מאלי – מסע בארץ הבמברה

 

 

 

 

 

 

לחץ כאן: מצגת מטיול במאלי.

 

[youtube width="560" height="315" video_id="B1FWxJUGGLM"]

 

 

 המפה באדיבות "מסע אחר".

 

רפובליקת מאלי (בצרפתית: République du Mali) היא מדינה במערב אפריקה. גובלת עם אלג'יריה מצפון מזרח, בורקינה פאסו מדרום מזרח, גינאה מדרום מערב, חוף השנהב מדרום, מאוריטניה וסנגל ממערב וניז'ר ממזרח. כיום היא מונה כ-12 מיליון תושבים על שטח של מליון, מאתיים וארבעים אלף קילומטרים רבועים. כפול מצרפת. גדולה פי שבעים מישראל. הגדולה בארצות אפריקה המערבית. זוהי מדינה ללא מוצא לים, רובה מדברית, למעט אזור הדרום החקלאי ורצועת החיים לאורך הניזֶ'ר.

 

 

מאלי, שכונתה בתקופה הקולוניאלית "סודאן הצרפתית", ביצעה ב-1991-1992 מעבר מוצלח ממשטר צבאי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי יציב. ב-1997, הצליח הנשיא אלפה עומאר קונרה, להנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות ולהילחם בשחיתות. על הישגי הדמוקרטיה מעיב המצב הכלכלי במדינה, שהיא בין העניות בעולם. חצי מהתושבים חיים מתחת לקוו העוני ששרטט האו"ם, היינו, הכנסה של פחות מ-1.25$ ליום. תוחלת החיים הממוצעת היא 50,  אך שיעור הריבוי הוא מהגבוהים בעולם – 2.7% בשנה!

 

 

זוהי מדינה מוסלמית. לפחות 75% מתושביה מוגדרים ככאילו

 

 

המקבץ האתני מורכב משבטים בעלי אמונות, מנהגים ושפות שונות, כאשר כל אחד מהם שומר על זהות וייחוד שבטי משלו אל יחד עם זאת יש בהם תחושות חזקות של עם אחד וגאווה לאומית, בייחוד מאז הכרזת עצמאותה של המדינה בשנת 1960. תחושות אלו נובעות מתוך תודעה עמוקה של שייכות היסטורית לאומה עתיקה שהייתה גדולה וחזקה ממאלי של היום.

מערב אפריקה הוא הלב הרוטט של האומנות, התרבות והמוסיקה האפריקאית. בעיני רבים מאלי היא המקום המרתק ביותר במערב אפריקה, הקצה של הסאהל הפורה. טימבוקטו  (Timboktu) האגדית, ארץ הדוֹגוֹנים המוזרה והנפלאה, דג'נה (Djene) עם מסגד החומר הגדול בעולם, הפלגה על הניזֶ'ר, השווקים הססגוניים המרתק של סאן ודואנזה. תערובת של מדבר וכתמי ירק, שבטי במברה, דוגון, פולה, טוארג וזונות מכל רחבי אפריקה. וכמובן, מוסיקה. הרבה מוסיקה שחורה וקצבית.

 

 

נמל התעופה של במאקו. פריז נותרה מאחור, במרחק שש שעות טיסה ויותר משנות דור. המקום דומה יותר לשוק מאשר לתרמינל בינלאומי. המוני פרצופים שחורים, עטופים בבדים צבעוניים בשלל צבעים, ריח חמוץ של זיעה. נשים יפות לבושות משי יקר, פועלים בבגדים בלויים. היבשת השחורה.

ביציאה החוצה מתבוננים בי המון פרצופים בשלל גוונים שבין שחור לחום כהה. נועצים בי עיניים סקרניות. בחוץ ממתין לי מוחמד, טיפוס שבארץ היינו מכנים כ"כושי" וכאן הוא נראה לבן. גם צבע זה ענייני יחסי. לצווארו ענוד צעיף כחול. הוא טוּאָרֶגי, בן ללורדים הכחולים של המדבר. אמיתי. לא כמו אלו המחופשים, במרוקו. הוא נושא את תרמילי על שכמו, צועד בהילוך בטוח אל הג'יפ ואני מדדה אחריו. המום.

