לאופולד סנגור ותנועת ה"כושיות"

לאופולד סנגור (נשיאה הראשון של סנגאל)  ותנועת ה"כושיות", או ה"שחורות".

כתב: גילי חסקין; ‏‏‏‏03/03/2019

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באפריקה, לטייל באפריקה, יומן הטיול בסנגל, תולדות סנגל (בהכנה).

ראו גם: אלבום תמונות מצפון סנגל; אלבום תמונות מדרום סנגל; אלבום תמונות מבסארי

ההיסטוריה המודרנית של אפריקה הצמיחה כמה דמויות, שהתפרסמו הרבה מעבר ליבשת השחורה. מפורסם מכולם הוא נלסון מנדלה, שלחם בגבורה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. מנהיג כריזמטי שהנהיג מערכה כפולה – נגד השלטונות הלבנים ונגד השחורים ששיתפו פעולה עם הממשלה הלבנה[1]. הקיסר היילה סילאסי מאתיופיה, שכונה "גור אריה יהודה" ולשמו התקשרו אסוציאציות של קשר עמוק למלכת שבא ולירושלים. לפי המסורת היה צאצא של הנסיך מלניק הראשון, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא.  הוא היה אישיות מכוננת באתיופיה בפרט ובאפריקה בכלל[2].

ראו באתר זה: תולדות אתיופיה בעת החדשה

דמות מפורסמת הוא ג'ומו קניאטה (Jomo Kenyata), שהחל להוביל את המאבק בבריטים כבר בשנות החמישים. הוא נעצר בעוון עידוד מרד ה"מאו מאו", למרות שכל חייו הוביל קוו מתון. קנייטה גם הוציא תחת ידיו ספר חשוב "מול הר קניה", שעסק בתרבות של בני שבטו – הקיקויו[3]. גם נשיאה הראשון של גאנה, קוואמה נקרומה (Kwame Nkrumah), נשיאה הראשון של גאנה, היה אישיות יוצאת דופן, מקרינה וכובשת, בעל דעות מתקדמות וכושר נאום מהפנט כמעט הוא היה סמל למיליוני אפריקאים , סמלה של אפריקה המתעוררת. הוא הוביל את ארצו לעצמאות כבר ב-1957, כל שנים לפני "הגל הגדול" בו השתחררו מרבית המושבות הצרפתיות והבריטיות, מהממשל הקולוניאלי, אשר ניהל את היבשת השחורה מאז סוף המאה ה-19. פליקס הופואה-בואני (Félix Houphouët-Boigny), נשיא חוף השנהב (שהיה גם שר הבריאות בממשלת צרפת), היה שמרן, אפילו ריאקציונר, שאימץ לעצמו תפישה מרקסיסטית ביסודה, האומרת שהדרך לעצמאות חייבת לעבור דרך עצמאות כלכלית והאמין במהפכה איטית[4].  מתחילת דרכו הפוליטית בשנות הארבעים ועד מותו מילא תפקיד חשוב בדה-קולוניזציה של אפריקה ובפוליטיקה של מדינתו[5].

להבדיל, זכה לפרסום עולמי, גם אידי אמין, שליט אוגנדה, שמהווה דוגמא מובהקת לתואם בין פשע לתרבות נחותה. בן מיעוטים בארצו, שהגיע כעולל על גב אמו, לעיר הגדולה, צמח דרך הצבא, זכה למוניטין כמתאגרף וקודם על ידי הבריטים[6]. הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית והדיח את מילטון אובוטה. שלטונו של אמין התאפיין בהפרות זכויות אדם, בדיכוי פוליטי, ברדיפה דתית, בהוצאות להורג ללא משפט, בנפוטיזם, בשחיתות ובניהול כלכלי כושל. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מעריכים כי תחת שלטונו נהרגו בין 100,000 לחצי מיליון איש.

אחת הדמויות הרב גוניות, שהשפעתה חרגה מעבר לאצה, היה נשיאה הראשון של סנגל הפוסט קולוניאלית, לאופולד סדאר סנגור (Léopold Sédar Senghor), שלא היה רק פוליטיקאי, אלא גם  מדינאי, משורר, מסאי והוגה דעות.

לתכנית רדיו אודות סנגור: חיים של אחרים, עם ערן סבאג.

