סטלין – איש הברזל מגרוזיה

 

סטלין – מנהיג קומוניסטי ממוצא גרוזיני[1]. גדול בניה של גאורגיה ולפחות המפורסם שבהם. 

בבחינת קורות חייו של סטלין, עד לעלייתו לשלטון, יש לתת את הדעת על כך שפולחן האישיות שלו סילף במידה קיצונית את קורות חייו עד לשנת 1924, וגם אחר כך, במטרה להציגו כמי שמילא תפקידים חשובים מכפי שמילא בפועל.

הוריו הכירו אותו בשם הפרטי ובשם המשפחה. השימוש בשם האמצעי, שהוא שם האב, זהו מנהג רוסי שסטלין אימץ לעצמו ברצונו להיות מזוהה עם האמפריה הרוסית הקומוניסטית. ולדימיר לנין עצמו האשים אותו ב"תעמולה לאומנית רוסית".  לקראת סוף ימיו, הוא האמין שסטלין מאיים על חבריו הגאורגים, ביקש מטרוצקי להגן עליהם.  גאורגיה סבלה מאד מידיו בעת הטיהורים בשנות ה-30. מצד שני האשים אותו לאון טרוצקי ב"לאומנות גרוזינית". למרבית האירוניה, נכדו נפסל בבחירות 1999 בגלל "נתינות רוסית"

 

סטלין נולד בגורי שבגרוזיה למשפחת סנדלר ממוצא איכרים.  

אביו ויסריון, היה סנדלר כושל, אשר משפחתו היתה ידועה בשורשיה המרדניים.  אמו של סטלין, יקטרינה (קקה) גאלדזה נולדה למעמד הצמיתים.  בילדותו נהגה אמו של סטלין לקרוא לו בשם החיבה "סוסו".   סטלין היה הילד השלישי במשפחה, אך שני הבנים הראשונים מתו בינקותם כתוצאה ממחלות. ל אחר הולדתו, אמו החליטה לשלוח אותו לכמורה, כאות תודה לאלוהים על כך שהילד שרד.  מו של סטלין היתה עוזרת בית בבתי אחרים, ואביו היה שיכור (לא לחינם קיים ברוסית פתגם "שיכור כמו סנדלר"), ונהג להכות את סטלין ואת אמו מכות רצח.  עם אחת הטיח אותו על הרצפה וכתוצאה מהחבלה היו לו הפרשות דם בשתן במשך מספר ימים.  מצבו של האב השיכור התחיל להדרדר ואמו של סטלין החלה להאבק בו, עד אשר האב נאלץ לעזוב את הבית כתוצאה מהפגיעה במעמדו. יש לזכור שגרוזיה היא איזור מאוד פטריארכלי.  האב חזר פעם אחת לעיירה, אך לא הצליח להשיב את המעמד שהיה לו ולאחר בריחה נוספת לא חזר עוד.

בילדותו היה סטלין ממנהיגיה של חבורת ילדים מהעיר התחתית, שהתחרו עם הילדים העשירים של העיר העלית. למרות כוחו הפיזי הדל, הצליח לאסוף סביבו חבורת בריונים שהיו לעושי דברו. מבין החבורה, היו לו שלושה חברים קרובים במיוחד שביצעו את פקודותיו. הוא המשיך לדאוג להם גם אחרי שעלה לשלטון.

 

היחס של סטלין לאמו היה חם ואוהד. סטלין הותיר הרבה מכתבים לאמו הכתובים בצורה חמה ואוהבת. לאור זאת קשה להסביר מדוע בהיותו בשלטון לא ביקר את אמו יותר מפעמיים ולא הזמינה לגור איתו במוסקבה. אחת הסיבות האפשריות להתנהגות הזאת הם השמועות הזדוניות, שככל הנראה היו נכונות, שאמו עזרה בכלכלת הבית על-ידי פניה לזנות אחרי שאביו עזב את הבית.

בהיותו בן 9 מת אביו ויסאריון שהיה שנוא עליו ואמו יקטרינה, שהיתה כובסת ובת אריסים פינקה את יוסיפ, בנה היחידי שנותר בחיים.  אמו, שהיתה אשה אדוקה בדתה הועידה אותו להיות איש כמורה בכנסייה גאורגית. הוא למד בבית ספר כנסייתי בגורי ונחשב לתלמיד מצטיין. בשנים 1894-1899 למד בסמינריון לכמרים בטביליסי. ב-1898 בהיותו תלמיד בסמינר, הצטרף סטלין לארגון פטריוטי גרוזיני, בעל גוון אידיאולוגי סוציאליסטי, שנקרא "הקבוצה השלישית".  בתקופה זו נחשף למרכסיזם, מפגש אידיאולוגי שייעצב את חייו. ב-1899 זמן קצר לפני שסיים את לימודיו גורש סטלין בן ה-20, מן הסמינר, בשל פעילות חתרנית.  ידוע שעסק בפעילות מהפכנית בטביליסי, נאסר ב-1902, ברח ב-1904, ושב לטביליסי.

[הוא הצליח לברוח שוב פעם ואחרי פרק זמן נוסף נתפס ומגורש שוב לסיביר, הריטואל חוזר על עצמו מספר פעמים עד 1917, כאשר התחרשה מהפכת פברואר ושלטון הצאר נפל. מעצריו הרבים לא הועילו והוא המשיך לברוח מהגלות בסיביר][2].

 

היה זה זמן קצר לאחר שבמפלגה הסוציאל-דמוקרטית התגבשו שני מחנות: בולשביקים ומנשביקים.

בולשביקים – מילולית רוב.  הקבוצה בהנהגת לנין, שזכתה לרוב בקונגרס השני של המפלגה, ב-1903. האמת היא שהם היו מיעוט ורק בוועידה זו זכו לרוב. בשנת 1912 פרשו הבולשיביקים והקימו מפלגה עצמאית. אחרי מהפכת אוקטובר ותפישת השלטון ברוסיה שונה שמה ל"מפלגה הקומוניסטית". המנשביקים היו קבוצת מיעוט בקונגרס של 1903.

המנשביקים היו בעלי השפעה גדולה יותר בגרוזיה.  אך בצומת מכריע זה בחר סטלין להצטרף דווקא לבולשביקים, אולי בשל השפעתו של לנין עליו.

קשה קצת לעקוב אחרי פעילותו המהפכנית עד 1905, בשל הזיופים המקיפים שערך בהיותו בשלטון.  סטלין התאמץ להוכיח כי מלכתחילה היה הבולט מבין הבולשביקים בגרוזיה וחברו הטוב של לנין – שני הדברים אינם נכונים.  מהר מאד הפך סטלין להיות תועמלן ומארגן בשורות המפלגה.  במהלך מהפכת 1905, במהלך ניסיון לבצע מהפכה נגד הצאר ניקולי ה-II , בלטו כישוריו של סטלין כמארגן מעולה של קבוצות חמושות שפעלו נגד המשטר.  בעקבות זאת הוא השתלב בצמרת המפלגה ונטל חלק בקונגרסים שקיימה בפינלנד ובשבדיה.  הוא הפך למנהיג בולט, איש שטח ומארגן, אשר ניהל חיים מחתרתיים.  ב-1907 השתתף סטלין בשוד בנק בטפליס כדי להעשיר את קופת המפלגה. [מעשי בולשביקים אלו גונו בוועידת המפלגה את עודדו בסתר על ידי לנין].

