם, דווקא הוא, שהיה מבין המתונים והמאופקים בהנהגה הציונית, היה היחידי שייחס חשיבות לתחושת הנקם של החיילים כמבטאת ערך נחוץ ולגיטימי[84].

למרות קולות אלו, ניתן לומר שעמדת ראשי היישוב שהתוודעו בהזדמנויות שונות לתוכניות הנקם של הקבוצה, שללו אותן מכל וכל הן מן ההיבט המוסרי והן כמעשים חסרי אחריות העלולים לפגוע בעיקר בעשייה הציונית.  הם גרסו ש"שום פעולת נקם לא יכולה למחות את הדם הנקי שנשפך על אדמת אירופה וזה יהיה אות קין על מצח העולם". הנוקמים תוארו בספר תולדות ההגנה כ"רוויים רוח של מרי, שנבעה מרגש נחיתות עמוק [!] ושואפים למעשי נקם בלתי מרוסנים"[85]. שמעון ויזנטל, בניגוד ל"נוקמים", היה בטוח שהדרך היחידה לפעול כנגד פושעים נאציים אלו היא בדרך החוקית. הוא טען שכל מה שעשה בחייו היה ניסיון להכניס סדר בדברים, כדי שבעתיד אי אפשר יהיה לסלק יהודים ממשרותיהם או להרוג אותם בדרך בלתי חוקית ולא כדי ליצור כאוס חדש[86]. י

נושא הנקם היהודי במלחמת העולם השנייה ואחריה לוטה בערפל. מכלל העם היהודי, שבער בתאוות נקם בסוף המלחמה, רק מעטים מאד ביצעו הרג של ממש. כחמישים אנשי הבריגאדה והמחלקה הגרמנית, כחמישים אנשי קבוצת די"ן, ועוד קבוצות קטנות יותר ואנשים בודדים, נגיע לפחות ממאתיים איש, שסירבו להשלים עם נקם שיתקיים רק כרגש ורעיון. רובם היו מלאי טענות על כך שבעטיים של מוסדות היישוב הוחמצו אפשרויות של נקם. במשך שנים רבות שמרו אנשי החבורה ומקורביהם, בקנאות רבה, על חשאיות וגזרו על עצמם אלם. במיוחד אבא קובנר, שרק בשנת 1984 נעתר להשמיע את גרסתו[87]. מחקריהם של מיכאל בר זוהר, נעימה ברזל ולוי אריה שריד, מתבססים בעיקר על עדויות של הנוקמים עצמם. גם במחקרה החדש יותר של דינה פורת אין הצלבה של מקורות מסוג אחר. מן הסתם היה קשה, עד בלתי אפשרי, להצליב עם עדויות של גרמנים. המוזר הוא שבכל הפרשה והעדויות עליה, לא נזכר שם אחד מפורש של גרמני מוכר מתחום פשעי המלחמה. אם היה כזה, סביר להניח שהיו מתגאים בכך.

ביבליוגרפיה

 יומנים, עדויות, זיכרונות

בן חורין (בריגר), בזכות אותם ימים, מורשת וספריית פועלים, מרחביה, 1975.

זורע מאיר (למיכל קפרא), "יריתי, חנקתי, הרגתי ואין חרטה", מעריב, 26/3/1993.

טובין יהודה, בין הסניו והבונקר במילא 18, מורשת וספריית פועלים, תל-אביב, 1987.

כרמי ישראל, בדרך לוחמים, מערכות, תל־אביב, 1966.

צוקרמן יצחק (אנטק), שבע השנים ההן, 1939-1946, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990.

קורצ'אק רוזה (רוז'קה), להבות באפר, ספריית פועלים, מרחביה, 1965.

שדמי נחום, קו ישר במעגל החיים, תל־אביב, 1995.

מחקר

בר זוהר מיכאל, ביום נקם: פרשת הנקם היהודי בנאצים, תל־אביב, 1991.