במאקו היא עיר גדולה יחסית, הפרושה על פני שטח גדול בין נהר הניז'ר לבין רכס גבעות התוחם אותה ממערב. גרים בה כ-1.5 מליון איש והעוני ניכר בכל מקום. המראות המוכרים של אפריקה הענייה: כביש אספלט המתפתל בתוך מרחב אדמה חום-אדום, ללא שוליים או מדרכות. המון אנשים ברחובות, אלפי רוכלים מאות דוכנים עלובים, שווקים פתוחים, הרבה רעש והמולה. בכל מקום אנשים מהלכים עם חבילות על ראשיהם. בלגן, רעש של צופרי אוויר, פחונים, בקתות קש וכו'. כלי הרכב הם התערובת המוכרת של מכוניות מיושנות ומקרטעות ולצדן מכוניות מפוארות מסוג "מרצדס" או ג'יפים של 'טויוטה' וכמובן הרבה משאיות וטנדרים, עמוסי סחורות או פועלים.

 

 

בקוו הרקיע של העיר מזדקרים כמה מבנים גבוהים. העיר עלתה לגדולה רק בתחילת המאה ה-19 עת מתחו אליה הצרפתים את קו הרכבת שסללו מדקאר, והעבירו אליה את המרכז האדמיניסטרטיבי של הטריטוריה המערב-אפריקאית שלהם. יש בעיר גם מספר מבנים מרווחים (מלונות, בנין המוזיאון הלאומי), שנבנו בתקופה הקולוניאלית, שהסתיימה עם קבלת העצמאות של מאלי ב-1960. התקופה ההיא גם אחראית לשדרות הרחבות המוצלות, לאורך העיר. הצרפתים הגיעו לאפריקה כדי לנצל אותה, אך בו בזמן בנו אותה, וגם הרסו.

כדאי לזכור, כי תנועות השחרור הלאומיות באפריקה, כמו באסיה, היו תולדה,  תוצאה ישירה של שלטון המערב. פרי אותו אימפריאליזם אירופאי שנגדו יצאה התנועה להילחם.  המערב הוא שהביא לארצות אסיה את עולם המושגים, את האקלים הרוחני-חברתי של הלאומיות הליברלית, והוא חינך דורות של משכילים צעירים בצלמו ובדמותו של עולם מושגים זה.  ייתר על כן, התמורות הכלכליות והחברתיות שהוא הביא: הפיכת משק סגור-נטורלי למשק המייצר לשוק; הריסת שיטות משק מסורתיות וסילוק סייגים והגבלות; ייסוד ענפים קפיטליסטיים מודרניים בחקלאות (מטעים!) ובחרושת; הקמת ראשית תעשייה מודרנית, בניית רשת תחבורה מודרנית, מסילות ברזל וכבישים, ואיחוד אזורים מפוזרים ונפרדים למדינות אחידות כמעט, שנתאפשר בזכותן של אלו.  הנהגת משפט אחיד וכמעט שווה לכל, הקמת מוסדות מינהל ומשפט חדשים ויעילים, הצמחת שכבות קפיטליסטיות ומעמד פועלים חדש, הגברת הייצור והעלאת אחוז ההשקעה במשק, הם הניחו את היסוד להתעוררות התנועה הלאומית. הם שגידלו את הכוחות שקמו להילחם בקולוניאליזם ולגרשו.

 

 

גם התסיסה, הסבל והעוני היו תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומתוכם נולדו התנועות המהפכניות של אפריקה.  הקולוניאליזם הוא שהרס את אורחות החיים המסורתיות של מיליונים, מבלי לקלוט את כל העקורים – פיזית, כלכלית, חברתית ורוחנית – בסדרי חיים חדשים.  הקולוניאליזם הנהיג שרותי בריאות שהורידו את שעור התמותה, מבלי שירד שעור הילודה משום כך, החל ממחצית המאה ה- 19 ואילך, גידול אוכלוסין עצום. מכיוון שהייצור לא יכול היה לעלות באותו קצב בו גדלה האוכלוסייה (וממילא חלק רב מפרותיו הוצאו אל מחוץ לאפריקה), הרי התוצאה הבלתי נמנעת היא הירידה ברמת החיים, ירידה במנת המזון הממוצעת לנפש, בחלקת הקרקע הממוצעת לנפש.  דרכי המשק הקפיטליסטי קולוניאלי בראשית התפתחותו יצרו קיטוב בין העני, שנעשה עני יותר ויותר ובין העשיר.. כך יצר שלטון המערב באפריקה גם את המצב שחייב שינוי וקרא למהפכה, גם את הנסיבות שאפשרו מהפכה זו, את המכשירים לביצועה, וגם את הכוחות שדגלו בה וביצעוה.

