עיצוב הזכרון הלאומי הציוני

הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, בנתה את זהותה, בין השאר, באמצעות מאגר עשיר של מיתולוגיה היסטורית שעוצבה בידי אנשי חזון, הוגי דעות, פעילים שונים של התנועה הציונית ואנשי חינוך. אחת ממטרותיו של המפעל הציוני היתה לעצב זיכרון קולקטיבי בזהות היהודית החדשה.  בין הייתר, לבנות את האֱתוֹס [1] העברי של מלחמתנו הצודקת [2].  לשם כך, השתמשו מעצבי הזיכרון במיתוסים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם המציאות [3].

 

הציונות חתרה לחולל מהפכה ביחסם של היהודים לזיכרון העבר ולרבים ממנהיגיה לא יכלו עוד טקסי הדת ומנהגיה לשמש כ"ים הזיכרון" העיקרי, בלשונו של פייר נורה [4] (Pierre Nora).  במקומם של אלו או בנוסף להם בא המפגש הבלתי אמצעי של העם המתהווה עם הארץ ההיסטורית, שבה כונן אותו זיכרון עתיק ונוצרו וחושלו תבניותיו. את מקומה של הדת כמכוננת ומשמרת הזיכרון, אצל מרבית היהודים החדשים, תפשו עתה התעניינות רחבה בארכיאולוגיה, תכניות לימוד בבתי הספר, טקסי זיכרון וחגים שחודשו, ומעל לכל, טיולים ומסעות רגליים בארץ [5].  הציונות החילונית הציעה ל"יהודי החדש" עקרונות ארגון חדשים לזהותו הקולקטיבית וממילא גם לזיכרון הקולקטיבי שלו [6].  הזיכרון הקיבוצי הוא רכיב מרכזי בזהות האישית והקיבוצית.  הזיכרון הזה הוא זיכרון מכונן, הוא מגדיר את הגבולות של הקבוצה, השבט, העם  וממילא הוא מגדיר את מי שאינו שייך להם.  הזיכרון מזין אפוא את הזהות, משום שהזהות קובעת את מושאי הזיכרון ואילו הזיכרון מספק לזהות תכנים ואוריינטציות. הם מזינים זה את זה ויוצרים מעגל קסמים [7].

 

הכוחות ההגמונים בחברה ובכלל זה החברה הציונית מדגישים את הגיבורים והאירועים, האתרים והנופים שנראו להם, כדי שישמשו מודל ומופת לעיצוב החברה ולהתנהגות חברתית ראויה.  מפעלי ההנצחה הציבוריים, בחירת גרסת העבר נגזרו מהנחות אידיאולוגיות ומוסריות, ציוניות כמובן.  טרומפלדור ו'השומר', חנה סנש ומרדכי אנילביץ', אליק שבא מהים, באב אל ואד ודני מס, מפקד הל"ה, שמקומו בזיכרון עוצב כמי שחס על חייו של הרועה הערבי בדרכו למשימה [8].  הזיכרון הקולקטיבי נוכח בחברה כשם שמוסדות, אמונות ואידיאולוגיות נוכחות בה.  הוא מזקק את העבר ויוצק אותו לאיקונות של זהות, שמקשרת את בני החברה עם אלה שהיו לפניהם ועם ההבטחה לאלה שיבואו אחריהם.  כמו כן היא גם מבָדֵל אותם מכל האחרים.  דור המייסדים טרח לעצב את הזיכרון הקולקטיבי, שהוא מעיין "מטה־נרטיב" שמעצב את הנרטיבים הייחודיים וקובע להם את מקומם בשיח הציבורי ובאידיאולוגיות הרווחות בציבור.  בן גוריון למשל, שטרח על בניית הנרטיב הכולל, המיר את הזיכרון הקדוש המקראי בגרסה חילונית.  במקום האלוהים הועמד במרכז האדם הפועל ומעצב את עתידו במו ידיו.  הוא דלה מן המקורות את הרכיבים החשובים לכינונה של הזהות, הזיכרון הקיבוצי והאתוס החדש. רכיבים מרכזיים במשנה הציונית – ובכללם ההנמקה לנדידת עם לארצו, לכיבוש הארץ, לגיבוש עם, למנהיגות חזוֹנית ופורצת נתמכו בפסוקים ובסיפורים המתאימים מן המקרא.  האידיאלים החברתיים של המסורת היהודית-מקראית, אידיאלים שהתאימו לרעיונות הסוציאליסטיים ואפילו האוטופיסטיים של חברה המושתתת על עקרונות של צדק ושוויון, גויסו, שובצו ונוצקו בדפוסים חילוניים – כדי שיהיו התשתית הרעיונית להגשמה החדשה – אל תוך תבנית התודעה החדשה שעתידה, כך קיווה, לכונן את חברת המופת [9].  הציונות לא נטשה את המקורות ההיסטוריים של דת ישראל, אך השתמשה בהם במגמה מְחַלנת ומהפכנית במובהק.  השינויים הוחלו הן בתכני הזיכרון והן במשמעויות שהוצמדו להם.  דמות המופת של שאול המלך, משפחת המכבים, סיפור מצדה, מרד בר כוכבא צורפו לטרומפלדור חנה סנש ואליק שמיר והותאמו לצורכי בניין האומה.  העיקרון המארגן החדש קבע למעשה הציוני העכשווי מקום של בכורה. נופי הארץ, הן נופים הפיזיים ונופי הרוח והתרבות, התמלאו במהירות באתרי הזיכרון שנעשו ממש זה מכבר. כך למשל הפך נוסח ה'יזכור', שחיבר ברל כצנלסון לאחר נפילתם של מָגֵני תל חי, למעיין "תפילה חילונית" (שעם הזמן שונתה לגרסה דתית…).  כך למשל הוקמו ישובים חדשים על שם לוחמים שנפלו באזור וקבעו את נופי הזיכרון החדשים [10].

