גילי חסקיןכתב: גילי חסקין.
טוהר הנשק הוא אחד הערכים הטעונים והמסובכים ביותר של צה"ל ולפניו של הגופים המרכיבים את כוח המגן העברי. מלכתחילה טרחו מרבית הדוגלים במוסר הלחימה לחזק את טיעוניהם בשיקולים רציונאליים ומאידך, טענו היוצאים נגדו כי ישנם ערכים החשובים משמירה על חיי אדם (של האויב), כמו כוח ההרתעה, הכבוד היהודי ועוד.
ראה: טוהר הנשק – ערך וצורך.
אחד הטיעונים המרכזיים כנגד 'טוהר־הנשק', לבל מהיותו "בלתי ריאלי", הוא שהוא מסכן את חיי לוחמנו ולעתים אף במודע. פרשת נפילתם של הל"ה היתה אירוע טראומטי, שהפך למיתוס מיד עם התרחשותו[1]. העיסוק בפרשה הבליט את גבורת הלוחמים ואת הבעייתיות הקשורה לטיפול בבלתי-לוחמים.
הסיפור ידוע למדי: ב-15 לינואר 1948, יצאה מחלקה מלוחמי החי"ש והפלמ"ח, בפיקודו של דני מס, לתגבר את גוש עציון הנצור[2]. למרות העיכובים עמד המפקד על ביצוע המשימה, ובשעה 23:00 יצאה לדרכה מהרטוב. בשעה 01:00, לאחר שצליעתו של אחד הלוחמים עכבה את המחלקה, חזרו שלושה מתוכם להרטוב. המחלקה התגלתה והוקפה בהמוני כפריים חמושים. לאחר קרב גבורה שניהלה במשך שעות ארוכות על גבעה סמוכה, נהרגו כל אנשיה. הערבים התעללו בגופות המתים, ורק אחרי התערבות בריטית הובאו גוויותיהם לגוש עציון[3].
סיפור הל"ה השפיע יותר מכל סיפור קרב אחר על דימויו המיתולוגי של הלוחם העברי. עם קבלת הידיעה על מותם כתב חיים גורי (ששהה בשליחות ה'הגנה' בבודפשט), את שירו הידוע "כאן מוטלות גופותינו"[4]. הסיפור הפך למיתוס לא רק בשל מותם הקולקטיבי, אלא משום שבסיפור מופיעים מרבית מאפייני הצבר המיתולוגי, המופיעים בשכיחות גבוהה, בקובצי הזיכרון ובמורשת הקרב[5]. מרכיב חשוב הוא שמטרתם של הלוחמים לא היתה כיבוש אלא הגנה (צדק המלחמה), כפי שכתבה אנדה עמיר-פינקרפלד: "הם לא ששו לקרב כי אם לחיים ולשלום, ובשם החיים והשלום יצאו למערכה, להושיט עזרה לגוש ישובים נצור. הם הלכו להביא סמי רפואה ודם עירוי לפצועים, נשק ותחמושת למגינים"[6].
מרכיב חשוב נוסף ביצירת המיתוס היה: הלוחמים נוהגים במסירות ושומרים על 'טוהר־הנשק', אך האויב משיב להם בכפיות טובה ובאכזריות. מרכיבי המיתוס נמצאו גם בשיר "הבלדה על השלושים וחמישה" של אלכסנדר פן ובפואמה "חמישה ושלושים" של אהרון ראובני[7]. המרכיבים הערכיים שבסיפור הל"ה נוגעים, באופן טיפוסי, במוסריותו וטוהר לבו של הלוחם העברי, לעומת ההתנהגות הבזויה והבלתי אנושית של האויב: הלוחם הערבי טובח באויביו באכזריות, הלוחם הצבר דבק בערכים אנושיים. מיתוס הל"ה נעשה אפוא לאחד המיתוסים הלאומיים החשובים משום שחיזק את תמונת התשליל של האויב הערבי והעלה על נס את העליונות התרבותית-מוסרית של הצבר הלוחם, הדבק ב'טוהר־הנשק'[8].
