מעגלי האבנים המיסתוריים

כתב: גילי חסקין

מאמר זה הוא המשך למאמר "העידן המגליתי".

בתקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה), לפני למעלה מ-6,000 שנים לפני זמננו, פיתח האדם צורת אדריכלות המבוססת על מגליתים (מגלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן. הראשון שהשתמש במונח זה היה החוקר הבריטי אלגרנון הרברט  (Algernon Herbert), בשנת 1849, בהתייחסו לאתר סטונהנג' הנמצא באנגליה (ראה להלן). מבנים אלו משכו את תשומת הלב כבר בימי הביניים ותושבי הארצות השונות, שייכו אותם לתרבויות קדומות שהכירו, כך למשל, באיים הבריטיים, שייכו אותם לתרבות הקלטית. למרות שמדובר בתופעה קדומה בהרבה. לחלקם ניתנו הסברים מיתולוגיים. בעת החדשה מעוררים מעגלי האבנים את תשומת לבם של מיסטיקנים.

קרומלכים

למעשה ראוי להרחיב מעט קבוצה זו ולכלול בה, בנוסף למעגלים, גם קבוצת מצבות הסדורות בשורה או בריבוע ונקראות קְרוֹמְלֶך (Cromlech בוולשית: crom = עקום ו- Lech  = לוח אבל). תפקידם אינו ברור. יתכן כי זהו ה"גלגל" הנזכר בתנ"ך: "וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן-הַיַּרְדֵּן–הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ, בַּגִּלְגָּל. (יהושע, ד', 20).

פעמים רבות מעגלי האבנים מורכבים ממנהירים, אך לעתים הם מורכבים מאבנים קטנות יחסית, מה גם שמנהירים פעמים רבות עומדים לבדם. [מנהיר ( Menhir) הוא מגלית גדול וניצב ממקור. צורתו מלבנית לרוב, כשקצהו העליון מחודד בצורה גסה. למנהיר צורה פאלית, ולכן חוקרים רבים מתייחסים אליו כמייצג את דמות אבר המין הזכרי ומשום כך הצבתו היא חלק מפולחן פוריות].

המילה "מנהיר" שימשה לראשונה בידי ארכאולוגים מן המאה ה-19 על בסיס המילה הברטונית העתיקה שפירושה "אבן ארוכה". בברטונית המודרנית (המדוברת במערב צרפת) הביטוי המקובל הוא "פאולבן" (Peulvan)[1].

ראו בהרחבה: העידן המגליתי

למעגלי האבנים יש כנראה חשיבות פולחנית וייתכן מאד שיש להם קשר לפעולות גרמי השמים. גם שורות האבנים וגם מעגלי האבנים שימשו כמקום של התכנסות וטקסים. חוקרים שונים מנסים לפענח את תופעת המנהירים. בנוסף לתיאוריה, הקושרת את האבנים הזקורות, לפולחן פוריות, יש הקושרים אותם לפולחן השמש או לפולחן הירח. אחרים משערים שהמנהירים נועדו לציין אירועים מיוחדים או ששימשו כשעוני שמש. המניע להובלתם היה דתי, כנראה, כי מניע כזה הוא חזק דיו כדי להביא אנשים למאמץ מסוג זה. בצפון אירופה קיימים מעל ל- 40,000 אתרים של מעגלי אבן עתיקים. המפורסמים בהם נמצאים באנגליה. ברחבי הארץ פזורים מעגלי אבן מסתוריים, שמטבע הדברים, ריכזו סביבם פולקלור רב ואגדות עם.

ישנן הוכחות רבות המצביעות על-כך שפולחן אבנים היה קיים בעבר הפרהיסטורי, פולחן אותו הצליחה הכנסייה, לדכא באופן חלקי בלבד. עצם הצורך בצווים הרבים, אותם הנפיקה הכנסייה במאות החמישית, שישית ושמינית, כנגד כל הפולחנים הפגאניים הקשורים למעיינות ובארות, לעצים ולאבנים (פולחן שללא ספק, כלל גם את האתרים המגליתיים), מצביע על התעקשות המוני העם על פולחניו העתיקים. לפי לסלי גרינסל, בספרו "פולקלור בבריטניה הפרהיסטורית" (1976), בסוף המאה ה- 9 לספירה, ועידת נאנט בצרפת הוקיעה הערצת וקידוש אבנים. פסקי-דין שונים, לא רק אסרו על פולחן-אבנים, אלא חייבו בדין, את מי שנמנע מלהרוס אבני פולחן אלו.

על אף זאת, ברור שהאבנים העומדות המשיכו להיות נערצות ומקודשות במשך כל תקופת ימי-הביניים ואף מאוחר יותר. בשנת 1410, על-פי רישומי קתדרלת הרפורד (Hereford), הוציא הבישוף שלה, צו, האוסר את פולחן האבן והבאר בטורנאסטון, שבמחוז הרטפורדשייר.

סטונהנג'

המפורסם מבין האתרים הללו הוא "סטונהנג'" (Stonehenge), הניצב במישורים הפתוחים של סליסברי (Salisbury), כ- 3 ק"מ מערבית לעיר אמסבורי, במחוז ווילטשייר (Wiltshire) שבדרום אנגליה. אין האתר מבנה יחיד, אלא כולל סדרה של מבני אדמה, עץ ואבן שנבנו ועוצבו מחדש, במספר שלבים שהתפרסו על פני כ-3,000 שנים. זהו האתר ששרד במצב הטוב ביותר מבין אתרי המגליתים באירופה והוראת שמו "האבנים התלויות באוויר".

הפילוסוף הבריטי אדמונד ברק (Edmund Burke) כתב: "'לסטונהנג' יש את כל התכונות הראויות להערצה, לא בגלל סידורו או עיטוריו; אלא בשל המסות הגדולות והגסות של אבן, המוצבות קצה אל קצה, ונערמות זו על גבי זו, והממקדות את הדעת על הכוח העצום הדרוש לעבודה זו".

הארכאולוג הבריטי כריסטופר צ'יפנדייל (Christopher Chippindale) מסביר שהוראת השם "סטונהנג'" היא הלחם המילים "stān", שמשמעותה אבן ו-"hencg", שמשמעותה ציר (משום שמשקופי האבן מונחים על האבנים העומדות כמו צירים) – שתיהן באנגלית עתיקה. לחלופין, ייתכן שחלקו השני של השם, בא מהמילה "hen(c)en" שמשמעותה תלוי (מלשון תלייה) או גרדום או מכשיר עינויים. מכשירי העינויים בימי הביניים הורכבו משני אנכים המחוברים על ידי משקוף, הדומים לטריליתונים, וזאת בניגוד למבנים מודרניים יותר הבנויים בצורת האות רי"ש. אפשרות נוספת היא שמקור השם הוא "הֶנְגִ'יסְט" (Hengist), שמו של אחד משני האחים, שהנהיגו את פלישת הסקסונים הראשונה לאנגליה במאה החמישית לספירה. אחיו של הנג'יסט נהרג, והנג'יסט ובנו כבשו את כל ממלכת קנט.

