גילי חסקיןפרשת פאטריה
כתב: גילי חסקין
ראה גם: מאמר באתר "דעת".
להרצאה על טוהר הנשק
פני התקופה
עם פרוץ מלחמת העולם ה-II, עמדה הנהגת הישוב בפני השאלה, אם להמשיך במאבק עם ממשלת בריטניה ובמדיניותה האנטי־ציונית, או לרכז את כל הכוחות במלחמה באויב הנאצי וממילא לשתף פעולה עם בריטניה. היהודים היו חייבים להיות מסורים, ללא תנאי, למחנה של בעלות הברית, שכן המחנה האחר היה האויב הנורא ביותר שקם לעם היהודי. אמנם, דוד בן גוריון הכריז ב-12 בספטמבר 1939: "עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה"[1]. אך זו לא היתה יכולה להיות מדיניות ריאלית, שכן מלחמה בהיטלר לא היתה אפשרית, ללא שיתוף פעולה עם בריטניה[2]. היתה זו נוסחה שלא ניתן להגשימה, בו זמנית, על שני חלקיה. משום כך התנדנד היישוב בין שני קטביה. תקופת מלחמת העולם השנייה, התחילה בסימן של ירידה למחתרת והתכוננות למאבק נגד הבריטים והמשיכה ביחס אמביוולנטי כלפי הבריטים. הם עדיין לא נתפשו כאויב, אך חלקים גדולים מן היישוב, התקשו לראות בהם ידיד[3].
השעייתת המאבק בבריטים
היחסים בין הישוב לבריטניה בשנות מלחמת העולם השנייה אופיינו אפוא בשניות: בקוטב האחד – הסתגרות וזהירות מוגברת מפני השלטון, חשש מרדיפותיו את הארגונים הצבאיים למחצה שקמו כאן, ודאגה מפני מזימותיו המדיניות[4]; בקוטב השני – שיתוף פעולה בתחום הצבאי, הביטחוני והמודיעיני[5]. נראה כי מעבר להכרזות, ההנהגה הציונית הבינה שהבריטים לא העניקו את הספר הלבן של מאי 1939 כפרס לערבים, כשם שלא דיכאו את המרד הערבי עבור הציונים. הם עשו זאת למען האינטרסים שלהם. אף כי המחויבות להיאבק ב'ספר-הלבן' נותרה בעינה, האפילה עליה הנכונות לשתף פעולה עם בריטניה במלחמתה נגד גרמניה הנאצית[6].
הכיוון בו בחרה ההנהגה היה להגדיל את משקלו הסגולי של הישוב ככוח מדיני ואסטרטגי, ועל־ידי כך לחזק את כוחו במיקוח המדיני שעשוי יהיה להתעורר, אולי אפילו תוך כדי הלחימה עצמה. הדרך האופטימאלית להשיג מטרה זו היתה על־ידי גיוס מספר ניכר של יהודים ליחידות הצבא הבריטי. כמו כן ניתן היה לקוות שבבריטניה יעלו לשלטון גורמים פרו־ציוניים[7]. את המדיניות הזו הוביל ביד תקיפה, דוד בן גוריון, למעט עמדתו התקיפה בפרשת חוק הקרקעות (Palestine Land Transfer Regulations). מכול מקום, ההנהגה החליטה להשליך את יהבה על הבריטים[8].
שאלת הגיוס לצבא, הרווחים המדיניים שהתנועה הציונית קוותה להפיק ממנו והויכוחים שעורר, נדונה בהרחבה במחקרו המקיף של יואב גלבר אודות ההתנדבות[9]. בהקשר למחקרנו נזכיר רק את היחס השלילי שקיבלו אלו שלא רצו להתגייס. הסאנקציות הלגיטימיות שהיו בידי מוסדות היישוב, להטיל על סרבני הגיוס, היו מוגבלות בכמותן ובמידת יעילותן ולמעשה הצטמצמו לפיטורין ממקומות העבודה, אך הפעלתה נתקלה בקשיים, אפילו במקומות בהן מרות המוסדות היתה מוחלטת[10]. בעצרת הגיוס שהתקיימה בסוכות תש"ב, אירעו כמה תקריות אלימות, שגרמו אפילו לצבא להזהיר את הסוכנות, שאיננו מוכן לקבל את השיטות הללו[11]. תופעות אלו עוררו הסתייגויות גם בקרב היישוב. ביטאון 'השומר הצעיר' הוקיע אותן כ"התנהגות מופקרת"[12]. מאיר יערי הצביע בחומרה על כך "שהשימוש בכוח איננו ספונטאני". יש לזכור כי האלימות הפוליטית היתה מקובלת באותם ימים, בענייניו הפנימיים של היישוב, שמוסדותיו חסרו כוח כפיה לגיטימי[13].
יש לציין, כי הדור הצעיר שגדל בארץ, היה רחוק מרחק שנות דור מדור ההורים. אתוס תל-חי הדפנסיבי לא דיבר אליהם עוד. הם שאפו לקדם את מטרות הציונות מהר ככל האפשר, ואם צריך, אז גם בכוח.
הפלמ"ח, שקם ב-1941 היה כור ההיתוך של תהליך המעבר מתרבותם של ההורים החלוצים שעלו ארצה ובקשו לעצב אדם חדש וליצור חברה חדשה, לתרבותם של הבנים, שמאסו בהתלבטות הדיאלקטית של הוריהם ואימצו תרבות של כוחנות שופעת שנמהלה באידיאולוגיה סוציאליסטית וברטוריקה ציונית-פטריוטית.
המתח הפוליטי, שהגיע לשיאו עם פרסום "הספר־הלבן' (17 במאי 1939), חולל תמורה הדרגתית במערכת היחסים בין יהודים לבין בריטים בארץ. ההתייחסות אל הבריטים כבעלי ברית וכמגנים נחלשה; עתה הם נתפשו כיריב מדיני[14]. עם השנים הורגשה השפעת המאבק על חיי היום יום ביישוב, בהוצאתם ממהלכם התקין והמסודר. הפגנות, עוצר, חיפושים ומעצרים הפכו לחם חוקו של היישוב ונעשו חלק משגרת החיים[15]. ככל שהפעילות הבריטית בארץ שמה את הדגש על מאבק כנגד השאיפות הציוניות, יותר ויותר מאמצים הופנו למניעה ולסיכול פעילותו הביטחונית של היישוב היהודי, בצעדים שהלכו והסלימו[16].
אפילו לאחר פרוץ מלחמת העולם ולאחר שברור היה כי האינטרס הציוני בתקופה זו משיק לאינטרס הבריטי, התנכל הצבא לכוח המגן העברי. מעצר ארבעים ושלושה (מ"ג) חניכי ומפקדי קורס מפקדי מחלקות של ה'הגנה', שנחשב לאחד המחדלים הגדולים ביותר של ה'הגנה' בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות[17]; מעצר שלושים וארבעת חניכי קורס המפקדים של האצ"ל וראשיתם של חיפושי הנשק[18] הראו בברור שהבריטים אינם מוכנים לעמוד מן הצד, שעה שהישוב היהודי מקים לעצמו צבא[19].
רוב מנהיגי הישוב דחו את דרישתו החד משמעית של גנרל ג'יפרד, יורשו של ברקר, להסגיר את נשקם[20]. קיצוני במיוחד היה ברל כצנלסון, שעורר מחשבות למרד אם יוסגר הנשק. הוא שהיה ידוע במתינותו, לא רק הטקטית, אלא גם האידיאולוגית, בשידור הפתיחה של 'קול ישראל': "יישמע ברמה קול ישראל, קול עם קשה עורף, אשר גם מול שלטון תקיף, בוגד ומתכחש, יעמוד על שלו… רוצים אנו ללמד את בני ישראל לעמוד על נפשם, על תקוותם היחידה"[21]. ההסלמה במתיחות שבין היישוב לשלטון המנדט בארץ נבלמה במידת מה בשנות המלחמה הראשונות, מקיץ 1940 ועד לתחילת 1943.
