משיחי שקר בעם ישראל – חלק ב'

 

 

כתב: גילי חסקין

 

 

קובץ זה הוא חלק ממאמר בנושא משיחי שקר שחולק טכנית בלבד, לשלושה חלקים. מאמר זה רלוונטי מאד לטיול למרוקו, סביב דמותו של משה דרעי; גם בטיול לאזרבייג'אן, סביב דמותו של דוד אלרואי; טיול בסיציליה, סביב דמותו של אברהם אבולעפיה; טיול לצפת, טיול לספרד וטיול לפורטוגל.

 

ראו קודם: משיחי שקר – חלק א'

 

ב-1127 פעל בפס שבמרוקו המשיח המפורסם משה דרעי, שעל פי עדות הרמב"ם היה תלמיד חכם. סביר להניח שיש קשר בין ביקורו של אבן תוּמרָת, מייסד תנועת המווחדון, בעיר פאס וויכוחיו הפומביים עם חשובי הממסד המוסלמי, לבין הקמת התנועה. מתקן הדת המוסלמית התווכח אז בפאס עם חכמי האסלאם על עקרונות הדת ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ כלי הנגינה שבשוק, ובאנדרלמוסיה זו מצאו נבואותיו של דרעי, על ביאת המשיח בליל הפסח, אוזן קשבת[1]. הרב טולדנו, בספרו "נר המערב"[2], מספר על טבח מוסלמי ביהודי דרע; אירוע שאין לו אישוש במקורות אחרים, אשר זעזע את היהודים במרוקו. מכול מקום, אין מחלוקת לגבי קיומו של האיש ועל כך ניבא דברים מוזרים שהתאמתו: "ומשהאמינו רוב העם כי דבריו אמת, אמר להם כי יבוא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וציווה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים… ועשו כן. כשבא הפסח ולא קרה דבר, אבדו האנשים הללו". קשה שלא להתייחס בכובד ראש לדמותו משום שהרמב"ם שבירך את דרעי לאחר מותו, הצביע על אמיתות נבואותיו ושמחתו על כך שהצליח להימלט לארץ ישראל[3].

באותה תקופה פעל דוד אלרואי, ששמו האמיתי היה מנחם בן שלמה. הוא אימץ לעצמו את השם "דויד" שראה את עצמו כמלך ישראל.

 

 

"אל רואי" ו"אל רוחי" הם כנראה שיבושי כתיב של "אל דוג'י" (הדוגי), שם משפחתו בערבית. התנועה התחילה קודם 1121, "בהרים אשר בארץ כזריא", בתוך "היהודים ההרריים", ששכנו בצפון מזרח הקווקז. בחבל שהיה נתון לשלטון כוזרי. הגורם לתנועה זו היה המשבר הקשה שעבר אז על כוזריה, כשהנוודים הקיפצ'קים הסתערו עליה ב-1117. הייסורים שסבלו היהודים בעת הפלישה הקיפצ'אקית נראו בעיניהם כ"חבלו של משיח". מאידך, מסעי הצלב, תנודות העמים בסביבה וניצחונותיו של דויד השני מלך גאורגיה[4], עוררו בקרב יהודים רבים את הרעיון, שיש לפעול להגשמת השאיפות המשיחיות[5]. מנהיגה העיקרי של התנועה היה בתחילה שלמה, אביו של מנחם, שהכריז כי הוא אליהו הנביא ולצדו פעל אפרים בן עזריה "הירושלמי" (כונה כך כי עלה לרגל לירושלים), שהיה מנהל-תעמולה. מנחם הצעיר הוכרז למשיח בשל קסמו האישי: הוא היה יפה תואר, ידע ערבית, הכיר את מנהגי המוסלמים ונחשב לבקי בתורת הסוד. המנהיגים כתבו אגרות לקהילות היהודיות ובשרו כי "באה עת אשר יקבץ האלוהים את עמו ישראל". מנהיגיהם ראו בכך הרפתקה מסוכנת ואכן התנועה דוכאה עד מהירה. מנחם עזב את כוזריה והקים מרכז חדש לתנועתו בהרי הכורדים, בדרך המובילה מן הקווקז אל נסיכות הצלבנים שביקש לכבוש. זנגי נסיך מוצול, הקים ביצורים בעמאדיה, דבר שהעלה את ערכה כבסיס מוסלמי כנגד הנסיכות הצלבנית של אדסה. אלרואי הזמין את יהודי הסביבה ואת יהודי אזרבייג'אן, פרס וחבל מוצול, כדי שיראו כיצד ישתלט לבדו על העיר. טרם שהספיק להשתלט על עמרדיה נהרג אלרואי, אולי נרצח בפקודת השלטונות, כנראה ב-1135 (בנימין מטודילה טוען שב-1160). חלק ממאמיניו המשיכו להאמין בו גם לאחר שמת. הפיכת הסמל "חותם שלמה", שהיה בתחילה סמל מאגי, לסמל לאומי עברי "מגן דוד" קשורה כנראה בתפקידו של סמל זה בתנועה שעורר דויד אלרואי.