עד היום לא ברור כיצד ומדוע התגלו הלוחמים. איש הש"י עזרא דנין, שניסה להתחקות אחר האירועים, נפגש כבר ב-19 בינואר, בקיבוץ גלאון, עם עבד אל־רחמן אל־ע'זי, נאמנו של המלך עבדאללה באזור בית גוברין. המודיע סיפר גם על קרב הל"ה, אף כי לא נכח בו ודבריו שמשו יסוד לגרסה המקובלת על הקרב, אשר הפכה לנכס צאן ברזל של מורשת הקרב הישראלית: בתיאורו נזכרו לראשונה פגישת המחלקה עם הערבי הזקן שלא נגעו בו לרעה וסיפורו של הלוחם האחרון, שגווע כשאבן בידו[9].
צמח כאן אפוא "סיפור בתוך סיפור". יחסם של הלוחמים ל"רועה הערבי" נודע כמופת ל'טוהר־הנשק' היהודי, מול האכזריות הערבית. היו שראו בכך מעשה של "יפי נפש", שגבה מחיר דמים יקר, שלא כדין. למעלה מארבעים שנה והשלים את המפעל בו החל יהושע כהן.
ככל הנראה עברו הלוחמים על פני משכנות קידר ארעיים ליד צוריף, רועות הצאן הבחינו בהם בדמדומי שחר והזעיקו את מוסטפה אבו דיה, מנהיג הכנופיות. מכול מקום, הבירור העובדתי נדחק לשוליים לעומת הברור הערכי-מוסרי, שהניח כעובדה מוצקה, שאכן הל"ה פגשו ברועה ערבי והניחו לו להמשיך בדרכו, מתוך דבקות במוסר לוחמים ובערכי 'טוהר־הנשק' והוא הסגיר אותם לאויב.
ככל הנראה עברו הלוחמים על פני משכנות קידר ארעיים ליד צוריף, רועות הצאן הבחינו בהם בדמדומי שחר והזעיקו את מוסטפה אבו דיה, מנהיג הכנופיות. מכול מקום, הבירור העובדתי נדחק לשוליים לעומת הברור הערכי-מוסרי, שהניח כעובדה מוצקה, שאכן הל"ה פגשו ברועה ערבי והניחו לו להמשיך בדרכו, מתוך דבקות במוסר לוחמים ובערכי 'טוהר־הנשק' והוא הסגיר אותם לאויב.
למרות שלא היתה הוכחה מוצקה שהל"ה התגלו בכלל על־ידי רועה ערבי וודאי שלא ידוע אם שקלו והחליטו שלא לפגוע בו מטעמי 'טוהר־הנשק', הופיע בן גוריון, חמישה ימים אחרי הקרב, ב-21 בינואר 1948, בנאום פומבי, ובו הכריז, בהסתמך על דו"ח של הש"י, כי "הרועה הזקן שעל חייו חסו הלוחמים, הוא שהסגירם"[10]. חיזוק לכך ניתן עם פרסום רשימתו של שמעון קושניר (אביו של טוביה קושניר מלוחמי הל"ה) "לדרכם האחרונה": "אין לדעת את הפרטים. הם נלחמו כאריות. נראה שטעו בדרך. רועה ערבי שנתקלו בו בדרכם כיוון אותם והוא שהזעיק את תושבי הסביבה"[11].