ברזל נעימה, "התביעה ביישוב להענשתה של גרמניה (1947 – 1944)", קתדרה לתולדות ארץ־ישראל וישובה, חוברת 73, ירושלים, 1994, עמ' 158-180 .

דגן שאול ויקיר אליהו, שמעון אבידן –  "גבעתי", גבעת חביבה, 1995.

נאורמרדכי, לסקוב : לוחם, אדם, חבר, הוצאת משרד הביטחון, 1988, פרק 11 – "הנוקמים".

פורת דינה, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, תל-אביב, 2000.

דינה פורת, לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר , הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס, 2019.

שגב תום, המיליון השביעי" הישראלים והשואה, תל אביב, 1991
שריד לוי-אריה, "תשובת אבא קובנר למשטיניו", ילקוט מורשת, מ"ז, נובמבר 1989, עמ' 7-96.

שריד לוי-אריה, "ארגון 'הנקם', קורותיו, דמותו, מעשיו", ילקוט מורשת, נ"ב, אפריל 1992, עמ' 35-106.

ספרות

ברטוב חנוך, פצעי בגרות, תל אביב, 1965.

ק. צטניק, נקם, תרמיל, תל-אביב, 1981.

Michael Elkins, Forged in Fury, New York, 1971

מאמרים

וינפלד יגאל, "נקם שלא הושלם"", במחנה נח"ל, דצמבר 1990.

שגב תום, "נקמתם של היהודים האחרונים", הארץ, 13.91.1991.

שגב תום, "נקמתו של אבא קובנר" (ב), הארץ, 20/09/1991.

שגב תום, "נקמתו של אבא קובנר" (ג'), הארץ, 3/3/1992.

קישורי אינטרנט

• ירין קימור, הנוקמים – צברים מא"י סוגרים חשבון עם נאצים בתום מלחמת העולם השנייה, רשות השידור, 1999
• הנוקם בנאצים מדבר: "לא לקחנו שבויים", אתר ynet, אפריל 2017
• עופר אדרת, כך פעלו בחשאי 50 יהודים באירופה של אחרי המלחמה, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2019
• הרגת את משפחתי? היכון למות: סיפורו המדהים של אליהו איצקוביץ'

הערות

[1]  א' בן ענת, "מעבר לנקמה ולסליחה", הפועל הצעיר, לז, 3, תש"ד, עמוד 6;  ש' גינצברג, "שלום בלי נקמה?", מאזנים, טז, תש"ג, עמוד 282 – 273;  א' גלבוע, "טל נקמות", משמר,  תש"ה, עמוד 3.

[2]  נ' ברזל, "התביעה ביישוב להענשתה של גרמניה", קתדרה לתולדות ארץ־ישראל וישובה, חוברת 73, ירושלים, 1994, עמ' 158-81 ובעיקר עמ' עמוד 151-152 ( להלן – ברזל); ה' ליוויק, " גואל הדם היהודי", משמר, 1950, עמ' 9.

[3] כך למשל, שריד ל"א, "ארגון הנקם – קורותיו דמותו מעשיו", ילקוט מורשת, נב, תשנ"ב, עמוד 38 – 35. (להלן – שריד); ראה גם תמונה:  www.ushmm.org – אתר הנצחת השואה בארצות הברית.

[4] : "נקמה, נקמה – קוראות כולנו, כי עוולה גדולה נעשתה לנו. חפצים אנו לנקום בשונאינו ולתת להם מפצעינו, האם יתקן זה את המכאוב? לא, הוא רק יקטין וקצת ישטוף, כי כל עוד עין שלנו פתוחה, לא ידע לבנו השבור מנוחה".

[5]   אחת מהן נמצאה בעיר קובל בפולין וזהו לשונה: "ראובן אטלס, דע, כי כאן נספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי, הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפינו. גינה אטלס". www.education.gov.il – אתר שואה באגף לתרבות התורנית במשרד החינוך.