בתימן קם בשנת 1127 משיח שקר שעורר את יהודי תימן לכתוב איגרת לרמב"ם[6]. "התשובתה" – הדנה בנושא משיחי שקר ביהדות בכלל – היא אגרת תימן. מתגובתו העוינת של הרמב"ם ברור ששאף למהפכה חברתית. הוא קרא לפזר את כול הכסף עניים והרמב"ם לעג לו שכך העשירים ייהפכו לעניים והעניים לעשירים… מאוחר יותר, באגרת שכתב לחכמי מרסיי, כבר ידע הרמב"ם, שאיש זה "אמר שהוא שליח מיישר דרך לפני המלך המשיח ואמר להם שהמשיח בארץ תימן. ונתקבצו אנשים הרבה, יהודים וערביים והיה מסבב בהרים…". הוא נתפש וכשנדרש על ידי שובהו הערבי להוכיח את בשורתו, ענהו: "תחתוך את ראשי ואחיה מיד". כך נהרג. עוד נודע לרמב"ם שאנשים רבים האמינו שיקום לתחייה וינהיג אותם.

בשנות ה-40 של המאה ה-13 התעורר גל חדש של משיחיות עם השמועות על התקדמות המונגולים. המשורר משולם דה פיאדה היטיב לבטא את התקווה המשיחית הזאת בשירו "תתחדש בימינו מלוכה. לעם עובד ולקהילות פזורות..וייבנה ויכונן דבירי"[7].

עולם הקבלה, שצמח בו זמנית עם עולם הפילוסופיה היהודית, התמודד בשונה מהרמב"ם בכול הנושא של גלות ומשיח. המקובלים החלו לגנוז בידם כוח כל יכול של יודעי סוד ההיסטוריה הקוסמית והתגלות האל בה. כוח סמלי זה הפך להיות חשוב ככול שרבו הקשיים והרדיפות. הכוח המיסטי שצברו יהודים מעונים בספרי הקבלה שלהם, הפך להיות שימושי בתנועות משיחיות. בחוכמת הנסתר, בגישתה המרחיבה, הרואה אפוקליפסה לפני הגאולה ושינוי סדרי עולם אחריה, היה טמון כוח משיחי רב[8].

בסוף המאה פעל המקובל אברהם אבולעפיה והפיץ את רעיונותיו בספריו האפוקליפטיים, בהם ניבא את בוא המשיח ב-1295. אבולעפיה, יליד סרגוסה שבקסטיליה, נדד ביוון ואיטליה. ב-1260 החל במסע לארץ ישראל כדי לחפש את נהר הסמבטיון. ייתכן שהמניע לכך היה פלישת המונגולים לארץ ישראל באותה עת, פלישה שגרמה לאבולעפיה לשער שהם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. אבולעפיה הצליח להגיע עד עכו, אך בשל קרב עין ג'אלות, שהתחולל בין הממלוכים והטטרים, באזור עין חרוד, נאלץ לקטוע את מסעו ולחזור לאירופה. אבולעפיה שב לספרד, שם באה לו, לפי דבריו, רוח הנבואה, והתחיל להטיף לתורתו תוך כדי נדודים בספרד ואחר כך באיטליה. תורתו השתמשה בסמלים משיחיים בהוראה שונה מזו המקובלת. לעומת "הקבלה הרבנית" של בני דורו, יצר אברהם אבולעפיה "קבלה נבואית", ששאפה להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה, על ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות ("חכמת הצירוף"). נחשב לנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית.

 

אבולעפיה ישב לא מעט שנים במסינה שבסיציליה. בשנת 1271 זכה לדבריו לגילוי נבואי נוסף (ראו הרחבה להלן). משנה זו ועד למותו חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים חיבורים מסוגים שונים. החשובים והפורים שבהם הם ספרי ההדרכה להשגת נבואה דרך השימוש באותיות הקודש. עם ספריו אלה נמנים: "ספר חיי העולם הבא", "ספר אור השכל", "ספר אמרי שפר", "ספר החשק" ו"אוצר עדן הגנוז". מלבדם כתב אבולעפיה פירוש לתורה בשם "ספר המפתחות", כמה פירושים לספר יצירה ולמורה נבוכים, אגרות, שירים וספרי נבואה המתארים את חזיונותיו המיסטיים כמו "ספר האות". מתוך חמישים חיבורים שחיבר שרדו כשלושים, ורק חלק קטן מכלל אלו הובאו לדפוס. בכתביו עשה אבולעפיה שימוש נרחב בגימטריות ,נוטריקונים, ראשי תיבות ועוד.

בשנת 1280 הלך אבולעפיה לרומא, כדי להשפיע על האפיפיור שיתגייר. זה פקד לשרוף אותו ורק מותו הפתאומי (של האפיפיור) ביטל את רוע הגזירה. אירוע זה נתפס על ידי רבים ועל ידי אבולעפיה עצמו כאות למסירות הנפש שלו בעבור מצוות האל וכעדות על ה' שהציל אותו מיד אויבו. תפישתו המשיחית של אבולעפיה הובילה למחלוקת ביהדות אירופה של המאה ה-13, בין תומכיו למתנגדיו; עד כדי כך שהרשב"א (ר' שמואל בן אדרת) יצא נגדו. אבולעפיה נחשב במשך שנים למנודה בשל תפיסתו כמשיח שקר, אך בשנים האחרונות צברו כתביו פופולאריות מחודשת ומכל מקום, אבולעפיה מעולם לא הוצא מכלל ישראל.

