טיול ביפן בעקבות חסיד אומות העולם היפני

[styled_box title="" color="black"]צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה, (ביפנית: 杉原千畝‏; 1 בינואר 1900 – 31 ביולי 1986) היה דיפלומט יפני שבהיותו קונסול יפן בקובנה הציל בזמן השואה את חייהם של אלפי יהודים מליטא ופולין. חסיד אומות העולם[1].

טיול ליפן עמוס באתרים רבים, מרהיבים ורבי עניין. בטיול ליפן עומד המטייל בפני בעיה חריפה של חסר זמן. למרות זאת, קשה להעלות על הדעת טיול ליפן מביל לבקר בביתו של חסיד אומות העולם, שרבים כל כך חבים לו את חייהם. כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו"[2]. קובץ זה יכול הליות רלוונטי גם לטיול בליטא.[/styled_box]

ראשית ימיו

סוגיהארה נולד ב-1 בינואר 1900, ביאוטסו – עיירה בחלק הדרום מזרחי של מחוז גיפו שבמרכז יפן[3]. אביו, יושימיזו, היה גובה מס ממשלתי ורופא, ואימו יאטסו היתה ממעמד הסמוראים. הוא היה הבן השני בין שישה ילדים. מגיל צעיר גילה עניין רב בשפה האנגלית ובעולם שמעבר ליפן. אביו ציפה ממנו כי ילמד רפואה, אך בבחינות הכניסה פסל עצמו בכוונה לאחר שרשם במבחן את שמו בלבד. הוא נרשם ב־1918 לאוניברסיטת ואסדה ולמד כמקצוע ראשי ספרות אנגלית. ב־1919 עבר את בחינות משרד החוץ, ונשלח לחארבין בסין, שם למד גרמנית ורוסית, והתמחה בתרבותה, תולדותיה ויחסי החוץ של רוסיה.

סוגיהארה נחשב לדיפלומט מבריק. בין היתר מונה על רכישת מסילת הרכבת הצפונית במנצ'וריה (שהייתה אז מדינת בובה של יפן) מידי ברית המועצות. בשל מידע שקיבל מהסינים, הצליח לקנות אותה במחצית התעריף שדרשו הרוסים. הוא התפטר מתפקידו במחאה בעקבות מעשי הזוועה של הכובשים היפנים בסין, ושב למולדתו ב־1935. שם נשא לאשה את  יוקיקו קיקוצ'י, הגם שהייתה בת למעמד נמוך משלו. ב־1938 גויס שוב למשרד החוץ, שירת במשרד הדוברות ולאחר מכן נשלח לשמש כמתרגם לרוסית בלשכת הצירות בהלסינקי שבפינלנד. ב־1939 נשלח לליטא, שם נתמנה לתפקיד סגן הקונסול בקובנה[4].

במלחמת העולם השנייה

עם כיבוש פולין על ידי גרמניה ועל ידי ברית המועצות ב-1939, ברחו יהודים רבים לווילנה. לאחר שנודע כי הסובייטים מתכוננים להשיב את העיר לליטא העצמאית. הגיעו לעיר כ- 14,000 פליטים כאילו, ביניהם 171 רבנים, 2240 בחורי ישיבה, 2065 חברי תנועות ציוניות חלוציות ועוד. הם באו במטרה להגר מווילנה לארצות חופשיות.

אום למרות מאמציהם של הארגונים היהודיים – צפון אמריקאיים, ציוניים ומקומיים – שעסקו בהצלה, היה קשה מאד למצוא מדינה שתהיה מוכנה לתת מקלט לפליטים. יתר על כן, רבים מנתיבי הבריחה נחסמו על ידי פעולות האיבה. כצעד ראשון, ניסו היהודים להשיג דרכונים פולניים והמתינו ארוכות בשערי הקונסוליה הפולנית.

ד"ר זרח ורהפטיג, מי שלימים כיהן כשר הדתות בממשלת ישראל, היה מנהיג הפליטים היהודים שהגיעו לווילנה והיה פעיל מאד בחיפוש אחר כאשרות כניסה לארצות מקלט עבורם. הוא היה פעיל מאד בחיפוש אחר אשרות כניסה לארצות מקלט עבורם. הוא היה גם חבר בוועד שחילק את מעט אשרות הכניסה לארץ ישראל המנדטורית, בימים שהוטלה עליה מגבלות "הספר הלבן" של מקדונלד.