השם הפרטי סדאר, משמעותו בשפה סררה "מישהו שלא ניתן להשפילו". השם הפרטי הנוצרי לאופולד, הוענק לו על ידי האב לזכר לאופולד אנגראן (Leopold Angrand), סוחר מולאטי אמיד שהיה פעם מעבידו. בגיל 22 עזב לראשונה את מולדתו ב ונסע ללמוד בצרפת, שם הגיע בשנת 1928. לדבריו זו הייתה תחילת "שש עשרה שנות החסד" שבחייו[7]. סנגור היה השחור הראשון שהתקבל לאקדמיה הצרפתית[8].

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, גויס סנגור לצבא הצרפתי כחייל בגדוד רגלים אפריקאים. ב-20 ביוני 1940 נלקח בשבי על ידי הגרמנים והוחזק במספר מחנות שבויים. לאחר מכן הועבר למחנה שבויים שיועד לחיילים מן המושבות. ב-1942 שוחרר מסיבות בריאות. בסך הכול שהה שנתיים במחנות שבויים, זמן שבו כתב שירים. אחרי ששוחרר חזר לעבוד כמורה והשתתף ה"רזיסטאנס" במסגרת החזית הלאומית האוניברסיטאית.

בתום המלחמה כתב בשירו החזק "תפילה למסכות": "הנה דועכת לה אפריקה של הקיסרויות – אלה הם פרפורי גסיסתה/ של נסיכה אומללה/ וגם אירופה שאליה נקשרנו בחבל הטבור". בהמשך הוא קורא לעזרת המסכות האפריקאיות, המסמלות את רוחות האבות הקדמונים: "מקדו נא את עיניכן המקובעות בילדיכן הסרים לפקודה/ המקריבים את חייהם כאביון המוסר את מלבושו האחרון./ או-אז נוכל לקרוא 'אנחנו כאן!' בהיוולד עולם חדש/ שאנו לו שמרים להם זקוקה עיסת הקמח הלבן".

החוויה שעבר סנגור במלחמה העולמית הנוראה, גיבשה את אמונתו החזקה בעולם חדש שיצמח מחורבותיה, עולם שבשיקומו הוא ייעד לאפריקאים תפקיד חשוב. כך ניתן ללמוד בשיריו, המהללים את הלוחמים השחורים באירופה. כאילו רק הם היו בין המשחררים: ב"שיר מבוא", למשל, הוא מבקש לקבוע מקום של כבוד ללוחמים הסנגלים שנפלו בקרבות: "אתם, רובאים סנגלים, אחי השחורים שידיהם/ חמות תחת קרח ומוות,/ מי יוכל לשיר לכם אם לא אחיכם לנשק,/ אחיכם לדם?". סמי שלום שטרית מזכיר את עוצמתם התקדימית של השירים האלה. בודדים כתבו כך לפני 1945, בטח שלא שחורים מאפריקה[9].

סנגור נבחר ב-5 בספטמבר 1960 לנשיא הראשון של סנגל. הוא כתב את מלות ההמנון הלאומי הסנגלי, "האריה האדום". כשנה לאחר שנבחר לנשיאות, בשנת 1961, ביטל סנגור את שאר המפלגות בסנגל וכונן משטר חד-מפלגתי שהבטיח את המשך כהונתו עד פרישתו.  הוא אסר את מתנגדיו והגביל את התקשורת; דיבר על אחדות אפריקה, אבל דחף להיטמעות באירופה; והנהיג "סוציאליזם אפריקאי" אבל דחה את ברית המועצות והפנה עורף לקובה. אולם, ב-1976 הנהיג את הרפורמה הרב-מפלגתית ופרש  ב-1980 (בכך, אגב, היה לשליט האפריקאי הראשון בהיסטוריה המודרנית שפרש מרצונו החופשי). גם מתנגדיו ציינו לזכותו את היחס הבלתי מפלה שלו למוסלמים, שהיו הרוב בסנגל, על אף שהוא עצמו היה נוצרי מאמין[10].