 

 

במאקו איננה עיר נעימה, אבל הסיור בה בלתי נמנע. ראשית כול השוק הומה האדם, שאין לו אח ורע בשווקי אפריקה. השוק מהווה מאלי בזעיר אנפיין. ניתן לפגוש כאן את המגוון העצום של השבטים, הפרצופים, התלבושות ועבודות היד שמאפיינים את המדינה. נשים יפות שטסים ענקיים על ראשן, עמוסי כול טוב, נהגים עצבניים צופרים מכול עבר, דוחק, לחות, חום כבד ומעיק, ניחוחות משונים מכול עבר. משהו מסחרר. גם בצבע וגם בתחושה הכללית.

בתחילה אני חש איזה חוסר נוחות. האם בגלל צבע העור? האם בגלל דעה קדומה? עוד יומיים אגלה עד כמה התרגלתי מהר.

אני יוצא מתוך הדוחק לשוק השאמנים, רופאי אליל המסוגלים לרפא את הזקוק להם, על ידי טכניקה של חיבור לרוחות או לנשמות הטבע.

 

 

אולם לחוות דעתי הלא מנוסה באפריקה, אך המיומנת ברחבי העולם, למרות המרכולת מעוררת ההשראה, לא מדובר כאן בשאמנים, אלא בסוחרים, המוכרים קרני אנטילופות, פטריות מיובשות, שורשים ושאר שיקויים, שבידי השאמאן או אפילו רופא מסורתי, יביאו מזור. הם מסרבים בתוקף להצטלם. אפילו לא לצלם את הסחורה. צילום ללא רשות עלול לגרור מחאה חריפה וקולנית ואפילו אלימות. הסירוב הזה ילווה אותנו לאורך כל הדרך. הטענה היא, שהם חוששים שמא הצילום יגנוב את נשמתם, או אולי יעניק למצלם שליטה עליהם, בדומה לציירים העתיקים של תרבות קרו מאניון שציירו ביזוני ענק על קירות מערת אלטמירה שבצפון ספרד, או לאוברג'ינים של אוסטרליה המציירים קנגרו על הקרקע, טרם שבאים לצוד אותו. הסבר אחר טוען שהנשים פוחדות שמא התמונה תסייע לסוחרי העבדים שיבואו לחפשן. ההסברים הללו,  הרוחני וההיסטורי, הזה אינם מסבירים לגמרי את הסכמתם להצטלם תמורת תשלום. אולי השמועה שהמערביים מוכרים את תמונותיהם בכסף רב והם רוצים להתחלק בשלל.

המקום הרגוע ביותר בשוק הוא אגף עבודות היד. במקום אוסף נדיר ומרתק של פסלונים, מסיכות, מקלות הליכה מגולפים ועבודות עץ. זה המקום לקנות מזכרת מהמדינה המרתקת ביותר באפריקה מבחינה אתנית, למי שיש כוח. אותי השוק מעייף, יותר מכול מסלול הליכה רגלי.

 

 

המוזיאון הקטן של במאקו הינו תחנה הכרחית לכול העולה מכאן צפונה ומנסה לפלס את דרכו בתוך המגוון האתני של המדינה. המוזיאון קטן, אך מתוכנן כהלכה. כבר בחצר ניצב דגם של טנדר עמוס בילדים, המהווה את כלי התחבורה העיקרי של מאלי, ומסמל את הקשר בין ההווה המטריד לעבר המפואר. בחצר ניצבים דגמים מוקטנים של מסגדי הבוץ המאפיינים כל כך את מאלי. תצוגת הקבע של המוזיאון מרשימה מאוד: שלושה אולמות המוקדשים כל אחד לאספקט אחר של התרבות המאלינזית: אולם ארכיאולוגי עם כלים ופסלים מאדמה שרופה (טרה קוטה), מאתרים שונים ברחבי מאלי למרבה הצער, רוב הממצאים נקנו משודדי עתיקות וחסרים לכן קונטקסט היסטורי מדויק, אולם טכסטיל המוקדש לאריגים המסורתיים של קבוצות אתניות שונות, בעיקר יריעות גדולות, הניתנות כנדוניה לקראת חתונה ואולם של פסלוני עץ יפהפיים ששימשו, ובחלק מהמקרים עדיין משמשים, בטכסי ההתבגרות וההצטרפות לכתות השונות הנפוצות במאלי.

 

 

מבמאקו יצאנו לטיול יפהפה של חצי ים דרומה, לאזור מאנדה (Mande). זהו קצהו של הסאהל, המישורים רחבי הידיים המחברים בין הרצועה הטרופי הדרום לבין הסהרה.  נסענו בנוף ירוק, שייחסר לנו בהמשך הטיול, ככל שנתקדם לכיוון הסהרה. מכאן ואילך, ככל שמדרימים דרומה, הנוף יהפוך להיות ירוק יותר. באזורים הסמוכים לחוף השנהב וגיניאה מצמיחים גשמי הקיץ  יער טבעי ומאפשרים חקלאות בעל.