מאבקו של הישוב ותגובת הבריטים
בסוף 1942, משנודע בארץ על מלוא היקפה ומשמעותה של ההשמדה, ההצלה בוששה לבוא ומדיניות 'הספר־הלבן' נמשכה, נתפשו השלטון הזר ונציגיו בארץ כאחראים לגורלם המר של הפליטים, יותר מתמיד[22]. תהליך זה נמשך כל שנת 1943, והואץ על־ידי שורת התנגשויות עם השלטונות בהקשר לסגירת לשכות הגיוס, לעריקת יהודים מן הצבא הפולני ולחיפושי נשק ביישובים יהודים[23], שהידועים שבהם היו בחולדה וברמת הכובש. הצבא ערך את החיפושים במרץ רב, כאילו זו המשימה החשובה של השעה[24]. החיפוש ברמת הכובש, ב-16 בנובמבר 1943, בפיקוד ריימונד קאפרטה (Cafferata), הזכור מאירועי חברון), היה אלים במיוחד והוליד שפיכות דמים[25]. הבריטים, מנקודת מבטם, חוו התנגדות אלימה וקנאית במיוחד, גם בהשוואה לאירלנד ולהודו[26]. מכאן ואילך נעשה מקרה רמת הכובש לאירוע מכונן, שהפך בעיני אוכלוסיית הארץ היהודית את השלטון הבריטי לשלטון כיבוש. מעתה ואילך, ככל שהתרחקה החזית מארץ־ישראל, השתנה בהדרגה היחס לחייל הבריטי; דמותו הפכה ממגן היישוב לנציג של שלטון דיכוי[27]. גבולות השימוש בכוח היו עדיין צרים: היהודים לא הפעילו נשק נגד הבריטים. למרות שב-18 במאי 1943 יצאה הנחייה של הפיקוד העליון של ה'הגנה' אל מפקדי הגלילות, המתירה לפתוח באש, אם חיילים בריטיים פותחים באש בעת חיפושי הנשק[28]. אך לא ידוע על ביצוע פקודה זו. הקורבנות שנפלו היו כולם יהודים[29].
ההעפלה הבלתי לגלית
בשנת 1940, בעיצומה של המלחמה, עדיין מוכן היה הגסטאפו בווינה להתיר יציאת יהודים, בתנאי שהמארגנים יוכלו להוכיח כי עומדות לרשותם אניות שיסיעו אותם לארץ היעד. אולם ממדי העלייה הבלתי לגאלית הלכו והצטמצמו בגלל הקושי להשיג אניות, כי בגלל המלחמה חששו הבעלים ורב-החובל לשוט בים הפתוח. סגירתם של שערי הארץ לפני עולים ומעפילים, כאשר באירופה התחוללה השמדה, גרמה לכך שהשלטון ונציגיו הפכו בעיני רבים ביישוב, לא רק לזרים, אלא לאויבים בפועל, המונעים הצלת יהודים והמתכחשים לסבלותיהם מתוך שיקולים ציניים.
טביעת ספינת המעפילים סטרומה בים השייש[30], ספינה שאורגנה כדי לחלץ 769 מעפילים, ביניהם נשים וילדים רבים, מהגיהינום הרומני, עוררה תחושות זעם נגד בריטניה וגרמה להפגנות כנגד הבריטים[31]. ההתנגשויות הובילו גם לזעם מכיוונם של הבריטים. כך למשל, הנציב העליון מק-מייקל , שאל, אחרי הסערה שהתחוללה עם פינוי מעפילי 'אטלנטיק' לאי מאוריציוס, עד מתי תמשיך בריטניה לסבול את המצב הזה ולשתף פעולה עם "גוף [הסוכנות] שמנוי וגמור עמו בגלוי להתנגד לנו, למדיניותנו ולחוקינו?"[32]. אסונות ההעפלה תרמו לגיבוש המניע האידיאולוגי, הנחישות והרדיקליות של מנהיגי היישוב על כל פלגיו[33]. לפרשת ההעפלה, על הצלחותיה וכישלונותיה, יש תפקיד מרכזי בכינון האתוס הלאומי. הפליטים מצטיירים כחיילים שהכניעו אימפריה[34].
עמדת המוסדות[35].
הפרשה כולה חידדה את הויכוח בין "אקטיביסטים" למתונים. בין אלה שטענו להמשיך במאבק נגד 'הספר־הלבן' בכל תנאי, לבין אלה שטענו, שיש להימנע מפעולות אנטי־בריטיות, כל עוד נמשכת המלחמה[36]. היו שסברו שההעפלה הבלתי לגלית פוגעת באינטרסים חשובים אחרים. עיון בפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה, שהוקדשו לעניין המעפילים שחרב הגירוש תלויה מעל לראשם, מגלה תמונה מביכה למדי, שונה כמובן מזו שהוצגה לציבור. העובדה הראשונה, המזדקרת לעין, היא שבואה של שיירת המעפילים, לא היתה על דעת ההנהגה המדינית, שבאותה שעה היתה שרויה במשא ומתן מבטיח עם הממשלה בלונדון על הקמת "דיוויזיה יהודית", שתשתתף במאמץ המלחמה נגד היטלר, במסגרת הצבא הבריטי. ימים אחדים לאחר בוא אניות המעפילים 'מילוס' ו'פאסיפיק' טען משה שרתוק בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י כי "ווייצמן, נפשו סולדת מעניין ההעפלה, מאז ומתמיד. תמיד היה עליו הדבר לטורח ולמעמסה והוא משתדל שלא לדבר בזה בממשלה. שנית, הוא עלול לומר, כי הוא עומד עתה במשא ומתן עם הממשלה על דבר כביר כמו תכנית להקמת צבא יהודי ולא יוכל תוך כדי כך לדבר על מעפילים שיצאו את גרמניה לפני חודשיים"[37].
אניות המעפילים 'אטלנטיק', 'פאסיפיק' ו'מילוס'.
מאידך, ארגון הגג של כל הארגונים הציוניים שמקום מושבו היה בווינה, עשה מאמצים גדולים כדי להשיג אניות ולהציל את מה שאפשר. ואכן בקיץ 1940 הצליחו לרכוש שלוש אניות – 'אטלנטיק', 'פאסיפיק' ו'מילוס' – ולהביאן לנמל הרומני טולצ'ה, כדי לקלוט שם את השיירה שאנשיה אמורים היו להפליג באניות נהר בדנובה, עד לנמל היציאה.
ב-14 באוגוסט 1940 יצאו מברלין, בדרכם לווינה, כ-500 יהודים. לאחר שהות של שלושה שבועות בווינה, יצאו לברטיסלבה, שם הצטרפו לקבוצה של כ-600 יהודים יוצאי ווינה ויחד הפליגו בספינת נהר עד הגיעם לטולצ'ה, שם הועברו ל"פאסיפיק". היתה זו ספינה ישנה, בקיבול של 900 טונות , שלא התאימה לקלוט את 1,063 העולים שסודרו בתנאי צפיפות קשים. את ראש השנה בילו העולים בטולצ'ה, ובתחילת אוקטובר יצאו לים השחור, שם נעזרו במורה דרך שהוביל את הספינה אל מחוץ לשדה המוקשים. לאחר שעברו בשלום את מצרי הדרדנלים, התעכבו באי כרתים כדי להצטייד בפחם ובמים. הקהילה היהודית הקטנה של כרתים קיבלה את העולים בסבר פנים יפות ונציגיהם עלו על הספינה והביאו אתם מצרכי מזון לרוב. כעבור שבוע ימים הפליגה הספינה לים הפתוח וב-1 בנובמבר 1940 הגיעה לחיפה, והוכנסה לנמל על-ידי קצינים בריטים שעלו על הסיפון. כעבור שלושה ימים הגיעה לחיפה האנייה "מילוס", כשעל סיפונה 708 עולים.
