מאורעות 1929, השפעות והשלכות

 ראה גם, באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט

 

מאורעות תרפ"ט היו התפרצות ערבית מכוונת ואלימה, שהחלה ב- 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ונסתיימה ב-31 באוגוסט 1929 (כ"ח באב תרפ"ט). במובן הרחב של המושג, תחילתם של המאורעות, ביום הכיפורים של השנה הקודמת (24/9/1928) וסיומם בפרסום "הספר הלבן של פאספילד", באוקטובר 1930 (תשרי תרצ"א)[1].

האירועים הקשים בחברון, בצפת ובשאר אזורי הארץ הפתיעו את הישוב. לאחר כשבע שנים של שלווה יחסית, ביחסי העמים בארץ, התברר עומקה של התהום המפרידה בין ערבים ליהודים[4].  במאורעות אילו השתתפו ערבים-מוסלמים מכל רובדי החברה, אשר הונהגו על ידי ראשי המועצה המוסלמית העליונה וחברי הוועד הפועל הערבי ושליחיו ושאבו עידוד רב מכוהני הדת, להכות ביהודים ולבוז את רכושם. אלו ניסו וכמעט הצליחו להרוס את הבית הלאומי בראשית התהוותו[5].

מאורעות תרפ"ט תפסו את היישוב והנהגתו, בהפתעה גמורה[6]. היישוב לא היה מוכן לסכנה, פיזית ונפשית. קשה להגזים בהערכת השפעתם המהממת של מאורעות הדמים שפרצו בארץ־ישראל באוגוסט 1929 והשפעתם על בני הדור.

משבר 1929 היה חמור יותר מזה של 1921. הנציב העליון צ'נסלור גינה את הפורעים, אך זכה לקיתונות של ביקורת מצד הערבים[7]. משום כך ניסה לאזן את האשמותיו ולהאשים גם את היהודים בפרוץ המהומות[8], אך המאמץ הבריטי להשיב את הסדר על כנו ומינויה המהיר של וועדת החקירה, הם עדות ברורה, כי בריטניה ראתה בצורה חמורה את האירועים.

את המדיניות הבריטית כלפי שני הצדדים, בתקופה שלאחר מאורעות 1929, ניתן להגדיר כבלתי עקיבה ועל כך מעידים שני המסמכים המנוגדים: "הספר הלבן", שנקרא על שמו של שר המושבות הלורד פּאספילד (Passfield), שפורסם באוקטובר 1930 ו"איגרת מקדונלד", שנוסחה בפברואר 1931.

בעקבות וועדת חקירה, בראשותו של סר ולטר שאו (W. Shaw), שמונתה ב-4 בספטמבר 1929 והושפעה מאד מעמדתו של צ'נסלור, הגיעה ממשלת בריטניה להכרה כי בריטניה כי הבית הלאומי איננו מסוגל להבטיח את האינטרסים שלה וכי מהרבה בחינות, איננו נכס אלא נטל. וועדה נוספת, בראשות סר ג'ון הופּ-סימפּסון (J. Hope-Simpson) הציעה דרכים ליישום מסקנות קודמתה[9]. עובדות אלה מחד ופעילות דיפלומטית ערבית מאידך, גרמו לבריטניה לנטות לכיוון הערבי וראו צדק בדרישותיהם של הערבים, למנוע הגירה יהודית ולאסור על קניית קרקעות. התוצאה היתה "ה'ספר־הלבן' של פאספילד", שנמסר להנהלה הציונית ב-17 לאוקטובר 1930, ופורסם רשמית ב-21 באוקטובר[10].