בשנת 1912, לאחר שהפיצול בין המנשביקים פילג את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לשתי מפלגות, צירף לנין את סטלין להנהגת הבכירה של המפלגה.  בתקופה זו אימץ לעצמו את הכינוי "סטלין", איש הפלדה.

הוא נעצר פעמים אחדות, אך תמיד הצליח לברוח ולשוב לפעילות.  ב-1913 כתב בהדרכת לנין, את חיבורו הראשון "בעיית הלאומים" ובו ביטא את השקפות רבו בסגנון מחוספס. סטלין ערך פעמיים את בטאונה המפלגה "פראבדה", אמת ברוסית. [ראה ערך: מהפכות ברוסיה).

 

בראשית שנת 1917 פרצו בעריה הגדולות של רוסיה מהומות ושביתות של פועלים, שהפכו ל"מהפכת פברואר".  הצאר התפטר ופינה את מקומו לאחיו, והמשטר ברוסיה הפך למונרכיה תחיקתית.  אולם אחיו של הצאר סירב לקבל את התפקיד, אלא אם כן ייערכו בחירות כלליות.  החלטה זו הכניסה את רוסיה לאנדרלמוסיה שלטונית.  הסוציאליסטים ניצלו את המצב והחלו לפעול בקרב החיילים למען שלום ללא תנאים. ממשלת גרמניה, שהיתה מעונינת להסלים את המשבר ברוסיה, כדי להוציאה ממעגל המדינות הלוחמות נגדה, עודדו את הגורמים בתוך רוסיה שקראו לחתימת שלום נפרד עם גרמניה.  בהקשר זה הם החזירו את לנין לרוסיה.  בראשית אפריל 1917.  לנין ארגן את הבולשביקים ובכוח מנהיגותו הפך אותם – תוך חודשים ספורים – לגורם מוביל בזירה הפוליטית.  לנין הצליח לתפוס את השלטון ברוסיה ב-7 בנובמבר 1917 (25 באוקטובר לפי הלוח הרוסי), וכונן  – תוך שבועות ספורים – שלטון רודני.  באירועי 1917 , בין מהפיכת פברואר למהפכת אוקטובר, היה סטלין מחוץ למעגל המוביל.  הוא שב למלא את תפקיד עורך "פראבדה" והיה מעורב בוויכוחים אודות דרך הפעולה שהיה על הבולשביקים לנקוט. אולם מנהיגים אחרים – ביניהם טרוצקי, קמינייב וז'ינובייב – תפסו את חזית הבמה.

במהפכת אוקטובר, שבה תפשו הבולשביקים את השלטון, היה סטלין חבר "המרכז" בן חמישה חברים, שהיה כפוף ל"מועצה הצבאית המהפכנית" בראשות טרוצקי.  במועצת הקומיסרים (ממשלה) שקמה לאחר תפישת השלטון היה סטלין קומיסר לענייני לאומים. היותו גרוזיני במוצאו וכמי שכתב ספר על שאלת הלאומים, הפכו אותו למתאים בעיני לנין.  בתפקידו זה הגשים את מדיניות לנין: מתן זכות הגדרה עצמית ללאומים – להלכה, ופיקוח קומוניסטי יעיל, שיבטיח שהגדרה עצמית" זאת תהיה כרצון המפלגה – למעשה. בינתיים קנה סטלין את אמונו של לנין בקוו הנוקשה העקיב שנקט.  כשהוחמר מאד מצב הבולשביקים במלחמת האזרחים, נשלח סטלין לצאריצין (לימים וולגוגרד) שעל הוולגה, כדי להציל את העיר מרעב.  בתחום הצבאי – נגדו עצותיו והערכותיו את אלו של טרוצקי, שהיה קומיסר המלחמה.  כך החלה היריבות החריפה ביניהם.  במלחמת האזרחים נקבעו שונאיו וידידיו של סטלין בעתיד. את טרוצקי וטוחצ'בסקי סימן כאויביו ואת וורושילוב, בודיוני וגוסב –  המפקדים שתמכו בו במלחמת האזרחים – חשב לידידיו ובהיותו בשלטון קידמם.

יריבותו על טרוצקי קבעה במידה רבה את דרכו בעתיד.  לא ברור שורש היריבות. אולי הבדלי אופי, אולי האנטישמיות של סטלין, אולי משום שסטלין הכיר בכך שטרוצקי המזהיר והרב גוני יאפיל על איש המחתרת האפור.  

היריבות בין סטלין לבין טרוצקי, המוח המזהיר של הבולשביקים, היתה בעיקרה על רקע אישי, אבל גם על רקע אידיאולוגי: טרוצקי תמך במהפכה עולמית, בטענה שהמשטר הקומוניסטי בברה"מ יוכל לעמוד על כנו רק אם הקומוניסטים יעלו לשלטון גם במדינות אחרות, ובעיקר במדינות התעשייתיות המפותחות במערב אירופה, ואילו סטלין דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת", כלומר, יש להקדיש את כל המאמצים לביסוס המשטר הקומוניסטי בברה"מ, ורק אח"כ לדאוג לקומוניזם בארצות אחרות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, יצר הנקמה היה גורם שליט אצל סטלין.  כל דרכו היתה זרועה גוויות של אנשים, שבשלב זה או אחר של הקריירה שלו הסתכסכו עמו ורק חיכה להזדמנות לחסלם.  גם השקפות סטלין וטרוצקי היו שונות באופן קוטבי.  טרוצקי ראה בקומוניזם את חזות הכול ואת גדולת רוסיה כדבר משני.  סטלין ראה בקומוניזם רק אמצעי להשיג מטרה – גדולתה של רוסיה.

בשנת 1922, על ידי עבודה ארגונית קשה, הפך להיות המזכיר הכללי של המפלגה. תפקיד רב עוצמה במדינה שהפכה בהדרגה למדינה של מפלגה אחת.  תפקיד זה הקנה לו עמדת זינוק טובה למאבק הירושה שפרץ לאחר מותו של לנין ב-1924. סטלין הצליח ליצור בריתות פוליטיות שאפשרו לו לשמור על מעמדו, למרות שבשנותיו האחרונות של לנין סר חינו בעיניו, מפני שנתפס על ידו כברוטלי, ולמרות שלנין כתב מעין צוואה פוליטית, בה ביקש להעביר את סטלין מתפקידו.  הברית החשובה ביותר שיצר סטלין היתה ה"טרויקה" עם ז'ינובייב וקמינייב.  הטרויקה שמה לה למטרה לנטרל את טרוצקי – הכוכב הפופולרי של מלחמת האזרחים.  סטלין ניווט את דרכו במיומנות, הגביר את אחיזתו בכול מוקדי הכוח החשובים ונטרל את יריביו זה אחר זה. הוא השתמש בז'ינובייב וקמינייב כדי להמעיט את גישתו השלילית של לנין כלפיו, וכדי לנטרל את טרוצקי.  לאחר מכן פנה להם עורף, ושיתף פעולה עם גורמים אחרים במפלגה נגדם.