לצד פעילותו הפוליטית הוריש  סנגור אוצר פואטי מן היפים שנכתבו בשפה הצרפתית במאה ה– 20 , שירה שעליה שקד במשך ימי חייו. ראובן מירן תיאר הטיב כיצד שובר סנגור בשירתו את הכללים הנוקשים של השפה והפיסוק הנהוגים בצרפתית, לשון המשמשת לו כלי ביטוי ושאותה הוא "מַשחיר" כדי לשבור את הקֶצֶב הצרפתי המקובל והמוכר, ולהנהיג את הריתמוס האפריקני. [11].

הוא היה ממייסדי "הארגון לאחדות אפריקה" ופעל להפצת האפריקניות, ואף אלוהים היה שחור בעיניו[12]. אך מצד שני היה סנגור צרפתי ברוחו ובנשמתו. הצרפתיות היתה יסוד באישיותו, לא פחות מה"כושיות"[13]. הוא נודע כמי שתיאר את השפה הצרפתית בתור "שפת חן ונימוס… שפת האלים"[14].

לאופולד סנגור הטיף לחקר התרבות האוראלית של אפריקה. ידועה מאד קריאתו: "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות. תאספו את סיפורי השמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם. כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".

לצורך זה הוא משתמש במילים ובדימויים אפריקניים טיפוסיים, ומעל הכול בקצב השחור. ראובן מירן היטיב לתאר את  שיריו של סנגור, משלבים בין השפה הצרפתית המלטפת, שסנגור היה אחד מחסידיה הנלהבים, לבין הצבעוניות והמוסיקה האפריקנית הקִצבית שאינן חדלות מלהלום. הקורא את שיריו מוצא עצמו נפעם ומסוחרר מול הצבעוניות והמוסיקה ומתענג על הניחוח העשיר והניגון הערֵב של כל מילה ומילה בלשון היפה הזו. [15].

סנגור חי ונשם כל רגע מחייו על התפר שבין צרפת הקולוניאלית שבה חי רוב שנותיו, לבין סנגל הקולוניה,. הוא היה איש של ניגודים קיצוניים. מצד אחד הוא ביקש לכונן זהות שחורה כלל אפריקאית המבטלת כלפי חוץ את ההבדלים הגזעיים, השבטיים, הדתיים והלאומיים, ברוח ה"כושיות" עמה היה מזוהה.

הוא היה ממייסדי "הארגון לאחדות אפריקה" ופעל להפצת האפריקניות, ואף אלוהים היה שחור בעיניו, כמו בשיר "ניו יורק": "די רק לפקוח עיניים לקשת בענן אפריל/ ואוזניים, בעיקר אוזניים, לאלוהים שבצחוק של/ סקסופון ברא את השמים והארץ בשישה ימים./ וביום השביעי הוא נם את שנתו הגדולה, השחורה". אך מצד שני היה סנגור צרפתי ברוחו ובנשמתו. הצרפתיות היתה יסוד באישיותו, לא פחות מה"כושיות"[16]. הוא נודע כמי שתיאר את השפה הצרפתית בתור "שפת חן ונימוס… שפת האלים"[17]. הוא סגד לתרבות הצרפתית והאירופית, שהעניקה לו בתמורה השכלה עילית, אזרחות צרפתית, חברות בפרלמנט, את מדינת סנגל העצמאית ולבסוף חברות במוסד היוקרתי מכל – האקדמיה הצרפתית. ייתכן כי אמונתו הנוצרית העמוקה היא שאפשרה לו לאהוב את האפריקניות, אך גם לקבל את הנחות היסוד האוריינטליסטיות על נחיתותה התרבותית והאנושית. פעם כתב: "הרגש הוא שחור, השכל הוא יווני" (קרי: אירופי).  נהוג לומר על משוררים מהמזרח הגולים במערב שהם נקרעים בין השפות ובין התרבויות. סנגור לא חי בין שתי שפות במובן הלשוני של המלה, כי כל מהותו היתה צרפתית. הרי מיומו הראשון, עוד בסנגל, הוא התחנך בשפה הצרפתית, ואחר כך בצרפת ישב לצד ז'ורז' פומפידו על אותו ספסל לימודים[18].

ב-1948 הוא כתב: "שְחוֹרוּתו של השיר איננה רק עניין תמאטי והיא מתאפיינת פחות בנושא מאשר בסגנון ובחוֹם הרגשי המפיח רוח חיים במילים…"[19]. מדברי המבקרים עולה כי סנגור לא רק הפליא לעשות בתוך הצרפתית כראשון הצרפתים, אלא שהוא הרכיב אותה על תבניות ומקצבים אפריקאים ובכך היה למחדש גדול.

