מסע לדרום סודאן.

 
כתבה: גליה צבר

 

אני רוצה לשתף אתכם ברשמי מסע לדרום סודאן שכתבה גליה צבר, בעקבות מסעה לשם, בחברת  שירי טננבאום ואתי דיין.

 

עבורי לא מדובר בעוד נוסעות. את אתי דיין אני מכיר מהימים בהם היתה מורה חיילת בבית ספר שדה אילת, ידענית, דעתנית וחפה מכול גינוני אגו, שכל כך אפיינו אז את מדריכי סיני. את גלי היכרתי כשהיתה מדריכה צעירה ב'נאותה כיכר' וחלמה על אפריקה.

בעבורי ואני מניח שגם בעבורן אפריקה היא אהבה ראשונה ואורח חיים. מלווה אותנו שנים, על קסמה ועל הייאוש שהיא מעלה. רבים מאתנו נסעו לאפריקה לראשונה בעקבות הטיולים, הסאפארי, עולם החי ונשארו בגלל האנשים. אפריקה ואנשיה מושכת רבים בעבותות של אהבה וקסם. לא רק שם, בייבשת השחורה. בחרתי להעלות את הכתבה שלהן כדי שכולכם תוכלו לקרוא על עוד פיסה של אפריקה ולחזות בביתם של האנשים השקופים, שעבור רבים הם מטרד , אך כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו.

שלכם, גילי חסקין

 

 שיחה עם סוכנת נסיעות בתל־אביב.

ש. "לאן נסעתן?"

ת. לג'ובה.

ש. "זה באיטליה?"

ת. לא, זו בירת דרום־סודן.

ש. "לא נורא מסוכן שם עם כל המוסלמים?"

ת. לא. מרבית אזרחי דרום־סודן הם נוצרים. המוסלמים גרים בצפון סודן.

ש. "אה, דרום סודן. זה לא איפה שהיה רצח עם?"

ת לא בדיוק. את מתכוונת לחבל דארפור שבמערב סודן, שם זה באמת מוסלמים. אנחנו נסענו לדרום־סודן, שם הייתה מלחמת אזרחים ארוכה.

ש. "מסכנים… יש המון סודנים בתחנה המרכזית בתל־אביב".

ת. האמת שלא כל כך הרבה. יש בסך הכל כמה מאות דרום־סודנים בישראל כולה, ורובם גרים בדרום הארץ. בתחנה המרכזית גרים בעיקר אריתריאים. שם זה סיפור אחר לגמרי.

ש. "אז יש צפון סודן ודרום־סודן ואלה שתי מדינות שונות?"

ת. כן, כמעט. יש סודן, וביולי 1102 הוקמה מדינה חדשה, דרום־סודן.

ש. "טוב. בשבילי כל אפריקה זה אותו דבר. הכל מדבר וחם".

 

 

כבר לא טרחנו לתקן אותה שכל אפריקה היא ממש לא אותו דבר, ושדרום־סודן היא בכלל לא מדברית, בעיקר כי נזכרנו עד כמה נכון חלקו האחרון של המשפט: באמת חם. מאוד חם בדרום־סודן, וההתנהלות הזו בתוך להט הטמפרטורות ואובך האוויר מהווה נדבך נוסף של קושי, אבל אולי גם הגנה מפני התמודדות ישירה עם מורכבות החיים במדינה הצעירה ביותר בעולם. כל כך חם בדרום־סודן, שלפעמים אין יכולת לחשוב על שום דבר אחר מלבד החום.

נסענו לדרום־סודן בעקבות הדיון המתלהט על החלטת ממשלת ישראל מ־31 בינואר 2012, שבה נדרשו אזרחי דרום־סודן הנמצאים בישראל לעזוב את הארץ עד 1 באפריל. הנימוק היה שביולי 2011 הוקמה מדינה חדשה, היא דרום־סודן. לפיכך טענה הממשלה שאין עילה להישארותם של הדרום־סודנים בישראל. מכתב שהופץ על ידי משרד הפנים קרא לאזרחי דרום־סודן "לשוב מרצון" לארצם. המכתב לא נמסר לחברי הקהילה באופן אישי אלא פורסם בתקשורת, והוא עורר סערת רגשות. בשבועות הראשונים היחס אליו היה כאל שמועה ורבים לא האמינו שהוא אמיתי. ההתרעה הקצרה, מכתבי הפיטורים שנשלחו מבתי המלון שבהם עבדו דרום־סודנים וההודעה שכל מבוגר שיעזוב מרצונו את ישראל עד סוף מארס יקבל מענק של 1,000 יורו — הותירו רבים מהם חרדים ומבולבלים, מתקשים להבין מה עליהם לעשות. התקשורת הישראלית הוצפה בידיעות על המצב הבעייתי במדינה החדשה ועל הסכנות הכרוכות בהחזרתם הכפויה של האזרחים, וארגוני זכויות אדם נכנסו למצב מתקפה.