גזרות קנ"א (1391) בספרד הביאו אף הן לפעילות משיחית רבה ובאזור בורגוס הודיע נביא על ביאת המשיח הקרבה. בוויכוח טורטוסה [9], שהתנהל בקטלוניה בין יהודים לנורים בשנים 1413-1415, טען הנוצרי ש"בימינו דרש רבי חסדאי קרשקש לפני קהילות בתי הכנסת, שהמשיח נולד בסיסנרוס שבמלכות קסטיליה" [10]. נפילת ביזנטיון ב-1453 עוררה תקוות, גם במזרח וגם באשכנז. גברים ונשים מבין האנוסים ניבאו על בוא המשיח. מכתבים מקושטא סיפרו ליהודי ספרד על הולדתו, מקום שבתו ומעשיו.

בזמן שיאה של היהדות בספרד, במה שכונה לימים "תור הזהב", שככה מעט המשיחיות, אם כי המוטיב המשיחי בולט בשירתו של אבן גבירול ובהגותו של יהודה הלוי. כבר טרם חורבנה של יהדות ספרד, כאשר מצב היהודים בה הלך ונתערער, העיסוק בזוהר ובספרי הקבלה התרחב. כבר במאה ה-13 החלו המקובלים לראות את הגלות בציורים של משבר אלוהי קוסמי ואת הפגימות במצב ישראל כמשקפות את הפגום במצב העולם. גאולת ישראל היא גאולת העולם. מאבק אדום וישראל הוא מאבק הטומאה והטהרה. כל אדם מישראל ההולך בדרך הישר עוזר לשחרר את האור הקדום, הגדול, שנשבה ב"קליפות" "הכלים שנשתברו", שעה שלא יכלו לעמוד בראשית ימי עולם באור האלוהי שהושפע לתוכם תחילה. כוח הטומאה בא לה מן האור השבוי בשבריה.

שני דורות לאחר הגירוש צמחה קבלת האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת במאה ה-16, שכבשה לה תוך זמן קצר את מעמד התיאולוגיה השובה ביותר והיתה קבלה משיחית[11]. היא העניקה משמעות קוסמית לשאלות הגלות והגאולה. במרכז משנת האר"י נמצאת שאלת הגלות. לטעמו, סוד גלותם של ישראל בגוליים הוא סוד קוסמי וטעמו עמוק. כבר הבריאה נעוצה בגלות – כאשר האל הגלה את עצמו לתוך עצמו – צמצם את מקומו – כדי לתת מקום לנבראים. בחלל שנוצר – ה"רְשימוּ" נוצקו כלים חומריים, כדי לקבל את השפע האור האלוהי . אלא שבמהלך הבריאה נשברו הכלים, בשל חוסר יכולתם להכיל את השפע. בגלל שבירת הכלים יצא העולם מסדרו – העולמות הנבראים ירדו ממעלתם ורק נצנוצי אור האל נמצאים בכלים השבורים. בעוד התפיסה הקבלית שקדמה לאר"י האמינה שמעשה הבריאה היה אקט של שלמות אלוהית והגאולה הארצית היא זו שתחזיר את המציאות לאותה שלמות אלוהית, הרי שהאר"י האמין, שמעשה הבריאה תחילתו דווקא במעין קלקול בתוכנית האלוהית שהוא מכנה "שבירת הכלים". זוהי הגלות הקוסמית. כל מהות ההיסטוריה מאז השבירה היא בניסיון התיקון. האל החל בכך עם קרן אור ששלח ממעמקיו –מה"טהירו" – ותיקן כבר את רוב העולמות. המלאכה האחרונה הופקדה בידיו של אדם הראשון, אלא שחטא עץ הדעת החזיר את העולם למצבו השבור, מצב הגלות. נוח הצדיק יכול היה לתקן, אך השתכר באוהלו. לאחר מכן עברה המשימה לישראל, שרק הם ממשיכיו האמיתיים של אדם הראשון ורק להם יש את הניצוץ האלוהי. עם קבלת המצוות יכול היה העולם להיתקן, אבל חטא העגל פגם הכול והחזיר את העולם לקלקולו. מאז צריך עם ישראל לתקן את אשר קלקל, אבל מעת לעת הוא מחמיץ עתות רצון ונוחתים עליו אסונות, עד לגלות. בגלות, לא רק ישראל גולים, גם שכינת האל גולה אתם וכול העולם אינו במקומו.

