פרו – מצודת קואלפ של תרבות צ'צ'פויאס

 

כתב וצילם: גילי חסקין.

 

 לחץ כאן – להרצאה על פרו

 

[youtube width="560" height="315" video_id="kzibDhKK8mg"]

 

 

  יצאנו מתוך היער הדליל יחסית, מכול עבר נשקף אלינו נוף מרהיב של גיאיות שחרצו באדמה קניונים עמוקים, קירות סלע ושפעת צבעי ירוק. ממול ניצבה לעינינו חומת ענק, כחמישה עשר מטר גובהה, בולטת באבניה המסותתות היטב, מעוגלת במתארה, כשהעצים שמסביבה מוסיפים לה מעטה של מסתורין.  מרבית המטיילים שהגיעו בעקבותי טרם שמעו על המצודה הזאת, עבור מי שהעמיק יותר בנבכי התרבויות העתיקות של פרו, היתה מצודת קואלפ, התגשמותו של חלום.

 

פעם היו רק האינקה.  עבורנו לפחות, "מוּצ'ילֶרוֹס" שהתכוננו לנסוע לדרום אמריקה, לפני יותר מחצי יובל, היו אלו נושאי התרבות היחידה שפרחה ושגשגה בדרום אמריקה. מהר מאד הבנו שכבודם של האינקה במקומם מונח, מקדשיהם המרהיבים בנויים בנופים עוצרי נשימה, לא היו שניים להם בארגון ובתקשורת, אך הם לא היו התרבות היחידה באמריקה הקדומה. ספק אם היו המתקדמת ביותר. מהר מאד למדנו על בני צ'אבין (Chavin), שהיטיבו לבנות באבן כבר בשנת 800 לפני הספירה; על פרקס (Paracas) שארגו בדים נפלאים שצבעיהם בוהקים עד ימינו; על פירמידות הבוץ והפסלים הארוטיים של מוצ'ה (Moche), על הקרמיקה של סלינאר (Salinar) ועל הציורים המסתוריים של נסקא. ככל שהעמקנו לחקור, נתגלו לנו עוד ועוד תרבויות, וגם היום, אחרי למעלה משנות דור, ספק אם אני משכיל לשחזר את כל המארג התרבותי העשיר הזה, את התשבץ המורכב כל כך, שנקרא פרו.

 

לפני מספר שנים, שמעתי מתרמילאים משולהבים, כמו גם ממורי דרך פרואניים, נלהבים לא פחות, על אתר מסתורי ורב רושם, על קואלפ (Kuelap), העיר המבוצרת שבלב יערות הגשם. עיר שנחרבה על ידי היער והזמן, אך מי שמוכן להתאמץ, מובטח לו ביקור באתר מרהיב. אמנם, קואלפ נתגלתה לפני מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) המפורסמת, אבל היא נשכחה מלב. לפני שני עשורים לערך, החלו מטיילים לחקור את מסתוריה ובד בבד, גם חוקרים, שאינם מסתפקים בתיעוד, אלא משחזרים את המקום, שיהיה, כך מספרים, "מאצ'ו פיצ'ו של הדור הבא".

 

 

טיול לפרו הוא קודם כל טיול לתרבויות העתיקות של דרום אמריקה וכמובן גם טיול לנופיה המכושפים. אתרים רבים משלבים את שתי החוויות: שרידיהן רביה עניין נמצאות בנופים מרהיבים.