כך הפך לשליט יחיד בברה"מ.

במות לנין ב-1924 כונן סטלין את פולחן האישיות של מורו, לרבות חניטתו והצגת המומיה לראווה בכיכר האדומה במוסקבה. בה בעת טיפח את פולחן האישיות שלו עצמו, כ"כוהן הגדול" של "דת" לנין. כבר ב-1925 השתנה שם העיר צריצין לסטלינגרד. בהדרגה התפתח פולחן האישיות של סטלין לממדים שלא היתה כדוגמתם בעולם המודרני. נקשרו לו תארים כמו "שמש העמים", "מורנו וחברנו הגדול", "משען העם" ואף "אבינו" – תואר משמעותי במיוחד, משום שמעניקוֹ היה המטרופוליט של הכנסייה האורתודוקסית הרשמית ("הכנסייה האדומה").

 

בתחילה תמך סטלין במדיניות הנא"פ – מדיניות כלכלית שנקט בה לנין, של טיפוח איכרים מצליחים, שנועדה לשפר את מצב החקלאות ולהזין את האוכלוסייה, בניגוד לבולשביקים רבים שמחו כנגד טיפוח ה'קולאקים'.  אבל ב1928- פרסם סטלין את מדיניות הקולקטיביזציה החקלאית, היינו, כפיית קולקטיביזציה בכוח הזרוע.  סטלין הכריז כי ברה"מ מפגרת מאה שנה אחרי המערב ובדעתו להדביק את הפער תוך עשור.  סטלין פעל לתיעוש ברה"מ באמצעות "תוכניות חומש" ולקולקטיביזציה של החקלאות, תוך ביטולם של מיליוני משקים פרטיים, חיסול פיסי של בעליהם (ה"קוּלאקים") והקמת חוות שיתופיות ("קולחוזים") וממשלתיות ("סובחוזים"). 25 מיליוני בני אדם נעקרו ממקומות מושבם, והועברי בכפייה לערים ולמרכזי התעשייה, כדי לממש את תוכניות התיעוש.  

לפי אומדנים מהימנים, לא פחות מעשרה מיליונים (!) מתו ברעב, במחלות או בהוצאה להורג. למרות זאת (ואולי בגלל זאת), הקולקטיביזציה של החקלאות הוּכחה ככישלון מבחינת תוצאותיה, ולא פעם ידעה ברה"מ תקופות קשות של רעב בגללה (למשל ב-1932-1933). אך סטלין, גם בשנות הרעב, ציווה לייצא חלק גדול מיבול הדגנים הסובייטי למערב, תמורת מטבע קשה שהיה דרוש למימון התיעוש. חלק חשוב מכישלון החקלאות הסובייטית ניתן לייחס להשפעתו של טרופים ליסנקו , האיש שניסה (בתמיכתו המלאה של סטלין) לכפוף את חוקי הגנטיקה לדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית, ושלט ללא מצרים באגרונומיה הסובייטית באותן שנים.

תהליך התיעוש שלו היה הרבה יותר מוצלח, והפך את רוסיה לאחד הכוחות המובילים בעולם בתחום זה.  סטלין תיעש את ברה"מ בכוח הזרוע, וכאשר הכוח לא הספיק – השתמש בתמריצים ובפיתויים חומריים, גם אם היה צורך להתעלם לשם כך מן האידיאולוגיה השוויונית.  

 

מאז עלותו לשלטון, ובמיוחד מאז אמצע שנות ה-30, חיסל סטלין את כל יריביו בזה אחר זה.  אחר מותו של לנין ב-1924, ניצל את מעמדו וקשריו להתחבר לבעלי ברית אחרים במפלגה ולסלק את טרוצקי, שהיה מתחרהו העיקרי.ב-1929 הגלה את טרוצקי מברה"מ, וב-1940 שלח רוצח שכיר להורגו במקסיקו.  כדי למנוע אופוזיציה אפשרית, הוביל סטלין, באמצע שנות ה-30 מסע של טיהורים בשורות המפלגה, הצבא, המשטרה ושירותי המודיעין.  "הטיהורים הגדולים" שלו החלו ב-1934, לאחר שנרצח סרגיי קירוב, מבכירי השלטון; כיוון שהיה יריב אפשרי לסטלין, יש סברה שסטלין עמד מאחורי הרצח, וחרושצ'וב אף רמז על כך כמעט בפה מלא ב-1956.  מכל מקום, זה היה האות לפתיחתם של משפטי ראווה נגד בכירים רבים. זינובייב וקמנייב הוצאו להורג לאחר משפט הראווה שנערך להם ב-1936, שבו הואשמו בהאשמות שווא. גורל דומה זומן ב-1937 למפקדיו הבכירים של הצבא האדום, ובראשם מרשל טוחצ'בסקי , וב-1938 לבוכרין, לריקוב וליגודה.  ב"טיהורים" אלה הסתייע סטלין במשטרה החשאית (גה-פה-או , לאחר זמן נקוו"ד ), שהיתה נאמנה לו ללא סייג והטילה משטר של טרור על כל האוכלוסייה. 

 

הוא חיסל אלפי מנהיגים ואסר רבבות נוספים באמצעות טפילת האשמות שווא – בפעילות חתרנית, בגידה, שת"פ עם האויב  – שימוש בעינויים לגביית הודאות וקיום משפטים מבוימים – "משפטי ראווה " לנאשמים שהודו.

המדובר היה בטיהור של אלפים רבים של קצינים, עד לדרגת מפקד פלוגה. הנזק ירד ממש עד לבסיס הצבא, והפך את הצבא האדום לגוף ענקי, אך מסורבל ונטול יכולת לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה הרוסית – פינית, שבה סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות ובשלבים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שבה הובס הצבא הסובייטי ונאלץ לסגת משטחים נרחבים של ברית המועצות.  חולשות הצבא נבעו מפיקוד לקוי , פוליטיזציה של הצבא,ושרשרת פיקוד לקויה.

בין קורבנות הטרור והגולים לסיביר היו לא רק מתחרים בכוח לסטלין, אלא גם מיליוני אזרחים פשוטים שדבק בהם צל צלו של חשד בהתנגדות למשטר, וכן אישים שהיו נאמנים לסטלין לחלוטין – ביניהם קומוניסטים שבאו ממדינות שונות בעולם, ואף מארץ-ישראל (ראה: גדוד העבודה ), כדי להשתתף ב"בניית הסוציאליזם". מספר קורבנות הטיהורים נאמד בעשרות מיליונים.

הטרור, ההלשנות, המשטרה החשאית והפחד, הפכו את שלטונו לשלטון אימים המבוסס על המשטרה החשאית ועל הפחד. סטלין ארגן את מערכת ביטחון הפנים ואת המשטרה הפוליטית תחת גוף אחד – הנקוו"ד, ואנשיו הוציאו לפועל את מערכת הטיהורים, אשר שככה רק בשנת 1938.