מן השבירה והקלקול ועתות החסד המוחמצות נוצרה ממלכת הסטרא אחרא, ממלכת השטן, המכונה גם "ממלכת הקליפות". תפקיד ממלכת השטן, לילית ושמאל, להמשיל את הרוע על העולם והאדם. נציגיהם בעולם הם בעלי חיים טמאים כגון חמור , כלב ונחש, פיתויים גויים, שדים רוחות. עם ישראל נשלח אל הגויים, בהם מושלות הקליפות – צבאו של השטן. מטרת השליחות היא להוציא את האור הגנוז בקליפות, את שברי האור האלוהי, את נשמת ישראל שנשארה בעמים. אז, בתום השליחות הקדושה ותיקון העולמות, הקליפות, כלומר, הגולים וממשלותיהם, יישארו ללא כוח וייעלמו עם ממלכת השטן ורוחותיו. הגלות איננה רק עונש לישראל אלא גם שליחות לתיקון גלותו של העולם מהאל ותפקידה להרוס את הרע. לטעמו של האר"י, התיקון הסופי כבר קרוב מאד. עוד כמה מעשי תיקון יקרבו את בואו של המשיח. מעשי התיקון הם המעשים היומיומיים של המצוות שיש בהם כוונה קבלית נכונה. כמו שבקריאת "שמע" בלילה, בכוונה, יכול יהודי לחסל מאות שדים.  האר"י הקדוש קבע שהדרך לשינוי העולם מן הקצה אל הקצה, היא במעשים בעולמם של יחידים יודעי סוד הסבל בגלות הוא שליחות – חיים הכרחיים בין הטמאים. המשיח לא יתקן את העולם, הוא יבוא לעולם מתוקן. חיי היהודים בתוך ממלכת הקליפות, מכינים בסבלם ובצדיקותם את תיקון העולם. בקבלת האר"י חסרה היתה תמונה ברורה של דמות המשיח (יש הטוענים שהאר"י וחסידיו ראו אותו עצמו כמשיח ושמרו ראייה זו כסוד לאנשי שלומם, עד להתגלות). שני דורות לאחר האר"י, כשתורתו כבשה את הלבבות בכול תפוצות ישראל – במיוחד לאחר פרעות ת"ח ות"ט, קיבלה תורתו דמות של משיח – שבתי צבי שמו….

 

האר"י השפיע בצורה כה ניכרת על עולם הקבלה עד שמחלקים את תורת הקבלה לשנים – לפני האר"י ואחרי תקופתו (ובכלל זה תורת החסידות). ההבדל העיקרי שבין התפיסות הקבליות שקדמו לאר"י לאלה שבאו לאחריו נובע מתפיסת המציאות של העולם ומשמעותה של הבריאה. מסוף המאה ה-15 החלו להגיע אגרות מירושלים לחו"ל, שטיפחו את התקוות המשיחיות סביב "עשרת השבטים". כך למשל, עובדיה מברטינורה, שהגיע לירושלים ב-1488, כתב לאחיו באיטליה פרטים מופלאים עליהם ועל חייהם מעבר לנהר סמבטיון. על רקע זה אפשר לראות את פעילותו של דוד הראובני (ראה להלן), שהיהודים ראו בו נסיך מאותם שבטים[12].

 

אשר לֶמלין (Asher Lämmlein) היה יהודי-גרמני אשר הופיע בשנת 1502 באיסטריה, ליד ונציה וטען (ככל הנראה בהשפעת כתביו של דון יצחק אברבנאל)[13], שהוא מבשר הגאולה. הופיע כמשיח שקר בשנת 1502 באשכנז (גרמניה של ימינו) ובוונציה. למלין היה ככל הנראה מקובל. הוא קרא לחזרה בתשובה והודיע על ביאתו הקרבה של המשיח, במהלך ששת החודשים הקרובים, אם היהודים יפגינו תשובה מלאה. תלמידיו – שהפיצו את שמעו – עוררו בגלילות היהודים תנועת סגפנות ותשובה, שכמותה לא נודעה. קבוצות גדולות של תומכים החלו להפיץ חזונו בקהילות היהודיות בגרמניה ובאיטליה. נטען, כי רבה של יהדות וסטפליה זֶליג גאנז כל כך האמין בביאת המשיח, שהוא פקד לשבור את התנור המיוחד לאפיית מצות, שכן האמין שחג הפסח הבא יחגוג בארץ ישראל. אך לאחר מותו התנצרו תומכיו. והתנועה המשיחית באה אל קיצה. שנים רבות לאחר מכן נזכרה שנה זו כ"שנת התשובה" וגם נוצרים הזכירו אותה בוויכוחיהם עם היהודים. למלין נחשב למשיח שקר ביהדות. ר' גדליה אבן יחיא טען בספרו "שלשלת הקבלה" כי כתוצאה ממשבר תנועתו של למלין פרץ זרם המרת דת גדול. כנראה שאין בכך ממש, כי גם אויביו הגדולים של למלין, בני זמנו, ר' אברהם פריצול והרב יוסף הכוהן, לא הזכירו עובדה זו. יחד עם זאת, קיימת טענה, כי האכזבה מכישלון נבואת למלין הביאה מספר אינטלקטואלים יהודים בולטים להתנצר, בינם ויקטור פון קרבן ויוהנס פפרקורן[14].

דוד הראובני נולד בשנות ה-80 של המאה ה-15. הוא היה נוסע יהודי, אשר מאמצו העיקרי הושקע במגעים עם האליטה הנוצרית, בהם שטח את תוכניותיו הצבאיות למען גאולת ישראל[15]. הראובני ביקש להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל. ככל הידוע, הוא הראשון שהגה את הרעיון המדיני. שמו וזהותו אינם ידועים. שאלת מוצאו של דוד הראובני העסיקה רבות את החוקרים. היו שסברו שמדובר ביהודי אשכנזי; סברה אחרת טענה שהוא יהודי ספרדי שישב בצפון אפריקה. כיום מאמינים שהיה ממוצא אתיופי[16] או תימני. סברה כי הינו יהודי מחצי האי ערב נתמכת, בין השאר על ידי תיאור דמותו ולשון דיבורו. ר' דניאל מפיסא (פיזה), בן תקופתו, שהיה במגע קרוב עימו, כתב עליו שהוא "שחור המראה, שפל קומה, דל הבשר, שפתו הגרית [ערבית] ומעט יהודית [עברית] [17]"

