משבר הטילים בקובה

כתב: גילי חסקין, 2017

ראו באתר זה: קובה – המלצות לקריאה

ראו קודם: הפלישה למפרץ החזירים.

כדי למנוע גידול השפעת ה"קסטרואיזם" באמריקה הלטינית, יזמה ארצות הברית ב-1961 את "הברית למען הקדמה", שכללה סיוע כלכלי לאמריקה הלטינית בסכום של 20 מיליארדי דולר. בינואר 1962 הורחקה קובה מ"ארגון מדינות אמריקה", על שניסתה לייצא מהפכנות למדינות אחרות. במציאות של המלחמה הקרה נאלץ קסטרו להסתמך על ברית המועצות וארצו הפכה לגרורה סובייטית. ביולי ביקר ראול, אחיו של פידל קסטרו במוסקבה, כדי להשיג סיוע צבאי. בעקבות ביקור זה הגיעו ספינות רבות של ברית המועצות לאי וכן אלפי טכנאים צבאיים. ראוי לציין כי בראשית ימי המהפכה לא היה בדעתה של ההנהגה להתבסס על כוח צבאי גדול. אך איומי הפלישה המתמידים אילצו, בתוקף הנסיבות, לארגן צבא עממי גדול וחזק., ומצויד בנשק חדיש. מנהיגי המהפכה נדחפו גם לצעד הרה סכנות על ידי נכונותם להצבת בסיסי טילים סובייטיים באי.

משבר הטילים

הכישלון האמריקאי בקובה החריף את "המלחמה הקרה". דבר שהתבטא מיד בהחרפת הבעיה בברלין. ארצות הברית הגיבה בהגברת חימושה.

מול כוננותה הצבאית של ארצות הברית ועליונותה בטילים ארוכי טווח, נמנעה ברית המועצות להגשים את איומיה ביחס לברלין (איחוד העיר במסגרת מזרח גרמניה, תוך ביטול הסכמות פוסטדאם), אך ניסתה להשיג יתרון צבאי מכריע בכוח עליונותה בטילים לטווח בינוני, על ידי הימור מסוכן – הצבתם בקובה – דבר שנתפס כאיום ישיר על ארצות הברית.

לחרושצ'וב היתה בעיית "פער טילים", אמתית או מדומה, וסבר שאם יציב טילים לטווח בינוני בקובה, הוא ישנה באורח דרסטי את המשוואה הגרעינית האסטרטגית לטובת רוסיה, בעצם ללא הוצאה מיוחדת. כאשר יהיו הטילים מותקנים ומוגנים כהלכה, לא תתאפשר תקיפתם בלי לחולל מלחמה גרעינית, מצב שיערוב לחסינות משטרו של קסטרו.

חרושצ'וב, כמסתבר, חשש פן "תאבד" קובה, תיפול לידי האמריקנים, ועמיתיו יתלו בו את האשמה בכך. לפי גרסת קסטרו, כפי שהציגה בשיחה עם שני עיתונאים צרפתיים: "במקורו היה הרעיון של הרוסים ושלהם בלבד. הדבר נעשה לא לשם הגנה עלינו, אלא בראש ובראשונה לחיזוק הסוציאליזם במישור הבין לאומי". לדברי קסטרו, נתן לבסוף את הסכמתו, הואיל ו"לא יכולנו שלא ליטול חלק בסיכונים שנטלה על עצמה ברית המועצות כדי להציל אותנו. ככלות הכל היתה זאת שאלה של כבוד". בעובדה, לא מילא הכבוד חלק כלשהו בפרשה.

הוצאות רוסיה לאחזקת הכלכלה הקובנית ולמימון התוכניות היומרניות של קסטרו תפחו במהירות ולקסטרו לא היתה ברירה אלא לאפשר בתמורה את השימוש בארצו כבסיסי טילים. הוא אף סבר כי משטרו, גם אם לא העם הקובני, יהיה בטוח יותר עם הטילים מאשר בלעדיהם. הרעיון היה מטורף לא פחות מהרפתקת מפרץ החזירים ומסוכן יותר לאין שיעור. קסטרו טען כי חרושצ'וב התפאר בפניו שזהו מהלך אשר סטלין לעולם לא היה מעז לנקוט. ראש הממשלה אנאסטאס מיקויאן, בתדריך חשאי לדיפלומטים סובייטים בוושינגטון, אמר כי הצבת הטילים נועדה להשיג "תפנית מוחלטת ביחסי הכוחות בין העולם הסוציאליסטי לקפיטליסטי".

