ניו זילנד: המאורים והמפגש עם אירופה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: תולדות המאורים בניו זילנד  ; התרבות המאורית

ראו גם באתר זה: גילוי מרחביו של האוקיינוס השקט

לטיול בניו זילנד

להרצאה על ניו זילנד

מעבר לנופים המגוונים, סיפורה של ניו זילנד הוא סיפור השתלבותם של המאורים באירופאים. להבדיל מאוסטרליה, שם מרבית הלבנים רואים באוברג'ינים משום סרח עודף, ה"בון טון" של הלבנים בניו זילנד, הוא הקשר למאורים. המאורים, תולדותיהם, תרבותם ויחסיהם עם הלבנים הם נושא מרכזי בטיול לניו זילנד. בהקשר זה יש לציין, כי הוראת המילה "מאורי", הוא  רגיל, להבדיל מהלבנים (פאקהא). כלומר, ההגדה העצמית המאורית, קשורה מיסודה, בלבנים. כנראה שמקור הביטוי "פאקהא"   (Pākehā) לקוח מהמילה המאורית wפאקאפאקההw  (pākehakeha ), שפירושה "פיות חיוורות עור".

האדם הלבן הראשון שהגיע לניו זילנד היה ההולנדי אבל טסמן  (Abel Janszoon Tasman) שהפליג לאוקיינוס השקט -בשנת 1642 -1644 בשירות חברת הודו המזרחית ההולנדית[1]. הוא פליג לאורך החוף המערבי של ניו זילנד והגיע למפרץ Taitapu שנמצא בצפון חצי האי הדרומי של ניו זילנד. אל המקום הגיעו אנשים שתקעו בחצוצרות קונכיה. המלחים ההולנדים השיבו להם בתרועות צופר. טסמן כתב למחרת ביומנו: "האנשים האלה ביקשו כנראה לקשור עמנו קשרי ידידות". למחרת, כשסירות הקאנו חזרו, נופפו ההולנדים לעומתם בבד לבן ובחפצים אחרים, והורידו סירה שתפגוש אותן. הילידים חתרו לעבר הסירה והרגו ארבעה מלחים בחבטות אלה. טסמן העניק למקום את השם "מפרץ הרוצחים" ( Moordenaers Baij" בהולנדית . – Murderer's Bay באנגלית).

טסמן, הנווט שלו, פיסר (Visscher) והסוחר והאמן גילסמן, שרטטו מפה בסיסית של החוף המערבי של שני האיים וכינה את הארץ בשם Staten Landt, על שם הפרלמנט ההולנדי (Staten-Generaal) אולם קרטוגרפים הולנדים העניקו לה את השם Nieuw Zeeland (זיילנד החדשה) על שם מחוז זיילנד (Zeeland). הכתיב וההגייה האנגלית New Zealand השתרשו מאוחר יותר בעקבות הרוב הבריטי שהתיישב בניו זילנד.

בהתבסס על הקוסמולוגיה האירופאית המקובל,  גרסו החוקרים בני התקופה, שחייבת להיות יבשת דרומית כלשהי- טרה אוסטרליס – שתאזן את שטחי היבשה הגדולים בחצי הכדור הצפוני. מכייון שטסמן הפליג לאורך החוף המערבי בלבד, עלו השערות שמא מדובר בחוף המערבי של הייבשת הדרומית הלא ידועה. לאחר המפגש הבלתי נעים, בלשון המעטה, ההולנדים איבדו עניין באזור וניו זילנד נעזבה עד שהגיע קפטיין קוק, כעבור 127 שנים.

שתי אניות בראשות ג'יימס קוק היו המשלחת השנייה שהגיעה אל האיים, ב־1769, יותר ממאה שנה אחרי אבל טסמן. זו הפעם הראשונה שהגיע מישהו לאיי הצפוני מאז הגעת המאורים, 600 שנה קודם לכן. קוק ציפה למגע הראשון הזה בכיליון עינים. גילוי עמים וארצות היה חלק מתפקידו. אבל יש להניח שבשביל האנשים אותם פגש, רגע בואם של האירופאים היה מוזר במדה שהשכל האנושי פשוט אינו יכול לקלוט. לפי סיפורים שסופרו זמן רב אחרי נחיתת של קוק,  חלק מהילידים חשבו שמפרשיה התפוחים של הספינה הם כנפיה של ציפור ענקית. אחרים ראו שלושה עצים מיתמרים מקרקעית האוניה וחשבו שזהו אי צף. דיווח מפורט יותר נותר בידינו ממפרץ מרקיורי, שנמצא במרחק מה מהמקום בו עגנה ה"אנדוור" לראשונה וקוק ביקר בו כעבור חודש. טי הורטה, נער בן 12,  צפה מהחוף בבואה של האניה ונותר בחיים די שנים, כדי שיוכל לספר על רשמיו למתיישבים שבאו בעקבותיו של קוק.

ראו באתר זה: מסעות קפטיין קוק.

קוק סיפר כיצד בני בשבט המאורי, התבוננו בתדהמה בכלי השיט הענק, ביצורים החיוורים שירדו ממנה וחתרו בכלי שיט קטנים, כשגבם מופנה לייבשה. זקן השבט שצפה בהם הסיק ש"אלו שדים, שעיניהם קבועות בעורפם". מרבית בני השבט, למעט הלוחמים, נמלטו בפחד אל היער. הסקרנות גברה על הפחד של הייתר. הם נהנו ממראה עורם הלבן ומהעינים הכחולות של כמה מהם. אחד השדים הצביע במקל ההליכה שלו כלפי מעלה, נשמע קול רעם וציפור נפלה מתה. אחד הלוחמים רצה לעשות עסקת חליפין עם אחד האנשים החוורים, אבל הוא חטף את בגדו של השד וברח בסירתו מבלי לתת בתמורה את גלימת עור הכלב שלו. מטה ההליכה הבזיק שוב והלוחם נפל כשעור פעור בגבו. הוא קבר אותו עטוי בבגד שלקח מהשד. אבל מפני שהוא עצמו היה אשם במותו, לא היה צורך באוטו (UTO), היינו הדדיות, איזון או פיצוי. (מושג המשקף את תפישת העולם המאורי של שמירה על איזון במערכות יחסים, הן באינטראקציות חברתיות והן בהקשר של אחריות שבטית.)

