גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: ניו זילנד- המלצות לקריאה
מסעיו של אבל וסמן
כתב: גילי חסקין
תקציר
אבל יאנסזון טסמן (בהולנדית: Abel Janszoon Tasman; 1603 – 10 באוקטובר 1659) היה יורד ים הולנדי, מגלה ארצות וסוחר. ידוע בעיקר בזכות מסעותיו בשנת 1642 ו-1644 בשירות 'חברת הודו המזרחית ההולנדית'. טסמן מיפה חלקים משמעותיים מיבשת אוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט שאליהם הגיעו.
רקע
התקופה שבין סוף המאה ה-15 למאה ה-17, נקראת בהיסטוריה "עידן התגליות". אנגליה, הולנד, ספרד ופורטוגל היו שותפות לעידן הזה בו נשלחו על ידן מגלי עולם המפורסמים לגלות ארצות חדשות ובהמשך הפכו אלו לקולוניות.
אך לא רק ארצות חדשות התגלו בשנים האלו. אחד הגלויים החשובים של תקופה זו, היו התבלינים: ציפורן, קינמון ובעקר אגוז המוסקט. כאשר הכריזו רופאי אנגליה במאה ה–16, שאגוז מסתורי שהגיע לאירופה בתיווכם של סוחרי תבלינים ערבים ומקורו נשמר בקנאות, מסוגל לרפא את מגפת הדבר, האמיר מחירו של התבלין הריחני לגבהים בל ישוערו. היה ברור כי מי שיצליח לשים את ידו על מקורות אגוז המוסקט, יגרוף לכיסו רווחי עתק ואז נפתח המרוץ הגדול לשליטה בנמלים של דרום מזרח אסיה, או ליתר דיוק איי התבלין אשר באזור אינדונזיה של היום.
מאבק נואש ומתמשך על השליטה במקורות האגוז הנדיר הזה. דבר לא הרתיע את סוחרי אירופה תאבי הכסף לסכן את חייהם. הם יצאו לאיי בנדה, ודבקו במשימתם למרות השמועות על הקשיים הצפויים להם בדרכם: קניבלים וציידי גולגולות צמאי דם, תנינים בנהרות, שירטונים נסתרים וסערות אימתניות. ספינות לאין ספור טבעו בים במרוץ התבלינים הגדול. הרבה יותר יורדי ים קיפחו במרוץ הזה את חייהם, מאשר שבו משם בשלום.
מסעות ימיים ארכו חודשים, אניות רבות טבעו, ונוסעים רבים מתו ממחלות כמו הצפדינה, שרק במחצית המאה השמונה-עשרה נמצא לה מרפא (אם כי הקברניט ג'יימס לנקסטר הצליח כבר ב-1601 לרפא את אנשיו באמצעות מיץ לימון, פתרון שנזנח ונשכח). האומות החזקות של התקופה – פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה – התחרו זו בזו על המסחר שהבטיח עושר אגדי, עם עלית הביקוש לתבליני המזרח, פלפל, ציפורן ומוסקט. נציגיהן בנו מאחזים במקומות אליהם הגיעו, דחקו את רגליהם של מתחריהם, ולא היססו לשדוד אלה את ספינותיהם של אלה. כמה מן הנציגים האירופים הבינו את חשיבות הקשרים הטובים עם ילידי המדינות והשבטים שסביב האוקיינוס ובלבו, אחרים רמסו אותם ברגל גסה והתייחסו אליהם בהתנשאות ובאלימות.
בהקשר זה כדאי לקרוא את "ארוז המוסקט של נתנאל" ("Nathaniel's Nutmeg: How One Man's Courage Changed the Course of History) שכתב ג'יילס מילטון (Giles Milton).וכן את פרשת בטאוויה , שכתב סימון לייס (שם העט של פייר ריקמנס ).
תולדות חייו
טסמן נולד בכפר ליצ'חאסט (Lutjegast) במחוז חרונינגן (Groningen) בהולנד בשנת 1603. בשנת 1631, לאחר שהתאלמן והתגורר באמסטרדם, נשא לאשה את Jannetjie Tjeaers. זמן קצר אחר כך, הצטרף לשירות 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' ובשנת 1634 שירת כחובל על אניית סוחר, שהפליגה מבטאוויה (Batavia) -היום ג'קרטה באינדונזיה- לאיי מאלוקו (Moluccas)[1], בשל היותם המקור המרכזי בעולם לאגוז המוסקט והציפורן – תבלינים שהיו יקרי ערך באותה תקופה. ביולי 1634 הוא מונה לרב חובל באנייה קטנה ושמה מוקה ((Mocha)). הוא ביקר בהולנד בשנת 1637 וחזר יחד עם אשתו לבטאוויה באוקטובר 1638.
ראו באתר זה: תולדות אינדונזיה בתקופה הקולוניאלית
המסע הראשון לאוקיינוס השקט
חרף, הכישלונות למצוא את המעבר הצפוני-מזרחי (Northeast Passage)[2] והמעבר הצפוני מערבי[3], היו ההולנדים והבריטים להוטים לפתח מעורבות ישירה בסחר התבלינים. גם אלו וגם אלו הגיעו למסקנה שהדרך הנכונה להתקדם היא להקים חברה ולה ספינות משלה. ב-1601 הקימו הבריטים בלונדון את "חברת הודו המזרחית" וכעבור שנה הקימו ההולנדים את 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' Vereenigde Oostindische Compagnie) בראשי תיבות (VOC) והצליחו לגייס לשם כך הון גדול פי שמונה ממה שעשו הבריטים. הייתה אחת מהחברות המסחריות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה. החברה פעלה בין השנים 1602 ל-1799, ושימשה כמעצמה כלכלית, ימית וקולוניאלית[4].