בקיץ 1962 הפליגו אניות שנשאו דגל סובייטי לעבר קובה וחלפו במצח נחושה מול הבסיס האמריקאי בגואטנאמו. מהספינות נפרקו טילים, ספינות סיור ומטוסי קרב מדגם "מיג", וכן טכנאים ומדריכים סובייטים. לא היה בכך יותר משעשתה ארצות הברית זה שנים, בתורכיה, ביוון ובמקומות ארחים, אך עצם היעדר התקדים למהלך הסובייטי הקנה לו צביון מבשר רעות. הנשיא נדחק קשות לפעול כנגד המהלך הסובייטי, אך סירב להסתכן במלחמה הרת אסון, כול עוד צילומיה אוויר לא סיפקו הוכחה להימצאותם של טילים התקפיים.

בסתיו 1962 כמעט הגיעה ארצות הברית לסף המלחמה הגרעינית. ב-16 באוקטובר קיבל קנדי ידעה מדהימה: מטוס U2 של חייל האוויר גילה באתר טיולים רוסיים לטווח בינוני ולמרות הכחשותיה הנחרצות, החישה ברית המועצות את השלמת כן השיגור. טילים שישולחו מאתרים אלו, יוכלו לשגר ראשי נפץ מימניים עד למטרות רחוקות כמיניאפוליס. ברור היה, כי לא יאוחר מדצמבר יתפרסו לפחות חמישים טילים אסטרטגיים חמושים בראשי נפץ גרעיניים ומאובטחים היטב, בטווח מיילים ספורים מארצות הברית. המשמעות האסטרטגית של טילים בליסטים רוסים בקובה לביטחון הלאומי של ארה"ב הייתה עצומה. הטילים היו מסוג SS 4   בעלי טווח של 1020 מייל יכלו לאיים על מעגל שהקיף את דאלאס ואת וושינגטון, והטילים מסוג SS 5  בעלי טווח של 2200 מייל יכלו לאיים על כל ארה"ב ( טילי ה SS 5 לא הגיעו לקובה). בהערכה של הסי אי אי, התקפת טילים כזאת תביא ל 80 מליון הרוגים אמריקאים ותעמיד בסכנה את הכוחות התגובה האסטרטגים. הקרבה של קובה לחופי ארה"ב תקטין בצורה משמעותית את זמן התגובה האמריקאי ותסכן את יכולת המכה השנייה.

משבר הטילים של אוקטובר 1962 היה העימות החמור ביותר מאז מלחמת העולם ה-II. העובדה שחרושצ'וב שיקר ביודעין לקנדי, הוסיפה והחמירה את קלות הדעת שבמהלך זה. הוא הודה שרוסיה אכן מחמשת את קסטרו, אבל בחשאי הבטיח נאמנה כי רק טילי קרקע אוויר קצרי-טווח יוצבו על אדמת קובה, וכי בשום פנים ואופן לא יישלחו שמה טילים אסטרטגיים ארוכי טווח. בפועל הוא שלח ארבעים ושניים טילים גרעיניים לטווח בינוני עד 1,770 קילומטר ועשרים וארבעה טילים לטווח 3,500 קילומטר (אלה האחרונים לא הספיקו להגיע ליעדם), ביחד עם עשרים וארבע סוללות טילים נ"מ ו20,000- אנשי צבא וטכנאים סובייטיים. לא היתה כל אפשרות להעלים את הפעילות הזאת ואת טיבה האמתי מהתצפית האווירית האמריקנית.