מקום הריגתו נודע מאז בשם "יום חם ורע". בהדרגה התחדש המסחר. לבקשת קוק, צייר אחד מזקני השבט בפחם את קוו החוף. הוא צייר גם את טי ראינגה, לשון הייבשה המסולעת, הסמוכה לקצה האי הצפוני, שהנשמות קופצות ממנה אל העולם הבא, אבל גם ההמחשה שעשה, כשהשתרע על הסיפון והעמיד פני מת, לא סייעה לשדים להבין שמדובר בעולם הרוחות. לימים, כששוב הופיעו במפרץ , עשרות שנים מאוחר יותר, אנשים חוורי פנים, שחיפשו זהב, סיפר להם טי הורטה את הסיפור, כשכבר היה צ'יף ישי וחלוש. הוא כבר הבין שהצמחים שנתנו בידיו השדים היו פקעות של תפוחי אדמה, שהבשר המלוח שלהם היה קותלי חזיר. טי הורטה עצמו כבר השתמש במקל ההליכה הרועם במלחמותיו עם השבטים היריבים.  במשך שנים ענד לצווארו את פיסת המתכת שמסר לו קפטיין קוק, . הוא זכר היטב את קפטיין קוק. נדיבותו של האל הראשי שלוותו ושליטתו העצמית הותירו רושם רב על טי הורטה ועמיתיו. בשםתם היתה אימרה שהתאימה לתיאור איש כמותו: "איש אציל אינו הולך לאיבוד בהמון".

למרות זאת, קוק אינו פופולרי בקרב המאורים בדורות האחרונים ופסלו שבגיסבורן נותץ כמה פעמים. בהמשך, היו לאנשיו של קוק כמה היתקלויות עם המאורים. פעם, בעקבות ניסיון מאורי לחטוף רובים וחטיפת חרב אנגלית, נורה הגנב על ידי אנשיו של קוק. סגנונו של קוק היה ללכת בראש אנשיו, כשהוקף באנשים חמושים היה נסוג; כשהילידים לא הגיבו כראוי על ניסיון פיוס, איים עליהם ולא היסס לבצע את איומיו. אמצעי ראשון היה ירייה קטנה, שנועדה לפצוע כדי להפחיד וכשאמצעי זה נכשל, ירה על מנת להרוג. במקום אחר, כשנתקל קוק במאתיים מאורים חמושים, הרים עוגן ונטש את המקום. את המפרץ כינה Poverty Bay, היינו, מפרץ הדלות. זהותם המינית של המלחים האנגלים היתה מקור למבוכה ולסקרנות ביומנים האנגליים מוזכרים מקרים רבים בהם מיששו המקומיים את חזותיהם ואת מפשעותיהם של האנגלים, בחפשם הוכחה שהם גברים. מכייון שבאניה לא היו נשים או ילדים, הם היו משוכנעים שהאנגלים הם הומוסקסואליים.

במהלך 1769 ו-1770 הגיע קוק לניו זילנד בשלושה מסעות מחקר שבהם מיפה את כל קו החוף של שלושת האיים המרכזיים של ניו זילנד ויצר קשר עם מספר שבטים מאוריים. קוק לא רק מיפה ארץ שגודלה כגודל הממלכה המאוחדת; הוא גם הזים את ההנחה שהארץ היא חצי אי ששייך לייבשת הדרומית האגדית. במקביל לג'יימס קוק, הפליג שביב ניו זילנד, החוקר הצרפתי ז'אן פרנסואה מארי דה סורביל  (Jean François Marie de Surville) הפליג סביב ניו זילנד. אך דרכיהם של השנים לא הצטלבו לעולם. כשקוק היה בכף הצפוני של האי הצפוני, נאבק סורביל בגלים, במרחק של 40 ק"מ בלבד ממנו.

למרות עוינותם הראשונית, התגלו המאורים כשותפים מסחריים אמינים וכמארחים טובים. קוק כתב ביומנו: "הם נעשו ידידנו הטובים, ולא נתקלנו בשום מקרה שבו הם ניסו להפתיע את אנשינו שאלו על החוף, או לנתק אותם מהאוניה". בניגוד לטהיטים, אותם מצא כגנבים והפכפכים, המאורים נראו לו "עקביים והגונים, עם כבוד עצמי של סמוראים". גם לאחר שעשרה מאנשיו נרמחו ונאכלו על ידי מאורים, סירב קוק להאשים את המאורים בברבריות. הוא הגיע למסקנה שהאנגלים נהרגו, רק לאחר שירו על הילידים שניסו לגנוב מהם אוכל. הוא האשים את אנשיו שלו, שנהגו בפזיזות. הוא טען שבכל מגעיו עמם, היתה התנהגותם של המאורים תמיד אמיצה, אמיתית, אצילית פתוחה ונדיבה. אולם הם הנשים שלעולם לא יבליגו על עלבון אם תהיה להם הזדמנות להיפרע ממעליביהם" .

למרות זאת, יותר ממאתיים שנה אחר כך, .התייחסו המאורים אל קוק עצמו כאל עלבון. כאשר הרפליקה של ספינתו "אנדוור" ( Endeavour) ביקרה בניו זילנד בשנות ה-90 של המאה ה-20, קיבל רב החובל שלה איומים ברצח וזקני השבטים התריעו שאינם יכולים לערוב לבטחונה של האניה, בשל ה"תועבות" שקוק ואנשיו ביצעו ב-1769. אחד הפעילים טען: "מפליא אותנו שיש אנשים המוכנים לחלוק כבוד לצפדינה, לעגבת ולזוהמה ולגזענות שקוק הביא עמו לארץ היפה הזאת".

שלושת האיים הגדולים של ניו זילנד נקראו "האי הצפוני", "האי האמצעי" ו"האי הדרומי". מאוחר יותר הוחלף שמו של האי הדרומי ל"אי סטיוארט" (Stewart Island) והאי האמצעי נקרא "האי הדרומי". בעקבות מסעותיו של קוק החלו להגיע לניו זילנד משלחות מחקר מבריטניה, מצרפת ומספרד.

1770 –Gean Survile הצרפתי הגיע לניו זילנד בחיפוש אחרי מוצרי מזון טריים למלחיו החולים. בתחילה הוא הצליח לסחור עם המאורים אך עקב אי הבנה תרבותית פרץ בניהם קרב שבסופו נאלץ Survile להימלט מהארץ לא לפני שהוא לוקח אתו את אחד הצ'יפים כשבוי
1772 – De Fresne, ההרפתקן הצרפתי מגיע לניו זילנד מכריז עליה כצרפתית ולאחר חמישה שבועות על האי הוא נרצח עקב פגיעה במנהגי המקומיים.
1791 – ניצוד הלוויתן הראשון מול חופי ניו זילנד. תוך 15 שנה ספינות ציד הציפו את Bay Of Island . תוך 30 שנה כמות הלוויתים ירדה בצורה דרסטית וכבר לא השתלם להגיע עם ספינות ציד לניו זילנד.

1792 – הוקמה חברה לסחר במוצרי כלבי הים ב Fiordland תוך עשרה חודשים הם כבר יצאו 4500 עורות לסין ותוך 30 שנה מין זה עמד בסכנת הכחדה. באותה שנה, הגיעו משלחות ציד לווייתנים מבריטניה, צרפת וארצות הברית. משלחות לו החלו לסחור עם המאורים בקנה מידה הולך וגדל, הן הביאו איתן כלי נשק ואמצעים טכנולוגיים אחרים וסחרו בהם תמורת מים, מזון וחומרי גלם דוגמת עץ ואבן ירקן. אחריהם הגיעו לאיים אסירים נמלטים מאוסטרליה, מלחים שערקו מאוניות, צייגי ליווייתנים והרפתקנים.

