מאורעות תרצ"ח – המרד הערבי הגדול – שלב שני

בסיור בעקבות וינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות, נעסוק לא מעט באירועי המרד הערבי.

ראה גם: המרד הערבי הגדול – שלב א (מאורעות תרצ"ו)  ; פרשת חטיפת משפחת לזרוביץ' 

השלב השני של המאורעות החל למעשה עם בואם של חברי וועדת פיל לארץ־ישראל, ב-11 בנובמבר 1936[1]. בראש הוועדה עמד הלורד ויליאם רוברט פיל (W.R.W. Peel), ששימש שר בממשלות אחדות[2]. הלורד פיל הנחה את וועדתו, בין נובמבר 1936 לאפריל 1937, לאחת הבדיקות היסודיות שנערכו אי פעם של הסכסוך היהודי-ערבי[3]. חברי הוועדה סיירו בארץ־ישראל, נפגשו עם נציגי הישוב היהודי, עם הנציגים הערביים, עם ראשי השלטון ועם מפקדי הצבא והמשטרה ושבו ללונדון ב-13 בינואר 1937. בין ראשי הסוכנות היהודית שהופיעו בפני הוועדה נמנו חיים וייצמן[4], משה שרתוק (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) ודוד בן-גוריון[5]. זאב ז'בוטינסקי הופיע בפני הוועדה בלונדון ב-11 בפברואר 1937, לאחר שובה מארץ־ישראל, משום שהממשלה אסרה, כבר ב-1929, את כניסתו לארץ.  הקיצוני שבין העדים הערביים היה המופתי, שלא רק התנגד נחרצות להמשך העלייה, אלא גם להישארותם של ארבע מאות אלף היהודים שכבר נמצאים בה[6].

ב-7 ביולי 1937 פרסמה וועדת פיל את הדין-וחשבון המפורט שלה והמליצה שארץ־ישראל תחולק לשתי מדינות ריבוניות: מדינה ערבית שתאוחד עם עבר הירדן ותכלול 85% משטח ארץ־ישראל ומדינה יהודית, שתשתרע על-פני אזור החוף והגליל. בהמלצות ועדת פיל נשמע בפעם הראשונה צירוף המילים "ריבונות יהודית" קבל עם ועולם, וראוי לציין שהוא יצא מפי בריטים, בתקופה שבה ראו רוב מנהיגי הציונים את הריבונות היהודית כחלום רחוק שעדיין לא כדאי לדבר עליו בקול רם. המחנה הציוני ראה במסקנות הוועדה פתרון רע, כך חשבו גם אלו שהעדיפו לקבל את המלצותיה. הבריטים, שהושפעו לחיוב ממדיניות ה'הבלגה', ראו במסקנותיה תוצאה אירונית של צעד (מינוי וועדה) שמקורו בניסיון לפייס את הלאומיות הערבית, נראה להשקפתם, בסופו של דבר, כנוטה חסד לציונים[7].

בנוסף לשתי המדינות, ועל-מנת לשמור על המקומות הקדושים, יימשך המנדט הבריטי על אזור ירושלים רבתי (שיכלול גם את בית-לחם), עם פרוזדור ליפו. בשלב הביניים ממליצה הוועדה להגביל את העלייה ולאסור מכירת קרקעות ליהודים[8].

הערבים ככלל, דחו את מסקנותיה של ועדת פיל והתריעו כנגד הקמתה של מדינה יהודית העלולה לסכן את העולם הערבי כולו[9]. ב-8 לספטמבר 1937 החליטה וועידה פאן ערבית שהתכנסה בבלודן, על התנגדות נמרצת לחלוקה ועל הקמת מדינה ערבית בכל שטחה של פלסטין. בראש המתנגדים עמד המופתי, שתכנית החלוקה עמדה בניגוד לתפישתו הלאומית ומן הסתם סיכנה גם את מעמדו האישי, כראש תנועת ההתנגדות הפלסטינית. הוא הפעיל טרור אישי כנגד מתנגדיו ב'וועד הערבי העליון' ושליחיו התנקשו בדמויות ערביות מכובדות[10].