 

המובהק מבין "עושי ההיסטוריה" היה דוד בן גוריון, שכאשר פרש מראשות הממשלה ב-1962 הכריז האיש, שהיה אז בן 77, שהוא מבקש להתמקד במשימה החשובה של חייו: לכתוב את תולדות הקמת מדינת ישראל [11]. במהלך התקופה הנדונה כתב בן גוריון יומן, שהוא עצמו טען שאינו אלא רשימות לצרכים מעשיים, אך נראה שביקש להכין לעצמו רשימות, מהן יוכל בעתיד לכתוב את קורות העתים [12].  המונח "היסטוריוגרפיה" עצמו אינו אלא, כתיבת ההיסטוריה, אלא שלכל היסטוריוגרפיה יש מימד נוסף:  כותבי ההיסטוריה אינם מבקשים רק לרשום את "מה שקרה", אלא לתת לדברים משמעות [13].  בן גוריון האמין שבכוחה של ההיסטוריוגרפיה לשמש כלי לעיצוב החברה הנוצרת עתה במדינה החדשה [14].  הוא החל במאמצו ההיסטוריוגרפי כבר כשהיה בן 30 ועד מותו הותיר אחריו כ-30 ספרים ומאות מאמרים, שברבים מהם מצוי מרכיב היסטוריוגרפי בולט [15].  זוהי דוגמא בולטת בהיקפה, אך לא יוצאת דופן בשאפתנותה, לתשומת הלב המיוחדת שהקדישו מנהיגי "המדינה בדרך" לעיצוב ההיסטוריוגרפיה של היישוב ואחר כך של המדינה.  משה סמילנסקי, מרדכי בן הלל הכהן, ברל כצנלסון, ארתור רופין, יצחק טבנקין, מאיר יערי וכמותם רבים ממנהיגי התנועה הציונית, לא הסתפקו במה שנקרא אז "עשייה".  הם השקיעו מאמץ רב בהבנת המעשה שהיו שותפים לו מתוך תשומת דגש על שני מישורים: הקניית ממד תיאורטי לפעולתם ושיבוצה במסגרת של משנה רעיונית סדורה – תיאור המעשה כסיפור עלילה, היינו, עיצוב מיתוס.  גם ראשי ארגוני הכוח – ישראל שוחט, מנחם בגין, נתן ילין מור, משה סנה ויצחק שדה הקפידו לתעד את פעולותיהם, להעיד עליהן ולספר עליהן במסגרת רעיונית ועלילתית [16].  גם מפקדים בעלי יזמה מיהרו לספר את סיפורה של המלחמה. הראשון ואולי הבולט שבהם הוא אברהם (אברשה) טמיר, שפרסם את ימים שחורים בו הוא מגולל את סיפורו של גוש עציון במערכה [17].  אחריו באו נוספים, כדוגמת משה כרמל, שהביא את סיפורה של המערכה בצפון [18].  כמעט כל כתיבתם של בני אותו הדור, הושפעה ממחץ החוויה הקולקטיבית האדירה. למרות שאין זו בהכרח  "היסטוריה מטעם", כתיבתם היא נרטיב ציוני למהדרין.  לערבים יש תמיד "מזימות ותאוות" צה"ל מגלה את "אימת כוחו המוחץ" והבריטים מתוארים ב"בוגדנות שעלתה על כל המשוער".  היסטוריוגרפיה זו, שנכתבה סמוך לאירועים, נגררה להלכי הרוח ולתובנות של אותם ימים. כך לקו מרבית הכותבים בהבנה, הן של המחנה הערבי והן של הבריטים, להם ייחסו נבזות ושנאת ישראל.  בולט במיוחד יוסף אוליצקי, שנתפס להכללה שהיסטוריונים מאוחרים שללו מכל וכל [19]. התקופה לא היתה יפה להיסטוריוגרפיה מרוחקת וביקורתית.  נותרו דברים רבים שצריך היה להצדיק ולתרץ והכרעות כואבות שהותירו זיכרונות מרים, שהיה צריך להגן עליהם.  בתחומים רבים, רגישים מבחינה בין לאומית, כגון שאלת האחריות להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים ומוסר הלחימה, רב היה הנסתר על הנגלה [20].  רוב הספרים שחוברו באותה תקופה נכתבו מתוך אמונה שהסיפור מקפל בתוכו מסר ערכי, שמין הדין להנחילו גם לדורות הבאים.  אחד הערכים הבולטים שיש צורך להשריש הוא 'טוהר־הנשק' ומכיוון שכך, אירועים חריגים לא באים לידי ביטוי בספרים אלו.