בסוף מארס הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה מינהלית מטעם חמישה ארגונים, בה נטען כי המדינה התעלמה בהחלטתה מהמצב הקשה והבלתי יציב השורר בדרום־סודן וכי ההחזרה הכפויה היא צעד בלתי סביר ובלתי מידתי שעלול לסכן את שלומם וביטחונם של המוחזרים.

דרום־סודן קיבלה את עצמאותה מסודן לאחר עשרות שנים של מלחמה שהביאה למותם של שלושה מיליון בני אדם ולמיליוני פליטים ומבקשי מקלט. שטחה של המדינה הוא 644,329 קמ"ר וחיים בה בין 8 ל־10 מיליון בני אדם, כמחציתם מתחת לגיל 14. נשיא המדינה, סלווה קיר, וסגנו, רויק מאצאר, עומדים בראש ממשלה זמנית.

מאז קבלת העצמאות מצויה המדינה בתנופת בנייה. היא עשירה בנפט כמו גם בזהב, יהלומים, כסף, עצים, ברזל ונחושת, ובזכות הנילוס הלבן העובר בה, חלקים גדולים ממנה פוריים ביותר. עשרות חברות בינלאומיות פועלות במדינה מתוך הכרה בפוטנציאל הכלכלי. עם זאת, בשל עשרות שנים של מלחמה עם השלטון הערבי־מוסלמי של חרטום, אין כמעט תשתיות פיזיות ואזרחיות, והשירותים הניתנים לאזרחים בסיסיים ביותר. האוכלוסייה מפוצלת בין 20 קבוצות אתניות, הגדולות שבהן הן הדינקה והנואר. מאבקים אלימים על שטחים ועל אמצעי מחיה פורצים בה חדשות לבקרים ותורמים לאי־היציבות. לצד דתות אפריקאיות מסורתיות, הנצרות היא הדת השלטת והאנגלית היא השפה הרשמית.

מיד עם קבלת העצמאות חודשו המאבקים בין דרום־סודן לסודן לגבי בעלות על בארות נפט המצויות על הגבול בין המדינות. מאבקים אלה, המידרדרים לעתים קרובות לאלימות חמורה, גררו לאחרונה הפסקה של הפקת הנפט על ידי דרום־סודן, מה שהביא לירידה חדה בהכנסות המדינה ולאי־יציבות קשה. בחודש האחרון הפציצה ממשלת סודן אזורים בדרום־סודן והביאה למנוסה של אלפים. דוחות שונים "ם מצביעים על רעב מתפשט בצפון המדינה ומתריעים מפני משבר מזון חמור.

אזרחי דרום סודן (אז אזרחי סודן) החלו להגיע לישראל דרך גבול מצרים במהלך 2006. חלקם חיו בחרטום ובקהיר שנים ארוכות טרם הגעתם לישראל. עם בואם לישראל הם קיבלו אשרת שהייה ואשרת עבודה ללא זכויות נוספות (לדוגמא זכות שווה לשרותי בריאות). בשיאה מנתה הקהילה אלפים בודדים של מבוגרים וילדים שהתגוררו בעיקר באילת ובערד ועבדו רובם ככולם כעובדי כפיים בבתי מלון.  ביולי 2011, בעקבות משאל עם שאישר את היפרדות חלקה הדרומי של המדינה מזה הצפוני קיבלה דרום סודן עצמאות. העצמאות המיוחלת, שהגיעה לאחר עשרות שנות מלחמה ומיליוני הרוגים ופליטים, לוותה בהתפרצויות שמחה וחגיגות שנחגגו גם בישראל. לאחר קבלת העצמאות גבר שטף החוזרים מרצון למולדת, כאשר רבים מהחוזרים משתקעים בעיר הבירה המתחדשת, ג'ובה. כ- 700 דרום סודנים נותרו עדיין במדינת ישראל, יותר ממחציתם ילדים הנמצאים כעת בשיאה של שנת הלימודים. חלקם מביעים חשש רב מלחזור למדינה, אותה חלקם לא ראו כבר עשרות שנים ושבה לרבים אין כלל בית או מערכת תמיכה משפחתית. שמועות על מחלות, אבטלה, אלימות בין שבטית ומתיחות גוברת לאורך הגבול עם סודן תרמו עוד יותר לאחיזתם הנואשת במציאות המוכרת בישראל.