היה זה מסמך מדיני שתאם את עקרונותיו של הנציב העליון צ'נסלור, ופירושו הקפאת התפתחותו של הבית הלאומי, התנערות ממחויבות בריטניה ליהודים והעדפת האינטרסים הערביים. הערבים קיבלו את 'הספר הלבן' בברכה. בפעם הראשונה לא התקיימה השביתה המסורתית ב-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור. היהודים לעומת זאת, הגיבו באכזבה ובתסכול. כבר ב-20 באוקטובר 1930, טרם פרסומו הרשמי של 'הספר־הלבן', הודיע ווייצמן על התפטרותו מנשיאות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית[11]. התפטרותו לוותה בהתפטרותם של הלורד מלצ'ט ושל פליקס וארבורג (גם של פרידריך קיש) כעבור יומיים, במחאה תקיפה "על הביקורת הבלתי צודקת והחד צדדית של עבודתנו, ומאי רצוננו לקבל מדיניות הנוגדת להבטחתה החגיגית של האומה הבריטית ולנוסח המנדאט"[12]. המשבר ביחסים שבין התנועה הציונית לבין בריטניה הגיע לשיאו[13].

מתקפה דיפלומטית חסרת תקדים של ההנהגה הציונית, הסירה לפי שעה את רוע הגזירה. אגרת הבהרות הנושאת את שמו של רמזי מקדונלד (R. MacDonald) , ראש ממשלת בריטניה, ששוגר לווייצמן ב-13 בפברואר 1931, חסם למעשה את המגמה המסוכנת שהוביל שר המושבות פאספילד. באיגרת מאשרר ראש ממשלת בריטניה את התחייבויות המנדט כלפי העם היהודי, ולא רק כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל ומתחייב להישאר נאמן למנדט, להקל על העלייה ולעודד התיישבות[14]. בסופו של דבר היה זה ניצחון ציוני.

 

המאורעות היוו ציון דרך חשוב בהיערכות הכוחות הפנימיים בחברה הערבית בארץ־ישראל. הם השפיעו על התגבשות התנועה הלאומית הפלסטינית והיו גורם כבד משקל בליכודם של ערביי ארץ־ישראל ובהעמקת הכרתם הלאומית. גם אם קשה למצוא את האחראי למהומות, נקל למצוא את מי שיצא נשכר מהם. המאורעות בלמו את תהליך צמיחתה של האופוזיציה הנשאשיבית והחזירו למשפחת אל־חוסייני הקיצונית יותר, את עמדת הכוח שהיתה לה בעבר וכמו כן חיזקו את מעמדו של חאג' אמין אל־חוסייני, אשר הפך למנהיגם ודוברם של ערביי ארץ־ישראל[15].

 

מנקודת מבטם של הערבים, מאורעות 1929, זכאים לכינוי "התקוממות". זו היתה התקוממות לאומית; שלב במאבק על ארץ־ישראל. בכל זאת, המילה הערבית "ת'וורה", שהוראתה מרד, היא אולי קצת יומרנית מדי; קשה לראות בהתנפלות על יהודי "היישוב הישן", חסרי המגן, משום מרד. מצד שני, המאורעות גרמו נזק לפלסטינים. כתוצאה מאירועי הדמים, חלה נסיגה במגעי הערבים עם הבריטים ובמהלך השנים שבאו אחר כך, בשנות ה-30, התעצם היישוב היהודי. איגרת מקדונלד הביאה רבים מפעילי התנועה הלאומית הערבית להכרה, כי האנגלים ולא רק היהודים, הם אלה העומדים לשטן בדרכם. בקיץ 1932 הקימו אלו את מפלגת ה'איסתיקלאל' (עצמאות), שהכריזה בגלוי על דרישתה לעצמאות מוחלטת של פלסטין ועל עמדה עוינת לשלטון הבריטי. זו היתה בעצם המפלגה הפוליטית הראשונה, בין ערביי ארץ־ישראל[16]. במקביל, החלה להתפשט תנועה קנאית חדשה, לאחר מאורעות תרפ"ט, והיא תנועת ארגוני הטרור. מטרתם היתה להטיל אימה על הציבור היהודי ולקיים מתיחות בלתי פוסקת בארץ. שודדים ורוצחים, גם אם פעלו ללא מסווה פוליטי, כגון שודד הדרכים אבו-ג'ילדה, הפכו לגיבורים בעיני העם. "ספר תולדות ההגנה" וכן מרדכי אליאב טוענים כי ארגונים אלה ינקו ממסורת הקנאות המוסלמית הפרימיטיבית המתירה את דמו של הכופר ומתאוות שפיכת הדמים [17]. מבלי לתת את דעתם לשאלה, שמא הופעתו המוגברת של הטרור, אחרי מאורעות תרפ"ט, קשורה אף היא להתעוררות הלאומית הערבית.