ב-15 ביוני 1940, הכוחות הסובייטים כבשו את ליטא, הקונסוליה הפולנית נסגרה ואי אפשר היה להשיג עוד דרכונים פולניים. כמו כן, הסובייטים לא התירו יציאה חופשית. וממילא לא היה לאן לנסוע. לפתע הסתמן פתח הצלה ממקור בלתי צפוי:

שני בחורי ישיבה, בעלי אזרחות הולנדית, שהיו בין הפליטים, פנו ליאן זווארטנדיק (הולנדית: Jan Zwartendijk; 1896 – 1976) קונסול הכבוד של הולנד בקובנה שבליטא, כדי להיוועץ עמו לאיזו משובה הולנדית יוכלו לנסוע. הולנד הייתה מחוץ לתחום עבורם, משום שכבר היתה תחת הכיבוש הנאצי. הרעיון היה לנסוע לקורסאו[5] שבאיים הקריביים. כמו כן התברר שאין צרך באשרת כניסה לקורסאו וכי רשות הכניסה לאי שמורה בידי הקונסול ההולנדי של האי. אולם, כדי לאפשר להם להשיג אשרות כניסה לארצות שונות בדרך לקורסאו, העניק להם הקונסול, אשרות כניסה פיקטיביות. מששמע זרח ורהפטיג את הסיפור, ביקש דרכם מהקונסול ההולנדי, להעניק אשרות כניסה כאילו גם לבעלי דרכונים לא הולנדיים. למרבה המזל הקונסול הסכים ולימים הוכרז כחסיד אומות העולם. ואכן, כ-1400 יהודים הצטיידו באשרות כאילו, עד שהקונסוליה הולנדית נאלצה לסגור את משרדיה, כמו שאר הקונסוליות הזרות, על פי פקודת השלטון הסובייטי.

כעת עמדה בפני בעלי האשרות השאלה כיצד להגיע לקורסאו. הפתרון באותם ימים מטורפים, היה דרך צדו השני של הגלובוס, מכיוון שאירופה היתה כבושה, הפליטים היו צריכים לגייס סכומי כסף מופקעים (180 דולרים אמריקניים, שנחשבו להון עתק באותם ימים), לנסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית שחצתה את רוסיה, עד לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק[6], בנסיעה שארכה 11 ימים, ומשם בשיט בספינה ליפן. מיפן, ימשיכו לקוראו, דרך תעלת פנמה. היה ברור לפליטים כי ברית המועצות לא תתן להם לעבור בשטחה, אם לא יהיה בידיהם אשרות כנסיה יפניות.

בשל הסיבות הכלכליות וכן בשל קושי להאמין בכוחה של הוויזה לא פנו בתחילה פליטים רבים בבקשה לקבל ויזה מן הקונסוליות ההולנדית והיפנית, אך עם הידרדרות המצב ובעיקר בשל השתדלותם של העסקנים היהודים ובראשם ורהפטיג הייתה עלייה חדה במספר הפליטים שפנו לבקש ויזה שכזו.

בליטא כיהן אז קונסול יפני, סמפו סוגיהארה, שהגיע לקובנה ב-1939, כדי לעקוב אחרי התפתחות היחסים בין ברית המועצות לבין גרמניה, לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. כפי שהצהיר לימים בעדותו ל"יד ושם", תפקידו היה לדווח לרמטכ"לים ולמשרד החוץ היפני על תנועות צבאותיהם של גרמניה וברית המועצות. הוא היה בעצם מרגל שנהנה מחסינות דיפלומטית.