את המשטר הסובייטי בתקופה שעד למלה"ע השנייה אפשר לתאר רק כשלטון טרור חסר תקדים. אווירה של פחד, חשדנות ורדיפה שררה בארץ כולה. הלשנות, האשמות שווא וחיסולים או הגליות כלאחר יד ל"ארכיפלג גולאג" היו דבר של יום ביומו. סבלם של העמים הלא-רוסים היה קשה, שכן סטלין – הגרוזיני – הנהיג משטר של "רוסיפיקציה" ברפובליקות הלא-רוסיות, שכלל יישוב רוסים בשטחן וביעור כל זכר לתרבות לאומית. כך חוסלה כמעט כליל גם התרבות היהודית בברה"מ.

סטלין הוא שליט מן הטיפוס הפרנואידי: הוא מפעיל מנגנון עצום של משטרה חשאית קטלנית כדי להרחיק כל סכנה מעצמו. אבל באורח פרדוקסלי, ככל שמתרבים המתים, תחושת הסכנה אצלו רק גוברת. הספר של לורי פותח במשפט "ליאון טרוצקי מנסה להרוג אותי." השנה היא 1938, סטלין הוא שליטה הכל יכול של ברה"מ, אבל העובדה שאחרון המנהיגים הבולשביקים עודו בחיים מדירה שינה מעיניו.  סטלין אומנם מלגלג על טרוצקי שנחל מפלה במאבק הכוח שפרץ אחרי מות לנין ב-‏1924, ועל כך שכל שיש לאל ידו של מפקד הצבא האדום לשעבר לעשות הוא לגדל ארנבים במקום גלותו במקסיקו, אולם בעת ובעונה אחת הוא רואה בטרוצקי אויב שיעשה הכול כדי להפילו.  בפרט חושש סטלין מהעובדה שטרוצקי כותב עליו ספר. "האין זה מוגזם שסטלין הגדול פוחד מספר?"  שואל סטלין את עצמו ומשיב, "לא אין זה מוגזם כלל ועיקר."  לדבריו, ברשותו של טרוצקי ארכיון שבו רמזים לסוד אפל של סטלין, מזעזע עד כדי כך, שמשטרו של העריץ עשוי להתמוטט בין־לילה עם גילויו. סטלין כבר הביא למותם של מיליונים וחיסל את כל צמרת המפלגה הקומוניסטית בסדרה של משפטי ראווה מפוברקים.

איזה פשע עתיד טרוצקי לגלות שיאפיל על כל אלה?

יש גורסים כי "הטרור הגדול" הוא מעשה ידיו של מטורף.  אין ספק שסטלין היה חשדן עד להיעדר איזון נפשי.  אך אפשר לנתח את המדיניות שבעיניו הוא היה לה הסבר רציונאלי.  ראשית, סטלין חשש למעמדו.  שנית,  התקפתו תוכננה בשיטתיות – בכל פעם על תחום אחר בחברה.  שלישית – סטלין האמין ב"הנדסה חברתית" ורצה לחסל מעמדות וקבוצות מסויימות שבהם חשד, קינא או שנא, כמו בולשביקים וותיקים ובעיקר יהודים.

 

סטלין הנהיג פולחן אישיות ייחודי, שהלך והתעצם לקראת סוף שנות ה30- והגיע לממדים חסרי תקדים לאחר הניצחון על הנאצים.

חיי התרבות והרוח עוצבו במתכונת אחידה של "ריאליזם סוציאליסטי", ואחד מסממניהם היה קשירת כתרים של שבח לסטלין, "שמש העמים". אמנים רבים כפפו את רוחם היוצרת לדרישות המשטר, ואחרים הוגלו, הוצאו להורג או נאלצו לחדול מעיסוקיהם האמנותיים. התפתחות המדע בברה"מ סבלה אף היא מהצבת אנשים בינויים בעמדות מפתח עקב נאמנותם למפלגה ולא בזכות הישגיהם, ובגלל האידיאולוגיה שהציבה את המרקסיזם-לניניזם כ"מדע-על" שכל השאר משועבדים לו.  סטלין יצר זהות מוחלטת בין המדינה, המשטר ואישיותו. ברה"מ נהייתה סטלין.

היחס כלפי סטלין היה הערצה שאין כדוגמתה. רבים הסופרים והמשוררים, הקולנוענים והאמנים, אשר יצרו יצירות המהללות את דמותו. העיתונות פירסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה.

עם זאת, סטלין לא הסתפק בכך, ודרש שליטה של ממש בכל תחומי החיים. ידוע יחסו המיוחד, למשל, לסופר מיכאיל בולגקוב יוצר יצירת המופת האמן ומרגריטה.  סטלין, שאהב אותו בשל יצירתו, המחזה "ימי הטורבינים", שיחק בו משחק של חתול ועכבר, כאשר נתן לו משרה שהבטיחה את קיומו מחד, ושמר עליו בימי הטיהורים, ומאידך מנע ממנו את היציאה לחו"ל בה חפץ על מנת ליצור באופן חופשי. שיחת טלפון אישית מסטלין לבולגקוב שינתה את חיי בולגקוב, שממובטל הפך למנהל האמנותי של אחד מתיאטראות מוסקבה. מבחינתו של סטלין היתה השיחה מעשה פוליטי מחושב, על מנת להפיץ את הסיפור על סטלין רחב הלב שהציל את בולגקוב, ובדרך זו למצוא חן בעיני האינטליגנציה.

בתחום המדע חילק סטלין את המדע למדע "בורגני" או "דקדנטי" ולמדע "סוציאליסטי" או "מתקדם". לחלוקה זו לא היה בסיס מדעי של ממש, ולא היתה שונה בהרבה מהחלוקה שנהגה בגרמניה באותה תקופה בין מדע "ארי" ומדע "יהודי". גישה זו השפיעה לרעה על ההתקדמות המדעית ברוסיה. דוגמא טובה לכך היא התעקשותו של סטלין על תורתו של מדען בשם מיצ'ורין, שיושמה על ידי פעיל מפלגה בשם ליסנקו, לפיה הגורם להתפתחות המינים אינו התורשה כי אם הסביבה. התעקשות זו השאירה את מדעי הביולוגיה בברית המועצות הרחק מאחור למשך שנים. לא היה זה ויכוח תיאורטי בלבד. כל מי שהתנגד לליסנקו ולשליטתו במדע הביולוגיה, או שחקר את התפתחות המינים דרך התורשה, הסתכן במעצר, בהגליה ובהוצאה להורג.

 

 

במדיניות החוץ, כמו במדיניות הפנים, חתר סטלין להגשים את מטרותיו מבלי שהאידיאולוגיה תפריע לו.  כבר בסוף שנות ה-20 פיתח את רעיון "מהפכה בארץ אחת", כלומר ברוסיה, בניגוד לרעיונות של לנין וטרוצקי שגרסו שיש קודם כול לייצא את המהפכה, עד שכל העולם יהפוך למדינה קומוניסטית אחת.  הוא דרש פיקוח מלא על כל המפלגות בחו"ל ועשה אותן לסוכני ברה"מ ובכך הכפיף את התנועות המהפכניות לאינטרסים של ברה"מ.