השאלה המסקרנת ביותר היא מדוע חרושצ'וב החליט לנקוט בצעד כה קיצוני כמו הצבת טילים גרעינים בחצר האחורית של ארה"ב. ניתן להעלות מספר הסברים לשאלה זאת:

א.      אופיו של חרושצ'וב: הוא היה אופורטוניסט ומהמר. קנדי הפגין חולשה בשנתו הראשונה בשלטון. הוא ספג השפלה בכישלון הפלישה למפרץ החזירים. בניית חומת ברלין הייתה תוצאה של כשלון קנדי בפסגה עם חרושצ'וב שהתקיימה בוינה חודשיים לפני. קנדי לא הצליח להניע את המנהיג הסובייטי מלנקוט צעד חד צדדי בברלין ולא הגיב ביד חזקה. חרושצ'וב לפיכך חיפש לנצל את מה שנתפס בעיניו כמנהיג אמריקאי צעיר וחלש.

ב.     מאבקי שליטה בתוך הגוש הקומוניסטי. באותם השנים מאו קרא תגר על ברה"מ בהנהגה של הגוש הקומוניסטי. הוא האשים את המתינות של חרושצ'וב ביחסו  למערב, באובדן נחישות נגד האימפריאליזם. חרושצ'וב חיפש להוכיח כי ברה"מ תחת הנהגתו מסוגלת להגן על הגוש הקומוניסטי מול תוקפנות מערבית נגד קובה.

ג.       חרושצ'וב האמין באמת ובתמים כי ארה"ב מתכוונת לפלוש לקובה. תקרית מפרץ החזירים והעובדה כי ארה"ב ניהלה תמרונים ימיים בקריבים במאי 1962 אישרו את האפשרות לפלישה אמריקאית לאי. נפילתו של משטר קומוניסטי בקובה תהווה מכה קשה לפרסטיז'ה הסוביטית. חרושצ'וב קיווה שהנחת טילים בקובה תיהפך לגורם הרתעה רב ערך כלפי ארה"ב.

ד.      הנחת טילי היופיטר בטורקיה היוותה סיכון אסטרטגי לביטחונה של ברה"מ. טילים בקובה ישמשו קלף מיקוח להסרת הטילים מטורקיה.

ה.     סוגיית פער הטילים לטובת ארה"ב. בקיץ 1961 גילה הממשל האמריקאי כי ארה"ב נהנתה מיתרון אסטרטגי על ברה"מ (לברה"מ היו ב 1962 בין 20-40 טילים בין יבשתיים לטווח ארוך שיכלו לפגוע בארה"ב לעומת 170 טילים אמריקאים). למרות זאת עדיין קנדי המשיך להגדיל את הארסנל הגרעיני האמריקאי. נוצר חשש בברה"מ שארה"ב חותרת לקראת יכולת מכה ראשונה. בתחילת שנות ה-60, כבר היו לאמריקנים ולרוסים ארסנל גרעיני גדול דיו בכדי להשמיד האחת את רעותה, אולם בעוד שלאמריקנים היו טילים בין יבשתיים ונוכחות של נשק גרעיני בטורקיה, במרחק קטן יחסית לעריה הגדולות של בריה"מ, נעדרו הסובייטים אמצעים שיאפשרו להם לפגוע במטרות אמריקניות

הצבת טילים רוסים לטווח בנוני בקובה תגדיל את פוטנציאל הפגיעה של ברה"מ בארה"ב – אותם טילים שהוצבו בקובה היו חסרי ערך, מבחינת טווח הפגיעה, כשהוצבו בברה"מ. ברה"מ חשבה להתגבר על הנחיתות שלה באמצעי זול יחסית של הנחת טילים בחצר האחורית האמריקאית[1].