המאורעות גרמו, בצד היהודי, לשינויים רבים במישור ההכרתי, הארגוני  והצבאי.

אחת התוצאות הבולטות של המאורעות הוא השינוי בתודעה בהבנת הסכסוך ובניפוץ תקוות ואשליות, היכן שהיו כאילו. המאורעות יצרו כורח לתת את הדעת, על "השאלה הערבית". הפעם התברר, ביתר שאת, שהיא היא המכשול העיקרי בפני פיתוחו של הבית הלאומי. ערעור המוסכמות לא הצטמצם בשאלה זו בלבד. בעקבות האירועים, עלו טענות והאשמות קשות כלפי ממשלת ארץ־ישראל, על שלא סיפקה הגנה מתמדת לאוכלוסייה היהודית ואנשים רבים הרהרו בקול לגבי מידת נאמנותה של ממשלת הוד מלכותו לחובות שנטלה על עצמה[18].

המאורעות החרידו את היישוב והעמידו בסימן שאלה את עצם קיומו. מאיר יערי למשל, דימה את המצב לישיבה על הר געש[19]. דוד בן גוריון פקפק בקול רם אם יש בטחון לחיינו בארץ[20]. ארתור רופין שואל ביומנו "שמא התקוממות ערבית רבתי תחסל את כל מפעלנו"[21]. היישוב הישן, "שהלך כצאן לטבח" ולא ניסה להתגונן, עורר סלידה בקרב  היישוב החדש, הציוני[22]. חוסר היישע שלהם תואר כהיפוכה של עמידת הגבורה של היישוב החדש: נפילת חולדה לאחר קרב עם המתנפלים, הוצגה כניגוד חיובי של החרפה בחברון ובצפת. ההתגוננות, העמדה האמיצה, התקבלו כסמלי זהות של  היישוב החדש. כמעט בלי דעת נוצרה זהות בין הגנה עצמית, הפגנת כוח ותחייה לאומית[23]. המאורעות העמידו בסימן שאלה את האידיאל ההגנתי של היישוב, אשר חינך לאי שנאה. התגובה היתה חינוך להגנה ולא למיליטריזם[24].

הביטוי התמציתי לאתוס הדפנסיבי הופיע בשיר "נומה בני שכב במנוחה", שהפך לפופולארי ביותר[25] וביטא את האידיאל של הגנה ושמירה, ללא תוקפנות[26]. אך עם זאת, הופיעו בתקופה זו, לא מעט סטריאוטיפים של ערבים, שנתנו ביטוי לתחושת הזעם, לחרדה ולאיבה שגרמו המאורעות. למרות שעיתונות תנועת הפועלים עשתה ככל יכולתה כדי למנוע הסתה, תוארו הערבים בעיתונות כפראי מדבר צמאי דם; חיות טרף ומחוסרי רגש מוסרי אלמנטרי[27]. כך למשל כתב המשורר אורי צבי גרינברג : "חֶלְאַת עָרָב מְזַהֶמֶת מַלְכוּת – אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן"(ספר הקטרוג והאמונה, עמ' 56).

המאורעות העלו את הרגישות לבעיה הערבית והביאו לחידוד הוויכוח הציבורי עליה. הסיוט הממושך, שהחל בסתיו 1928 ונסתיים בחורף 1931 גרם, בצד הציוני, לבחינה מחודשת של הדרך הטאקטית להשגת המטרות. המאורעות והמאבק הפוליטי שהתפתח בעקבותיהם יצר לחץ לגיבוש בצורת הצעות חיוביות, של מדיניות מפא"י, שאפשר לראות בהקמתה ב-1930, את אחת מתוצאות המאורעות. שנות הרוגע ששררו בארץ לאחר מהומות מאי 1921 הביאו להרפיה במתח הפוליטי והרגשה של היעדר דחיפות בניסוח השקפות פוליטיות. כך למשל, ועידת 'אחדות העבודה' בעין חרוד ב-1924, החליטה שלא להחליט. הספר הלבן של פאספילד לא הותיר עוד נוחות זו של היעדר ניסוח חיובי של השקפות על עיצוב המשטר הארץ־ישראלי.