הקונסוליה הייפנית בליטא

הפולקלור מספר כי היתה זו יוקיקו, אשתו הצעירה, ששמעה שעה 06:00 בבקר קולות משונים. דרך חלונה ראתה קבוצה משונה של אנשים. היו שם גברים בעלי זקן עבות, לצדם נשים וילדים. הם התגודדו מאחורי שער הקונסוליה הנעול, כשמבטיהם וקולותיהם משוועים לעזרה. הם היו כה נואשים, עד שמה מהם ניסו לדג מעל הגדר ולחדור לשטח הקונסוליה. לאחר שיוקיקי הסתתרה בארון שבחדר השינה ולאחר שסוכן הבית בוריס בירר את פשר ההתקהלות, הוזמנו חמישה מן הפליטים אל הבית. חמישה עשורים מאוחר יותר סיפרה יוקיקו "נחשפנו בבת אחת לכול נוראות המלחמה"[7]. הפליטים בקשו אשרות מעבר ליפן, על סמך אשרות הכניסה לקורסאו, מבלי לדווח לו שמדובר באשרות פיקטיביות. הם לא גילו לו כי כניסתם לאי תלויה באישורו של המושל הכללי בקורסאו, מתוך חשש שאי הוודאות הזה, עלול להרתיע את הקונסול היפני להעניק להם אשרות מעבר.

סוגיהרה ציין בעדותו כי הפליטים – גברים, נשים וטף – נראו מאד עייפים ולא היה ברור לו היכן הם לנים, בין אם בתחנת הרכבת או שמא סתם בחוצות העיר. היה ברור לסוגיהרה כי זו היתה הדרך היחידה בה יוכלו להימלט מהנאצים, שהלכו והתקרבו לאזור. אז כבר הגיעו לאוזניו סיפורי הזוועה על מחנותה ריכוז ורצח היהודים. לרוע המזל, שבוע קודם לכן הם קיבלו הודעה רשמית מהממשלה הסובייטית לסגור את הקונסוליה. ניתנו להם רק שבועיים לארוז ולהתארגן. הוא פנה לקונסול הסובייטי ובהתעניין אם זה יוכל להנפיק עבורם אשרות כניסה דרך ברית המועצות, אך האחרון הבהיר באופן חד משמעי שהסדר תלוי באופן מוחלט בקבלת אשרות כניסה יפניות.

 פעמיים הבריק סוגיהארה לממונים עליו במשרד החוץ היפני, בבקשה לאישור להנפיק ויזות. מכיוון שהנפקת ויזה דרשה תהליך הרשמה מסודר והוכחה מצד המבקש שברשותו דמי קיום מספיקים, הוא נענה בשלילה. הוא החליט לעקוף את הבירוקרטיה ואת פקידי משרד החוץ ושיגר מברק בהול לשר החוץ עצמו. הוא תיאר את מצבם הנואש של הפליטים והבהיר שהם זקוקים לאשרת מעבר בת 21 ימים בלבד. אולם גם מברק זה נדחה.

כל אותן שעות ארוכות של התלבטות, לא ידעו סוהיגרה ואשתו כי במשרד החוץ משתעשעים פקידים בכירים ברעיון ניצול מצבם של הפליטים היהודים, כדי לפתח את מנצ'וקו – מדינת הבובה היפנית במנצ'וריה, על ידי יישובם של הפליטים היהודים בה. הקולונל נוהירינו יאסואה Norihiro Yasue)), מי שכמה שנים קודם לכן תרגם את ליפנית את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ובהשפעתם אימץ את התובנה כי היהודים אכן מהווים גורם דומיננטי בניהול סדרי העולם. יסואה שדיבר רוסית שוטפת, שירת במשך שנים מספר כמתרגם בצבא היפני שפלש לסיביר ובמסגרת קשרי העבודה שלו עם קציני הצבא הלבן קלט והטמיע גם את הפנטזיות האנטישמיות שלהם. כמה שנים קודם לכן, בעקבות ביקורו בארץ ישראל ב-1926[8], מטעם הגאמישו (משרד החוץ היפני), הוא פרסם את ספרו "היהודים" הוא תיאר את היהודים ככוח רב עצמה, העומד להשתלט על העולם. למרות העובדה שהקריירה שלו נפתחה בתרגומו של חיבור אנטישמי ידוע לשמצה, בספרו "בצל השמש העולה" מסביר מירון מדזיני כי יחסו של הקצין היפני ליהודים לא היה שלילי. בניגוד לאנטישמים יפנים אחרים, שקלטו את השנאה הרוסית ליהודים על קרבה וכרעיה, ראו יסואה וחבריו את ה"מזימה היהודית" כהזדמנות מצויינת עבור יפן[9]. כבר ב-1934 בקש לרתום את הכוח הזה לצורכי יפן והגה את הרעיון ליישב במנצ'וריה את האנשים שהגדיר כ"חכמים, ערמומיים, עשירים ומלומדים".