בעקבות מחקר של סטונהנג', "הנג'" ( Henge) הפך לשם כולל לשלושה סוגים של עבודות עפר מהתקופה הנאוליתית באיים הבריטיים. המאפיין הבסיסי של כל השלושה הוא שהם כוללים סוללה בצורת טבעת וחפיר, כשהחפיר שוכן צמוד לסוללה מבפנים. משערים כי ההנג'ים לא היו ביצורים לצורך הגנה (כמו למשל סוללה עגולה), משום שלמטרות הגנה החפירים הפנימיים הם כמעט חסרי תועלת.

התארוך של שלבי הפעילות השונים בסטונהנג' אינו פשוט כלל ועיקר. בין הייתר, בשל תיעוד גרוע של חפירות ארכאולוגיות שנערכו בעבר, בלייה של הסלע הטבעי ומחילות שנוצרו על ידי בעלי חיים. הארכיאולוגים של ימינו מסכימים כי

ראשיתו של האתר בסביבות 5000 שנה לפני זמננו ואולי אפילו קודם לכן. מקימי האתר הקדום חפרו באדמה, תעלה בעומק של כשני מטרים, ויצרו מתחם מעוגל, שקוטרו כמאה מטר. במתחם קרעו פתח אחד הפונה לצפון-מזרח, בזווית מדויקת אל הנקודה, שבה עולה השמש ביום ההיפוך הקייצי (21 ביוני). כמה מאות שנים מאוחר יותר, הוצבו במרכזו של המתחם עשרות מצבות אבן, המסודרות בצורת עיגול פנימי. אבנים אלה, שמשקל כל אחת מהן כארבעה טון, הובאו לסטונהנג' מהרי דרום ויילס, מרחק של כ-400 קילומטר. כעבור אלף שנה לערך, (4000 שנה לפני זמננו), נבנה באתר החלק המרשים ביותר, הבולט למרחוק גם בימינו. עשרות אבני ענק, שמשקל כל אחת מהן כ-50 טון, נחצבו בגבעות מארלבורו, כשלושים קילומטר צפונית לסטונהנג', הובאו לאתר והוצבו במעגל, כאשר בין כל שתי אבנים מחברת אבן משקוף ענקית, המכונים כאן "טְרִילִיתִים" (Trilith = מילולית ביוונית: שלוש אבנים).

לפיכך, האתר כלל מעגל גדול חיצוני של טְרִילִיתִים, שני מעגלים פנימיים הבנויים בצורה דומה; ואבן דמוית מזבח במרכז. היום קשה להבחין במעגלים אלה, כי חלק מהאבנים נעלמו וחלקן נפלו ממקומן. בלב המעגל הפנימי ניצבה קבוצת אבנים שסודרה בצורת פרסה. פתח הפרסה היה מכוון בדיוק לנקודה, בה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. בזריחה מאירות קרני השמש במשך דקות אחדות בדיוק את הציר המרכזי של הפרסה.

בימי הביניים היה מבנה האבנים בסטונהנג' אפוף מסתורין ואגדות. באנגליה ובצרפת כונו אבניו "אבני תלייה" ("Hanging Stones"). יש המייחסים זאת לעובדה שהאבנים נראות כתלויות באוויר. אחרים מניחים כי האבנים שימשו לתליית פושעים.

מחוץ  לכניסה הצפונית-מזרחית, אבן ענקית המכונה "הילסטון" והייתה ידועה בעבר בשם "גבעת הנזיר", ולפי סיפור עם אנגלי, המתוארך לכל המוקדם למאה ה-17 מקורו של השם באגדה הבאה:

"השטן קנה את האבנים מאישה באירלנד, עטף אותן, והביא אותן למישור סולסברי. אחת מהאבנים נפלה לתוך נהר אייבון, והשאר נישאו אל המישור. השטן זעק כי "אף אחד לא ידע כיצד הגיעו האבנים האלה לכאן!". נזיר ענה לו "זה מה שאתה חושב", ואז השטן זרק את אחת האבנים על הנזיר ופגע בו על הגבעה. האבן ננעצה באדמה ונותרה בה מאז".

הצורות העגולות החוזרות בסטונהנג', הן דוגמה של התייחסות אוניברסאלית לאירועים שמימיים באדריכלות פרה-היסטורית. על-פי תורות קוסמולוגיות רבות, בתקופות קדומות, בוקעים השמש והכוכבים מהאדמה וחוזרים אליה מדי יום ביומו. הגופים הנראים בשמים הם עגולים וגם תנועתם מעגלית.

עד היום לא ברור כיצד הצליחו בוני סטונהנג', שכנראה לא הכירו את הגלגל, להעביר אבני ענק כאלה למרחק רב כל כך.

בנייתו של סטונהייג' קדומה בהרבה להופעת הכתב. קדומה בהרבה להופעת הכתב. נושאים רבים הקשורים לסטונהנג' עדיין שנויים במחלוקת. ריבוי התאוריות המסבירות את הסיבה ואת האופן בו נבנה, מסבירות את הכינוי "תעלומת סטונהנג'". יש עדויות מעטות, אם בכלל, לשיטות הבנייה ששימשו את בנאי סטונהנג'. לפי אחת הסברות, גִלגלו הבונים את האבנים על גבי בולי עץ. במשך השנים הציעו מספר מומחים כי בבניית סטונהנג' נעשה שימוש בשיטות על-טבעיות או אנכרוניסטיות, כאשר התאוריות מסשבדתמכות על כך שכמעט בלתי אפשרי להזיז אבנים מסוג זה, בעזרת הטכנולוגיה והיידע של תקופת בנייתו.. אולם, השיטות המקובלות, המסתמכות על טכנולוגיה נאוליתית, הוכיחו את יעילותן בהזזת והצבת אבנים בסדר גודל זה.

לפי השערת הארכיאולוגים, סטונהנג' היה מעין מקדש שבו נערכו טקסי פולחן במועדי שיא הקיץ ושיא החורף. היחס בין צורת המבנה ובין "תנועת" השמש בשמים הקל על הכוהנים לזהות את המועדים שבהם ערכו טקסים הקשורים בחילופי העונות. למועדים אלה הייתה משמעות מיוחדת עבור האדם הפרימיטיבי, שעסק בחקלאות והיה תלוי בתנאי האקלים למחייתו. גדעון אבני מציע, במאמרו ב"מסע אחר און ליין",  כי התשובה העיקרית למהותו של האתר המסתורי טמונה בעולמם הרוחני והדתי של תושבי אנגליה הקדומים. סביר להניח שסטונהנג' שימשה כאתר פולחן לתושבי דרום אנגליה. כאן היו מתכנסים תושבי האזור (ככל הנראה, כמה אלפי אנשים) במועדים קבועים – הקשורים בחילופי עונות השנה – לחגיגות דתיות, שבמהלכן הועלו קורבנות לאלים הקדומים של האיים הבריטיים[2]. בשנים האחרונות הועלו תאוריות שלפיהן סטונהנג' שימש כאתר קבורה לאריסטוקרטיה המקומית.

