גילי חסקיןכתב: גילי חסקין.
אזרח ישראלי חשוד בפלילים. מה תפקידה של המדינה?
ב-25 בנובמבר התפרסם בעיתונות ששני ישראלים נידונו למוות בתאילנד, בעוון סחר מסמים. המשפחה יצאה בקריאה נרגשת למנוע את רוע הגזירה ושרת החוץ, ציי לבני, הבטיחה לפעול להמתיק את גזר דינם. הנושא עורר ויכוח ציבורי, כצפוי.
האם המדינה רוצה כעיר מקלט קולקטיבית עבור אזרחיה שסרחו?
אדם קרוב אצל עצמו ואני מתקשה לתת תשובה לגמרי אובייקטיבית
כעת חיה, לפני שלש שנים, 16 בדצמבר 2005, אני מוביל קבוצה בת 26 מטיילים, ביניהם הורי. בשעה טובה סיימנו את הבידוק, בידי כרטיס עליה למטוס ועוד מעט נמריא מכאן בדרכנו לסרילנקה. אני עובר את השיקוף האחרון זחוח דעת ולפתע מתגלה כדור בתיקי. כדור של רובה. כדור שלא ראיתי מעולם, בתיק שנקנה בשנחאי רק שלושה חודשים קודם לכן. שנתיים לאחר שירות המילואים האחרון.
"מאין הכדור"? שאל אותי קצין המשטרה בקול קר ומנוכר. "אינני יודע", עניתי לו ולימים גם למאות סקרנים ישראלים. להזכירכם, במדינתנו נשיאת כדור בודד איננה עבירה. נשבעתי בנקיטת חפץ שלא ראיתי את הכדור מימי ואיזו סיבה תהיה למדריך טיולים, בן 48, המוביל קבוצה בהודו, לשאת עמו תחמושת?
הודו כמו הודו, עונה בחקירות ממושכות, במילוי הררי טפסים ומטורף ככל שיישמע, גם למעצר. בסופו של אותו יום, מצאתי את עצמי, אזרח שומר חוק, בבית הסוהר בטריבנדרום, שבמדינת קראלה. לפני רגע הייתי מדריך טיולים שבעיני רוחו מגלגל את כדור הארץ סביב אצבעו וכעת אסיר, שוכב על מחצלת קטנה, נדחק עם עוד 31 שותפים. תא קטן של בית שימוש בפינת החדר ואור המאיר היישר לעיניים כל הלילה.
אלמלא חוסר המזל הזה, היה המושג 'קפקא' נותר עבורי ביטוי סתמי, שגור לפעמים מן השפה אל החוץ ולא התנסות ממשית. אבל הדברים התגלגלו אחרת ובמקום לטייל ברחבי הגלובוס במקומות שתכננתי, או לפחות לשוטט עם ילדיי במרבדי הכלניות שבין להב לאמציה, מצאתי עצמי שחקן ראשי בתיאטרון קפקאי. העולם הבדיוני שברא קפקא, הוא בלתי מובן, קודר ומאיים, בתוכו תועים הגיבורים חסרי ישע, נטולי כושר להכריע את גורלם. מציאות הנשלטת על ידי כוחות בירוקראטיים, שצמחו למימדים מפלצתיים ואין איש היודע להסביר את טיבם. בעולם כזה, מאבקו של הפרט הבודד מול המערכת העלומה שמנהלת את חייו, אבוד מלכתחילה. קפקא חי בפראג וכתב על אירופה, אך נראה לי שהמציאות בה נתקלתי בהודו, היתה גורמת לו להתהפך בקברו.
בית סוהר בהודו איננו חוויה מרנינה והתחושה שאתה יושב על לא עוול בכפך קשה שבעתיים. כעבור ארבעה ימי מעצר שארכו כאורך הגלות, הסכים השופט לשחרר אותי בערבות, תמורת חתימה של שני דיפלומטים שיערבו לכך שלא אברח.
תשובת משרד החוץ היתה שלילית. החשש היה מתקדים, שמא הדבר יחייב את המדינה לערוב לשחרורו של סוחר סמים שייתפס לימים, למשל, בניקראגואה. עובדה שאינני סוחר סמים והעובדה שאני מוכר אישית לקונסול הכללי בהודו, לא שינתה כהוא זה. הטיעון שהמדינה מנועה להתערב בהליך משפטי של מדינה אחרת אינו תופס אף הוא, משום שבמקרה דנן ההליך המשפטי הוא שהציע את התערבות המדינה. הם פועלים לפי התקנות והאילוצים ואני מתגרד על מחצלת מאחורי סורג ובריח.