הממשלה הבריטית, שהיתה נחרצת בדעתה לשלוח את העולים למאוריציוס, העבירה את 1,771 נוסעי שתי הספינות לאנייה 'פאטריה' שעגנה בנמל חיפה. היתה זאת אניית נוסעים צרפתית ישנה, בנפח של 11,885 טונות , שנפלה בידי הבריטים לאחר שממשלת פטן נכנעה לגרמנים. בהשוואה לתנאים הקשים ששררו באניות המעפילים, נחשבו התנאים באנייה 'פאטריה' למותרות. הנשים והילדים שוכנו בתאים, והגברים הוכנסו לאולמות גדולים שבהם היו מסודרות מיטות האחת מעל השנייה. על האנייה הועלו 230 שוטרים וחיילים מזוינים כדי לשמור על המעפילים ולמנוע מהם קשר עם החוף.
הממשלה הבריטית, שהיתה נחרצת בדעתה לשלוח את העולים למאוריציוס, העבירה את 1,771 נוסעי שתי הספינות לאנייה 'פאטריה' שעגנה בנמל חיפה. היתה זאת אניית נוסעים צרפתית ישנה, בנפח של 11,885 טונות , שנפלה בידי הבריטים לאחר שממשלת פטן נכנעה לגרמנים. בהשוואה לתנאים הקשים ששררו באניות המעפילים, נחשבו התנאים באנייה 'פאטריה' למותרות. הנשים והילדים שוכנו בתאים, והגברים הוכנסו לאולמות גדולים שבהם היו מסודרות מיטות האחת מעל השנייה. על האנייה הועלו 230 שוטרים וחיילים מזוינים כדי לשמור על המעפילים ולמנוע מהם קשר עם החוף.
ממשלת המנדט הבריטי הטילה צנזורה על העיתונות ואסרה לפרסם את דבר בואן של אניות העולים, אולם עיתוני הערב התעלמו מן האיסור וב-12 בנובמבר פִרסמו את שמות 1,063 המעפילים שהגיעו באנייה "פאסיפיק". בתגובה, סגרו השלטונות את עיתוני הערב. ב-20 בנובמבר פרסמה הממשלה הודעה רשמית ובה נאמר כי "הממשלה רואה את חידוש העלייה הבלתי-חוקית כעת כתופעה העלולה להשפיע מאוד על המצב בארץ ולהוות סכנה חמורה לאינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון ומשום כך יישלחו האנשים למעצר באחת המושבות הבריטיות עד תום המלחמה". בסיום ההודעה נאמר כי גם לאחר סיום המלחמה לא יותר להם לבוא לארץ וכי הממשלה תנקוט "בפעולות דומות גם בעתיד אם יצליחו קבוצות אחרות להגיע לארץ במטרה להיכנס אליה באורח בלתי-חוקי". בהודעה היתה סטייה מהמדיניות שנהגה הממשלה עד אז, לפיה הותר לעולים הבלתי לגאליים להישאר בארץ ומספרם נוכה ממכסות העלייה שהוקצבו לסוכנות היהודית. כשנודעה תכנית הממשלה להגלות את המעפילים שהועלו על סיפון האנייה 'פאטריה', הם הכריזו על שביתת-רעב והחליטו להתנגד בכוח להגליה. ארבעה ימים לאחר פרסום ההודעה, ב-24 בנובמבר, הגיעה לחיפה האנייה 'אטלנטיק' כשעל סיפונה כ-1,800 עולים. בו בערב הועברו ל'פאטריה' 133 עולים, וההעברה של היתר נדחתה למחרת היום.
בואן של שלוש אניות המעפילים העמידה את המוסדות הלאומיים במצב קשה. מועד בואן ארצה הכביד מאוד על הסוכנות היהודית, שעסקה אותו זמן בשיתוף פעולה עם הבריטים במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית. ההנהגה הציונים חששה מכל פעולה שעלולה היתה לדרדר את היחסים עם ממשלת בריטניה, ועל-כן נמנעה מארגון שביתות והפגנות אלימות נגד גירושם של העולים מגבולות הארץ. הוחלט לנקוט בדיפלומטיה שקטה כדי להעביר את רוע הגזרה ולנסות להרגיע את המעפילים השובתים שביתת רעב באנייה[38].
לגילוי הדעת של המוסדות
פרשת 'פאטריה'
ההחלטה להטביע את האנייה היתה מדינית בעיקרה וחייבת היתה להתקבל על-ידי הדרג המדיני. הפיגוע בספינה זו וההכנות שנעשו לקראתו נעשו בסודיות גמורה – לא רק כלפי הבריטים אלא גם כלפי המוסדות הציוניים, וזאת מחשש שההצעה לא תאושר. הנהלת הסוכנות היהודית לא ידעה על-כך דבר, גם לא הוועדה המדינית של מפא"י. ההחלטה להפעיל מוקש באנייה, לא רק שלא קיבלה את אישור ההנהגה הציונית, אלא אף לא הובאה לפני המפקדה הארצית של ההגנה,. הפעלת המוקש באנייה נעשתה תוך הפרת משמעת חמורה וסטייה גסה מן "המרות הלאומית".
ההחלטה נתקבלה, כנראה, בדרג הבכיר של ההגנה – אליהו גולומב, שאול אביגור וישראל גלילי – ובתמיכת ברל כצנלסון, בלי שהללו הגיעו לבירור של ממש עם הדרג המדיני. מן החומר שלפנינו נראה, שאפילו משה שרתוק לא ידע את פרטי הדברים. בקיץ 1977 סיפר שאול אביגור, שבעת הדיונים וההתלבטויות בשאלת התגובה להצהרה הבריטית בדבר שילוח המעפילים ובעיצומם של המאמצים המדיניים, עלו לירושלים הוא ואליהו גולומב כדי להיוועץ עם חבריהם בסוכנות. בהגיעם למוסדות הלאומים פגשו את ברל כצנלסון, והחלו לשוחח עמו בנידון. ברל תמך בתוכנית הפיגוע באוניה, וכך, מבלי ששמעו חוות-דעת אחרות ובלי ששוחחו אפילו עם שרתוק, ראו בעמדת ברל כצנלסון אות לפעולה. התיאור מתיישב גם עם דבריו של אליהו גולומב בוועדה המדינית, שלושה ימים לפני הפיגוע, ב-21 בנובמבר 1940. הדבר מראה על מידה רבה של עצמאות בקרב מנהיגות ההגנה ועל המודעות לחילוקי-דעות בינם לבין המנהיגות הציונית הרשמית, אף מוכיח על שימוש שנעשה בהגנה לקידום הגישות האקטיביסטיות, כאשר לא היה להן רוב בדרך הרגילה.