החל מה-16 באוקטובר נערכו בממשל ויכוחים מה לעשות. הצמרת נחלקה ל"ניצים" ו"יונים", צמד מונחים שנשתגר מאז. הנצים בראשות דין אצ'יסון  (Dean Gooderham Acheson)  – מאנשי ממשלו של רוזוולט; שזומן להשתתף בדיון החשאי) קראו "לבער את בסיסי הטילים", כפי שהוא ניסח זאת, "בנחרצות, בתקיפה  אווירית" ללא התראה. היונים, בהנהגת רוברט קנדי ורוברט מקנאמארה, שללו את הרעיון של "מהלומת פרל הרבור מהופכת" אשר תהרוג אל נכון "כמה אלפי" רוסים ואזרחים קובנים. לפי חישובי ראשי המטות נדרשו 800 גיחות. מוסקבה, טען מקנאמארה, תראה לעצמה חובה "להגיב בעצמה גדולה מאוד, ואז תישמט השליטה במצב מידי ארצות הברית והסכסוך עלול להסלים למלחמה כוללת". הם לחצו להטלת מצור או (אם לנקוט מונח ערום יותר שנקט רוזוולט כלפי יפן) "הסגר", שיאפשר לרוסיה לסגת משפת התהום, בלי לאבד יוקרה רבה מדי. הנשיא קנדי התחבט בין שתי הגישות.

קנדי הגיב בנחישות אך גם בריסון. היה לו ברור שלא יניח לברית המועצות לשנות את מאזן העוצמה באמצעות כינון בסיס טילים במרחק של 140 ק"מ בלבד מחופי ארצות הברית. הנשיא הצעיר, החל במה שנקרא מאוחר יותר "מדיניות ההליכה על הסף". הוא הודיע שכל מעשה תוקפנות מכיוון קובה ייחשב כאילו רוסיה עמדה מאחוריו, על כל המשתמע מכך.

קנדי פסל את המלצות כל יועציו הצבאיים ורבים מיועציו אזרחיים, להורות על תקיפת אוויר, מחשש שזו תתפתח למלחמה כוללת. הוא הורה להמשיך בהכנות להנחתת מהלומה אווירית אבל בסופו של דבר בחר בחלופת ההסגר, ב-22/10/1962 הודיע קנדי שהוטל הסגר על קובה והצי נצטווה למנוע מעבר ספינות אליה. הוא נזהר מתקיפה ישירה של בסיסי הטילים, וביטל כמה רעיונות גרנדיוזיים של יועצים חמומי מוח, אך אכף מצור ימי על קובה, ולא הסיגו גם מול ניסיונות סובייטיים לפרוץ את המצור. כוחות אמריקאים ורוסיים התחככו זה בזה גם באוויר, גם מעל פני הים וגם במעמקי המצולות.

מועד היעד שולב בהודעה, הואיל וב- 23 באוקטובר  היו ארבעה מתוך שיש טילים לטווח בינוי בכושר מבצעי, והיה הכרחי למנוע מהרוסים לשקוד על הקמת האתרים תחת מעטה של השהיות דיפלומטיות. ב24- באוקטובר קרבו אניות משא סובייטיות נושאות טילים אל קו ההסגר ושם נעצרו. אבל בעינו נותר הצורך להוציא את הטילים המצויים בקובה. למחרת שיגר, אפוא, קנדי מברק לחרושצ'וב וביקש את "החזרת המצב לקדמותו" (משמע: סילוק הטילים). ולבסוף, כשנדמה כי בכל רגע עלולה תקרית מקומית להתפתח לתרחיש האימים של מלחמה גרעינית כלל עולמית, מצמץ ראשון המנהיג הרוסי. חרושצ'וב ענה בשני שדרים: ראשון, מ-26 באוקטובר, הביע נכונות למלא אחרי התביעה, בתמורה להתחייבות אמריקנית להימנע מפלישה לקובה. בשני, ששוגר למחרת, תבע ויתור אמריקני: הוצאת הטילים הבינוניים האמריקניים מסוג 'יופיטר' מאדמת תורכיה.

קנדי התעלם מן השדר השני ונענה לעסקת אי-הפלישה שהוצעה בראשון. על סמך זה הסכים חרושצ'וב ב-28 לסלק את הטילים מקובה. חרושצ'וב, והכריז על התקפלות בתמורה להבטחה אמריקאית, שלא לפלוש לאי. סדרת מהלכים זהירים מצד שני הצדדים הובילה להתפוגגות המשבר ולניצחון אסטרטגי של הצד האמריקאי, ניצחון שנזקף רובו ככולו לזכות הנשיא הצעיר קנדי. קנדי ניצח במלחמת העצבים אך הורגש שהשתדל שלא להשפיל את חרושצ'וב, בהכירו במגבלותיה של דיפלומטיית "עין תחת עין".