תכנית החלוקה עוררה ויכוח סוער ביישוב היהודי בארץ ובעולם. וייצמן תמך בהתלהבות בחלוקה: "ראיתי בהקמת מדינה יהודית אפשרות ממשית להגיע לידי הבנה עם הערבים"[11]. בעיני בן גוריון, שתמך אף הוא בחלוקה, העיקר היה הקמתה של מדינה יהודית, אפילו בחלק קטן של ארץ־ישראל, שתוכל לקלוט המוני יהודים שיבואו מאירופה, תוך תקווה שבמשך הזמן ניתן יהיה להרחיב את גבולותיה[12]. לעומתם, שלל ברל כצנלסון – עורך 'דבר' ומראשי ההלכה של תנועת העבודה בארץ־ישראל – את הקמתה של מדינה יהודית, בשלב זה של התפתחות היישוב והציונות[13]. בין השוללים היו גם יצחק טבנקין[14], מנחם אוסישקין, "השומר הצעיר" וכן הרב מאיר ברלין ממנהיגי 'המזרחי'. גם המפלגה הרוויזיוניסטית, שכבר היתה מחוץ להסתדרות הציונית, הביעה התנגדות חריפה לחלוקתה של ארץ־ישראל[15].

אוסישקין רצה במדינה יהודית שתקיף את מלוא שטחה של ארץ-ישראל והוא התנגד בתוקף לקבל משהו פחות מכך., ולו גם מן הטעם שמעשה זה עלול להחליש את המטרה הסופית. כאשר התכנס הקונגרס, קרוב לוודאי שהשקפותיו של אוסישקין היו נחלת רובם הגדול של הצירים. משימתו של ווייצמן היתה להחליף עמדה יהודית קשת עורף זו באחרת, גמישה ממנה ועל ידי הפעלת מומחיותו הפוליטית הרבה הצליח להגשים זאת. הוא השיג את קבלת ההחלטה הבאה: "הקונגרס מצהיר כי אינו יכול לקבל את הצעת החלוקה שהוגשה על ידי וועדת פיל. הקונגרס מייפה את כוחה של ההנהלה להיכנס למשא ומתן במטרה לבדוק מה הם התנאים המדויקים שמציגה ממשלת הוד מלכותו בהצעתה לייסד מדינה יהודית…".

אולם בסיכומו של דבר קיבל קונגרס זה את דו"ח פיל, הרבה יותר מאשר דחה אותו. הצעת הפשרה של ברל כצנלסון וקפלנסקי (יושב ראש הוועדה המדינית של הקונגרס), נתנה להנהלה הציונית ייפוי כוח לנהל משא ומתן עם בריטניה, לייסוד המדינה העברית[16].

דו"ח וועדת פיל היה מכה גדולה ללאומיים הערביים הקיצוניים. אף אחת משלוש דרישותיהם (איסור העלייה, איסור העברת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה) לא התקבלה וכינונה של מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל הפונה אל הים הועלה על הפרק[17]. הערבים דחו את מסקנות הוועדה והזעם נגד ממשלת בריטניה חזר ועלה.המרד הערבי גבר בסוף שנת 1937 ובמחצית הראשונה של 1938[18].

תחילת השלב הבא של המרד הערבי היתה עם כינוסה של וועידת בלודאן (בדרום סוריה) בתאריכים 8-12 לספטמבר 1937. היתה זו וועידה פאן-ערבית למען ארץ־ישראל. בכינוס זה דנו הצירים הערביים במסקנות וועדת פיל ובהמלצותיה. הם החליטו להתנגד לחלוקת ארץ־ישראל ולהקמת מדינה יהודית. כמו כן עלתה הצהרה לביטול הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה היהודית. בין משתתפיה של אותה וועידה היו גם שהזהירו את בריטניה כי "עליה לבחור בין ידידותה לערבים לידידותה לציונות" וכי אם תבחר בציונות, הערבים עשויים לפנות למעצמות אירופאיות בלתי ידידותיות לבריטניה"[19].