 במשך שנות השלושים עמד סטלין וצפה מן הצד בהתחמשותה והתעצמותה של גרמניה, תחת שלטונם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. מבחינה אידיאולוגית נחשבו מדינות המערב, צרפת, בריטניה, וכמובן ארצות הברית, לאויב גרוע כגרמניה.  עם זאת, ובמיוחד לאור קווי הדמיון בין שני המשטרים, הנאצי והקומוניסטי, סבר סטלין כי יש למצוא דרכים להתמודד עם האיום הגרמני.  להגנתו, סיפרו לאחר מכן תומכיו, כי הברית עם הנאצים נועדה לאפשר לברית המועצות פסק זמן שבו תוכל להתחמש כדי להכין עצמה לקרב הבלתי נמנע עם הנאציזם.

בחודש מאי 1939, החליף סטלין את שר החוץ שלו, מקסים ליטבינובק, אדם מתון בעל נטיה פרו מערבית מסויימת, בויאצ'סלב מולוטוב, שהיה לו הטמפרמנט ליצור שינויים היסטוריים[3]. עתה היה המצב כשר לשינוי מהותי, וזה לא איחר לבוא. עד לרגע האחרון נוהלו שיחות צבאיות עם משלחת אנגלית-צרפתית, לאור הערבות שנתנה בריטניה לפולין, כי אם תותקף תבוא זו לעזרתה.  צירופה של ברית המועצות להסדר זה נמנע בשל הסירוב הפולני לאפשר לצבא רוסי לקדם את פני הפולש על אדמת פולין.

 

ב-23 באוגוסט 1939 הטיל סטלין את הפצצה.  שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ הגיע לביקור במוסקבה, ושם חתם על "הסכם אי התקפה" (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) ואפשר לגרמנים לעקוף את מגבלות 'חוזה וורסאי'..  היה זה הסכם לחלוקתה מחדש של אירופה המזרחית,  ומבחינת סטלין, ברית עם השטן.  סטלין כרת ברית עם הגרוע שבאויביו עד אז, אדם שנשבע אין ספור פעמים לכבוש ולשעבד את מרחבי ברית המועצות, להשמיד את אוכלוסייתה הנחותה, ולעקור את השיטה הקומוניסטית מן העולם. אופיינית היא הרמת הכוסית של סטלין "לבריאותו של הפיהרר, שאני יודע עד כמה אוהב אותו העם הגרמני".

ההסכם כלל התחייבות, שחשיבותה גדולה מאד לאור הערבות שנתנה בריטניה לפולין, כי צד אחד לא יתקוף את משנהו, ולא יצטרף לתקיפה שתוקף צד שלישי.  סעיף זה בהסכם הבטיח למעשה את עורפו של היטלר בפלישה לפולין, ובפעולות המלחמתיות שבאו לאחריה בנורבגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת.  אך להסכם היה גם נספח חסוי, ובו חילקו הצדדים במפורש את פולין והארצות הבלטיות ביניהם. כמו כן סטלין קיבל על עצמו לספק חומרי גלם לגרמניה במסגרתו של הסכם זה, שגם כלל את חלוקת פולין בין שתי המעצמות, ואת הסכמת גרמניה לכיבוש הארצות הבלטיות וחלק מפינלנד בידי ברה"מ עד היום מהווה ההסכם דוגמה לציניות עילאית במערכת היחסים בינלאומיים.  שאיפתו היתה להבטיח את ארצו מפני התקפה גרמנית[4].

 ואכן ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית לפולין. פלישה סובייטית לא איחרה בעקבותיה, והצבאות הגרמני והסובייטי נפגשו בקו שתוכנן מראש, תוך שהם מחלקים את פולין ודנים את תושביה לשנים של רציחות ושיעבוד.

כשלוש שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה עם רוסיה, גילו הגרמנים במקום הקרוי "יער קטין" קבר המוני ובו גופותיהם של אלפי קצינים פולנים, שנפלו בשבי הסובייטי בתקופה זו, אשר רוכזו ביער ונורו. על אף שהטיפול שנתנו הגרמנים עצמם לפולנים באותה התקופה לא היה טוב בהרבה, מיהרו הגרמנים לפרסם את התמונות בעולם.  סטלין הכחיש את מעורבות ברית המועצות בטבח, ולאחר כיבושו מחדש של המקום על ידי הרוסים אף הורה לבצע נתיחות פתולוגיות שיוכיחו כי הגופות אינן שייכות לפלישה הרוסית מ-1939, אלא לפלישה הגרמנית מ-1941, אך כיום אין המטילים ספק בכך שהמדובר באחד מפשעי המלחמה הגדולים להם אחראי סטלין.

עם כיבושה של פולין נפנה סטלין להרפתקאות טריטוריאליות נוספות, ופנה בדצמבר 1939 לכבוש את פינלנד ולהשליט בה ממשלת בובות סובייטית.  אז הסתבר מה גדול השבר שנוצר בצבא האדום עם הטיהורים הגדולים. ההתקדמות הסובייטית בפינלנד היתה איטית ביותר, אל מול התנגדות של צבא שהיה לכאורה נחות בכל פרמטר מן הצבא האדום, ובמיוחד בכוח האדם.  לאחר כשלושה חודשים של אבדות כבדות, שהגיעו לעשרות אלפי אנשים, נחתם הסכם הפסקת אש, בו העבירה פינלנד טריטוריה מסויימת לידי ברית המועצות.  למרות התוצאה, היתה הפלישה כישלון, וחשפה את הצבא האדום במלוא חולשתו. יש אומרים כי הגרמנים התבוננו בהתנהלות הסובייטית בפינלנד והגיעו למסקנה שהדוב הרוסי אינו נורא כל כך.

סטלין הבין עתה שהוא חייב לרכוש זמן על מנת להתכונן לפלישה גרמנית, שנראתה בלתי נמנעת, במיוחד לאחר ביקורו של מולוטוב בברלין בנובמבר 1940. הוא ניהל מדיניות שקטה ולא תוקפנית על מנת שלא לתת להיטלר עילה כלשהי להפר את השלום. סטלין התמכר כל כך לאשליית השלום עם גרמניה , עד שהתעלם לחוטין מהתראות מפורשות על הפלישה הגרמנית הממשמשת ובאה לברית המועצות ולא נקט בהכנות צבאיות נאותות כדי להתמודד עם הגרמנים. היטלר לא היה אדם הזקוק לעילה. ב-22 ביוני 1941, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו כוחות הוורמאכט לברית המועצות במה שכונה "מבצע ברברוסה".

  

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – הסכם אי ההתקפה שחתם עם היטלר ב-1938 סלל את הדרך למלחמת העולם ה-II והעניק לרוסיה שנתיים של הפוגה, ממעורבות במלחה"ע. אחרי פרוץ המלחמה פלש הצבא האדום לשטחי מזרח פולין ולמדינות הבלטיות, שהפכו חלק מברה"מ – זה היה שכרו של סטלין על אבטחת החזית המזרחית של היטלר.  סטלין הבין שהברית היא זמנית, אך קיווה לדחות את העימות עד שהצבא האדום וישתקם מהנזק שגרמו לו הטיהורים בשנים 1938-1937.  למרות זאת, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לרוסיה ב-22/06/1941 (מבצע ברברוסה) הגיב סטלין בהפתעה, משום שהתעלם בעקשנות ממידע שמסרו לו מדינות המערב ואף סוכניו שלו (וביניהם ריכרד זורגה הידוע) על תוכניות ההתקפה של גרמניה.  

