ליקיה שבתורכיה – פרקי יומן

כתב וצילם: גילי חסקין

 

ראה גם: סיורים בחוף הליקי

סיורים באזור אנטליה, עצות למטייל בתורכיה הקלאסית

כאשר התחלתי להדריך טיולים בתורכיה, באביב 1983, התגובה הישראלית האינסטינקטיבית לשם "תורכיה" היתה התייחסות מבודחת להעדפות מיניות, כביכול, של התורכים. אנשים לא חדלו מלהתייחס בשעשוע לנושא והצהלה היתה גדולה. הזיכרונות ההיסטוריים מימי השלטון העות'מאני הרקוב בארץ ישראל, ציירו אותה בעיני רבים כארץ נחשלת ומנוונת שמוטב להתרחק ממנה. כאשר למדתי בבית הספר על מאות שנותיה של האימפריה העות'מאנית האדירה, ידעו ספרי הלימוד לספר רק על האימפריה הדועכת אשר כונתה, "האיש החולה על הבוספורוס". ה"איש" הזה חלה כבר בסוף המאה ה-16, אך הוציא את נשמתו רק במאה ה-20. מן הסתם לא היה חולה אנוש. תורכיה המודרנית נתפשה כהמשך לא מוצלח של אותו חולה סופני, וסרטים כמו "אקספרס של חצות", ובמידה רבה גם סרטיו הביקורתיים של ילמז גוּנֵיי – "יוֹל" ו"העדר", לא הוסיפו, בלשון המעטה, לתדמיתה.

מקריאה שקדנית ומאיסוף מידע היה ברור לי שהתדמית הרקובה היא רק פן אחד בדמותה של תורכיה.

טיול – ולו קצר – בתורכיה, הופך את הקערה על פיה, והמטייל הנדהם נתקל בארץ נעימה, מרשימה ועתירת תרבות. מבט חטוף מגלה בה נופים עוצרי נשימה, עמקים מוריקים, יערות, מדבריות, וחופים מפורצים. לאחר מפגש – ולו קצר – עם הארץ המופלאה הזאת, גם המטייל הממוצע, אפוף דעות קדומות ככל שיהיה, מתנער מהסטריאוטיפים הללו מהר מאוד.

אמנם במצרים פילסתי את צעדי הראשונים כמוביל מטיילים בחו"ל, אך בתורכיה עוצבה דרכי כמדריך. יש לי רומן ארוך עם הארץ הזאת, ויחס מיוחד השמור לתחילתה של דרך. זהו כמעט סיפור אהבה. למעשה, כמעט כל מה שלמדתי באוניברסיטה ומחוצה לה נועד לשרת מטרה זו: להיות מדריך טיולים בתורכיה. מדריך טוב יותר.

 

דרכי כמדריך טיולים עוצבה כשרציתי לדעת כמה שרק ניתן על ארץ ישראל, שביליה וסיפוריה. גם חצי האי סיני נתפס כארץ ישראל לצורך העניין. מצרים טרם הפכה ליעד תיירותי רלוונטי ונראתה כיושבת מעבר להררי החושך. תורכיה לא שכנה אפילו בשיפולי התודעה. כשרק התחלתי לפסוע בשבילי העולם, נמשכתי כדרכי היישר אל הסערות, הר מקינלי המושלג שבאלסקה, שייט במים סוערים באשדי הקולורדו או טיול רכוב בהריה הירוקים של קולומביה. כאשר טיפסתי בשבילי האנדים, נראו לי אירופה ושוליה הים-תיכוניים כבדים ומשעממים. לא הבנתי מה טעם אמצא בפסל, ציור קיר או מקדש עתיק, כשאני יכול לטייל בשמורות טבע מול הרי הגעש המושלגים של צ'ילה. מהי פיאצה באירופה לעומת שוק אינדיאני בפרו. משהו קרה בי אחרי שחזרתי מהטיול והתחלתי ללמוד. בבת אחת נפתחו בפני עולמות קסומים; החל מביולוגיה של חסרי חוליות ועד למדע המדינה. מתולדות האמנות ועד להיסטוריה כללית. הדרכת הטיולים במצרים משולה היתה לצלילה בתוך החור הכחול של סיני. חדוות הדעת, ה'אידימוניאה', הלא היא התענוג האולטימטיבי על פי אריסטו.

כעבור שנה של הדרכה במצרים כבר נשאתי עיני הלאה. תורכיה הקרובה והמרתקת היתה, באופן טבעי, היעד הבא. בהיותה גשר בין שלוש יבשות, מהווה ארץ זו מפגש דינאמי בין תרבויות אירופה, אסיה ואפריקה. אנטוליה היא אבן הראשה בתוך הקשת הפורייה שבין מסופוטמיה לבין אירופה.