בשלב זה אנו נוסעים בנוף של עצי מנגו ענקיים, עוברים בבארות שנחצבו בסלע ממש ויוצאים לסיור של שעה בערך, בנוף מוזר שבו סלעי אבן החול השתוללו לגמרי ויצרו קשתות אבן ענקיות, המזכירות במעט את נופיה של יוטה שבארצות הברית, ללא הפנים השחורות כמובן.

 

 

ההיסטוריה של האזור הפרוע והמיוחד הזה רווייה במלחמות. במאה החמישית שימש אזור הסאהל שמצפון לנו, מרכז לשבט סונינקה (Soninke), קבוצה אתנית אפריקאית של דוברי שפת מאנדה (Mandé). מתוכם קמה "שושלת גאנה" (אין קשר גיאוגרפי למדינה גאנה של ימינו), ששלטה על דרכי המדבר.

 

 

המפתח להתפתחות המסחרית כלכלית של האזור, היה הגעתו של הגמל במאה השמינית ממדבריות ערב אל מדבר הסהרה ועמו הסוחרים הערביים, הראשונים שהצליחו לחצות את הסהרה. הממלכה של אזור הסאהל שבירתה קומבי-סאלה (Koumbi Saleh), הנמצאת בשטחה של מאוריטניה של ימינו (כ- 200 ק"מ צפונה מבמקו), שגשגה בין המאות 8-11 לספירה. משאביה העיקריים של האימפריה נבעו מהשליטה על דרכי המסחר של הסהרה, ושטחה השתרע על רוב שטחם של מאלי וסנגל של ימינו.. דרכי סחר ארוכות התפשטו וחיברו בין סנגאל במערב לבין מצרים בקצה השני של הייבשת. מלכי גאנה לא קיבלו על עצמם את האיסלאם, אך בשורתו הופצה, כמו בדרום-מזרח אסיה, לא בעזרת גדודי פרשים נושאי חרבות, אלא דרך סוחרים, שהמלך התיר להם להתיישב בערי הממלכה, ואף העסיק מומחים מוסלמים בארמונו. האימפריה נהרסה בסוף המאה ה-11, בהתקפות של שבטי הברברים ממרוקו ומאוריטניה שהתאסלמו, הקימו את האימפריה של המוּרָבּיטוּן, שבירתה מרקש), והכריזו על מלחמת קודש – ג'יהאד. הם אלו שעיכבו את הרֶקוֹנקיסטה הספרדית, שהובילו אלפונסו השישי מלך קסטיליה ומצביאו עטור התהילה אל סיד. ב- 1075 השתלטו על ממלכת גאנה, ועצרו את התפתחות הסאהל למשך קרוב למאה שנים. בתקופה זו רבות מן המשפחות המלכותיות של אזור הסאהל המירו את דתם לאיסלאם. בני שבט סוסו, שראו בדת החדשה סכנה, הצליחו למשך חמישים שנה (1180-1230) להשתלט על החלקים הדרומיים של האימפריה הגאנאית, ולהקים שם, כלומר כאן, ממלכה אפריקנית זעירה במקביל לזו של המורביטון. היה זה פרק קצר בתולדותיה של מאלי, גם אם עתיר בסיפורי גבורה, שלא עלו על הכתב, אך מצאו את דרכם למיתוסים העממיים.

 

 

 

אנו יוצאים לנסיעה ארוכה צפונה. בבקר אנו נוסעים עדיין באזור מוריק של עצי מנגו נושאי פרי. הודות לדוכנים שמכרו מכול טוב, מתברר שגדלים כאן גם אבטיחים ושיחי אננס, לאורך הכביש הערבוביה המוכרת האפריקנית של טסי ענק עם בננות, מזון יבש וטרי המוצע למכירה על ידי נשים וילדים, תחנות דלק מאולתרות המוכרות דלק בבקבוקים, עיזים פרות, המוני ילדים, נשים, וגברים מובטלים. רוכלים זעירים עמדו בשמש הקופחת, מנסים למצוא פיסת צל. מדכאים בעליבותם. ביקרנו בשוק מקומי (בכל יום יש שוק בכפר אחר אליו מגיעים הכפריים מהכפרים הסמוכים) שהיה מגוון ועשיר. כדורי סבון צהובים וריחנים, סרדינים מעלי צחנה ובעיקר קליידוסקופ של פרצופים ופנטזיה של בדים צבעוניים. את עינינו צדו, באופן טבעי, הנשים המקומיות, הלבושות בשמלות צבעוניות, ועטויות כיסויי ראש ססגוניים. גם העניות שביניהן עטויות עדיים. בכול מקום אנו מושכים תשומת לב. אבל ללא הצקות או הטרדות של רוכלים.