נוריהירו יסואה

מרווין תקוע, מי שהיה רבה הראשי של טוקיו, פרסם ב-1982 את ספרו "תכנית הפוגו"[10], ובו הביא לראשונה את התכניות הקולוניאליות שלה יפנים ואת חזונם לגבי היהודים. מקור השם הינו בדג הפוגו, שנחשב דג יוקרתי ביפן, אך במידה ואינו מטופל כהלכה הוא עלול להיות קטלני לא ברור עד כמה רצינית היתה התכנית לפתוח את שערי יפן בפני אלפי יהודים, לטובת מנצוריה, אבל מברקי סוהיגרה לא נענו בחיוב. אולי משום שהתכנית המהפכנית לא אושרה לביצוע.

מכול מקום, כשראה שהמצב הביטחוני מחמיר, המרה את פי הממונים עליו. היה ברור לו שעליו לפעול ללא דיחוי והחל ב-31 ביולי 1940 הנפיק ויזות ככל שיכול, תחילה לבעלי אשרות לקורסאו, אחר כך ליהודים שלא היו להם אשרות כנסיה, אבל טענו שיוכלו לקבל כאילו בטוקיו מהקונסולים ההולנדיים שצם בסופו של דבר הוא נתן אשרות גם לחסרי דרכונים. עזרו לו בעבודתו אשתו גם משה זופניק, תלמיד בישיבת "מיר", פליט בעצמו. יזמתו של סוהיגרה נחשבה למעשה חמור ביותר: אי ציות להוראות מפורשות של משרד החוץ, בשמן מלחמה. אבל הוא ואשתו לא יכלו להעמיד קריירה כנגד חייהם של מאות אנשים. כפי שמארה לימים אשתו: "מה שעלול היה לקרות לנו בעקבות אי הציות להוראות, לא היה בר השוואה לגורל המר הצפוי ליהודים האלה אם לא נעזור להם".

בינתיים קיבל סוגיהרה מברקים דחופים ממשרד החוץ היפני בטוקיו להפסיק מיד את הנפקת אשרות המעבר. יש להזכיר כי יפן היתה בת בריתה של גרמניה הנאצית. אך הוא המשיך במלאכה, בכתיבה ידנית מרתונית הגם שהיה לו ברור שבבוא העת יפוטר. כפי שכתב ביומנו: " פעלתי אך ורק מתוך אהבת האדם ומתוך רגש הומניטרי". ברעיון לעיתון יפני, שנים רבות מאוחר יותר, הסביר את מצבו הקשה: "היו לי קשיים, ושני לילות נדדה שנתי. חשבתי בלבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר… בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני האדם הללו למות, בני אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהיה העונש אשר יהיה, ברור כי עלי לפעול על פי צוו מצפוני"[11].

אחד ההסברים לכינויו "סמפו" הוא בכך שכשהיהודים להם הנפיק ויזות שאלוהו לשמו, חשב שהשם "צ'יונה" יהיה קשה להגייה על ידי מי שלא מורגל בשפה היפנית. לכן אמר ששמו "סמפו", שהיא צורת קריאה נוספת לסימניות הקאנג'י המרכיבות את שמו.