 

נסענו לג'ובה ולדבר עם אלו שחזרו מיוזמתם. רצינו להתרשם דרכם מה מצבה של המדינה, ולשמוע מהם התובנות שלהם על הגירוש הקרב. בשל הסמיכות למועד פקיעת האולטימטום לעזיבה מרצון, פגשנו בדרכנו חוזרים חדשים לצד וותיקים יותר, כמו גם כאלו שחזרו ממדינות אחרות אליהם ברחו במהלך המלחמה (גרמניה, אוגנדה צפון סודן וכיוב'). יצאנו לפגוש אותם בבתיהם, ביקרנו בבתי ספר אליהם הולכים ילדיהם, סקרנו בתי חולים ציבוריים ומרפאות פרטיות ותרנו בחנויות ובשווקים של עיר הבירה, וגם של אזור כפרי סמוך. כל אלו עזרו לנו להתחיל ולצייר תמונת מציאות של מהות השיבה הביתה.

הטיסה לדרום סודן יוצאת מישראל בלילה ועוברת באדיס אבבה. איתנו במטוס קבוצה של כמה עשרות דרום סודנים שחוזרים הביתה. בתור לצ'ק אין מתווכחים על כל קילוגרם עודף, על כל חבילה. התשלום גבוה ומאיים לכלות את חסכונותיהם אבל הרעיון להשאיר מאחור את הרכוש האוצֶר בתוכו את החלומות להתחלה חדשה קשה מנשוא. הילדים הקטנים מתרוצצים בין רגלי המבוגרים. מדברים בינהם בעיקר עברית. במהלך שעות הציפייה לטיסה הביתה עולים קולות מגוונים. מוזס (כל השמות בדויים), שלמד תיאולוגיה בנצרת, חוזר מתוך תחושה של שליחות ורואה בשיבה הזדמנות גדולה לקחת חלק בבינוי מדינתו. עבור אחרים לא מדובר בחזרה אמיתית מרצון, אלא יותר במציאות חדשה שנכפתה עליהם ללא הכנה מוקדמת

טוני, בן 27 מתעקש לדבר איתנו בעברית : "אני כבר שבע שנים בחוץ. שנתיים הייתי במצרים וחמש שנים בישראל. אני חוזר כי מדינת ישראל לא רוצה אותי. אומרת לי שאין עבודה….בקיבוץ בא מכתב ואומר לי שאין יותר עבודה אז מה אני יכול לעשות?  אין ברירה. אין עבודה, אין אוכל, אין חדר. זה לא טוב. יש קצת כסף …אם אני נשאר אני אוכל את הכסף וזה לא טוב. אז אני חוזר…

אומרים לי בישראל לך הביתה. יש לך מדינה חדשה. אומרים לי: תבנה בית, תבנה מדינה. אבל אין, אני לא יכול. אני לא בונה בית ואין עבודה בדרום סודן….יש בג'ובה אנשים שחזרו מכל העולם. כולם עכשיו מחפשים עבודה. אני לא יודע מה יהיה.

אני עבדתי עם ישראלים, עבדתי איתם הרבה. ביחד. כל יום. אבל הם לא באמת יודעים מה יש בלב שלי. ישראלים אומרים עלי: הוא איש טוב, עובד טוב, לא עושה בעיות. כל יום עובד. לא מפריע, לא מבקש כלום. למה הם לא מבקשים שאני אשאר? שלוש שנים אני עבדתי איתם כל יום ואז מדינה אומרת לנו ללכת וזהו…

אז אני לא רוצה לדבר יותר. אני רוצה להיות בשקט…רחוק. להסתכל ולא לדבר"

שדה התעופה של ג'ובה זעיר. בחלל הכניסה מצטופפים החוזרים, אנשי ארגוני סיוע ואנשי עסקים רבים הבאים לבחון את ההזדמנויות הכלכליות במדינה החדשה. בחוץ 43 מעלות ולחות חונקת, אך מסביב אווירת המולה אופטימית. קרובי משפחה המצפים נרגשים לשבים, מכוניות ענק הממתינות לעובדי הסיוע ומוניות אופנוע המיועדות לתיירים מקבלים את פנינו. בינתיים החום עוד נסבל, אנחנו חושבות לעצמנו, ועולות על אחת המוניות בדרכנו לעיר.

 

אתי מגיעה לג'ובה כמה שעות לפנינו ומוצאת בעבורנו חדר באכסנייה בסמוך לאוניברסיטה. אנחנו מגיעות שעתיים אחר כך. את פני שלושתנו מקבלת לחות חונקת וטמפרטורה שמגיעה ל- 43 מעלות. הנסיעה למרכז העיר נמשכת 15 דקות. דרך החלון נשקף נוף צחיח. כבישים סלולים חדשים מתחלפים לסירוגין בדרכי עפר, ולאורכם מבנים חד־קומתיים מבטון ובתי מלאכה רבים: נגריות, נפחיות, חנויות לחומרי בניין, מוסכים. בין מבני הבטון נראים בתי בוץ רבים המשמשים למגורים הן עבור הוותיקים והן עבור החוזרים. מרבית מבני הבטון, מספר נהג המונית, נבנו בתנופת הפיתוח שמאז הכרזת העצמאות.