ב-25 בנובמבר 1940, בשעה 09:00, התפוצץ מטען חומר נפץ בבטן האנייה, שעגנה בנמל חיפה, והיו בה, אותה שעה, למעלה מאלף ושמונה מאות מעפילים. האנייה נטתה על צדה ובתוך דקות אחדות שקעה רובה ככולה במים[41]. כמאתיים וחמישים איש טבעו[42]. הציבור היהודי הוכה בהלם. היה זה מבצע כושל ולדעת רבים גם פוחז ועלה בחייהם של מאות עולים[43]. הטבעת 'פאטריה' חוללה סערה ביישוב וחרושת של שמועות, שחלקן מיאנו להאמין שיד יהודים היתה בדבר וייחסו את ההטבעה לאנשי "גייס חמישי" הפועלים בארץ[44]. הסוכנות היהודית הצהירה כיהטבעת האונייה היתה מעשה של מחאה המונית נגד החלטתו הבלתי אנושית של הנציב העליון; פעולה של ניסיון התאבדות המוני[45]. אך האמת נחשפה מהר לאורהשמשועוררה זעם בקרב הבריטים ומבוכה בקרב רבים מן הציבור היהודי[46]. פרשת 'פאטריה', הגם שהיתה תאונה שמחולליה יהודים, רק העמיקה את הקרע בין היישוב בין בריטניה. כוונת הבריטים לגרש את מעפילי הספינות פסיפיק' (1/11/1940) 'מילוס' (3.11.1940)[47]. וגירושם של מעפילי ו'אטלנטיק' לאי מאוריציוס, הותירו פצע עמוק בלב היישוב[48]. ההיסטוריון הבריטי כריסטופר סייקס כותב כי הטבעת פאטריה "היתה תאונה בהיקף גדול, שקרתה כולה באשמת הציונים, ואף על פי כן יצרה תהום בין הבריטים לבין יהודי ארץ־ישראל" [49].
על טביעת האוניה – ראה הודעת לשכת העיתונות הממשלתית.
לימים התברר כי לא היתה כאן יזמה מקומית של מפקדים זוטרים בשטח, אלא שבכירים בהנהלת הסוכנות, כולל גולומב, גלילי, וציזלינג, בתמיכת כצלנסון, אישרו את הפעולה[50]. אפילו אדם מתון כשרתוק, היו שותף לסוד הפיגוע[51]. כמובן שלא היתה כאן מטרה עקובה מדם, אלא רק לחבל במנועי האוניה, כדי לעכב אותה ואת מטען האומללים שעלייה בחיפה ובדרך זו להגביר את הלחץ על הממשל הבריטי ולהניח להם להישאר. דבר שעורר זעם רב אצל הבריטים. בשיחתו של משה שרתוק עם הגנרל הבריטי נים (שהתקיימה ב-07/12/1942), הזדעזע האחרון מכך שהיהודים העזו לפגוע באוניה בריטית בעת מלחמה, אך לא הוטרד מכך שהבריטים מצאו לנכון להקצות אוניה ומשאבים לשלוח את הפליטים למרחוק[52].
תכניות פיגוע ב'פאטריה' הוכנו גם באצ"ל. כוונתם היתה לירות לעברה טורפדו מאניה סמוכה, או להחדיר חומר נפץ לחדר המכונות של האונייה[53]. דוד רזיאל, מפקד הארגון, שהה בחיפה והופתע מהפיצוץ. בתחילה הורה שלא לספר איש כי אין זה מבצע של האצ"ל. האירוע התרחש זמן רצר לאחר הפילוג בארגון ושאות של יוקרה מילאו אז תפקיד נכבד. לאחר שהחל להתבהר מספר הקורבנות, שמחו חוגי האצ"ל לספר כי ידם לא היתה במעל[54]. לימים, בעימותו של האצ"ל, עם היישוב המאורגן בקיץ 1947, שאל בכרוז מתלהם: "מי יפקוד את דמם של מאתיים וחמישים נפש בישראל שאתם רצחתם ב'פאטריה'? (הדגש במקור)[55]. למרות זאת, מאחר שפעולה בדפוס זה תאמה את הלוך המחשבה הרווח באצ"ל, נטו הבריטים לייחס להם את האחריות לחבלה גם בחלוף השנים[56].
'פאטריה' ומקומה באתוס הלאומי
מבחינת מחקרנו, חשובה במיוחד פרשיית 'פאטריה' משום שמדובר כאן בפעולת טרור, שקיפדה את חייהם של מאות אנשים חפים מפשע, גם אם הדבר היה בחזית הפנימית וסביר להניח שלא היתה כוונה שהמעפילים ייפגעו. במקום להתמקד בטענה שהעלה לימים מרדור, כי לא ידעו שדופן האוניה רקוב וטביעתה היא תאונה מצערת[57], הצדיקו רבים את המעשה בכל מיני טענות. אפילו אדם מתון כשרתוק הצדיק לימים את המעשה באזניו של ברל רפטור, "כדי למנוע את השתלטות הפורשים ברחובותינו"[58]. במכתבו לרב חיים בלוך, עשרים ושתים שנה לאחר הפיגוע, הגדיל שרת לעשות וכתב כי "אין מנוס מתוצאות כאלה, במערכה של עם העומד על נפשו"[59].
הסוגיה הבולטת שטרדה את מוסדות מפא"י בשבועות שלאחר החבלה ב'פאטריה' היתה, אם תצורף 'פאטריה' מיתוסים המעצבים את בניית הכוח היהודי מבחינה אידיאולוגית[60]. עם היוודע דבר הפיצוץ, הכריז ברל כצנלסון, כי "זהו המעשה הציוני הגדול ביותר שנעשה בתקופה האחרונה[61]. ברל שתקף את ממשלת בריטניה על גירוש מעפילי 'אטלנטיק', טען כי "יום הפרעות במעפילי 'אטלנטיק' הוא היום המר יותר מכל הפרעות שעברו עלינו הארץ במשך שנות השלטון הזה, מר יותר מכמה כישלונות פנימיים שהיו לנו בארץ הזאת"[62]. נראה כי ברל ראה את פרשת גרוש מעפילי 'אטלנטיק' באור חמור יותר מאשר את אסון 'פאטריה'.
לשאול מאירוב (אביגור) אמר ברל: "דע לך שיום פאטריה לנו הוא כיום תל חי"[63]. ברל ביקש לראות בנוסעים המוטבעים משום קרבנות הכרחיים במלחמתו של העם היהודי לעלייה[64]. אליהו גולומב בישיבת מרכז מפא"י ב-15 בדצמבר השמיע דברים בוטים עוד יותר: "בשבילי יום 'פאטריה' איננו יום שחור ולא היום השחור… אלה היו קרבנות בעד עלייה עברית, בעד זכותנו לעלייה. בתשובה לשפרינצק התריס כי "אלו [המעפילים הטבועים] קורבנות שיש להם טעם"[65]. ברוח דומה התבטאו שאול מאירוב (אביגור)[66], אליעזר ליבנשטיין[67], ישראל גלילי[68] ואורי ברנר[69].
גם כאן, בדומה ליריביהם מהאצ"ל עימתו ראשי היישוב אתוס מול אתוס והעדיפו את האתוס של העליה, על פני זה של קדושת החיים. כפי שהתריע לובופן, כעבור שבועות אחדים שטען כי לטרור בענייני ציבור החותר השגת שלטון ביישוב, נתונה "רק כת מופקרת ומטורפת קטנה [קרי: האצ"ל], אך מבחינה רוחנית אין הוא נחלת הכת הזאת בלבד – אלא בכוח ובפועל ובדרגות שונות, היא נחלת הכלל. בישיבת מרכז מפא"י, 15/12/1940, הוא טען ציין כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ־ישראל. "לא ייתכן ש"יהודים מקדשים את השם על־ידי הריגת יהודים אחרים"[70].
מעניין הוא שאותם אנשים, שהביעו עמדות נחרצות בעד 'טוהר־הנשק' ונגד פגיעה בבלתי לוחמים, הצדיקו את הקרבתם של עולי 'פאטריה', משום שהפיצוץ סייע לדעתם למאבק על העלייה, דבר המחדד את הקביעה שמרבית שיקוליהם בדבר 'טוהר־הנשק' לא היו מסיבות ערכיות אלא מסיבות פוליטיות ואם מבחינה הפוליטית כדאי להקריב את העולים, הקרבן מוצדק, מעיין עקדת יצחק מודרנית. המפקדים הצעירים הציגו תמונה של הנוער הבז להתלבטויות ומדגיש את המעשה הצבאי[71]. כפי שהסביר אורי ברנר, פעיל שיהפוך לימים לסגן מפקד הפלמ"ח: "אסור לתנועה לחנך להזדהות עם החוק, על התנועה לחנך לכיוון של ייתר מכסימליזם ולחתור לעשיית מעשים"[72]. בדיונים הללו לא עלתה שאלת "טוהר־הנשק' בשמו, אך הוא עולה מבין השורות.