 המאורעות חידדו את העמדות משמאל ומימין והביאו לקיטוב אידיאולוגי-פוליטי בתוך הציונות. מצד אחד התחזקה האידיאולוגיה הדו-לאומית של 'ברית־שלום'[28]. מצד אחר העלו הרוויזיוניסטים את הדרישה לנסח מחדש את מטרתה הסופית של הציונות[29]. ברית־שלום היתה קבוצה אינטלקטואלית קטנה ואליטיסטית שעמדה בקצה המתון ביותר והפייסני ביותר של המחנה הציוני והתנגדה למימוש הציונות בכל מחיר[30]. אנשי 'ברית־שלום', שכבר טרם המאורעות טענו, שכדי להגיע להסכם שלום, היהודים צריכים להסכים לקביעת גבול עליון למספר היהודים בארץ, ראו במאורעות את התגשמות פחדיהם משכבר הימים וטענו שככל שעובר הזמן, כן יקשה להגיע להסדר עם הערבים. לדידם שימשו המאורעות, ראייה לכך שהסכם יהודי-ערבי, הוא שאלת חיים ומוות ליישוב היהודי ולכן יש להגיע אליו מהר ככל האפשר[31]. הם גרסו שהפעלת כוח אינה נכונה מבחינה מוסרית ופוליטית. לשיטתם נכון היה לממש את החזון הציוני גם במדינה דו-לאומית, כדי לא לשלם את מס האלימות שדורשת המדינה החד-לאומית[32]. דומה והרוב הציוני לא רק התנגד למסקנות האופרטיביות של הפרופסורים מירושלים, אלא גם התכחש למציאות עליה הצביעו אנשי ברית־שלום. אנשי ברית שלום הצביעו על המשמעות האלימה ברעיון הציוני ועל מימד הבחירה ההיסטורי שבעצם הפעלתו. הרוב הציוני התכחש להצעתם לבחון את המציאות הציונית בארץ־ישראל, במבט מורכב, "בְּרֶנֶרי". ייתכן שתעמולתה של האגודה, הקטנה מבחינה כמותית, לא היתה יוצרת רושם רב בציבור היהודי, לולא התנהלה על רקע הזעזוע הרב שזועזע הציבור היהודי לאחר מאורעות 1929[33].

יתכן שכתגובה לכך התגבשו אידיאולוגיה ודרישות פוליטיות מנוגדות באגף הקיצוני האחר של הציונות – ברוויזיוניזם[34]. הרוויזיוניסטים ראו במאורעות, הוכחה ניצחת לכך שרק "קיר ברזל" יוכל להבטיח את עתידו של היישוב. המפלגה הרוויזיוניסטית ראתה באירועים שמאז מאורעות 1929, דרך וועדת שאו, שליחות הופ-סימפסון ו'הספר־הלבן' של פאספילד – פשיטת רגל של המדיניות ה"ווייצמניסטית". כמסקנה מזאת, ראתה את עצמה כאלטרנטיבה הזכאית לשלטון בתנועה הציונית[35]. המאורעות חידדו את השקפותיהם של הרוויזיוניסטים, ושימשו להם כעדות, כלגיטימציה וכהמרצה לטיפוח אידיאולוגיה אשר התייחסה לכוח, ובמיוחד לאלימות, כאל שיטת פעולה מועדפת[36]. בעקבות המאורעות, ראו אנשים אלה זכות, ואפילו חובה, לפזר את מה שראו כאשליות, לגבי הגשמת הציונות בדרכי שלום[37].