 

 

 

המדינה לא היתה מוכנה לפלישה הגרמנית וסטלין עצמו כל כך הופתע עד שנכנס להלם ונעלם לשבועיים. את ההודעה לציבור על פרוץ המלחמה נתן מולוטוב בנאום רדיופוני. לאחר מכן התעשת סטלין, ב-3 ביולי 1941, נאם לקהל הרוסי נאום הזכור היטב, שיש המשווים אותו לנאום "דם יזע ודמעות" של וינסטון צ'רצ'יל. בנאום, שהתחיל בפניה הישירה, הבלתי אופיינית עד אז, "חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא והצי! אני דובר אליכם,ידידי!", ביסס סטלין את מנהיגותו. סטלין הציג עצמו לא כמנהיג קומוניסטי של מעמד הפועלים, ואת המלחמה לא כשלב נוסף במלחמת המעמדות המרכסיסטית, כי אם הציג עצמו כלאומן רוסי, ממשיכם של קוטוזוב וסובורוב, ואת המלחמה כמלחמה לאומית רוסית. הוא לקח אחריות ומנהיגות.  בשלב קשה זה, כאשר הפלישה כבר העמיקה לתוככי רוסיה, וכמות הנפגעים התבררה, הפך פולחן האישיות שהיה עד אז מוכתב מלמעלה ומלאכותי, לתקווה של ממש, כי אם יש אדם המסוגל להוציא את המדינה מן המצב שאליו נקלעה, זהו סטלין. הוא החל לנהל את המדינה ולארגן אותה למאמץ המלחמתי האדיר.

 

כעבור זמן קצר מינה סטלין את עצמו לתפקיד המפקד העליון של כוחות הצבא (שהיו מעורערים קשות בעקבות טיהוריו, שכן רוב הקצינים הבכירים המנוסים, הוותיקים והמקצועיים חוסלו שנים אחדות לפני כן).  במהלך המלחמה הצליח סטלין ללכד מאחוריו את המוני החיילים והאזרחים להדיפת הפולש.

עם זאת, המצב המשיך להיות גרוע. הפלישה הגרמנית המשיכה. מסביב לעיר לנינגרד הודק מצור שמנע העברת מזון וציוד, וגרם לרעב שבו נספו מליונים. באוקראינה כותרו כוחות גדולים של הצבא האדום, והושמדו.  באוקטובר 1941 עמד הצבא הגרמני בשערי מוסקבה.  ה-16 באוקטובר 1941, היה היום המסוכן ביותר במלחמה. הצבא האדום עמד בקרב הגנה נואש על מוסקבה. אזרחים ופועלים גוייסו על מנת להגן על העיר בגופם, בחפירת תעלות כנגד טנקים. פקידים ממשלתיים, מקורבים לשלטון, וממשלת ברית המועצות יצאו מזרחה ברכבות. הממשלה יצאה באופן רשמי לעיר קויבישב, המצויה ממזרח למוסקבה. אך סטלין עצמו נשאר במוסקבה. נוכחותו האישית ביום זה תיזכר כמפגן של מנהיגות ואומץ אישי.  ביום המהפכה בשנת 1941 נאם סטלין נאום המכונה נאום "רוסיה הקדושה" בתחנת הרכבת התחתית במוסקבה "מייקובסקי". לאחר מכן הופיע וסקר את המצעד, בו צעדו חיילים וטנקים שהגיעו משדה הקרב וחזרו אליו מייד לאחר מכן.

ברה"מ החלה לשתף פעולה עם בנות הברית המערביות, המשק הסובייטי כולו גויס לצרכי המלחמה.  מפעלי תעשייה ענקיים הוקמו ברפובליקות המרכז אסייתיות.  מיליוני בני אדם ממוצא גרמני או קוריאני הועברו למחוזות אחרים.  כעבור שנה וחצי נבלמה ההתקדמות הגרמנית סמוך לסטלינגראד, העיר שבה השיג סטלין את הישגו העיקרי במלחמת האזרחים.  למעלה משנתיים נוספות נדרשו לצבא האדום להתקדם מפרברי לנינגרד בצפון ומסטלינגראד שבמזרח, עד שיחידותיו הקדמיות עמדו על חורבות בונקר הפיקוד של היטלר וחיילי הצבא האדום נפגשו עם חיילי בנות הברית. סטלין הנהיג את ברה"מ לניצחון אך במחיר נוראי של חיי אדם.  מעריכים שמדובר ב-26  מיליון קורבנות.

בשנים קשות אלה ריכך סטלין את משטר הדיכוי שלו, במטרה לגייס את רצונם של עמי ברה"מ סביב המטרה המשותפת, הבסת האויב. כינויה הרשמי של המלחמה בברה"מ היה "המלחמה הפטריוטית הגדולה" – לא "המלחמה הסוציאליסטית הגדולה" וכיו"ב, שכן המטרה היתה הדיפת הפלישה בכל מחיר, גם אם המחיר כלל סובלנות לשעה כלפי תרבויות לאומיות לא-רוסיות (והתרבות היהודית בכלל זה).
מבחינת מדיניות החוץ, היו אלו מעצמות המערב שלא היססו להושיט יד לסטלין בצרתו.  היה זה וינסטון צ'רצ'יל, שנשא נאום בפרלמנט, בו אמר כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם, ואינו חוזר בו ממילה אשר אמר, הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, אל מול כוח נאצי הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן. בנאום זה החלה ברית שנמשכה עד סוף המלחמה. במשך שנים זרמה לברית המועצות, מבריטניה ומארצות הברית  אספקה – נשק, תחמושת, ציוד רפואי ומזון, באמצעות שיירות שעשו דרך קשה ומסוכנת עד ארכנגלסק שבים הצפוני.  לאספקה זו היה חלק ניכר בעמידתה של ברית המועצות כנגד התוקף.  סטלין זכה להוקרה מצד בעלי בריתו המערביים, ובייחוד רוזוולט , שעמו נפגש כמה פעמים במהלך המלחמה.

 

לאחר הקרב על מוסקבה, ולאחר מתקפה גרמנית נוספת בדרום, בקיץ 1942, שבה איבדו הרוסים שטח נרחב נוסף, החל הגלגל להתהפך. קרב סטלינגרד, וקרב קורסק הביאו את התקווה לניצחון במלחמה.  סטלין, מצידו, חשב על המפה האירופית לאחר המלחמה. אופיינית היא פקודתו לצבא האדום לעצור את התקדמותם מערבה, במבואות ורשה, למשך כמה חודשים, עד שיסיימו הגרמנים לדכא את המרידה הפרו בריטית של המחתרת הפולנית אשר פרצה שם בחודש ספטמבר 1944, בראשותו של הגנרל הפרו מערבי בור-קומורובסקי.