המנהג המאורי של שימור ראשים קטועים (במקור – ראשי לוחמים מהוללים שמתו בשדה הקרב) – היה פופולארי כל כך בקרב הציידים, שראשי השבטים המאורים החלו לכרות את ראשי המשרתים והעבדים ללא אבחנה.  הסחר עם האירופאים הפר את האיזון העדין בין השבטים המאורים השונים. עימותים בין שבטים מאוריים יריבים היו נפוצים במהלך המאה ה-17 וה-18, אך כיוון ששבטים אלו היו מצוידים בנשק קר בלבד, ללא יתרון טכנולוגי לצד מסוים, עימותים אלו היו שקולים למדי. עם הגעתם של האירופאים הראשונים לניו זילנד החלו להתפתח קשרי מסחר בין שבטים מאוריים אחדים למתיישבים האירופאים, ועד מהרה החלו האירופאים למכור רובי מוסקט (Musket) למאורים, תמורת אבני ג'ייד.

רובי המוסקט שינו את מאזן הכוחות בין השבטים השונים. השבטים שהיו בקשר קבוע עם האירופאים, המירו  את המֶרֶה (Mere) – אלות – ברובים ופתחו במתקפה על השבטים האחרים, בתחילת המאה ה-19 בצפון האי הצפוני של ניו זילנד. שבט נגאפוהי מאזור נורת'לנד, בהנהגתו של הונגי היקה, אימץ את הטכנולוגיה החדשה, במה שנודע כ"מלחמות המוסקט" (על שום רובי המוסקט) והחל לשלוח משלחות כיבוש לרחבי האי הצפוני.  המחלות החדשות שהובאו על ידי הציידים האירופאים קטלו באוכלוסייה המאורית הבלתי מחוסנת (אבעבועות, אדמת, חזרת, שפעת, עגבת, זיבה.

הקרב הראשון בין שבטים מאוריים שבו נעשה שימוש בנשק חם התרחש ככל הנראה בשנת 1807, והעימותים התנהלו לסירוגין במשך מספר עשורים, בעיקר על רקע טריטוריאלי. תקופה זו של קרבות בין השבטים המאורים השונים, שנודעה בשם מלחמות המוסקט (Musket Wars), הביאה לירידה משמעותית בהיקף האוכלוסייה המאורית ונמשכה עד לשנות ה-30 של המאה ה-19. מעריכים שבמלחמות אלו נערכו כ-600 קרובת, במהלך העימותים נהרגו בים 30,000 ל-40,000 מאורים. סביר להניח שבעליה זו של מפלס האלימות, אפשר להסביר את הטבח שעשו המאורים של ניו זילנד בשבטי המורירים שחיו באי צ'אטאם . ראו במאמר על תולדות המאורים.

מוצר נוסף שגרם לעלייה במדת הרצחנות של הלחימה המאורית, מפתיע ככול שישמע, הוא תפוחי האדמה. המאכל המסורתי של המאורים היה הבטטות. לעומת זאת, תפוחי האדמה שהביאו האירופאים, היו פוריים יותר, הניבו יותר עודפי מזון ואפשרו לשגר חילות משלוח גדולים יותר לפרקי זמן גדולים יותר משיכלו לשלוח המאורים המסורתיים שהסתמכו על בטטות. אחרי בוא תפוחי האדמה, הגיעו חילות המשלוח של המאורים, שהפליגו בסירות קאנו, כדי לשעבד שבטים פולינזיים אחרים  ושברו את שיאי המרחק שלהם.

בשנת 1788 הוקמה באוסטרליה המושבה הבריטית ניו סאות' ויילס (New South Wales)[2], שמבחינת הגדרתה כללה גם את איי ניו זילנד. להגדרה זו לא הייתה השפעה בפועל כיוון שהממשל בניו סאות' ויילס לא גילה עניין ולא התערב בנעשה בניו זילנד. חרף עצמאותן של המושבותב אמריקה, כבר היתה בריטניה ב-1815 המעצמה הקולוניאלית הגדולה בעולם, עם שטחים או בסיסים ברוב הייבשות. היא הידקה את קשריה עם קנדה, על ידי סילוק הצרפתים ויצרה מאחז קולוניאלי חדש באוסטרליה, אם כי לא בניו זילנד. המתיישבים האירופאים עסקו בציד ליווייתנים ובמסחר של עצים. בתמורה הם הביאו לניו זילנד נשק חם, אלכוהול ומחלות. הם קנו אדמה מאורית ללא פיקוח בפרוטות ולאחד מהם אף הוצע כל האי הדרומי ב 100 לירות סטרלינג.

בתחילת המאה ה-19 החלו להתיישב בניו זילנד מיסיונרים בריטיים מתוך כוונה להפיץ את הנצרות באזור.   המיסיונר הראשון סמואל מרסדן (Samuel Marsden), הביא את הנצרות לניו זילנד בשנת 1814 ומיסיונרים נוספים הגיעו בעקבותיו. מיסיונרים אלו היו הראשונים שהעלו על הכתב את השפה המאורית, בהתבסס על האלף בית האנגלי  ואז, בפעם הראשונה השפה המאורית הפכה לשפה שבכתב.

הם תארו את המתיישבים: ה: "טבע האדם ברמתו הנמוכה ביותר…הם בוחנים כל נושא לפי מידת הרווחיות שלו ללא טיפת מוסר וצדק…נשמתם מזוהמת"

עד לאמצע המאה ה-19 פסקו המלחמות בין השבטים, הקניבליזם נעלם כמעט לגמרי וההשפעה הנוראה של המגיפות מאירופה דעכה אף היא.  אולם המאורים מצאו עצמם כעת פגועים נפשית ותרבותית – מרבית מהתרבות והמסורת המאורית שונו לבלי הכר. האוכלוסייה המאורית המשיכה לקטון.  עד שנת 1830 האוכלוסייה המאורית קטנה בצורה דרמטית.

ניסיון ראשון להתיישבות חקלאית של אנגלים נעשה ב-1826. הניסיון נכל והמתיישבים עברו לאוסטרליה. מתיישבי הקבע הראשונים רכשו אדמות מהמאורים והחלו להשתלט על שטחים נרחבים בארץ החדשה. עד מהרה נוצרו חיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים (שכונו פאקהה – Pakeha), ובעקבות חיכוכים אלו שלחה בשנת 1833 ממשלת בריטניה את ג'יימס באזבי  (James Busby) כנציג מטעמה (British Resident) להשליט סדר בניו זילנד[3]. באזבי לא קיבל תמיכה צבאית או סמכויות משמעותיות ועל כן התקשה מאוד להשליט סדר. הוא התקשה מאד לשמור על החוק והסדר, בהיעדר סיוע, תחמושת וסמכות. קשייו אלו העניקו לו את הכינוי "איש המלחמה ללא רובים". בשנת 1834 איחד באזבי מספר שבטים מאורים בחלקו הצפוני של האי הצפוני, שבחרו בתמיכתו דגל וב־1835 הכריזו על עצמאותה של ניו זילנד, בתמיכת ויליאם הרביעי מלך בריטניה[4].