 

כבר בימים של ראשית המדינה, החל המאבק על הזיכרון הקיבוצי ועל עיצוב המיתוס.  כבר אז, כשהזיכרון הקיבוצי היה עובָּרי ורענן, והוא מלמד כי כבר אז היו מי שלא השלימו עם האפשרות שיהיה רק סוכן עיצוב עיקרי אחד לזיכרון הקיבוצי הזה וכך ולנוכח הקמת המדינה מיהרו תנועות פוליטיות וארגונים חברתיים לספר את קורותיהם באמצעות מפעלים היסטוריוגרפיים מקיפים, שבהם הבליטו את מקומם בתהליך בינוי האומה ודאגו לעצב את עצמם במיתוס הלאומי.  בתוך זמן קצר התפרסמו הגרסאות השונות לתולדות תנועת הפועלים: של מפא"י, של 'הקיבוץ המאוחד' ושל 'השומר־הצעיר'. כזה הוא גם "ספר הפלמ"ח" ו"המרד", של מנחם בגין. כל אלו ביטאו מאמץ מרכזי של חוגים שונים למנוע השתלטות של בן גוריון ומפא"י על הנרטיב הלאומי.  עם הזמן, החל משנות הששים, נכתבו ספרי הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה שכתבו וותיקי אצ"ל והלח"י, שחשו שפועלם באפוס הלאומית קופח.  מאחר שאת רוב ספרי ההיסטוריה כתבו אנשי תנועת הפועלים ולפיכך בקשו לתקן את המעוות באמצעות תרבות הנצחה חדשה, שתתן מקום ראוי למחנה הרוויזיוניסטי בהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית [21].  עם זאת, לאישי הדור וכן לחלק לא מבוטל ממוסדות המורשת וההנצחה (מכון בן צבי, המכון למורשת בן גוריון, יד יערי, יד טבנקין ומאוחר יותר מרכז מורשת מנחם בגין ומרכז רבין), יש בכל זאת חוט שני אחד, שאכן מקשר את כולם:  על פי עבודתם נראה שמאבק התקומה ותולדות מלחמת העצמאות אינם יכולים להיות מסופרים באופן ניטרלי.  הסיפור צריך היה להציג את הקשיים העצומים שליוו את המפעל הציוני, את הגבורה שבהתמודדות ואת הגאווה על ההישג [22].  גם ביחס לערבים, היתה כמעט הסכמה גורפת על עיקרי הציונות ותפקידה בשאלה זו:  כמעט כולם הסכימו כי העיקרים שהשפיעו על הציונות ובעיקר על עמדתה כלפי הערבים היו:

המכנה המשותף של ארבעה עיקרים אלה היה המגמה המודעת לבנות בארץ ישראל חברה לאומית נפרדת, מוקפת בחומות מגן מדיניות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות ואף צבאיות.  תפקיד המיתוסים היה לעצב חומות אלו. הציונות כמפעל הגשמה לאומי היא התנסות חדשה יחסית לעם היהודי, במולדתו ומחוצה לה [23].