ההולנדים ניהלו משא ומתן מוצלח עם שולטנות בנטם (Banten Sultanate)[5], והקימו מעוז בג'אווה, בג'קרטה של ימינו, אותו כינו "בטוויה", על שם שמה הרומי של הולנד. בשנות העשרים של המאה ה-17 כבר היו ההולנדים מבוססים באינדונזיה.
ב-1606 הפליג וילם יאנסזון (Willem Janszoon)[6], לאורך החוף הדרומי של גיניאה החדשה ודרומה אל צדו המערבי של חצי האי כף יורק (Cape York Peninsula)[7], בקווינסלנד של ימינו.
ראו באתר זה: טיול לקווינסלנד
הוא היה אירופאי הראשון שראה את אוסטרליה, אבל לא היה מודע להישגו. התצפיות שלו ושל נוסעים נוספים, דיווחו על יבשה רחבת ידיים שהשתרעה מדרום, אבל החוף נראה שומם לכן ההולנדים לא תבעו חזקה על השטח ולא ניסו ליישב אותו.
בשנת 1639 נשלח טסמן, כקצין ראשון, במשלחת לצפון האוקיינוס השקט. הצי שיצא לדרך כלל את הספינות Heemskerk ו-Zeehan.
לאחר תלאות רבות הגיעה המשלחת לאי פורמוזה (היום טאיוואן), בחודש נובמבר. 40 מתוך 90 אנשי הצוות מתו בדרך. אחרי מסע זה יצא טסמן למסעות נוספים, ליפן בשנת 1640 ובשנת 1641 לפלמבנג (Palembang)) שבדרום סומטרה (Sumatra), באינדונזיה של ימינו[8], שם כרת טסמן הסכם סחר עם הסולטאן המקומי. בחודש אוגוסט 1642 נשלח טסמן מטעם המושל הכללי של אינדונזיה אנטוני ואן דימן (Anthony van Diemen)[9], כמפקד משלחת לגילוי "ארצות הדרום הבלתי נודעות" (Terra Australis Incognita), אשר שיערו כי קיימות בדרום האוקיינוס השקט, אולם אף אירופאי לא הגיע אליהן עד לאותה עת[10]. מטרה נוספת הייתה למצוא מעבר מהיר יותר מבטאוויה לכף הורן שבדרום אמריקה ומשם בהפלגה לאירופה, דרך קווי הרוחב הדרומיים המרוחקים. טסמן קיבל שתי ספינות: המסקארק (Heemskerck) עליה פיקד טסמן עצמו וזיהאן (Zeehaen) עליה פיקד סרן חוברט ג'ייקובס (Gerrit Janszoon). המסקארק והזיהאן היו כלי מפתח במסע. שילובן של ספינה קלה ומהירה עם ספינה גדולה להובלת אספקה וצוותים אפשר לטסמן לצאת למסע ממושך בתנאים קשים. סגנו של טסמן ,היה הנווט המהולל והמודד המפורסם פרנצ'ויס ויסר (Franchoijs Visscher)[11].
בין אנשי הצוות שהתלוו אליו היה יאקוב פישר (Jacob Visscher), הידוע גם בשם "יאקוב לה מייר פישר". תרומתו כנווט הייתה חיונית להצלחת מסעותיו של טסמן, שכן הוא היה אחראי על הכוונה ותכנון הניווט לאורך המסלול שהוביל לגילויים גאוגרפיים חשובים. בעידן שבו המפות היו לעיתים לא מדויקות והניווט באוקיינוס השקט היה מאתגר, היכולת של פישר לחשב את מסלול השייט תוך שימוש בשיטות אסטרונומיות וכלים מוקדמים כמו מד-המרחק והאצטרולאב הייתה הכרחית.
למסע הצטרף הסוחר והצייר אייזק גילסמנס (Isaac Gilsemans) , כדי להבטיח שהמסלול יתועד בדיוק. כדי לתעד את הנופים, האנשים, והחיים המקומיים שנפגשו בדרך. מטרתו הייתה לא רק לייצר ייצוגים ויזואליים של מקומות בלתי מוכרים אלא גם לתעד מידע שהועיל להבנת האזורים החדשים עבור חברת הודו המזרחית ההולנדית. גילסמנס יצר רישומים מפורטים של החופים, הצמחייה, בעלי החיים והתרבויות המקומיות שהשייט נתקל בהם במהלך המסע. ייתכן שהוא היה בין האחראים לתיעוד מוקדם של נופי טסמניה וניו זילנד, כמו גם של מפגשים עם הילידים המאורים. עבודתו שימשה ליצירת מפות ולתעמולה שמטרתה להראות את הישגי המסע תרומתו ניכרת במפות המפורטות שנוצרו לאחר המסע[12]. טסמן יצא מטקסל (Texel) שבהולנד, אל בטאוויה , במה שמכונה southern Brouwer Route. סביב אפריקה .