במרחביה של אנטוליה נבנו במהלך ההיסטוריה מונומנטים חדשים רבים, עדויות מרשימות להיסטוריה האנושית, מתקופת האבן ועד ימינו. תולדותיה הסוערות של תורכיה באות לידי ביטוי באוסף הניגודים המאפיין אותה: מערב ומזרח, ישן וחדש; סמטאות צרות המתפתלות בין בתי עץ מטים ליפול, מול שדרות רחבות וארמונות מפוארים; מסגדים לצד כנסיות ומקדשים, חקלאות פרימיטיבית ומלאכות מסורתיות, אך גם תעשייה מודרנית מפותחת. התנאים הגיאוגרפים והאירועים ההיסטוריים, יצרו בה פסיפס מרתק של קבוצות אתניות: לאזים, ארמנים, כורדים, ערבים ויוונים. תורכיה של היום היא ארץ חילונית ומודרנית שפניה אל הקדמה המערבית. ארץ שגבה למזרח, פניה לאירופה, אך בהווייתה נשארה אסיאנית. אתא טורק, שביקש לנתק את ארצו מן המזרח המוסלמי, העניק לה תחליף – חיזוק הקשר לשורשים העמוקים ולתרבויות העתיקות של אנטוליה. כך, בכוח דיסונאנס ושטיפת מוח, הפך תורכי בן תורכי, נצר לשבטים הנודדים בערבות אסיה, לצאצא ישיר של החיתים.

השוני והגיוון המסעירים ניכרים גם בנופיה של ארץ ענקית זו: עמקי נהר עתירי צמחייה החוצים רמות צחיחות; הרים מושלגים שפסגותיהם מזדקרות מעל מפרצי ים מוריקים; הרי געש, אגמים, חופי זהב חוליים, יערות עבותים ותופעות טבע ייחודיות, כמו עמודי הטוּף בקפדוקיה ובריכות הטרוורטין בפָמוּקָלָה. קרבתם של האתרים הארכיאולוגיים בדרום לאתרי הנופש, כמו צמידות המונומנטים ההיסטוריים של איסטנבול לשוקיה הססגוניים, הופכים את ארץ זו ליעד תיירות אידיאלי. לא רק לטיול לימודי, אלא גם למקום נופש ובילוי. בשנים האחרונות עלתה תורכיה במהירות מטאורית על מפת התיירות העולמית. הקרבה לאירופה, הנופים המגוונים, המשקעים ההיסטוריים, העושר הארכיטקטוני, המטבח המהולל, התושבים מאירי הפנים, עבודות הנחושת והאריגה וכמובן גם המחירים הזולים יחסית, משכו ומושכים תיירים רבים. בתוך הזרם המבורך הזה פרצתי אף אני. עד היום תורכיה עבורי היא יעד מועדף. אני, שיכול לבחור בין פפואה לבין גרינלנד, בוחר פעמים רבות לשוב לתורכיה. זהו מקום המאפשר לי לדהור בשבילי הדמיון אל התרבויות העתיקות, אל נופי הפלא, אל ההצלחה.

הפלגנו ברחפת מרודוס אל מרמריס (Marmaris) כשאנו משקיפים מרחוק על האיים היווניים קוֹס ורודוס. חלק מהמטיילים הקיאו, אחרים הוריקו והיתר תהו על התבונה שבחיסכון הזה שבהגעה דרך הים. גם אני אינני ספן דגול, אך הפעם שרדתי את ההפלגה במצב סביר יחסית, אולי תודות לאדרנלין שסער בעורקי, אולי מכובד האחריות. הטיילת היפיפייה של מרמריס השכיחה את הכול. שורה ארוכה של דקלים, מפרץ כחול שהשחיר מרגע לרגע, אורות שהחלו לרצד במים, דוכנים לממכר "גלידה מסטיק", מזכרות לתיירים, ומלצרים הדוחקים בסועדים פוטנציאליים להיכנס למסעדה. קשה להאמין שעיירת הנופש העולצת הזאת היתה פעם כפר דייגים שלו, שרק בעשורים האחרונים הפך למרינה הגדולה ביותר בתורכיה. המטיילים התפזרו, מי לקניית מזכרות ומי להתכבד בכוס של בירה. נוגה התבוננה משועשעת במוכר הגלידה החבוש בתרבוש ומלהטט בגלידה לצחוקם של העוברים ושבים.