רוב ההיסטוריוגרפיה הציונית שנכתבה בעשורים הראשונים להקמת המדינה, עסקה בפרשיות שונות של גבורה יהודית, בצמיחת הכוח העברי, בקיצור:  באפוס של התנועה הציונית והקמת המדינה מנקודת מבט מתפעמת. כותרות כמו "התגייסות והצלה", "לאור היום ובמחשך", מדגימות אוריינטציה זו [24].  מקצת מהמיתוסים נשאבו ממאגרי המיתולוגיה היהודית ומרביתם עוצבו בשנות מאבקה של התנועה הציונית לעצמאות יהודית בארץ ישראל. בתכנית הלימודים של בתי הספר בשנות החמישים והששים נעשה שימוש בנרטיב כגורם בונה אומה. מושגים כמו "חורבן ומרד", "שואה ותקומה" הוחדרו לתכניות הלימודים בהיסטוריה.  פרשיות היסטוריות כמו שליחות הצנחנים לאירופה במלחמת העולם השניה ומבצעים במלחמת העצמאות, כמו פרשת הל"ה הועצמו [25]. בכל היבטיה של הציונות – הרעיוני, המדיני, הקונסטרוקטיבי והתרבותי – יש עד היום חידוש ויחוד.  גם לעימות היהודי-ערבי יש יחוד בתולדות היחסים בין עם ישראל לעמי העולם.  בסכסוך הארץ ישראלי נוסף ליחסים אלה מרכיב חדש, הכוח, והוא אינו מצטמצם לעימות היהודי-ערבי – היו לו גם השלכות על מערכת היחסים שבין היהודים לעמים, במובן המדיני ובמובן הפסיכולוגי.  מאבקי הכוח לא רק הביאו להקמת המדינה היהודית – הם גם שינו את דמותו של היהודי בעיני בני העמים האחרים [26].

לעומת זאת, ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון, במלוא מאה שנה להיאחזותו המחודשת של עם ישראל בארצו, כאשר סער הפולמוס הציבורי בישראל סביב ההצדקה למלחמת לבנון, פרסם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, מאמר שבו יצא להגן על רעיון המלחמה היזומה, שאותו הגדיר "בזכות מלחמת ברירה".  הכרזה בוטה זו, היה בה משום סטייה ממסורת ציונית רבת שנים. עד אז הקפידו מנהיגי התנועה הציונית ואף מדינת ישראל לשמור על תדמית של שואפי שלום, היוצאים למלחמה רק משום שהיא נכפית עליהם ולא משום אמצעי להשגת יעדים לאומיים.  קוו ההסברה הציוני היה 'אין ברירה' והוא שימש הסבר ליציאה למלחמה ומקור הלגיטימציה שלה [27].  גם מלחמת סיני (מבצע קדש) ב-1956, שהיה מלחמה יזומה, במסגרת ברית עם מעצמות אירופאיות, כצעד כמעט אחרון של קולוניאליות, הוצג כפעולת תגובה בלתי נמנעת למעשי טרור של מסתננים [28].   קברניטי המדינה והמפקדים לא ניסו לטשטש תופעות פסולות, נהפוך הוא.  ועדת ריפתין שמונתה על ידי בן גוריון, כבר בפברואר 1948 לחקור שמועות שונות על התעללויות, רצח שבויים, מעילות ועוד.  ועדת איסר בארי שחקרה את השמועות על טבח בדוויימה, חיים לסקוב שחקר "חריגים" במבצע חירם, פרשת גדוד 122 ב-1949 (אונס ורצח הבדווית מול נירים) ועוד.  כל זאת, למרות שהתנהלה מלחמה ולכולם היו דברים לא פחות חשובים, ואולי יותר, לעשות.  אולם היה הוא רצון משותף של הרוב למנוע את דליפת הדברים האלה לעיתונות כדי לשמור על הדימוי.

מאמרו של בגין סימל שינוי בקו ההסברה הציוני, בדימוי העצמי, וממילא במערכת הערכים המנחה שהסתתרה מאחוריו. הרתיעה המסורתית של המנהיגות הציונית מפני זיהויה עם ששון אלי קרב לא נבעה אך ורק מתוך ההכרה האוניברסאלית בגנותה של המלחמה, אלא מערכי נפש עמוקים יותר.  במהלך הגלות קיבלה ההימנעות משימוש בכוח מימדים של תכונה לאומית יהודית, אחד מקווי האופי אשר מייחדים את היהודי משכניו הגויים. הדימוי העצמי של היהודים כאומה אשר סולדת מאלימות בכל צורה שהיא היה טבוע עמוק בנפש הלאומית אולם תוך מספר דורות עוצבו מיתוסים אחרים והמדינה מאופיינת, בין השאר, בעוצמתה הצבאית ובנחישות לוחמיה. התקופה הנסקרת במחקרנו משקפת את המעבר הזה, מעם הסולד משימוש בכוח אל עם שהדימוי העצמי שלו הוא עם של גיבורים אמיצי לב.  עם שחלק מהאתוס שלו הוא שימוש בכוח להגנת האינטרסים הלאומיים שלו. יחד עם זאת, היה חשוב למעצבי הזהות הלאומית, במהלך התקופה הנחקרת וכמה עשורים אחריה, לעצב דמות של עם הלוחם מלחמה צודקת [29].