כמו במקרה של אתרים פרהיסטוריים אחרים, במשך שנים ניסו המקומיים, לשייך את האתרים הלו לתרבות הקלטית שהתקיימה באירופה מתקופת הברזל ועד לתקופה הרומית, למרות שמדובר באתרים עתיקים הרבה יותר. גם כיום, עולים לסטונהנג' מאמינים  נאו-דרואידים, המנסים לחדש את התרבות של הדרואידים הקדמונים – מעמד הכוהנים והמשכילים בחברות הקלטיות הקדומות). כמו בן מגיעים לכאן, חסידים של אמונות נאו-פגניות. זריחת השמש באמצע הקיץ מושכת למקום מבקרים מאז שנות ה-70 של המאה ה-19, והתיעוד הראשון לטקסים כאילו במקום מתוארך ל-1905. למרות מאמצי הארכאולוגים וההיסטוריונים ,להפריד בין הדרואידיות מתקופת הברזל לבין המונומנט העתיק, הפך סטונהנג' לאתר המזוהה עם הדרואידיות הבריטית[3], נאו-פגניזם ופילוסופיית הניו אייג'.

מערך האבנים בסטונהנג' בישר בצורתו מבנים ארכיטקטוניים מאוחרים יותר של מקדשים וקתדרלות, אשר האוריינטציה שלהם תוכננה על-פי מסלול "תנועת" השמש.

סטונהנג' הוא אתר אחד מתוך אתרים פרה-היסטוריים רבים הערוכים בצורת מעגל ומכונים הֶנְגֶ'ס (Henges). מכייון שהוא המפורסם ביותר, הפכה המילה "סטונהייג'", כשם נרדף למעגלי אבנים, כך למשל "הסטונהנג'" של אירלנד", או "סטונהנג' של ארמניה" וכך הלאה. אתר מרשים ובלתי מוכר יחסית  הוא  מוריאחט – חג'ר אל מנסוב   al-Murayghât—Hajr al-Mansûb שנמצא בעבר הירדן. המכונה גם "סטונגייג' של ירדן".

קיימים אתרים רבים כאילו באיים הבריטיים. כך למשל, מעגל האבן הנאוליתי טבעת ברודגאר (Ring of Brodgar), שבאי מיינלנד (Mainland), הגדול שבאיי אורקני (Orkney) שבסקוטלנד. טבעת האבנים עומדת על מצר יבשה החוצץ בין לוך סטנס (Loch of Stenness) ולוך האראי (Harray). עד כה, לא נערכו במרכז המעגל חפירות ארכאולוגיות או תיארוך מדעי, וההשערה היא כי הוא נבנה בשנת 2500 לפנה"ס בקירוב, ולפיכך הוא בן זמנו של סטונהנג'

קוטרו של המעגל הוא 104 מטרים, והוא השלישי מבחינה זו בממלכה המאוחדת. היה מורכב במקור מ-60 אבנים, שמתוכן שרדו בסוף המאה ה-20, רק 27. האבנים עומדות בתוך תעלה מעגלית, שנחפרה על ידי התושבים הקדמונים של האזור. עומק התעלה הוא עד שלטשה מטרים ורוחבה הוא עד 9 מטרים. באזור הקרוב לטבעת יש אבנים ניצבות נוספות וערמות אדמה עגולות על קברים פרהיסטוריים, ההופכים את האזור לאתר טקסי חשוב.

חפירות ארכיאולוגיות שנערכו על ידי קולג' אורקני בנס (Ness) של ברודגאר, בין הטבעת לאבנים הניצבות של סטנס, חשפו מספר בניינים המיועדים למטרות מגורים וטקסים כאחד ועל פי הממצאים נראה כי בקרבת מקום אמורים להימצא מבנים נוספים. במקום התגלו גם כלי חרס, עצמות, כלי אבן וקצה משויף של אלת אבן. הממצא החשוב ביותר, ככל הנראה, הוא שרידי קיר אבן גדול שאורכו היה ככל הנראה 100 מטרים וגובהו 6 מטרים. ההשערה היא כי הקיר חצה את כל חצי האי שעליו נמצאת הטבעת, וייתכן שהוא היה מחסום סמלי בין המישור בעל החשיבות הטקסית שעליו נמצאת הטבעת, לבין האזור הרגיל שמסביב.

ראו באתר זה: טיול באיי אורקני.

מעגלי אבנים מפורסמים אחרים, גם אם מרשימים פחות, הם סווינסייד ((Swinside, אף הוא באנגליה ומעגל האבנים של דרומברג (Drombeg Stone Circle) , שבאירלנד. המכונה גם Druid's Altar, היינו "המזבח הדרואידי", משום שגם אותו נטו אנשים, לשייך לתרבות הדרואידית. המעגל, שהוא היפה במעגלי האבן של מחוז קורק, הוקם בשנת 1100 לפני הספירה לערך. הוא כולל שבע עשרה אבנים ניצבות סביב מעגל שקוטרו תשעה מ'. ביום ההיפוך החורפי (21 בדצמבר), קרני השמש השוקעת, נופלות על אבן המזבח השטוחה, שפניה אל הכניסה למעגל. הכניסה מסומנת בשתי אבנים אנכיות. אתר פרהיסטורי, הנראה כמעגל אבנים בלתי גמור, אף הוא באירלנד, מכונה "קברו של אושן" (Ossian’s Grave), על שמו של המשורר הלוחם האגדי, בנו של הענק פין מקול, אך למעשה מדובר בקבר חצר מהתקופה הנאוליתית. בהקשר זה, אפשר להזכיר את קרחונג' (Karahundj / (Carahunge, שבדרום ארמניה, שנבנה בשנת 3000 לפני הספירה. 300 שנה קודם לסטונהנג' ובדפי המידע לתיירים מכונה גם Zorats Stones. מעגל האבנים נראה מרחוק כמו חיילים מצטופפים על גבעה. במקום 204 אבני בזלת. רובן בגובה של לא יותר ממטר אחד. כמה מהן מגיעות לגובה של 3 מ'. בעבר ניסו לייחס למעגל אבנים זה, להם כוחות מיסטיים, קוסמיים, או בעלי סגולות של פוריות. אבל סביר יותר להניח, כי המקום שימש כמצפה כוכבים או כאתר פולחן לגרמי השמים.