מכיוון שסיפור נפילתם של הל"ה זעזע את הישוב היהודי ובמהרה הפך להיות לסמל, ביקש יצחק שדה ליצוק לסמל זה גם את ערכי הלחימה בהם האמין: "ערבים מספרים בחרדת הערצה על גבורתם העילאית של אלה אשר נפלו בקרב. אך הם גם מסבירים, בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה החריד עליהם את הכפר והזעיק נגדם את הכפריים בסביבה. אין ספק, כי לא כך היו נוהגים מזוינים ערבים, אילו פגשו יהודים בדרך, ולא ערבים בלבד. ידוע כיצד נוהגים אנשי-צבא אחרים במקרים דומים. אך הלוחמים שלנו, לא רק עזי-נפש הם, הם גם אנשים יקרי-נפש ואנושיים מאוד. כי מלחמתם – מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות. כמוהם נוסיף ונילחם בעוז רוח ובאהבה לאדם"[12]. כאמור, קשה לדעת עד כמה צדק יצחק שדה בקביעת הקשר הסיבתי שהניח בין המפגש עם הרועה הזקן לבין מותם של הל"ה. בין הגורמים שהשפיעו על נפילת הל"ה היו גם שעת היציאה המאוחרת ואולי גם שגיאה בבחירת הציר[13]. עניינו של שדה היה בהצגת הל"ה כמופת מחנך. הוא ביקש להצביע על דרכו הייחודית, האחרת, של הלוחם הישראלי. אך דרך זו, גם באותו זמן, שנויה היתה במחלוקת, ולא תמיד עמדה במבחן מציאות המלחמה.
שדה לא היה היחידי. היו שטיפחו את מיתוס הרועה הערבי כדי להעביר מסר שונה והסקת מסקנות אחרות: אנו בעלי עליונות מוסרית אך זו עלולה לעלות לנו בחיינו. ברוח זו התבטא יוסף וייץ: "ערבי זקן נתקל למפקד בדרכו. שניהם התחלחלו אך לרגע…שואלים שלום איש רעהו ונפרדים לשלום. כחלוף צעדים אחדים, נעלם הערבי הזקן בסתרי ההר אל עבר כפרו הקרוב… על ראשי הגבעות אורבים האורבים… הקרב החל"[14]. כך כתבו גם מתי מגד[15] וא' גולן[16]. בחוברת "הם ידעו לאן הם הולכים – והלכו" המוקדשת נכתב: "מספרים כי רועה ערבי נזדמן להם… אבל הם לא עשו דבר לזקן והניח לו להמשיך בדרכו, ובגידתו בם בוצעה!.. "[17]. המגבלות המוסריות שהטילו על עצמם כוחות ה'הגנה' ושמירת העיקרון של 'טוהר־הנשק', היתה התפיסה המקובלת והרווחת בציבור ועל תשתיתה צמחה פרשת "הרועה הערבי"[18].
בחוברת "הם ידעו לאן הם הולכים – והלכו" המוקדשת לפרשת הל"ה ולקרב עטרות, כ"ג באדר א', תש"ח (4/3/1948) נכתב: "מספרים כי רועה ערבי נזדמן להם; זקן היה ורכוב על חמור! לו היתה עין הבחורים צופיה לעתיד, כי אז היו מעקבים אותו איך שהוא מעשות את דרכו הלאה, שהרי הוא בלי ספק נמנה עם האויב, והיה עלול להודיע לכל דרי הסביבה על בחורי ישראל הקרבים ולהביא על ידי כך להשמדת כולם! אבל הם לא עשו דבר לזקן והניח לו להמשיך בדרכו, וייתכן כי לתומם האמינו כי הוא יזכור להם את החסד הזה וידע להשיב להם טובה תחת טובה! הם אך שלחוהו לדרכו ובגידתו בם בוצעה! הוא לא רק שלא היטיב עמם על חסדם עמו, כפי שחשבו מראש, כי אם נחפז להרע להם; הוא אץ לספר על בואם לתושבי בית נטיף ואלה העבירו את הידיעה לתושבי צוריף וג'בע"[19]. המגבלות המוסריות שהטילו על עצמם כוחות ה'הגנה' ושמירת העיקרון של 'טוהר־הנשק', היתה התפיסה המקובלת והרווחת בציבור ועל תשתיתה צמחה פרשת "הרועה הערבי"[20].