 

מצדה – בעקבות המיתוס.

תל חי – הקרב והמיתוס

 

אחד המיתוסים המובהקים הוא מלחמתו המוסרית של עם ישראל וחלוקה דיכוטומית לטובים ורעים, אנשי מוסר מול רוצחים. משום כך, אפשר למנות בין הכותרות הללו גם את 'טוהר־הנשק'.  באותה תקופה, המנהיגים והפוליטיקאים, הפקידים והקצינים, ניסו לטשטש ולעתים אף להעלים עובדות ועדויות הנוגעות לפשעי מלחמה שבוצעו על ידי ה'הגנה' וצה"ל במהלך המאורעות ובעיקר במלחמת תש"ח. למרותץ שקמו ועדות חקירה שעשו דין צדק, נעשה מאמץ להסתיר את מסקנותיהן מן הציבור.  אין זה מקרה אפוא שזעזועים ושינויים בזהותה ובערכיה של החברה הישראלית לוו בשינויים במיתולוגיה הציונית.  הסימנים הראשונים לשבירת "הקוד הציוני" באקדמיה הישראלית ולהצבת סימני שאלה במקום סימני קריאה החלו להופיע אחרי מלחמת ההתשה, ובייתר שאת אחרי מלחמת יום הכיפורים.  האכזבה מההנהגה הוותיקה והכעס עליה הכשירו את הקרקע להתפתחותו של מחקר בעל אופי ספקני וביקורתי מבעבר כלפי גרסאות רשמיות של ההיסטוריוגרפיה הציונית [30]. אמנם, קדמו ליום הכיפורים, כותבים כמו עמוס איילון שבספרו "הישראלים מייסדים ובנים", שפורסם ב-1971 העז להציע פרספקטיבה חדשה של המפעל הציוני [31], ספר שזכה לתגובות קיצוניות מן האגף השמרני [32].  אולם רק לאחר מלחמת יום הכיפורים החלו להסתמן שינויים גם במחקר הממוסד בחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הישראליות.  בתקופה זו החלו לחשוף את העבר מתחת לגלי התדמיות, הזיכרונות, הפולמוסים והמליצות. על החוקר הוטלה משימה חדשה, להתגבר על המושגים שקיבל בירושה, לבקר את דעותיו הקדומות, את חוויותיו וזיכרונותיו, רגשותיו וטעמיו ולראות את התופעה הנחקרת כתופעה היסטורית [33].  למשימה זו יצאו חוקרים לא מעטים, שקבעו דפוסים חדשים של מחקר וכתיבה היסטורית – למשל, ניסיון להבין את הדמויות הפועלות ב"עלילה הציונית" כמפתח להבנת האירועים ההיסטוריים ולא נרתעו מלחשוף עובדות לא נעימות ולא חסכו משבט בקורתם.  גם אלו מהם שהיו מוטים פוליטית לכיוון נושא מחקרם, לא נרתעו מלחשוף עובדות לא נעימות ולא חסכו משבט ביקורתם [34].  רבים מהם כתבו על היווצרות כוח המגן, ובעיקר על מלחמת העצמאות, ברוח פחות מוּטֵת ועוד יותר ביקורתית.  מתוך ראיה ציונית מובהקת, אך מתוך שאיפה ללמוד את העובדות ולא מתוך מצוקה שנועדה להצדיק פועלו של מישהו או משהו [35].

הדיסציפלינה המדעית בארץ שבה חלה תפנית של ממש היתה הסוציולוגיה.  במקביל לדור המייסדים כגון שמואל נח אייזנשטדט שהמשיכו לדבוק בגישה הממלכתית במחקר הסוציו-היסטורי [36], החלו להופיע חוקרים חדשים, חלקם אנטי ממסדיים כגון יונתן שפירא, שבקרו את הממסד ואת האליטות הפוליטיות [37].