התוצאה של בחירת אקט לא התקפי נתנה למוסקבה את האפשרות לרדת מהעץ המסוכן עליו טיפסה. קנדי נזהר לא לדחוק את רגליהם של מקבלי ההחלטות בקרמלין לפינה.

ניהול משבר הטילים על ידי הנשיא קנדי זכה לשבחים רבים בשעתו ובמשך שנים מספר אחרי כן, ואילו חרושצ'וב ספג האשמות מצד עמיתיו. כשהודח מן ההנהגה באוקטובר 1964, זקפה נשיאות הסובייט העליון לחובתו בפרשה זו "תכנון על חוט השערה, מסקנות שטחיות, החלטות חפוזות ופעולות מבוססות על משאלות לב". אין ספק: העולם קרב אל סף מלחמה גרעינית רבתי. ב-22 באוקטובר הוכרזה "דריכות מירבית" בקרב כל צוותי הטילים האמריקניים. כ800- מפציצי B-47 וכ-500 מפציצי B-52 ו-70 מפציצי B-58, תאי פצצותיהם סגורים, היו מוכנים להמראה מיידית מבסיסיהם השונים. ראשי הנפץ הגרעיניים נדרכו במאה טילי אטלס, חמישים טיטנים ושנים עשר טילי מינֶטְמֶן, בנושאות מטוסים, בצוללות ובסיסים אמריקניים שמעבר לים. כל הפיקודים נכנסו למצב "דֶפקון-2", הכוננות הגבוהה ביותר למעט מלחמה ממש. רוברט קנדי צפה "שישים מיליון אמריקנים הרוגים וכמספר הזה או יותר הרוגים רוסים". חרושצ'וב טען, כי בוויכוחים עם ראשי הצבא הסובייטי הוא הזהיר בפני "מותם של 500 מיליון בני אנוש". בסוף נכנע חרושצ'וב ללחץ של קנדי וסילק את הטילים.הוא נטל סיכון אדיר, אבל נסוג משפת התהום כאשר נטרפו קלפיו. הדבר שיפר לחלוטין את תחושת הדיכאון ששררה בארצות הברית בעקבות שילוח הלוויין הסובייטי הראשון לחלל וגברה לאחר הכישלון במפרץ החזירים.

הרוסים פינו את בסיסיהם בקובה, למרות שלא הושג הסכם גלוי ומפורש על כך. הם התעלמו מתנאי קסטרו שדרש שבתמורה לצעד זה יושם קץ לכל לחץ כלכלי על קובה, תחדל בפעילות הגולים הקובנים בארצות הברית, תופסקנה טיסות הביון האמריקאיות ויפונה הבסיס האמריקאי בגואנטאנאמו. הרוסים הסתפקו בהבטחת ארצות הברית שלא לפלוש לקובה. קסטרו, שלא נועצו בו לפני הירידה מהעץ הגבוה, נמלא זעם כשהשיגה אותו הידיעה על כך. לדברי צ'ה גווארה, שנכח במעמד, המטיר קסטרו קללות, בעט בקיר וניפץ מראה. אבל מקץ עשור, בשיחה עם ג'ורג' מקגאוורן, יאמר: "אני הייתי נוקט קו נוקשה יותר מחרושצ'וב. רתחתי כשהוא התפשר. אבל חרושצ'וב היה זקן ומנוסה ממני. במבט לאחור נראה לי שהגיע להסדר נאות עם קנדי. אילו התקבלה עמדתי, עלולה היתה לפרוץ מלחמה איומה".