הוא המשיך בפעילותו זו עד שהקונסוליה היפנית נסגרה בלחץ הרוסים, בסוף אוגוסט 1940. ב-4 בספטמבר עזב סוגיהארה את תפקידו ויצא ברכבת עם משפחתו לברלין, להמשך שירות דיפלומטי שם. מספרים כי עוד בישיבתו ברכבת המשיך לנפק אשרות כניסה יפניות לפליטים היהודים. על פי האומדן, הספיק סוגיהארה להנפיק יותר מ־2,150 ויזות,

לאחר שהרכבת יצאה מהתחנה זרק את החותמת לידי פליט יהודי, שהנפיק בעזרתה ויזות מזויפות נוספות. מספר הניצולים היה גבוה יותר ממספר הוויזות, כיוון שוויזות למבוגרים כללו גם את ילדיהם. המספר הרשמי נאמד ב־6,000 ניצולים, אך הערכות לא-רשמיות עוברות את ה־10,000. במסגרת הוויזות הללו הונפקו ויזות לכל שלוש מאות תלמידי ישיבת מיר שעברו בשלב ראשון לקובה (Kobe) שביפן והמשיכו שם בלימוד תורה ולאחר כשמונה חודשים לשנחאי.

הפליטים היהודיים התרכזו בקובנה, כשהם מצוידים באשרות כניסה ובשרות מעבר. לאחר משא ומתן שניהל ורהפטיג עם השלטונות הסובייטיים והמתנה מורטת עצבים, נתקבל האישור המיוחל. לאחר נסיעה של שבוע וחצי ברכבת הטרנס סיבירית, הגיעו הפליטים לוולדיווסטוק, משם המשיכו בניה לנמל היפני צורוגה Tsoruga)). במקום המתינו להם נציגי הקהילות היהודיות שעזרו להם והעבירו אותם ברכבת לעיר קובה, אליה הגיעו תשושים, לאחר נסיעה של 7500 ק"מ

קבוצה של בחורי ישיבה שהגיעה לצורוגה ביום שישי לאחר שקיעת השמש, סירבה לחתום על המסמכים. בהתערבות המשלחת היהודית נמצא פתרון" הפקיד מקובה כתב "שבת " על הניירות של בחורי הישיבה במקום חתימותיהם ולכן כונה "שאבס גוי". הקהילה היהודית בקובה, שהיתה מורכבת מיהודים ספרדים ואשכנזים, השתדלה לסייע לפליטים ולשם כך קיבלה תרומות מארגונים יהודיים אמריקאיים. הפליטים התקבלו בסבר פנים יפות גם על ידי האוכלוסייה המקומית שהעניקו להם פרחים, כסף, פירות ועוד.

הבעיה העיקרית של הפליטים היתה שאשרות המעבר היפניות היו בתוקף לשבועיים בלבד. והיה ברור כי המושל הכללי של קורסאו לא יאשר את כניסתם של מאות פליטים. משום כך נוצר חשש כבד שמא היפנים ישיבו את הפליטים לברית המועצות. לאור המצב פנו היהודים לפרופסור יפני לתנ"ך, סטסוזו קוטסוזי[12], שהכיר אישית את שר החוץ היפני וביקש ממנו להשתדל למען הפליטים. השר התנה את הסכמתו באישור המשטרה ולאחר שקוטסוזי שיחד את המפקד המקומי בסכום גבוה, הצליחו הפליטים להאריך את שהותם ביפן.

קוצ'וגי – שני משמאל

בסך הכול הגיעו ליפן למעלה מאלפיים יהודים פולניים. יש להניח כי לא כול מקבליה אשרות ניצלו את האפשרות הזאת, משום שהמתינו לשווא לבני משפחותיהם שיצאו משטחי הכיבוש שבפולין. היו שלא קיבלו היתרי יציאה מהסובייטים והיו שלא היה להם כסף להוצאות הדרך.

בסופו של דבר יצאו הפליטים את יפן. ביניהם מקס חודורובסקי, לימים מנחם סבידור, יושב ראש הכנסת. היו שנסעו לצפון אמריקה ואלו שלא היה להם לאן ללכת, המשיכו לשנחאי, שם נותרו עד סוף המלחמה.