לאחר המהפך השלטוני ב-1977 ועליית הימין, חלה עליית מדרגה נוספת בפיתוח האוריינטציה הספקנית, באקדמיה, כמו בתקשורת.  לסימני השאלה החדשים שהוצבו ליד המוסכמות ההיסטוריוגרפיות הציוניות היו סיבות מגוונות: התבגרותה, התמסדותה והתחזקותה של החברה הישראלית, שהביאו לתהליך של אבדן התמימות של המדינה הצעירה (המיתוסים מבוססים מטבעם על רומנטיקה תמימה).  המרחק בזמן יצר פרספקטיבה חדשה של העבר הלאומי; המיתוסים חשובים במיוחד בתהליך הראשוני של גיבוש הזהות והסולידאריות ומשהתבססה המדינה הלכה וקטנה הסכנה שבערעורם.  מלחמות ישראל בתקופת המדינה הולידו מיתוסים חדשים של גבורה, שהורידו את המיתוסים שנוצרו לפני קום המדינה לדרגה נמוכה יותר בסולם החשיבות הלאומית. התחזקות הוויכוח בין ימין לשמאל העניקה למיתולוגיה הציונית ובעיקר למיתולוגית הגבורה הקשרים פוליטיים אקטואליים.

השינויים שחלו בשטח ההיסטוריוגרפי הביאו ל"שחיטה" הדרגתית של האתוסים הציוניים וביניהם "טוהר־הנשק". בחקר הסכסוך הישראלי-ערבי עלו מושגים כמו "נישול", הפקעת אדמות", ביזה וטבח [38].   השיח על תולדות הציונות קיבל בהדרגה גוון אנתרופולוגי, סוציולוגי וסמיוטי יותר והחלו להופיע מושגים חדשים כגון "נרטיב", "אתוס", ו"ייצור תרבות", שהעבירו את הדימוי של המפעל הציוני ועמו ההתגוננות היהודית אל קרקע של מציאות שונה.  המחקר החדש הוסיף גוונים לחקר תולדות המהפכה הציונית [39].  בתקופה זו החלו להציב סימני שאלה במקום סימני קריאה ליד מיתולוגיות הגבורה היהודית בתולדות ארץ ישראל.  על מיתוס מצדה ובר כוכבא קמו עוררין כבר קודם לכן [40]; בהמשך עלו סימני שאלה גם סביב המיתוס של תל חי [41] ולבסוף גם לגבי המיתוס, כביכול,  של  'טוהר־הנשק'.

 

