גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
אחת הסוגיות הפחות ברורות לגבי 'טוהר־הנשק' היא שאלת הנקם. היהודים לא קיבלו את תפיסת ה"ג'וּם" (גאולת דם) של הערבים. כזכור, גאולת הדם לא היתה חלק מעולם הערכים של המתיישבים היהודים הוותיקים[1]. גם ה'הגנה' לא נקמה את מות חבריה, כולל מותם של נכבדים כמו חיים שטורמן. ובכל זאת, התפרסם מקרה יוצא דופן, הלוא הוא המקרה של מוחמד קאסם טבאש ורוצחו אלכסנדר זייד[2].
אלכסנדר זייד נרצח ב-10 ביולי 1938, בעת ששמר על אדמות הקרן הקיימת בשייח' אברק[3].
נעסוק בפרשה זו, כחלק מהעיסוק באלכסנדר זייד, במסגרת סיור בעקבות ההתיישבות בבקעת יקנעם.
ראו גם באתר זה : אלכסנדר זייד – האיש והאגדה
ראו גם, באתר זה: המרד הערבי בשלבו השני
אלכסנדר זייד, איש העלייה השנייה, חבר לשעבר בארגון 'השומר', נחשב לסמל החלוץ הלוחם ולהלווייתו באו מרבית מנהיגי הישוב. אף כי באותו חודש ובאותה סביבה אירעו עוד מקרי רצח מזעזעים (משפחה בת חמש נפשות נטבחה על ידי כנופיה בקרית חרושת הסמוכה), תיעד האתוס הישראלי את הרצח בכותל המזרח של הפנתיאון הלאומי[4].
ראו גם: סיור בעקבות 'השומר' באצבע הגליל. השומר על הסוס.
עקבות המתנקשים וכלב המשטרה הובילו למחנה הבדואי קוסקוס-טבעון, אך בעליו לא היה בו. חשוד אחד נעצר[5]. שם בעל האוהל היה מוחמד אבו סודה ובאסיפת קבוצת אלונים דרש אחד החברים לחסלו מייד. הביטוי "נקמת דם חזר ועלה שם[6]. אולם איש הש"י (שירות הידיעות) גואל לויצקי (שהיה גם "מוכתר" קיבוץ אלונים), טען שאבו-סודה הוא ידיד היהודים ואכן, לאחר שנבדק אליבי, התברר כי הרוצחים עברו בכוונה דרך ביתו, במטרה להפליל אותו[7]. היו שסברו כי מטרת הרוצחים לא היתה זייד, אלא דווקא בניו[8]. עם הזמן התברר גם כי כוונת הרוצחים לא היתה אלכסנדר זייד, אלא לרבקה כץ, חברת אלונים, שהיתה אופה לחם, יום יום, בחצר זייד והיתה שבה לקבוצה, באותה דרך[9].
במהלך החקירה עלה שמו של קאסם טבאש, שאחד מראשי הכנופיות, חוסיין מחמוד מערב אל־חליף, העניק לו פרס של ארבע לירות עבור הריגת זייד[10]. הוא נעצר, נחקר ושוחרר מספר פעמים מחוסר הוכחות[11]. במשך הזמן הצטברו ב'הגנה' ידיעות לגבי זהות הרוצח, אולם לא ננקטה שום פעולה, אולם משום שהיתה זקוקה להוכחה חותכת ואולי משום שמבחינה עקרונית ה'הגנה' לא חתרה לפעולות נקם, הן מסיבות פרקטיות והן משאלות של 'טוהר־הנשק' – חשש מפגיעה באזרחים תמימים. חוקרי הש"י השתדלו שלא לסמוך על המודיעים הערביים של המשטרה הבריטית, משום שהמידע שמסרו לא תמיד היה מהימן[12]. עזרא דנין, מבכירי הש"י הדגיש על חשיבות ההקפדה של אימות מודיעים והזהיר "לבל יכתימו אנשים חפים מפשע שעימם היה להם חשבון אישי"[13].