קואלפ נמצאת באזור צ'אצ'פויאס (Chachapoyas), המרוחק כ-11 שעות נסיעה מצ'יקליו (Chiclayo) שלחוף האוקיינוס השקט, בצפון פרו. זהו אזור מרתק לכשעצמו, עם פירמידות ענקיות הבנויות מלבני בוץ ועם עושר של תכשיטי זהב שנמצא בקברים החבויים מתחת למעטה הבוץ. אחד הקברים, בו נקבר שליט סיפאן, נחשב לתגלית הארכיאולוגית החשובה ביותר בחוף הפרואני ולמטמון העשיר ביותר שנחשף באמריקה. הדרך מטפסת מהחוף המדברי, מעפילה על הרכס המערבי, הנמוך יותר והצחיח יותר, של האנדים, יורדת לעמק טרופי לוהט, מטפסת שוב לגובה של 4000 מ', אל הרכס האנדיני הירוק והגבוה יותר וגולשת לבקעה מוקפת הרים וגיאיות. האזור מרהיב עין ביופיו. הרים נישאים, צוקים תלולים, מצוקי גיר בגווני חום ואדמדם, תהומות אין חקר לעומקם ויערות עבותים, בהם חיים מינים רבים ונדירים של בעלי חיים, ביניהם דב המשקפיים וקוליברי נדיר שזנבו ממוזלג.  לפני מספר שנים איתרו באזור את מפל גוקטה (gocta), שנחשב לשלישי בגובהו בעולם, אלא שהוא מרהיב רק בעונה הגשומה, בין דצמבר לאפריל, כאשר הדרכים מבוצצות וההליכה לאתרים איננה נעימה.

 

 

הירוק האינסופי, המכסה את סלעי הגיר, מוכר בשמו המדעי למחצה "יער עננים" (Cloud Forest). זהו מושג גיאו-בוטני, המגדיר יער, באזור בו האקלים אינו עתיר גשמים כמו ביער הגשם הטרופי והאוויר איננו כה לוהט. הקרקע עשירה יותר ומרובת צמחייה נמוכים וחלק מהמשקעים מגיעים דרך העננים. כאן חיו לא רק יונקים ועופות, אלא גם בני אדם, שהצטיינו בבניית ארונות קבורה מעץ ומאבן, בחניטת גופות, בעיור וכונו לימים "אנשי העננים", על שם האזור שבו חיו.

כמו ייתר התרבויות באמריקה הדרומית, הם לא הותירו אחריהם מסמכים כתובים. ההיסטוריה הגיעה לכאן רק במאה ה-16, עם בוא הספרדים.  את ידיעותינו המעטות על האנשים הללו אנו יכולים לשאוב, רק מן השרידים האילמים.

תרבות צ'צפויס (Chachapoyas) שגשגה באנדים של צפון פרו בתום תקופת הפריחה של תרבויות החוף, החל משנת 800 לערך והגיעה לשיאה בשנת 1300 בערך. הישגיה  התדרדרו מסיבות בלתי ברורות, עד שנעלמו בשנת 1470. הארכיאולוגים עלו על עקבותיה של התרבות הזאת כבר במחצית המאה ה-19 וכדרכם של חוקרים נלהבים, התאהבו במושא המחקר שלהם. כמה מהם טענו בחום כי בני צ'צ'פויס עלו בהישגיהן על אלו של האינקה.  לטעמי הם מגזימים, אבל אין להתעלם מכך שהאנשים הללו בנו סללו דרכים, בראו את היער, בנו ערים וטרסות חקלאיות וחפרו תעלות השקיה מתוחכמות. מרק בבינגטון (Babington) ודייויס מורגן (Morgan), שחפרו את פואבלו אלטו (Pueblo Alto), המרוחק 25 ק"מ מקואלפ, כתבו ביומני העבודה שלהם כי ערים, כפרים ומצודות אלו, שלעולם לא התגלו על ידי הספרדים, משום שהאזור כוסה כבר ביער הטרופי בתקופה שפולשים אלו הגיעו לפר, מרשימים ביופיים בהישגים המדעיים של בוניהם, עוד יותר מאשר מאצ'ו פיצ'ו, שנחשבת ליהלום שבכתר הפרואני. רבים טוענים שהם הגזימו, אולם הם איתרו לא פחות מ-38 אתרים ארכיאולוגיים, קבורים מתחת למעטה היער, חלקם סמוך לשבילים בו פסעו רגליהם של הספרדים שחיפשו את זהבם שלא האינדיאנים.  במפה שיצאה לאור ב-1977 מסומנים 38 אתרים, אך אתרים נוספים התגלו מאוחר יותר.