טרם פורסם חיבור מקיף על 'טוהר־הנשק' ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י.  'ספר תולדות ההגנה' סוקר את מרבית האירועים שליוו את מלחמת המגן העברית מראשיתה ובעיקר, מהקמת ארגון ה'הגנה' ב-1920 ועד למלחמת העצמאות.  הספר מזכיר לא מעט אירועים חריגים מערך זה, אך איננו מזכיר רבים אחרים.  'חרב היונה' שכתבה אניטה שפירא מתמודד עם שאלת מדיניות ההבלגה, אך לא בוחן את האירועים עצמם.  שפירא מזכירה את הלבטים הרעיוניים ומעשיים של הנושא, על רקע המעבר ההדרגתי מהאתוס הדפנסיבי לאתוס האופנסיבי במחשבה הציונית ואף רומזת למשקל הפוליטי בעמדת ראשי היישוב בקשר ל'הבלגה' בתקופת המרד הערבי [42]. שפירא מטפלת בכמה מקרים קשים של חריגה מערכי 'טוהר־הנשק' בספרה "אביב חלדו", החוקר את הביוגרפיה של יגאל אלון ומתמקדת בעיקר בפעולות טרור שנעשו במסגרת הפו"ם ("היחידה לפעולות המיוחדות) [43].  יוסף הלר סקר את מרבית האירועים החריגים ומעשי הטרור שביצע הלח"י (כמו גם את השורשים האידיאולוגיים שלו), בספרו 'לח"י – אידיאולוגיה ופוליטיקה'.  מרדכי שלם התייחס לנושא בעבודת הדוקטורט שלו ובספרו "צבא מחפש משמעות" [44].  אך שלם עסק אך ורק בחינוך ל'טוהר־הנשק'  כערך, לא בדק מאין הגיע ולא נגע כמעט ביישומו.  ייתר על כן, שלם מזכיר לעתים התלבטויות אם לסכן חיי לוחמים כדי להימנע מפגיעה בערבים תמימים, אך מזכיר אותם רק כשההחלטות שנפלו עמדו בקריטריונים של 'טוהר־הנשק'  ואיננו עוסק במקרים הרבים בהם היתה חריגה.  אביהו רונן במאמרו "טוהר־הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו" סקר בקצרה ובאופן שטחי למדי את ההתמודדות עם הרעיון ועם יישומו בשטח מאז 1936 ועד שנות ה-80 [45].  אבל הוא עוסק בצד הערכי בלבד:  כיצד להלחם (או למלא משימות צבאיות) מבלי לאבד צלם אנוש, מבלי לגעת כמעט בצד התועלתי שעמד לנגד עיניהם והוזכר במפורש הן על ידי המדינאים והן על ידי המפקדים בני התקופה.  מאיר פעיל ופנחס יורמן סוקרים את החריגות הרבות מערכי מוסר הלחימה אך ורק מצדם של ארגוני "הפורשים".  למרות שהעובדות המובאות בספר נכונות ולמרות שהן מעוגנות היטב במראי מקום, הספר הינו יותר פולמוסי מאשר מחקרי ונגוע בפוליטיזציה יתרה.  עמי טואג בוחן את יישומו של הערך 'טוהר־הנשק'  בעבודת המוסמך שלו, אך עבודתו מצומצמת בזמן ובמרחב.  הוא עוסק אך ורק בארגון ה'הגנה', מבלי להתייחס לפורשים ומתמקד בתקופת "המרד הערבי" בלבד [46].  אהרון קליין נגע בקצרה בנושא היחס לשבויים במלחמת העצמאות בלבד [47]. קליין עוסק בהנחיות המאד גמישות שנתן פיקוד ה'הגנה' בחודשים הראשונים למלחמה ובכניסה לסטנדרטיים יותר אנושיים, המתיישבים עם אמנות בינלאומיות, לקראת כינונה של המדינה. קליין ממתמקד במחנות השבויים שקמו עם הקמת המדינה ומשרטט את הפרופיל של השובים, אך איננו סוקר את הפרשיות בהן נטבחו שבויים, אפילו לא את המקרים המובהקים.  בני מוריס, מגדיר "ההיסטוריונים החדשים" ועם הזמן מה גם מתנגדם, עסק בנושא בעקיפין במחקרו המקיף על בעיית הפליטים "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1948" וכן בספרו "קורבנות".  הוא מזכיר מקרים של שוד וביזה. יש לציין כי מחקרנו איננו עוסק בנושא הפליטים, אבל מזכיר אותו בהקשר של פגיעה בבלתי לוחמים [48].  מוריס הבחין להשקפתו באווירה בצמרת, שעודדה מעשי גירוש והתייחסה בסלחנות למעשי טבח.  ארנון גולן נוגע בעקיפין בנושא הפליטים, אם כי מזווית יותר גיאוגרפית, היינו מבחינת ההשפעה על הנוף. גולן מזכיר מקומות בהם גורשו כפריים מבתיהם, לעתים תוך כדי עברות על מוסר הלחימה. אם כי הוא יוצא מתוך הנחה שחריגות אלו הם פשע חמור בעולם אוטופי, אך כורח המציאות במקרה של מלחמה. גולן, שראייתו יותר קונסרבטיבית מבחינת המיצוב בין "חדשים" ל"ישנים" מציג את מחקרו בצורה נטול פניות כמעט, אם כי מורגשת השקפתו הציונית [49].  דן יהב מביא בספרו "טוהר־הנשק’ – אתוס, מיתוס ומציאות", אינוונטר רחב למדי של אירועים חריגים מהערך של 'טוהר־הנשק', אך איננו דן כלל בהתפתחות הערך הזה, בבחינתו מול שאלת ה'הבלגה' והוא נחפז להגיע למסקנות נמהרות, מבלי לנתח את המציאות בהן קרו [50].  