מבטאוויה הפליג טסמן ,ב-16 באוגוסט 1642, תחילה בכיוון ההפוך מערבה, לאי מאוריציוס, במים שהיו ממופים היטב. זאת כיוון שקיווה כי משם כיוון הרוח יסייע לספינותיו להגיע ליעדן. מהיכרותו את משטר הרוחות בים הסיק כי ממאוריציוס יכול לפנות לעבר מה ששיער שהוא חופה הדרומי של אוסטרליה. (כאמור ההולנדים הכירו באותה עת כבר חלק מן החוף המערבי של יבשת אוסטרליה אולם צורת החוף הדרומי לא הייתה ידועה).
הוא נתקל ברוחות העזות באזור, המכונה בפי הספנים "הארבעים הנועזים", ( "The Roaring Forties") מונח המתאר את אזור הרוחות העזות בין קווי הרוחב 40° ו-50° דרום בכדור הארץ. אזור זה ידוע בתנאי מזג האוויר הקשים והמשתנים במהירות, והוא היה חשוב במיוחד בעידן הספינות המפרשיות, כשהספנים נאלצו לחצות אותו במהלך מסעות סחר והפלגות חקר.) והן סייעו לו להתקדם יפה בהפלגה מזרחה. הוא הפליג דרומה ליבשת אוסטרליה, רק לאחר חודשים רבים בלי יבשה באופק,
טסמניה
ביום 24 בנובמבר 1642 זיהה טסמן את החוף המערבי של טסמניה, ליד נמל מקוארי (Macquarie Harbour)[13]. טסמן קרא למקום בשם "ארץ ואן דימן" (Anthoonij van Diemenslandt) ' על שמו של אנטוני ואן דימן והניף בחופו דגל, לאות שהמקום נכנס לרשותה של הולנד. אבל הדורות הבאים החליטו שהארץ תיקרא "טסמניה", על שם האיש שגילה אותה.
ראו באתר זה: טסמניה
בהפליגו דרומה, טסמן עבר בקצה הדרומי של טסמניה ופנה לצפון-מזרח עד לכף פרדריק הנרי (Cape Frederick Henry) באיי פורסטיאר (Forester Islands). טסמן העניק את השם לכף לכבודו של פרדריק הנרי, נסיך אורנג' ההולנדי, שהיה שליט חשוב בהולנד באותה תקופה ותומך משמעותי בפעילות של חברת הודו המזרחית ההולנדית ביום 3 בדצמבר 1642 ניסה טסמן לנחות במקום, אולם הים הסוער מנע זאת. נגר האנייה, שהיה שחיין מצוין, הצליח למרות זאת, לשחות לחוף ולטעת את דגל ההולנדי ביבשה ובכך להכריז על בעלותה במקום. ברישום שעשה טסמן בעצמו, הוא מראה את התושבים המקומיים בסירות פתוחות. הוא השיג חומרי דלק ומים טריים, אך רק מעט מזון. הוא שהה מקום עשרה ימים והצליח למפות חלק קטן מקו החוף.
כוונתו של טסמן הייתה להמשיך ולהפליג צפונה אולם בגלל כיוון הרוח פנה מזרחה. ב-13 בדצמבר ספינתו זיהתה לראשונה יבשה, ובה הרים אדירים וחוף סלעי קשה, שנראה מסוכן. טסמן לא היה מוכן לסכן את ספינתו ולהתקרב אליה. היה זה החוף הצפון-מערבי של האי הדרומי של ניו זילנד. אך לא נחת בחוף אלא המשיך בדרכו לאורך החוף המערבי של האי הצפוני וכך היה לאירופאי הראשון בהיסטוריה להגיע לניו זילנד, לה קרא "סטייטן לנד" (Staten Landt), בהניחו שיבשה זו מחוברת לאי בקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה.
טסמן לא הביא בחשבון את הלוחמנות של האוכלוסייה המקומית. בהפליגו צפונה ואחר כך מזרחה, הותקפה אחת מספינותיו על ידי המאורים, שנבהלו למראה כלי שיט כה גדול ומוזר, שהופיע על חופם כשעל סיפונו אנשים בלבוש משונה, שחתרו לחוף ופניהם לכיוון ההפוך[14].
אל המקום הגיעו אנשים בסירות קאנו, שתקעו בקונכיות, כמו בחצוצרה. המלחים ההולנדים השיבו להם בתרועות צופר. למחרת כתב טסמן: "האנשים האלה ביקשו כנראה לקשור עמנו קשרי ידידות". למחרת, כשסירות הקאנו חזרו, נופפו ההולנדים לעומתם בבד לבן ובחפצים אחרים והורידו סירה שתפגוש אותם. המאורים הסתערו בזעקות קרב, כלי נשקיהם הונפו והם הרגו ארבעה מלחים במכות אלה[15]. לאחרונה הועלתה השערה כי כמה ממלחי ספינותיו של טסמן נחתו על היבשה במקום הנקרא היום מפרץ הזהב (Golden Bay) ואשר טסמן כינהו "מפרץ הרוצחים" (Moordenaar's Baai), לזכר האירוע הטראגי.