דוברים רוויזיוניסטים הטיפו נגד רעיונות אוניברסאליים, הומאניים וניסו לפזר את האשליות בדבר פתרון הסכסוך בדרכי שלום[38]. כך למשל, בקונגרס הציוני הי"ז (30 ביוני עד 15 ביולי 1931), תבע ז'בוטינסקי לנסח את "המטרה הסופית" של הציונות (כלומר, להצהיר בגלוי כי מטרת הציונות היא "רוב יהודי משני עברי הירדן" ומשלא נענה, קרע בהפגנתיות, מעל דוכן הנואמים, את כרטיס הציר שלו ופרש מן הקונגרס[39].

אחת התוצאות של מאורעות תרפ"ט היתה הקמתה, במסגרת התנועה הרביזיוניסטית, של קבוצה קיצונית קטנה שהתקיפה בחריפות את השלטון הבריטי מחד גיסא ואת הסוציאליזם מאידך גיסא. מייסד הקבוצה היה אב"א אחימאיר, שם העט של אבא שאול הייסינוביץ'; יליד רוסיה, שבצעירותו היה חבר בתנועת 'צעירי־ציון'. כעבור מספר שנים התאכזב מן הסוציאליזם הבינלאומי והפך לאחד ממתנגדיו המושבעים. הוא הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והתבלט בדעותיו הקיצוניות. אחימאיר הטיף להתנגדות בכוח לשלטון הבריטי בארץ־ישראל ותבע להמיר את המהפכה הסוציאליסטית במהפכה לאומית.

 עד מהרה הצטרפו לאחימאיר קבוצה של אינטלקטואלים: ד"ר יהושע השל ייבין, יוסף קצנלסון ואחרים, כשהדמות הבולטת ביניהם היתה זו של המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג[40] (שאף נתן לקבוצה את השם 'ברית הבריונים'). הם הציבו מול האתוס הדפנסיבי של אותה תקופה, אתוס אחר, לאומי יותר, שבא להשקפתם להגן על הכבוד היהודי ולעגו למדיניות ההגנתית ולהשקפתם התבוסתנית, של ראשי היישוב. דוגמא ללעג הארסי של חוגים אלו אפשר למצוא בשירו המיליטנטי של אורי צבי גרינברג: "להפקרת העמק – משמר העמק" [41].

 

באמצעים הדלים שעמדו לרשותם הוציאו לאור עיתון "חזית העם" ובאמצעותו הפיצו את דעותיהם. הם הגיעו להכרה כי הלקח מפרעות תרפ"ט הוא שהשותפות עם בריטניה הגיעה לקִצָה ויש להשתמש בכוח כדי להגשים את מטרות הציונות. במאמרו "אופוזיציה או תנועת שחרור" כתב ייבין: "אנו רוצים שכל המון בית-ישראל יעמוד תחת דגל המרי, גרעין המרי החדש, הרעיון המהפכני שנזרע באב תרפ"ט, ורק אז תבוא התקומה…"[42]. 'ברית הבריונים' פעלה באופן עצמאי, למרות שאנשיה היו חברים במפלגה הרביזיוניסטית. ראשי המפלגה הסתייגו לא אחת מהדעות שהובעו בפרסומים של 'ברית הבריונים', שכונו "מכסימליסטיים" בלשונו של ז'בוטינסקי.

מפא"י היתה חייבת לקבוע את עמדתה בין שני מוקדים אידיאולוגיים אלה. אין חידוש רב בעמדותיה של מפא"י בעיצוב המדיניות הציונית בראשית שנות ה-30, בהשוואה לעמדותיהן של המפלגות המולידות שלה במחצית השנייה של שנות ה-20[43]. אם כי הזרם המתון שבה, 'הפועל־הצעיר', החל להבחין בכך שהמאורעות אינם בהכרח פוגרום, אלא תוצאה של תנועה לאומית[44]. מפא"י קבלה בפברואר 1931 את תכנית הפאריטט שהעלה ברל כצנלסון. הפאריטט דרש שוויון בשלטון בין שני העמים החיים בארץ־ישראל ולא וויתר על השאיפה להגיע לרוב יהודי בארץ־ישראל. לכן ענה על הדרישות המוסריות של חלק מאנשיה, אך לא סתם שום אופציה מדינית. תכנית הפאריטט כרכה יפה את השקפותיה הלאומיות-סוציאליות של המפלגה, עם גישת ה"ריאלפוליטיק" שאפיינה אותה[45].