באופן לא רשמי, החליטו האישים המרכזיים מהנהגה הפלסטינית וממדינות ערב לדן בהכנות לחידוש המרד הערבי בארץ-ישראל[20]. כבר קודם לכן, בסוף חודש אוגוסט, חודשו מעשי האלימות נגד היהודים, וחודש מאוחר יותר הופנה הנשק גם כלפי ממשלת המנדט. ב-29 באוגוסט נורה אוטובוס שהיה בדרכו מתל־אביב לירושלים, ולמחרת היום נורו למוות שני יהודים מכרכור. תגובת היהודים לא אחרה לבוא (ראה להלן).

הדי וועידת בלודאן השפיעו על הנעשה בארץ. המתיחות ששררה בקרב ערביי הגליל, שאזורם נועד להיכלל במדינה היהודית, הגיעה לכלל התפוצצות. ב-26 בספטמבר נחרדה הארץ לשמועה על רצח מושל מחוז הגליל לואיס אנדריוס (Andrews), בשעה שחזר לביתו בצפת, מתפילת יום הראשון, ועמו נרצח גם שומר ראשו הבריטי. לואיס אנדריוס נחשב לאחד מפקידי המנדט הגבוהים שהיו נאמנים למדיניות הבית הלאומי ורחשו כבוד וחיבה למפעל ההתיישבות היהודית. במאורעות 1921, 1929 ו-1936 מילא את תפקידו לשביעות רצונם המלאה של היהודים. חודשיים לאחר שמונה לתפקידו כמושל מחוז הגליל, נרצח.

הבהלה בקרב הישוב היהודי היתה גדולה[21]. רצח זה הצית מחדש את אש המרד והביא לשינוי ביחס הבריטים להנהגת ערביי ארץ-ישראל. תגובת המשטרה לא איחרה לבוא: למחרת הרצח נעצרו עשרות חשודים ערבים, ב-1 באוקטובר הוצא 'הוועד הערבי העליון' אל מחוץ לחוק. חברי הוועד שנמצאו בארץ-ישראל נעצרו, הועלו על אנייה וגורשו לסיישל. הוצא צוו מעצר כנגד המופתי והוא נמלט לכיפת הסלע. כוחות משטרה שמרו על מבואות הר-הבית אבל לא נכנסו למקום הקדוש. כעבור שבועיים הצליח המופתי לחמוק מירושלים כשהוא מחופש לבדווי ודרך נמל יפו הגיע ללבנון, משם ניהל את המאבק בארץ־ישראל[22].

באוקטובר 1937 נתבקש הנציב העליון סר ארתור ווֹקוֹפּ (A. Wauchope)  להתפטר מתפקידו, אולי משום שהיה אחראי במידה רבה למדיניות "היד הרכה" הבריטית ובמקומו נתמנה סר הַרוֹלד מֶק־מייקֶל (H. A. Macmichael) וצבא בריטי נוסף שוגר לארץ[23]. התקפות הערבים נגד היהודים הלכו וגברו ובחודש אוקטובר הן התחזקו במיוחד בירושלים. ב-14 בחודש הותקפו מכוניות נוסעים בדרך למוצא ואוטובוס עירוני הותקף בדרכו משכונת בית-הכרם למרכז העיר. למחרת היום הותקף קיבוץ רמת-רחל שמדרום לעיר וב-21 בחודש נורה ונהרג ד"ר אבינועם ילין, ששימש פקיד גבוה במחלקת החינוך הממשלתית. כעבור חמישה ימים הותקפה שיירת מכוניות שעשתה דרכה מים המלח לירושלים ואחד מנוסעיה נהרג.