[6] מ' אטיאס (עורך), ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בא"י, תרע"ח- תש"ח, ירושלים, תשכ"ג, תעודות רסב, רסו, עמ' 330-332 ,336-337. פליכס רוזנבליט (לימים – פנחס רוזן), מזכיר 'עלייה חדשה', בכינוס המפלגה בחיפה, ב-30-29 באוקטובר 1943, אצ"ם, J18/71. נוסח 'צוואת הקורבנות' מובא מתוך: ה'

ליוויק, 'גואל הדם היהודי', משמר, ט' שבט תש"ה. דברי רוז'קה קורצ'אק, ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי בגן-שמואל, 3 בינואר 1945, השוה"צ,  5.10.5 (2)

[7] . S. Robinson, M. Rapaport-Bar-Sever, and S. Metzer, "The Feeling of Hollocaust Survivros Toward their Presecutors", in S. Robinson (ed.), Echos of the Holocaust, No. 3. July 1994, pp. 9-21.

[8]  סת"ה, ג', חלק שני, עמ' 1074 – 1072.

[9] ראה בעניין זה: ט' פרידמן, הנוקמים בגרמנים הנאצים, חיפה, 1998.

[10]   מ' בנטוב, "ואנסיטראט, בריילספורד, אנבורג – לוויכוח על העונש לפושעי מלחמה", משמר, תש"ה, עמוד 3.

[11]  גוטהלף י', "כל דחייה בהענשת גרמניה המנואצת פשע הוא לאנושות", דבר, תש"ה, עמוד 4. ( להלן – גוטהלף)

[12]  מ' אטיאס (עורך), "תעודות רסב-רסן", ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ־ישראל, תרע"ח– תש"ח, ירושלים,  תשכ"ג (להלן – התעודות), עמוד 332 – 330, 337 – 336.

[13] . ברזל-שם.

[14] על הבריגאדה כסמל ללחימה היהודית בנאצים, ראה" תולדות ההתנדבות, ד', עמ' 46. על האווירה באותם ימים, ראה ח' ברטוב, פצעי בגרות, תל־אביב, 1965. ראה גם עדות א' יפה, את"ה, תיק מס' 164.00034

[15] במאבק, ביטאונה של הבריגאדה, פרסם את הדברות . ראה גם, פצעי בגרות, עמ' 55-56.

[16] שריד, עמוד 43; בדרך לוחמים, עמ' 158-161.

[17] עדות זורע, מ' קפרא,"יריתי, חנקתי, הרגתי ואין חרטה", מעריב, 26/11/93 (להלן: זורע-מעריב). ראה גם: צ' שילוח, ארץ גדולה לעם גדול, תל־אביב, 1970, עמ' 19-20.

[18] תיאורים של מעשי נקמה בשבויים גרמניים, ראה עדות דב גרוסמן, את"ה, תיק מס' 12.00036

[19] מכתביו של א' גובר מ-26 במאי, 24 ביוני ו-16 ביולי 1945, ספר האחים: מעיזבונם של אפרים וצבי גובר, תל־אביב תשכ"ז, עמ' 71, 74-73, 79-78; מרדכי (חדש) לאליק (שומרוני), 25 במאי 1945, אצ"ם, S25/722; י' בן חורין, בזכות אותם ימים, תל־אביב תשל"ה, עמ' 81-80; י' בן משה, בנתיבי הבריגאדה, תל־אביב, תשט"ו, עמ' 205-203; תולדות ההתנדבות, עמ' 337.

[20] כך למשל ישראל כרמי. ראה: בדרך לוחמים, עמ' 158.

[21] ברזל, שם.

[22]  מ' אטיאס (עורך), ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ־ישראל, תרע"ח-תש"ח, ירושלים, תשכ"ג (להלן: התעודות), עמוד 336 – 330.

[23] . מעבר לגשמי, עמ' 229.

[24]   "זכור את ששת מיליוני אחיך הטבוחים! שמור על השנאה לדורות – כלפי שוחטי עמך!  זכור – נקמת הדם היא נקמת הכלל – כל מעשה בלתי אחראי מכשיל את הכלל….ארור מי שלא יזכור את אשר עוללו לנו!. בר זוהר מ', ביום נקם: פרשת הנקם היהודי בנאצים, תל־אביב, 1991, עמוד 24 – 23. (להלן – בר זוהר). שריד, עמוד 55.