לפי מסורות מאוריות, הם פירשו את הגעת ספינותיו של טסמן כפלישה לאזורם, מה שעורר תגובה של הגנה עצמית. זה היה המפגש הראשון בין המאורים והאירופאים, והוא הדגיש את הפערים התרבותיים והתקשורתיים בין הצדדים. כיום המפרץ ידוע בשם "מפרץ הזהב" (Golden Bay), חלק ממפרץ טסמן (Tasman Bay)[16]. לא הרחק מהפארק הלאומי אבל טסמן.
ראו באתר זה: הנחיות לטיול באי הדרומי של ניו זילנד
התקרית האומללה דכדכה את רוחו של טסמן וגרמה לו שלא להמשיך לחקור את הארץ החדשה. זו כנראה אחת הסיבות, לכך שטסמן לא גילה שניו זילנד מורכבת משני איים, מה שחשב למפרץ עמוק ,היה למעשה מצר בין שני איים; לימים יקרא "מצר קוק". את תושבי ניו זילנד כינה "נוודי חופים עלובים ועירומים"[17].
משם הפליג טסמן צפונה, הוא מיפה את החוף הצפוני, אבל לא ניסה לעגון שוב, מעבר לכף הצפוני היו שלושה איים. הוא כינה אותם "איי שלושת המלכים"[18], לכבוד חג שלושת המלכים (Epiphany)[19], שחל בסמוך לזמן שבו גילה את האיים במהלך מסעו. טסמן קרא לניו זילנד "סטטן לנד", שמשמעו "ארץ האצילים" (States Land), והוא ניתן לכבוד הסטאטנחנרל (Staten-Generaal), הפרלמנט ההולנדי באותה תקופה, כלומר "ארץ הפרלמנט (ההולנדי). טסמן חשב שארץ זו היא חלק מהיבשה הדרומית הגדולה (Terra Australis Incognita), מיתוס גאוגרפי שהיה נפוץ באותה עת. הוא היה משוכנע שהיא נמשכת עד לכף הורן (Horn Cape) – "סטטן לנד", נוספת שהתגלתה עשרים ושבע שנים קודם לכן, בידי בני ארצו וילאם סחוטן (Willem Schouten, 1567–1625) יעקוב לה-מייר (Jacob Le Maire) כבר ב-1616 [20].
השם "ניו זילנד" (New Zealand), שניתן על ידי ההולנדים לכבוד המחוז ההולנדי זילנד (Zeeland), הפך לשמה הרשמי של המדינה.
מסעו של אבל טסמן לניו זילנד היה הישג יוצא דופן בעידן החקר הימי. הוא לא רק גילה ותיעד אזור שלא היה מוכר לאירופאים, אלא גם פתח דלת למפגש בין תרבויות אירופאיות ופולינזיות. למרות העימותים והקשיים, מורשתו ממשיכה להיחגג כציון דרך בחקר העולם החדש.
בדרכו חזרה לבטאוויה, ב-21 בינואר 1643, הגיע טסמן לאי טונגטפו (Tongatapu), אחד האיים הדרומיים באיי טונגה (Tonga)[21]. בני המקום נדהמו כשעגן שם. הם קיבלו אותם בזרועות פתוחות וסיפקו לספינותיו מזון ומים. על המלחים עברו עשרה ימי תענוגות. הרופא ההולנדי שהתלווה לטסמן, התייחס לכך שלצניעות לא ייחסו שם ערך רב.
בחולפו על פני איי פיג'י כמעט ונהרסו ספינותיו בשוניות האלמוגים שבמקום. לבסוף, הוא פנה לגינאה החדשה, גילה את האיים ניו בריטן (New Britain) וניו אירלנד (New Ireland). שני איים אלה, שהפכו לחלק מארכיפלג ביסמרק (Bismarck Archipelago), שבפפואה גיניאה החדשה. נחשבים בין האתרים הראשונים שתועדו על ידי אירופאים באזור. טסמן חזר לבטאוויה ב-15 ביוני 1643[22].
טסמן הקיף את אוסטרליה כולה, מבלי שראה כלל את קו החוף שלה. הוא השלים את המעגל בעשרה חודשים ואיבד במהלך המסע רק עשרה אנשים (מספר קטן יחסית למסעות של אז).
מסעו השני של טסמן
טסמן יצא למסעו השני לאוקיינוס השקט בשנת 1644, עם שלוש ספינות: לימן (Limmen), זימיו (Zeemeuw) וברק (Bracq). לימן הספינה הראשית, שעליה פיקד טסמן. הייתה אחת הספינות הגדולות, שייעדו למסעות ארוכים. זימיו (Zeemeuw), שימשה לתמיכה בלימן, עם צוות נוסף ואספקה. פירוש שמה הוא "שחף", שם שניתן פעמים רבות לספינות הולנדיות באותה תקופה. ברק (Bracq) הייתה ספינה קטנה יותר שנועדה לחקור אזורים קרובים לחוף ולקחת חלק במיפוי מדויק.
הוא הפליג מזרחה לאורך החוף הדרומי של גינאה החדשה כשהוא מחמיץ את מיצר טורס (Torres Strait), המפריד בין גינאה החדשה ליבשת אוסטרליה[23]. מנקודה זו החל לשוט לאורך החוף הצפוני של היבשת האוסטרלית. טסמן מיפה את החוף הצפוני של אוסטרליה, הוסיף למפה את קו החוף של מפרץ קרפנטיריה (Carpentier)[24] ויותר מ-3000 ק"מ של חופי צפון אוסטרליה.