היו כמובן גם קולות אחרים. כמו למשל יוסף שפרינצק, מהמתונים שבהנהגת מפא"י, שביקר בחריפות את הפעולה[73]. משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים, כיוון פרשת 'פטריה', כאשר הזהיר "כי שח, אם קבוע ועומד הוא… יהפוך מתוך קביעתו מעצמו, כי זיינו של השטן"[74]. גם יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר" תקף את דבריו של גולומב וטען כי לאף אחד אין זכות לכפות על אדם אחר להיות קורבן, או כלשונו: "איש מאתנו לא קיבל רשות להיות שליחו של מלאך המוות"[75]. אולם קול זה היה חריג. בביטאון 'הפועל הצעיר', שערך לופובן, התפרסמה רשימה של ישראל כהן (שחתם בפסבדונים "אל־שייך"), תחת הכותרת "קבר האחרים החדש" ובו שורה חמורה אחת על מבצעי הפיגוע ב'פאטריה': "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האוניה"[76].
עוד על לופובן ו"היד הזדונית".
האקטיביסטים נרעשו. בתגובה לפרסום המאמר, נכנס עמוס בן גוריון[77], בלוויית חברו מוטק'ה כהן, למערכת הביטאון וסטר על לחיו של העורך. דבר שגרם התפטרותם של לופובן וכהן מעבודתם בשבועון, עד ששוכנעו לחזור בהם[78]. לא היה זה מעשה ספונטני. ההחלטה על מתן הסטירה התקבלה על ידי צמרת ארגון ה'הגנה': אליהו גולומב, ישראל גלילי, יעקב דוסטרובסקי (דורי) יצחק שדה ויוסף חריט[79]. דומה והסטירה המחישה את גישת הדור הצעיר (בהכללה גסה כמובן), לשאלות העקרוניות שהנהגת היישוב, בת הדור הקודם, התחבטה בהן.
סיפורה של 'פאטריה' חורג אפוא מאירוע שמטרתו חיובית (לחימה למען העפלה) וסופו אסון, הוא גם חורג משאלת מרותו של הדרג הצבאי או להזדהות עם החוק. הסיפור האמיתי, הנוגע לעניינינו ב'טוהר־הנשק' הוא ההתייחסות הכללית של הדור הצעיר ומחנכיו אל אסונם של העולים, אל המטרה המקדשת את האמצעים. ההיסטוריון הבריטי כריסטופר סייקס כתב בספרו על מיתוס ההתאבדות הקולקטיבית, שהופץ בעקבות הטבעת האוניה[80]. אכן כמה מחברי מרכז מפא"י דיברו על הפרשה במונחים של "קידוש השם" ושל "מסירות הנפש"[81]. אם כי, מסירות הנפש של הזולת. קשורה באופן מהותי לעניין זה, התבטאותו המרשימה של דב סדן (שטרוק), שדיבר אז על "התאבדות הלבבות"[82]. סדן כיוון מן הסתם לקשר המורכב והרב משמעות בין ההוויה המאד פיזית והלא־רוחנית, של החברה הארץ־ישראלית, ובין אלימותה כלפי חוץ וכלפי פנים, בתהליך שהסלים לקראת מלחמת העצמאות[83]. בסופו של דבר, המתונים במפא"י, כמו קפלן, שפרינצק, רמז ופנחס לוביאניקר (לבון) ולופובן הצליחו לחסום את האפשרות ש'פאטריה' תיהפך לנדבך מרכזי במרטירולוגיה הציונית. הגם שידעו שמתכנני הפעולה לא ציפו נזק כזה, השתמשו ברטוריקה מתלהמת כדי ש'פאטריה' לא תאומץ אל חיק ההנצחה, הזיכרון והמורשת, וחמור מכך – תתפש כדרך פעולה לעתיד לבוא.
לאחר הטבעת 'פאטריה' והויכוח שבא בעקבותיו, שטף את הישוב גל של אלימות פוליטית על רקע לאומני. חברי פלוגות 'הפועל' הכו את מזכיר הסוכנות היהודית, שלמה אייזנברג, משום שלדעתם לא גילה רגשות פטריוטיים דיים כלפי דגל הלאום[84]. בספטמבר 1940 הושלכה פצצה לביתו של פרופ' עקיבא ארנסט סימון ובינואר 1941 נעשה ניסיון להצית את ביתו של יהודה לייב מאגנס, שניהם כמו סלי הירש והוגו ברגמן, אנשי 'ברית שלום' לשעבר, גינו בחריפות את הטבעת האוניה.
חקירת המשטרה העלתה שיד פעילי ה'הגנה' היתה בדבר[85], כלומר, אלימות פוליטית שבאה לא ממדרשם של ה"פשיסטים", אלא מאנשי שלומנו. הנקודה החשובה כאן יותר מזהותם של המבצעים היא שהאלימות הפוליטית רמזה על אפשרות לחיסולו של ויכוח ציבורי בשאלות היסוד שנגעו לישוב היהודי ולדרכו המדינית ומי שחשש מהפלורליזם, לא בחל באמצעים.
[1] פרוטוקול הדיון במרכז מפא"י, מ-12 בספטמבר 1939 (אמ"ע, 2-023-1939-26). ראה גם: מ' אביזהר, הציונות הלוחמת, מבוא ליומן בן גוריון וזיכרונותיו, 1939, שדה בוקר, 1988, עמ '58, 98, הערה מס' 131. שם הנוסח משופץ מעט: "ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה"
[2] על מדיניות "הנוסחה הכפולה" של בן גוריון לאחר "הספר הלבן" של מאי 1939 ופרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר אותה שנה, ראה למשל, ש' טבת, קנאת דוד, חיי בן גוריון, תל־אביב, 1987, כרך ג ', עמ' 320-341.
[3] י' גלבר, "מה תרם המאבק ל'הגנה'", בתוך: ר' עמיר (עורך) מהמאבק נגד הבריטים למלחמת העצמאות (יום עיון), חוברת ז', תל־אביב 1989 (להלן: מה תרם), עמ' 7.
[4] ההיסטוריוגרפיה של שנות החמישים והששים נטתה להציג את הנציב העליון מק-מייקל כעוין, למרות שביצע מדיניות. ראה למשל: נ' קצבורג, מדיניות במבוך, עמ' ט"ז.
[5] קוממיות ונכבה, עמ' 24.
[6] על שאלת האינטרס הבריטי בשאלת המדיניות בארץ־ישראל נכתבו מחקרים רבים. ראה למשל: ל' שטיין, מסד למדינת ישראל, תל־אביב, 1966.
[7] דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 65.
[9] י' גלבר, תולדות ההתנדבות, ירושלים, 1979-1984. כרכים א־ב
[10] דו"ח של "שברץ" לב' ק' שרתוק מה-25/9/1941, אצ"ם, S25/5078.
[11] בריגדיר ברינגטון לשרתוק, 28/10/1941, אצ"ם S 25/5066.
[12] נ' פרידל (פלד), "גיוס – כיצד?", השומר הצעיר, 29/10/1941, עמ' 4.
[13] תולדות ההתנדבות, ב', עמ' 7.
[14] התגבשות עמ' 388.
[15] סת"ה, ג, חלק ראשון, עמ' 24-25.
[16] שם, עמ' 137-139.