אחד ממבקריו של סנגור, אמר עליו שמשאלת לבו הבלתי אפשרית היתה להירשם בהיסטוריה כמשורר ולא כפוליטיקאי ומדינאי. סמי שלום שטרית מסביר שזו  משאלה בלתי אפשרית, כי לא ניתן להפריד בין כתיבתו הספרותית של מנהיג לבין הפוליטיקה שלו – וסנגור הוא הדוגמה הקלסית לכך.

האירופאים בכלל והצרפתים בפרט חשו כי פרשו את חסותם על האפריקאים, אולם עבור האחרונים, היתה זו הפקעה של ריבונותם. המשטרים הקולוניאליים, שהתגבשו לרוב בתנאים של שקט יחסי, מיסדו יחסי שליטה ותלות בין הכובשים הזרים לבין האפריקאים.

השחורים מתוארים, פעמים רבות, על ידי האירופאים כבני כגזע נחות. אנשים חדלי אישים, רפי שכל, מנוונים ואלימים. כדי להצדיק את סחר העבדים, את הקולוניאליזם שבא בעקבותיו ואת אפלייתה שחורים במקומות בהם חיו לצד מערביים,  היה צריך לתאר את השחור כסמל של כיעור, אלימות, עוני, עצלות ומחלות. אלו יצרו את הגזענות המודרנית,

מרטין לותר קינג, שלחם למען זכויות השחורים בארה"ב, הוכיח לשומעיו כי עבור האמריקאים, גם במחציתה השנייה של המאה ה-20, מאה שנים לאחר ביטול עבדות, למילה "שחור". לכול המילים הנרדפות לערך זה, נלוותה משמעות שלילית, מפחידה. לעומת זאת, המילים הקשורות לערך "לבן" היו כמעט כולן קשורות בטוב, בחיובי ובטהור[20].

סחר העבדים הותיר צלקת בנשמה הקולקטיבית של האפריקאים וקיבע בהם רגש של נחיתות גם אחרי שתם סחר העבדים, הטמיעו המנגנונים המנצלים של המשטרים הקולוניאליים את ההכרה שהלבנים הם כוח חזק ובלתי מנוצח. הם שלטו בהיסטוריה ושולטים בהווה. אולי גם בעתיד. היבשת השחורה טרם השתחררה מהטראומה של העבדות. עקבות הסחר בבני אדם, האכזריות וההשפלה ניכרים עד היום. אם לא די בכך, סחר העבדים טימא את נשמתה של אפריקה והעכיר את היחסים בקרב תושביה. תמר גולן הצביעה על החרדה הבלתי הגיונית והבלתי מודעת, הטבועה באדם הלבן מפני האדם השחור סביר להניח כי דברים רבים היו יכולים להיות פשוטים יותר, לולא היה מוטל עליהם צלו של האסון הגדול של העבדות, שנמשך שלוש מאות שנה. צל שהועצם בשנות הניצול הקולוניאלי.

כשם שבעיני האדם הלבן, יש באדם השחור משהו אימתני, הרי שבעיניו של השחור, נתפש הלבן כמשהו שטני. תחושות אלו רוחשות תחת פני השטח, בלא מודע.[21]. אפריקאים לא מעטים אמרו לי בשיחות אישיות, בווריאציות שונות, "שחור הוא שחור ולבן הוא לבן" ולעולם לא יפגשו השנים. משפט  שנשמע כמו עיבוד חופשי של שורה משירו של רויארד קיפלינג. גם לאחר שלושה שבועות של נסיעה משותפת בג'יפ, או הליכה של שבוע בהרים, חשתי שמקנן בקרבם סוד  שלעולם לא יגלו לאדם לבן. תמר גולן, מתארת בספרה "אפריקה אפריקה", שיחה עם חברים בו אמרו לה שלעולם לא ייתן בה אפריקאי את אמונו תמיד תהיה החשדנות הזאת[22].