בצר לי ניסיתי להתחנן על נפשי, להציע שאמשכן את ביתי כערבות לכך שלא אמלט, להיעצר בקונסוליה הישראלית, רק לצאת מתוך הגיהינום שבו הייתי שרוי.
כתבתי מבית הסוהר לכל מי שמוכן לשמוע, שאני נרקב שם, מתפרק, נאכל מבפנים. זהו לא רק הגירוד הנורא של עקיצות הפשפשים, זה לא רק המזון המזעזע העושה שמות בקיבתי, לא רק צחצוח השיניים מעל השירותים אשר בחדר. זה אפילו יותר מאובדן החירות שכה יקרה לי. לא חדלתי מלהתייסר נוכח העוול הנורא, מחוסר הצדק, מחוסר ההיגיון. היה לי ברור שלא היה זה רק סיפור בירוקראטי או טמטום מקומי, אלא מעשה מחושב שכיוון גבוה גבוה. מישהו בשלב זה או אחר, רצה להפוך את הסיפור לעניינה של מדינת ישראל.
הימים נקפו ואני נשארתי בבית הסוהר, מתמודד עם תנאי המעצר הקשים, עם המזון הגרוע, עם הבדידות הנוראה, עם בעיות רפואיות שהלכו והחמירו, וכל זאת על לא עוול בכפי. מדי בוקר הייתי מתבונן אל פיסת השמים שראיתי מעבר לסוגרים, מייחל להיות חופשי ויודע שדי בחתימה אחת כדי להוציא אותי החוצה.
מדי יום היה מגיע מסר מתעתע של תקווה, שיראתי ממנה לא פחות משיראתי מהייאוש. האופטימיות מתעתעת, מטלטלת, שוחקת, מעוררת תקוות שווא, אשליות החזקות אפילו יותר מהראייה הדטרמיניסטית הקדורנית שלי, ואחריהן אני מתרסק לרסיסים ומתקשה לאחות את השברים. אני לבד לבד לבד. מאתיים וחמישים הודים שכמעט ולא דוברי אנגלית. מתמודד עשרים וארבע שעות ביממה עם אפס המעשה ועם הייאוש. מצאתי את עצמי שקוע עמוק בבוץ המסחרר אותי למעמקיו; חסר כוח נוכח כוחות טמירים, נעלמים, חזקים ממני.
אינני בא לחשבון עם הודו שכה אהבתי, ששנים רבות אני מביא את ניחוחה וצבעיה לבתים כה רבים, שעשרות מטיילים הצעדתי בשביליה וארמונותיה. הודו שחפרתי בתולדותיה והאזנתי לצליליה ותפילותיה וכה הרעה לי.
אני בא חשבון עם מדינתי שלי, זו שתפוח האדמה הלוהט ששמו גלעד חסקין גולגל לפתחה והיא סירבה לקחתו. יכולתי להיות אדם חופשי. המדינה לא הייתה צריכה דבר אלא לערוב לכך שלא אברח. אולם משרד החוץ העדיף להסתתר מאחורי חומות של מנהג ונוהל.
התסכול הזה הביא אותי להרהורים נוגים על המחויבות בין המדינה לאזרחיה. מדינת ישראל ולמעשה כל חברה מותקנת, חייבת למגר את הפשע. אינני קורא כאן להקל בדינם של עבריינים. אולם כאשר ישראלי נחשד בפלילים, המדינה צריכה להיות שם עבורו. היא איננה צריכה לרחם עליו, אלא לדרוש את מסירתו לידיה ולהתחייב בפני המדינה העוצרת שלא לשחררו ללא משפט הוגן.
המקרה הפרטי שלי אינו דומה חלילה למקרים המדוברים בתקשורת. במקרה שלי היתה הסכמה מקיר לקיר לגבי חפותי ואכן, החברה הישראלית התגייסה במלוא העצמה כדי לתת כתף ולחלץ אותי משם. יחד עם זאת, דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
אני סבור שיש להחמיר במיוחד עם סוחרי סמים. אין בקריאתי זו כדי לנהוג במידת הרחמים כלפי אלו שבציניות וברשעות מזרימים את הרעל הקטלני הזה אל ילדינו. יחד עם זאת, קרה לא אחת שאנשים נעצרו על לא עוול בכפם או מתוך ייצר מקומי להפגין שרירים למען יראו וייראו. אולם תפקיד המדינה לוודא שהאזרח שלה יזכה למשפט הוגן וגם לתנאי מעצר הוגנים.
