מאבקה של קובה לעצמאות

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: קובה – מגילויה ועד למאבק לעצמאות.

ראו גם, באתר זה: קובה מזווית אישית ; קובה, צ'ה גווארה וחינטראס

גיאוגרפיה של קובה.

להרצאה על קובה: מדיכוי קומוניסטי לחרות טראגית

טיול לקובה הוא קודם כל טיול של אווירה. רחובות ששמרו על חזותם מהתקופה הקולוניאלית, מכוניות אמריקאית משנות ה-50, אווירה של פעם. משהו תמים ונועז גם יחד. גם מוסיקה כמובן. הרבה מוסיקה ואלכוהול.

אבל כדי להבין את אלו, רצוי להכיר את תולדותיה של המדינה. מבט מעמיק אל ההיסטוריה שלה, יעניק לטיול בקובה, זוויות נוספות ויאפשר חוויה מעמיקה יותר.

ראו קודם, באתר זה: תולדות קובה מגילויה ועד למאבקה לעצמאות.

מסוף שלטונו של פליפה השלישי בתחילת המאה ה-17, הלך ונחלש כוחה של ספרד כמעצמה עולמית. אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש באירופה, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.

מלבד הלחץ הפנימי להפסקת הסחר בעבדים, הייתה ספרד נתונה גם ללחץ בינלאומי בעניין. ב-1817 חתמה על אמנה נגד סחר בעבדים, אך לא צייתה לה. ב-1835 חתמה על אמנה נוספת, בעקבות לחץ בריטי., דבר שגרר התקוממויות של השחורים בקובה, ועמן גם ההוצאות להורג. אחת ההתקוממויות, הגדולות התרחשה בין השנים 1843 – 1844. בהתקוממות נטלו חלק עבדים, שחורים חופשיים ולבנים[1]. על פי ההערכות, במהלך ההתקוממות עונו למוות 300 בני אדם, 78 הוצאו להורג, 600 נכלאו ו-400 הוגלו. בין המוצאים להורג היו חוסה אנטוניו סאקו, שהוביל את התנועה הלאומית וכן המשורר גבריאל דה לה קונספסיון ואלדס.

אף שרוב התנועות הבדלניות שקמו תמכו בביטול העבדות, היו גם קריאולים ששאפו להתנתק מן השלטון הספרדי, אך להמשיך בהחזקת עבדים. פתרון אפשרי שהוצע הוא סיפוח לארצות הברית, שבה העבדות הייתה מותרת. הרעיונות עברו לפסים מעשיים בין 1848 ל-1851, כאשר גנרל ספרדי בשם נארסיסו לופס הוביל כוח של 600 לוחמים והשתלט על העיר קארדנאס, במטרה להביא לסיפוחה של קובה לארצות הברית., אך נסוג בהיעדר תמיכה מקומית. כוח אחר, של 400 לוחמים, נחת במחוז פינאר דל ריו, אך ניגף בפני הספרדים, ולופס הוצא להורג[2].

בארצות הברית עצמה נמצאו תומכים לרעיון הסיפוח. כבר ב-1805 שלח בחשאי הנשיא ג'פרסון נציגים מטעמו למושל סומרואלוס, כדי שיגששו אצלו בעניין זה. באפריל 1823 העלה מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קווינסי אדמס, לימים נשיא ארצות הברית, תאוריה שכינה בשם "תאוריית הפרי הבשל". הו אטען כי  קובה, כשהיא מנותקת מספרד, תיפול בהכרח לזרועותיה של ארצות הברית, כשם שפרי בשל נופל בהכרח על הקרקע". רעיון הסיפוח עלה בקנה אחד גם עם דוקטרינת מונרו[3], שאחד מסעיפיה המרכזיים של הדוקטרינה קבע כי  ארצות הברית תתנגד לכל נוכחות אירופאית-קולוניאלית ביבשת אמריקה.