לאחר לינת לילה קצרה במחנה מאולתר המשקיף אל המפרץ, התחלנו את דרכנו מערבה, אל הפינה הדרומית-מערבית של תורכיה, המכונה אזור "הברך" בפי המטיילים. תחילה נסענו ביער של עצי ליקוויד אֳמבֶּר, המזכירים בעליהם את הדולב, רק שהם יותר קטנים, ירוקים ומעוצבים מעלי הדולב, ממש ככוכבים בציורי ילדים. הנוף באזור זה מרשים, לעתים קרובות עוצר נשימה. המטיילים הדביקו זה את זה בקריאות התפעלות. התהליכים הגיאולוגיים עיצבו את גוש ההרים בצורת מדרגות היורדות אל הים התיכון בתבליט תלול וחריף של מצוקים בגוני חום-אדמדם-לבנבן. אין כאן מישור חוף כלל, רק הרים גבוהים הנופלים בפראות היישר לים. המדרונות הנמוכים מכוסים בחורש ים תיכוני טיפוסי, צפוף ועתיר ירק, ואילו ההרים הגבוהים יותר מיוערים באורנים ובאלונים. הנחלים הזורמים מן ההרים משקים את המישורים והעמקים הקטנים, טרם היעלמם בים התיכון. דרך החוף עוברת למרגלות הצוקים הגולשים עד לקו החוף ומעצבים מפרצים קטנים, עתירי צדפים מרוסקים וחופי ים קסומים.

גם הים שונה מזה המוכר אצלנו. הוא מנצנץ בגוני כחול, ירוק וטורקיז המשתנים מרגע לרגע ומתרסקים בשובל קצף זעיר אל פס דקיק של חול לבן. חלקת אלוהים הקטנה הזו מכונה גם "החוף הליקי", על שם תושביו הקדומים של החבל, ילידי אנטוליה, שקיבלו על עצמם סממנים רבים של התרבות היוונית הרבה לפני הגעתו לאזור של אלכסנדר מוקדון. כאן נוצרה תרבות ייחודית יוונית-מזרחית, משובצת בסממנים אנטוליים. נוסף לנופיה המרהיבים, עשירה ליקיה, יותר מכל אזור אחר, באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים העושים את הביקור באזור לשילוב מושלם של תרבות ונופש. זהו טיול של נופים, חופים וערי חוף עתיקות. מרחק שעה ורבע טיסה מלוד ואנו בעולם אחר, של מדרונות תלולים, חורש ים תיכוני הגולש אל קו המים, כפרים ציוריים ותושבים מסבירי פנים. כבר יצאתי מכאן למסלולי ג'יפים בהרי הטאורוס, כבר שכרתי כאן יאכטה להפלגה מכושפת בין נמלים עתיקים, כבר יצאתי למסלולי הליכה ארוכים, וכול פעם, כמו פעם ראשונה.

החבורה הצעירה שהובלתי לא הפסיקה להתפעל, הן מהפנים המפתיעות שהתגלו כשונות בתכלית מהדימוי השלילי, הן מהאתרים הקלאסיים המרשימים, ובעיקר מחופי הים התיכון, המספקים כל מה שהלב חפץ: מאות קילומטרים של חוף נהדר, מפרצים חבויים, גלים כחולים-ירקרקים המלחכים את גזעי האורנים, כפרים ציוריים והווי של דייגים.

דליאן (Dalyan) הוא מיצר המחבר את אגם קויְגֶ'איז אל הים התיכון, נבלם בחולות ויוצר ביצה יפיפייה. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי שמור לביצה דימוי שלילי. יש כשל קוגניטיבי בין קסם המים, הצמחייה ושפע העופות, והחותם הארור שחרטה הביצה באתוס הציוני. כאן זהו גן עדן כמעט. במצוק שממול חצובים קברים ליקיים מרשימים מן המאה השישית לפני הספירה שחזיתותיהם מזכירות להפליא מקדשים יווניים. טיפסנו אל הקברים, גלשנו בשביל תלול למעיינות החמים והתמרחנו בבוץ שחור. הסירה המשיכה אל קאונוס (Kaunos) – האתר הארכיאולוגי המתהדר בתיאטרון מרשים ואל חוף הים (חוף הצבים) הסמוך. החופים הללו אינם דומים משום בחינה לחופים ההומים וגדושי המדוזות והזפת בארצנו הקטנטונת. זהו קסם של חול לבן, ים נקי להפליא והמון ירק שנראה תחילה סוריאליסטי משהו. שחינו במים הצלולים ונשכבנו על החול הרך, כשבכל רגע אפשר היה להימלט מהשמש הקופחת אל צל החורש הסמוך כל כך.