נראה, שאחת מהסיבות הנפוצות לקידושן המיוחד של אבנים עומדות, כדוגמת סטונהנג' היתה האמונה ביכולתן לרפא מחלות ותחלואים שונים. החוקים האנגלו-סקסונים לעתים כוונו ישירות אל אלו שחיפשו מזור אצל האבנים. בדו"ח שכתב הכומר ג'פרי ממונמות' (Geoffrey of Monmouth)[4], על סטונהנג' במאה ה-12, הוא מציין, ש"באבנים אלו קיים מסתורין וסגולות ריפוי לתחלואים רבים". בסטונהנג' היו שוטפים את האבנים, והמים היו נשפכים לתוך אגנים בתוכם רחצו החולים. סגולות ריפוי המשיכו להיות מיוחסות לאבני סטונהנג' גם במאות ה- 17 וה- 18. ואכן, באחד מסיפורי המלך ארתור ( King Arthur))[5], אומר מרלין (Merlin), הקוסם של המלך ארתור, שיש באבני סטונהנג', מסתורין ויכולת ריפוי של מחלות רבות. על-פי אותו סיפור, נשאו ענקים קדומים את האבנים מרחבי אפריקה, הביאו אותן לאירלנד, ומרלין העביר אותן לסטונהנג' בכוח המילה.

ישנה טענה שהקישור בין האבנים לתכונות ריפוי, נובע מבלבול בין המילים "ריפוי" (Heal), ו"עקב" (Heel), כאשר שתי אלו הן כנראה עיוות של המילה "הליוס", השם היווני ל"שמש", ולאל השמש. העובדה שלאין ספור אתרים מגליתיים, אבנים עומדות ומעגלי אבנים יש קישורים אסטרונומיים, הוכחה באופן משכנע ביותר על-ידי אלכסנדר ת'ום, ובמקרה של סטונהנג' בפרט על ידי סר נורמן לוקייר, ג'ראלד הוקינס ופרד הויל. האבן הקרויה בסטונהנג' "אבן העקב" היתה צריכה מן הסתם להיקרא "אבן הליוס", או "אבן השמש", מעליה זרחה השמש ביום שוויון הקיץ.

בכפר הקטן והציורי אייווברי (Avebury) שמדרום לעיר סווינדון (Swindon), על גדות נהר קנת (Kennet), שבדרום מערב אנגליה, גילה ג'ון אובריי (John Aubrey) בשנת 1648, את מעגל האבנים המפורסם, ונחשב לאחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים שבאיים הבריטיים.

בין בתי הכפר, השוכן לצד כביש מספר A361, נמצאות עשרות אבני ענק, הניצבות על צדן הצר, ומזכירות בצורתן את אבני סטונהנג'. גם אבנים אלה הובאו לכאן ממרחקים, על ידי נושאי יכולת טכנית והנדסית מרשימה. האתר בנוי מעגל אבנים ענק, תחום בתעלה ובסוללת עפר עגולה ובתוכו שני עיגולי משנה ובמצעם אבנים גדולות עומדות. מהמעגל יוצאות לשני הצדדים, דרכי תהלוכות, התחומות בשורות אבנים. מדרום למעגל הגדול ניצבת גבעה מלאכותית בשם סליסברי ומדרום לה, תל קבורה ארוך וצר ובתוכו חדשים תת קרקעיים.

תחיה אתר, בכתבה ב"מסע אחר און ליין", מעירה כי האבנים מסודרות בזוגות, שכל אחד מהם מכיל אבן גדולה ומגושמת ולצידה אבן עדינה יותר והן יוצרות מעגל ענק, החבוי בין בתי הכפר. על פי אחת הפרשנויות, מייצג כל זוג אבנים אלוהות זכרית (האבן הגדולה והמגושמת) ונקבית (האבן המעוצבת והצרה). זאב בן אריה, באתר האינטרנט שלו "תרבויות עולמי", טוען שמעגלי האבנים נבנו מסיבות אנרגטיות. לדבריו, המעגל הינו כלי של הוספה, איזון, חיבור. המעגל הוא מקום שבו נכנסת אנרגיה מחוץ לכדור הארץ לתוך הכדור, מקום שבו אנרגיה משתנה ומתווספת. בספרו "לב הבלקן – טיולי תרבות ורוח בסרביה, מונטנגרו ומקדוניה", כותב זאב בן אריה  כי הקדמונים בנו מעגלי אבן, שכוונו אל נקודות מסויימות בשמים ומקומות בולטים על פני האדמה. המעגל הוא נקבי, מכיל, רחם, מעבד ואילו האבן העומדת היא הזכרית, המשנה חודרת ומשחררת.

החוקר ויליאם סטרוקלי (Willliam Strukeley), הגיע לשם בשנות ה-20 של המאה ה-18. הוא חקר את מה שכינה כ"היסטוריה מקודשת" וטען שמעגל האבנים באוובורי בנוי בצורה של נחש ועיגול מכונף, המסמל את האיחוד של הניגודים. סמל זה מופיע גם במצרים העתיקה, אלא שבאוובורי הוא משתרע על פני מספר קילומטרים. סטוקלי ראה באובורי מונומנט של אמונה עתיקה. של דת אוניברסלית, שבזמנים קדומים, לא ידועים, שלטה בעולם וממנה נבעו המסורות של הפיתגוראים, הגנוסטים, האלכימאים והקבלה. לדבריו עיגולי המשנה סימלו את השמש והירח והאבנים העומדות באמצע הן החלק האנרגטי של המקום.

יש המוצאים קשר בין מעגלי האבנים של אנגליה, לאבנים הקדומות ביותר באירופה, הנמצאות במלטה. באיים מלטה וגוזו (Gozo) יש שבעה מקדשים, הבנויים מאבני ענק. כל אחד מהם הוא מופת ארכיטקטוני. ידועים במיוחד מקדשי טרשין (Tarxien), הגר קין (Hagar Qin) ומנג'דרה (Mnajdra), שמתוארכים ל-3600 ל-2500 לפני הספירה.

נראה כי בניית המקדשים התפתחה והשתכללה במלטה ובגוזו במשך כאלף שנים, החל באתר המוקדם בג'גנטיה (Ġgantija), שהוקם בסביבות 3600 לפנה"ס, ועד למקדש בטרשין שהיה בשימוש עד שנת 2500 לפנה"ס. הארכאולוג המקומי, סר טמי זמיט (Sir Temi Żammit), היה הראשון שניסח בסוף המאה ה-19 א ת התיארוך המשוער של בניית המקדשים. למרות התנגדות של חוקרים בני תקופתו, שטענו שהוא מגזים בהערכת עתיקותם, ממצאיו אושרו מאוחר יותר באמצעות תיארוך פחמן-14. הדבר גרם לקריסתה של תאוריה שטענה לקשר בין התרבות שהקימה את המקדשים, לבין התרבות האגאית.