פליטים יהודים בשנחאי

מעשיו של סוגיהארה חשפו אותו ואת משפחתו לפגיעתם של הגרמנים, אך אף שכנראה ידעו על שעשה לא פגעו בו. מה שקרה לסוגיהרה ולבני משפחתו בזמן המלחמה ולאחריה, לא היה ידוע לניצולים. הוא המשיך למלא תפקידים דיפלומטיים בפראג, בגרמניה וברומניה. בסוף תקופת המלחמה נעצר ברומניה, יחד עם אשתו וילדיו בידי הסובייטים, ושהה למעלה משנה במחנה מעצר, יחד עם שבויי מלחמה גרמנים. הם היו המשפחה היפנית היחידה שנתפסה באירופה בזמן המלחמה. לאחר 15 חודשים, בהם סבלו מקור וממחסור במזון, ציוד ותרופות, התברר להם כי הם רשאים לשוב. מכייון שמסילת הברזל הטראנס סיבירית ניזוקה בזמן המלחמה, הם נאלצו לעשות את הדרך ליפן בנתיב הנסיעה שעובר דרך צפון סיביר. מכיוון שהסובייטים היו מעוניינים להסתיר את הימצאותה של משפחה יפנית בקרב השבויים, הם לא הורשו לעזוב את הקרון במשך כול המסע, שנמשך ששה חודשים.

אחרי המלחמה

באפריל 1947 חזר סוגיהארה ליפן. בחודש יוני נקרא לסגן שר החוץ היפני הודיע לו שהוא מפוטר מכול תפקידו,  תחת הנימוק הרשמי של צמצומים. אם הזמן נודע לו שסיבת הפיטורין היתה שהמרה את פי הממונים עליו, בפרשת הוויזות שחילק בחופשיות. משום כך, בניגוד לייתר הדיפלומטים ששירתו א יפן במלחמת העולם השניה ונתבקשו להתפטר, הוא לא קיבל המלצה למשרה בכירה בשוק האזרחי. הוא נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שונות, במשך תקופה לא קצרה, ניסה לעבוד כרוכל של נורות חשמל ואף עבד בחנותו של אחד מראשי הארגונים היהודיים. למזלו ולמזלם של בני משפחתו, הודות לשליטתו המוחלטת באנגלית, הצליח סוגיהארה לקבל משרת מתורגמן בכוחות הכיבוש האמריקאי. לאחר שהתגלגל בין עבודות שונות, קיבל ב־1960 משרה בחברה מסחרית ברוסיה, ועבד בה כ־16 שנים.

כל אותם שנים ניסו ניצוליו להתחקות על עקבותיו, אבל הוא נעלם. ובול זאת, אחד הניצולים, מר נשרי, שבצירוף מקרים נדיר חזר ליפן והפעם כיועץ כלכלי לשגרירו ישראל ביפן, הקדיש את מרבית עתותיו כדי לאתר את מצילו. בשנת 1968 נמצא האחרון, כשחזר ממוסקבה לטוקיו, לחופשת מולדת.

ב-1969 בא סוגיהרה לירושלים, כדי לבקר את בנו שלמד כלכלה באוניברסיטה העברית וכדי לקבל תעודת הוקרה מיד ושם. כמו כן נפגש עם זרח ורהפטיג, שכבר כיהן כשר הדתות. הוא סיפרלוש יד ע שהאשרות של קורסאו הן דמיון שווא, אבל פעל כדי לעזור לפליטים.

בשנת 1985 קיבל סוגיהארה הכרה כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם". סוגיהארה לא הסכים לקבל כיבודים או טובות הנאה כלשהם, מלבד מלגת לימודים שניתנה לבנו נובוקי בידי מדינת ישראל. ככלל, לא הסכים להתראיין, ובראיון נדיר אחד אמר שצריך לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא מכל סיבה אחרת.  בישראל נחשב סוהיגארה כמושיע וניטע לזכרו יער, אבל ביפן לא מקבלים אוות הצטיינות על אי ציות להוראות.

סוגיהארה מת ב־31 ביולי 1986 בגיל 86, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. מסתבר כי החיידק היהודי המשיך לכהן בבני משפחת סוהידארה. בנו הבכור, הירוקו, שימש כמתווך בעסקות בן יפן לישראל, בנו הצעיר, נובוקי, מדבר עברית כצבר ובנו הצעיר צייר, שהרבה לצייר את נופי ירושלים והמדבר.