תוכניותיו (הפן המדיני-צבאי והפן האסכטולוגי), כמו גם מוצאו ואישיותו הססגונית והמסתורית, אינם מפוענחים עד תום. המקור העיקרי ממנו ניתן ללמוד על פעילותו היה יומן מסעות, כתוב עברית, שחיבר בעצמו. שם כתב: "אני דויד בן המלך שלמה זצ"ל, ואחי המלך הגדול ממני והוא יושב על כיסא מלכותו במדבר חבור והוא מולך על שלושים רבוא, על בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה"[18]. למרות שדיבר בשמם של בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה, הוא ייחס את משפחתו לזרע בית דוד, ויש לשער כי בכך ביקש להופיע כאחד מצאצאי הנשיאים, שישבו בתימא,  עליהם סיפר בנימין מטודילה בחיבורו, שישבו בתימא. כאמור, דוד הראובני לא ייחס עצמו בחיבורו לשבט ראובן, ור' דניאל מפיסא אינו מכנה אותו כך. שלמה מולכו ועזריאל דאיינה ככל הנראה הראשונים שכינוהו כך, ונראה שהראובני עצמו התנגד לכינוי זה[19]. בתשובה לשאלה האם הוא נביא או משיח, הוא ענה: "אינני לא חכם ולא מקובל, לא נביא ולא בן נביא, רק אני שר הצבא ובן המלך שלמה מזרע דוד בן ישי"[20]. הוא לא הוסיף ואמר שאיננו משיח. אפשר להבין מכך שאכן חשב, שמא הוא רק ב'חזקת משיח'"[21].

בשנת 1524 הגיע הראובני לוונציה והציג עצמו כאחי יוסף מלך חבור. הוא דרש מיהודי המקום שיסייעו לו להגיע אל האפיפיור, לשם שליחות חשובה ביותר. בתחילה נתקבל על ידי החשמן אֶג'ידיוֹ די-ויטֶרבּוֹ, הומניסטן שהתעניין ביהדות ולמד עברית מפי אליהו בחור. תמיכתו של החשמן חזקה את מעמדו בקרב יהודי רומא, שנצטוו לדאוג לכול מחסורו. הקהילה היהודית ברומא התייחסה אליו בספקנות, למעט חוגים של בנקאים (כמו דניאל נסים מפיזה) ושל נשים משכילות, שהיו קרובות לתרבותה רנסנס. במיוחד תמכה בו "הסניורה מנפולי", כפי שכונתה אשתו של שמואל אברבנאל, ששלחה לו דגל משי יפה עליו רקומות עשרת הדברות, שיחד עם דגליו האחרים שימש לו הוכחה לשליחותו הממלכתית. זמן קצר אחר כך התקבל על ידי האפיפיור קלמנס השביעי. הוא הציע לו לכונן ברית צבאית בין היהודים לנוצרים כדי להלחם יחדיו במוסלמים, על מנת לכבוש את ארץ ישראל מידי הסולטאן הטורקי. כנראה שדיבר גם על גישה למקורות התבלינים שברית כזו יכולה להבטיח. הוא בקש מהאפיפיור אגרות אל הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי ואל מלך צרפת פרנסואה הראשון, כדי שיגישו לו עזרה בעיקר בתותחים. כן ביקש איגרת אל פרסטר ג'והן, המלך הנוצרי האגדי ש"שלט" במזרח[22].

לאחר הפצרות מצדו והיסוסים מצד האפיפיור, צייד האחרון את הראובני באגרות אל מלך פורטוגל וקיסר אתיופיה. הראובני הגיע לטאווירה (Tavira) שבפורטוגל בשנת 1525 ובנוסף לאיגרת מאת האפיפיור, שלח ב-24 באוקטובר איגרת למלך פורטוגל, ז'ואן השלישי, איגרת שכתב בעצמו:

"הוד קדושת רוממותו המלך המהולל של פורטוגל, שלום. הנני כותב זאת רק כדי להודיע להוד-רוממותך איך שאנוכי עבדך הגעתי לכאן בארץ רוממותך הקדושה, ונשלחתי לכאן ממדבר חבר במצוות המלך יוסף אחי ושישים הזקנים, יועציו ושופטיו אשר כולם יסורו למצוות הוד-רוממותך. לאדנותו [למלך יוסף] יש קרוב לשלוש-מאות אלף לוחמים טובים והוא עוסק בענייני הצדק והיושר שלהם כל יום שני וחמישי. ובהסכמת מלכי יוסף הנ"ל ושבעים יועציו נשלחתי אנוכי, איש חדש לשירותך, למסור להוד-רוממותך עניינים של חשיבות וסוד אשר הוד-רוממותך ישמח לדעתם כאשר יואיל לשמוע אותי, שכן הדבר יהיה לכבוד ולתפארת להוד רוממותך. והרי עבדך יהיה תמיד מוכן מאוד לשרת את הוד רוממותך הקדושה"[23].