עם הזמן הצליחו גואל לויצקי וחבר נוסף, לפגוש נערה בדואית, שינערה שמה, שהיתה בת בית במשפחת זייד והפסיקה לבוא לשם לאחר הרצח[14]. מהחקירה עלה, שאת זייד רצחו שלושה בדואים, ביניהם קאסם מחמיד טבאש[15]. הנערה סיפרה כי שמעה שטבאש תוקע מסמר בקת רובהו, עבור כל יהודי שרצח. דרך מקור בתחנת המשטרה ביגור, נבדק הרובה, שטבאש מסר מרצונו למשטרה, בפרוץ מלחמת העולם, ומצאו בו ארבעה מסמרים[16].
לא נעשה מעשה. באופן טבעי, חתרו בניו של זייד לנקום את דמו, אך נראה שנרתעו מכך, כשהתברר להם שביצוע המעשה עלול להיות כרוך ברצח חפים מפשע[17]. טוענים שגיורא בנו עמד לעשות מעשה, אך יגאל אלון הניא אותו מכך. אולם יצחק חנקין מכפר גלעדי[18], שהיה מבאי ביתו של זייד, לחץ לנקום את מותו[19]. גם יצחק שדה ושאול אביגור התנגדו שמישהו מבני משפחת זייד יבצע את הנקמה ופסקו שיש לראות בכך תפקיד של ה'הגנה'.
לוי אברהמי, מפקד הש"י במחוז חיפה נקרא אל אליהו גולומב כדי לוודא שהוא משוכנע שהרוצח הוא אכן טבאש[20]. כעבור שנה וחצי מאז הרצח, משפקעה סבלנותם של בני משפחת זייד, הם יצאו לכיוון אוהלו של טבאש, אך משהתקרבו לשם, נוכחו לדעת כי יצטרכו להרוג אנשים נוספים שהיו באוהל, ולא רצו בכך. הם ידעו כי אביהם לא היה מסכים למעשה כזה. הם הסתפקו בהנחת גל אבנים לאות אזהרה והסתלקו[21].
בכל זאת, הביצוע התעכב. יש להניח, כי הבעיות החדשות שהעסיקו את מפקדת ה'הגנה' לאחר פרוץ מלחמת העולם דחו או האטו את הטיפול בשאלת אישור פעולת הנקם, מה גם שמפקדת ה'הגנה' נקלעה אז למשבר פוליטי-רעיוני עמוק בשאלת תפקידיה להבא, בין נציגי ההסתדרות לנציגי "האזרחים", משבר שפגע קשות ביכולת תפקודה[22].
לאחר הקמת הפלמ"ח ופניית בני משפחת זייד, אישר יגאל אלון את הפעולה. בסוף חודש מארס 1942[23], לאחר שסידרו אליבי מתאים לבני משפחת זייד, חדרה כיתה של פלוגה א' של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק חנקין, אל מחנה הבדואים בקרבת המושבה וולדהיים (כיום בית לחם הגלילית) והוציאה להורג את ראש השבט קאסם טבאש, שנודע כרוצחו של זייד ושל יהודים נוספים[24]. פעולת הנקם תוארה בצורה מאד ציורית, אפילו חגיגית בספרו של אליעזר שמאלי.[25] אולם תחקיר מסודר, התפרסם לראשונה רק ב-1990, על ידי אורי ברנר [26].
מכל מקום, שלושה לוחמים התקרבו לאהל, ששכן על הגבעה. גדעון יעקבי אבטח מבחוץ, חיים גרוס ויצחק חנקין[27] נכנסו לאוהל, שם שהו כעשרים אנשים, שכרעו ברך ובקשו רחמים על נפשם. לאחר שהלוחמים ווידאו את זהותו של טבאש, ירו בראשו למוות והסתלקו לקול יללות הנשים[28]. לדעת זרובבל גלעד, השיגה ההתנקשות יעד נוסף, בכך ש"כמה מנהיגי טרור ערביים, ברחו משום כך מן הארץ"[29].