הבריטים  ובמידה רבה יותר, הצרפתים, הביאו לאפריקה את החינוך המערביים. במקרה של צרפת, אפשרו לחלק מהם, להיות לצרפתים של ממש. אבל אם פעם, ה"בון טון", היה להיות צרפתי, לפחות בתרבות, הרי שבדור האחרון מטפחים ברחבי היבשת את הגאווה האפריקאית. במקומות רבים מציגים את הישגיה התרבותיים של אפריקה. במקומות רבים באפריקה, ראיתי על קירות בתים, מתנוססות דמויות של שחורים שעלו לגדולה, החל ממוחמד עלי וכמה בברק אובמה, שקשה להגזים בגאווה שהביא ליבשת כולה.

לאופולד סנגור היה אחד ממייסדי התנועה הספרותית "נגריטוד" (Negritude), תנועה שמצאה כר פורה לרעיונותיה, בקרב הסטודנטים האינטלקטואליים של הגולה האפריקאית בפריז, בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים. היתה זו תנועה לחיזוק מעמד הערכים הספציפיים של התרבויות האפריקאיות בזירה העולמית, על יסוד הכרת אישיות האדם השחור. הנגריטוד, שהוראתו בעברית "שְחוֹרוּת" (ואפשר כ"כושיוּת"), הוא רעיון שנועד לגבש את מקומם של השחורים בעולם ההיסטוריה והתרבות, על בסיס המסורת והיצירה העצמית שלהם[23].

תנועה זו ביקשה "להשיב לאדם השחור את מקומו האוניברסלי", תנועה שביקשה להביט פנימה אל זהותו של הנכבש והנעשק, לא בעיניים עליונות ולא מתוך חנופה לקולוניאליסט, אלא ביקשה לגלות אמת פנימית ובעזרתה לגאול את המיוסר כאבו. כי כל כאב תחילתו בלב פנימה[24]. אף שהתנועה הושפעה בעיקר ממנהיגים שהגיעו מן האיים הקריביים, כמו אמה סזר (Cesaire) [25]: ולאון דמאס  (Damas) [26], הנוכחות הסנגלית בתנועה, ובפרט נוכחותו של סנגור, היתה חלק חשוב במכלול[27]. סנגור נותר כל חייו חסיד לפרשנותו למושג שחורות, שהצטמצם לזהות תרבותית כלל-אפריקאית שצבע העור לבדו מסמל אותה (על כך היו שהאשימו אותו בגזענות-נגד), זהות שלדעתו אינה עומדת בניגוד לצורך של האפריקאי להיטמע באירופאי[28].

השְחוֹרוּת היא אפוא בראש ובראשונה התנגדות לניסיון למחוק את תרבותו של הנכבש ובכך לאַיֵן אותו כאדם שווה זכויות ולבטל ולמחוק את ערכו האנושי, ההיסטורי והתרבותי המקורי . היטיב להגדיר אֶמֶה סֶזֶר "השחורוּת היא הכרתו של השחור בהיותו שחור וקבלתה של עובדה זו, של גורלנו כשחורים, של ההיסטוריה שלנו ושל תרבותנו".

שלושת המשוררים הללו היו ילידי מושבות צרפתיות והם חווּ באופן אישי את מדיניות ההיטמעוּת (assimilation) הקולוניאלית הצרפתית. מדיניות זו התבססה על פילוסופיה תרבותית הומנית ושוויונית לכאורה, שהציעה לאפריקנים השחורים להיטמע בתוך ה"צרפתיוּת" ובכך "לעלות מדרגה" במעלות הציביליזציה ולהגיע לרמתם של "בני התרבות" – הצרפתית-אירופית, כמובן. באורח פרדוקסלי, ההיטמעות הזאת, שנעשתה באמצעות לימוד, הטמעה והפנמה של הלשון והתרבות הצרפתית, היא שהולידה את הפילוסופיה של השְחוֹרוּת, ואין זה מקרה שהיא הופיעה לראשונה דווקא בעולם השחור הצרפתי.