 

 

המשכנו לנסוע בכביש טוב יחסית. פה ושם עצרנו ליד תנורים מאולתרים שמכרו בשר כבש שרובו עור ושומן. אפריקה המערבית איננה גן עדן גסטרונומי. הנוף הלך ונהיה יבש מרגע לרגע. מטעי המנגו נעלמו ומצאנו עצמנו בנוף טיפוסי של סוואנה: מישורים רחבי ידיים, עם כמה גושים של סלעי יסוד המזדקרים בפתאומיות על פני שטח מצומצם. הצמחייה מורכבת בעיקר מעצי שיטים והרבה עצי באובב. כמו רפלקס מותנה אני נזכר בהנחיית הנסיך הקטן: "ילדים, היזהרו מעצי באובב". הבאובב נחשב לאחד מסוגי העצים הגדולים בעולם. גובהו יכול להגיע ל-25 מטרים (כגובה בניין בן 10 קומות), ורוחב גזעו ל-10 מטרים. הגזע הרחב משמש לאגירת מים במהלך עונות הגשם ושימוש בהם במהלך עונות היובש. העצים הללו נראים כבקבוקים ענקיים השולחים אל על זרועות משונות.

 

 

לכל אורך הדרך פרושים כפרים קטנים של התושבים המקומיים, של שבטי הבּוֹבּוֹ, פוּלאני ובעיקר במברה.  בכתמי הצל נראו נשים כותשות גרעיני דוחן. רק העשירים כאן מתפנקים בחיטה. מרביתן המוחלטת של הדרכים הן דרכי עפר. הכפרים בנויים בוץ וקש, המלאכות נעשות ביד. חיים כאן ללא חשמל ועל מים זורמים אין מה לדבר (יש באר בכל כפר). אורח החיים בסיסי ביותר. תערוכה חיה של אדם ועמלו. כול מלאכות הבית והחצר מתבצעות האמצעים הפרימיטיביים ביותר. המזון העיקרי הוא דוחן (Millet), שהוא מין דגן דל ערך תזונתי המשמש בארץ בעיקר להזנת בעלי חיים ומוכר במיוחד למגדלי התוכים. כאן הוא המזון העיקרי של האוכלוסייה, מאחר והוא גדל בקלות יחסית, באדמה הרזה של האזור ודורש מעט מים. בהיעדר חשמל כותשים את גרעיני הדוחן בעזרת בולי עץ, מעיין עליים ענקיים מעץ, בתוך מכתשי עץ גדולים. את הקמח המתקבל אופים בתוך תנורי בוץ באמצעות מדורות של ענפי שיטה יבשים. בכל מקום פזורים חבילות עצים להסקה. שימוש נוסף לדוחן הוא התססתו לבירה מקומית, שטעמה מזעזע אך ההשפעה שלה מהירה והיא מסייעת לצבוע את האפרוריות היומיומית בגוונים עזים יותר.

 

 

הבמברה (Bambara) היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במאלי – כשליש מכלל אוכלוסיית המדינה. הם מרוכזים בעיקר בדרום המדינה ובמרכזה, סביב העיר במאקו. אנשי השבט משתייכים לקבוצת השבטים המנדינקיים, שמוצאם מאיזור סנגל־גיניאה. שפתם קרובה לדיאולה (Dioula), שהיתה שפת המסחר של רצועת החוף האטלנטי של אפריקה. של מערב אפריקה. הם קיבלו עליהם את האיסלם כבר במאה ה-11, אך מקיימים לצדו מנהגים ואמונות מסורתיות. בעבר התפרנסו אנשי הבמברה מחקלאות, אך כיום, בנוסף לכך, הם מאיישים עמדות מפתח בממשל ובפקידות ועוסקים במסחר.

החברה שלהם מבוססת על חלוקה למעמדות של: איכרים, מעבדי עורות, חרשי ברזל ומשוררים. חרשי הברזל הם בעלי מעמד נחשב ומייצרים כלי בישול, כלי נשק, מנעולים, ולמוצריהם יש גם כוח ספיריטואלי גבוה. אנשי במברה ידועים כאמני גילוף עץ ומסכות טובים. דומה וחפץ האומנות הידוע ביותר באפריקה הוא הצ'יווארה (Chiwara), אובייקט פולחני של אנטילופה מגולפת בעץ, מעשה ידיהם של חרשי הבמברה.