לאמיתו של דבר הניבה ההליכה על הסף של חרושצ'וב, פירות נאים מאוד הן לקסטרו והן לרוסיה. לפני שהחלו הסובייטים לחמש את קובה בממדים נרחבים בספטמבר 1962 היה קסטרו יעד נוח להתערבות ארצות הברית. שום נשיא אמריקני לא הוגבל על ידי חוזה כלשהו מלטפל בסכנה מהסוג הזה. בראיה שקולה, הצבת טילים אסטרטגיים בקובה על ידי חרושצ'וב היתה מעשה תוקפנות חמור ביותר. כשחשף קנדי את המהלך, הוא תפס את רוסיה במצב נחיתות. כפי שהיטיב לראות זאת דה גול, לא היתה לרוסיה ברירה אלא להתקפל לגמרי. חרושצ'וב עצמו הכיר בכך: "קובה שוכנת במרחק 11,000 קילומטרים מברית המועצות. אמצעי התעבורה הימיים והאוויריים שלנו פגיעים מאוד, עד כי תקיפת ארצות הברית לא יכלה לעלות על הדעת".

שנים לאחר אותו חודש אוקטובר של שנת 1962 התבררו פרטים רבים על מה שהתרחש בסתר, הרחק מעין התקשורת, ועל הדיסאינפורמציה וה"ספינים" והתחבולות המקיוואליות השונות שנקטו שני הצדדים, וגם התפרסמו הסיפורים מסמרי השיער על האנשים הבודדים שעמדו בין העולם ובין שואה גרעינית כללית (קצין הצוללת הרוסית שהתנגד בחירוף נפש לשיגור טורפדו גרעיני; הבקר האמריקאי שהבין כי אות המכ"ם מכיוון קובה אינו בהכרח טיל גרעיני ראשון במלחמת השמד, אלא טיל ניסוי ששיגר גורם אמריקאי ללא תיאום; ועוד ועוד סיפורים).[2]

כשהתחולל משבר הטילים עדיין נטתה המשוואה הגרעינית האסטרטגית במידה ניכרת לטובת אמריקה, בזירה שבה נהנתה אמריקה מיתרון מכריע בכוחות קונונציונליים. לדעת גורמים רפובליקנים בארצות הברית, המצב אפשר אפוא לקנדי לתבוע החזרת ה-status quo ante. לדעת אותם גורמים, קנדי יכול היה אף להרחיק מעבר לזה ולהתעקש על ענישה – לתבוע השלמת רוסיה עם קובה נייטרלית, מפורקת מנשקה ( על פי הדגם הפיני).

דין אצ'סון ציין כי "כל עוד היתה הטבעת שלנו על צוואר חרושצ'וב, מן הדין היה שנוסיף ונהדק אותה כל יום". השמרני בארצות הברית טוענים כח  קנדי, שנחל ניצחון ביחסי ציבור, תיגמל למעשה את המהלך הסובייטי התוקפני בשני ויתורים מהותיים. הפחות שבהם היה הסגת טילי יופיטר, לכאורה בשל התיישנותם. חמורה הרבה יותר ההשלמה עם המשך קיומו של משטר קומוניסטי בקובה, בברית צבאית גלויה עם ברית המועצות. בסוגיה המעשית של קובה והביטחון באזור הקריבי, יצא קנדי ממשבר הטילים וידו על התחתונה. לארצות הברית היתה זו תבוסה הגרועה ביותר שנחלה למין ראשית המלחמה הקרה. לדעת אחרים, בעיקר דמוקרטים, משמעותו המדינית של משבר קובה היתה עצומה והוא חולל מפנה מכריע במאבק הבין גושי בכיוון לסיום המלחמה הקרה ולהתחלת ההפשרה ולמעבר לתחרות גרידא בין ארצות הברית לברית המועצות.  משבר הוכיח למעצמות העל מה גדולה הסכנה בעימות בניהם במצב של תחרות לא מרוסנת. הצורך לתיחום התחרות הבין-גושית גבר לאחר שהעולם עמד על מפתנה של מלחמה גרעינית. משבר הטילים קידם דטנט בין מעצמות העל. ביוני 1963 הותקן קו אדום בין מוסקבה לוושינגטון למנוע אי הבנות בסיטואציות של משבר שעלולות להביא לאסקלציה לא מתוכננת. נוצר גם הצורך למתן את מרוץ החימוש. באוגוסט 1963 נחתם הסכם האוסר על ניסויים גרעיניים באטמוספירה.