[25] בר זוהר, עמוד 26. ראה תמונת ניצולים ושני חיילים מכוחות הברית, המביטים בגופת נאציש נרצח על ידי הנוקמים: www.gfh.org.il – אתר בית לוחמי הגטאות

[26] מעבר לגשמי, עמ' 229.

[27]  שם, עמוד 27; ראה גם: זורע, מעריב.

[28]  שלום גלעד, "הציידים", העולם הזה,  29/3/1961, עמ' 13.

[29]  ריכוז עדויות של הנוקמים, בסרט טלביזיה תיעודי: "הנוקמים" שודר בערוץ הראשון בהגשת ירון קמינר. ( מספר קטלוגי 69)

[30] מיכאל בר זוהר מעריך שבין חמישים למאה וחמישים, על סמך עדויות שאסף (בר זוהר, הנוקמים, עמ' 38). דינה פורת מציינת "כמה מאות" (מעבר לגשמי, עמ' 229).

[31] ק. צטניק, נקם, תל-אביב, 1981, עמ' 10-11, 13-16.

[32] "אלה אנחנו, נידונים להתהלך עם צלם ה' על מצחנו כמו אות קין. לא יכול, לא מסוגל לראות ילדה נאנסת. לא מסוגל… נשמה יהודית זכה" (ח' ברטוב, פצעי בגרות, תל-אביב, 1965, עמ' 213).

[33] . ראה "הנוקמים", ראיון של ישראל כרמי, ליצחק בו חורין, מעריב, 29/5/1987; ראה גם תגובתו של אבא קובנר, במכתב לא נמען, מה-29/5/1987, ארכיון מורשת, C.61 להלן: מכתב קובנר על כרמי), שהוא מעיין הצהרה של קובנר על הנושא בכללו. ראה גם: מאיר זורע למיכל קפרא, "יריתי, חנקתי, הרגתי ואין חרטה", מעריב, 26/3/1993. ; י' כרמי, בדרך לוחמים, תל-אביב, 1960, עמ' 158-160, 166.

[34] גם את הפולנים של צבא אנדרס, הרחיקו מגרמניה ממסיבה דומה.

[35]  בר זוהר, עמוד 37; בדרך לוחמים, עמ' 160.

[36] . פצעי בגרות, עמ' 47. ראו גם: תום שגב, המיליון השביעי, ג, 3, עמ' 134.

[37] מכתב קובנר על כרמי.

[38] ..ר' קורצ'אק (רוז'קה), להבות באפר, מרחביה, 1965, עמ' 267.

[39] . מכתבו של יהודה טובין ארצה, מ- 18.07.1945, ארכיון מורשת, 9.7-95.

[40] . י' (אנטק) צוקרמן, שבע השנים ההן, תל אביב ולוחמי הגטאות, 1990, עמ' 521, 526.

[41] . מעבר לגשמי, עמ' 230.

[42] ראה תמונה של חלק מחבריי קבוצת הנוקמים: www.gfh.org.il.

[43] ד' פורת, מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר, תל-אביב, 2000 (להלן: מעבר לגשמי), עמ' 224.

[44]  שריד, עמוד 44 – 43; בר זוהר, עמוד 39, וכן עמ' 40-42; יגאל וינפלד, "נקם", הדף הירוק, מוסף על המשמר, 3.3.1992 (להלן: וינפלד-נקם)

[45]  בר זוהר, עמוד 39, וכן עמ' 40-42. על פי עדות זורע, בניגוד לעבודת קבוצתו, שעבדה בשיטת ה"פינצטה", היינו, ביצוע הריגה, רק לאחר שהצליבו לפחות שני מקורות מידע, פעלה קבוצת קובנר, "בשיטת השופלדוזר".

[46] מעבר לגשמי, עמ' 224.

[47] שם, שם.