בשנות ה-20 של המאה ה-19 צמחה בקובה תנועה לעצמאות שדוכאה בידי הספרדים ב-1823. בשנים אלו היו השחורים באי רבים מהלבנים; העבדים מרדו לעתים תכופות, ובהדרגה הצטרפו אליהם הקריאולים. ב-1837 דוכא מרד עבדים באכזריות, והמשורר הקובני גבריאל דה לה קונספסיון ואלדז נורה במהלכו.  בשנים אלו התגבשו בקובה שלוש תנועות פוליטיות מרכזיות: הראשונה דגלה באוטונומיה תחת שלטון ספרד, השנייה תמכה בסיפוח קובה לארצות הברית והשלישית נאבקה לעצמאות.

ההון להשקעות בא מארה"ב, שהיתה גם היבואן העיקרי של הסוכר (כ-5/6, לעומת ספרד שייבאה 1/16 ממנו) ושלטון ספרד, המושחת והבלתי יעיל, עורר התנגדות גוברת ודרישה לאוטונומיה. משלא ניתנה אוטונומיה, גברה הדרישה לעצמאות. תנועת העצמאות התחזקה מאוד במחצית השנייה של המאה ה- 19.

ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים, או מלחמת העצמאות הראשונה.  

בשנת 1868 פרצה 'מלחמת העצמאות הראשונה' שהיתה למעשה ראשית תחילת המאבק נגד הספרדים.  לוחמי החופש התרכזו במזרח האי ושחררו את העבדים שלהם, ואלה הצטרפו ל'צבא קובה החופשית'. שלושת הגיבורים של מלחמות העצמאות היו הגנרל מקסימוגומס, שנולד בסנטו דומינגו, הגנרל המולטי אנטוניומסיאו והגנרל קליקסטוגרסיה. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אסיפה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, ובין היתר קבע מדיניות לפיה מנהיגי המורדים ומשתפי הפעולה עמם שיילכדו – יוצאו להורג מיד, כמו גם צוותי ספינות הנושאות נשק וגברים מעל גיל 15 שיימצאו מחוץ למקום מגוריהם או למטעים בלא הסבר. כמו כן, נצטוו הערים ברחבי קובה להניף דגלים לבנים או שיועלו באש.

בסופו של דבר הצליחו הספרדים להכניע את המורדים רק ב-1878, אחרי עשר שנים מחרידות. לכישלונם של המורדים היו כמה גורמים: מחלוקות פנימיות, בעיות ארגוניות ומחסור במשאבים, היעדר תמיכה במערב האי, וכן הצלחת הספרדים בהטמעת החשש לפיו יופר האיזון בין שחורים ללבנים, שהביא לירידה בתמיכת הלבנים במורדים. בין הגורמים לכישלון המרד היתה התנגדות אמריקאית לרעיון העצמאות. אהדתם של רוב האמריקאים היתה נתונה למורדים, אך תנועה להכרה במרד נתקלה בהתנגדותו של מזכיר המדינה המילטון פיש. הכרה כזאת היתה שומטת במידה רבה את הקרקע מתחת לתביעותיה התלויות ועומדות מצד ארה"ב, נגד בריטניה בשל הכרת הבוסר שלה במרד הקונפדרציה[4]  .

במלחמה ניספו 200,000 איש. בסיומה נחתם הסכם שלום, ב-10 בפברואר 1878 חתמו המורדים, על הסכם סאנחון (Zanjón) , שבו הכירו בבלעדיות הריבונות הספרדית בקובה. אולם המורדים הצליחו להשיג כמה דברים: הסכמה של הספרדים לאפשר את קיומן של מפלגות פוליטיות, לאפשר חופש עיתונות והתארגנות, כל עוד אינם מופנים נגד ספרד, לשחרר את כל העבדים שהשתתפו בלחימה נגד ספרד וכן חלק מהמורדים שנאסרו על ידם.

רבים מהמורדים העדיפו לצאת לחו"ל, במיוחד לארה"ב, שם המשיכו להטיף לעצמאות. כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת, והוא הסתיים ב-1880.

מהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 חוותה קובה מספר שינויים חברתיים חשובים. באוקטובר 1886 בוטלה העבדות (קובה הייתה אחד המקומות האחרונים בחצי הכדור המערבי בהם בוטלה העבדות, ורק בברזיל נותרה העבדות לשנתיים נוספות). רק באמצע המאה ה-19 עלה מספר הצבעוניים החופשיים, עם אלו שהיו עבדים. הצעד הזה הביא לשינויים דמוגראפיים וחברתיים באי.  ושחורים רבים היו עתה לחלק ממעמד הפועלים בערים או לאיכרים באזורים הכפריים.