למעשים אלו לא הייתה השפעה משמעותית על הבעיות בין המאורים לאירופאים, ולמעשה נועדה ההצהרה בעיקר למנוע מההשפעה הצרפתית להתפשט באזור, ולשמר אותו כאזור בעל השפעה בריטית. במשך שלושה חודשים בשנת 1837 התנהלה לחימה בין שני שבטים במושבה, עד שהושג שלום.

המשך הרכישה הפרועה של אדמות מאוריות והצורך הבריטי לסיפוח ניו זילנד לכתר הבריטי. גרמו ל ג'יימס באזבי, שחש מאוים בשל מלחמות בין שבטי המאורים, להזמין לעזרתו את קפטיין ויליאם הובסון (William Hobson) [5], שב-26 במאי 1837 הפליג למפרץ האיים (Bay of Islands). בשובו לאנגליה ב-1838 העביר הובסון', דו"ח על ניו זילנד , שבו הוא הציע, שבריטניה תקבל על עצמה את הריבונות על האיים, במובלעות קטנות, באופן דומה לזה שנעשה על ידי חברת מפרץ הדסון בקנדה. באותה תקופה הכירה ממשלת בריטניה בריבונותו של העם המאורי, כפי שנוסח ב"הצהרת העצמאות של ניו זילנד" באוקטובר 1835, שאותה יזם באזבי. ב-30 ביולי 1839 מונה הובסון להיות סגן המושל (Lieutenant governor) בכפיפות למושל ניו סאות' ויילס, סר ג'ורג' גיפס וב-13 באוגוסט אותה שנה הוא מונה להיות הקונסול הבריטי בניו זילנד.

ב-29 בינואר 1840 הגיע הובסון למפרץ האיים בראש קבוצה של פקידים, כולל מועצה מנהלת שכללה את המזכיר הקולוניאלי, וילוובי שורטלנד, גזבר המושבה ג'ורג' קופר והתובע הכללי, פרנסיס פישר, שקיבלו הנחיות מפורטות משר הפנים, הלורד נורמנבי.  המועצה המחוקקת כללה את האישים הללו וכן שלושה שופטי שלום  – 6 לפברואר 1840 נחתם הסכם וואיטנגי, המסדיר את הבעלות על האדמות ורכישתן בניו זילנד. עם חתימת הסכם ואיטנגי, החלו הנציגים הבריטיים בניו זילנד להסדיר את היחסים והגבולות בין השבטים השונים והעימותים דעכו.

למרות שהסכם ואיטנגי היה קצר ונראה פשוט, הוא היה מסמך שנוי במחלוקת, שמסעיר את הרוחות בניו זילנד עד עצם היום הזה. יחד עם זאת, נחשב הסכם זה למגילת היסוד של ניו זילנד המודרנית ותאריך חתימתו הוא חג לאומי. קשה לחשוב על אמריקאים לבים, שמכריזים על יום חתימת אמנה עם אינדיאנים, כעל הארבעה ביולי שלהם. לפי תנאי ההסכם, הצ'יפים מסרו את ריבונותם בניו זילנד – מושג המכונה במאורית קאוונאטאנגה (Kawanatanga) למלכת אנגליה, בתמורה להגנה ולהבטחה כי המאורים יזכו לשוויון מלא בזכויות, פריבילגיות וחובות אזרחיות ממש כמו תושבי אנגליה.

בעקבות חתימת ההסכם, חברת ניו זילנד" שבהנהלת ויקפילד (Arthur Wakefield)  הביאה באופן יזום, מתיישבים חקלאיים לניו זילנד. המתיישבים הלבנים שבבאו לכאן היו אנגלו סקסים מבטן ומלידה, שנמשכו לניו זילנד בעקבות דבריהם של תועמלנים ויקטוריאנים, אשר שיבחו את האקלים הלח והקריר, אשר דומה כל כך לזה של הבית. הדימוי של ניו זלינד היה: "בריטניה של חצי האי הדרומי, יותר אנגלית מאנגליה, מפלט קולוניאלי צמרייר"

ההסכם כובד רק זמן קצר וב-1845 החלה סדרת קרבות בין המתיישבים האירופים, המכונים "פקאהה"  (Pakeha), לבין השבטים המאורים בנוגע לשליטה על השטח, קרבות שנמשכו לסירוגין עד 1872. מוקד המחלוקת העיקרי בין המאורים למתיישבים האירופים היה באשר למשמעות הריבונות הבריטית בניו זילנד, בנוסח האנגלי של ההסכם נעשה שימוש במילה sovereignty, ואילו בנוסח המאורי נעשה שימוש במילה קוואנטאנגה (kawanatanga), שמשמעותה במאורית ריבונות מוגבלת. ויכוחים אודות משמעותו של ההסכם, וההבדל בין הניסוח האנגלי למאורי נמשכים בניו זילנד עד היום. בעיה יסודית היא כי למונח המאורי "קאוונאטאנגה" אין במאורית את אותה משמעות שיש למילה "ריבונות" (Sovereignty) שיש באנגלית. כלומר, המאורים הבינו אחרת מהבריטים את ההסכם עליו חתמו. הסכם וואיטנגי אשרר למעשה את סיפוח ניו זילנד לכתר הבריטי אך מניעיו היו גם הומניים – שימת קץ להפרות החוק ולגזלת אדמות מאוריות.  בתמורה להעברת הריבונות לידי בריטניה, הובטחה למאורים בעלות ובלעדיות על האדמות, היערות ואזורי הדייג. ההסכם הבטיח למאורים חזקה על אדמותיהם וציין שהם  יוכלו למכור את אדמתם, אם ירצו בכך, אך ורק לכתר האנגלי. לאחר מכן יוכל נציג המלכה למכור את האדמות למתיישבים בסדר ובצורה שוויונית. נראה היה כי ההסכם הבטיח הטבות לשני הצדדים, אולם כאשר הגיעו מתיישבים חדשים ואילו המאורים סירבו למכור את אדמתם, התעוררו חיכוכים. הפאקהה התעלמו יותר ויותר מן ההסכם. הרעיון כי הממשל יתווך בין הלבנים למאורים כדי להבטיח שוויון זכויות לשני הצדדים, התרסק לרסיסים כאשר הממשל למלא את חלקו.  ההסכם, התגלה כחסר שיניים.