ניצניה של האידאולוגיה הפאן אפריקאית מוצאם בארה"ב ובאיים הקריביים. על רקע אפליית השחורים, החלה לצמוח שם תנועה, שראתה באפריקה מולדת שיש לשוב אליה. ביניהם המוחים נגד מעמדם החברתי והתודעתי של השחורים היה ההיסטוריון דו בויז (Burghardt du Bois), שספרו שמ-1903, "נשמתם של השחורים" (The Souls of Black Folk) הוא הספר המכונן בתולדות המאבק האמריקני לשוויון זכויות אזרחי ולמען כבוד האדם. הספר מתאר בלשון ייחודית, אמפתית וציורית אך גם עניינית ומדויקת, את התוודעותם של האפרו-אמריקאים לתרבותם, לשורשיהם ולזהותם[29]. הספר שינה את האופן שיוצאי היבשת השחורה תפסו את עצמם ואת הדרך בה תפסו אותם לבנים (לפחות ככל האמור בליברלים בצפון ארצות הברית)[30].

בהקשר זה אפשר לציין (מתוך קריאה בשיריו) שייתכן ובסתר לבו ראה סנגור בשחורים בארה"ב את המודל הטוב ביותר לחיים על התפר בין האפריקאיות לבין המערב, אף שהכיר את מצבם הקשה של השחורים שם. סמי שלום שטרית טען שלפעמים נדמה מהשירים שדווקא בין השחורים האמריקאים האלה הוא מגלה את האפריקאיות שלו. כמו בשורות על גל מחאה בהארלם, בשירו "ניו יורק": "הארלם הארלם! הנה עתה ראיתי את הארלם הארלם!/ בריזה ירוקה של דגן מבצבצת מהרחוב המרוצף הנחרש/ ברגליים יחפות של רקדנים/ עכוזים גלי משי ושדיים מחודדים כחניתות, מחולות/ נופר ומסכות פלאיות/ לרגליהם של סוסי המשטרה מתגלגלים/ פירות המנגו של האהבה/ מבתים נמוכים"[31].

דמות חשובה נוספת, בגעגועים השחורים לאפריקה,  הוא מרקוס גרווי (Marcus Gravey) –  מייסד תנועת הראסטאפארי בג'מייקה – .אשר חי בין השנים 1887-1940, היה מוציא לאור, עיתונאי ואיש עסקים אשר הקדיש את חייו למען המאבק הלאומי השחור. הוא טען שאין סיבה שהשחורים יסורו למרותה של מלכת בריטניה ויקטוריה, בעוד שבאפריקה יש מלך שחור (היילה סילאסי באתיופיה). גרווי ייסד את "התנועה האוניברסלית לשיפור מעמד השחורים" (UNIA), כאשר המסר הראשי של תנועה זאת קרא לחזרה לאפריקה, ועודד אנשים ממוצא אפריקאי לחזור ליבשת האם שלהם. כמו כן, גארווי הטיף לפאן-אפריקניות, השגת עצמאות לאומית של מדינות אפריקה, ארגון מדיני, חתירה לאי תלות כלכלית ואקטיביזם פוליטי, כמו גם לשחרור תרבותי ופסיכולוגי מעול הגזע הלבן. גארווי פעל למען אפריקה מאוחדת, זכויות העובדים השחורים ושיווין הזדמנויות. הוא מתואר על ידי אנשים רבים כאדם השחור הראשון בארצות-הברית, אשר הצליח לאגד את האוכלוסייה השחורה למען מטרה משותפת. למרות שתוכניותיו המעשיות לא יצאו לפועל ותנועתו התפוררה עד מהרה, ועל אף שלא נודעה לפעילותו כמעט כל השפעה על מצבם של השחורים באמריקה, השפעתו ותרומתו להתעוררות הלאומית באפריקה היו גדולות ביותר [32].

ראו באתר זה: תנועת הראסטאפרי.

כפי שטען סנגור, "השחורות היא עובדה קיימת, השחורות היא תרבות. זהו מכלול של ערכים – כלכליים ופוליטיים, אינטלקטואליים ומוסריים, אמנותיים וחברתיים – לא רק של עמי אפריקה השחורה אלא גם של המיעוטים השחורים ביבשת אמריקה כולה, אסיה ואוקיאניה. אני מדבר על עמי אפריקה השחורה שבנו ציוויליזציות ופיתחו אמנויות שהיסטוריונים, מומחים למדעי הרוח והחברה ומבקרי אמנות גילו והחלו להלל ולשבח בראשית המאה ה-20. […] מבחינה סובייקטיבית, השחורות היא קבלת ההוויה התרבותית הזאת כעובדה והשלכתה העתידית על המשך ההיסטוריה בתרבות השחורה שאותה יש ליילד מחדש ולהשלים."