המאורעות ותוצאותיהן העלו הרהורים של אי נחת כלפי ההנהגה היהודית וארגונו הפנימי של היישוב[46]. במקומות רבים לא היה לארגון ה'הגנה' תשובה הולמת לפרעות. לפי כל סדרי ה’הגנה’ בשנים ההם, היה הארגון נשען על קבוצות המגן המקומיות, ולמעשה לא היו לו כל סידורים ממשיים להגשת עזרה לנקודות נחשלות וכל מה שנעשה במקומות שונים (למשל בחולדה), נשא אופי של אלתור של הרגע האחרון[47].

מאורעות 1929 "ניערו" את תפיסות ההגנה והביטחון בקרב רבים. מעבר לחששות במישור הקיומי והמדיני שהובאו לעיל[48], ומעבר לשינויים ההכרתיים שחלו במנטאליות של היישוב, הרי מאורעות תרפ"ט השפיעו על היישוב בעיקר במישור הארגוני-צבאי. המאורעות שינו את מעמדה של ה'הגנה' בעיני הציבור. עד אז היתה ה’הגנה’, או בשמה האחר, 'השורה', ארגון מחתרתי למחצה, בלתי נחשב על ידי הבריטים ובלתי  נודע לחוגים רבים ביישוב[49]. במאורעות של 1929 הצליחו חברי הארגון לצמצם את היקף הפגיעות של הערבים, אך נוכחו שהיישוב היהודי בארץ לא היה ערוך להתגוננות. מאורעות 1929 חשפו את מצבו הפגיע של הישוב ואת מגבלותיה החמורות של ה'הגנה' ככוח מגן. במאורעות הללו לא הופעל כוח ארצי מאורגן, אך הסתמן הבדל משמעותי בין אותן נקודות שאליהן אפשר היה להחיש תגבורת לבין נקודות מבודדות עליהן אי אפשר היה להגן[50]. גם  הצבא הבריטי לא היה מסוגל לספק את ההגנה הדרושה. המאורעות חוללו זעזוע, לא רק לגבי הבריטים, אלא גם בכל הנוגע לארגון ה'הגנה'. מצד אחד הוכחה חולשתו, אך מצד שני הסתבר, שרק בזכותו לא הפך האסון לקטסטרופה[51].

יחד עם ההתפעלות והגאווה על עמדת הגבורה של אנשי ה'הגנה', נמתחה עליה ביקורת. ארגון ה'הגנה' לא היה בנוי לפרעות בהיקף כה גדול; לא היה נשק במידה מספקת, החברים לא קיבלו אימונים מתאימים והארגון היה לקוי. הובהר כי ארגון ה’הגנה’ לא השכיל להיערך כראוי, המאורעות באו עליו במפתיע, במקומות רבים לא היו אמצעי לחימה או שהיו ברמה ירודה[52]. במאורעות בלטו תופעות חמורות נוספות: מפקדת הארגון לא פעלה כהלכה. יוסף הכט, מפקד הארגון, פעל בירושלים והזניח את המקומות המותקפים בייתר חלקי הארץ[53]. נמתחה ביקורת חריפה על על חוסר הארגון ובעיקר על היעדר ענף מודיעין יעיל שיכול היה לחזות את המאורעות, לפני שנפלו על היישוב "כרעם ביום בהיר"[54]. כמו כן, המאורעות עוררו מחדש את הוויכוח הישן על הגנה לגאלית או בלתי לגאלית. זאב ז'בוטינסקי למשל, היה בעד ארגון שחוקיותו תבטיח את אימונו וחימושו[55]. אך דווקא מאורעות תרפ"ט, בהם פעמים לא מעטות ניצלו חיי יהודים הודות לכידונים הבריטיים, ערערו עד היסוד את אמונו של היישוב בשלטונות ובכוונותיהם הטובות. מאורעות הדמים של 1929 חידדו את הבדלי התפישות בשאלה מה הדרך הטובה ביותר לבניית כוח מגן יעיל בתנאים הקיימים (מיעוט יהודי ששיעורו 17% מכלל האוכלוסיה בארץ) וכיצד להיערך לעתיד.