אנו בוחרות להתמקם באכסנייה הממוקמת בסמיכות לאוניברסיטה. כמה ימים אחר כך יפרצו בה מהומות עקב מתיחות שבטית בין הסטודנטים וההנהלה. המהומות יגררו שימוש בנשק חם של הסטודנטים ושל המשטרה שיובילו לסגירת אוניברסיטה. למרות זאת ימשיכו רחובות ג'ובה להתנהל ברוגע, ואנו ננוע בהם ללא הפרעה. האכסנייה עצמה, חדשה כמו מרבית העסקים שנראה, מנוהלת על ידי מהגרי עבודה מאריתריאה. מבחינתם ג'ובה היא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. הם ואורחי המלון מהווים בעבורינו מקור מידע נוסף על אורחותיה של העיר, שבנוסף להיותה בית לתושבי דרום סודן היא גם אבן שואבת לאזרחי מדינות אפריקאיות שכנות המהגרים אליה לשם מציאת עבודה. מחסור ושפע הם עניין יחסי, בטח ביבשת האפריקאית. .

הפגישה הראשונה שלנו היא עם גרייס. רק לפני יומיים שבה עם שלושת ילדיה הקטנים לג'ובה לאחר שעזבה את דרום סודן לפני יותר מעשרים שנה. אז, בהיותה בת שש, ברחה עם משפחתה לחרטום, משם המשיכה למצרים ולבסוף הגיעה לישראל יחד עם בעלה. שני ילדיה הקטנים נולדו באילת שם עבדה באחד המלונות הגדולים. כעת חזרו ארבעתם להתגורר עם משפחתו של בעלה בעוד הוא נשאר באילת לארוז את שאריות חייהם בטרם יצטרף אליה. הבית עצמו מרווח ומצויד בטלויזיה ומאווררים. החשמל, כמו בג'ובה כולה, זמין רק בחלק משעות היממה. וכשאין חשמל ואין מאווררים החום הופך לבלתי נסבל, והזבובים הולכים ומצטברים בחלל החדר. ניכר על גרייס שאינה מרגישה בנוח, ושבני המשפחה לכאורה זרים לה לחלוטין. "מה אני אעשה איתה פה?", אומר לנו אחי בעלה. "היא לא למדה, היא עול עלינו. זה לא החלטה נכונה של ישראל. ..אין להם הכשרה. אנחנו רוצים יחסים טובים עם ישראל אז תנו להם הזדמנות ללמוד: מכונאות, נגרות. כדי שיהיו יעילים. …אבל לשלוח אותם ככה? זה מוסיף לנו בעיות".

גרייס מקשיבה ושותקת. האנגלית שבפיה דלה ובתקווה לא הבינה את הנאמר. איתנו היא מדברת בעברית שבורה, מלווה בתנועות ידיים והבעות פנים שמספרות על חוסר אונים גדול. על ברכיה תינוק בן חצי שנה והיא מוחה את הזיעה ממצחו וממצחה במפית בד. "חם", היא נאנחת. "הוא בוכה הרבה בגלל החום".

"נכון, חם", מצטרפת לשיחה בעברית קולחת ביתה הבכורה בת השש. "לא כמו באילת שם נעים. בסודן חם חם. כמו בבריכה". אחר כך היא תעמוד באמצע הסלון ותשיר לנו "יובל המבולבל", תשוויץ בתחפושת שלגייה מפורים האחרון ותראה לנו תמונה של הגננת שלה "שבכתה שהלכתי ונתנה לי נשיקות". היא גם תסביר ש"אני לא בכיתי כי אבא אמר שמאוד יפה בסודן"

ובאמת יפה כאן?

"את לא רואה?" היא מצביעה החוצה לחצר עם העיזים והתרנגולות. "הכל יפה. אבל אין הרבה שוקולד במכולת כמו בישראל".

מדוע החלטתם לחזור לדרום סודן?

גרייס: "אומרים לא צריכים יותר דרום סודאנים. אמרו צריך במדינה שלכם אנשים טובים וכדאי לחזור. צריך לבנות מדינה. .. אבל פה בלגאן. אני אמרתי, אני רוצה לחזור מהר מהר כי הויזה נגמרה לי. ובלי ויזה אין עבודה, אי אפשר ללכת לגן, אי אפשר ללכת לבית ספר".

היא מראה לנו מכתב שנשלח אליה מהנהלת בית המלון בו עבדה. במכתב, שנשלח ב- 6.3.12 נאמר כי "בהמשך להוראה של רשות האוכלוסין וההגירה של מדינת ישראל מיום 31.1.12 אשר אומרת שכל הפליטים שהגיעו מדרום סודן ונמצאים בתחומי מדינת ישראל ישובו למולדתם בתאריך 1.4.12, אי לכך ובהתאם לזאת בכוונתנו לסיים את העסקתך במלון". וזהו. רק כמה משפטים קצרים לאחר שלוש שנות עבודה מסורה. מיותר לציין כי לא קיבלה פיצויי פיטורין כנדרש בחוק. 