בתוך כך, קובנים עשירים רבים ירדו מנכסיהם, ומעמד הביניים התרחב. ההתפתחויות הטכנולוגיות הביאו לכך שמספר טחנות הסוכר הצטמצם באופן דרמטי, וכעת רק בעלי מטעים עשירים וחברות גדולות יכלו להחזיק מפעלי סוכר משל עצמם. בעלי המטעים הקטנים נטשו את גידול הסוכר, והחלו לעסוק בחקלאות שנועדה לספק את צורכיהם.

תהליך נוסף שעברה קובה בתקופה זו הוא התגברות המעורבות האמריקנית. האמריקאים החלו לא רק לרכוש סוכר וטבק, אלא גם להשקיע בעסקים אלה, וכן בכרייה. ב-1895 עמד היקף ההשקעות האמריקניות בקובה על כ-50 מיליון דולר. אף שקובה הייתה עדיין מושבה ספרדית, בשלב זה היא הייתה תלויה במידה רבה בארצות הברית.

אולם הספרדים המשיכו את הדיכוי. הקובנים הגבירו את תמיכתם בתנועת העצמאות, שבראשה עמד המנהיג הדגול ביותר שקם לקובה, חוסה מרטי (Jose Marti), שהיה משורר, מחזאי ועיתונאי מחונן, נואם שהקסים את כל שומעיו ומנהיג כריזמטי, שהצליח לאחד את העם הקובני נגד הספרדים

חוזה מרטי

מרטי הטיף למאבק לחופש ולבניית חברה צודקת הדואגת לטובת כל תושביה ,והזהיר מפני תלות בארצות הברית. העיסוק בחוזה מרטי איננו היסטורי גרידא. הוא כמעט אקטואלי מפני שאין להבין את הרקע הרעיוני של המהפכה הקובנית מבלי ללמוד על חייו, הגיגיו ופועלו של חוזה מרטי. לימים, בנאום ההגנה של פידל קסטרו, במשפט שנערך לאחר כישלון המרד ב-26 ביולי 1953, הוא דיבר על כך, שהמרד היא למעשה חובתו כקובני.  הוא ציטט את דברי מרטי, שכונה "המבשר" (Apostol), שאמר בשעתו: "האדם המאפשר על ידי כניעה למעשי עוול ומרשה לכוח ברוטלי לרמוס את מולדתו, איננו ראוי ליחס של כבוד".  פידל פתח את נאומו בהכרזה כי מרטי הוא היוזם של "תנועת ה-26 ביולי".

חוזה מרטי נולד ב-1853 בהוואנה. בעודו נער היה פעיל פטריוטי נגד שלטון העריצות של ספרד הקולוניאלית בקובה. בן 17 היה כאשר נאסר בעוון פרסום שירים פטריוטים, ונידון לשש שנות מאסר עם עבודת פרך ולגירוש. במקום גירושו, בספרד, התמסר ללימודיו באוניברסיטאות סרגוסה ומדריד. אחר כך נדד בארצות אירופה, אמריקה הלטינית וארה"ב.  מרטי עשה בארה"ב 15 שנים. כאן התגבשה אצלו ההשקפה על ארצות אמריקה הלטינית הנאנקות תחת העול הספרדי.  דברי הגות שכתב, שיריו, מאמריו ואפילו רשימותיו שבעיתון ילדים שכרך, עודד מאד את הגולים הקובנים.  מרטי פיתח חשדנות מפני האימפריאליזם האמריקאי. הוא כתב: "חייתי בבטן המפלצת ואני מכיר את קרביה".  מרטי העריץ את הדמוקרטיה האמריקאית ואת רוח החירות שפיעמה בה, אך מצד שני ראה גם איך העקרונות הליברלים הללו נעשים פלסתר בידי "הבית הלא קדושה של הפוליטיקאים ובעלי הממון". הוא ראה כיצד אמריקה נעשית פלוטוקרטית ואימפריאליסטית.  את מלחמתו על עצמאותה של קובה ראה כחלק ממלחמתו על עתידה של אמריקה הלטינית כולה.