מאיר פעיל כתב, בעקבות גביית עדויות מאביבה קושניר-הזז (אשתו של טוביה קושניר)[21]: "איך אפשר לדעת את זה? [את פרשת הרועה] הרי כל הל"ה נרצחו… מתברר עכשיו שאחד [מ]הל"ה, טוביה קושניר, כתב וסיפר לבני משפחתו, שבאחד התרגילים נתקלו ברועה ערבי ונתנו לו ללכת. מזה התגלגלה האגדה"[22]. פעיל, שהתעמת בנושא זה עם שמעון קושנר, ראה בסיפור הרועה הערבי משום נזק חינוכי-ערכי, שעלול להכשיר הריגת שבויים או אפילו עוברי אורח[23]. פעיל מעיד על עצמו, כי העניין לא הטריד אותו, עד שראה שמשתמשים בו כתקדים המעניק הכשר לקלות דעת בנושא שפיכות דמים[24]. יש לציין כי עמדתו הנחרצת של פעיל תמוהה מעט: כמחנך – מקורותיה הרעיוניים ברורים. כהיסטוריון וכאיש צבא – לא ברור על מה הוא מבסס קביעה כה פסקנית: "הסיפור לא היה ולא נברא". קושניר האב לא עשה השלכה לפרשת הל"ה מסיפור שהתחולל קודם לכן בעת האימונים באזור קריית ענבים ולמיטב ידיעתי, פעיל לא התייחס כלל לעדויות שהובאו על ידי הש"י. איזה סיפור לא היה ולא נברא לדעת פעיל? עצם המפגש בין ה"לה לבין רועה ערבי, או הדיון בשאלה כיצד לנהוג ברועה שפגשו?
סיפור הרועה היה לסמל, העיסוק בו מתנהל כדרך הטיפול במיתוס לאומי. [אכן, גם בגרסא הרשמית למחצה של הסיפור, כפי שעוצבה על ידי בן יעקב ואפילו מוגשת ככזו על ידי בית ספר שדה כפר עציון, משערים שמדובר בנשים שהקדימו לקושש עצים והבחינו בהם לכשעלה השחר]. פירוק העניין למרכיביו, כפי שהציע יוחנן בן יעקב[25], מעדן ומרכך את המתח סביבו.
העימות בין קושניר לפעיל איננו על הפרטים אלא על הערכים. פעיל חשש שיהיה בסיפור זה משום מתן הכשר לפריצת הגדר בשאלות 'טוהר־הנשק'. קושניר ראה בפרשה סמל להתנהגות אנושית של בנו ורעיו לנשק[26]. נראה שפעיל שגה בכך שביטל מכול וכול את המפגש עם הרועה (בעוד שיש עדויות המאששות מפגש כזה). קושניר שגה בקביעה שהרועה ערבי שולח לנפשו מטעמים מוסריים והוא הסגיר את אלה שחסו על חייו. אם נקרא בדקדקנות את דברי קושניר, נראה שהוא שם דגש על: "עדות שהפכה לסמל". ניסוח זה מדויק יותר ומשקף נאמנה את התפתחות התודעה ההיסטורית סביב פרשת הל"ה ויצירת המיתוס. הסיפור היה לסמל לאומי, המקבע בזיכרון הקולקטיבי לא רק את הגבורה היהודית, אלא גם את הערכיות והמוסר היהודי מול אלה הערבים ובו זמנית הפך גם לסיבה לערעור על ערכי 'טוהר־הנשק'[27].
מאיר פעיל, שהתעמת בנושא זה עם שמעון קושניר, ראה בסיפור הרועה הערבי משום נזק חינוכי-ערכי, שעלול להכשיר הריגת שבויים או אפילו עוברי אורח[28].