ספר זה לוקה בגישה המוזכרת לעתים במחקריו המוקדמים של בני מוריס, הבוחנים את האירועים מול מצב אוטופי ומתעלמים מכך שמדובר במציאות של מלחמה [51]. להבדיל מבני מוריס, מגלה יהב ראייה לא רק חד צדדית, אלא גם שטחית, כשהוא מתעלם ממקרים רבים בהם נעשו מאמצים גדולים כדי שלא לקפח חיי אדם ופעמים רבות הוא משמיט פרטים חשובים כדי להצדיק את המסקנה אותה סימן כבר קודם.  אורי בן אליעזר, בספרו "דרך הכוונת", ממשיק ל"היסטוריונים החדשים". הוא מגדיר את עצמו כ"שותף לראיה חלופית של ההיסטוריה הישראלית ולכתיבה ביקורתית, שמעצם טיבה קוראת לבדוק אמיתות קיימות" [52].  למרות שהוא מדגיש כי הספר נכתב מנקודת ראות אקדמאית ולא פוליטית וכי מטרתו היא אך ורק לתרום להבנת המציאות, הרי עצם השימוש במושג "מיליטריזם ישראלי" מצביע על סוג של התנהגות, ארגון ותודעה. בניגוד למה שהוא מעיד על עצמו, הוא נוטה לגישה "פוסט־ציונית". במקרים רבים הוא מסתמך על בני מוריס, אך צובע את המציאות האפורה ממילא, בצבעים קודרים עוד יותר. כך למשל, במקרה של קיסריה:  בני מוריס במהדורה העברית של ספרו, כתב על בריחה, במהדורה האנגלית צוין כי היו תושבים שנהרגו ואילו בן אליעזר כתב כבר על טבח, מבלי לטרוח ולהביא מקורות נוספים.  חוקרים נוספים עסקו בנושא, במישרין או בעקיפין.  אורי מילשטיין עסק בנושא בעקיפין בספריו על תולדות מלחמת העצמאות [53] ובספרו 'תיק רבין, איך צמח המיתוס' [54].  מילשטיין מזכיר אירועים רבים של חריגות, תוך ערפול של מקורותיו.  במספר מקומות הוא מדווח על מקרים קשים של התעללות (כמו למשל טבח הנזירות בסן סימון), או של מעשי נקם, מבלי להביא מראה מקום ברור. אירועים אלו מצוטטים באתרי האינטרנט של ה'נכבה' הפלסטינית [55] ומאששים את התזה שלהם אודות האכזריות הציונית, אך עומדים בסתירה לעדויות אחרות.  בספרו השני העוסק ברבין: 'תיק רבין – מיתוס ושברו' [56], מרחיב מילשטיין את הדיון על ביזת לוחמי הראל, גם כאן תוך ציטוט אנשים שאינם עוד בחיים, מבלי להצליב עדויות, מבלי לאפשר לשמוע את עדויותיהם המוקלטות, או לפחות עדויות החתומות על ידיהם.  חלק מדבריו של מילשטיין, בנושא הביזה, מובאים על ידי לוחמי 'הראל' עצמם, בספרם אודות החטיבה, אם כי בצורה מינורית בהרבה.  זהו איננו ספר מחקר, אלא קובץ עדויות ולעתים מקבלת התחושה שהמתראיינים רוצים לנקות את מצפונם, גם על חשבון רעיהם שנפלו [57].  מילשטיין נדרש לטבח שעשה הפלמ"ח בעין זיתים, בפרט כדי להשוותו לטבח, שלא היה לדעתו בדיר יאסין [58].  יואב גלבר, שעסק בספרו 'קוממיות ונכבה' בפרשיות עגומות במלחמת העצמאות כגון עין זייתון. אם כי אף אחד מהם לא בחן את האירועים מהזווית של טוהר־הנשק ולא נכנסו כלל להיבטים הפוליטיים של העיסוק בנושא. כמו כן נבדקו זוויות ערביות של הנושא. הכותבים הערביים, כולל  סוציולוג חשוב כסלים תמרי, אינם עוסקים בכלל בדילמות מוסריות מצידם ואינם מתלבטים באשר לצדקת מלחמתם [59].  רוזמרי סייח', ווליד ח'לידי, נאזל נאזף ועארף אל עארף, מביאים בסקירותיהם על הנכבה הפלסטינית מספר רב של אירועים חריגים, אך אין באף אחד מהם כדי להצביע על התפתחות האירועים כתגובה יהודית אפשרית על מעשים ערביים, אין גם ניסיון לעמת את האירועים, חלקם אמנם מזוויעים, מול ההנחיות שניתנו ללוחמים.  אין ניסיון לבדוק את הכוונה מול התוצאה החמורה.  גם אתרי האינטרנט הערביים העוסקים בנכבה מביאים אינוונטר של אירועים מבלי לנסות לראות את הקרע הכללי. מעניין הוא שלמעט כמה ששורות בספר זיכרונותיו של קצין הליגיון עבדאללה א-תל, שרישומו של חינוכו הבריטי נכיר בהם, לא נמצאה התלבטות ערבית ערכית לגבי הערך הזה, של מוסר הלחימה. נהפוך הוא, לאחר ששלושה יהודים נרצחו כשיצאו מקלנוע 'אדיסון' בירושלים, פעולת טרור פחדנית שעוררה זעזוע עמוק אצל הנציב העליון ווקופ [60], כתב  חליל אל־סכאכיני – מחנך ידוע וסופר ערבי־נוצרי – לבנו סרי בהתפעלות רבה: "אין גבורה דומה לזו, להוציא גבורתו של השייח' אל־קסאם" [61].

עבודת הדוקטוראט של גלעד (גילי) חסקין, שטרם הוגשה, בוחנת את הנושא לאורכה של תקופת זמן ארוכה יחסית, ולראשונה ממקד את המבט בזווית הפוליטית והתועלתנית של 'טוהר־הנשק' ואת היות הנושא ככלי לניגוח פוליטי.

מומלץ להמשיך ולקרוא את המאמר: התפתחות ההיסטוריוגרפיה הציונית