[48] דברי קובנר, בראיון עם י' באואר, 10 במאי 1964, ארכיון מורשת, גבעת חביבה, 350/1.

[49] ב"צ ישראלי לוועדה לעתיד החיילים, 13 באפריל 1945, אצ"ם, S25/8059

[50] אנטק צוקרמן – מנהיג תנועת "דרור" וסגנו של מרדכי אנילביץ' במרד גטו ורשה.

[51] חייקה גרוסמן – ממנהיגות 'השומר הצעיר בפולין והמרד בגטו ביאליסטוק. על התנגדותה לנוקמים, ראה: מעבר לגשמי, עמ' 249

[52] מכתבו של צוקרמן, אק"ם, חטיבת חו"ל, 4א / 23. ראה גם: שבע השנים ההן, עמ' 495.

[53]  . משימתם הוגדרה :"לנקום, ולהכות חזק, למצוא דרך בה נזעזע את גרמניה ואת העולם כולו על ידי מעשה שפירושו שדם המתים לא ייתן מנוח" (בר זוהר, עמוד 43).

[54]  שם, עמוד 46.

[55]  שריד, עמוד 79 – 78.

[56] עדות אפרים קציר לדינה פורת, ב-3/6/1998. ראה מעבר לגשמי, עמ' 423, הערה מס' 39.

[57] . י' בן חורין (בריגר), בזכות אותם ימים, תל-אביב, 1975, עמ' 92.

[58] . שם, שם; מעבר לגשמי, עמ' 235.

[59] רב-שיח נוקמים, פברואר- מרס 1985, ארכיון מורשת.

[60] . מעבר לגשמי, עמ' 244.

[61] . היו שטענו שהמדליף היה  חיים וייצמן, משום שהתנגד לפעולותיו (שריד, שם). שמואל תמיר טען שמדובר בהלשנה מחוגי ה'הגנה'  ושמעון אבידן טוען שמדובר בהלשנה ממוסדות היישוב, כנראה בסוכנות היהודית (ש' דגן וא' יקיר, שמעון אבידן –  "גבעתי", גבעת חביבה, 1995 (להלן: שמעון אבידן – גבעתי), עמ' 99.

 [62]  לובה אליאב שהיה מקורב באותם ימים לשאול אביגור, טען שהאחריות לכך מוטלת על האצ"ל (וינפלד – נקם, שם)

[63] . רב-שיח נוקמים, שם.

[64]. Michael Elkins, Forged in Fury, New York, 1971, pp. 241 (להלן: אלקינס).

[65] . ראה למשל: מכתבי זילברטל למרחביה, אצל י' טובין, בין הסניו והבונקר במילא 18, תל-אביב, 1987, עמ' 278-286. ראה גם: נ' שדמי, קוו ישר במעגל החיים, תל-אביב, 1995, עמ' 176.

[66] קוו ישר במעגל החיים, עמ' 175-176.

[67]  זורע, מעריב. לעומת זאת, לפי טענת בר זוהר, לייתר דיוק, לפי טענות נוקמים שרוכזו אצל בר זוהר, מדובר דווקא בהצלחה. משום שלפי עדויותיהם, קרוב ל–12,000 גרמנים אכלו מהלחם המורעל ומתוכם כ–4300 שבויים חלו, 1000 נאציים נהרגו, 1000 איש הוכו בשיתוק ואחרים התייסרו חודשים ארוכים בבתי חולים ומתו במשך השנה שאחר ההרעלה (בר זוהר, עמוד 53 – 49). יגאל וינפלד אסף עדויות המדווחות , כביכול, על מאות רבות של נפגעים (וינפלד – נקם, שם)..

[68] ראה למשל, מכתב רוז'קה לוויטקה, מ-1/10/1945, בתוך: ר' קורצ'אק, לחימתה, הגותה ודמותה של רוז’קה קורצאק – מי"ט ניסן תרפ"א עד ט"ז אדר תשמ"ח,‫ תל אביב, 1988, עמ' 130.