 

 לכל מעמד של בעלי מקצוע יש מנהגי בגרות משלהם עם מסכות טקסיות ייחודיות. בספרות מכונים מעמדות אלו בטעות "קאסטות". אנתרופולוגים שעבדו באזור מסבירים שאין מדובר בקאסטות, משום שנישואין מותרים במקרים מסוימים בין המעמדות ואילו המאפיין החשוב ביותר של קאסטה הוא האֶנְדוגמיה, היינו, איסור על נישואין מחוץ למסגרת הקבוצה.

לבמברים (או במאנים) עדיין קשרים ומסורות קדומות אנימיסטיות, היינו, ייחוס נשמה גם לצמחים וגם לדוממים.  הגברים עוברים מסלול התבגרות הכולל שבעה פרקים בני שבע שנים כל אחד עד הגיעם (אלו המעטים המצליחים לצלוח את כל המסלול) לדרגת הגבריות הגבוהה ביותר. כל שלב ושלב במסלול החניכה מתאפיין בטכסים ייחודיים, בפסלים ובמסכות אופייניים ודורש מילוי משימות מוגדרות בעבודה הדתית. רוב הטקסים הם במסגרות סודיות שרק חברי הקבוצה נחשפים אליהם.

האזור בו אנו נוסעים הוא למעשה קצהו של ה"סאהל", אזור הראוי לחקלאות אקסטנסיבית. לפני 10000 שנה היתה סהרה אזור "רטוב" יותר. אזור של סוונות בו רעו חיות בר, בדומה לקניה של ימינו. שינוי אקלימי שחל לפני כ- 5000 שנים, גרם להתייבשות המדבר והסוואנות, ודחף את השבטים החקלאיים לנוע משדותיהם שייבשו, לחפש אחר אדמות פוריות יותר. הם מצאו את הסאהל, מתאים להתיישבות והחלו לגדל כאן בקר כבר לפני  4000 שנים. מכאן ואילך, ככל שנתקדם צפונה, תצטמצם ההתיישבות לשולי הנהר.

 

 

בערב, יום שישי, זהו יומם של המועדונים. אחת החוויות האולטימטיביות של מאלי. הגענו לחצר פתוחה, שסביב קירותיה הצטופפו בליינים רבים, רובם גברים, מיעוטם נשים ולא מעט נערות צעירות, שפניהן משוחות באיפור מוגזם. אלו הן זונות שהגיעו לכאן מליבריה, ניגריה וחוף השנהב. הזנות על המחלות שהיא מפיצה והניצול הקשור בה היא אחת הבעיות הקשות של אפריקה. ישבנו סמוך לבאר בצפיפות לצעירים אפופי עשן סיגריות והלומי שיכר, שניכר עליהם שהם מתעבים סבון רחצה. מולנו, ברחבה קטנה, עמד זמר ממושקף, לא צעיר, לבוש בבגדים מסורתיים והנעים בקולו. המתופפים מצדיו הוסיפו לשירה קצב מהפנט ולצדו רקדו חמש נשים, חלק מהלהקה, שחשמלו את האווירה. אי אפשר היה להישאר אדיש לשירה, להלמות התופים, מצאתי את עצמי מתנועע על הספסל, בתנועות מגושמות יחסית לאלו של הזמר והנשים המלוות אותו.

 

במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוסיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, בצד מסורות שבטיות עתיקות של מוסיקאים המשמשים כהיסטוריונים, דרשנים, יועצים פוליטיים ואפילו שופטים מזמרים. עמיתי דובי לנץ, מגיש מוסיקה ב"גלי צה"ל" ומדריך טיולים לעת מצוא, שלימד אותי את כול הידוע לי על מוסיקה לטינו-אמריקאית, מספר כי מהתמהיל הזה ייצא מעדן מלכים מוסיקלי, עם אלפי ניחוחות וטעמים. דובי הגיע לאפריקה כדי להתחקות אחרי שורשיה של המוסיקה הברזילאית שכה אהב. הקשר ברור וניכר גם לאוזן מסורבלת כשלי.  עצמתי את עיני לרגע וחשבתי על ברזיל, על קובה ועל טרינידד.