הוא תיעד את מראה היבשה ותושביה. המפה שצייר שימה ליורדי ים, עד לתחילת המאה ה-20. המסע השני של טסמן היה פחות מפורסם מהראשון, אך תרם תרומה חשובה למיפוי קו החוף הצפוני של אוסטרליה ולהבנת הגבולות של היבשה הדרומית.
מנקודת מבטה של 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', מסעו של טסמן הביא לתוצאות מאכזבות. הוא לא איתר שוקי מסחר עתידיים ואף לא מצא נתיבי שיט חדשים. משום מה לא המשיכו ההולנדים בעקבות תגליותיו של טסמן. למרות שהודות לבסיסם אשר בבטאוויה , היה להם יתרון על מדינות אירופה האחרות, באשר לחקר האיים שבאוקיינוס השקט וליישובם.
במשך יותר ממאה שנים, עד לתקופתו של ג'יימס קוק, לא ביקרו אירופאים נוספים בטסמניה. אירופאים הגיעו לעיתים לאוסטרליה, אולם בדרך כלל הדבר קרה ביד המקרה. תולדות העולם היו יכולים להיות שונים מאד, אילו מימשו ההולנדים את תגליותיהם. רק כעבור יותר ממאה שנים, השלימו מסעות החקר של ג'יימס קוק, את טבעם והיקפם האמיתי של גושי היבשה בחציו דרומי של כדור הארץ[25].
ראו באתר זה: מחקרו של קפטן קוק בניו זילנד.
אחרית ימיו
ב-2 בנובמבר 1644 מונה טסמן לחבר במועצת הצדק של בטאוויה. בשנת 1646 עבר לסומטרה, ובאוגוסט 1647 עבר לסיאם (תאילנד), כשהוא נושא מכתבים מן החברה בה עבד למלך. במאי 1648 הוא יצא בראש משלחת למנילה (פיליפינים) כדי לתפוס ולשדוד ספינות ספרדיות עם מטען כסף שהגיעו מיבשת אמריקה. הוא לא הצליח במשימתו וחזר לבטאוויה בינואר 1649.
בנובמבר 1649 הועמד טסמן לדין והורשע בתליית אחד מאנשיו ללא משפט. הוא הושעה מתפקידו, נקנס והוטל עליו לשלם פיצויים למשפחת המלח ההרוג. ב-5 בינואר 1651 הוא הושב לתפקידו ולדרגתו ובילה את שארית שנותיו בבטאוויה. הוא הפך לאחד מבעלי הקרקעות הגדולים בעיר. הוא הלך לעולמו ב-10 באוקטובר 1659, כשהוא מותיר אחריו את אשתו השנייה ובת אחת מנישואיו הראשונים. אף שתגליותיו היו בעלות חשיבות רבה, משמעותן לא נודעה אלא לאחר למעלה ממאה שנים לאחר מותו[26].
כמו מגלי ארצות אחרים, שמו של טסמן נחקק במקומות רבים, ביניהם: האי טסמניה, הכולל מקומות כגון: חצי האי הטסמני, גשר טסמן, דרך טסמן. המעבורת אבל טסמן, הים הטסמני.
בניו זילנד נקראו על שמו: קרחון טסמן, נהר טסמן, הר טסמן, הפארק הלאומי אבל טסמן, מפרץ טסמן, מחוז טסמן[27].
הערות
[1] איי מאלוקו או איי מולוקה הם קבוצת איים מזרחית לאינדונזיה ולסולאווסי, מערבית לגינאה החדשה וכן צפונית לטימור. רוב איי מלוקו הם הרריים, חלקם אף עם הרי געש פעילים בעבר האיים נודעו כ"איי התבלינים" על ידי הסינים והאירופאים משום מצבורי המוסקט, המשיה והציפורן האנדמיים לאיים, בעבר המקור העולמי היחיד לתבלינים אלו, שהקנה לאיים ערך כלכלי אסטרטגי, שני רק לערכו של זהב, במערך הסחר הבין-לאומי בעיני המעצמות הקולוניאליות.[ השם "איי התבלינים" לא ניתן רק לאיי מאלוקו, אלא גם לאיים אחרים בדרום-מזרח אסיה לאורך השנים. מציאתה של דרך ימית לאיים אלו מכיוון מערב הייתה מטרת מסעו של מגלה הארצות פרדיננד מגלן.
[2] המעבר הצפוני-מזרחי (Northeast Passage) הוא נתיב ימי הממוקם בצפון כדור הארץ, המקשר בין האוקיינוס האטלנטי לבין האוקיינוס השקט לאורך חופי סיביר, רוסיה. זהו אחד הנתיבים הימיים הארקטיים החשובים ביותר, אך גם אחד המאתגרים ביותר מבחינה ניווטית בשל תנאי הקרח והאקלים הקיצוניים. המעבר עובר לאורך חופי צפון רוסיה, מצפון לנורווגיה (ים ברנץ) במערב ועד מצר ברינג (בין רוסיה לאלסקה) במזרח.