להבדיל מהמושג "מולדת", שקשור יותר לאדמה, היסטוריה ומטען של רגשות, מדינה היא מכשיר שקם עבור האזרח. לאיש מאיתנו לא מגיע פרס על שירותו הצבאי. זהו לא רק חוק, אלא חלק מהחובות שיש לאזרח הרוצה לחיות במדינה. לאיש מאיתנו לא מגיעה תמורה מיוחדת על כך שהוא משלם מיסים. אך ביום פקודה זכותו של האזרח לצפות שמדינתו תהיה שם עבורו, גם מחוץ לגבולותיה.
לספר שבוי בקסמה.
·
רציתי להגיב, לא ידעתי איך… בעד או נגד…
נדהמתי מסך התגובות הן בעד והן נגד… חש שכל תגובה נוספת תיספג בשלל התגובות.
נושא לא קל ודעתי בנושא זה לא חד משמעית כאשר מדברים על עברייני סמים, שכנראה מעצם היותם כאלה לא שמים על המדינה…
יום טוב,
בנושא "אחריות המדינה לאזרחיה", אני מסכימה איתך שמדינה צריכה לדאוג לאזרחיה ולהיות נכונה לעזור בכל עת. במקרה שלך ושל אלו שנקלעו למצב דומה לשלך, אין לי בכלל ספק שהמדינה צריכה לעשות הכל למען שחרורם והבאתם לארץ של אזרחים תמימים אלו. אבל במקרה סחר בסמים ופשע אני חצויה מאד. אדם שהולך לעסוק בסחר בסמים או בפשע כל שהוא לוקח סיכון, הוא יודע בדיוק לאן יובילו מעשיו ואני חושבת שהוא גם צריך לקחת אחריות על מעשיו ולשלם את המחיר ולא המדינה. אני כן מסכימה שהמדינה חייבת לדאוג לתנאים הולמים לאזרחים אלו בבתי הכלא ולתת סיוע למשפחות. מצד שני הצד האמהי והרחמן שלי מקשה עלי דיעה נחרצת בנושא זה, לא הייתי רוצה לעמוד בניסיון הזה.
לדעתי צריכה להיות הפרדה מאד ברורה בין אדם שנקלע למצב ובין אדם שעושה מעשי פשע מתוך בחירה. הרי כולנו יודעים גילי, שבמדינתינו הקטנה אין עונשים ראויים כלל למעשי פשע וסחר בסמים, הם יוצאים לחופשי לאחר ישיבה קצרה בכלא וממשיכים במעשיהם. אולי הגיע הזמן לחוקק חוקים נוקשים יותר כדי להרתיע סוחרי סמים ופושעים בארץ וברחבי העולם.
אני מאד מזדהה עם תחושותיך כאדם שחווה חוויה קשה ושהמדינה לא היתה שם כדי לסייע לך .
על המדינההמדינה להביא את האנשים האלה למשפט בארץ, אבל מכמה סיבות ועם כמה סייגים.
הסיבה היא, שמדובר במדינת עולם שלישי, שעם כל חוסר הידע שלי, אינטואיטיבית, אני מסתייגת בחוסר אימון מהאופן ששם הצדק יוצא לאור, אם בכלל.. והא ראייה סיפורך האישי. ונכון, השחיתות ותרבות המסטינג (סחבקים מהצבא..)חוגגת גם אצלינו אבל לא דומה ולא מתקרב. דהיינו, אילו נתפסו השניים במדינה מערבית מתוקנת, אני לא תומכת.
הסייג שאני מציבה, על מנת שהמדינה תתתערב למענם במקרה זה הוא, ש הדין ימוצה עם השניים ללא כחל ושרק ואף יותר מכך, למען יראו וייראו עד כדי תקדים שאין שני לו. וכאן אין לי אמון שזה יקרה, ע"ע ההתייחסות ובמה שנתנה התקשורת לפרשת חיסולו של אלפרון ומשפ הפשע בכלל, זיכוי עוד ידוע שרצח על הכביש ילדה באור אדום, ואתה תיטיב ממני להוסיף דוגמאות
למדינה יש אחריות לאזרחיה אולם האחריות מוגבלת אפילו בתוך "כותלי" המדינה, בודאי שמחוצה לה מעבר לשאלת היכולת והנזק האפשרי, גם מתוך לקיחה בחשבון שאין אנו מעצמה עולמית כבריטניה בעבר וא ארה"ב, היום.
האחריות הוא רבה כאשר אזרח ישראלי נפגע משום אזרחותו הישראלי או בשל היותו יהודי [וברור שאם אינו אזרח ישראלי, האחריות פחותה], גם אז יש לשקול שיקולים שונים.