ב-9 בנובמבר 1937, יצאו חמישה פועלים יהודים, מעובדי הקרן הקיימת, לעבודה בשדה סמוך לקריית ענבים. הם כותרו על־ידי כנופיה ערבית ולאחר חילופי יריות נהרגו ורוביהם נשדדו (על שמם של הקורבנות הוקם מאוחר יותר היישוב "מעלה החמישה"). הרצח הכה בתדהמה את היישוב היהודי, אולם למרות הכאב והזעם, קראו ראשי הסוכנות היהודית לאיפוק ולהבלגה.

עם חידושו של המרד, ניכר שינוי בדפוס פעולתן של הכנופיות. להבדיל מהכנופיות הוותיקות, שחיפשו מטרות אזרחיות רכות, שלא היה סיכון בפגיעה בהן, הפכו הכנופיות של תקופת המרד, מכנופיות טרור לכנופיות גרילה. הן התרחבו לסדר גודל של 200-300 איש ופעלו בצורה מתואמת יותר. הן נשאו את נשקן בגלוי. פעלו לאור היום ותקפו מטרות שהיה בהן משום סיכון עצמי ניכר: מאחזים או שיירות צבא, שיירות אזרחיות מלוות בצבא ובמשטרה, או ישובים יהודיים שהיה ברור כי הם בכוננות גבוהה, יש בהם שמירה, נשק ושומרים חמושים, והצבא יופיע במהירה בשטח כדי לסייע להם.

שיאה של ההתקוממות הערבית היה בקיץ 1938. קיץ זה התאפיין בהמשך העלייה לארץ־ישראל ובהתפשטות הטרור הערבי בשומרון. רצח מופת (Moffat), קצין המחוז הבריטי בג'נין, ב-23 באוגוסט 1938, סימל את החרפת המצב. המורדים הצליחו להשתלט על מרבית האזור ההררי של הארץ, וכן על עזה וסביבותיה; הם גבו מסים, הקימו בתי-משפט ושלטו בתושבים ביד רמה. בחודש אוקטובר 1938 השתלטו המורדים על העיר העתיקה בירושלים, נעלו את השערים והניפו דגל ערבי מעל שער שכם. משמרות שוטרים הותקפו ותחנת המשטרה הועלתה באש[24].

ב-2 באוקטובר 1938 פרצה כנופיה ערבית לטבריה. אנשי הכנופיות הצליחו להשתלט לשעתיים על חלק משכונת קריית שמואל, להצית את בתיה ולבצע שם טבח. נרצחו 19 יהודים, מהם 11 ילדים. בדירה אחת שחטו הפורעים אם על חמשת בניה, ובדירה אחרת רצחו משפחה בת ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושמשו נרצח. הישוב היהודי נזדעזע למשמע ההתפרצות. דומה היה כי שבו זוועות חברון בתרפ"ט.

קרנו של המופתי עלתה בימים ההם מעלה מעלה. בעקבות ההצלחה של המרד המתחדש, החלו פעולות עונשין של הכנופיות נגד אישים ערבים שהתנגדו למרד ומספר הערבים שנהרגו בידי אחיהם היה רב. בשנת 1938 בלבד נהרגו כ-500 ערבים בידי אנשי הכנופיות[25]. ב-13 באוקטובר נרצח חסן צדקי אל-דג'אני, שהיה אחד מעמודי התווך של השביתה הערבית ב-1936, אך בשנת 1938 נמנה על מתנגדי המופתי והדבר עלה לו בחייו[26].