בניסיון הראשון השתתף אלון עצמו בפעולה, שלא הושלמה מסיבות טכניות, ואילו בהתנקשות עצמה הוא לא היה נוכח בשטח, אך אין ספק שהיה מעורב בפרשה[30]. החידה היא מי נתן לאלון את הרשות לפעול. בעלון הפלמ"ח מס' 3, שהופיע ביוני אותה שנה, נאמר בפירוש כי לא היה זה סתם רצח, אלא הוצאה לפועל של גזר דין מוות של רוצח יהודים.
לכאורה, ניתן היה להבין כי היה כאן מעשה שקיבל את אישור "הגופים המוסמכים"[31]. אך מתברר כי הפיקוד העליון סבר שמדינה בדרך אינה יכולה לנהוג כארגון טרור. לאחר פרסום דבר הרצח[32], כתב ישראל גלילי לרעייתו ציפורה, כי "החלטנו להעמיד לדין את יצחק [שדה] בעבור ביצוע ללא משפט"[33]. שדה הועמד למשפט, יצא חייב בדין וקיבל נזיפה[34]. מכך ניתן ללמוד כביכול, כי הפיקוד העליון הקפיד על כל דקדוקי הדין בכל מקרה של עונש מוות. יצחק שדה נדרש כנראה לקיים משפט בו יינתן לנאשם זכות להגן על עצמו, אך לא נמצאה לכך כל הוכחה, כמו גם איומות נוסף למכתבו של גלילי, אודות המשפט[35].
יש לציין שבניו של זייד, לא נגררו לשנאת ערבים, אלא תרמו לקירוב לבבות.
אניטה שפירא טוענת כי המקרה של קאסם טבאש היה מקרה יחידי ויוצא מן הכלל[36]. מסתבר שלא בדיוק: ב-1 במאי 1945, יצאה חוליית פלמ"ח בפיקוד סמג"ד הגדוד השני פנחס ויינשטיין, למדבר יהודה, במטרה "להרוג ערבי". במארס 1945, נרצחה צילה כהן, חברת קבוצת "מעלה החמישה, בטיול של חברי תנועת 'גורדוניה' על יד מצדה. זמן קצר ראיין אורי ברנר מתנדבים לפעולה מסוכנת, שנתבקשה להרוג ערבי בגיל 18-55, שייפגשו בקרבת מצדה. החוליה לא הונחתה לחפש אשם ברצח כהן, אלא, קיבלה הנחייה לנקום, נקמה עיוורת. בסופו של דבר לאחר משימה שארכה ארבעה ימים, ולאחר שחיפשו בחום הכבד ערבי כלשהו ולא מצאו, שבה החוליה על עקבותיה[37].
[1] אנשי 'השומר' למשל, הסתייגו מנקמת דם. החלטות 'השומר' בנושא זה, מ-1911, היו:
א. התגובה על רצח שומר תהיה נקמת דם ברוצח ורק בו עצמו.
ב. התגובה לא תיעשה על ידי בן משפחתו של הנרצח, אלא באחריות 'השומר'.
[2] אלכסנדר זייד נרצח עשרה ימים לאחר תלייתו של שלמה בן יוסף (מתוקפי המכונית ליד ראש פינה), בלב ליבה של מהומה שפרצה אז בארץ, כאשר אנשי אצ"ל מטילים, כנקמה, פצצות בריכוזים ערביים והערבים משיבים. קאסם טבאש ראש אחת החמולות של שבט ערב אל חילף ניצל את המהומה כדי להרוג יהודי, ספר תולדות ה'הגנה' טוען כי רצה לחסל חשבון ארוך עם משפחת זייד (ספר תולדות ההגנה (להלן: סת"ה), סת"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 454, 1188, 1661).
[3] קרא בעניין זה: י' ארגמן, 30 פרשיות מודיעיןוביטחון בישראל – הסיפור המלא, תל-אביב, 1991, עמ' 88-102.
את הגרסה הרומנטית יותר ראה גם: מ' סמילנסקי, משפחת האדמה, תל-אביב, 1953, כרך ד, עמ' 239-249.