מעגל אבנים מפורסם ורב רושם הוא קרומלך אלמנשרש (Almendres Cromlech) שליד אבורה (Evora), שבפורטוגל , שמתוארך לאלף השישי לפני הספירה והתגלה בשנת 1966. האתר נבנה על פי המחקר לפני כ-8,000 שנים . זהו מתחם אובלי, על ציר מזרח-מערבהבנוי על מדרון תלול ובו 95 מנהירים מגרניט. 92 מהם יוצרים שני מעגלים ונבנו כדי לסמל כיוונים הקשורים לימי השוויון בספטמבר ובמארס. יתכן שנועדו לציון מועדים לטקסים עבור היבולים החקלאיים. על כמה מהאבנים חקוקים סמלים.

ההתייחסות לכיווני זריחת/שקיעת השמש בימי השוויון, מעידים על היכרות הבונים המקוריים עם אותה תרבות אסטרונומית. מה גם שהתארוך שניתן למקום מקביל לאתרים מגליתיים רבים ברחבי העולם שתוארכו לתקופה הנאוליתית או קודם לכן.

ללא הרחק משם נמצא מניר דוש אלמנדרש (Menhir dos Almendres), מנהיר בעל צורה פאלית ברורה, המזדקר לגובה של ארבעה מ' ובקצהו חקוקים סמלים. מי שעמד סמוך למנהיר, ביום הקצר בשנה, יכול היה לראות את השמש שוקעת על הקרומלך ומי שעמד בקרומלך ביום הארוך בשנה יכול היה לראות את השמש זורחת מעל המנהיר!

יש אתרים מעגליים רבים גם בגרמניה ובארצות הבלקן.

במזרח מקדוניה, לא הרחק מהעיירה קרטובו (Kratovo) קיים מעגל אבנים חשוב, בשם קוסב קאמן (Cosev Kaman). זהו אחד האתרים המגליתיים החשובים בעולם, גם אם אינו מוכר. זהן מעגל אבנים ענק, שגילו למעלה מ-6000 שנה ומעיד על התיישבות קדומה בבלקן. במרכז האתר יש גבעה סלעית מקודשת ועליה במות, דרכי תהלוכה ומעין מרפסת. על הסלעים חרוטים סמלים, ביניהם צלב, 4000 שנה קדום ללידתו של ישו.

עמיתי יובל נעמן מספר כי בכפר וילונג-קולן (Willong Khullen), כפרם של אנשי נָאגַּה-מראם (Maram Naga), בצפון מערב מדינת מניפור (Manipur) אשר בצפון-מזרח הודו, יש מתחם של מגליתים, הנחשב לאחד האתרים המסתוריים והבלתי מוכרים בעולם ומכונה גם "סטונהנג' של מניפור". 135 אבנים זקורות מוצבות על הקרקע ללא הסבר מחוץ לכפר. אבנים אלו, שחלקן מגיע לגובה 7 מטר, הוצבו במקום הרבה לפני בניית הכפר ולא ידוע מי הציב אותן ואיך. המקומיים גורסים שהן הוצבו כאשר האלים דיברו עם בני האדם. הכפר נמצא 120 קילומטר צפונית מערבית לבירה אימפל (Imphal) שלוש עד ארבע שעות של נסיעה או כשעה וחצי של נסיעה מערבית למראם-קלו (Maram Khullen) .

רוג'ם אל הירי

ברמת הגולן נמצא אתר בשם רוג'ום אל הירי (מילולית בערבית: גל האבנים של חתול הבר"). מקור שם זה אינו ידוע. האתר נגלה לחוקרים רק לאחר מלחמת ששת הימים, בזכות מפות ישנות של האזור שבהן מצוין שם זה, שהושארו לאחר נסיגת הסורים וכיבוש הגולן.  זהו מונומנט מגליתי ייחודי, השוכן באפיקו העליון של נחל דליות, שבמרכז דרום הגולן., כ-16 ק"מ מזרחית לחופה הצפוני של הכנרת.

בעברית נקרא האתר "גלגל רפאים" משום שעל פי המקרא היו הרפאים תושביו הקדמונים של אזור הבשן – הגולן המודרני, שבו שוכן האתר, עם של ענקים שכינויים המקראי היה "רפאים". בשל כך, לדעת אנשים מסוימים, נוצר המקום על ידי ענקים, ומהווה הוכחה לפעולתם של ענקים באזור. מקורו של המונח "גִּלְגָּל" או "גַּלְגַּל" הוא הצורה המעגלית של האתר. האתר שזכה לכינוי "סטונהנג' הישראלי" ומתוארך לשנים 1,500-2,000 לפנה"ס.

בשל גודלו ובשל היותו ממוקם באזור מישורי, ניתן לצפות באתר במלוא גודלו רק במבט מן האוויר.

ניתן לראות מעגל אבני בזלת גדול, שבתוכו מעגלים קטנים יותר, חלקם פתוחים וחלקם סגורים. במרכז המעגל נמצא תל אבנים, טומולוס, שקוטרו כ-20 מטרים וגובהו חמישה מטרים בקירוב. במבנה כולו יש יותר מ-42 אלף אבנים, שהובאו למקום לפני כ-4,000 שנה.

האתר בנוי כקבוצת אבנים מרכזית וארבעה מעגלים קונצנטריים של אבנים, בגובה של 1-2 מ' המקיפות, זו בתוך זו, גל אבנים מרכזי, בגובה של 10 מ'. קוטר החומה החיצונית, כ-150 מ'. הפתח הצפוני- מזרחי בקיר החיצוני, פונה בבירור לכיוון זריחת השמש, ביום ההיפוך הקייצי. אם כי לא במדויק. כמה אבנים גדולות במזרח האתר, מציינות כנראה את כיוון הזריחה, במועדי השיווי (אקווינוקס). הסברה העיקרית גורסת שאתר זה שימש כנראה לתצפיות בירח ובשמש, שעל-פיהן נקבעו תאריכי ראשית האביב (עת הקציר) וראשית הסתיו (עת הזריעה). בבדיקה שערכנו במקום ביום הארוך ביותר בשנה, ב-21 ביוני 1989, הסתבר שאין קשר כיום בין פתח המעגל לבין כיווני הזריחה בימים הארוכים, אך ייתכן שמצב השמים לפני 4,000 שנים היה שונה. סברה אחרת טוענת שהיה זה אתר פולחני. לפי דעה זו, האתר התפתח סביב הקבר שבמרכזו, שהיה בו קבר חשוב, או מצבת זיכרון, שהפכו למרכז טקסי, להתכנסויות שנתיות.  למותר לציין, כי שתי הסברות אינן סותרות זו את זו.