בקיץ 1938 נהנו הכנופיות מדרגת חופש תנועה ופעולה כה גבוהה, עד שיכלו לחדור לאור היום לעיירה ערבית כמו באר שבע, לשדוד את הבנק המקומי, להיכנס לתחנת משטרה, ליטול את הנשק ולהסתלק ללא פגע[27]. הפגיעות הלכו והתרחבו הן כלפי היהודים והן כלפי ממשלת המנדט הבריטי. שדה התעופה בלוד, שעמד בבנייתו, הותקף ומתקניו עלו באש. כן חובלו מסילות הברזל והרכבות הפסיקו את מהלכן בין הערים הגדולות; תחנות משטרה נסגרו לאחר שהותקפו ונשקן נשדד; חובל צינור הנפט שהוביל נפט מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה והנפט שזרם בו עלה באש; עמודי הטלפון ברחבי הארץ חובלו והקשר הטלפוני ניזוק קשה[28].

ההבדל בין ההתקוממות הערבית בשנת 1936 (תרצ"ו) לבין זו שהחלה באוקטובר 1937 והסתיימה במאי 1939 (תרצ"ח – תרצ"ט) איננה באורך הזמן ובהיקף הפעולות בלבד, אלא גם באופייה השונה. במאורעות 1936 עמדו השביתה הכללית, החרם, ניסיונות המרי האזרחי, והטרור האנטי יהודי – במרכז ההתקוממות הלאומית. מעשי הכנופיות היו רק אחד מגילוייה. במאורעות 1938-1939 התרכזו הכנופיות בניסיונן להשתלט על הארץ. הטרור האנטי־יהודי, למרות היקפו הגדול, היה רק גילוי צדדי של ההתקוממות וחלק ממערכת טרור כללית, המכוונת נגד ערבים מתונים וכנגד חיילים ופקידים בריטיים.

במאורעות 1936 עמדו בראש תנועת ההמונים, האפנדים והמשכילים העירוניים, שהתלכדו סביב הוועד הערבי העליון. במאורעות 1938-1939 הובילו את ההמונים מנהיגי הכנופיות, רובם בריונים כפריים ומיעוטם קנאים דתיים. מנהיגם כעת היה המופתי, שסייע להם בכסף ובנשק מסוריה וניסה ללא הצלחה יתרה לכוון את פעולותיהם. התפתחותם של המרד הערבי ותנועת הכנופיות חרגה מעבר ליכולתם של המנהיגים הוותיקים להשתלט עליהם ולהדריכם. בציבור הערבי השתררה בשנים אלו אנרכיה, דבר שהביא לחורבן תנועת הכנופיות[29].

המרד בשלבו השני, היה שונה מהותית מאשר בשלבו הראשון גם מנקודת המבט היהודית: בתקופה זו חלו שינויים מהפכניים בהיערכותו הביטחונית של היישוב. שינויים אלו היו קשורים בהתיישבות 'חומה ומגדל', הופעת יחידות ניידות של מגנים ויצירת קווי הגנה של רצף התיישבות יהודית.

ניצחונן של הכנופיות לא ארך עוד זמן רב. חודו של המשבר הצ'כוסלובקי חלף על־ידי "שלום מינכן", שהביא לשקט מזויף וזמני בעולם. הממשלה הבריטית החליטה לנצל את ההפוגה הפוליטית ולסיים בכל מחיר את המהומות בארץ־ישראל. הבריטים הביאו תגבורת צבאית מעבר לים ובסוף 1938 הגיע מספר החיילים בארץ־ישראל ל-16,000. הוכרז משטר צבאי בכל הארץ והצבא הבריטי, שפתח באופנסיבה רבתי, נהג ביד קשה נגד המורדים. בדצמבר הופעלה מחדש מסילת הברזל בין לוד לירושלים וצבא החל חודר בהדרגה מהערים אל האזורים הכפריים. הצבא הטיל עונשים כבדים על אנשי הכנופיות ומשתפי הפעולה: בתים נהרסו, פרדסים נעקרו ויחידות צבא שאנשיהן נהרגו על-ידי המורדים, ביצעו פעולות נקם ללא הבחנה. חשודים בסיוע למורדים נעצרו לפי תקנות שעת חירום ועונשי מוות הוטלו על אלה שהשתתפו בפעולות טרור והובאו בפני בתי-דין צבאיים. על-פי דו"ח ממשלת המנדט למועצת חבר הלאומים (ראה להלן), הועלו לגרדום 66 ערבים ו-2,463 נעצרו בשנת 1938. מתזכיר שהגיש הנציב העליון בארץ־ישראל למזכיר המושבות בלונדון עולה כי מספר הערבים שנתלו בשנים 1937-1939 הגיע ל-108[30].