אם היתה לך ויזה, איפה יותר טוב בדרום סודאן או ישראל?

"ישראל זה טוב. דרום סודאן זה מקום חדש, יש בעיות, אין בית חולים טוב, אין רופאים טוב, זה מקום חדש".

תלונות על העדר שרותי בריאות ראויים עלו שוב ושוב בשיחות שניהלנו עם אנשים שונים בג'ובה. אנו למדות שמי שיש לו כסף נוסע לקבל טיפול באוגנדה או בקניה או מבקר באחד מהמרכזים הרפואיים הפרטיים ההולכים ונבנים בג'ובה. לבית החולים הציבורי בג'ובה, מסבירים לנו המקומיים, הולכים רק בשביל למות. ואכן, ביקור בבית החולים האוניברסיטאי של ג'ובה מגלה שמאחורי השם הארוך והמכובד מסתתר מעט מאוד. מספר מבנים מאורכים חדי קומה שמכילים מחלקה כירורגית, מחלקת נשים ומבוגרים וכן יחידה לילדים. השרות בבית החולים הוא בחינם, אך למעשה לא כולל כמעט דבר. אפילו תרופות אין תמיד בנמצא, ומשפחות החולים נשלחות להביא אותם מבתי מרקחת פרטיים. בכל בית החולים מכשיר רנטגן אחד, והטכנאי המפעיל מסביר לנו בכנות שמרבית הזמן גם המכשיר הזה לא עובד. על מכשירים מתקדמים יותר אין על מה לדבר.

יש מכונות הנשמה בבית החולים?

"את מתכוונת לדבר הזה ששמים על האצבע?" שואל אותנו חצי באנגלית חצי בפנטומימה אחד הרופאים בחדר המיון." כי אין".

לא, אנחנו עונות, לא מכשיר למדידת ריווי חמצן.

"אה", הוא נאנח, "מכונות הנשמה. לא, אין. אבל גם אין אף מוניטור בכל בית החולים אז מה יש לי לעשות עם מכונת הנשמה?"

ותרופות?

"גם תרופות כמעט ואין. הממשלה שולחת חבילות, אבל בכמות לא מספיקה".

אז מה עושים אם בא מישהו שצריך תרופה?

"נותנים לו מרשם ושולחים אותו לקנות בבית מרקחת פרטי. אם  זה דחוף אומרים לו למהר"

בין הביתנים שרועות משפחות החולים, ובתוך חללי האשפוז צפיפות רבה. כמה עשרות אנשים עומדים בתור למרפאת האיידס בבית החולים. את התרופות לטיפול מקבלים כתרומה והן מחולקות בחינם ובאופן סדיר, מסביר לנו בגאווה מנהל המרפאה. אבל פתאום הוא נזכר לעדכן שהמשלוח האחרון תקוע בשדה התעופה בגלל חוקי מיסוי חדשים. "אני מקווה שזה יסתדר בזמן" הוא אומר ומכניס מטופל נוסף לחדרו.

אחת המטופלות במרפאתו היא ג'נט, שהתגוררה בישראל כמעט ארבע שנים ועבדה כחדרנית. היא חזרה לג'ובה לפני שנה וחצי עם בנה היחיד וגופתו של בעלה. כבר שעזבה ידעה שהאיידס שהרג אותו מקונן גם בגופה שלה. ידעה גם שאין טיפול, לפחות לא בישראל. או ליתר דיוק- קיים טיפול אבל לא בעבורה.

היא מתגוררת בשכונה החדשה בפאתי ג'ובה שהוכשרה במיוחד בעבור החוזרים. אנחנו צועדות איתה בשבילים המאולתרים בשכונה והיא מצביעה- זה חזר מחרטום, אלו ממצרים, אלו מאוגנדה. רק אני פה מישראל.

הבית עצמו בנוי מבוץ ולבנים וכולל חדר יחיד ובו מיטה גבוהה מכוסה במצעים רקומים ומגוהצים. מול המיטה פינת ישיבה. רואים בברור כי שנות העבודה בבתי מלון השפיעו על תפיסת האסתטיקה שלה. גם על השולחן מפיות תואמות רקומות והבית כולו מצוחצח. בחדר מחכה בנה בן השבע.

הוא לא אמור להיות כעת בבית ספר?

"כן. אבל לא היה כסף למחברת ועיפרון אז שלחו אותו הביתה. אין עבודה ואין איך לשלם. אני אקנה כשיהיה כסף ואז יוכל לחזור". הילד מסרב לדבר איתנו בעברית, ואנחנו כבר כמעט משתכנעות שאכן שכח את השפה, אבל אז מתקשרת אורית, מי שליוותה את המשפחה בשהותם ישראל, ולפתע הוא מפטפט איתה בעברית קולחת, מדלג עם הטלפון ברחבת החול מחוץ לבית וצועק לטלפון "הכל בסדר פה".