האבנים הללו נחשבו לאבנים המגליתיות הקדומות בעולם, עד שהתגלו אלו של גובקלי טפה (Göbekli Tepe), kt לא הרחק מאורפה שבדרום מזרח אנטוליה. הארכיאולוג קלאוס שמידט‘  (Klaus Schmidt ) מתארך אותך לאלף השמיני או אפילו האלף העשירי לפני זמננו.

הלבירינת

יש הטוענים כי אפשר לכלול במעגלי אבנים אלו, גם את הלבירינת המפורסם: במיתולוגיה היוונית, הלבירינת היה מבוך נרחב שנבנה עבור המלך מינוס באי כרתים ותוכנן על ידי הממציא דדלוס, כדי לכלוא את המינוטאורוס, יצור שחלקו אדם וחלקו שור, אשר בסופו של דבר נהרג בידי תזאוס (מקור המילה לבירינת בשפה הטרום-יוונית (פלסגיאנית), אשר נטמעה ביוונית, והיא כנראה קשורה במילה labrys, שמשמעותה גרזן או גרזן כפול.).

לבירינתים פרהיסטוריים שימשו כמלכודות לרוחות רעות או כמסלולים מוגדרים לצורך פולחן. בימי הביניים סימל הלבירינת את הדרך הקשה אל אלוהים, שמרכזה אחד (אלוהים) ותחילתה אחת (לידה). החל בתקופת הרנסנס, לבירינתים איבדו את מרכזם: האדם ההולך בהם הוא האדם ההולך בהם הוא המרכז, דבר המשקף את שינוי החשיבה ההומניסטי. בהקשר זה, אפשר להזכיר את ציורו של גוסטב דורה (Gustave Doré), המבוסס על תיאור הגיהינום של דנטה (Dante Alighieri), שמתואר כמעגלים קונצנטריים סביב מרכז התופת.

מעגל מסוג אחר, מסתורי להפליא, בן 20 אלף שנה נמצא ברוסיה – והוא עשוי מעצמות ממותות.

לפי חוקרים, מעגל זה הוא הקדום ביותר מסוגו שנמצא מבין כ-70 מתחמים כאלו באוקראינה ובמערב רוסיה. מחקר שפורסם ב-18 במארס 2020 בכתב העת המדעי Antiquity, מדווח על המעגל שנמצא במערב רוסיה, כ-500 קילומטר מדרום למוסקבה. החוקרים מדווחים כי המעגל נמצא קבור תחת כחצי מטר של אדמה. מרבית העצמות במעגל היו עצמות של ממותות – בסך הכל עצמות לסת תחתונה של 51 מחיות הענק השעירות ו-64 גולגולות שימשו לקביעת גבולות המעגל – שקוטרו כעשרה מטרים – ונמצאו מפוזרות בתוכו. החוקרים מצאו גם מספר קטן של עצמות בעלי חיים אחרים: איילים, סוסים, שועלים וזאבים. בתוך המעגל נמצאו גם שרידי עץ וצמחים שרופים, כמו גם זרעים של צמחים שונים, ככל הנראה של צמחים שצמחו באזור או שאריות צמחי המאכל של תושבי האתר הקדומים. לפי החוקרים, הצמחים שנמצאו במעגל שימשו למזון, וייתכן שגם מטרתם היתה לייצור תרופות, רעלים, חבלים או בדים.

המאמר מנסה ללמוד על חייהם של בני האדם בתנאי אקלים קיצוני זה, של עידן הקרח האחרון. לענייננו, חשוב יותר, צורתו של האתר, המכניסה אותו לקטגוריה של מעגלי האבנים המסתוריים.

מעגל העצמות

הפסיכולוגיה של מעגלי האבנים.

הפסיכולוג היונגיסט, מיכה אנקורי, מציע לראות במבנים מעגליים אלו תבנית פסיכולוגית, המזכירה לדעתו את המנדלה שבבודהיזם הטיבטי ותפקידם, כמו במנדלה, לסייע לאנשים להגיע לריכוז ובמקרה שלהם, גם לרגיעה.

מַנְדָּלָה היא מעגל מיסטי, או מעגל מקודש. היא ביסודה מפה, המתווה את תהליך ההזדהות של המודט עם המרכז הפנימי שלו עצמו, כלומר עם טבע הבודהא שלו, המסומל על ידי הבודהא במרכז המַנְדָּלָה. פירוש המילה "מַנְדָּלָה" בסנסקריט, הוא "מעגל" או "מרכז", אך גם "לוח" או "חדר".

ציורים הדומים למַנְדָּלָה, בעלי סימטריה סיבובית, הופיעו בכמה תרבויות בעולם, ללא קשר ביניהן, למשל ביבשת אמריקה ובדרום אסיה. מַנְדָּלָה מסמלת את היקום ואת נפש האדם, בכל הדתות שמקורן בתת-היבשת ההודית. ברוב ציורי המַנְדָּלָה יש מרכז משמעותי, וממנו מצוירים הקשרים של הארה, או מאפיינים של בודהיסטווה (ישות על סף הארה). בנוסף יצויר לרוב צלב, המחלק את המַנְדָּלָה לארבעה חלקים.

מילולית: "מנדה" פירושו תמצית, עיקר; בעוד "לה" הוא "מיכל". התבנית היא סימטרית ומכילה עיגולים וריבועים, עם נקודת מרכז בולטת. לעתים מצוירים בה כל מיני הֶיְכלות ומקדשים והנכנס אליהם נכנס אל מרכז הרוחניות וסופג את הכוח שיש בדעת. הרעיון במַנְדָּלָה, הוא בניית עולם על ידי המודט. העולם הוא רב מימדי ותוך כדי התבוננות ובנייה, אמור המודט להגיע לרמות מודעות גבוהות יותר. מַנְדָּלָה היא כלי עזר חשוב בטקסים, פולחן ומדיטציה. בטקסים היא תוחמת את השטח המטוהר. במדיטציה מסייעת המַנְדָּלָה למודט לחוות את המציאות כאחדותית. כלומר לממש את כוחו להפוך את החולין לאלוהי, את סמסרה ("זרימה מתמשכת") לנירוונה ("כיבוי שלהבת הנר", סיום מצב ההשתוקקות והפתח להארה).