 

 

יוצרים מוכשרים אלו, בני צ'צ'פויאס, שהיטיבו לייצר תכשיטים ממתכות אצילות, מעולם לא היו מאוחדים בארגון פוליטי כלשהו, כפי שמוכר לנו מתרבות צ'ימו (Chimu) שבחוף או מתרבות הוארי (Huari) שעל ההר. כל משפחה, או לייתר דיוק, כל אָיוּ, שהיה ארגון קולקטיבי של כמה משפחות שראשיהן סגדו לאב קדמון משותף, חי באופן עצמאי, מעבד במשותף את חלקותיו המרוחקות זו מזו, באופן שבלתי אפשרי לעשות באופן עצמאי באזור המבותר כל כך והמגוון כל כך של האנדים. למרות זאת, הצליחו מנהיגיהם, לבנות מצודות רבות עצמה, שמן הסתם דרשו כושר ארגון ויכולת לכפות מס עובד על אנשים רבים.  מרבית התושבים היו חקלאים שהשכילו להפוך את הגבעות המיוערות לטראסות ואת הבקעות לשטחים מנוקזים היטב. הם גדלו תפוחי אדמה, תירס, שעועית וגידולים מקומיים כמו Mashua, Ocas, Ollucos , שאינם מוכרים למטייל המערבי ואפילו לא קיבלו את שמם בשפתו.

 

 

האזור הזה עדיין לא ערוך לתיירות המונית.  אין בנמצא סוכנויות תיירות כמו בקוסקו או בהוארז ואין היצע רחב של בתי מלון ומסעדות, אבל המטייל הסקרן יוכל למצוא את דרכו ולהגיע במיניבוסים בטנדרים, ברגל ועל גבי סוסים, לאתרים קרובים או רחוקים.  טרם הוכשר באזור נמל תעופה ויש להניח שבקצב הפרואני יידרשו לפחות שני עשורים עד שייבנה שדה כזה. בינתיים, מגיעים לכאן באוטובוסים היוצאים מצ'יקליו ומקרטעים את דרכם אל עיר המחוז צ'צ'פויאס. פה ושם צצו כמה נהגים יזמים, המוכנים להסיע את המטיילים אל האתרים. לדעתי נוח יותר להגיע לאזור וטייל בו בעזרת סוכנויות נסיעות בהוארז (Huaraz), המכונה גם "שווייץ הפרואנית". הדרך יוצאת מהעיירה ה"אלפינית" המקסימה הזאת, צפונה-מערבה למרגלות ההרים המושלגים של הקורדיליירה בלנקה וגולשת דרך קניון דל פאטו (Del Pato), עד לטרוחיליו (Trojillo). טוב יעשו המטיילים אם יתעכבו בעיר, לביקור בכיכר המרכזית והססגונית, בכפרי החוף שדייגיהם יוצאים אל הים בסירות עשויות מגומא הטוטורה, וכמובן בפירמידות השמש והירח, שבנו בני תרבות מוצ'ה, ממיליונים של לבני ארובה Adobe) = חומר בלתי שרוף) ובצ'אן צ'אן, עיר ענק, גדולה מסביליה של אז, שנבנתה במאה ה-11, על ידי הספנים המוכשרים של צ'ימו. משם, כמה שעות נסיעה עד קָחָמָרקָה, עיר יפהפייה שנבנתה על ידי האינקה ובה נשבה מלכם אטוולפה, על ידי הכובש הספרדי פיזרו. כאן נתפש וכאן נרצח. מקרחמרקה מתפתלת דרך קשה לתנועה, חלקה משקיפה על הקניון העמוק של נהר מרניון (Maraňon), עד שמגיעים מפורקים מעט, ללייבמבה, שבמחוז צ'צ'פויאס, הנראית מרחוק כאילו מישהו השליך קוביות משחק של ילדים בין הגבעות הירוקות. כאן אפשר להתרווח מעט , לבקר במוזיאון, לראות את האוסף המרשים של המומיות ולצאת לסיורים רגליים או רכובים באתרי האזור, טרם שממשיכים הלאה אל צ'צ'פויאס גופא.