מרטי תכנן משטר כלכלי הוגן לבני עמו: קודם כל רפורמה אגררית, חיסול המונוקולטורה ושילוב החקלאות בתעשייה וכן איזון סחר החוץ והרחבת קשרי המסחר. תכנית הרפורמה האגררית של מרטי היתה אחר כך השראה לכל מפלגה מתקדמת בקובה והשפעתה היתה מכרעת על תכניותיה, וכן על צעדיו הראשונים של קסטרו בשלטון.  מרטי הטיף להקמת רשת של בתי ספר חילוניים, שעליהם להקנות יסודות אלמנטריים של השכלה לכול.  הוא נהג להתבטא: "הזורע בתי ספר יקצור אנשים". חוסה מרטי היה מנהיגה ומחוללה של התנועה, שמלחמתה הביאה לשחרורה של קובה מעול ספרד (1898-1895). ב-1892 החל בארגון "מפלגת המהפכה הקובנית".  לשם הגשמת משימה זו פעל  לאיחוד הגולים הקובנים, וותיקי מלחמות השחרור.

 ב-1894 הטילה ארצות הברית מכס על יבוא הסוכר מקובה. תעשיית הסוכר, שהייתה התעשייה העיקרית בקובה, נקלעה למשבר עמוק. ייצור הסוכר ירד ב-85%, והדבר גרם להתדרדרות חמורה בכלכלת קובה. שבעקבותיה פרץ ב-1895, מרד חדש בספרדים, בהנהגת חוסה מרטי. .

מרטי היה מראשוני קורבנותיה של מלחמת העצמאות. הוא נהרג בקרב, מיד לאחר שספינתו נחתה בחופי קובה (19 במאי 1895). ראשו הצנום, המשופם של חוסה מרטי מקשט כיום את הכיכרות בכל כפר בקובה. מכל הנביאים – מארקס, אנגלס, לנין ומאו – הוא היחידי שלחו לא נס.

מותו של מרטי הנחית מכה קשה על תנועת השחרור הקובנית, אבל הכוחות שעורר היו חזקים מכדי להיעצר. המלחמה נמשכה גם לאחר מותו וריתקה אליה 200,000 חיילים ספרדים. המורדים שרפו את מטעי סוכר והספרדים השיבו בכליאת התושבים במחנות. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19,  הוכנעו המורדים ברוב המקומות ובקובה שרר שקט יחסי. אולם, בטווח הארוך, מעמדה של ספרד במושבות היה חלש ביותר.

מלחמת ארצות הברית בספרד

בסוף המאה ה-19, לאחר שכל מדינות אמריקה הלטינית השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד, שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט (בכלל זה, הפיליפינים), באפריקה ובאיי הודו המערבית. גם המושבות הספורות שנותרו תחת שליטה ספרדית תבעו את עצמאותן. בנוסף לקובה, בה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים, גם באיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי. לממשלה הספרדית לא היו האמצעים הכספיים וכוח האדם להתמודד עם ההתקוממויות. הצעדים שננקטו היו בעיקר צעדי עונשין בצורה של הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע למורדים.

החל אמצע המאה ה-19, טענו מדינאים אמריקאים, כי הם חוששים שקובה תיפול בידי אנגליה, או תיעשה לרפובליקה שחורה כהאיטי. אחרים נתנו עינם באוכלוסייתה עבדים הגדולה שבאי. נשיא ארה"ב, ג'יימס פולק, שעדיין תר אחרי שטחים חדשים במהלך המאה ה-19, אחרי הרכישות הנרחבות ממקסיקו, הציע כבר ב-1848 לרכוש את קובה תמורת מאה מיליון דולר, אך ספרד דחתה את הצעתו בבוז. ארצות הברית שלחה לקובה משלחות חקר רבות, שהביאו לכך שהשלטונות הספרדיים הפריעו לסוחרים יאנקים. לאחר שנתפשה הספינה האמריקאית "בלק וורייור" (Black Warior) ב-1854, דחק ג'פרסון דייויס, שר המלחמה האמריקאי בנשיא פרנקלין פירס לצאת למלחמה, אך מזכיר המדינה, וילאם מארסי, שמר על צלילות דעתו. ספרד התנצלה ואכזבה את חסידי ההתפשטות. למרות זאת, בוועידה שהתקיימה באוסטנד, באוקטובר 1854, המליצי צירי ארה"ב בספרד, בצרפת ובבריטניה, "לחלץ את קובה מידי ספרד". למותר לציין כי הקובאנים מעולם לא נשלו על הסכמתם להסתפח.