גם בימי המלחמה נמשך הטרור הפנימי. מתנגדים פוליטיים גויסו לגדודי עונשין, שקיבלו משימות כפינוי שדות מוקשים, והסתערויות חסרות תוחלת. גדודים של אן.קה.וו.דה. הוצבו בעורפם של הכוחות הלוחמים על מנת למנוע נסיגה, באמצעות ירי בנסוגים. חמור מכל היה יחסו של סטלין אל חייליו שנפלו בשבי. למרות מספר השבויים שהיה מיליונים אחדים, לא התקבלו החוזרים מן השבי בברכה ובהבנה, כי אם בחשדות ובמעצרים. אנשים אלו "סומנו", ונשלחו לרוב לחינוך מחדש במחנות במזרח.  בנו של סטלין, יעקב, היה טייס שנפל בשבי. נאמן לגישתו סירב סטלין להצעות לשחררו עבור שבויים גרמנים בכירים, עד שיעקב נרצח על ידי הגרמנים במהלך ניסיון בריחה.

 

סטלין השתתף בוועידות המלחמה של טהרן, יאלטה ופוסטדאם, כשווה למנהיגי בריטניה וארה"ב.  סטלין שאף להבטיח לברה"מ דומיננטיות במזרח אירופה ובמרכזה, באזורים שנכבשו או עתידים היו להיכבש על ידי הצבא האדום בדרכו לפולין. אי ההסכמות בסוגיות הללו הביאו בהדרגה לפירוק הברית עם המערב.

לוועידת יאלטה בשנת 1945, שנועדה לדון במצב השלום שיגיע אחרי המלחמה, הגיע סטלין כשהוא מוכן, בשיא כושרו הפיסי והמנטלי. לאותה ועידה הגיע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, כשהוא חולה ומותש. התוצאה היתה שעם סיום המלחמה שלטה למעשה ברית המועצות באירופה המזרחית, כשהיא מקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה.  היה זה צ'רצ'יל שטבע את הביטוי כי "מסך הברזל ירד על מזרח אירופה".. עם זאת היו אלו החלטות הועידה אשר איפשרו את הקמת ארגון האומות המאוחדות.

 

ברה"מ הוכרה כמעצמת-על ולאחר המלחמה הפיצה את השיטה הקומוניסטית במדינות מזרח אירופה.  כדיפלומט במלחה"ע ואחריה עלה סטלין על בני בריתו הבריטים והאמריקאים.  כתוצאה מכך נתמלאה לאחר המלחמה אחת משאיפותיה העיקריות של ברה"מ ולאורך גבולה קמו מדינות עצמאיות להלכה וכפופות לה למעשה.  "מסך הברזל" – מונח שטבע וינסטון צ'רצ'יל – הפריד עתה בין אירופה המזרחית לבין שאר העולם.  יותר מאוחר לא נחלה מדיניותו של סטלין הצלחה. ב-1948 -סופחה אמנם צ'כוסלובקיה לגוש הקומוניסטי, אך יוגוסלביה התנתקה ממנו, למרות שהמשיכה להיות קומוניסטית.  

לאחר ששיתף פעולה עם בעלות הברית המערביות בימי המלחמה, חזר סטלין לראותן כאויבות ברה"מ מיד אחרי המלחמה, והטיל את "מסך הברזל" שחצץ בין ארצות שלטונו לבין המערב. הוא התעלם מהסכמיו עם מנהיגי המערב, שקראו לכינון משטרים דמוקרטיים בכל המדינות ששוחררו מכיבוש נאצי ובארצות הציר עצמן, ורדף עד חורמה, באמצעות עושי דברו בעת הזו, אנדריי ז'דנוב ולברנטי בריה, את האינטלקטואלים בארצו ובארצות שלטונו, וכל אדם אחר שנחשד בנטיות פרו-מערביות.

המצב התדרדר עד לסף עימות, כאשר סטלין ניסה להשתמש בכוח כדי לסלק את הנוכחות המערבית בברלין הכבושה.  המתח הפך לעוינות גלוייה והחלה "המלחמה הקרה".  בקוריאה התנהלה מלחמה חסרת תוחלת שהחלה ביוזמת סטלין ולא הביאה כל תועלת לברה"מ.  סטלין הוכיח דוגמטיות קשה שפגעה במדיניותו מביץ ובחוץ.  מטרתו העיקרית היתה להשליט את מערך הדיכוי המשטרתי והבירוקרטי שבנה ערב המלחמה. למטרה זו היה מוכן שוב לאסור ולהרוג. שוב הוחרפה הקולקטיביזציה על האיכרים ושוב הונהגה משמעת חמורה בתעשייה. הוטלו הגבלות חמורות על פעילות אינטלקטואלית, כדי לתקן את הנזק שנגרם, לדעת סטלין, בזמן המלחמה, המגע בין תושבי ברה"מ לתושבי חו"ל.

 

סטלין המשיך את מדיניות הדיכוי שלו בבית.  בשנות חייו האחרונות שוב היה סטלין עסוק ברדיפת אויבים מבית. בברה"מ ובארצות מזרח אירופה.  ביו קרבנותיו העיקריים של סטלין לאחר המלחמה היו יהודים.  גם לפני מלחה"ע הII-   וגם בעיצומה היו גילויים אנטישמיים אך הממשלה לא ניסתה לפגוע בתרבות היידית ולא סגרה בתי"ס יהודיים.

 בימיו של סטאלין הוקם האיזור היהודי האוטונומי, אולם הוא אחראי גם לפגיעה בו.  יש הטוענים כי האיזור הוקם במקום כה נידח מסיבות אנטישמיות.

 במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה ברית המועצות מקלט לאלפי פליטים יהודים שברחו אליה מפולין.  לא היה זה מקלט אידיאלי, משום שרבים מהפליטים נשלחו לעבודות כפייה, אך בוודאי שהיה עדיף על החלופה של הישארות בארצות הכיבוש הנאצי, והיה הומני מיחסן של מדינות שסגרו כליל את שעריהן בפני פליטים יהודים.

ייתכן כי סטלין היה אנטישמי, אך יחד עם זאת לא התאפיין בשנאה היוקדת ליהודים כמו שהיתה להיטלר.  שורשי האנטישמיות שלו נעוצים ככל הנראה בשנות התבגרותו, כאשר ראה את העושר של היהודים לנוכח העוני שהיה נתון בו.  בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה ניהל שני מסעות אנטישמיים, כפי הנראה מתוך פרנויה, שעלו בקורבנות בנפש.

בשנת 1942 הקימה קבוצה של אנשי רוח יהודים את "הוועד היהודי האנטי פשיסטי".  לוועד זה היה תפקיד תעמולתי חשוב בזמן המלחמה, אולם לאחר המלחמה סר חינו, הן בשל הקשרים שפיתח במדינות המערב, והן בשל החששות מהלאומיות היהודית לאחר הקמת מדינת ישראל.  כתוצאה מכך, בשנת 1948 נרצח בתאונה מפוברקת יושב ראש הוועד, השחקן היהודי הדגול שלמה מיכואלס, ואנשי הוועד נעצרו, ורובם נרצחו.  פעולות אלו לוו במסע הסתה נגד "גורמים קוסמופוליטים", כשהכוונה, כמובן, ליהודים.

תקומתה של מדינת ישראל ואחר כך השינוי במדיניות כלפיה גרמה לתחייתה של מדיניות אנטישמית גלוייה.  ב-12/08/1952  הוצאו להורג כמעט כל גדולי הסופרים ביידיש.