מלך פורטוגל העניק לו מכתבים שהבטיחו את מעמדו כשגריר מוכר. מיד עם בואו למדינה התלכדו סביבו אנוסים והוא מתאר ביומנו את התלהבותם ממנו. המלך ז'ואן השלישי פגש בדוד הראובני מספר פעמים, ודוד הראובני מספר בחיבורו כי ביקש לכונן צבא יהודי המצויד בנשק פורטוגזי, וכי המלך נעתר לבקשתו והתחייב לתת לו שמונה ספינות וכלי מלחמה, אך לבסוף חזר בו. הראובני שהה בפורטוגל כשנה וחצי (1525-1527) ובמשך הזמן הזה ירדה קרנו בעיני הפקידים והאצילים, עד שהפך נושא לקריקטורה,  אך חשיבותו בקרב היהודים עלתה כמבשר גאולה. הוא קיים קשרים עם יהודי אפריקה ושלח להם איגרת התעוררות. ואכן, ז'ואו השלישי הטיל ספק באמיתות שליחותו של הראובני וחשד בו כי הוא מבקש לקרב את לב הנוצרים החדשים אל היהדות: "כי אתה באת כדי להחזיר את האנוסים יהודים! ואני שמעתי איך האנוסים הם מתפללים עמך וקוראים בספרים שלך ביום ובלילה ואתה עשית בית כנסת להם". הופעתו של הראובני בחצר המלוכה עוררה את סופר המלך, דייגו פירס, שהיה ממשפחת אנוסים, לשוב ליהדות, לעברת את שמו לשלמה מולכו (ראה להלן). מולכו כתב על הראובני באחת מאיגרותיו: "אני תמיד אצלו כעבד לפני רבו"[24]. במעשה זה (שאמנם בוצע למורת רוחו של הראובני), הודגשה הסאה והמלך ציווה עליו לעזוב את פורטוגל ב-1526.

 

 

בסוף 1529 או תחילת 1530 חזר הראובני לאיטליה וביקש להיפגש עם הקיסר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בסוף שנת 1530 נשלח דוד הראובני לחקירה אצל הגאוגרף רמוסיו, על פי דרישת הסנאט של ונציה. רמוסיו הגיע למסקנה כי הטא רמאי ובלתי שפוי בדעתו, ועל סמך חוות דעת זו החליט הסנאט לגרשו מוונציה.

במשך קרוב לשנתיים, מאז גורש מוונציה, אין ידיעות בנוגע להראובני, וככל הנראה התערער האמון בו לחלוטין. בקיץ 1532 יצאו דוד הראובני ושלמה מלכו לרגנסבורג, שם ביקשו להיפגש עם קרל החמישי במטרה לשכנעו לשתף יהודים במלחמה נגד הטורקים. השניים נעצרו בהגיעם לרגנסבורג, כאשר מלכו, האנוס לשעבר, הובא למנטובה שבאיטליה והועלה שם על המוקד, ואילו דוד הראובני נשלח למעצר בעיר לירינה.[25].

בשנת 1535 הראובני היה חבוש בבית הסוהר של האינקוויזיציה שבלירינה. הוא נידון למוות על ידי בית הדין של האינקוויזיציה הספרדית שבלירינה, והוצא להורג ב-8 בספטמבר 1538. תעודה מהארכיון הלאומי של ליסבון מגלה כי הראובני התנצר טרם עלותו על המוקד. ייתכן כי בעשותו כן ביקש מיתה פחות גרועה – בחנק ולא בשרפה[26].

 

 

מקורות יהודיים טוענים כי "האפיפיור קלימונט השביעי קבלו בכבוד בשנת 1524, ובשנה שלאחריה נתקבל לפני מלך פורטוגל. הם חשבו בראשונה שראובני יהיה להם לשר נגד תוגרמה. לבסוף ירא החשמון סילאיא כי הדבר יזיק לאמונת הנוצרים בארצו, כי בגלל ראובני התעוררו האנוסים ושבו לדת אבותיהם. בין וביניהם היה האנוס דיונו פיריס, שהתגייר ונקרא שלמה מולכו, שנשרף אח"כ על קדוש השם. ראובני נתפס בספרד והומת בבית האסורים בסם המוות"[27]. קורותיהם של דוד הראובני ושלמה מולכו מסופרים בצבעים עזים ברומן ההיסטורי "ראובני שר היהודים" של מכס ברוד.

החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלת המניע העיקרי של פעולותיו של דוד הראובני. היו שהדגישו את הפן המדיני-צבאי, והיו שהדגישו את הפן המשיחי. משה אידל מציע : "דומני, כי היו מהלכים לשני ההיבטים של הראובני בעת ובעונה אחת. אין צורך ליצור קיטוב חריף בין שתי האפשרויות, אלא כדאי לחתור לראייה יותר משולבת של היסודות המדיניים והמשיחיים[28]. עם כול הפרימיטיביות שבמחשבתו המדינית, הבחין הראובני כי האפיפיורים נושאים נפשם למסע צלב נגד העות'מנים, כאמצעי האחרון שנותר בידם להצלת מעמדם שנתערער בתחום הדת והמדינה כאחד.  דוד חש שהופעתו מעוררת כבוד ותכנית מדינית הנראית כריאלית, יכולה לסייע להצלחת התעמולה המדינית בקרב היהודים והאנוסים.