קלקאן (Kalkan) הוא כפר דייגים שקיבל את שמו מדג החתול שניצוד כאן פעם בכמויות. גם תושביו היווניים של קלקאן גורשו במסגרת חילופי האוכלוסין בין יוון לתורכיה. הדרך מזרחית לקלקאן וממערב לו מתפתלת בין צוקי גיר מיוערים ועוברת לצד מפרצים קטנים וחופי רחצה. שישה קילומטרים מזרחית לקלקאן חוצה הדרך קניון צר בהרים ובו נחל הנשפך אל הים. הנחל נחלץ מהקניון הצר היישר למפרץ כחול להפליא, עטור בחול לבנבן ומוקף במצוקי גיר נישאים. לא היה צריך הרבה עידוד כדי לגרום לכולם להשתטח על החוף ולרוץ חיש קל אל המים שצבעיהם התחלפו במהירות מתכלת לכחול עמוק. זהו חוף ים צח ובתולי, ללא בדל סיגריות, ללא פלח אבטיח וללא תקתוקי מטקות. לצדנו השתזפו כמה נערות אירופאיות בחזה חשוף. זו לא תורכיה שהכרתי לפני חמש שנים.. המצוקים הגולשים אל הים והאיונים שבמים עשירים במערות. המפורסמת שבהן היא "המערה הכחולה"; מעֵין קַפּרי תורכית. הזמן אזל ורשמתי לפני את המערה המוחמצת, חלק מרשימה ארוכה מאוד שאני רושם לעצמי. כששבתי לשם שתים-עשרה שנה מאוחר יותר, עם הילדים ועוד משפחות של חברים, הפלגנו שוב אל המערה.

באותו טיול סגרתי מעגל נוסף ולקחתי אותם לקניון סָקְלִיקֶנְט הנמצא במרחק של עשרים קילומטר צפונה משם, קניון  נהדר באורך של שמונה עשר קילומטר המציע אפשרות הליכה פנימה, דרך גבי מים ואשדות קטנים. טיפסנו על סלעי הענק, שחינו בגבים, ומפעם לפעם הושלכנו חזרה כשאנו נאבקים במים. בפתח הקניון מתגודדים מסעדות ובתי קפה. התיישבנו לסעוד דגים בצל העצים, סמוך למים. כאשר יצאנו רטובים, עייפים ומרוצים, התפתיתי להפצרות בעליו של אחד הפנסיונים ויצאנו ל"רפטינג" על גבי אבובים בנהר השוצף. בתוך רסס המים נזכרתי כמה אהבה נוגה את האשדות, את ההרפתקה. נזכרתי בה רתומה לסירת מרוץ כשהיא מחליקה על המים, נזכרתי ברפטינג לאורך נהר הטריסוּלי בנפאל, בגלגליות שבחצבני. נוגה ומים. אפרודיטי. בּוּ דֶרק.

התארגַנו ללינה בפנסיון ש"חדריו" הן מרפסות עץ הבנויות על העצים, ולסיום מוצלח של היום אכלנו באחת המסעדות הסמוכות לקניון, שמרפסותיהן בנויות על קו המים ממש. כאשר ישבנו בסוכה מעל המים השוצפים, לוגמים תה מתוק, הילדים שרועים על גבי מזרונים, לא יכולתי שלא להיזכר בטיול הקודם כאן.

העיירה דֶמְרֶה (Demre) התפרסמה בבזיליקה בה קבור הקדוש הנוצרי סנט ניקולס, שדמותו התגלגלה במהלך השנים לסבא של חג המולד – סנטה קלאוס. סמוך לה נמצאים שרידי העיר העתיקה מירה (Myra), בה השתמרו תיאטרון עתיק ומערכות קבורה מן היפות בתורכיה כולה. יש רגעים שלא שוכחים. הגענו לכאן בשעת בין הערביים, כשהשמש העומדת לשקוע צבעה את הקברים באור אדמדם.

אולימפוס (Olimpus) הוא קודם כול הר גבוה. משכן האלים. האולימפוס המפורסם נמצא בתסליה שבצפון יוון, אך גם קפריסין, כרתים, ביתניה וליקיה מתהדרות באולימפוס משלהן. למרגלות ההר שוכן כפר קטן, ובחוף הסמוך פרושות בקתות המזכירות את אלו שבסיני והן מאוכלסות בצעירים "זרוקים" מכל העולם. כמה מהן בנויות על עצי הדולב ממש.