[17] ראה בהרחבה: מ' כרמל (זליצקי), מבין החומות, מ"ג מכתבים מאת אסיר עברי, ת"א, תש"ט; בית אבי, עמ' 188-194; שבתאי טבת, דיין, תל־אביב, 1971, עמ' 175-180. חיימ'קה לבקוב תיאר את שביית המ"ג: "יחידה ערבית קטנה אספה אותם כאסוף ביצים עזובות" ומטיל את האשמה על עיבוד העשתונות של החיילים ומפקדיהם (שלום עם הרובים, עמ' 190-194),
[18] דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 89; ניב, ג', עמ' 24-30.
[19] גלבר, מה תרם, עמ' 9. על חיפושי הנשק ראה: דיפלומטיה ומחתרת, שם; י' סלוצקי. ספר קיצור תולדות ה"הגנה", עמ' 297-296; ניב, ג', עמ' 30-29
[20] אצ"ם 25/22399 S, חוזר של מפכ"ל המשטרה סאונדרס אל כול המחוזות, 11.3.1940; את"ה, חט' 47, גליל 9, סיכומי מודיעין C.I.D., ינואר-פברואר /1940
[22] ראה בהרחבה: יונתן ספרדי (י"ס) פאראדי, אובדן ומרי, תל־אביב 1946.
[23] התגבשות, עמ' 444; דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 225
[24] חרובי-דוקטורט, עמ' 196.
[25] דבר, "רמת הכובש", 17/11/1943, בשל מגבלות הצנזורה הגניב 'דבר' בעמודו הראשון רמזים שקופים למעשה כמו למשל, בכותרת המשנה, "בקופת חולים בכפר סבא", נרשם "הוגשה עזרה רפואית לכמה עשרות חברים מרמת הכובש". לתיאור מלא של החיפוש ראה: סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 182 ואילך; פעיל ויורמן, עמ' 115. ראה גם: ג' קרויזר, "המדיניות הבריטית בחיפושי נשק בישוב היהודי ותגובת היישוב 1939-1943", חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית ירושלים, אוגוסט, 2003 (להלן: קרויזר-מוסמך), עמ' 82-90.
E. Horne, A Job Well Done, History of the Palestine Police Force, 1920-1948, 1982, PP. 286-293. (להלן: הורן).
מורטון ציין בספרו שהנשק היה מוסתר בחדר האכילה, אך לא ניתנה לו ולאנשיו שהות מספקת לבדוק זאת, שכן הוראת העזיבה הגיעה טרם זמנה (מורטון, עמ' 168-170).
[26] ימי הכלניות, עמ' 369; מאינתיפדה למרד, עמ' 113.
[27] ג' קרויזר, "פרשת רמת הכובש', יום חרדות לכולנו: היבטים חדשים לפרשה ישנה", קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 131-162.
[28] ראה: סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, תל־אביב , 1972, עמ' 1873-1874.
[29] חרב היונה, עמ' 393-394.
[30] ההיסטוריון רונלד צווייג הוכיח ששלטונות טורקיה אילצו את האונייה לשוב ללב ים, כתוצאה ממהלך שייזם שר החוץ אנטוני אידן (ובתוך כך הוליך שולל את צ'רצ'יל והקבינט כולו).R. Zweig, Britain and Palestine During the Second World War, Woodbridge, 1986, pp. 118
[31] ד' בן גוריון, במערכה, ד', עמ' 30-56. ראה גם: מ' נאור, "'פטריה' ו'סטרומה', עלייה ב' (קובץ), ירושים, תשמ"ג, עמ' 44-46.
[32] . נ' בתל, המשולש הארץ־ישראלי, תל־אביב, 1979 (להלן: המשולש הארץ־ישראלי), עמ' 82
[33] ראה דברי שרת למקפרסון (MacParson), מ-6 במארס 1942, אצ"ם, S25/6287; ח' אשכולי (וגמן), אלם: מפא"י לנוכח השואה, 1939-1942, ירושלים 1994, עמ' 343-349; מבלפור ועד בווין, עמ' 213-215.
[34] על פרשת ההעפלה בכלל ועל פרשיה זו בפרט, ראה בהרחבה: דליה עופר, העלייה הבלתי חוקית לארץ־ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, 1939-1943, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1981, עמ' 55-67.
[35] על ההעפלה בתקופת המלחמה והמדיניות הבריטית בנדון, ראה: דליה עופר, דרך בים, עלייה ב' בתקופת השואה, ירושלים, 1988 (להלן: דרך בים).
[36] [ראה על כך בהרחבה: דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 119].
[37] (פרוטוקול ישיבת הוועדה המדינית של מפא"י, 7/11/1940, אמ"ע, חט' 2, תיק 23/40).
[38] . על הפעילות הדיפלומטית, ראה: ארכיון ציוני מרכזי, S25/1716
[39] על הפרשה ראה בהרחבה: גרשון א' שטיינר, פטריה, תל־אביב 1964; גרשון א' שטיינר, 'פאטריה', 'דבר', 24/11/1960. ראה גם: סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 146-174; ימי הכלניות, עמ' 372; חזן מאיר, "אוי ארצי מולדתי – פרשת פטריה", ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל, 66 (4), 2001, עמ' 495-530.
[40] גם האצ"ל, בפיקוד רזיאל, תכנן לפוצץ את הספינה (ח' לזר-ליטאי, אף על פי, ספר עלייה ב', תל־אביב, תשי"ט, עמ' 460; ניב, שם, עמ' 68).
[41] המוקש שהעביר מוניה (מאיר) מרדור גרם לטביעתה. על האופן בו הוחדר חומר הנפץ, ראה:, שליחות עלומה, עמ' 63.
[42] המספר המדויק של הנספים באסון 'פאטריה' איננו ידוע אל נכון. על פי סת"ה (כרך ג', חלק ראשון, עמ' 155) הגיע מספר הנעדרים ל-267. 156 נמשו מן הים ורק לאחר 13 שנים, עם פינוי שרידי האונייה מן הנמל, נמצאו שלדים ושרידי גופות נוספים. על פי ההערכה, הצליחו כמה מן הנעדרים להגיע בשחייה אל החוף. דליה עופר, במחקרה על עלייה ב' בתקופת השואה [ד' עופר, "הצלה בדרכי עלייה ב', 1940 – סיכויים ומציאות", שנתון יהדות זמננו, כרך 1, עמ' 196], קובעת כי מספר הקורבנות היה 202.
[43] צ' דרור, מצביא ללא שררה, תל־אביב 1996, עמ' 180 ואילך. ראה גם א' מילשטיין, מחיר הדמים של פאטריה, הארץ, 31/12/1978.
[44] על הפן המוסרי של הפעולה ועל גבול הציות, ראה: י' עילם, ממלאי הפקודות, עמ' 94.
[45] גרסה זו קבלה, לאחר זמן ביטוי עז בספרו של א' קסטלר ( גנבים בלילה, ירושלים, תשי"ט).
[46] משה שרתוק (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית), נפגש עם הנציב העליון יומיים לאחר האסון (ב-27 בנובמבר) ובשיחה קשה שהתנהלה בין השניים היה שרתוק מוכן להודות שיד היהודים היתה בדבר (ראה דיווחו של משה שרתוק על שיחתו עם הנציב העליון, ישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים, 28/11/1950, פרוטוקולים, אצ"ם).
[47] דו"ח על האניות 'פאסיפיק' ו'מילוס', אצ"ם, תיק S/25/136.