המרד הראשון של המאורים כנגד השלטון הבריטי הגיע כאשר הונה הקה (Hōne Heke), הצ'יף שחתם ראשון על הסכם ואיטנגי, ניסר את העמוד שעליו התנופף הדגל הבריטי בקורורארקה. לאחר הניסיון האחרון ב- 1845, הוא שרף את העיר כולה. השלטונות הבריטים הקציבו פרס של 100 ליש"ט על ראשו של הונה הקה, שהגיב בכך שהקציב פרס זהה לראשו של המושל הבריטי. זה היה רק אחד מסדרה ארוכה של עימותים, קרבות, ויכוחים ומריבות בין המאורים לפאקהה.

המאורים של ניו זילנד היו לוחמים נחושים, כמו האראוקנים בדרום צ'ילה והאמרינידים האפאצ'ים בצפון אמריקה. הם יכלו לגייס כוחות גדולים לתקופות קצרות וקצרו כמה ניצחונות מזהירים במלחמה נגד האירופאים, אבל הם הותשו ולבסוף הובסו, כי היה עליהם להפסיק את המלחמה כדי להמשיך ולייצר מזון ואילו החיילים האירופאים המקצועיים, יכלו להמשיך ולהילחם[6].

טוהר הכוונות שלשמן נחתם הסכם ואיטאנגי החל להתדרדר נוכח הכמויות ההולכות וגדלות של מתיישבים אירופאים. מכירת אדמות הובילה לסכסוכים רבים גם בתוך השבטים. צ'יפים מכרו אדמות ששייכות לכל הכפר, או אדמות של שבטים אחרים. הקרקעות נקנו מידי המאורים, אך במהרה נתגלעו סכסוכי קרקעות ופרצה "מלחמת המאורים הראשונה" (1843-1848).  ג'ורג' גריי (Sir George Grey ), מושל ניו זילנד ב-1845-1854, פייס את המאורים בבטלו תקנות קרקע של קודמו. אך בינתיים גבר לחת המתיישבים הבריטיים להקים מוסדו שלטון עצמי. ב-1852 חיבר גריי חוקה מתקדמת ודמוקרטית יותר משהיתה באוסטרליה.  תשומת לב מיוחדת הוקדשה לשמירת אחדותה של ניו זילנד.

במהלך הזמן, המאורים סרבו למכור את אדמותיהם. ב- 1859 באיזור ואיקאטו (Waikato), התאגדו מספר צ'יפים ובחרו מלך מאורי. הם התנגדו למכירת אדמות והתיישבות אירופאית באזור "ממלכת ואיקאטו" , ממש עד למאה העשרים.  המתחים בין המאורים ל"פקהֶה" קיבלו צורה של קרבות ומלחמות של ממש בין השנים 1860-1865 והתנהלו בכל הארץ. הסכסוך הקשה ביותר היה בטאראנקי, שם מחצו חיילים חמושים את המורדים, אולם התקוממות נוספת החלה בחוף המזרחי עם התהוותה של תנועת הואיסם (Hauhauism), המוכרת גם כ- Pai Mārire – תנועה מאורית-דתית שחרטה על דיגלה את סילוק האירופאים.  בהמשך למלחמות המאורים הממשלה החרימה שטחים גדולים של אדמה מאורית וחוקקה חוקים חדשים שהתירו מכירה פרטית של אדמות. כל זה גרם למאורים לאבד את מרבית אדמתם במהלך המאה ה- 19.

האכזבה מתוצאותיו של הסכם ואיטנגי והחשיפה ההולכת וגוברת לרעיונות בריטיים, העלו במספר חוגים מאוריים את הרעיון להמליך מלך מאורי, שירכז בידיו מספיק כוח להתמודד מול הממשל והמתיישבים הבריטיים ולשמור על האינטרסים המאוריים. טמיהאנה טה ראופרהה (Tāmihana Te Rauparaha), בנו של אחד המנהיגים המאוריים במזרח האי הצפוני, יצא לביקור בבריטניה ולפגישה עם המלכה ויקטוריה בשנת 1852. בעקבות הביקור החל טמיהאנה לחפש מנהיג שיהא מקובל על השבטים השונים ויהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. לאחר כשש שנים, ביוני 1858 הוכתר פוטאטאו (Pōtatau), מנהיג מאורי מאזור ואיקטו, למלך המאורי הראשון. סביב רעיון המלך המאורי קמה תנועת המלך (מאורית – Kīngitanga, אנגלית – King Movement) שקראה לאיחוד המאורים תחת מלך אחד, למען האינטרס המשותף של שמירה על קרקעותיהם ורכושם.

לאחר מספר שנים של חיפושים אחר המועמד המתאים ומסע שכנועים ארוך של בני שבטו, הסכים פוטאטאו טה וורוהרו  (Pōtatau Te Wherowhero), מנהיג שבט מאורי ממרכז האי הצפוני, לקחת על עצמו את התפקיד ובאפריל 1857 באספה של מספר שבטים מאוריים על שפת אגם טאופו אושר המינוי. פוטאטאו הומלך ב-1858 במאראי שבנגארואויהא (Ngāruawāhia), סמוך לאוקלנד. רבים מהשבטים המאוריים של האי הצפונ,י ראו בתנועת המלך תנועה רוחנית שעושיה להשיב למאורים את כבודם, במעמד ההמלכה הם הכריזו על נאמנותם לפוטאטאו והפקידו בידיו את השליטה על אדמותיהם, פוטאטאו שאף לשמור על האחדות המאורית ולמנוע מהשבטים השונים את הפיתוי החומרי שבמכירת נכסיהם למתיישבים ולממשל הבריטי.

תנועת המלך, ופוטאטאו בראשה, שאפה לעצור את ההידרדרות במצב הקהילות המאוריות – אך לא הייתה בה כוונה לקרא תיגר כנגד המתיישבים האירופאים ונציגי הממשל הבריטי. המאורים ראו במלוכה המאורית והבריטית שני מוסדות משלימים, ופוטאטאו פעל לקידום שיתוף הפעולה בין העמים. עם זאת המאורים רצו לקיים אוטונומיה חברתית ותרבותית, ופוטאטאו קבע גבול בין ואיקטו בו התפתחה אוטונומיה מאורית לבין נורת'לנד ואזור אוקלנד שהיו מוקדי הממשל הקולוניאלי.

הבריטים המשיכו לקיים קשרי מסחר עם המאורים בהנהגת פוטאטאו, אך לא ראו בעין יפה את האוטונומיה המאורית, ומלחמת טראנאקי הראשונה (Taranaki War) בשנת 1861 שימשה להם כהזדמנות לצאת במתקפה כנגד השבטים המאוריים באזור ואיקטו על מנת לנסות ולהשליט את ריבונותם. המלחמה הסתיימה בסופו של דבר ללא הכרעה ואזורים נרחבים באי הצפוני נותרו תחת חסות תנועת המלך, לצד אזורים אחרים שבהם השליטה הבריטית הלכה והעמיקה. בתום מלחמת הקרקעות, החרימה הממשלה הבריטית שטחים מאורים רחבי ידים, צעד שבעקבות החקיקה החדשה, שאיפשרה מכירה של קרקעות באופן פרטי, הביא לאובדן של קרקעות מאוריות רבות, עד תום המאה ה-19.