ארצות הברית וספרד הגיעו אל סף מלחמה ב-1873, כשהספינה "וירג'יניוס", שהניפה את דגל ארה"ב והביאה נשק למורדים בקובה, נתפשה בלב ים בידי ספינת תותחים ספרדית. חמישים ושלושה ממלחיה, בכללם שמונה אמריקאים, הוצאו מיד להורג באשמת "שוד ים" אך משניערה ספרד את חוצנה מהמעשה הברברי ושילמה פיצויים ומשהתברר כי הספינה לא היתה זכאית לשאת את דגל ארה"ב, נמוגה סכנת המלחמה, לאת ההיא.

האירועים שהתרחשו בקובה חפפו למלחמת עיתונות שנערכה בארצות הברית, באותה תקופה, בין רשת העיתונים הצהובים של ויליאם רנדולף הרסט ובין עיתוניו של ג'וזף פוליצר. במלחמה זו ניצחה העיתונות הצהובה שהפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים". הסנסציות שהופצו במשך שלוש שנים רצופות הגיעו לנקודה בה הארץ תבעה התערבות "למען האנושות".

מלבד זאת, היו לחצים אמתיים שדחפו את שתי המדינות למלחמה. הצי האמריקני היה בתהליך התעצמות ומפקדיו חיפשו זירה לבחון בה את כוחם. ידוע כי כבר שנה לפני פרוץ מעשי האיבה בין שתי המדינות, תכנן הצי האמריקני התקפה על הפיליפינים הספרדית. בנוסף, הצבא האמריקני סיים מספר שנים לפני כן את העימותים עם שבטי האינדיאנים וגם מפקדיו קיוו למשימה חדשה. הממשל האמריקני וגם דעת הקהל בארצות הברית ראו את ההתקוממויות בקובה כהמשך ישיר למלחמות השחרור של מדינות אמריקה הדרומית מהשליט הספרדי. מדיניות זו תאמה גם את דוקטרינת מונרו שדרשה אי התערבות של מדינות אירופאיות בנעשה ביבשת אמריקה (הדרומית והצפונית). בנוסף, חלקים גדולים בציבור האמריקני חשבו שקובה היא בבחינת אדמה, שצודק יהיה אם תהיה שייכת לארצות הברית. אם בגלל קרבתה לפלורידה ואם משום שכלכלתה הייתה מבוססת על סחר עם ארצות הברית. כפי שתיאר זאת סנטור ממדינת נברסקה: "מלחמה עם ספרד תגדיל את ההכנסות של כל מסילת ברזל באמריקה, היא תגדיל את התפוקה של כל מפעל אמריקני, היא תאיץ כל ענף בתעשייה ובמסחר המקומי". גם בספרד הממשלה לא ממש התנגדה למלחמה. הצי האמריקני לא הוכיח את עצמו עדיין. למרות מצבו הרעוע של הצי, הספרדים סמכו על ההיסטוריה המפוארת שלהם בקרבות הימיים ובקרב האריסטוקרטיה הספרדית שררה גם דעה כי הצבא והצי האמריקנים שכללו בתוכם חיילים ומפקדים ממוצאים אתניים שונים, לא יוכלו לעמוד ולהילחם כאשר יופעל עליהם לחץ רציני.