העימות בין קושניר לפעיל איננו על הפרטים אלא על הערכים. פעיל חשש שיהיה בסיפור זה משום מתן הכשר לפריצת הגדר בשאלות 'טוהר־הנשק'. קושניר ראה בפרשה סמל להתנהגות אנושית של בנו ורעיו לנשק[29]. מכל מקום, הסיפור היה לסמל לאומי לשמירה על ערכי 'טוהר־הנשק'[30].
הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבוקר נולד וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר", האילמת.
אז נפרח עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה. (חיים חפר)
הנה מוטלות גופותינו / חיים גורי
הנה מוטלות גופותינו
לדני וחבריו
ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,
ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!
האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל – שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?
ראה, איזה לילה גדול ורחב.
ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.
פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!
כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.
הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.
חיים גורי
נכתב לילה לאחר הקרב
[1] על צמיחת המיתוס של הל"ה, ראה בהרחבה: מ' זעירא, "ראשית צמיחתו של מיתוס הל"ה, יהדות זמננו, מס' 10, תשנ"ו, עמ' 41-71.
[2] על עמידת הגבורה של הגוש, ראה: מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", עידן 7, גוש עציון מראשיתו עד תש"ח, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 123-130.
[3] ראה בהרחבה: א' עמיר-פינקרפלד (עורכת ומלקטת), הל"ה: אשר נפלו בהרי חברון בחושם לקראת גוש עציון, ירושלים, תש"י (להלן, ה-ל"ה); ' י' בן יעקב, "מחלקת ההר", פרשת ה-ל"ה, עבודת גמר לתואר שני (M.A.) בלימודי היהדות, טורו קולג', השלוחה הישראלית, יוני 2004 (להלן: בן יעקב); א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, תל־אביב, תשמ"ט (להלן: מילשטיין-תולדות), כרך ג', עמ' 9-34. ראה גם הצופה, 18/1/1948.
[4] ח' גורי, פרחי אש, תל־אביב, 1949; צ' צמרת, "הנה מוטלות גופותינו, שיחה עם חיים גורי", עידן, גל' 7, גוש עציון מראשיתו ועד תש"ח, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 209-212.
[5] הצבר, עמ' 207.
[6] הל"ה, עמ' 6.
[7] א' ראובני, "חמישה ושלושים: שיר נהי ועוז", פורסם תחת הכותרת "ביום השנה למות הגבורה של שלושים וחמישה מגיני גוש עציון", עיתון המגן, 16, 14/1/1949)
[8] הצבר, עמ' 208.
[9] דו"ח של דנין על הנסיעה לגלאון ועל הפגישה עם אל-עזי, ב-19 בינואר, 1948 (אצ"ם, תיק S 25/4050). המידע הנוסף, שהצטבר על ידי הש"י כעבור חודשים רבים, לא שפך אור נוסף על "פרשת הרועה" (ניצני החבצלת, עמ' 50).
[10] יוחנן בן יעקב, עמ' 114
[11] ש' קושניר, "לדרכם האחרונה של ה-35", דבר, 4/2/1949.
[12] י' שדה, "השלושים וחמישה, ביום השלושים לנפילתם בהרי חברון", על המשמר, 18/02/48; אותה רשימה פורסמה שוב במלאת שנה לנפילתם בקרב, "במחנה", ינואר 1949; ושוב בשינויים קלים, הל"ה, ע' 33. (בטעות צוין שם, כי הרשימה הופיעה ב"במחנה" בינואר 1948).
[13] אורי מילשטיין טוען כי הם התגלו בשל טעות בניווט (א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג': "הפלישה הראשונה", הוצאת זמורה ביתן 1989, ע' 26). כך טוען גם בהג'ת אבו-ע'רביה בספר זיכרונותיו, בתוככי המאבק הפלסטיני (ערבית), בירות, 1985, עמ' 175, אך יוחנן בן יעקב מבית ספר שדה כפר עציון, שחקר את הפרשה ביסודיות, שולל טענה זו מכל וכל (בן יעקב, עמ' 104).