הנושאים העיקריים שהשחורות עוסקת בהם ודנה בהם גם כיום הם הצורך לגלות מחדש ולחשוף את העבר האפריקני, שכן אפריקה היא ערש הציביליזציה; חיפוש אחר קיום הרמוני עם העולם ולא אחר שליטת האדם בעולם; התקוממות נגד הסדר הקיים כפי שהוכתב על ידי הקולוניזציה ונגד דמותו של האדם השחור כפי שנוצרה על ידי האידאולוגיה השלטת. יחד עם זאת, בעצם ההתנגדות לגזענות ולהדרה, קידמו הוגי ה"כושיות" תיאוריות רבות עצמה על הבדלים גזעיים ועל גאווה, תוך הדגשת ערכם של העור השחור ושל תרבויות אפריקה[33]. היו סופרים סנגלים, כמו שייח' חמידו קאן (Kane), שהזדהו מופרשות עם התנועה[34]. אחרים, כמו אוסמן סמבן (Sembene), ביקרו בתוקף את התנועה ואת הנופך המיתולוגי בו קישטה את העבר האפריקאי.

מכול מקום, למרות קריאותיהם הערכיות לדחיית הציביליזציה האירופאית ולחזרה למקורות האפריקאים, מנהיגי תנועת ה"כושיות" עצמם גילמו עמדה מעורפלת בהרבה כלפי התרבות הקולוניאלית. הסטודנטים הללו, שלמדו בארצות מוצאם בבתי ספר יוקרתיים צרפתיים, הגיעו לפריז כשהם ספוגים לגמרי בספרות, בפילוסופיה ובהיסטוריה צרפתית וראו בה חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. כותבי ה"כושיות" מימשו את התנגדותם בראש ובראשונה בסלונים ובנשפים של פריז וייסדו שם ביטאוני ספרות. האינטלקטואלים האפריקאים הפרנקופונים שיקפו את מדיניותה הטמעה הקולוניאלית הצרפתית ולא את המודל הבריטי של בידול תרבותי. הם היו מתואמים מבחינה תרבותית עם פקידי המושבות, יותר מאשר עם ההמונים[35].

יחד עם זאת, לתנועת הכושיות יש מקום בזקיפת הגאווה האפריקאית. היא לאל ספק תרמה לעליית קרנה של מוסיקת הקליפסו שבטרינידד, הרגאי בג'מייקה, הסמבה בברזיל ובמדה רבה גם מוזיקת הסלסה. אין להוציא מכלל אפשרות, שתרמה לפופולריות של המוסיקה השחורה – מוזיקת הפאנק ואחריה מוזיקת הראפ – בארצות הברית. שהתייחסו למצבם של השחורים.

ראו באתר זה: קרנבל בטרינידד. ` קרנבל בסלבדור

בנגור היה עבור בני עמו, הרבה יותר מאשר אחד מהוגי ראיון ה"כושיות". בעיני העם האפריקני היה סנגור דמות מיתולוגית, וגם ממבקריו בעבר ובהווה זכה ליחס של כבוד, על אף הסתירות הפנימיות שאִפיינו אותו — אולי מכיוון שהעז לחלום על ציביליזציה אוניברסלית שאינה מתעלמת משום קבוצה אנושית.

הערות

[1] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 117

[2]  Erlich, Haggai. The Cross and the River: Ethiopia, Egypt, and the Nile. 2002, page 192.

[3] בראשית היתה אפריקה, עמ 146.

[4] תמר גולן, "שחור-לבן, לבן-שחור: ראשי פרקים באפריקה של ימינו", הוצאת משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1988, עמ' 76-80.

[5] נעמי חזן, בנימין נויברגר, נחמיה לבציון, צמיחת המדינות החדשות באפריקה (כרכים 2–3). האוניברסיטה הפתוחה

[6] בצל השמש, עמ' 102-106.