[4] ראה בעניין זה: י' ארגמן,"הנקמה שהתאחרה", במחנה, 24/8/1988; ראה גם: י' ארגמן, זה היה סודי ביותר, 30 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל. הסיפור המלא, תל-אביב, 1990, עמ' 88-102.
[5] "דבר", 11/7/1938 ותוספת הערב באותו יום; שם, 12.7/1938.
[6] ראה בעניין זה, מכתב מבית אלון לאורי ברנר, אי"ט, חט' 15, מכל מס' 38, תיק 5, מסמך מס' 38.
[7] עדות גואל לויצקי (22/1/1966), את"ה, מס' 4643. אי"ט, 30.00013. ראה גם גיורא זייד, בראיון עם תמר מרוז, מוסף 'הארץ', 26/8/1983.
[8] כך השומר שמואל מרגושילסקי, מצוטט בספר: ד' פטיש, קריה בצל האלונים, תל-אביב, 1983, עמ' 94.
[9] מכתבו של גואל לויצקי לאורי ברנר, ב-23/12/1990, אי"ט, חט' 15, מיכל 38, תיק 5, מסמך 36.
[10] מ' יונאי, עם שכנים בדואים, הוצאת מילוא, 1980 (להלן: יונאי- עם שכנים), עמ' 20.
[11] ראיון טלוויזיוני עם יצחק חנקין מכפר גלעדי, בערב יום שני, 1/1/1988, במסגרת התכנית "שנה בשעה – 1938".
[12] ציוני בכל תנאי, עמ' 124, 150-151.
[13] שם, עמ' 139.
[14] יונאי-עם שכנים, עמ' 19. במכתבו של לויצקי לאורי ברנר הוא מתרעם על כך שברנר מזכיר את שמה של הנערה (מחשש לנקמת דם), בעוד ששמה התפרסמה על ידי יונאי קודם לכן.
[15] שינערה שמעה את אחד הרוצחים, עבדאללה גליה, נכנס בלילה לאוהל ומודיע לאשתו זוהרה: "גאלנו את דם אחיך". (אחיה היה הבדואי שבאשמת הריגתו בסכסוך קוסקוס-טבעון ב-1935, ישב יצחק חנקין בעכו [א' ברנר, "מדוע התעכבה הענשת רוצחו של א' זייד", בתוך: ג' רבלין (עורך), עלי זית וחרב, מקורות ומחקרים בגנזי ה"הגנה", תל-אביב, 1990 (להלן: ברנר-מדוע התעכבה), עמ' 120].
[16] ברנר, מדוע התעכבה, עמ' 120. הנרצחים האחרים על ידי טבאש היו הנוטר צבי לוין ברמת ישי, ב-4/6/1938 ("דבר', 6/6/1938), הניה שולמי בכפר יהושע, ב-10/7/1938 ('דבר',14/2/1939); דוד שולטס (סולטס) בקרית עמל ב-15/2/1949' ('דבר', 16/2/1939) ואלכסנדר זייד
[17] יצחק חנקין היה מעורב בתקרית באוגוסט 1935, כאשר בדואי מקוסקוס טבעון, במהלך תקיפה, נהרג מיריות שומר. ארבעת השמרים המעורבים נאסרו ויצחק חנקין הודה, כדי לחפות על הבכיר והמבוגר שבהם, יצחק אברמסון. הוא שוחרר בראשית 1941, לאחר שריצה שש מתוך עשר שנות המאסר שנפסקו לו (א' חוטר ישי, רק אתמול, עורך=דין ההגנה מספר, תל-אביב, 1958, עמ' 232, 235..
[18]. יצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל חנקין; לימים מפקדם הראשון של הבדואים משבט אל הייב.
[19] על הפרשה מזווית ראייתו של חנקין, ראה: א' ולנטין, "אמת או צ'יזבט", הארץ, 8/8/1989.
[20] עדות לוי אברהמי, את"ה.
[21] מכתב גיורא זייד, 1/2/1988, את"ה.
[22] סתה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 215-114.