בחודש ינואר 1953, נעצר מספר רב של רופאים יהודים והואשם כי זמם להרעיל את הנהגת המדינה. היה ברור כי לא רק גורל הרופאים עומד על הכף, אלא כי המדובר בתחילת סדרת פעולות אנטישמיות שעלולות להביא לאסון. כפי הנראה, מותו של סטלין שבא כמה שבועות לאחר מכן מנע מסע אנטישמי בהיקף נרחב, שהיה כבר בשלבי תכנון סופיים ולקראת ביצוע.

עם זאת, יש לזכור, כי תמיכתו של סטלין ברעיון הקמת מדינת ישראל איפשרה את ההצלחה בהצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה, ואת הקמת המדינה.

  

סטלין הועיד את גאורגי מלנקוב להיות יורשו, אולם ניקיטה חרושצ'וב , מזכיר הוועדה המרכזת, כונן "טריאומווירט" שאליו צורף ניקולאי בולגנין .  השלושה הביאו להוצאתו של בריה להורג, וניהלו את המדינה במשותף עד שגברה ידו של חרושצ'וב כעבור שנים אחדות. מסופר, אף שאין לכך תימוכין מתועדים, כי השלושה ועוד אחרים כרתו ביניהם את "ברית יורשי סטלין", שלפיה לא יוציאו להורג איש את חברו. ואכן, הגם שאישים רבים הודחו מן השלטון בשנים הבאות, אף לא אחד הועמד למשפט ראווה נוסח הטיהורים של סטלין.

פולחן האישיות של סטלין הגיע לשיא חדש עם מותו, ונמשך עד לישיבה הסודית של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, ב-1956, שבה גולל יורשו חרושצ'וב את פשעי סטלין, מחנות המעצר, הרציחות ההמוניות, הטיהורים ופולחן האישיות וכך קרע את המסווה מעל "שמש העמים";.  שמם של רבים טוהר, אחרים שוחררו ממאסר והושבו להם זכויותיהם.  אז החל תהליך של דה-סטליניזציה, שידע מעלות ומורדות.בכל זאת, ירושת סטלין השפיעה על הארץ עד הרפורמות של גורבצ'וב.

עם התמוטטות המשטר הסובייטי ב-1991 נחשפו מלוא זוועותיה של תקופת סטלין, אך בה בעת התעוררו בקרב חוגים שמרניים מסוימים געגועים לתקופה שבה נוהלה הארץ ביד חזקה ושרר בה סדר.

 חייו האישיים

ב1904- נשא לאשה את יקטרינה סוונידזה.  מנישואים אלו נולד בנו יקוב (שמת בשבי הגרמנים במלחמה"ע ה-II).  היו אלו נישואים מאושרים כנראה, שבעקבות מותה ב1911- הפך להיות לאותה דמות קודרת המוכרת לנו.  הבן, יקוב, לא היה אהוב על אביו, וכאשר נפל בשבי הגרמנים במלה"ע השנייה, דחה סטלין הצעה גרמנית להחליפו בשבויים משלהם.

אשתו השנייה נדז'דה אליליואבה (Nadezhda Alliluyeva), שאותה נשא במלחמת האזרחים, התאבדה ב-1933.  

וסילי, בנו מנישואים אלו התרחק מאביו ומת מאלכוהוליזם. בתו סווטלנה יצאה ב-1967  מברה"מ והתיישבה בארה"ב.  לימים פרסמה ספר שחשף פרטים רבים שלא היו ידועים עד אז על חיי אביה.

ישנם היסטוריונים הטוענים כי סטלין היה גרוע כהיטלר.  הנאצים רדפו אנשים בגלל השתייכותם לגזע וסטלין – בגלל השתייכותם למעמד חברתי.  בשנות שלטונו של סטלין נרצחו באופן שיטתי ומתוכנן מיליוני בני אדם.  

ההיסטוריונים מאמינים כי מדיניותו של סטלין על כל מאפייניה – רציחות, רעב המוני, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד, אחראית למיליוני קורבנות בנפש. המספר המדויק אינו ידוע, ונתונים רשמיים לא פורסמו על ידי ממשלת ברית המועצות בשנים שלאחר מותו. יש המעריכים את המספר בין שמונה לעשרים מליון קורבנות, בהתבסס על מפקדי אוכלוסין שנערכו בשנים 1926 עד 1939.   האומדן הגבוה ביותר עומד על חמישים מיליון קורבנות בין שנות העשרים ושנות החמישים של המאה העשרים.

שלטון האימים שהטיל סטלין היה בין האיומים שידעה האנושות.  בימיו של סטלין לא יכול היה איש לישון בשקט, בלי לחשוש ממעצר חשאי והוצאה חפוזה להורג.  מדיניות החוץ של סטלין היתה רוסית במהותה ולא היתה  שונה ממגמותיהם של הצארים.  סטלין פעל מתוך תחושה עזה של מצור, מתוך הניסיון של מלחמת האזרחים, שבמהלכה זכו אויבי הקומוניזם לסיוע מידי המעצמות.  הברית שלו עם היטלר היתה מעיין קואליציה של דחויים, כשברקע נשמעו במערב אמירות שהיטלר עדיף על הקומוניזם.  היו היסטוריונים שביקשו להציגו כאדם בינוני לכל דבר, שנקלע כמעט באקראי לשלטון ונהג ביד חזקה כדי להישאר בו.

ראייה היסטורית מאוזנת של סטלין תראה בו אדם שהצטיין מאד בעוז רוחו, החלטתו הנחושה והיצמדותו למטרה. בצד השלילי יש לראות בו אדם רברבן, שחצן, נקמן, נוקשה ודוגמטי וכמעט נטול כל אנושיות.  יחד עם זאת, לצד כל אותם פשעים להם סטלין היה אחראי, אין לשכוח כי לצבא האדום היה תפקיד מכריע בהבסת גרמניה הנאצית. סטלין הצליח להפוך מדינה, שבקושי עברה את מפתן התיעוש ושהיתה הרוסה ממלחמת אזרחים לארץ שהיתה בימי יורשיו למעצמת העל השנייה בעולם. אין ספק שהוא ניחן בכישרון יוצא דופן, אם כי בתחום אחד ויחיד: תככנות פוליטית והבנה אינטואיטיבית את דרכי פעולתה של הביורוקרטיה. בזכות זאת עלה בידו להנהיג ללא עוררין ארץ כה קשה לשליטה במשך 30 שנה, ולהטביע את חותמו האישי בהיסטוריה של העת החדשה, באופן שרק מעטים השתוו אליו.

 צ'רצ'יל אמר עליו: "סטלין קיבל את רוסיה כשהיתה לה רק מחרשת עץ והשאיר אותה עם פצצת אטום".

 

לקריאה נוספת:

סלבוי ז'יז'ק (עורך), 'סטלין – על המטריאליזם ועל הלשון', הוצאת רסלינג 2003.

ריצ'רד לורי, האוטוביוגרפיה של סטלין', הוצאת כנרת

זהו מאמר של שמעון גלבץ, על ספרו של ריצ'רד לורי "האוטוביוגרפיה של סטלין" בכתב העת המקוון "האייל הקורא".