הנתיב קצר יותר בהשוואה לנתיבים מסורתיים, כמו זה העובר דרך תעלת סואץ, והוא קיצור משמעותי של המסלול בין אירופה למזרח אסיה. הניסיון לגלות את המעבר הצפוני-מזרחי החל כבר במאה ה-16, כחלק ממסעות החקר האירופאים למציאת נתיבים ימיים חדשים. מגלה הארצות האנגלי יו וילובי (Hugh Willoughby) ונווטו ריצ'רד צ'נסלור (Richard Chancellor) יצאו ב-1553 לחפש את המעבר, אך נתקלו בקרחונים ותנאים קשים. ב-1596, מגלה הארצות ההולנדי ווילם ברנץ (Willem Barentsz) חקר את צפון-מזרח רוסיה, וגילה את הארכיפלג שנקרא לימים "איי סוולבארד". ברנץ נאלץ לנטוש את המסע לאחר שנתקל בתנאי קרח קשים, אך תרם רבות לידע על האזור הארקטי. בשנת 1878, מגלה הארצות השוודי אדולף נורדנסקיולד (Adolf Nordenskiöld) היה הראשון להשלים את המסלול כולו בספינה "וגה" (Vega). המסע ארך כשנה בשל תנאי הקרח.
[3] המעבר הצפוני-מערבי (Northwest Passage) הוא נתיב ימי שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לבין האוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי של קנדה (Canadian Arctic Archipelago). נתיב זה עובר מצפון ליבשת אמריקה הצפונית, דרך האוקיינוס הארקטי. המעבר הצפוני-מערבי נתפס כנתיב קצר יותר בין אירופה לאסיה, מה שהיה יכול להוזיל עלויות ולהאיץ את המסחר הימי. כמו המעבר הצפוני-מזרחי, גם המעבר הצפוני-מערבי היה יעד לחוקרים ימיים במשך מאות שנים.
המעבר מתחיל באוקיינוס האטלנטי, דרך מפרץ בָּאפִין (Baffin Bay) וים בָּאפִין, ונמשך דרך הארכיפלג הארקטי של קנדה אל ים בּוֹפוֹר (Beaufort Sea) ואל האוקיינוס השקט דרך מצר ברינג. המעבר כולל רשת מסובכת של מצרים, תעלות ואיים. הוא נחשב לאחד מהנתיבים הימיים הקשים ביותר לניווט בשל הקרח, תנאי מזג האוויר והזרמים.
חוקרים אירופאים, בעיקר ספרדים, פורטוגזים ואנגלים, ניסו למצוא נתיב שיחבר את אירופה למזרח אסיה דרך הקוטב הצפוני, בניסיון לעקוף את הנתיבים הארוכים שעברו דרך תעלת סואץ או כף התקווה הטובה. ג'ון קאבוט (1497): מגלה הארצות האיטלקי, ששט בשירות אנגליה, היה הראשון לחקור את האזור הארקטי בחיפוש אחר המעבר. בשנות ה-1570, מרטין פרובישר (Martin Frobisher) הוביל שלושה מסעות לחקר המעבר, והגיע לאזור שנקרא לימים מפרץ פרובישר, אך לא הצליח למצוא את הנתיב. בשנת 1610, מגלה הארצות הנרי הדסון גילה את מפרץ הדסון (Hudson Bay), אך גם הוא נכשל במציאת המעבר. בשנת 1845, סר ג'ון פרנקלין הוביל משלחת מפורסמת לחקר המעבר הצפוני-מערבי, אך ספינותיו נלכדו בקרח, וכל אנשי הצוות מתו. זוהי אחת הטרגדיות הגדולות של עידן החקר הארקטי. בשנת 1903–1906, מגלה הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן היה הראשון להשלים את המעבר בספינתו Gjøa. המסע ארך שלוש שנים בגלל תנאי הקרח.
השימוש המסחרי בנתיב גובר בשנים האחרונות, במיוחד בקיץ, כאשר הקרחונים דלילים יחסית. ההתחממות הגלובלית גרמה להמסת קרחונים נרחבת, מה שהופך את המעבר הצפוני-מערבי לנגיש יותר מבעבר.
[4] ה-VOC הוקמה בשנת 1602 בעקבות איחוד של מספר חברות מסחר הולנדיות שפעלו באסיה. נחשבת לחברה הראשונה שהנפיקה מניות לציבור, ובכך הניחה את היסודות לשוק ההון המודרני. בשנת 1799, לאחר כמעט 200 שנות פעילות, פורקה החברה. נכסיה הועברו לשליטת הממשלה ההולנדית.
[5] סולטנות בנטן (Banten Sultanate) שוכנת בכניסה למצר סונדה, מעבר ימי חשוב שחיבר בין האוקיינוס ההודי לים דרום-סין. המיקום הפך את הסולטנות למרכז סחר חיוני בין הודו, ערב, סין, ואירופה. סולטנות בנטן נוסדה במאה ה-16 כחלק מתהליך האסלאמיזציה באי ג'אווה, כאשר הממלכה המקומית ההינדואית, פאג'אג'אראן, הודחה בידי מוסלמים מקומיים הייתה אחת הממלכות האסלאמיות החזקות והמשפיעות בדרום-מזרח אסיה, במיוחד בין המאה ה-16 למאה ה-18. היא שכנה באזור מערב ג'אווה שבאינדונזיה המודרנית, כאשר עיר הבירה שלה, בנטן, הפכה למרכז מסחרי ותרבותי חשוב במהלך תור הזהב שלה.
[6] וילם יאנסזון (Willem Janszoon), הידוע גם בשם יאנסזון, היה ספן וחוקר הולנדי חשוב שפעל בשירות חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC).נולד בסביבות שנת 1570 בהולנד.