[23] ספר הפלמ"ח מציין כי הנקמה התבצעה בסתיו 1943 (י' אלון, "מגמות ומעש", א', עמ' 602) אורי ברנר חקר ומצא שהביצוע היה בסוף מארס 1942 (א' ברנר, "מדוע התעכבה הענשת רוצחו של א' זייד", בתוך: ג' רבלין (עורך), עלי זית וחרב, מקורות ומחקרים בגנזי ה"הגנה", תל-אביב, 1990 (להלן: ברנר – מדוע התעכבה), עמ' 116.
[24] מסמך הש"י, את"ה, כרך 8/2, ת/א, מס' 88. ראה גם: י' אלון, ספר הפלמ"ח, א', עמ' 602.
[25] א' שמאלי, שומר בישראל, אגדת אלכסנדר זייד, רמת גן, 1970, עמ' 215-216.
[26] ברנר, מדוע התעכבה. ראה תיק מכתבים, אי"ט, מיכל 8, תיק 5.
[27] אלכס דורון, בתחקירו מציין כי גם זלמן מרט היה בין המתנקשים (א' דורון, "התעלומה נפתרה במערה", מעריב, סופשבוע, 11/5/1990). יוסף ארגמן מבהיר כי זלמן מרט היה המ"פ החדש של פלוגה א', שנהג בטנדר שהביא אותם לפעולה(י' ארגמן, הנקמה שנתאחרה", במחנה, 24 באוגוסט 1988.
[28] ברנר, מדוע התעכבה, עמ' 124; א' דורון, שם; דבר, 24/3/1942
[29] ז' גלעד, ספר הפלמ"ח, א', עמ' 602.
[30] א' ברנר,"הענשת רוצחו של אלכסנדר זייד", בתוך: ג' רבלין (עורך) עלה זית וחרב: מקורות ומחקרים בגנזי ה'הגנה' (קובץ), תל־אביב 1990, עמ' 113-126; תיאור שונה במקצת ראה: א' שמאלי, שומר בישראל: אגדת אלכסנדר זייד, מסדה, 1971.
[31] אביב חלדו, עמ' 207.
[32] 'דבר', 24/03/1942.
[33] ראה פתק של גלילי לציפורה, אי"ט, חט' 15, מיכל 38, תיק 5.
[34] עדות גלילי לאורי ברנר, 15/3/1969, את"ה, גלילי 18.
[35] זו גם מסקנתו של א' ברנר, ברנר, מדוע התעכבה, עמ' 122. גרשון רבלין טוען שלא התקיים משפט כלל (מכתבו לאורי ברנר, מה-3/8/1988, אי"ט, חט' 15, מיכל 38, תיק 5, מסמך 21.
[36] אביב חלדו, שם.
[37] עדות אליהו סלע ("רעננה"), את"ה, 138.44. ראה גם:
לגילי שלום רב. קראתי את הכתבה שלך על רצח אלכסנדר זייד ואני מברך אותך על היוזמה והכתיבה המדודה. ניתן להוסיף פרטים (או תקציר הפרטים- החקירה, אותה ניהל אבי, היתה מורכבת וארכה זמן רב…) , אם תרצה, מהתחקיר של אורי ברנר ואפילו לציין מתחת לתמונות מה ואת מי רואים (האיש בגיפ הוא גואל לויצקי כפי שאתה לבטח יודע) …בברכה, עפר לביא ( לויצקי, בנו של גואל לויצקי)
נב-אגב, רק לפני תקופה קצרה התארחתי (בשמי : עפר לביא מבלי שמארחי ידעו את שמי הקודם…) בכעביה ואגב שיחה עם מארחי הנדיבים דאג אב הבית ביוזמתו להעלות את נושא רצח זייד. או אז הזדמנה בידי ההזדמנות לשמוע "וורסיה" שלהם למה שארע. לטענתו הסיפור על כך שאיש שלהם רצח את זייד "בכלל לא נכון" וה"אמת" היא שאחד מבני זייד ירה באלכסנדר,אביו, בעת טעות שחזר הביתה. ("זה לא מפורסם בשל אי הנעימות שבדבר" טרח לאמר המסלף…) . מאחר ומארחי עמד גרסתו ניצלתי ההזדמנות להוכיח אותו על טעותו לעיני (אזני) כל. לאחר ב"נוכח" בטעותו הכפולה (לא תאר לעצמו את קרבתי לנושא והכרת הפרטים) – השפיל מבט ועבר לנושא אחר. לכן כה חשוב לספר הסיפור האמיתי ב ולהדגיש את האליבי של בני זייד. בכנס שכינסנו רק לאחרונה (לפני כחודש בקיבוץ אלונים) בו היו אנשי שכון אלה שעוד גרו בשנות ב-30 בשכנות צמודה עם משפחת זייד שמענו כמה דומיננטית היתה ההשפעה של דמותו של זייד על אנשי קבוצת הרועים, אלונים ושיכון אלה. אחד מהם, יהודה בן אהרון, בן 93 אמר: "האיש שהשפיע ביותר על חיי היה אלכסנדר זייד".