 

 

נהגים אלו, יוכלו להסיע אתכם לאתרי צ'צ'פויאס ואף ידאגו למדריכים מקומיים, לפרדות ולכל הייתר. התנועה אינה קלה עדיין, הדרכים משובשות למדי ומתפתלות סחור סחור אל ראשי הגבעות, אך התמורה מגיעה במנות גדולות, יופי בתולי, פראות ותחושה של "עולם אחר".

 

 

 

לאחר נסיעה ארוכה ומתישה הגענו לפנסיון צנוע בכפר צ'יליו (Chillo). בעליו מחפים על החדרים הצנועים בגן מטופח להפליא ובהכנסת אורחים מסבירת פנים. ביום המחרת יצאנו בכלי רכב קטנים אל רבש (Revash), אתר מרהיב שנודע במבני הקבורה שלו. בדרך עצרנו ליד סלע גדול ובו תבליט של יגואר, חתול היער הכול יכול, ששמש כסמל לאלוהות במרבית התרבויות הקדומות של אמריקה. חוט שני עובר מצ'בין ועד לאינקה, לפחות בכול הנוגע להערצת חיות הטאבו הקולקטיביות: קונדור, פומה ונחש.

 

ליד הכפר הסמוך לאתר, התגודדו עשרות נערים, אוחזים פרדות כחושות בידיהם ואנו יצאנו לטיפוס ארוך אל האתר. השביל התפתל בין שדות תירס מעובדים בחריצות וצפה על הצוקים הגירניים שבמרחב. מרגע לרגע נשקף לעינינו נוף רחב יותר ועד האופק נחשפו בפנינו, הרים, מניפות סחף, פיסות קרקע מעובדות, מצוקים צהובים -אדמדמים, ספקטרום של צבעי ירוק וענני כבשה ששייטו בשמים הכחולים. עוד שעה של טיפוס מתיש על גב הפרדות, מתנדנדים בחסדיהן, בין המצוק לגיאיות, עד שעמדנו מתנשפים מול המצוק. כבמטה קסם, התגלו לעינינו, ממש בקיר שממול, בתים זעירים, הבנויים על המצוק, תלויים בין שמים וארץ. הבתים, מושלמים ככל שהיו, נראו לנו קטנים מדי עבור מגורי אדם. מבט נוסף הבהיר שאלו הם ארונות קבורה. בתים אלו תוכננו כמו בתי התושבים, אלא שאלו עשויים מחומר ולא מחומר מתכלים. כאן הסרקופאגים נראים כבתים זעירים, בגרחיה (Carajia) הם דמויי אדם ולאתרים מרוחקים יותר, גרסה  משלהם, לקברים התלויים.

משם נסענו בדרך מרהיבה, לאורך נחל שהתפתל למרגלותינו ומפעם לפעם התחתר בסלעים הגירניים ויצר מעוק זקוף. יעדינו היה מוזיאון המומיות אשר בלימבמבה (Liebamaba) .  זוהי עיירה קולוניאלית נעימה, שקיבלה את שמי ממלך האינקה  טופאק יופאנקי (Tupac Yupanqui), שבשנת 1480 הגיע לכאן  במיוחד, כדי לציין את חג השמש, אינטי ריימי, שציין את היום הקצר ביותר של השנה.  השם שהעניק לעיירה היה Raymi – Pampa, היינו, בקעת השמש, ומכאן קצרה הדרך ל"ליבמבה". מאז הביקור נהרו לכאן אלפי בני אינקה ב-21 ביוני, כדי לאחוז בשמש בעזרת לפידים בוערים ולהבטיח שלא תיעלם. מן הסתם הם הצליחו בכך והראייה, השמש ממשיכה לזרוח. לפני כמה עשרות שנים התגלו באגם הקונדורים (Laguna da los condors) הסמוך, ארונות קבורה מעץ, חלקם חבויים במערות שנחצבו בסלע ואחרים תלויים בין שמים וארץ.