ההתמרמרות בקרב התושבים הערביים כלפי הכנופיות היתה רבה בגלל סחיטת כספים, איומים ברצח, פגיעה במקורות הפרנסה ופגיעה ברכוש. בחורף 1939 דעך המרד. הצבא זינב בכנופיות ללא רחם, אנשי הכפרים פנו להם עורף ולא נתנו להם מקלט. המלשינות פרחה, נוקמי דם חיפשו את רוצחי קרוביהם, המריבות הישנות, המצויות כמעט בכל כפר ערבי, פרצו בייתר שאת. ביטול תכנית החלוקה (ראה להלן) והמכות שניתכו על הכנופיות שפעלו תחת השפעת המופתי עודדו את המתונים יחסית בקרב האוכלוסייה הערבית, שאחרי רצח דג'אני הבינו כי רק ברירה אחת לפניהם: להתגונן או להישמד. מנהיגם ראג'ב נאשאשיבי פרסם מכתב לנציב העליון בו הצהיר שהמופתי איננו מייצג עוד את דעת הקהל הערבית ובתמיכתם הגלויה של השלטונות החל לארגן "כנופיות שלום", למלחמה בכנופיות של המופתי.

מפקדי הכנופיות ברחו לארצות השכנות והצבא השלים את השתלטותו גם על האזורים ההרריים המרוחקים. תקופת הכנופיות חלפה, אם כי מעשי הטרור האישי עוד נמשכו במידה מועטה עד פרוץ המלחמה העולמית. בשנת 1938 ובששת החודשים הראשונים של 1939, נהרגו כאלפיים ערבים (חלק ניכר בידי אנשי הכנופיות עצמם) ו-131 שוטרים וחיילים בריטים. מספר הקורבנות היהודים באותה תקופה הגיע ל-342[31]. ב-27 במארס נהרג ליד הכפר סאנור המפקד העליון של המרד הערבי, עבד אל־רחים אל־חאג' מוחמד[32].

היד הבריטית החזקה הורגשה גם עם ביצוע גזרי דין מוות שהוטלו על אנשי כנופיות שונים, ומספר הערבים המוצאים להורג בתלייה הגיע עד קיץ 1939 למאה איש בקירוב[33]. בסך הכול, מפרוץ המרד במחצית אפריל 1936 ועד דיכויו, ערב מלחמת העולם השנייה, נרשמו יותר מעשרת אלפים תקריות. מספר היהודים שנהרגו בהתקפות הטרור באותה תקופה עלה על ארבע מאות[34]. מספר החללים הבריטים עלה על מאה וחמישים[35]. האבדות הערביות היו גדולות בהרבה. ששת אלפים נכלאו, חמשת אלפים ושש מאות גורשו מהארץ, ארבעה עשר אלף נפצעו מספר הערבים שנהרגו בשלוש שנות המרד, מידי הצבא ומידי ערבים, מוערך בחמשת אלפים[36].