 

רבי שלמה מָלכו (1500 – 1532) נולד והוטבל בשם דיוגו פירש, בליסבון, פורטוגל למשפחת אנוסים (בהגייה הספרדית מבוטא שמו כדיוגו פירס- Diogo Pires). בצעירותו שימש כמזכיר בית הדין של המלך מנואל הראשון, עד להופעתו של דוד הראובני בחצר המלוכה בשנת 1523. בעקבות פגישה זו שב ליהדות, עברת את שמו ואף מל עצמו במו ידיו. עקב זעזועו של המלך ממעשה זה נמלט מָלכו לסלוניקי, שם בא במגע עם רבי יוסף טַיטַצַק[29] וככל הנראה התקרב לחוג של מקובלים הקשורים ליצירתו של בעל 'ספר המשיב'. שם כנראה גם נפגש עם מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו, שעליו השפיע עמוקות. הוא המשיך לאיטליה, כנראה ב-1527 ובאנקונה (Ancona) החל לדרוש באוזני יהודים ונוצרים על תקומת ישראל ותמוטת הנצרות.

 

 

 

רבים שמחו לקראתו והאמינו בו. אבל היו מן החכמים שפחדו מרעה שיביא עליהם בהזיותיו ובחלומותיו. הם הלשינו באזני ההגמון כי מלכו הוא אנוס השב לאמונת ישראל. לשאלת ההגמון השיב מלכו : "אמת הגידו לך, כי ה' אלוהים הוא אמת ותורתו אמת ואין עוד". בימים ההם היה חופש דת, על כן שחררו ההגמון, בתנאי שלא ידבר נגד הדת השלטת. לאחר לחץ נאלץ להבטיח ש"לא ידרוש לנוצרים כנגד דתם". אולם מלכו לא ציית, ובדרשותיו דיבר נגד הנצרות, וסיכן את עצמו ואת שומעיו.

עד מהרה צלל מָלכו בנבכי הקבלה ופרסם חיבורים חשובים בתחום, שבחלקם אף חישב את הקץ, דהיינו זמן ביאת המשיח. ככל הידוע, השתמש מָלכו בחזיונות שנגלו לו, וכן בטכניקות של שאלת חלום, על מנת לפרש את התורה ולחשב את הקץ. הוא העלה כמה תאריכים כשלבים לגאולה, ובהם שנת 1532, אותה שנה שבה לימים הועלה על המוקד. גם שנת 1530 ושנת 1535 נובאו ככאלה. את שנת 1540 ראה מָלכו כשנת הגאולה הסופית. שנה זו נקבעה גם על ידי מקובלים אחרים, כדוגמת רבי אברהם אבולעפיה (ראה לעייל) והמחבר האלמוני של "ספר כף הקטורת".

ידיעותיו ביהדות בכלל, ובתורת הקבלה בפרט, הדהימו את בני דורו שכן עד לא מכבר היה אנוס, ללא ידיעות רבות בתורה ובקבלה. המקובל רבי אברהם יגל כתב על מָלכו : "והוא לא ידע ספר, והיה דורש ברבים דברים עתיקין, סודות מקבלה…וכתב בספר קצת מדבריו להיות לעד מחכמתו אשר קנה כהרף עין, עין לא ראתה.". ועוד נכתב על מָלכו על ידי אחד המקובלים מבני דורו:"כי מצאנו רשום בכתב אמת ואין גם אחד יכחיש בזה איך החסיד מָלכו ז"ל, בפתע פתאום, נחה עליו רוח חכמה זאת דהיינו הקבלה, ולא נודע מאין בא לו, כי אם דמן שמיא פתחו ליבו כפתחו של אולם." ר' חיים ויטל, ממקובלי צפת ותלמידו המובהק של האר"י, העיד עליו בספרו שערי קדושה כי עסק בקבלה מעשית, וזה לשונו: "וקח ראיה מרבי יוסף דילא ריינה ורבי שלמה מָלכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם"[30]." יש לציין כי לחיים ויטאל עצמו היו חזיונות משיחיים ברורים.

התעסקותו של מָלכו בקבלה מעשית נועדה להחיש את גאולת ישראל. עיקר פעילותו התבטא בהפצת בשורות משיחיות על ידי דרשות שנשא באיטליה. אסונות שהתרחשו באותה העת נראו כאילו נחזו על ידו, ותהילתו גדלה. יחד עם דוד הראובני עסק באקטיביזם משיחי ופוליטי כשהחל לראות עצמו כמשיח, הכריז על "קץ מלכות אדום" ועל גאולת ישראל בכוח צבאי. בהליכתו של מָלכו אל הוותיקן (עם דוד הראובני), יש סממנים משיחיים מובהקים, וככל הנראה נעשתה פעולה זו כאקט קבלי שנועד "לשבר את הקליפות". כמו כן, מעיד מעשה זה על תודעה עצמית משיחית, שכן בויכוח ברצלונה [31] הכריז הרמב"ן, כי "בעת קץ הימים יבוא המשיח בציווי השם אל שליט היהודים [ובזה רמז אל האפיפיור], וידרוש ממנו כשם שדרש משה רבנו מפרעה בסוד מה שהיה הוא שיהיה: "שלח את עמי, ויעבדוני". (אקט זה נעשה בין היתר גם על ידי רבי אברהם אבולעפיה בשנת 1270, ועל ידי נתן העזתי באמצע המאה ה-17). מלכו הגיע לרומא, שם ישב תחילה כחודש בין החולים והמצורעים על גשר הטיבר, ליד ארמון האפיפיור. למרבה ההפתעה נוצר קשר מיוחד במינו בין מָלכו  לאפיפיור, כנראה בשל העובדה שהאפיפיור ייחס למָלכו יכולות מיסטיות נבואיות. בין היתר לאחר שהתגשמו נבואותיו על השיטפון ברומא ועל הרעש בפורטוגל. יחד עם זאת, נכשל במאמציו להתקרב לקהילה היהודית ברומא, שחששה מפני תוצאות פעולותיו. כשיצא מָלכו מרומא היה ברשותו אישור מיוחד מהאפיפיור עצמו לדרוש ולהדפיס דרשות משלו, ובלבד שלא ישאו אופי אנטי-נוצרי. דבר זה בא לידי ביטוי בהימנעותו של מָלכו מלפרש חלקים מכתבי הקודש, כמו ספר דניאל שבו כמוסים סודות מובהקים של קץ הימים, ובכך נמנע מאמירת דברים חריפים כנגד הנצרות. בעקבות הלשנות בלתי פוסקות המשיך לרומא, שם התערב בוויכוח תיאולוגי בין המקובל אליהו חלפון לבין יעקב מנטינו[32], רופא האפיפיור, שהתפרסם גם כהוגה דעות. האחרון, שראה במלכו סכנה ליהדות פנה לאפיפיור ולשגריר פורטוגל ברומא, שיביאוהו למשפט הכנסיה, על ששב ליהדות. האינקוויזיציה ברומא דנה את מָלכו למוות בשל שיבתו ליהדות, אך הוא ניצל בהתערבות האפיפיור.