[7] Jonathan Peters. A Dance of Masks: Senghor, Achebe, Soyinka, Three Continents Press, 1978

[8] ויקיפדיה, סנגור

[9] סמי שלום שטרית שם

[10] סמי שלום שטרית

[11] ראובן מירן, צומת הלבבות השבורים: http://www.text.org.il/index.php?book=0603111

[12] כמו בשיר "ניו יורק": "די רק לפקוח עיניים לקשת בענן אפריל/ ואוזניים, בעיקר אוזניים, לאלוהים שבצחוק של/ סקסופון ברא את השמים והארץ בשישה ימים./ וביום השביעי הוא נם את שנתו הגדולה, השחורה".

[13] סמי שלום שטרית, ביום השביעי נם אלוהים את שנתו הגדולה, השחורה", הארץ, 06.09/2011.

[14] Stephanie Newell, West African Literature: Ways of Reading, Oxford, p. 26.

[15] ראובן מירן, צומת הלבבות השבורים: http://www.text.org.il/index.php?book=0603111

[16] סמי שלום שטרית, ביום השביעי נם אלוהים את שנתו הגדולה, השחורה", הארץ, 06.09/2011.

[17] Stephanie Newell, West African Literature: Ways of Reading, Oxford, p. 26.

[18] סמי שלום שטרית

[19]   ראובן מירן, אחרית דבר, "השחורות משחררת "מובאות מהספר צומת הלבבות השחורים: מתוך המבוא מאת רחלין דרעי; שירים מאת סנגור; אחרית דבר מאת ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים

[20] דומה מאד לערבי ויהודי במדינת ישראל (עבודה ערבית, מוסר ערבי וכו').

[21] תמר גולן, שחור – לבן, לבן-שחור, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, מודן, 2015, עמ' 15-23.

[22] תמר גולן, אפריקה אפריקה, עמ' 203-204

[23] האנציקלופדיה העברית, בערך "כושניות". החלפתי את המילים "כושים" בשחורים",  מטעמים של תקינות פוליטית.

[24] סמי שלום, שטרית, "ביום השביעי נם אלוהים את שנתו הגדולה, השחורה", הארץ, 06/09/11

 [25] אמה סזר- יליד האי מרטיניק (1913), משורר, מחזאי, מסאי ולשעבר חבר האסיפה הלאומית מטעם המפלגה הקומוניסטית, פעיל פוליטי שהחרים בשנת 2006 את ביקורו של שר הפנים הצרפתי סרקוזי במרטיניק. בשונה מתפיסתו הפילוסופית-פואטית המודגשת של סנגור, סזר רואה בשחורות מושג יותר פוליטי, השזור במאבק עולמי נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם הקפיטליסטי על פי התזות המרקסיסטיות. אחד מתלמידיו הבולטים של סזר ובן מולדתו הוא פרנץ פאנון, מחבר "עור שחור, מסֵכות לבנות" ו"מקוללים עלי אדמות" שראו אור בתרגום לעברית.

  [26] . לאון דמאס   (Leon-Gontran Damas 1978-1912) משורר בן המושבה הצרפתית גוויאנה באמריקה הדרומית. דמאס נואש מן התרבות המערבית שאותה הגדיר "צבועה" ודחה את המחשבה שלשחורים ניתן להתמזג באמת בעולם הלבן.

[27] אחרית דבר, עמ' 551.

[28] סמי שלום שטרית, שם

[29] מלאומיות פאן אפריקנית באמריקה לריבונות ול"בניין אומה " טריטוריאלית באפריקה הפוסט קולוניאלית בתוך: אילן רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה: המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות, מרכז זלמן שזר, 2009 עמ' 245–274

[30] . "נשמתם של השחורים", ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, באתר הארץ, 21 בינואר 2009; יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר, 2011 עמ' 146-148

[31] סמי שלום שטרית

[32] Sundiata, I, Brothers and Strangers: Black Zion, Black Slavery, Duke University Press.‏

[33]  Seldon Gellar, Democracy in Senegal: Tocquevillian Analytics in Africa, New York, 2005,Pp.  61-63

[34] לין שילר, "אחרית דבר", חתיכות העץ הקטנות של אלוהים, שלוש יצירות מופת מסנגל, הוצאת אחוזת בית, תל אביב,  2012, (להלן: אחרית דבר), עמ' 552.

[35] אחרית דבר, עמ' 551.