משרד החוץ היפני הוכיח כי הוא ניחן בזיכרון ארוך. רק חמישים שנה לאחר מעשה ההצלה של סוהיגארה בקובנה, לאחר ששמו של רחוב בליטא הוסב על שמו של סוהיגארה, נאות משרד החוץ היפני, לטהר את שמו ופקיד מיוחד נשלח לשם כך לבקר את אלמנתו והוא הוכר כגיבור לאומי. בשנת 1992 נבנתה לכבודו אנדרטה בעיר מולדתו, ובה פסל בדמותו.

מדינת ישראל, באמצעות החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, הביעה את הוקרתה בהטבעה של מדליה מיוחדת לזכרו. ב־1998 הנפיק השרות הבולאי בישראל, בשיתוף יד ושם, בול דואר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הנושא את דיוקנותיהם של חמישה דיפלומטים חסידי אומות העולם, בהם סוגיהארה.

עיריית תל אביב יפו קראה רחוב על שמו ביפו, בין רחוב התקומה לשדרות ירושלים, לצד קולנוע אלהמברה.

 נעשה עליו סרט תיעודי בשם "סוגיהארה", בבימויו של רוברט קירק.

ב 21 ליוני 1991, החלטנו אנשי העיר יאוטסו, ליסד את 'קרן סוגיהרה' למען זכרו, הישגיו ופועלו של צ'יונה סוגיהרה לטובת המין האנושי. בעקבות יסוד הקרן, החלו בבניית פארק זיכרון על שטח של 40,00 מ"ר, שהקמתו הושלמה ב – 1994, ובעלות של 650 מליון ין, ובעלות של 650 מיליון ין (ש"ע ל-6 מיליון דולר). שמו של הפארק הוא "ג'ין-דו נו אוקה" שמשמעותו בעברית היא, "גבעת האנושיות". לאחר השלמת הפארק, החלה הנהלת הקרן לתכנן את הקמתו של היכל הזיכרון עצמו. עיריית יאוטסו, בעזרתם של רבים מתושבי העיר, מנהלת ומתחזקת את הפארק. בנוסף, העירייה מתכננת את הקמתו של מרכז לימוד ומחקר, בית הארחה לאורחי מחקר, מרכז לחילופי תרבות ועוד פרויקטים שיעצימו את התודעה והמורשת שהנחיל להם  סוגיהרה כאות כבוד למר סוגיהרה, למען ייזכר שמו לדורות ולמען חינוך הדורות הבאים על ערכיי האהבה והכבוד לזולת, הקימה העירייה על שטח של 40,00 מ"ר את פארק "גבעת האנושיות".

בטקס חנוכת הפארק השתתפו גם ניצולים רבים, בהם זרח ורהפטיג. בשנת 2000 נחנך בפארק מוזיאון סוגיהארה, בו ביקרו כבר למעלה מ-100 אלף מבקרים, בהם ישראלים רבים.

בית סוגיהארה ביאוטסו

ביבליוגרפיה

ורהפטיג זרח, פליט ושריד בימי השואה, סיפור הצלת היהודים בזמן השואה (עריכה והבאה לדפוס: משה מייזלש, גדעון גרייף), יד ושם, ירושלים, תשמ"ד, 1984.

לוין,הלל, רשימת סוגיהרה – בחיפוש אחר הטוב , הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 1999.

מדזיני מירון, בצל השמש העולה, ירושלים 2012.

עמיפז זילבר גיטה, "יפאני הציל יהודים", משואה י"ד, אפריל 1986, עמ' 64-67

• Herman Dicker, Wanderers and Settlers in the Far East, New York, Twayne Publoishers, 1962.

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/sugihara.html

מאחורי המהפכה העולמית – פנטזיה יפנית, הזייה ישראלית

[1]  בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו. התואר ניתן בהתאם לחוק יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר ליותר מ-25,000 אנשים (ראו טבלה להלן).

הרעיון בבסיסו של הביטוי הוא כי האדם שלו ניתן התואר זכאי לכאורה להיקרא "חסיד" במשמעות הנהוגה ביהדות. זאת, על אף העובדה כי הוא נמנה עם "אומות העולם", כלומר אינו יהודי. בהלכה ניתן התואר "חסיד אומות העולם" לגוי המקיים את שבע מצוות בני נח, ולא למי שהציל יהודים.