באוקטובר 2010 התברר כי שליט קובה פידל קסטרו גייס אנשי אס-אס ,כדי לאמן את כוחותיו בזמן משבר הטילים בקובה – החודש לפני 50 שנה. לצד זאת, הוא אף ניסה לרכוש נשק מסוחרים המקושרים עם הימין הקיצוני בגרמניה כדי לחמש את כוחותיו. כך חושפים מסמכים מסווגים של המודיעין הגרמני שפורסמו אתמול.

המסמכים מגלים עד לאיזו רמה היה מוכן המנהיג הקומוניסטי לזנוח את האידיאולוגיה שלו בניסיון למנוע את פלישת ארה"ב לאי. "צבא המהפכה הקובני לא חשש מקשר עם אנשים שקשורים לנאצים כל עוד זה שירת את המטרות שלו", אמר בודו השלהאמר, היסטוריון מהמודיעין הגרמני.

בין היתר ניתן ללמוד מהמסמכים כי קסטרו באופן אישי אישר את התוכנית לשכור קצינים נאצים לשעבר כדי להדריך את הצבא הקובני, ואף הציע להם משכורות גבוהות פי ארבעה מהשכר החודשי בגרמניה באותה תקופה והזדמנות לפתוח בחיים חדשים בהוואנה[3].

קנדי וראש ממשלת ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, היו נתונים ללחצים פוליטיים. ארה"ב עמדה לפני בחירות לקונגרס; הכל עוד דיברו על כישלון הפלישה למפרץ החזירים באפריל 1961. כמה מחברי הסובייט העליון דרשו מחרושצ'וב קו נוקשה. קנדי וחרושצ'וב בחרו בהידברות. הם היו ראויים לפרס נובל לשלום, אבל לא קיבלו אותו. בעת משבר הטילים כבר נקבע שהפרס לאותה שנה יוענק למזכיר האו"ם, דאג המרשילד. עד שהגיע המועד לחלק את הפרס בשנה הבאה – קנדי כבר לא היה בין החיים. יכלו להעניק לו את הפרס גם אחרי מותו, כפי שעשו במקרה של המרשילד. כך או כך, קנדי וחרושצ'וב נכנסו להיסטוריה כמדינאים שמנעו את השמדת האנושות.

מכול מקום, גואטאנמו נשארה בידי האמריקאים, חרף המצור ששמו הקובנים על בסיס זה וחרף ניתוק אספקת המים אליו. נוסף על הוצאת הטילים נאלצה קובה להחזיר את המפציצים שקיבלה מארצות הברית ויחסיה עם ברית המועצות הצטננו מעט.

מאז הפך הניסיון להדיח את קסטרו לאובססיה של ממש בוושינגטון. תשעה נשיאים אמריקאים ניסו להפיל אותו בכל דרך אפשרית, בכלל זה באמצעות אינסוף ניסיונות התנקשות יצירתיים המדיניות של ארצות הברית כלפי קובה היתה אחד הכישלונות הגדולים בהיסטוריה של מדיניות החוץ שלהם. הממשל האמריקאי הציע סכום של מאה אלף דולרים לאנשי מאפיה ולקובנים גולים בתמורה לרציחתו של המנהיג הקומוניסטי. 20 אלף דולר נוספים הוצעו למי שירצח את אחיו, ראול קסטרו – שהיום עומד בראש המדינה. גם על ראשו של המהפכן צ'ה גווארה הוצע סכום דומה. המסמכים נשמרו עד כה בספריית ג'ון פ' קנדי בבוסטון. הלחץ האמריקאי על קסטרו גרם לאיחוד שורות מאחורי קסטרו. זה לדעת רענן ריין הסבר המפתח להישרדותו של קסטרו בשלטון במשך 47 שנה. כל מי שרגש לאומי קובני מפעם בקרבו, אינו מוכן לתכתיבים אמריקאיים. קסטרו לא היה שורד כל כך הרבה זמן אלמלא המדיניות האמריקאית".

הערות

[1]  תומר ריבל, משבר הטילים בקובה, אימאגו".

[2]  אמיר גוטפרויד, משבר הטילים ב–1962, הארץ, 4/4/2012

[3] . עפר אדרת, מסמכים חושפים: קסטרו גייס אנשי אס-אס לאימון צבאו,הארץ, 16/10/2012