[48] דברי גולדה מאיר בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם ב-7/10/1945, אצ"ם, S 5/359). על המשקע שהותירה "פרשת מאוריציוס, ראה גם: י' אברמסון, "פרשת מאוריציוס ו'המסע מאוריציוס' מאת יעקב שבתאי", עיתון 77, לספרות ולתרבות, גליון מס' 69, 1985, עמ' מס' 21-22. על החלטת הנציב העליון, הרוד מק-מייק, לגרש את האנייה ועל השלכותיה, ראה בהרחבה: ב' וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה, 1939-1945, תל-אביב, תשמ"ג, עמ' 52-61.
[49] . מבלפור ועד בווין, עמ' 210).
[50] דרך בים, עמ' 52; ראה גם וסרשטיין, עמ' 62.
[51] לימים הודה שרתוק כי היה גם שותף לסוד הפיגוע מכתב שרתוק למוניה מרדור, 29/4/1951, סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1633.
[52] . יומן מדיני, ה, עמ' 123-164; השיחה עם נים נזכרת שם, עמ' 139. הנציב העליון העיר לשרתוק: "צריך היה לתלות את האיש שעשה זאת, על עץ גבוה" (פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 28/11/1940, אצ"ם).
[53] ח' לזר-ליטאי, אף על פי, ספר עליה ב', תל-אביב, 1988, עמ' 460.
[54] עדות בנימין לובוצקי, "תיק פאטריה", מ"ז; עדות בלתי מזוהה לשאול מאירוב (אביגור), 9/5/1957, את"ה, חט' 80, תיק 46; ניב, ג', עמ' 68-70.
[55] כרוז של האצ"ל "מי יפקוד את דמם", מנחם אב תש"ז, אצ"ם, S25-5671.
[56] J. Marlow, The Seat of Pilate, London, 1959, p. 171.
[57] שליחות עלומה, שם.
[58] ברל רפטור, ללא הרף, ב, תל־אביב , 1979 עמ' 72.
[59] מכתב משה שרת לרב חיים בלוך, 28/3/1962 (אצ"ם, S65/378).
[60] בלשונו של שרתוק: "כיצד יירשם פרק זה בהיסטוריה, כיצד תעריך אותו ההיסטוריה היהודית". ראה: פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י, 15/12/1940, אמ"ע, חט' 2, תיק 23/40
[61] עדות יוסף אבידר, את"ה, חט' 106, תיק 4325 וכן, בדרך לצה"ל, עמ' 171.
[62] . ברל כצנלסון, כתבים, ט', עמ' 373-374
[63] חילופי המכתבים בין מוניה מרדור מוניה לשאול אביגור, ינואר 1950, בתוך: ג' רבלין (עורך), עלי זית וחרב, כרך א', תל-אביב, 1990, עמ' 105.
[64] ממלאי הפקודות, עמ' 94.
[65] דברי גולומב,שם.
[66] במכתבו למוניה מרדור ב-13/1/1950 כתב כי "זכותנו המוסרית האישית לבצע פעולות מעיין אלו…" [את"ה, תיק 80/299/24].
[67] ויינשטיין, מן האקטיביסטים בהנהגת מפא"י, קרא לחנך את היישוב ואת יהודי הגולה לאורו של המעשה [ארכיון מפא"י (אמ"ע), ישיבת מרכז מפא"י, 15/12/1940]. ראה גם: דרך הכוונת, עמ' 57
[68] גיליל בירך את היד, "אשר במטרה להציל חיי יהודים, הטביעה את האוניה" }ארכיון מפא"י (אמ"ע), ישיבת מרכז מפא"י, 15/12/1940].
[69] "יש לדעת שבלי קורבנות אין משיגים כלום במלחמה" [דברי אורי ברנר, דיון במועצת המפעלים של המחנות העולים, 6/12/1940 (אק"מ, מס' 8, מיכל 1, תיק 7)].
[70] (י' לופובן, "משנת חיים", בתוך: ערכין, קובץ לזכרו של א.ד. גורדון, תל-אביב, תש"ב, עמ' 12).
[71] ארכיון מפא"י (אמ"ע), ישיבת מרכז מפא"י, 15/10/40; דרך הכוונת, מ' 58.
[72] דיון במועצת המפעלים של המחנות העולים, 6/12/1940, אק"מ, מס' 8, מיכל 1, תיק 7.
[73] דברי שפרינצק , שם.
[74] מ' סמינסקי, "מן ההווי", הארץ, 19/11/1940.
[75] אמ"ע, חט' 2, תיק 23/40. על לופובן והשקפותיו בכלל וכעניין זה בפרט, ראה: מ' חזן, "פובליציסט 'מנפץ חלונות, יצחק לופובן, ערך הפועל הצעיר", קשר, 36, עמ' 70-82 ובמיוחד 75-76.
[76] הפועל הצעיר, תש"א, גיליון 4, 2/12/1940.
[77] בנו של דוד בן גוריון, לימים מפכ"ל משטרת ישראל.
[78] י' כהן, פנים אל פנים, תל-אביב, תשל"ט, עמ' 248.
[79] מ' חזן, "הו ארצי מולדתי – פרשת 'פאטריה'", ציון, כרך ס"ו, ד' (תשס"א), עמ' 511-514. השניים פעלו בהוראת מפקדם יוסף חריט (אי"ט, חט' 15, ארכיון יוסף חריט, מיכ 3, תיק 3, עמ' 26-27. קיבל את ההשראה מהכרזתו של רמטכ"ל ה'הגנה' יעקב דוסטרובסקי כי כותב המאמר "שווה מכת לחי". [ישיבת מרכז מפא"י, שם].
[80] מבלפור ועד בווין, עמ' 211-212.
[81] ישיבת מרכז מפא"י, שם.
[82] דב שטרוק (סדן), לברל כצנלסון (דצמבר 1940), אמ"ע, תיקי ברל כצנלסון, חטיבה II 1. ראה גם חרב היונה, עמ' 474.
[83] ראה בעניין זה דעתו של מוטי גולני, הטוען כי התהליך הזה הלך והתעצם מאז מלחמת העצמאות (או בשפתו "מלחמת 1948") [מלחמות לא קורות מעצמן, עמ' 87].
[84] אצ"ם, ישיבת הנה"ס 12/1/1941.
[85] אצ"ם, הנה"ס, 27/1/1941.
אנו מחפשים שם של אישה אשר ניספתה באוניית המעפילים "פטריה". האישה הייתה חברתו של יעקב אלטמן הי"ד שעלה לארץ מברגסס בקרפטרוס. יעקב אלטמן היה חבר ב"קבוצת אברהם" ליד כפר פינס ואח"כ ממקימי "כפר עציון" בגוש עציון. יעקב נהרג בכפר עציון במלחמת השחרור. אם ידוע לכם שם של חברתו שטבעה בים, נא להודיע לנו. תודה
סנדי
המעשה החובבני שגרם למותם של פליטי שואה, הושתק כל השנים. האחראים למעשה אביגור, גולומב, מרדור ואחרים עשו הכל כדי להשתיק את המעשה. ספר ההגנה מקדיש לו שלוש שורות. שלושה שבועות אחרי האסון הפסיקו העתונים לדון בנושא. משרד החינוך אינו מספר על האסון בתוכניות הדנות בהעפלה.
לגילי שלום רב,
את שמך ועשייתך אני מכירה מזה שנים רבות אך קריאה של מאמרך על הטבעת אניית הפאטריה – דירבנה אותי לכתוב לך מילות תודה אישיות.
בימים אלה אני עסוקה בהכנת "הרצאה" בכיתתה של אחת מנכדותי כ – "סיפור אישי" על מחנה העצורים בעתלית והעליה הבלתי ליגאלית לארץ.
אימי היתה למעשה זו שצריכה היתה לספר את הסיפור אך בגילה, בת 94, ומקורה הייקי שגם היום לאחר למעלה משבעים שנות פעילות בארץ
עדיין השפה לא שגורה בפיה בקלות, מחייבת אותי להיות הדוברת שלה.