"הילד לא חולה" , היא אומרת לנו פתאום בטון מרגיע. "בדקו פעמיים".

בגאווה רבה היא מראה לנו את שטר הבעלות על הבית ומספרת כי קנתה אותו בכספים שהיא ובעלה חסכו בישראל. תוך כדי השיחה אנו למדות כי בבעלותה בית נוסף אותו הוא משכירה לאחרים. לשאלתנו על מצבה הבריאותי היא מראה לנו את התרופות החדשות שקיבלה במרפאת האיידס. הרופאה שביננו בוחנת את הקופסאות.

"הן טובות?", שואלת ג'נט בדאגה

כן. ממש טובות. בדיוק מה שצריך.

היא מסתכלת עלינו בחשדנות, נראה שלא מאמינה שיכול להיות בכלל משהו טוב בדרום סודן. אחרי כמה דקות של שיחת חולין היא נזכרת שוב.

את בטוחה שהן טובות?

כן. בטוחה. הכי טובות. מזל שחזרת לג'ובה, כי את כבר יודעת שאין בישראל תרופות לאיידס.

"לא". היא מתקנת אותי במהירות. "יש תרופות בישראל, אבל היה צריך לשלם. נתנו לנו חשבון גדול גדול ולא היה כסף. אבל הייתה תרופה". היא מוציאה לנו אלבומי תמונות ממנו נשקפת דמותו של בעלה ופורצת בבכי. ייתכן כי מבינה לפתע שאם היו חוזרים מוקדם יותר היה זוכה לטיפול שנמנע ממנו בישראל, ואולי היה בין החיים. מי יכול היה להאמין שמה שאין בתל אביב יימצא בחינם דווקא שם, בבית החולים האוניברסיטאי של ג'ובה שאליו הולכים בשביל למות.

בעודה מלווה אותנו בחזרה לכביש הראשי היא מבקשת מאיתנו למסור לאורית ש "לא תדאג. הכל טוב פה חוץ מזה שאין עבודה" ומשתפת אותנו בחלומה שיבוא ישראלי ויבנה בית מלון גדול בג'ובה וייקח אותה ואת כל החוזרים לעבוד בו…כמו באילת. בימים הבאים יבטאו גם חוזרים אחרים בדיוק את אותו חלום.

העדר עבודה כמקור מצוקה ראשי הוא נושא שישוב ויעלה בכל שיחותינו עם החוזרים. אף כי שמענו תלונות אחרות, נראה שכולם בטלו לנוכח האבטלה הכפויה. רבים ציינו בצער כי במהלך החיים בישראל לא זכו ללמוד מקצוע שמאפשר להם לעבוד במדינה החדשה, וכי שרותיהם לא נחוצים בבתי המלון הבסיסיים בג'ובה. העדר תעסוקה כחסם להשתלבות מחדש בחברה היא תופעה מוכרת, העולה רבות במחקרים שנעשו על שיבת מהגרים לביתם. מחקרים אלו מצביעים כי אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על איכות השיבה הביתה היא מציאת עבודה- בין אם כשכירים ובין אם כעצמאיים.

אחרי שאנו נפרדות ממנה אנחנו עולות על הבודה־בודה — מוניות אופנוע המאפשרות גישה נוחה ומהירה לכל פינה. בתוך חצי שעה אנחנו מגיעות לשכונה חדשה נוספת, לפגישה עם מי שנחשב לאחד ממנהיגי הקהילה הדרום־סודנית בארץ. הוא בן 30, גבוה, מלא קסם ומדבר עברית שוטפת; בין היחידים שהצליחו לפתוח כאן עסק עצמאי. בעזרת כמה שותפים וציוד שהביא מישראל פתח פאב עם מקום להקרנת סרטים ומשחקי כדורגל. בזמן הביקור שלנו היה המקום מלא. לבן שיחנו יש רעיונות נוספים: "אני חושב קדימה. אם העסק יעשה קצת כסף, אני חושב לפתח עוד משהו. יש לי עוד רעיונות, אבל זה מקום חדש, ולי אין עוד כסף".

לא הגעת מישראל עם חסכונות?

"קצת. לא היה לי הרבה כסף. ממה שהרווחתי שילמתי על לימודים במכללה למינהל. בהתחלה למדתי עברית ואחר כך גם אנגלית. חלק מהכסף שלחתי להורים. בסך הכל חזרתי לכאן עם 1,200 דולר, זה לא הרבה. בהתחלה כשמגיעים… מתבזבז הרבה כסף עד שמכירים את המקום ומכירים את האנשים".

אתה מרוצה שחזרת?

"החלטתי לחזור כדי לעזור לאנשים שלי, למדינה שלי. עכשיו עדיין לא קל כאן, אבל זה יעבור".