סחר בעבדים שחורים היה מוכר כבר בעולם העתיק. כבר הסופר המקראי נזקק לאירוע בו חם בישר לאחיו בצהלה על כך שחזה בערוות אביו, כדי להסביר את הקללה הרובצת לפתחם של בני כוש. גם הכובשים הערבים לקחו לעצמם עבדים שחורים, אולם התופעה האפלה הזו של ההיסטוריה האנושית תתפח למימדים מפלצתיים, עם גילוי העולם החדש. קצת קודם לכן, כבר במחצית המאה ה-15 החלו הפורטוגלים לסחור בעבדים. ישנה עדות כתובה מצמררת על 235 בני אפריקה: גברים, נשים ולידם שהוצגו למכירה בפרסה, הכיכר המרכזית של העיר לאגוס, כבר באוגוסט. גילוי מדירה והאיים האזוריים, ונטיעת הסוכר שם, היו החזרה הגנראלית של הפורטוגלים לקראת הדבר האמיתי, ברזיל. הספרדים עשו את אותו הדבר בקובה ובמדת מה בארצות נוספות והאנגלים, במטעי הטבק והכותנה של דרום-מזרח ארצות הברית. יש וויכוח על מספר המיליונים של עבדים אפריקאים שנחתו ביבשת אמריקה ועל מניינם המבעית של אלו שמתו במהלך המסע המפרך מאפריקה. קשה לאמוד מה היתה השפעת הסחר בעבדים שחורים, הטובים והחזקים ביותר, על יבשת אפריקה ועל התפתחותה. אבל להגירה הזו, שלא מבחירה כמובן, היתה השפעה מכרעת גם על החברות המשעבדות. הכנסיה הקתולית התקשתה להכריע עם לעבדים השחורים יש נשמה. רק כמה צדיקים, כמו הספרדי ברתולומיאו דה לאס קאסאס, טען שחובת הספרדים היא לנצר את האינדיאנים ולא לנצל אותם. להציל את נשמתם ולא לשעבד את גופם ורוחם. אפילו בתקופת ההשכלה, כאשר ההומניזם פרח באירופה, כתב מונטסקייה: "מחיר הסוכר היה מתייקר מאוד אם לא היינו משתמשים במטעים בעבדים. הם שחורים מכף רגל ועד ראש, ואפם כל כך שטוח עד שממש בלתי אפשרי לרחם עליהם. תרחק מראשנו המחשבה שאלוהים, עליון ורב תבונה, ישים נשמה טובה בגוף כה שחור"  ("רוח החוקים"  1748).

 

 

בנוסף להשפעות הכלכליות, החברתיות והמוסריות של הסחר בעבדים שחורים על האירופאים, ובעיקר על החברה הצפון־אמריקאית, היו גם השפעות תרבותיות; מוסיקה היא אולי התחום הבולט ביותר שבו אפשר להצביע על כך: מהמוסיקה הטקסית־פולחנית, משירי העבודה ומשירי הדת של הקהילות האפריקאיות צמחה המוסיקה האפרו־אמריקאית המודרנית על סגנונותיה השונים – הבלוז, הג'אז, הסווינג ומוסיקת הנשמה השחורה, המוסיקה האפרו־לטינית והקריבית עם מקצבי הסמבה, הסוֹן, הקליפסו, הטנגו, הרגאיי, הרוּמבּה, הזוּק והסוֹקה, ועוד מקצבי מחול רבים היונקים ישירות משורשים ביבשת השחורה.

רוב הסגנונות הללו חזרו לאפריקה והתנחלו בתרבות המוסיקלית המודרנית של היבשת השחורה. בני המקום רוקדים בשעות הפנאי סלסה לוהטת, שכאילו יצאה זה עתה ממועדוני מיאמי, ניו־יורק או פורטו־ריקו, ואת כל מקצבי הרומבה והממבו הקובניים. בכמה מקומות הם יודעים לזמר בקול רם מלים בספרדית של להיטי הלהקות האפריקאיות המקומיות, אף על פי שלא האמנים המבצעים ולא הקהל הרחב דיברו אי־פעם מלה בספרדית (מערב אפריקה היתה ברובה תחת שלטון צרפתי, אנגלי או פורטוגלי). הקצב הוא הלב של המוסיקה האפריקאית, כמו ההרמוניה עבור המוסיקה האירופית. וככל שמשתלבים יותר ויותר מקצבים זה בזה, נחשבת המוסיקה לטובה ומספקת יותר.