[14] י' ויץ, "הנתיב ללא ישוב – לנשמת הל"ה", בתוך: מאזניים, דו שבועון של אגודת הסופרים העבריים, שנה ראשונה (הופעה מחודשת), חוברת י"א, 26/2/1948.
[15] "…נפגשו ברועה הערבי וידעו שמעתה צפויה להם סכנה פי שבעה" (ההדגשה במקור), מתי מגד, "גדוד שש מספר…/ הגדוד השישי מספר", שירות התרבות של צה"ל, 9/1948, עמ' 32.
[16] א' גולן, "זה היה לפני שנתיים", ידיעות אחרונות, 18/1/1950, הציון בית נטיף נגרר בעקבות דו"ח מודיעין שגוי.
[17] רושם הרשומות, "הם ידעו לאן הם הולכים והלכו…", עלילות גבורה ב', משרד הביטחון, אדר תשכ"ו, עמ' 10. התיאור ספרותי ולא היסטורי. יוחנן בן יעקב משער כי "רושם הרשומות" הוא ראובן אבינועם, עורך הסדרה, (בן יעקב, עמ' 115, הערה מס' 622).
[18] מאיר פעיל, עצמאות, תש"ח – תש"ט, עמ' 33-34.
[19] רושם הרשומות, "הם ידעו לאן הם הולכים והלכו…", עלילות גבורה ב', משרד הביטחון, אדר תשכ"ו, עמ' 10. התיאור ספרותי ולא היסטורי. יוחנן בן יעקב משער כי "רושם הרשומות" הוא ראובן אבינועם, עורך הסדרה, (בן יעקב, עמ' 115, הערה מס' 622).
[20] מאיר פעיל, עצמאות, תש"ח – תש"ט, עמ' 33-34.
[21] עדות אביבה קושניר-הזז, אי"ט, חט' 25, מיכל 10, תיק מס' 3.
[22] ס' קשת, "חץ מסילבי קשת", ידיעות אחרונות, מוסף שבת, 20/3/1973
[23] מדברי פעיל: "כדי לעודד אנשים בישראל , נוהגים חוקרים מסוימים להפיץ סיפורי מעשיות ששל מקרים בהם נהגו חיילינו בהומניזם מופלג וסופם שנפגעו. חלק גדול ממעשים אלו לא היו ולא נבראו – דוגמת סיפור הרועה הערבי שפגש בל"ה בדרכם לגוש עציון"… מתחילים ללמד חיילים; אל תיקחו שבויים, תהרגו אותם. אם הם [הל"ה] היו הורגים אותו, אז הוא לא היה מגלה [אותם]. מתחילים להשתמש בדבר שלא היה ולא נברא לקדש רעיון נבזי שמנסה לומר: עזוב את טוהר־הנשק, זה שטויות – זה מרגיז אותי" (ראיון עם מאיר פעיל, חותם, 13/3/1973; ר' מייברג, "פרשת הל"ה", מוניטין, 42, פברואר 1982).
[24] מ' פעיל, "תגובה לחוקרים", בתוך: יהודה וולך, ומאיר פעיל (עורכים), יום עיון טוהר־הנשק , סמינר "סוגיות בביטחון ישראל", ספטמבר 1991, עמ' 52.
[25] י' בן יעקב, שם, עמ' 123.
[26] ש' קושניר, "הרועה והל"ה", מכתבים למערכת, ידיעות אחרונות, 3/4/1973, עמ' 14.
[27] במערכי שיעור על מורשת הל"ה, במורשת הקרב של צה"ל, כתוב, ללא סימני שאלה, כי דני מס, החליט שלא לפגוע ברועה הערבי (צה"ל, מפקדת קצין חינוך ראשי, ענף הסברה (ללא תאריך).