בדומה לבניין כנסיות נוצריות בצורת צלב, מבני דת בודהיסטים רבים בנויים במבט על כמנדלות, או שמא המנדלות הם תמונת על המסמלת מבני דת בודהיסטיים. דוגמה בולטת למַנְדָּלָה באדריכלות הבודהיסטית היא בורובודור מהמאה ה-9 במרכז ג'אווה, אינדונזיה. היא בנויה כסטופה גדולה, המוקפת בקטנות יותר, המסודרות על טרסות היוצרות פירמידה מדורגת. כזאת גם סטופת השוואדגון ביאנגון, מיאנמר, וסטופות רבות מספור ברחבי העולם הבודהיסטי.

הפסיכולוג השוויצרי, קרל גוסטב יונג, חקר את המנדלות של המזרח הוא מצא, שכאשר בשבטים מסוימים, כאשר נשקפת סכנה לאחדותו של השבט או לסדרי חייו, מתגייסים בני השבט לבניית מבנה גדול ממדים, אשר צורתו הארכיטקטונית מאופיינת במעגליות, בצורות גיאומטריות סימטריות, בנקודה מרכזית ובקווים רדיאליים. (המבנה איננו סימטרי במדויק, הוא מכיל בדרך כלל ריבוע ומשולש, אך צורתו הכללית היא של מעגל כמו המבנה של "רוג'ום אל הירי" בגולן או "סטונהנג'" באנגליה). מבנה זה מסמל את המאמץ והתקווה של השבט, להחזיר את ההרמוניה והאינטגרציה אשר הופרו – זוהי המַנְדָּלָה בתפקודה החברתי – קולקטיבי. המַנְדָּלָה מכילה בדרך כלל שלושה מעגלים קונצנטריים. כך ברוג'ום אל הירי וכך בסטונהנג' (אם כי זה של סטונהנג', המעגל הפנימי איננו שלם). המניע העיקרי למחקריו של יונג, היה הגילוי שמבנים אלה שימשו למטרות ריפוי. יונג פענח את המשמעויות הפסיכולוגיות של סמל זה. הוא מגלם את ההתמודדויות של האדם עם אחת הסוגיות הפסיכולוגיות העמוקות והקשות ביותר.

ניתן לנסח כך את הסוגיה, שהמַנְדָּלָה מתמודדת אתה: בנפש האדם פועלים כוחות רבים ומנוגדים. אלה הם בראש ובראשונה כוחות היצר, היוצרים ניגודים רבים ומאיימים להרוס את האישיות. בין ערכי התרבות של ה"אני העליון" לבין חשקי ה"סתמי" קיים מתח מתמיד, תחת מתח זה נאבק ה"אני" לקיום השלמות וההרמוניה הנפשית. המַנְדָּלָה לפי תאוריה זו, היא סמל קולקטיבי, אשר ענינו הוא ההרמוניה שבנפש והוא מסמל את הניגודים הרבים ואת התאחדותם למגמת אינטגרציה כוללת. הקדמונים ראו את המחלה כהפרת ההרמוניה, ועל כן בניית מַנְדָּלָה על ידי האדם, בעזרת רופא השבט, גילמה את המאמץ להחזיר את ההרמוניה לתיקנה. לא מדובר כאן במבנה סימטרי המשרה שלווה. אדרבה, המַנְדָּלָה יוצרת חוויה של מתח וניגודים. אם לא כן, אין ביכולתה להבין את הדרמה המתרחשת בנפש האדם.

במערות של האדם הקדמון נמצאו ציורים וחריטות של מעגלים ושל ספירלות; מרפאים עממיים אמרינידים ("שמאנים"), יצרו דגמי מעגלים בטקסים של ריפוי. גם לרוזטה, עיטור הוורד, שהגיע ליוון מהאשורים, במאה השישית לפני הספירה, יש צורה מעגלית שניתן למצוא בה דמיון למנדלה. יתכן שאפשר לראות בהקשר זה, גם את לוחות השנה של התרבוות האצטקית, שהודפסו על גבי אמטה (Amate), היינו, ניירות מקליפת עץ .

פעם חשבו שאבן השמש העגולה של התרבות האצטקים מקבילה לצולקין (Tzolk'in), לוח השנה הטקסי, בן 260 ימים, של תרבות המאיה.

כבר ב-1792, שנתיים לאחר שאבן השמש המפורסמת נחשפה בין שרידי המקדש המרכזי (Templo Mayor) של האצטקים, בין חורבות בירתם טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan), כתב האנתרופולוג המקסיקני אנטוניו דה לאון וגמה (Antonio de León y Gama), מאמר מקיף על לוח השנה האצטקי, המבוסס על לוח האבן והצביע על סימנים של ימים וחודשים. כיום מאמינים שמשמעות האבן היא בעיקר דתית. יש תאוריה הסוברת כי הפנים במרכז האבן מסמלת את Tonatiuh – אל השמש האצטקי. משום כך מכונה האבן גם "אבן השמש". חוקר האצטקים ריצ'רד טונסנד (Richard Townsen), סבר שהאבן מסמנת את Tlaltecuhtli, אלת האדמה, שבמיתולוגיה המקסיקנית חוללה את הבריאה. ישנן עוד תיאוריות רבות, אבל יש יסוד להניח שהאבן, על מעגליה הקונצנטריים, מסמלת את היקום כולו, כפי שראו אותו הכוהנים האצטקים. משהו שמקביל למנדלה.

אפשר לזהות את צורת המנדלה בצלב הקלטי, במחרוזת התפילה (rosary), בצלב השושנה (Rosy Cross) ובעיטור Dromenon, על רצפתה של קתדרלת שארטר (Chartres Cathedral). הדרומנון מסמל את הדרך מהעולם החיצון, אל המרכז הקדוש, שבו שוכנת השכינה. גם לוויטראז'ים המעוגלים בכנסיית Marsh Chapel, שבאוניברסיטת בוסטון, יש צורה המזכירה את המנדלה.

הריצוף הקוסמטי (The Cosmati pavements), כולל זה של מנזר וסטמיניסטר (Westminster Abbey), מסמלות קדושה וצורתם היא של מנדלה מסוגננת, כמו של עיטורי מוזיאקות שעוצבו באיטליה במאה ה-13. גם לעיטורי ה Shamseh- (שמש?) הפרסיים, צורה של מנדלה.

מצפון לקוסקו, אשר בפרו, סמוך לכפר צ'ינצ'רו (Chinchero), קיים אתר אינקאי מוזר שנקרא מוראי (Moray) ובו טרסות עגולות. הטרת בנייתו לא ברורה. המדריכים המקומיים מציעים הסבר שרואה בו תחנת ניסויים חקלאיים. מי יודע, אולי יש לו דווקא משמעות רוחנית, כמו למנדלות, או שאולי יש למעגלי האבנים המגליתיים?

אליהו בחור[10] כתב ב"ספר התשבי": "אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע…ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת כל האור ומאירה לגוף ונאור הכול".