גם זאת יש לסייג, למשל, אם אזרח ישראלי מסכן עצמו במודע, למשל בסיני ועוד, שוב, אין לנו כל אחריות כלפיו, הוא אינו יכול לגרור אותנו כמדינה לתחומים שאנו לא חפצים בהם.
עניין טננבאום מצוי במתחם זה, אתה יודע כי ניסו להחזירו מתוך אינטרס אחר, הידע הבטחוני שבידו [ראה הסיפור עם ההוא ממוצב החרמון], אכן, היה צריך להעמידו לדין ולהענישו בחומרה.
כאשר אזרח ישראלי או יהודי המצויים בחו"ל נפגעים בתחום כלכלי, אחריותנו פחותה ובכפוף לאינטרסים הרחבים ל מדינת היהודים והציונות, אולם איני סבור, למשל, שיש לסייע בכרטיסי טיסה או בדרך אחרת ליורדים שהמצב הכלכלי העולמי הירע עימם, אנו לא רשת הבטחון של מי שלא תרם לנו ועוד בתקופה כלכלית קשה.
כאשר אזרח ישראלי או יהוגי נפגעים עקב פעילות פלילית ולא עקב אזרחותם הישראלית או יהדותם, אין לנו כל אחריות כלפיהם, למעט דאגה להליך משפטי הוגן [במונחי המקום] ולהיפך, תאר לך התערבות זרה בעניינים פליליים בארץ, גם, למשל, בעניין הטרוריסטים.
בגדול, לדעתי, זאת צריכה להיות הדרך הסלולה, לא אתייחס לעניינך האישי, גם משום נגיעתך בו, גם משום שאינו דומה לאשר כתבתי.
כל טוב,
איציק
היי גילי
קראנו את דעתך ישירות בעיתון, אני מודה שאני נוטה יותר לעמדתו של מיקי לוי – יש הבדל גדול בין סוחרי סמים למדריך טיולים תמים – וברור לי שקשה מאוד למצוא הגדרות ברורות למי המדינה מסייעת ולמי לא, לסוחרי סמים לא
רפפורט
גילי שלום
את דעתי אתה וודאי יכול לנחש
במשרד החוץ צריך להיות גוף הערכה משפטי המגובה בחוק מתאים:
יש להפריד בין סוגי עברה
יש לסייע לכל עציר עד לבירור אשמתו
יש להתנכר לחלוטין מאסיר לאחר משפט והרשאה בדין בעברות מסוג רצח, אלימות, אלימות מינית, ניסיון לביצוע עברה בחומי סמים או פשיעה בינלאומית.
אין לעשות דבר למען אסירים אלו פרט לתמיכה למשפחה, ואין לייבא את החרא ארצה (מתנגד למרבית פעילותו של חרות לפיד וליבוא רוזנשטיין).
יש לכלול בסל העברות בארץ עברה בשם "פגיעה בשם ישראל" ולהוסיף עברה זאת לעברות שעבר כל סוחר סמים בעולם, ולשפוט על עברה זאת בחומרה, כל אדם שנמלט ממשפט בחו"ל ומצא בישראל "עיר מקלט".
לגבי החארות שהוכרע דינם בתאילנד, לדעתי העונש הראוי להם הוא לבלוע את 23,000 הכדורים בקצב שיחפצו ועד אז שיהיו במעצר:
ירצו לקחת אותם לאט ולהישאר בחיים – ייקח להם 50 שנה בכלא
ירצו לקחת אותם מהר – ידונו את עצמם למוות כמו שרצו לעשות לעשרות ילדים בעולם.
(זה מה שהחליט השופט התאילנדי. לא?)
גם אני כידוע לך נעצרתי בהודו לפני טיסה לסרילנקה, ללא כל סיבה אמיתית, ולא נהניתי מזה כלל, אבל ראיתי בדרך איך אנשים בעלי הלאום שלי הורסים כל חלקה טובה במארג דעת הקהל העולמית ביחס לישראל ולאנשיה.
ראיתי ישראלים חביבים שסחרו בתמונות בשוק אפור ביפן, תוך שמירת קשר סביר עם היאקוזה, ומה קרה שהמאפיה הבת-ימית הגיעה לשם והיה גם רצח, ועכשיו אנחנו הבלתי רצויים ביותר שם פרט לאירנים.
מכלוף והשני, הם לא חלק ממני גם אם הם בעלי אזרחות ישראלית (אחד גם עם אזרחות רוסית. למה שפוטין לא ייקח אותו לשם?).
אין לי כל אמפטיה אליהם אלא רק זעם עצום.
שלך
יובל נעמן