בינתיים כבר הונח היסוד לענף הצאן בניו זילנד וההגירה לאיים גברה, ביזמת הכניסה האנגליקנית והכנסייה הסקוטית. ב-1861 הגיע מספר התושבים לרבע מיליון. גידול זה היה כמעט כולו בדרום. גילוי זהב באוטאגוב-1861 ובווסטלנד ב-1865, משך מתיישבים רבים לניו זילנד. ב-1870 הגיע מספר התושבים לרבע מיליון. גידול מהיר שהתרחש כמעט אך ורק בדרום. עקב החשש שתושבי האי הדרומי ירצו להכריז על קולוניה נפרדת, הוחלט ב-1865 להעביר את עיר הבירה לוולינגטון, הנמצאת בדרום האי הצפוני.

באי הצפוני התחוללה בשנים 1860-1870 "מלחמת המאורים השנייה", שלוותה בהתעוררות לאומית-דתית. היתה זו חוליה בסדרה של סכסוכים מזויינים שהתלקחו בניו זילנד בשנים 1845-1872 בין ממשלת ניו זילנד לבין המאורים. עד 1960 הן כוני "מלחמות המאורים" , עד שההיסטורין ג'יימס בליץ' (James Belich) התייחס אליהן כ"מלחמות הניו זילנדיות" (The New Zealand wars ), בספרו The New Zealand wars and the Victorian interpretation of racial conflict

באותה תקופה צמחה בקרב המאורים תנועת Pai Mārire שנודעה יותר כ-  האו-האו (Hau-Hau). שהיו בה יסודות נוצריים ואליליים פרימיטיביים. אנשיה זיהו את עצמם עם היהודים, זיהו את עצמם עם העם הנבחר, קיבלו על עצמם את השבת וקראו למנהיגיהם Teu, היינו, יהודים (Jew). מהם צמחה תנועת ריינגאטו הנוצרית-מאורית. ההאו-האו ניהלו מלחמת גרילה ב-1872-1860. מספר המאורים ירד מאד בעקבות המלחמות ודיכוין האכזרי.  מול ירידה זו,  עלה מספר הלבנים.

במאה ה-19 חלה כאמור ירידה רבה במספר המאורי (כ-50,000 בסוף המאה).  ב- 1900 הגיעה האוכלוסייה המאורית לשפל חדש של 42,000 והמספרים הראו ירידה מתמשכת. אך במהלך המאה ה-20 הצליחו להתאושש ולהסתגל לאורח החיים המערבי. מספרם הגיע בשנות ה-60 של המאה ה-20 ל-200,000. הם מרוכזים באזורים כפריים, אך מספרם בעיר הולך וגדל.

עד אמצע המאה ה-19 ההגירה לניו זילנד הייתה איטית וכללה בעיקר מסיונריים, ציידים וסוחרים שקיוו להתעשר מאוצרות הטבע של הארץ. החל משנת 1840 החלה הממשלה הבריטית לעודד הגירה והתיישבות בניו זילנד כחלק ממדיניות הקולוניאליזם ובעקבות כך החלה הגירה מסיבית של תושבים מאנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד לניו זילנד, בעקבות גלי ההתיישבות הללו החלה הגירה גם מארצות אחרות, ביניהן ארצות הברית, גרמניה והודו.

ההגירה המסיבית אל ניו זילנד, לצד ההבנות והבעיות שעלו מתוך הסכם ואיטנגי, הביאו לחיזוק משמעותי של הקשרים והחיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים. שבטים מאוריים מסוימים נהנו ממסחר פורה עם המתיישבים, הם סיפקו לערים החדשות את רוב המזון וחומרי הגלם ובתמורה קנו ציוד וטכנולוגיה אירופאית כמו ספינות וטחנות קמח. שבטים אלו הצליחו בדרך כלל לשמור על מרבית השטחים והאוטונומיה שלהם בהתאם להסכם ואיטנגי וזכו לרווחה כלכלית ותרבותית. באזורים אחרים, האירופאים הפעילו על השבטים המאורים לחץ כבד להעביר לידיהם קרקעות, הן באמצעים כלכליים והן באמצעים צבאיים. שבטים אלו נדחקו לשטחים מצומצמים במיוחד שלא אפשרו להם להמשיך ולהתקיים מחקלאות וציד וכן הרגישו מרומים ומושפלים.

החל מאמצע המאה ה-19 החלו להתפתח עימותים אלימים בין המתיישבים החדשים לשבטים המאוריים הנפגעים – סדרת העימותים הללו נקראים מלחמות הקרקעות של ניו זילנד (New Zealand land wars). העימות הראשון התרחש בשנת 1843 בצפון האי הדרומי, בין מתיישבים בנלסון,  לבין המאורים מוואיראו (Wairau) כתוצאה מהשתלטות של מתיישבים פורעי חוק על קרקעות מאוריות. בעימות הקצר נהרגו 22 מתיישבים אירופאים ו-5 מאורים, אך הוא סימן את תחילתה של תקופת קרבות ארוכה בין המאורים למתיישבים. אזורי והיקפי העימותים התרחבו בשנים שלאחר מכן אל רוב חלקי האי הצפוני והגיעו לשיא במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 באזורי טראנאקי וואיקטו. בסך הכל נהרגו בעימותים יותר מ-2000 מאורים וכ-700 מתיישבים אירופאים. עם זאת לא כל המאורים היו מאוחדים במלחמתם נגד המתיישבים החדשים, שבטים מאוריים מסוימים הצטרפו למתיישבים, מתוך יריבויות עתיקות בין השבטים ומתוך תקווה שההצטרפות לאירופאים תשפר את מעמדם וזכויותיהם. העמידה לצד האירופאים אכן השתלמה ובשנת 1867 הוקצו למאורים ארבעה מושבים בפרלמנט הניו זילנדי.

מלחמות הקרקעות (New Zealand land wars), הדחיקה לשטחים מוגבלים, מגיפות ותחלואים אחרים שהגיעו עם המתיישבים החדשים גרמו לתמותה גבוהה ולירידה דרמטית בהיקף האוכלוסייה המאורית בניו זילנד, על פי הערכות שונות קטנה האוכלוסייה המאורית ב-30 עד 50 אחוזים בין סוף המאה ה-18 לסוף המאה ה-19. ההכרה בכך שידם של המתיישבים החדשים על העליונה בעימותים צבאיים הביאה את רוב השבטים המאורים לקבל את המתיישבים החדשים ולשתף איתם פעולה או לאמץ גישה של התנגדות פאסיבית וכך לקראת סוף המאה ה-19 מלחמות הקרקעות דעכו. עקב ההתיישבות המאורית הדלילה באי הדרומי, מלחמות הקרקעות כמעט ופסחו עליו, פרט למספר מצומצם של עימותים באזור נלסון שבצפון האי הדרומי התנהלו כל העימותים בתחומי האי הצפוני.