הפגישה הבאה שלנו היא עם רייצ'ל שחזרה ב־2010 עם בתה ובעלה. עכשיו הם גרים בבית בוץ שכור בג'ובה, ללא חשמל או מים זורמים. לצד הבית חצר קטנה ומגודרת ובה נשמרים מכלי מים גדולים שאותם קונים מדי כמה ימים. מחירי המים יקרים להחריד.

"החלטנו לחזור אחרי שלוש שנים בישראל כי הגוף היה עייף מהעבודה הקשה", אומרת המארחת שלנו. "לא קיבלנו בכלל חופשות. עבדתי כל יום חוץ משבת והגוף לא החזיק מעמד".

איך בתכם התאקלמה כאן?

"כשבאנו היא התחילה לבכות בגלל החום והזבובים. בהתחלה לא היה לנו בית, אז הלכנו לאחותי שגרה ליד הנהר. הילדה הייתה מאושרת שם כי היו עזים, כלבים ותרנגולות, אבל היה לה קשה עם מזג האוויר והיא קיבלה מחלות בעור. עכשיו היא בסדר. היא בבית ספר קתולי טוב ומצליחה בלימודים".

היא ובעלה עוסקים בעבודות שונות — חקלאות, יזמות, ניהול בר מקומי, קניית קרקעות. מאז שחזרו הספיקו לקנות ארבע חלקות אדמה.

מדוע חלק מהחוזרים הביתה מתקשים למצוא עבודה בדרום־סודן?

"רובם לא משכילים, וזו בעיה. העבודות של הלא משכילים נעשות כאן על ידי אוגנדים. אם מישהי מכאן תעשה עבודה כזו, אנשים ירכלו עליה שהיא ענייה. אבל אני אומרת: הרי בישראל עשינו הכל. בכל מקום חדש שאליו תלך, תסבול שנה, אבל אחר כך תהיה כמו האחרים. כשהמדינה שלכם נוצרה, היהודים חזרו אליה ובנו אותה. אז אני אומרת עכשיו לבני עמי: תחזרו הביתה".

בעודנו על האופנוע בדרכנו חזרה לעיר, מעודדות מהשיחות האחרונות שניהלנו, מתקבלת הודעה מאחד מארגוני הסיוע בארץ: "יש החלטה לדחות את הגירוש בעקבות העתירה המינהלית". אנחנו מבולבלות. ההחזרה כבר החלה, והעיתונות המקומית סוקרת בהרחבה את מדיניותה של ישראל בנושא. באותו בוקר הופיעה בעמוד הראשי של העיתון המרכזי במדינה, "The Citizen", כתבה על גירוש הפליטים מישראל. השמועה על עצירת הגירוש עוד לא הגיעה לג'ובה, ועדיין רואים בו עובדה מוגמרת. רופא שעבד בבריטניה בשני עשורי המלחמה, וחזר לדרום־סודן להקים מרפאה פרטית, מסביר לנו חצי ברצינות־חצי בציניות, כי ישראל "כופה על הדרום־סודנים להיות ציונים ולחזור להקים קיבוצים והתנחלויות". עובדי האכסניה האריתריאים טוענים באוזנינו כי לדעתם הגירוש מוצדק, אך בנשימה אחת גם מרחמים על החוזרים, "כי יהיה להם קשה להסתדר כאן".

 

בערב, בלי תכנון מוקדם, מגיעים אלינו לאכסניה חמישה מהחוזרים מישראל. הם מתיישבים בחוסר שקט, מזמינים אלכוהול ומיצי פירות, ובתוך כמה דקות הזעם פורץ. "אתם", אומר לנו אחד מהם, "אף פעם לא באמת רציתם אותנו אצלכם. רק רציתם עובדים שיעבדו מהבוקר עד הלילה. לא לימדתם אותנו כלום. לא איפשרתם לנו ללמוד, לרכוש מקצוע. לא התייחסתם אלינו כבני אדם".

אחרי שעה הם קמים לעזוב. מסרבים לתת לנו לשלם את החשבון. לא רוצים מאיתנו כלום. בבת אחת הפכנו להיות "הם", אלה שמנצלים, שמגרשים, שמבזים, שמשפילים. הודעות הטקסט שאנו שולחות נותרות ללא מענה.

יותר מאוחר בחדר אנחנו מנסות להירגע ולשחזר את סדר הדברים: החלטה פזיזה, התרעה קצרה של משרד הפנים, פיטורים כפויים, מהומה רבתי של ארגוני הסיוע, עתירה לבית המשפט, הפגנות, הודעה של משרד החוץ שהמצב בדרום־סודן בלתי יציב, הקפאה של הגירוש על ידי בית המשפט. זעם. אחר כך ישקיעו מיליונים במבצעי סיוע לשיפור תדמיתה של ישראל בדרום־סודן ובקהילה הבינלאומית. כולם ישכחו את הנזק שהתנהגות פזיזה יכולה ליצור, את האובדן של מאות שגרירים פוטנציאליים ואת החבלה האנושה בדעת הקהל המקומית.