[69]  בר זוהר, הנוקמים, עמוד 60.

[70] שם, עמ' 58-59.

[71]  שם, עמוד 65 – 62.

[72]   www2.iol.co.il/nosim/sripts/arct/asp – ארכיון כתבות וירטואלי בנושא השואה מעיתון "הארץ".

[73] דבר החי"ל, 13 במאי 1945, אמ"ע, חטיבה 2 101/46; חדש (מרדכי) אל שומרוני (אליק), 28 באפריל 1945, אצ"ם, S25/4791; ב"צ ישראלי אל הוועדה לעתיד החיילים, 14 באפריל 1945, אצ"ם, S25/6059; ז' פיינשטיין, "ינוס החי"ל בנירנברג" דבר, כ' בסיוון תש"ה; מאיר (גרבובסקי) אל מ' שרתוק, 11 במאי 1945, אצ"ם, S25/4971; לפירוט נוסף ראה: תולדות ההתנדבות, ג, עמ' 396. מזכירות מפא"י, 15 במאי 1945, אמ"ע חטיבה 2, 24/45; דיוני הוועה"פ המצומצם, 20 במאי 1945, אצ"ם, S25/1782.

[74]  ראה "הדף הירוק", מוסף על המשמר, 3/3/92. ראה גם: ברזל, עמוד 72 – 60.

[75] אצ"ם, שם.

[76] שמעון אבידן – גבעתי, עמ' 103. אבידן מצטט את בן גוריון: "מי יודע מה יכול לצוץ מכל זה". ראה גם, שריד, ארגון הנקם, עמ' 78-79.

[77] .  לדבריו מסר את התכנית לשאול מאירוב, ישראל גלילי וחיים וייצמן

[78] . מכתב קובנר על כרמי; שמעון אבידן – גבעתי, עמ' 100; י' בן חורין (בריגר), בזכות אותם ימים, תל-אביב, 1975, עמ' 92.

[79] . סת"ה, כרך שלישי, חלק ב', עמ' 1068-1074; מעבר לגשמי, עמ' 239.

[80] יערי אל רבקה, אשוה"צ, 7-95, ב-2 (5ב); יערי אל יהודה (טובין), 24 ביולי 1945, אשה"צ, 3.32 (2).

[81] הכוונת למשפט ראשי המשטר הנאצי בבית-הדין הבינלאומי בנירנברג שנפתח ב-20 בנובמבר 1945. גיליון האישום כלל ארבעה פרקים: א.התוכנית הכללית או הקשר לגרימת מלחמה, ב.פשעים כנגד השלום, ג.פשעי מלחמה, ד. פשעים כנגד האנושות. וראה: ר' ולטש, 'החל משפט פושעי המלחמה', הארץ, ט"ז ככסלו תש"ו; 'המשפט מתחיל' (מאמר מערכת), שם, י' בטבת תש"ו.. ראה גם, סת"ה, ג', חלק שני, עמ' 1071.

[82] דבר, י"ט בחשוון תש"ה. כותרת לכל רוחב העמוד הראשי, הארץ, ט' באייר, תש"ה; כרזת ההסתדרות ל-1 במאי 1945, אמ"ע. 'דברים בכינוס חיילים', דבר, כ"ז בניסן תש"ה; ראה נוסחי ההודעות על מהלך הקרבות בעיתונות התקופה בין י"ח לכ"ב בניסן תש"ה; דברי ויצמן, דבר, כ"ח באב תש"ה.

[83]. אלקינס עמ' 236. המחבר מתאר את פגישת ווייצמן – קובנר מפי קובנר (ווייצמן אינו מתעד אותה ביומנו).

[84] דברי שרת בדיון בהנהלת הסוכנות, 22 באפריל 1945, אצ"ם, S25/1782.

[85] סת"ה, כרך שלישי, חלק ב', עמ' 1068-1074.

[86]   www.tam.co.il – עיתון תל־אביב. כתבת ראיון עם שמעון ויזנטל.

[87] שריד, שם; וינפלד-נקם, שם.