המילה "סמוכה" טעונה הסבר ומשמעה בארץ גדולה כמו פרו, שונה מאשר בארץ. מדובר עשר שעות של רכיבה על גבי סוסים, ביער טרופי, וכאשר מגיעים לאגם הקטן, החבוי בין צוקים ועצים, ספוגי זיעה ותפוסי אחוריים, אפשר להירגע מתחת לכילות בפנסיון פשוט להפליא וביום המחרת לסייר במערות הקבורה שנכרו במצוק שמעל המים. שודדי הקברים לא חסו על המקום ופרצו לקברים, שיספו את המומיות והסתלקו עם השלל שנטלו. לפני חמש עשרה שנים החלו הרשויות במאמצים כבירים להציל את מה שנותר וריכזו במוזיאון החדש של לייבמבה, אוסף מרשים של מומיות.

במקום נבנה מוזיאון מודרני להפליא, שאיננו דומה בכלום לבתי הנכאת שנבנו בראשית המאה ה-20 ויש בו עושר של מפות, דגמים ואמצעי המחשה ובעיקר דוגמאות רבות של מומיות. אולי היו אלו לימודי הארכיאולוגיה שלי, אולי האהבה שהפגנתי כלפי עתיקותיה של פרו ואולי שר המזל שהביא למוזיאון, ביום ביקורנו ממש, את צלמי ערוץ ההיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. אולי היה זה בכלל פרץ של טוב לב שגרם לאוצרת המוזיאון, ארכיאולוגית מדופלמת בעצמה, התירה לנו להיכנס, לקודש הקודשים שלה, חדר המומיות הפנימי, הסגור בדרך כל למבקרים מהשורה. האקלים הלח יחסית איננו מאפשר את שימור הגופות כפי שרואים במוזיאונים של החוף, בעיקר באיקה ובנסקא. מדובר כאן בעצמות נשמרו בשקים ועליהם צוירו דמויות אנוש.

 

 

 

האזור מציע אפשרויות רבות: הליכה בת מספר שעות למפל המרהיב, ירידה תלולה אל הסרקופגים האנתרופומורפיים, שם נקברו אנשים בעלי אמצעים, כל אחד בארון קבורה עשוי עץ, שצורתו צורת אדם וצבעיו בוהקים. אפשר לצאת טיולים על גבי סוסים לכפרים חבויים ביער וביקור אצל קהילה שונה, שהובאה לכאן על ידי האינקה ואומניה ממשיכים את מסורת הקדרות שלהם.

בני צ'צ'פויאס בנו אתרים בגודל משתנה, ערים שמנו כארבע מאות מבנים ולעומתם גם ישובים זעירים. המבנים אינם מגוונים בצורתם. כמעט כולם עגולים, בנויים על גבי פלטפורמות, על פי רוב מקושטות בעיטורים גיאומטריים מסטוקו. כמה מהם היו בני קומותיים ובמספר מקומות נותרו הקורות שהיו בסיס לקומה השניה. מרבית האתרים בנויים בראשי גבעות, לא רק לשם הגנה, אלא כדי למזער את הנזק שנגרם לעתים על ידי שיטפונות.  האתר הגדול והמרשים מכולם הינו קואלפ, שבמחוז טינגו מריה, בפרובינציית Luya, שבנפת האמזונס.

 

 