קיימת גם טענה האומרת כי הסיבה האמתית שדחפה את ארצות הברית למלחמה לא הייתה העיתונות הצהובה ודעת הקהל שדחפה את הנשיא ויליאם מקינלי לעימות שבו לא רצה, אלא, שארצות הברית הייתה במסלול אימפריאליסטי, כבר ממלחמת ארצות הברית-מקסיקו בשנים 1846-8 והמלחמה בספרד נועדה ליצור בסיסים לאספקת פחם לספינות הצי האמריקני. תימוכין לעמדה זו אפשר למצוא גם בהשתלטות של ארצות הברית על הוואי ביולי 1898 שנעשתה בדרכי שלום ותוך הסכמת השליטים המקומיים. מקינלי שהיה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך בייעוד הגלוי שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב. המהפכה בקובה בשנת 1895 עוררה את האימפריאליזם האמריקאי. מאז ימי ג'פרסון נחשבה קובה למצויה בתחום ההשפעה של ארצות הברית. גם העניין הכלכלי תפש תפקיד חשוב במהלכים שהובילו למלחמה. ארצות הברית השקיעה בסוכר הקובני 50 מיליון דולר של אז. הציר האמריקאי בספרד הכריז כי "תעשיית הסוכר של קובה חיונית לעמנו, כפי שהחיטה והכותנה של הודו ושל מצרים חיוניות לבריטניה הגדולה". חשוב יותר מהסוכר היה הסחר עם קובה, שב-1893 עבר את קוו ה-100 מיליון דולרים והיו תלויים בו אינטרסים של עסקים וספנות. הנשיא ויליאם מקינלי, שנבחר על מצע שקרא לעצמאות קובה, נזהר תחילה. בספטמבר 1897 הציע את שירותיה הטובים של ארצות הברית להשבת השלום בקובה, אך ספרד סירבה.

ב-1898, התפוצצה ספינה אמריקנית בשעה שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר – ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז. העיתונות האמריקנית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה, לצד המורדים בספרדים. כך פרצה מלחמת ארצות הברית-ספרד[5].

ארצות הברית נכנסה למלחמה בקלות דעת וזו הביאה לה תהילה מהירה, אבל גם אחריות חדשה וכבדה. למרות התוצאה האימפריאליסטית, לרוב האמריקאים שתמכו בה, היו מניעים שונים. להחלטה המשותפת של שני בתי הקונגרס, מ20 באפריל 1898, שהסמיכה את הנשיא להפעיל את הצבא לשם שחרור קובה, נוסף גם תיקון טלר המאופק, שבו הוצהר כי ארצות

הברית מתכוונת להשכין שלום ולהשאיר את השליטה באי לעם הקובני. צעירי אמריקה חשו להתנדב ולשחרר את קובה, לצלילי התזמורות הרועמות בתווי "כוכבים ופסים לעד"., של סוזה. לרוב האמריקאים נראתה המלחמה כהתמודדות אידאליסטית של דמוקרטיה כנגד העריצות והריקבון של העולם הישן. ספרד ריכזה בקובה כמעט 200000 חיילים, בעוד שכלל הצבא הסדיר של ארצות הברית מנה פחות מ-280000 חיילים, שהיו פזורים מיוקון שעל גבול אלסקה ועד לקי ווסט שבפלורידה. האפסנאות היתה בלתי מאורגנת והתברואה היתה בכי רע. . כנגד כל אדם שנהרג או נפצע בקרב (286) היו 14 שמתו ממחלה. בכל זאת הצליח המפקד הצבאי של קובה לרכז 1700 חיילים בלבד, מול 15000 אמריקאים, בשדות הקרב. אולם את הכיבוש הכריע דווקא חייל הים, שלכד את הצי הספרדי במפרץ סנטיאגו. המשורר ג'ורג' סנטיאנה  (George Santayana) הנציח את האירוע בשירו  "ספרד באמריקה". קובה היתה האחרונה להשתחרר מכבלי האימפריה הספרדית, בסוף המאה ה-19. יותר נכון לומר: ספרד הפסידה לארצות הברית במלחמה על קובה! בעשרה שבועות של מלחמה, חילצה ארצות הברית אמפריה, מדי ספרד.

החשוב באירועי המלחמה לא התקיים כלל בים הקריבי, אלא במזרח הרחוק. מיד עם הכרזת המלחמה, יצא מפקד השייטת האסייתית, הקומודור דיוואי, במלוא הקיטור אל הפיליפינים. בדיוק עם פרוץ מלחמת ארצות הברית בספרד, עסקו הספרדים בדיכוי מרד בפיליפינים. ב-30 באפריל נכנס למפרץ מנילה והשמיד את השייטת הספרדית שעגנה בו. אולם בניגוד לקובה, הפיליפינים אל נמסרו לעם הפיליפיני, אלא סופחו לארצות הברית.