 הערות

[1] המנהיר הגדול ביותר כיום נמצא בלוקמריקה (Locmariaquer) בברטוניה, והוא נקרא "המנהיר השבור הגדול" (בצרפתית: "Grand Menhir Brisé"). גובהו היה בעבר 20 מטרים והוא כיום מפורק לארבעה שברים. משקלם הכולל של השברים הוא 330 טון, והמנהיר – כשהיה שלם – היה מהעצמים הכבדים ביותר שהועברו ללא מכונות (אם כי לא בראש הרשימה – ראו למשל כאן). באזורים אחרים, הושחתו המנהירים בשיטתיות על ידי הנוצרים, בגרמניה למשל, שהייתה בעבר שופעת מנהירים, קיים כיום אחד בלבד. ב-קרנאק בברטאן קיים מערך מנהירים של למעלה מ-3,000 פרטים, המסודרים בשורות ב-3 קבוצות. המנהיר הגדול ביותר כיום נמצא בלוקמריקה (Locmariaquer) בברטוניה, והוא נקרא "המנהיר השבור הגדול" (בצרפתית: "Grand Menhir Brisé"). גובהו היה בעבר 20 מטרים והוא כיום מפורק לארבעה שברים. משקלם הכולל של השברים הוא 330 טון, והמנהיר – כשהיה שלם – היה מהעצמים הכבדים ביותר שהועברו ללא מכונות (אם כי לא בראש הרשימה – ראו למשל כאן). באזורים אחרים, הושחתו המנהירים בשיטתיות על ידי הנוצרים, בגרמניה למשל, שהייתה בעבר שופעת מנהירים, קיים כיום אחד בלבד. ב-קרנאק בברטאן קיים מערך מנהירים של למעלה מ-3,000 פרטים, המסודרים בשורות ב-3 קבוצות.

[2]גדעון אבני, "סטונהנג', חידת האבנים הגדולות", מסע אחר און ליין

[3] דרוּאידיות או דרוּאידיזם הוא השם הכולל למנהגיהם הדתיים של החברות הקלטיות, שהיו קיימות ברוב אירופה המערבית שמצפון להרי האלפים, ובאיים הבריטיים. השפעת הדרואידים הייתה חברתית לא פחות מדתית. הדרואידים לא עסקו רק במילוי תפקיד של כוהני דת מודרניים, אלא היו לעיתים קרובות גם פילוסופים, מדענים, אנשי חוכמה ואגדות, מורים, שופטים ויועצים למלכים. הדרואידים חיברו בין העם הקלטי לאלים הרבים שלו, ללוח הירחי ולסדר הטבעי. עם הגעת הנצרות לאזור, תפקידים אלו מולאו על ידי הבישוף ואב המנזר, שבניגוד לדרואיד, בהיותם שתי ישויות נפרדות, מצאו עצמם לעיתים בתחרות.

הידע ההיסטורי על הדרואידים מצומצם ביותר. החוכמה הדרואידית הייתה מורכבת ממספר גדול של פסוקים שנלמדו בעל פה, ונמסר כי לימוד כל הפסוקים ארך עשרים שנה. במרכזי החינוך הדרואידי נלמדו שירה, אסטרונומיה או אולי אפילו השפה. מהספרות בעל פה שלהם של שירה, תפילות ולחשים, וחוקי תפילה וקסם, לא שרדה ולו שורה אחת, אפילו בתרגום, ואין אף אגדה שניתן לכנותה דרואידית טהורה, ללא שכבה או פירוש נוצריים.

עם זאת, עדיין ניתן למצוא מנהגים כפריים דתיים רבים מתחת לפירושים הנוצריים שממשיכים להתקיים, כגון "ליל כל הקדושים", פולחני קציר, מיתוסים של פוק, רוחות יער, צמחים וחיות בעלי מזל טוב או רע, וכדומה. אף על פי כן, סביר להניח, שהם הושפעו מהתרבויות המאוחרות יותר.  .

[4]ג'פרי מונמות' ידוע כאחד ההיסטוריונים האנגליים הראשונים, וההיסטוריון האנגלי החשוב ביותר בימי הביניים. נולד בשנת 1100 לערך, בוויילס, והיה ככל הנראה ממוצא ברטוני. מונמות' למד באוניברסיטת אוקספורד ולאחר סיום לימודיו מונה לארכידיקן (כומר) של מונמות'. בשנת 1152 מונה לדרגת ההגמון של סט אַסָף. מת  בשנת 1154. הוא  כתב מספר כתבים היסטוריים ומיתולוגיים, הראשון שבהם נכתב לפני שנת 1135 והיה "נבואותיו של מרלין" (Prophetiae Merlini). בספרים אלה מתואר הקוסם מרלין ומעשיו. נבואות אלה היו הכתבים הראשונים שנכתבו על מרלין בשפה שאינה וולשית ותרמו רבות לתפוצות האגדות הארתוריות ואף, לדעת חלק מהמלומדים, השפיעו על נוסטרדמוס עת כתב את נבואותיו.

ספרו השני – "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" (Historia Regum Britanniae) מנסה לתאר את המלכים ששלטו בבריטניה לפני התקופה הסקסונית. זוהי לא היסטוריה, אלא מיתולוגיה. ספר זה הוא אחד הספרים הראשונים המזכירים את המלך ארתור והטקסט הקדום ביותר המזכיר את שמו של המלך ליר.

[5] המלך הוא גיבור מספר אגדות אנגליות מימי הביניים, שהפך למיתוס. כמה היסטוריונים סוברים שהמיתוסים על המלך ארתור מבוססים על דמות אמיתית של מלך או מצביא בעל שם דומה שפעל בבריטניה לאחר נסיגת הרומאים ממנה, בתחילת המאה ה-5 לספירה.

[8] Axis mundi (צרפתית), טבור העולם, הציר המרכזי סביבו סובב היקום לא דווקא הפיזי, מקום ההשקה בין עולמות ארציים ורוחניים.

[9] בבודהיזם הטיבטני (וויג'ריאנה) נעשות מנדלות ארעיות מחול צבוע, שהעבודה הממושכת עליהן, תוך שמירה על ריכוז ואיפוק, מהוות סוג של מדיטציה, בעוד שארעיותן של המנדלות מסמלות את ארעיות חיינו בגלגול הנוכחי. לאחר ימים או שבועות של יצירת התבנית המורכבת של מנדלת חול , החול מוברש לערימה ונשפך לגוף של מים זורמים, כדי להפיץ את ברכות המַנְדָּלָה.

[10] רבי אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, המכונה "רבי אליהו בחור", או "הבחור" (י"ב באדר ה'רכ"ט 1469 – ו' בשבט ה'ש"ט, 1549), היה בלשן עברי וחוקר המסורה בתקופת הרנסאנס, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומראשוני הכותבים ספרות ביידיש.