[2] משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'

[3] יאוטסו שוכנת על גדותיו של נהר הקיסו שמוצאו באלפים היפניים באזור מחוז נגנו והנשפך לאוקיינוס השקט בסמוך לעיר נאגויה. חלקה המרכזי של יאוטסו שוכן בעמק המוקף בהרים משלוש צידיו. חלקים נוספים של העיר שוכנים בהרים שמסביב. יאוטסו הינה עיירה שהזמן קפא בה, מוקפת שדות אורז רבים (כמו באזורים כפריים אחרים ביפן) ומתגאה בשלוש מבשלות סאקה וקו ייחודי של עוגיות חיטה המיוחדות רק לה.

[4] קובנה היא העיר השנייה בגודלה בליטא. שוכנת במפגש הנהרות נמונאס (נימַן ברוסית וביידיש) ונֶריס ונוסדה בשנת 1030. שוכנת במרחק של כמאה קילומטרים מעיר הבירה וילנה. בין השנים 1920-1939 הייתה קובנה "בירתה הזמנית" (אנ') של ליטא העצמאית עד שנכבשה על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 (ויקיפדיה).

[5] קוראסאו היא קבוצת איים בדרום הים הקריבי לחופי ונצואלה, הכוללת את האי הראשי קוראסאו ואת קליין קוראסאו, אי קטן ובלתי מיושב. האיים זכו למעמד של אזור אוטונומי בממלכת הולנד בשנת 2010. האי הראשי הוא הרחב ובעל מספר התושבים הגדול ביותר משלושת "איי ABC" (ארובה, בונייר וקוראסאו). עד אוקטובר 2010 היווה חלק מהאנטילים ההולנדיים – טריטוריה בעלת ממשל עצמי המהווה חלק מממלכת ארצות השפלה (ויקיפדיה).

[6] ולדיווסטוק שוכנת במזרח רוסיה, לחופו של ים יפן, בקצה הדרומי של חצי האי מוראביוב אמורסקי, שאורכו 30 קילומטר ורוחבו 12 קילומטר. העיר קרובה לגבולה של רוסיה עם הרפובליקה העממית של סין ועם קוריאה הצפונית. שטח העיר הכולל הוא 600 קמ"ר. יא משמשת כנמל הבית של צי האוקיינוס השקט הרוסי. העיר היא בירת מחוז פרימורסק והיא התחנה הסופית לרכבת הטרנס סיבירית.

[7] ראיון עם שפרה הורן, חוויה יפנית, , ירושלים, 1992, עמ' 258-264.

[8] בשנת 1926 יצא יאסואה למשימה, ועזב את יפן לכיוון ארץ ישראל, בה סייר לאורכה ולרוחבה תוך שהוא מראיין את בני היישוב היהודי בארץ, ביניהם דמויות בולטות בהנהגת היישוב כרבנים ומנהיגים ציוניים כדוד בן-גוריון וחיים ויצמן. יאסואה גילה עניין מיוחד בתנועה הקיבוצית העולה, בה ראה כלי בידיה של היהדות העולמית בעזרתו תנסה להשליט את המזימה היהודית-קומוניסטית בעולם. עם זאת, עם שובו ליפן הביע יאסואה בדיווחו לגאימושו פליאה מכך שאיש מהאנשים עימם דיבר במשך כל זמן שהותו בארץ-ישראל לא הזכירו דבר "מזימה" או "שליטה עולמית". הוא הסיק שהסתירו זאת ממנו

[9]

[10] http://dannyorbach.com/tag/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95/

[11] Ryusuke Kajiyama, Sankei Sinbun Yukan Tokuho, 24/1/1985

[12] פרופסור אברהם סֶטסוזּוֹ (סֶצוזּו) קוצוג'י 1900 – 31 באוקטובר 1973), גר צדק יפני, סופר, חוקר ומרצה ליהדות, תנ"ך ועברית. הציל יהודים רבים ביפן בימי מלחמת העולם השנייה, ומספר שנים לאחריה התגייר.