ראו באתר זה: תולדות הפיליפינים עד לעצמאות.

התמוטטות עוצמתה הצבאית והימית, כפתה על ספרד לבקש שלום. מקינלי דרש בתנאי השלום פינוי מיידי של קובה, ויתור על פורטו ריקו ואת האי גואם שבמיקרונזיה. ספרד מחתה ברוח נכאה: "תביעה זו מפשיטה מאתנו את אחרון זיכרונות העבר המהולל ומגרשת אותנו מחצי הכדור המערבי, אשר אוכלס ותורבת בפועלם המפואר של אבותנו".

אבל דווקא המלחמה הזאת היתה לשורש האיבה של הקובנים כלפי האמריקאים. ארה"ב הביסה את ספרד (אפריל-דצמבר 1898) אך התעלמה מן הקובנים, כבשה את קובה ומנעה את עצמאותם. קובה הוכרזה כמדינה עצמאית ב-1 בינואר 1899 , אולם עצמאות זו היתה להלכה בלבד. ארה"ב לא הכירה בממשלה שהקימו המורדים הקובניים והשליטה באי ממשל כיבוש צבאי.

ממשל הכיבוש עשה רבות לתיקון נזקי המלחמה, לפיתוח התחבורה והתקשורת ולקידום התברואה והישגיו לחיסול הקדחת הצהובה היו מרשימים. אולם מאמצי הממשל להביא לידי אמריקניזציה של האי ויחסו למנהיגות הפוליטית של הקובניים עוררו התנגדות.  משזכתה קובה "בעצמאותה" היה עליה, על פי ההיגיון, להיות למדינה של ארצות הברית כמו טקסס או ניו מקסיקו, או למושבתה כמו פורטו-ריקו ולזכות במרוצת הזמן בשיפור מעמדה.

 קובה כגרורה אמריקאית

ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט" (Platt Amendment), שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. מסמך שהעניק להם זכות להתערב בענייניה הפנימיים של קובה "לטובת העם הקובני". אך למעשה, התירה ההחלטה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאים. התיקון הזה העניק לארצות הברית סמכות ווטו סופית על יחסיה הדיפלומטיים והכספיים של קובה, עם מעצמות זרות. הכיר בזכותה של ארצות הברית להתערב לשמירת העצמאות הקובנית וחייב את קובה להחכיר לה בסיס ימי. ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי. ("תיקון פלאט" הופעל מספר פעמים, וב-1908-1906 היתה קובה נתונה תחת ממשל צבאי ישיר. רק ב-1934 הסכימה ארה"ב לביטול סעיף זה. הזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר).

קובה לא היתה מושבה, אבל עד 1902 משל באי צבא ארצות הברית והגנראל לאונרד ווד כיהן כמושל צבאי. ממשל זה ניהל מבצע ניקיון מרשים של הוונה והודות ל הופחת שיעור התמותה השנתי למחצית. קודם לכן, בשנת 1900 פשתה באי מגיפה של קדחת צהובה, מהחמורות שידע זה שנים. וועדה של ארבעה רופאים צבאיים מצאה שהמגפה נגרמת על ידי יתוש הסטוגמיה ובעקבות כך אסר מייג'ור ויליאם גורגאס, מלחמה על היתוש ובשנה שאחר כך, לא היה אפילו מקרה מוות אחד כתוצאה מהמלריה.

להמשך קריאה: קובה – מראשית עצמאותה ועד למהפכת ה-26 ביולי.

[1] . ההתקוממות נודעה בשם "קונספירסיון דה לה אסקאלרה" (Conspiración de La Escalera,   מילולית: "קשר הסולם"), על שם שיטת העינויים הספרדית, שכללה את קשירתו של אדם לסולם והצלפה בו עד הודאתו או מותו.

[2] José Cantón Navarro, History of Cuba, 1998.

[3] . מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית.

[4] סמואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג'ר, ויליאם א' לכטנברג, ההיסטוריה של ארצות הברית, זמורה ביתן, תל אביב, 1983, עמ' 509-512

[5] באנגלית: The Spanish–American War, בספרדית : Guerra Hispano-Estadounidense