 

במופעים מוסיקליים כאילו בולט בדרך כלל זמר רב ניסיון וכריזמה. נאמר לי שהזמר במופע שלנו הוא ממשפחה של דג'לי (Djeli), מעמק מיוחד שעוצב בידי בני שושלת המנדינקה. אלו הם  מוסיקאים שנושאים את הזיכרון הקולקטיבי של קהילתם בשירה ובנגינה. רוב הזיכרון ההיסטורי והידע המדעי מועבר בחברה המסורתית האפריקאית בעל פה, בשירה. אותם "היסטוריונים" – הדג'לי – הם זמרים נודדים, המייצגים ומבטאים את הזיכרון החי של עמם. עבור צאצאי  המנדינקה החיים במאלי ובגיניאה, "אדם נולד מוסיקאי". באופן מסורתי, זוהי חברה מעמדית. בראשה עומדים בני החורין והאצילים, הצאצאים והגנרלים של המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, שהקים ב־1240 את האימפריה של מאלי, אימפריית מנדינקה. מתחתם נמצאים בעלי המקצועות המלומדים, בהם הנפחים, הרצענים והמוסיקאים שקיבלו את תפקידם בירושה. מעמד המוסיקאים הוא מעמד של מקצוענים לכל דבר, המקדישים את כל חייהם ליצירת מוסיקה. לפי המסורת, על כל אדם להינשא בתוך מעמדו, וגם בימינו נחשב ג'לי למוסיקאי, אפילו אם לא נגע בחייו בכלי נגינה ולא זימר אפילו שיר ילדים אחד.

 

 

ביום המחרת, עצרנו לצד הדרך ונכנסו לאחד הכפרים של שבט הבּוֹבּוֹ. תושבי הכפר עדיין לא רגילים לביקורי תיירים וקיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. המון ילדים סבבו אותנו בהתרגשות וליוונו לכל מקום שהלכנו. כפר טיפוסי המורכב מבתי בוץ עם חצרות עפר הצמודות להם ומשמשות כמטבח (מבשלים, כאמור, על מדורות) וכמקום משחק ומנוחה. לכל בית צמוד גם מחסן תבואה קטן הבנוי אף הוא בוץ ובראשו גג קש חרוטי אפור. באחד הכפרים, הציוריים יותר, עצרנו לשוטטות. הגברים ישבו על מיטה מאולתרת ובהו באוויר ואילו הנשים נראו טרודות ללא הרף בעמל היום. הנשים מהוות את כוח העבודה העיקרי – הן שואבות מים מן הבאר, פועלות בשדה, מובילות את הגרעינים לטחינה, כותשות את הדוחן, אופות את הלחם, מייבשות ומעשנות את הדגים, קולעות את כלי הקש, מתקינות את כלי החמר והדלעת, אורגות,תופרות ועוד.

 

 

גם השווקים מכונים "שוקי הנשים" כי הן המוכרות והקונות ועושות את כל המלאכות כשתינוקן קשור על גבן. בשבט הבּובּוֹ נהנית הצעירה מחופש מיני עד לנישואיה. היא עוברת להתגורר עם גבר ללא אישור ההורים, ומקיימת חיי אישות מלאים. אלה "נשואי מבחן" הנמשכים משנתיים עד ארבע שנים בהן הנערה נענית גם לחיזורי גברים אחרים ועימם מתחרה בן זוגה העכשווי על ידי מתנות וכיבודים. לקראת החלטתה הסופית מוזמנים כל המחזרים לסעודה בה מוגש בשר הצייד של בן הזוג שבושל על-ידה, אחרי הסעודה מודיעה הנערה על החלטתה. אם היא שלילית היא חופשייה להתחיל בכל המהלך מחדש, ואם היא חיובית היא "נפרדת" מהחופש המיני על ידי  קיום יחסי מין עם כל מחזריה במשך שלושה שבועות, אחריהן היא נשבעת לקיים את "חוק האבות המייסדים" להיות נאמנה לבעלה. אם תימצא נואפת או בוגדת פשעה יעורר את זעם הרוחות וסופה יהיה אלים ואכזר. למותר לציין כי הגבלות אלו אינן חלות על הגבר.

לבני הבובו ריקודים משלהם, אך המוסיקה פחות קצבית ומעוררת מזו של הבמברה. מוחמד, המדריך שליווה אותי לאורך הדרך, הבחין בקלות בינם לבין בני שבטים אחרים. עבורנו מדובר בגוונים, במושגים, אבל כול איש מאלי מצויד במפה ברורה הממפה בקפדנות כול תושב במדינה המגוונת הזו. מגיל צעיר הוא מחונך להכיר שפה מורכבת של קודים בלבוש, צבע, חיתוך דיבור ומנהגים, שסייעו לו לפלס את דרכו בסבך האתני המרכיב את ארצו.