המאורעות שזעזעו את היישוב ואת דעת הקהל היהודית בעולם, לא עברו מבלי לחולל גם תסיסה פנימית בשורות ה'הגנה' עצמה[56]. התסכול הוליד את זרע הפילוג שייתרחש שנתיים מאורח יותר[57]. במקביל, הוחל במאמץ לחיזוק ה’הגנה’: הרחבת חוג המגנים, הדרכה מתאימה, חינוך  הציבור ועוד.

לאחר המאורעות בלטו במערכת הפיקוד העליון של ארגון ה’הגנה’, שתי אנומליות שדרשו תיקון דחוף:

א.       העובדה שהוועד המרכזי של ה’הגנה’ היה כפוף למוסדות הסתדרות העובדים, בעוד שבוועדי ההגנה המקומיים, לפחות בערים ובמושבות, היו מיוצגים גופים שמחוץ להסתדרות.

ב.       אישיותו של יוסף הכט, שעמד בראש ה’הגנה’ מאז שנת 1923 וביקש להעביר את ה'הגנה' ממרות הסתדרותית למרות לאומית. מתנגדיו ראו בכך רצון להשתחרר מעול האחריות הציבורית[58].

הכט ראה בהקמת מרכז ‘הגנה’ פגיעה בסמכויותיו. הוא הביע נכונות לעבוד עם אנשים מסוימים כגון ישראל שוחט ומשה סמילנסקי, אך הבהיר שאינו זקוק להסתדרות[59]. הכט דרש מרות לאומית והתנגד למרות הסתדרותית ואילו מתנגדיו התריסו נגדו שלא העלה את הדרישה הזו עד 1929, כל עוד והדבר היה לו נוח. הכט, במידה מסוימת של צדק, ראה בגישה החדשה (שהוביל אליהו גולומב), ניסיון להתחרות בו ולקעקע את מעמדו. בקיץ 1930 נכנסה לעובי הקורה וועדת הביטחון של הוועד הלאומי, שמונתה מיד אחרי המאורעות, בראשות פנחס רוטנברג. הוועדה החליטה למסור את הנהלת ה’הגנה’ למפקדה פריטטית, בה ישתתפו, שווה בשווה, באי כוח ההסתדרות והימין האזרחי. הכט, שסירב לקבל את הדין, והמשיך לפעול לפי דעת עצמו, מבלי לקבל הוראות מן המוסדות, עמד בפני בית דין הסתדרותי והורחק. עקרון המרות הציבורית שוב הועמד במבחן וניצח[60].

בשנים 1930-1931 הועבר ארגון ה'הגנה' למרות הוועד הלאומי. על דעת מנהיגי המפלגות הציוניות, הוקמה, בראש ה'הגנה', מפקדה ארצית (מ"א) קבועה ובה שישה חברים – מחציתם ממגזר ההסתדרות ("השמאל") ומחציתם מן החוגים האזרחיים ("הימין")[61]. כך עברה האחריות על בטחון הישוב לתנועה הציונית וה'הגנה', לשליטתה של הנהלת הסוכנות היהודית[62]. ארגון ה'הגנה' הועבר אפוא מן המרות ההסתדרותית אל המרות הציונית הכלל-לאומית. לאורך מרבית ימיה של ה'הגנה' היו בתנועת העבודה אנשים שערערו על כלליותה וביקשו להקים הגנה מעמדית, בטענה שאין לסמוך על ארגון כללי בגלל הסכנה הנשקפת לתנועת העבודה מן הימין. אולם הנשק ניתן ל'הגנה' כדי להבטיח שהוא יופעל רק כלפי אויבים מבחוץ ולא במאבקים פוליטיים פנימיים בתוך הישוב. בכך הפכה ה'הגנה' לצבא העברי הלאומי של המדינה היהודית שבדרך[63].