הוא יצא לרגנסבורג (כנראה בחברת דוד הראובני), כדי להיפגש שם עם קרל החמישי מלך ספרד, כשבידו דגל ועליו רקומות האותיות מכב"י. לא ברור אם רק קרא לקיסר להילחם בתורכים או שמא גם ניסה לשכנע אותו באמיתות היהדות. הקיסר, שהיה מסוכסך עם האפיפיור, הגלה את ראובני לספרד, כנראה מצא את מותו, ומָלכו הועלה על המוקד במנטובה שבאיטליה. טרם נשרף הסכים הקיסר לסלוח לו אם יקבל את הנצרות. הוא סרב להמיר דתו, קיבל את היהדות בפרהסיה, וקרא "שמע ישראל" בקול גדול. הוא הושלך לאש ומת על קדוש השם. גרמני בן הזמן כתב כי "משיח היהודים" נשרף בפקודת קרלוס החמישי, מחשש שיגרום למרידה יהודית". המעשה השפיע עמוקות בזמנו ורבים האמינו שלא שלטה האש בגופו. דמותו המשיחית של מלכו יוצאת דופן ביותר, משום שכול חייו לחם נגד דתו הקודמת, ששרפה אנשים שהיו מסוכנים פחות ממנו. הוא התווכח עם הגמונים באומץ לב ואפילו שבה את לבו של האפיפיור. על פי תפישת עולמו, הכרחי המאבק בין היהדות לנצרות שבסופו תנצח היהדות ו"רומא תהיה לשממה וארצה לזפת בוערת". השאיפה המתמדת לחזרה בתשובה על היותו נוצרי והחשש פן עברו זה מונע בעדו מלמלא את שליחותו, היו הכוח המניע מאחורי פעולותיו, עד לשריפתו. על פי המסורת, מילותיו האחרונות על המוקד, כאשר ניתנה לו האפשרות להתנצר ובכך להציל את חייו, היו: "על אשר התהלכתי בדת ההיא (הנצרות בתחילת ימיו) לבי מר וזועף, ועתה כטוב בעיניכם תעשו ונפשי תשוב אל בית אביה בנעוריה כי טוב אז מעתה."

לקורות חייו של שלמה מָלכו הייתה השפעה ניכרת על רבי יוסף קארו, אשר בת הקול שנגלתה אליו, "המגיד", הבטיחה לו שיזכה במוות על קידוש השם כמו "שלמה בחירי". אל מוות כזה השתוקק רבי יוסף קארו, שאמר על מָלכו : "מי ייתן מותי כמוך".

בשאלת משיחיותו של מָלכו חלוקים בדעותיהם החוקרים של ימינו. אלו הגורסים שמָלכו ראה עצמו כמשיח רואים את הסבת שם משפחתו למָלכו כרמז לשאיפות מלוכניות כדוגמת מלך המשיח, אך בעיקר מביאים כראיה את חישובי הקץ שלו, ודרשותיו שבהם הוא רומז לכאורה על משיחותו. לעומתם, יש חוקרים שסבורים כי מָלכו לא ראה את עצמו כמשיח, אלא היה דמות טראגית שהקדימה את זמנה[33]: הרעיון של גאולת ישראל בכוח צבאי ופוליטי התגבש כמה מאות שנים מאוחר יותר, אך בזמנו של מָלכו נראה רעיון זה מופרך והזוי. בחקר דמותו של מָלכו נתקלו החוקרים בקשיים מסוימים. היטיב לנסח זאת ד"ר ש. ברנשטיין, בדבריו: "במאורעות הפלא של שלמה מָלכו …עושה ההיסטו גרפיה קפיצה משונה, היא עוברת ישר מן ההיסטוריה אל האגדה. במקום להתרכז על תעודות ועובדות…היא מעמידה במרכז עולם דמיוני ומרחף באוויר…היא בונה את עליותיה על שמועות ואגדות שאת מקור מוצאן קשה אפילו לשער."

 

להמשך קריאה: משיחי שקר בעם ישראל – חלק ג'.