הצטרף לצי ההולנדי בצעירותו ורכש מיומנויות ימיות גבוהות, שהובילו לכך שקיבל תפקידים בכירים בספינות הסחר והחקר של הולנד.
[7] חצי האי כף יורק הוא חצי אי גדול בצפון-מזרח אוסטרליה, במדינת קווינסלנד. שטחו של חצי האי הוא כ-137,000 קמ"ר. הוא תחום ממזרח בים האלמוגים וממערב במפרץ קרפנטאריה. זהו אחד האזורים המבודדים והבלתי מפותחים ביותר באוסטרליה, המתאפיין בנופים פראיים, תרבות אבוריג'ינית עשירה, ומורשת היסטורית כנקודה שבה נרשמה ההגעה הראשונה של האירופאים ליבשת אוסטרליה.
[8] פלמבנג (Palembang) היא העיר הגדולה ביותר בדרום סומטרה שבאינדונזיה ואחת הערים העתיקות ביותר במדינה. היא שימשה כמרכז מסחרי ותרבותי חשוב כבר מהמאות הראשונות לספירה ונודעה כעיר הבירה של ממלכת סריביג'איה (Sriwijaya), ממלכה בודהיסטית ימית רבת-עוצמה ששלטה באזור באלפי השנים האחרונות.
[9] אנטוני ואן דימן (Anthony van Diemen) היה מושל כללי של המושבות ההולנדיות באיי הודו המזרחיים (כיום אינדונזיה) מטעם חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC) בין השנים 1636 ל-1645. תקופתו בתפקיד נחשבת לאחת מתקופות השיא של ה-VOC, שבה הרחיבה החברה את שליטתה הטריטוריאלית והמסחרית בדרום-מזרח אסיה והפכה למעצמה גלובלית.
[10] "ארצות הדרום הבלתי נודעות" היה מושג גאוגרפי ואמונה רווחת בקרב מלומדים ואירופאים בתקופת ימי הביניים והרנסנס. רעיון זה תיאר יבשת גדולה ומסתורית שהאמינו כי קיימת בדרום כדור הארץ, אשר טרם התגלתה. האמונה בקיומה של Terra Australis Incognita שיחקה תפקיד מרכזי בעידוד מסעות הגילוי הימיים במאות ה-15 עד ה-18. התפיסה של Terra Australis התבססה על רעיונות של פילוסופים וגאוגרפים עתיקים, כמו פיתגורס ופטולמי. הם טענו שכדי לאזן את המסה היבשתית שבחצי הכדור הצפוני, צריכה להיות יבשת דומה בחצי הכדור הדרומי.
מפות מימי הביניים, כמו מפת העולם של פטולמי, הציגו יבשת דרומית גדולה בדרום העולם, למרות שלא היו כל עדויות ממשיות לקיומה.
המונח "Terra Australis" בלטינית מתורגם ל"ארצות הדרום". הוספת "Incognita" (בלתי נודעת) שיקפה את חוסר הוודאות לגבי טיבה. חוקרים כמו מרקו פולו וקרטוגרפים כמו מרטין ולדזמילר כללו במפותיהם את Terra Australis, אך אלו היו בעיקר ספקולציות ללא תיעוד ממשי. במאות ה-16 וה-17, ספנים הולנדים ופורטוגלים החלו לגלות אזורים בדרום האוקיינוס ההודי והדרומי. גילויים כמו טסמניה, ניו זילנד וגינאה החדשה חיזקו את האמונה שהיבשת הדרומית קיימת. במאה ה-18, מסעותיו של ג'יימס קוק הפריכו את קיומה של Terra Australis כפי שתוארה. קוק הוכיח שהאדמות שהתגלו (כמו אוסטרליה וניו זילנד) הן איים ויבשות קטנות שאינן חלק מהיבשת הדרומית הגדולה שדמיינו.
בעוד שהרעיון המקורי של Terra Australis Incognita התייחס ליבשת דרומית מאוזנת ומיושבת, תגליות מאוחרות יותר הובילו לגילוי של אנטארקטיקה בתחילת המאה ה-19. אנטארקטיקה תואמת במידה מסוימת את המיקום המשוער של Terra Australis, אך היא שונה בתכלית ממה שדמיינו – יבשת קפואה ובלתי מיושבת.
[11] יסר היה אחראי על ניווט שתי הספינות, המסקארק והזיהאן, תוך שימוש בכלים כמו האסטרולאב, מצפנים ושיטות חישוב מתקדמות לזמנו. הוא סייע בתכנון המסלול, בחישוב מיקומים גיאוגרפיים ובקביעת נתיבים בטוחים להפלגה במים בלתי מוכרים. ויסר היה מיומן במיפוי וחישוב מרחקים. תפקידו כלל רישום מדויק של החופים, האיים והאזורים שטסמן וצוותו גילו.
[12] אמנם גילסמן לא היה ידוע כמי שהוביל את המסעות, אך האמנים והסוחרים מסוגו מילאו תפקיד מפתח בתהליך גילוי הארצות. הם סיפקו ייצוגים חזותיים שהיו הכרחיים לתכנון מסעות עתידיים ולמיפוי מדויק. תיעודיהם נותרו עדות היסטורית חשובה, גם אם לעיתים הייתה להם זווית קולוניאלית שצבעה את האופן שבו ראו תרבויות זרות.