אולימפוס הוא מקום נפלא גם בזכות העתיקות הפזורות בתוך צמחייה סבוכה של גפני בר, הרדופים, ער אציל ואורנים, ובעיקר בשל הפלג של הקומולג'וק הזורם בתוך האתר ונשפך לים. מצ'ירלי (Chiraly) הסמוכה הלכנו אל הכימירה (Chimera), שהיא אש נצחית הבוקעת עד היום מן האדמה, לא רחוק מן העיר. מכאן נבע אפוא המיתוס על המפלצת יורקת האש, שהפילה את חתיתה על תושבי ליקיה הקדומה. אותה מפלצת בעלת ראש אריה וגוף תיש, הטילה אימה ברעמתה העשויה מנחשים ובאש הבוערת שיצאה מפיה. עד שהופיע בלורופון, רכוב על הסוס המכונף פגאסוס, וקטל אותה בחציו. טיפסנו בשעת לילה מאוחרת וכעבור כעשרים דקות של טיפוס מזורז הגענו אל יאראנטש (Yanartaş‏), שפירושו המילולי: 'סלע האש'. כאן בוערות לשונות אש קבועות בתוך הסלעים, כנראה כתוצאה מנביעה של גז הניצת במגעו עם האוויר. זהו ביתה של המפלצת. עם קצת דמיון ניתן היה לראות את בלורופון הרוכב על גבו של פגאסוס.במקום יושבות נערות כפריות ומכינות על האש הטבעית את הגוזְלָמֶה – פיתה דקיקה ורחבה. את הגוזלמה הן ממלאות בגבינה ומגישות בלוויית תה מתוק.

יומו האחרון של הפרק הים־תיכוני בטיול הוקדש לקניון הקופרולו (Koprulu) החורץ באצבע כחולה את הרי הטאורוס. לאחר שעה של נסיעה בדרך עפר הגענו לקניון הפוטוגני להפליא ולגשר הרומי העתיק המתוח מעליו. ליד הגשר עומדת מסעדה המתמחה בהכנת דגים הנצלים על גחלים כשהם עטופים בעלי גפן מוחמצים. המשכנו במעלה ההר, בדרך הצופה אל עמודי קונגלומרט, אל הכפר הציורי אלטינקאיה (Altinkaya) ואל שרידי העיר הרומית סלגה (Selge)  הפזורים בין בתיו. שוטטנו בין הבתים הבנויים מאבני גזית מסותתות ומעמודים שהוחלקו בתקופה הרומית. מכל מקום הזמינו אותנו לכוס תה.

בשעת לילה מאוחרת, תחת גג של כוכבים, סיפרתי כיצד גיליתי את הכפר הזה כמה שנים קודם לכן, בטרם פקד גל המטיילים הגדול את תורכיה. סיפרתי על סוליימן, איש חברת "קוסמוס" התורכית, שהזמין אותי לחפש יחדיו מקומות מיוחדים, שיהיו רק שלנו; לשם נוכל להביא את המטיילים שלנו בלבד, כדי לשמר את הטעם והרוח של פעם. היינו הראשונים. ילדי הכפר משכו את ידינו וגררו אותנו לבתיהם, לשתות או לסעוד בחברתם. כמה גברים הצטרפו אלינו ללינה על אחד הגגות ובבוקר התחרו על הזכות לשלם עבורנו וליוו אותנו חזרה אל הקניון, מהלך ארבע שעות של דרך ארוכה וקשה ביער. שנינו לא עמדנו בפיתוי. הבאנו עוד ועוד קבוצות, וסיפרנו אודות המקום למדריכים עמיתים, תחילה מפה לאוזן, אחר כך בקול רם. הקבוצות שטפו ובאו, הכפר התפרסם וכמה שנים אחר כך כבר היה משווק כחלק מסיור מאורגן על ידי סוכני התיירות המקומיים. מלכוד. הילדים עדיין רצים אחרי המבקרים ומושכים בידיהם, אבל הפעם כדי לקבל מתנות וכסף. שום דבר איננו כפי שהיה. סיפור רדף סיפור, כולם מסביבנו כבר נמו. נכנעתי לעייפות ולאחריות והחלטתי להשאיר משהו למחר. אז פרסנו שקי שינה מתחת לעץ דולב ענק. שמיים זרועי כוכבים הציצו מבין הענפים וחצי ירח נבלע בענן קטן. למחרת היינו עתידים להיכנס ללב אנטוליה.