אם רק היו מחכים רגע, כל הכישלון הזה היה יכול להימנע. הרי הדרום־סודנים לא ביקשו להישאר בישראל לעד. הם רק ביקשו שניתן להם קצת יותר זמן. שלא נכפה עליהם לנתק את הילדים מבית הספר באמצע שנת הלימודים, שלא נפטר אותם בהתרעה קצרה וללא פיצויי פיטורים, שלא נכניס אותם לסחרחורת בהתרעה של שבועות בודדים. שנתייחס אליהם כבני אדם. ואנחנו כשלנו.

ואז, בתזמון מדויק עם להט הרגשות, נשבר החום. בבת אחת הגיעו הגשמים, שטפו את הרחובות וניקו את האוויר. בית הקפה מול האוניברסיטה הסגורה התמלא בסטודנטים ובצעירים ששתו גזוז וצפו בכדורגל. לפתע לילה בג'ובה הרגיש כמעט כמו לילה בתל־אביב. או שאולי פשוט התרגלנו?

בחזרה בבית, באווירת התכלס הישראלית, שואלים אותנו: נו, איך היה? ומה השורה התחתונה, לגרש או לא?

שתיקה. מה כבר אפשר להגיד? שהדלות בג'ובה ובאזורים מסביבה הפתיעה גם אותנו, שמורגלות במדינות אפריקאיות? שמערכת הבריאות כמעט אינה מתפקדת? שרק חלק מהילדים הולכים לבית הספר? שנראה כי כולם מתייחסים למלחמה נוספת עם השכנה מצפון כעובדה מוגמרת? או שמא להדגיש דווקא את גדלות הרוח של חלק מהחוזרים, את תחושת הביטחון המפתיעה ששררה ברחובות ג'ובה, את הבנייה המואצת ברחובות? ואולי כדאי להרחיב את הדיבור על הילדים, שיותר מהוריהם מיטיבים להשתלב מהר במציאות החדשה ולמצוא בה יופי ושמחה.

אכן מורכב.

ברור לנו שלמדינת ישראל הזכות לקבוע את חוקי ההגירה שלה, וכי בהנחה שלא תתחדש הלחימה, יתפשט הרעב או תתערער היציבות, אפשר להחזיר את מבקשי המקלט לדרום־סודן. במובן זה, ההחלטה לעכב את הגירוש היא זהירה וראויה בכך שהיא מאפשרת לבחון לאן נושבות רוחות המלחמה. כל עוד הוחלט לא לגרשם, יש לאפשר להם לעבוד ולחיות בכבוד. אם בסוף יוחלט להחזיר אותם לדרום־סודן, יש לעשות זאת באופן הומני ולהכין את חזרתם הביתה באופן שייטיב עימם, עם מדינתם ובעקיפין גם עם מדינת ישראל.

הכנה שכזו צריכה לכלול בראש ובראשונה זמן. מכיוון שמרבית הדרום־סודנים ששהו בישראל לא רכשו השכלה כלשהי במהלך שהותם, התהליך צריך לכלול הכשרה מקצועית שתאפשר להם להשתלב בשוק העבודה בארצם. הכשרה כזו יכולה לכלול סדנאות בנייה, נגרות, נפחות, תפירה ועוד. גם קורסים ארוכים בחקלאות ובניהול עסקי יכולים לסייע. על כולם לקבל הדרכה קבוצתית ואישית שתכין אותם למצב במולדתם מתוך הכרה שעבור רבים מהם מדובר במקום זר לחלוטין, וכי התנאים בג'ובה בסיסיים גם בהשוואה למדינות אפריקאיות אחרות. ובכל מקרה, על כולנו להכיר בכך שיהיה זה תהליך סבוך, מייסר וקשה. התוצאה שלו תלויה במידה רבה באדם עצמו ובמשאביו האישיים.

שבועיים חלפו מאז שחזרנו מדרום־סודן, ועדיין ממשיכים לחלוף בראשנו האנשים שפגשנו, השיחות שניהלנו, הפנים, השמות. עדיין ממשיכה לקנן בנו המחשבה עד כמה בנאלי הוא הקושי והסבל, כמה נפוץ הוא בעולמנו ועד כמה בני מזל אנו שנולדנו במציאות אחרת. והמציאות הזו, שהיא זכות גדולה, היא גם חובה גדולה: חובת הערבות ההדדית כלפי אחינו בני האדם באשר הם. †

ד"ר שירי טננבאום, רופאה בתל השומר, מתנדבת ברופאים לזכויות אדם

פרופ' גליה צבר, ראש התוכנית הבין אוניברסיטאית ללמודי אפריקה, אוניברסיטת ת"א.

אתי דיין, מדריכת טיולים בכירה, מוסמך בלימודי אפריקה, האוניברסיטה העברית.