[13] נמל מקוארי (Macquarie Harbour) הוא מפרץ טבעי ונמל בחופה המערבי של טסמניה, אוסטרליה. הנמל מפורסם בזכות נופיו הבראשיתיים של האזור. נמל מקוארי ממוקם בחוף המערבי של טסמניה, אזור שמאופיין בנופים פראיים ובלתי מפותחים. הוא מחובר לים באמצעות מעבר ימי צר וידוע בשם שער הגיהנום (Hells Gate), שמקשה על הניווט בשל הגלים החזקים והזרמים המהירים. הנמל עצמו מוקף בהרים ירוקים ומיוערים, והוא חלק מהפארק הלאומי פרנקלין-גורדון וויילד ריברס (Franklin-Gordon Wild Rivers National Park), אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. נמל מקוארי שימש במשך אלפי שנים את בני העם האבוריג'יני המקומי למטרות דיג וניידות. בשנים 1822–1833, האזור היה מרכז לאחת ממושבות העונשין הקשות ביותר של האימפריה הבריטית, שנבנתה באי הקטן שרה איילנד (Sarah Island) בתוך הנמל. האסירים במקום נודעו בכך שנאלצו לעבוד בתנאים קשים במיוחד, בעיקר בייצור סירות ובעבודות עץ. המושבה ננטשה בשנת 1833 כאשר המוקד הועבר למושבת פורט ארתור.
[15] טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים, , אריה ניר הוצאה לאור, 2003, עמ' 101-102
[16] במאה ה-19, השם שונה ל-"מפרץ הזהב" (Golden Bay), כדי לשקף את עושרו הטבעי של האזור ואת התגליות המאוחרות של זהב במקום.
[17] קווי רוחב כחולים, עמ' 136.
[18] איי שלושת המלכים (Three Kings Islands) הם קבוצת איים קטנה ומבודדת הממוקמת צפונית-מערבית לקצה הצפוני של האי הצפוני של ניו זילנד. האיים הם אחד האתרים המיוחדים והחשובים מבחינה גאוגרפית, היסטורית וביולוגית בניו זילנד.
[19] חג האפיפני (Epiphany), הידוע גם בשם חג ההתגלות או חג שלושת המלכים, הוא חג נוצרי חשוב שנחוג ב-6 בינואר. החג מציין את ביקורם של שלושת החכמים (המלכים) מהמזרח אצל ישו הילד בבית לחם.
לפי המסורת, שלושת המלכים (לעיתים נקראים גם "שלושת החכמים" או ה"מאגי") הביאו לישו שלוש מתנות: זהב, לבונה ומור, שסימלו את מלכותו, אלוהותו וסבלו העתידי.
השם "אפיפני" מגיע מהמילה היוונית ἐπιφάνεια (epiphaneia), שמשמעותה "התגלות" או "הופעה".
[20] לה מר קבע את השם "כף הורן", על שם מקום הולדתו בהולנד (Hoorn). אבל השם נכתב כיום בצורתו האנגלית Horn, בשל צורתו דמויית הקרן.
[21] טונגטפאו (Tongatapu) הוא האי הגדול והדרומי ביותר בקבוצת איי טונגה שבדרום האוקיינוס השקט. שטחו של האי הוא כ-260 קמ"ר. האי הוא אי אלמוגים מורם (raised coral island), שמקורו בתנועות גיאולוגיות שהרימו את שונית האלמוגים מעל פני הים.האי משמש כמרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של ממלכת טונגה, ואכלוסייתו מונה כ-75% מכלל אוכלוסיית המדינה.
[22] פיטר אוטון, "אבל טסמן מגלה את טסמניה", בתוך "מסעות ששינו את העולם",, הוצאת מטר, 2012, עמ' 129-131
[23] מיצר טורס (Torres Strait) הוא מעבר ימי צר המפריד בין גינאה החדשה (כיום חלק מפפואה גינאה החדשה) לבין יבשת אוסטרליה (צפון קווינסלנד). המיצר מחבר בין ים האלמוגים (Coral Sea) ממזרח לבין ים אראפורה (Arafura Sea) ממערב. רוחבו של מיצר טורס הוא כ-150 ק"מ בנקודה הצרה ביותר. עומקו משתנה, והוא כולל שוניות אלמוגים ואיים רבים, מה שהופך את הניווט בו למסובך. במיצר טורס יש כ-274 איים, הנקראים איי מיצר טורס (Torres Strait Islands).
[24] המפרץ נקרא על ידי ההולנדים לכבודו של פיטר דה קרפנטייר (Pieter de Carpentier), שהיה מושל של איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה) בשנים 1623–1627. ווילם ואן קולסון (Willem Van Colster), קפטן הולנדי, היה ככל הנראה האירופאי הראשון שהפליג לאורך המפרץ בשנת 1623. אבל רק
אבל טסמן, מיפה את קו החוף של מפרץ קרפנטאריה במסעו השני בשנת 1644.
[25] פיטר אוטון, "אבל טסמן מגלה את טסמניה", בתוך "מסעות ששינו את העולם",, הוצאת מטר, 2012, עמ' 129-131
[26] Robbie Whitmore. "Abel Janszoon Tasman – New Zealand in History – Holland 1603–1659"
[27] Wikipedia