המחיר ששילמו ערביי ארץ־ישראל תמורת היסחפותם למרד, עד כדי אבדן שליטה על מהלכיו היה כבד. עם דיכוי המרד בקיץ 1939 ספגה עצמתם המדינית מכה, שממנה לא החלימו עוד[37]. האופן שבו דיכאו הבריטים את המרד הזה, פירק את החברה הערבית-פלסטינית המתגבשת, מנכסיה הכלכליים והפוליטיים-צבאיים, שלא היו רבים בכל מקרה. המכה היתה כה קשה, עד כדי כך, שיש הטוענים כי את מלחמת 1948 הפסידו הערבים כבר ב-1938, שעה שהבריטים הביאו לשיא את פעילותם נגד המורדים. בעשור שחלף מאז דיכויו של המרד הערבי ועד פרוץ המלחמה בשלהי שנת 1947, לא התאושש היישוב הערבי-פלסטיני מהמכה שהנחיתו עליו הבריטים בשנים 1917-1939[38]. בעקבות המרד היתה התנועה הלאומית הפלסטינית שרויה במצב של תוהו ובוהו. אך באופן פרדוכסלי שימש המרד קו פרשת מים, משום שבו, יותר מבכול אירוע אחר לפניו, התגבשה הזהות הלאומית הפלסטינית[39].

היישוב היהודי, שספג אבדות רבות, לא נתפס לפאסיביות ולייאוש. אדרבא, המאורעות והצורך בתגובה היו גורם מדרבן לפעלתנות יישובית מאורגנת ויזומה בתחומים שונים, בתקופה זו חלו שינויים מהפכניים בהיערכותו הביטחונית של היישוב. שינויים אלו היו קשורים בהתיישבות 'חומה ומגדל', הופעת יחידות ניידות של מגינים ויצירת קווי הגנה של רצף התיישבות יהודית[40]. המוסדות ביישוב היהודי מיהרו לקבוע עובדות בשטח, בכל המקומות שבהם נרכשו אדמות[41]. היתה זאת מעיין מתקפה התיישבותית יהודית שנועדה לתקוע יתד ולבסס אחיזה בתחומים שהוזנחו עד כה, אם בשל היעדר חשיבה אסטרטגית והן בשל החששות מן הסביבה הערבית[42]. הבריטים לשיטתם הסכימו לראות ביישובים החדשים, מוצבים שיוכנסו לשטחים לא נוחים מבחינתם ויעשו שם למען השקט והביטחון[43]. יישובי 'חומה ומגדל' נהנו מהילה דרמטית של התרסה פטריוטית. זה ביטא גם חלק ממאמציה של תנועת העבודה לשמור בידיה על הלהט הלאומי של אנשיה[44]. המיתוס המרכזי של התקופה היתה חניתה. הקמתה של נקודת ישוב זו, בגבול לבנון שבגליל המערבי, היתה לסמל התאמתו של האידיאל ההגנתי ששרר בכיפה מימי תל חי, לשינוי של העידן החדש. העלייה לחניתה[45] (כמו גם לתל עמל)[46], רמזה על שינוי שהתחולל בתפישה הציונית: לאידיאל האיכר היושב על אדמתו והמסתפק בהגנה על הקיים, נוספה משמעות אסטרטגית וכיבּוּשית. מוטי גולני טוען, ולדעתי בצדק, שחומה ומגדל לא היה התרסה כלפי הבריטים וכל עלייה של יישוב היתה מתואמת אתם – עד הספר הלבן. אחרי הספר הלבן זה לא תואם אתם, אבל לא היה אכפת להם (למשל בעלייתן של מצודות אוסישקין). לכן, הוא אומר, המצאנו פה מיתוס לכיוון הלא נכון. בחניתה, בתל-עמל[47], בטירת צבי ובעוד נקודות היו התנגשויות עם ערבים אחרי העלייה על הקרקע, אבל המיתוס לא מדבר עליהן אלא על איך "סידרנו" את האנגלים. מכול מקום, באירועים אלו החלה לחלחל התפישה, שתתפתח בשנות הארבעים, לפיה ההתיישבות, היא חלק מרכזי בפוליטיקה, העושה שימוש באמצעים כוחניים לשם מימוש מטרות לאומיות[48].