מרבית הסיפורים שאני יודעת הם ממהלך השנים – אתה מכיר בוודאי זאת אצל "פליטי השואה": פה סיפור ושם סיפור, וגם הסבלנות שלנו "הצברים"
לשמוע את סיפורי "הפליטים" לא היתה משהו. היום, זיכרונה כבר בוגד בה, ואני למעשה מנסה ללקט כל פרט אפשרי הקשור בעלייתה ארצה.
ולעצם העניין: סקירתך בעניין האנייה פאטריה מהווה עבורי סיכום מאלף. אמא היתה בספינה 'פסיפיק' והיתה שייכת לקבוצת האנשים שעלו מברלין
והם חדורי ציונות ומוטיבציה. אנשים שעברו "הכשרה" לקראת העליה לארץ. אוסיף לך בעניין זה פרט שבוודאי לא שמעת עליו:
חלק מהנוסעים (וביניהם כנראה גם אימי) ידעו על העומד להתרחש והעבירו את המידע בין הסיפונים באמצעות פתקים שהטמינו בתוך תפוזים,
שחולקו על האניה, אותם זרקו אל האנשים בסיפונים השונים.
אימי בעצמה קפצה למים מאחד הסיפונים העליונים כאשר היה ברור שהאנייה עומדת לטבוע. מאחר והיתה שחיינית טובה היא ניצלה.
תודה לך גילי ושא ברכה על פועלך
בברכה וחג שבועות שמח
אילנה כהן
אנחנו מחפשים מיידע על משפחת אורטנר שהייתה על אחת הספינות. סבא שלנו אפרים אורטנר מת וקבור במאוריציוס, איננו יודעים מה עלה בגורל אישתו וביתו .
מרתק , לא פלא ואף קשה לשמוע שמעשה ידנו הוסתר הועלם מהעולם ומהמשפחות
.
מאחר שרק במקרה לפני שנה , נודע לנו שסבא שלנו אפרים אורטנר היה על הספינה . היינו בטוחים שנספה בשואה כמו שני ילדיו. אלא שמתברר שהוא כלל לא ידע שבזמן שהוא ניסה לעלות לישראל ו…. שני ילדיו נשלחו לאושוויץ .
היכן ניתן לקבל את שמות האנשים שהיו על הפאטריה . מה שמות האנשים שמתו ( " לכל איש יש שם" ) ומה שמות הניצולים שנשלחו למאריציוס .?
בברכה
רננה (רני)
שלום רב
לדעתי תוכלו לאתר את השמות דרך ארכיון תולדות ההגנה. נסו לברר דרך מראה המקום של "דרך בים"
בהצלחה
עוד חומר מעניין מהאינטרנט שעונה על חלק מהשאלות באינציקלופדיה יהודית, בערך האניה פאטריה
יש גם סופר ממודיעין שכתב את הספר "מעל גלים אהבתיך"
הוא חקר את הנושא לקראת כתיבת הספר ויש לו ידע רב
שם הסופר- איתי לב
סבתא ,סבא , אבא ואחיו הגיעו לחיפה באוניית ה״מילוס״
סבא וסבתא פליישמן יוסף ומרים(מארי) ז״ל נספו באסון הפאטריה״
אבא שלי פליישמן אברהם(פרנץ) ז״ל ואחיו פליישמן יואל(פאול) קפצו למים ושחו לחוף.
הועברו למחנה המעפילים בעתלית. בספטמבר 1941 התנדבו לצבא הבריטי לחיל התובלה
שלום גילי,
או כל קורא אחר –
האם חללי פאטריה מוכרים כנפגעי פעולות איבה?
עד כמה שהצלחתי למצוא עד כה – הם לא מוכרים ככאלה, וזה די מקומם בעיקר בגלל שיהודים שנהרגו מפעולות של האצ"ל והלח"י (למשל – אזרחים שנהרגו מפיצוץ מלון המלך דוד) מוגדרים ככאלה שנהרגו בפעולות איבה. אם אכן היתה כאן איפה ואיפה, ופעולות של המחתרות מוגדרות כיום על ידי המדינה כפעולות איבה, בשונה מפעולות זהות של "ההגנה", הרי שיש כאן הנצחה של עוול היסטורי.
אשמח לגלות שהחשד שלי מוטעה.
תודה,
שי
קראתי בעניין את הכתבה על פרשת פאטריה.תרשה לי להוסיף נקודה נשכחת בעניין:
בספרו של שטיינר על פאטריה מסופר על חייל בריטי שירד לחדר המכונות במטרה למנוע אסון גדול יותר, ונספה. שמו ומעשהו נשכחו. לדעתי, מן הראוי היה לתת לו את הכבוד שהוא בהחלט זכאי לו
בברכה
גילי שלום
תודה לך על כתבה מרתקת שהוסיפה לי מידע שלא ידעתי. אמא שלי רוזי סק, אז רוזי הירש-רייך מניצולי הפטריה. הגיעה על ה"פסיפיק" מגרמניה ושהתה אחר כך במשך כשנה במחנה המעפילים בעתלית.
לאמא שלי היתה חברה טובה שמה פורטונה ארט והיא ילדה את בתה רחל על הפטריה. הסיפור הוא שלאחר פיצוץ האניה, התינוקת נמצאה בים על ידי חייל בריטי, שטה בתוך חצי מזוודה.
סיפור פנטסטי
גילי שלום,
קרתי בעננן רב את הכתבה שלך על טביעתה של הפאטריה. קבלתי מימד נוסף על השפעתה על הישוב והמוסדות הלאומיים.
הורי, סבי ודודתי היו על האטלנטיק וראו במו עיניהם את את טביעתה של האונייה, מראה שזעזע אותם והשאיר אצלם משקע עמוק וזיכרון כואב.
אני כותבת ספר על עלייתם לארץ ואודה לך אם תוכל ליידע אותי היכן אוכל למצוא את המקור של הצהרת הסוכנות היהודית על טביעת הפאטריה בנוסף לאיזכורה בספר של סיקס מבלפור עד בוין.
תודה מראש
רותי מוצרי
בארכיון הציוני המרכזי
תודה רבה.
נורא ואיום . המקרה מופיע גם בלוח "דבר בעתו" בצרה מידי שנה בשנה. אני מצ"ב תמצית של האירוע שפירסמתיו במוסדות חינוך חרדיים. כוונתי הייתה פרסום המקרה ולא להתמקד כעת באשמים. למען ידע דור אחרון.
סיפורו של יום :
במהלך מלחמת העולם השנייה היו היהודים שבארץ ישראל קרועים בין שתי אפשריות. מצד אחד הם רצו מאוד להילחם נגד הגרמנים הרשעים ימח שמם, ולצורך כך היו הם צריכים להתחבר לבריטים שנלחמו גם הם נגד הגרמנים. מצד שני הם היו חייבים להילחם נגד המגמה והמזימה הבריטית להגביל ולהקשות על כניסת יהודים לארץ ישראל ולגרשם למקומות שונים או חזרה לאירופה או לקפריסין השכנה. כך קרה באותם ימים קשים בחודש מרחשוון תש"א לפני 78 שנה עגנה אניית המעפילים "פאטרייה" בחופי הארץ. הבריטים רצו לגרש את האנייה על 3800 היהודים שבה. לוחמי המחתרות חשבו שהם חייבים למנוע את הגירוש והרעיון שהם חשבו היה לפוצץ את האנייה ומהר להציל את היהודים שבה. למרבה האסון שאירע ביום כ"ד במרחשוון לא הצליחו להציל את כולם וכ 380 יהודים מתוכם טבעו באסון זה. ישמרנו ה'.
מעניין מי עזר לאמא שלי-נלי ליבליך להגיע לחוף(פאטריה) וכך ניצלה.תודה