בשנת 1860 היו בניו זילנד 100,000 מתיישבים מערביים (פאקהה) ומספר דומה של מאורים, ובשנת 1911 הגיע מספרם של המתיישבים החדשים למליון. בסוף המאה ה-19 החל גל הגירה מסין לניו זילנד, המתיישבים הבריטיים, שחששו לפגיעה בהגמוניה שלהם במושבה החדשה, יצרו חוקים כלכליים נוקשים שנועדו להקשות על ההגירה מהמזרח וגל ההגירה נעצר.

המאורים קיבלו זכות בחירה ב-1867, אך המשיכו לאבד את אחיזתם בתרבות ובאדמת אבותיהם. למרות התפיסה הרומנטית של המאורים, שניזונה, בין הייתר, מרעיונות "הפרא האציל" שרווחו באירופה במאה ה-19, נותרו רוב הלבנים מנותקים מן החברה המאורית. אמנם, נישואים בין הגזעים היו שכיחים יחסית, אבל מרבית המאורים נסוגו את האזורים הכפריים המבודדים יותר. בראשית המאה ה-20, כאשר היחסים בין הגזעים הגיעו לשפל, החלו המאורים להתארגן ולפתח מנהיגות, שתוכל לנהל מו"מ עם האירופאים. הוקצו למאורים מושבים מיוחדים בפרלמנט, דבר שאפשר להם להתערות בשיח הפוליטי.  באי הדרומי הגישו בני שבט נגאי טאהו עצומה לפרלמנט בעניין גזלת האדמות. נושא האדמות השפיע מאד על הדפוסים הפוליטיים של המאורים והם נטו לבחור בחברי פרלמנט שיקדמו את עניינם. כך למשל "מפלגת המאורים הצעירים", ששמה ניתן לה בהשראת תנועות אירופאיות בעלות שם דומה, שהורכבה ממאורים שהתחנכו במוסדות של פאקהא, לחצה לשימור שירותי החינוך והרווחה של המאורים. אחד המנהיגים הבולטים של המאורים היה Apirana Ngata, שמונה ב-1928 כ"שר לענייני ילידים". הוא ייסד תכניות לפיתוח קרקעות מאוריות ושם דגש על התרבות המאורית. הוא וחבריו ב"מפלגת המאורים הצעירים" תמכו באופן עקבי במפלגת הלייבור וכאשר זו עלתה לשלטון ב-1935, הבטיח למאורים שוויון זכויות בתעסוקה, והגדיל את המימון לקידום הקהילות המאוריות בעיקר בתחומי חינוך, בריאות ודיור.

יחד עם זאת, עד מלחמת העולם ה-II, נותרו היחסים בין המאורים לפאקהא מצומצמים מאד, למרות הצטיינות המאורים במשחקי הראגבי ולמרות נכונותם להתגייס ליחידות הניו זילנדיות. הצמיחה הכלכלית שלאחר המלחמה, הביאה לשינוי גדול בקהילה המאורית. המאורים החלו לנהור לערים ורבים מהם התערו בחברה האירופאית, בעוד הממשלה מיישמת את מדיניות כור ההיתוך שהאמינו בה רבים. הבעיה היא שכפי שמוכר לנו בארץ, הבטיחה מדיניות כור ההיתוך ייתרון לתרבות האירופאית והמאורים שהשתלבו בחברה הניו זילנדית הלכו ואיבדו את הקשר עם שפתם, עמם ותרבותם.  בשלהי שנות ה-60 החלו להישמע קולות חדשים שדרשו את תחיית המאוריטנגה (Maoritanga) = התרבות המאורית.  כמו כן עלה מחדש הפצע הכאוב של הסכם וואיטנגי, שמעולם לא ירד מהסדר יום הציבורי המאורי.  יותר ויותר מאורים, דווקא כאילו שעברו את כור ההיתוך של החברה המאוחדת, החלו לדרוש Tino Rangatiratanga, היינו הגדרה עצמית.  מגמות קיצוניות הוציאו את המאורים לרחובות והביאו אותם להשתלט על קרקעות בכוח. במקביל, עלו קבוצות מאוריות קיצוניות, שהידועה שבהן היא קבוצת האופנוענים Mongrel Mob.  למותר לציין שמגמות אלו עוררו דאגה רבה בקרב ה"פאקהא".

במחצית השניה של המאה ה-20 , נכחדו האומנויות והשפה המאורית, כמעט לחלוטין. מדיניות הממשלה עודדה את הגירתם של המאורים לערים, ואילו השפעותיהם של אמצעי התקשורת כרסמו במה שנותר מזהותם המקורית. היחס הכללי, גם של המאורים עצמם, היה שכול מה שקשור לתרבותה מאורית הוא רע ומה ששייך לפאקהא הוא טוב. היחס הזה החל להשתנותב שנות ה-70 של המאה ה-20 השינוח צמח מתוך תנועת האמרינידים (האינדיאנים) האמריקאית. המאורים שמו לב שאלו אנשים שיש להם ארץ ענקית, שאיבדו הרבה יותר מהם ושהם נוקטים עמדה. התנועה לזכויות האזרח השפיעה אף היא על המאורים, שמהווים כ-15% מאוכלוסייתה של ניו זילנד. פחות או יותר כשיעור השחורים באוכלוסיה האמריקאית. מאורים ותומכיהם מבין הפאקהא התחילו לקיים עצרות ומצעדים. פעולתם המפורסמת ביותר היתה מניעה של משחקים של קבוצה דרום אפריקאית, על ידי פלישה למגרשי הספורט והתעמתות עם המשטרה.

ההתמקדות בנושאים מאוריים, עודדה את הממשלה, להעניק לשפה המאורית חשיבות רבה יותר בבתי הספר ובתקשורת, לחוקק את "חוק היחסים הבין גזעיים" האוסר אפליה על רקע אתני ולכונן מחדש את בית הדין וואיטנגי (Waitangi Tribunal). חלק מן התביעות הסתיימו בהחזרת הקרקע לידיים מאוריות.  ב-1994 הציעה הממשלה סכום פיצוי חד פעמי בסכום של כמיליארד דולר לכיסוי התביעות המאוריות. בינתיים עוברת התרבות המאורית רנסאנס של ממש. כך קמו טה קוהאנגה ראו (Te Kohanga Reo)  = בתי ספר מיוחדים ללימוד ולשימור התרבות המאורית.  יותר ויותר מאורים לומדים את שפתם ואף שבים אל המאראה (Marae), הכפר המקורי ממנו יצא כל שבט.  מרוצי קאנו ריקודי עם ואומנויות מסורתיות זוכים כיוםלשגשוג מחודש; אפילו קעקועי פנים, שהוצאו מחוץ לחוק בשנת 1906, מפני שנתפשו כסממן של התמרדות, נעשו שוב פופולריים. גם פאקהא גדלים והולכים מגלים מודעות גדלה והולכת לתרבות המאורית. הממשלה רואה בחיוב את התחייה המאורית ורכישת יידע על תרבותה גם בקרב האירופאים. יחד עם זאת קיימות עדיין קבוצות מאוריות, המטפחות שאיפות של התבדלות והקיצוניות שבהן אף קוראות לכינון שלטון מאורי עם ממשלה ומערכת משפטית נפרדת לחברה המאורית.