קואלפ הינו אתר פרה קולומביאני בגובה של 3100 מ' מעל פני הים. בולט מעל נהר Utcubamba. נחשב לשמור ביותר באזור צ'צ'פויאס. זהו אתר מוקף חומת אבן מרשימה המתנשאת לגובה של עשרים מטרים, הבנוי על גבי שלוחה מאורכת, שמדרונותיה משמשים כהגנה טבעית, בנוסף לחומות. האתר, זוהי עיר אובאלית, שאורכה כ-600 מ' ושטחה כ-6000 מ"ר. בעבר הרחוק הגיעו לכאן המטיילים והחוקרים,ב-4-5 שעות של הליכה בשביל שהתפתל ביער. כיום מגיעה דרך עפר עד למרגלות האתר ומכאן, תוך חצי שעה הליכה בשביל תלול מגיעים עד לחומה המרשימה. בעתיד יגיע לכאן רכבל, שיקל על הטיפוס ויחסוך זמן אך ייתכן שייעקר חלק מהחוויה. יש משהו קסום בדרך המתפתלת בסיבובים גדולים, במצוקה המתגלה למרחקו, נעלמת כשמגיעים למרגלותיה ואחר כך נחשפת בבת אחת, במלוא עצמתה, כאשר עדר של יימות (למות) מוסיף לקסם נופך פרואני מיוחד. החומה לא שימשה רק להגנה, אלא כמצבת ענק לעשרות קברים שנחפרו בתוכה ומתחתיה, כאשר מעת לעת נחשפים ומתגלים. היער שנכרת לטובת הבניה גרם לקרקע לגלוש ולחומה להיהרס. בעשורים האחרונים טורחות הרשויות הפרואניות לחשוף את האתר ולשקם את החומה ואגב כך מתגלים עוד ועוד קברים. מי יודע, אולי יתגלה גם כאן קבר חשוב, מהדורה מקומית של המטמון בסיפאן, עם עושר של מסיכות זהב ותכשיטי אלמוג ואזמרגד?  הכניסה לאתר דרך פתח צר שנקרע בחומה ומזכיר לבעלי האסוציאציות הפרועות את סיפורי אלדין וארבעים השודדים טיפוס בגרם מדרגות ואנו באתר, משוטטים בין הבתים העגולים, שכוסו על ידי היער.

 

 

האתר נבנה לאורך תקופה בת מאתיים שנה, מ-1100 עד 1300 לספירה. במצודת קואלפ יש אבנים בכמות גדולה פי שלוש מזו של הפירמידה הגדולה במצרים. האתר מורכב משלושה חלקים: בקצה הצפוני-מערבי, יש מבצר חוץ, שתפקידו לצפות על השטח המת, המוסתר מעיניהם החדות של הצופים העומדים בראש המצודה. בקצה הצפוני-מערבי של המצוק יש כפר שבתיו ההרוסים מלמדים על בניה שגרתית למדי, עם חיפוי בחומר מעוטר, בעוד שהמצודה העיקרית, שצורתה כסיגאר, משתרעת בין השתיים. אורך החומות המאסיביות הוא 700 מ' והרוחב 175 מ'.  קואלפ נחשבת למצודה מטילת אימה, יותר מכול הביצורים הפרה קולומביאניים.  גובה החומות בין 8 ל-17 מ' והם נבנו מ-40 שכבות של אבנים, שכול אחת מהן שוקלת בין 100 ל-200 ק"ג. מעריכים שבמקום למעלה מ-100,000 אבנים כאילו. נעשו שחזורים של כמה מבנים, אבל החומות אורגינליות.

 

 

 

לא הרבה ידוע לנו על בוניו המוכשרים של האתר, המכונים לעתים "צ'צפוניאס" בדרך של חיבה על ידי המדריכים המקומיים המתפרנסים מהם. ידוע לנו שהיו יוצרים מוכשרים ושהוכנסו תחת שלטון האינקה, בתקופתו של הויאנה קפאק, במאה ה-15.

מכיוון שהאימפריה שלהם התקיימה יותר שנים מזו של האינקה (לפחות של התקופה בה מלכים קראו "אינקה"), הרי ההישגים העירוניים היו גדולים יותר.  מספר האתרים הארכיאולוגיים של התקופה, גדול פי 10 מאלו של האינקה. הארכיאולוגים מקס בבינגטון ומורגן דייויס העריכו שבאזור יש לפחות חמש ערים אבודות כאילו. ההרים, היערות, הגיאיות וקטעי סיפורים הנשמעים מאיכרים מקומיים, מרמזים שבאזור צפויות למטיילים ולחוקרים, עוד הרבה הפתעות…

 

 

 

להרצאה על פרו – לחץ כאן