מול תהליך הפיכתה של ה'הגנה' לארגון כלל לאומי, חל תהליך מנוגד שהביא לפילוג בארגון. המשבר בפיקוד שהוזכר לעייל יצר אווירת משבר מתמשך בשורות הארגון, שחש תחושה של כישלון וחוסר מעש במאורעות תרפ"ט (1929). המשבר התחזק בגלל אי שביעות הרצון של חוגים ימניים ביישוב מן ההגמוניה של השמאל במוסדות הלאומיים ובכוח המגן[64]. כמו כן, היו שסברו, כי ה'הגנה' צריכה להיות ארגון צבאי של ממש ולהיות בלתי מפלגתית לחלוטין.

משבר זה הוליד את הפילוג שהחל בסניף ירושלים, כאשר קבוצת מפקדים, בראשות אברהם תהומי[65], פרשה מה’הגנה’ באפריל 1931, על רקע אידיאולוגי ואישי[66]. אנשים אלה, הקימו את "ארגון הגנה ב'", שהיה גוף ימני יותר, מתחרה ל’הגנה’ שנתפשה כשמאלית[67], ולימים, 'הארגון הצבאי הלאומי'[68]. אנשי ארגון זה טענו כי ה'הגנה' נכשלה במשימתה, מכיוון שלא חרגה מדפוסיה המקומיים המוגבלים וסיגלה לעצמה השקפת עולם דפנסיבית. עתה, טענו, האיום הערבי מחייב להקים ארגון צבאי של ממש, נתון למשמעת ריכוזית ומשוחרר מעכבותיה של התאפקות[69]. תהומי, שנכשל בניסיונו לקבל את ניסה לקבל את תמיכתם של ראשי מפלגת 'הציונים הכלליים', ושל זאב ז'בוטינסקי[70], החליט למצוא בני ברית בקרב הנוער שאינו משתייך למחנה השמאל ולגייס מהם חברים נוספים לארגונו הקטן. הישועה הממשית לתגבור ממשי של שורות הארגון, נמצאה בקרב פעילי ההגנה של בית"ר בתל־אביב, בוגרי בית הספר של ירמיהו הלפרין[71] ופיקודיו במאורעות 1929. לאחר משא ומתן הצטרפו כחמישים חברי בית"ר לקבוצת תהומי.

אנשי בית"ר ראו את עצמם לא כ"מצטרפים" אלא כ"מתמזגים" וגרסתם תשתקף לימים בתיעוד האצ"לי הרשמי[72]. נראה שתהומי שאף לשוב ל'הגנה' כשיבשילו התנאים לכך, לאמור, כשיהיה הארגון הפורש שותף בעל עמדת כוח והשפעה, במסגרת הגנתית רחבה וכללית. אולם שותפיו לא שקטו על שמריהם ומחודש לחודש הטביע הרוויזיוניזם את חותמו על כיוונו האידיאולוגי של הארגון "הבלתי מפלגתי". תרומה ניכרת לגיבושו האידיאולוגי של 'ארגון ב", הרימה קבוצה של סטודנטים של האוניברסיטה העברית, שביניהם בלטו במיוחד דוד רזיאל, אברהם שטרן, מנחם ארקין, הלל קוק וחיים שלום הלוי. חברי הקבוצה, שנודעה בכינוי "הסוּחְבָּה" (הרֵעוּת) היו בין בוגרי הקורסים הראשונים של הארגון, וחבריה מלאו תפקידי מפתח בהמשך התפתחות האצ"ל. הם הצליחו להעביר החלטה בשנת 1932 בדבר שם הארגון – ארגון צבאי־לאומי־בארץ־ישראל – וכך נקבע גם נוסח השבועה שחויב בה המועמד המתקבל לשורות[73]. במשך הזמן הצטרפו לארגון צעירים חדשים, בעיקר משורות תנועת הנוער 'בית"ר' וכן חברי 'מכבי', שהיתה תנועת ספורט בלתי מפלגתית. הוקמו סניפים חדשים ברחבי הארץ (בתל־אביב, חיפה וצפת) והארגון הפך להיות ארצי.

ראה גם, באתר זה: האצ"ל