[28] מדברי פעיל: "חלק גדול ממעשים אלו לא היו ולא נבראו – דוגמת סיפור הרועה הערבי שפגש בל"ה בדרכם לגוש עציון"… מתחילים ללמד חיילים; אל תיקחו שבויים, תהרגו אותם. אם הם [הל"ה] היו הורגים אותו, אז הוא לא היה מגלה [אותם]. מתחילים להשתמש בדבר שלא היה ולא נברא לקדש רעיון נבזי שמנסה לומר: עזוב את טוהר־הנשק, זה שטויות – זה מרגיז אותי" (ראיון עם מאיר פעיל, חותם, 13/3/1973; ר' מייברג, "פרשת הל"ה", מוניטין, 42, פברואר 1982).
[29] ש' קושניר, "הרועה והל"ה", מכתבים למערכת, ידיעות אחרונות, 3/4/1973, עמ' 14.
[30]במערכי שיעור על מורשת הל"ה, במורשת הקרב של צה"ל, כתוב, ללא סימני שאלה, כי דני מס, החליט שלא לפגוע ברועה הערבי (צה"ל, מפקדת קצין חינוך ראשי, ענף הסברה (ללא תאריך).
גילי שלום
בליל הגשרים השתתף ונפל יחיעם, בנו של רענן ווייץ. טרם הפעולה נתקלו בשלושה ערבים והם שחררו אותם לדרכם.
ערבים אלו הזעיקו כוחות, שייתכן וגרמו לירי שפגע במטען שנשאו הלוחמים ולפיצוץ
סביר להניח שזכרון האירוע בראשו של רענן ווייץ כאשר כתב את מה שכתב
בברכה
עופר רגב
גילי שלום
תודה על חומר הרקע המשובח על "מחלקת ההר
אך נא שים לב שבכתבה נפלה טעות
כתוב שם שחיים חפר כתב את השורות הנ"ל – וזו כמובן טעות שצריך לתקן (חיים גורי)!
כי אתה מקור לציטוטים!
בברכה והצלחה
גייל פלוטק
הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְמִים.
אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶּהָרִים… וְנוֹשֶמֶת.
וְהַבֹּקֶר נוֹלַד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנְנָה.
עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הָאִלֶּמֶת.
אז נִפְרַח. עת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה
גילי ועופר שלום,
יחיעם ויץ הי"ד שנפל בליל הגשרים, היה הבן של יוסף ויץ ז"ל (איש ק.ק.ל.) והאח של רענן ויץ ז"ל.
בברכה,
יצחק מרגלית
כמובן. פרופ' יחיעם (יומי) וייץ , בנו של רענן, נקרא על שמו
מדובר בלוחם שנפל במבצע גרילה. לכן לא מתאים כאן הי"ד. לא מדובר בילד או זקנה שיש לבקש מהשם לנקום את דמם.
ז"ל מספיק בהחלט
אחד הלוחמים שהיה אמור להצטרף למחלקת ההר היה משה עטיה מכפר-תבור, שהשתתף מאוחר יותר בקרבות הקסטל, אך בהוראתו של דני מס הורידו אותו ברגע האחרון עוד בטרם הגיעה המחלקה להר-טוב. כך סיפר משה בחגיגת יום הולדתו השמונים בנוכחות חבריו מהפלמ"ח. נודעה לי גם הסיבה שבגינה נמנע דני מס לצרף את משה למחלקה (הסיבה שמורה ואיני מתכוון לפרסמה בפומבי)
אשמח לשמוע בהזדמנות וגם לקרוא את ספריך
הגירסה של הרועה הערבי הופרכה בשל הגלוי בשעות החושך שאין מרעה
מה דעתך על כך
הגירסה על הרועה הערבי הומצאה אז ומעולם לא היו לה סימוכין. היא באה לשרת מטרה שמתירה דמו של ערבי שפוגשיםב דרך