כיום כמעט ואין "בעיה" מאורית בניו זילנד. נשואי התערובת שכיחים והדת משותפת.  באזורים הכפריים בהם מרוכזת אוכלוסייה מאורית קיימים בתי ספר מיוחדים לתלמידים מאורים.  ניו זילנד איננה אוטופיה של הרמוניה בין גזעית כפי שנוטים לתאר אותה לעתים, אך היחסים בין הקהילות הוא טוב וכמעט כולם מאמינים לניסיונות הכנים של הקהילה האירופאית לענות לדרישות המאורים. הנטייה המסורתית שמקורה בגישת "הפרא האציל", נוטה לראות במאורים ילידים טובי מזג, אם כי בשנים האחרונות יש ביטויים מדאיגים של אלימות בקרב המאורים, שבאה לידי ביטוי בספרות ובסרטים כמו "פעם היו גיבורים".

הערות

[1] מסעו של טסמן היה המסע הראשון של אירופאי שהגיע לאיי ארץ ואן דימן, הידועה היום בשם "טסמניה" וכן לניו זילנד והראשון לזהות את איי פיג'י, בשנת 1643. טסמן, מיפה חלקים משמעותיים מיבשת אוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט שאליהם הגיע.

[2] יו סאות' ויילס (היא אחת ממדינות אוסטרליה, והיא הוותיקה ורבת-התושבים מבין המדינות.  המושבה נוסדה בשנת 1788 וכללה את רוב שטחי יבשת אוסטרליה. במהלך המאה ה-19 הופרדו ממנה שטחים על מנת ליצור את המושבות הבריטיות: טסמניה (בשנת 1825), אוסטרליה הדרומית (1834), ויקטוריה (בשנת 1851), וקווינסלנד (בשנת 1859

[3] 'יימס באזבי (1801 – 1871) היה הנציג הבריטי הראשון בניו זילנד, מהמעורבים בניסוחו ובחתימתו של הסכם ואיטנגי ונחשב בעיני רבים לאבי תעשיית היין באוסטרליה. ג'יימס באזבי, יליד סקוטלנד, היגר ב-1824 עם משפחתו למושבה הבריטית ניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, ובמרץ 1832 התמנה לנציג הראשון מטעם בריטניה בניו זילנד. במסגרת תפקידו עסק באזבי בהגנת האינטרסים הבריטיים בניו זילנד וביישוב סכסוכים בין המאורים למתיישבים האירופאים..

[4] יליאם הרביעי (באנגלית: William IV, נולד בשם ויליאם הנרי; 21 באוגוסט 1765 – 20 ביוני 1837) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-26 ביוני 1830 ועד יום מותו. ויליאם היה המלך האחרון והמונרך הלפני אחרון של בית הנובר.

בצעירותו הוא שרת בצי המלכותי וכונה במהלך תקופת מלכותו ולאחריה "המלך המלח" (Sailor King) הוא שרת בצפון אמריקה ובקריביים, אך השתתף במעט קרבות. מאחר ששני אחיו הגדולים מתו בלי להשאיר אחריהם יורשים חוקיים, הוא עלה לכס המלכות בגיל 64. בתקופת מלכותו בוצעו כמה רפורמות: תוקן "חוק העניים" (Poor law), הוגבלה העסקת ילדים, נאסרה העבדות כמעט בכל רחבי האימפריה הבריטית ושיטת הבחירות בבריטניה שונתה מתוקף חוק הרפורמה של 1832. אף על פי שויליאם לא היה מעורב בפוליטיקה כפי שהיו מעורבים אחיו או אביו, הוא היה המונרך האחרון שמינה ראש ממשלה בניגוד לרצון הפרלמנט. באמצעות אחיו הנסיך אדולפוס שמשל כמשנה למלך בממלכת הנובר, הוא העניק לממלכה חוקה ליברלית קצרת ימים.

לאחר מותו של ויליאם הוא לא הניח אחריו יורשים חוקיים, אך מבין עשרת הצאצאים הלא חוקיים שלו שרדו שמונה, שנולדו לו מפילגשו דורתיאה ג'ורדן (Dorothea Jordan) שעמה חי 20 שנה. את כס מלכותו של ויליאם הרביעי בבריטניה ירשה אחייניתו ויקטוריה וכמלך הנובר ירש אותו אחיו, ארנסט אוגוסט הראשון.

[5] ליאם הובסון נולד במחוז ווטרפורד שבדרום אירלנד, כבנו של סמואל הובסון, שהיה עורך דין. על פי חלק מהמקורות שנת לידתו הייתה 1793. הובסון הצטרף לצי המלכותי הבריטי ב-25 באוגוסט 1803 כמתנדב מדרגה שנייה. הוא שירת במלחמות הנפולאוניות ובהמשך היה מעורב בדיכוי פעילותם של שודדי הים הקאריביים. ב-1806 הוא היה לפרח קצונה בצי ושבע שנים לאחר מכן הוא קיבל דרגת לוטננט ראשון. בדצמבר 1834 הוא קיבל את הפיקוד על אה"מ רטלסנייק (HMS Rattlesnake) ונשלח על ידי הלורד אוקלנד, שהיה אז הלורד הראשון של האדמירליות, להודו המזרחית.

ב-1836 נשלח הובסון לאוסטרליה וב-5 באוגוסט אותה שנה הוא הגיע להובארט ו-18 ימים לאחר מכן לסידני. ב-18 בספטמבר יצאה הרטלסנייק למחוז פורט פיליפ (לימים מלבורן), כשעל סיפונה ויליאם לונסדייל ופקידים בכירים אחרים כדי להביאם למושבה החדשה. במהלך שלושת החודשים הבאים סקרו הובסון וקציניו ביסודיות את פורט פיליפ, החלק הצפוני של המפרץ שנקרא בהוראתו של מושל ניו סאות' ויילס, סר ריצ'רד בורק, בשם מפרץ הובסון, על שמו. ספינתו של הובסון הייתה מעורבת בייסודה של ויליאמסטאון.

[6] העולם עד אתמול, עמ' 146