מאלף ומלמד
עמי
ממה ששמעתי מזקני הגליל לאורך השנים. מספר פרטים חסרים או לא מדויקים .
טעמי הקמת המדינה מתרעננים בסיפורים האילו לי הם ממש תענוג
תודה, בקרוב יעלה לאוויר תאור של מסלול בעקבות אלכסנדר זייד
גילי שלום
פונה אליך, למקרה שיש לך קשר לכל הילדים שנקראו על שם אלכסנדר זייד?!
אני בתו של אלכס ברוידא מעין חרוד איחוד
ובשישי הקרוב אנו חוגגים יומולדת 80.
הזמנתי את טלי זייד (נכדתו של אלכסנדר), כדי להרצות לנו על אותה תקופה. בכוונתי להזמין עוד אלכסנדרים…..
בינתיים מצאתי רק את:
אלכס חומש מבית שערים
אלכס לבנה מיגור
אלכסנדרה זייד
אם יש לך פיסת מידע/טלפון על עוד אלכסנדרים…אשמח לקבל.
(ראיתי שעשית כתבה על פטישי)
המון תודה, שירי
0523480421
אחפש
מענין מאד! רציתי להבין את הטינה/שינאה של גב' זייד לאלתרמן,עד כדי האמירה"על גופתי" לרצונו לכתוב פואמה להספד ואחר כך ליום השנה.מצאתי לדעתי את הקש ששבר את גבה..הבית השלישי של שיר העמק שניכתב בסוף 35 או 36,שואל "מי זה שם ירה.." זו בקורת חריפה על "השומרים החדשים" בראשות אחכסנדר זייד ש4 מהם בהובלת המושמץ אריה אברמסון חמק מהאחריות והטיל אותה על יצחק חנקין הצעיר.אברמסון בעל עבר בעיתי ביותר בפרשת נחמה אברונין בעיןם חרוד 1923,היה ממיסדי חבורת הרועים ואבן שואבת ל"חברה טראסק"..מה לעשות גם ציפורה ואלכסנדר המיוחדים האלילו את אלכסנדר פן,מרכז הרוחניות שלהם.במילות השיר אלתרמן מזלזל ביושרתם לעינין" מי זה ירה ומי הופלל!
זו היתה נקמת דם נטו,הקוסקוס טבעון לא יכלו להגיע לאברמסון שהוברח מהארץ ,גם לא לחנקין שישב בעכו.לכן נקמו במפקד,בזייד
מעניין
לכלאוהבי שיר העמק.אכן, הבית השלישי נכתב יחד עם כל השיר ב1932… כך שקוסקוס טבעון,באמת ארעה 4 שנים מאוחר יותר,אבל@ מיודענו אריה אברמסון מעורב בדיוק בארוע דומה ליד כםר ברוך שם ירה והרג בדואי כשומר מטעם השומרים החדשים של זייד.ב10/71932. גם כאן הצליחו למלט אותו חבריו מהעמדה לדין.גם כאן נשאר חשבון וכאן באמת עלתה לראשונה השאלה " מי ירה ומי שם הופלל?אברמסון היה ונישאר פרא אדם עד מותו ממחלה .