לאה גולדברג ופרנסיצקו פטררקה בפונטין דה ווקלוז. מפגשים מהסוג האישי

כתב: גילי חסקין; ‏03/10/2023

פונטין דה ווקלוז (Fontaine de Vaucluse), הוא עיירה קטנה ויפהפיה, השוכנת בפאתי הרי לוברון Luberon)), שבמרכז פרובנס; ב-Vallis Clausa, היינו, "הבקעה הסגורה". כשמה כן היא: חבויה בין מצוקים. שורה של בתים קטנים ולהם גגות רעפים ישנים, הנמתחת לאורך גיא צר עתיר ירק. כמה מבתיה נבנו בכוכים שנחצבו בסלע ולצדם גינות מטופחות. לבתים, וילונות עשויים מבד תחרה, עציצים על אדן החלון. בלב העיירה, ככר קטנה מוקפת עצי דולב ענקיים, שעל גזעיהם המתקלפים, משתרגים  מטפסים של קיסוס החורש. לצד הכיכר ניצבת כנסיה בת אלף שנה. בשולי העיירה גן ובו גדלים עצי ערמון, ושדה בו נערמו אלומות של שחת. את כול היופי המדייוואלי הזה עוטרים צוקים אדירים, מתנשאים בתלילות מעל הגיא, מהווים מסגרת לעורקי הירק שלמטה. עם העלייה לגובה, מקבלים הצוקים האפרפרים צבע חום אדמדם, מוכתם בירק. העיירה טובלת בעשרות מינים של  שיחים ועצים נדירים,  גפן הבר המטפסת על הקירות. ויסטריה שפרחיה נשרו, פרחים סגולים בגינות. מעל הכפר, מתנוססת מצודה חרבה, הנראית כאילו צומחת מתוך הצוק וצופה על הנוף ממעל. מהווה מזכרת מימים סוערים יותר, עת פקדו את העמק אבירים בדרכם לפשיטת שוד כזו או אחרת, או לאחד ממסעי הצלב. לקראת ערב, עלה ירח מעל הגנים ושפך על העיירה אור רך וקר.

הסופרת לאה גולדברג, שבקרה בפרובנס בקיץ 1953, כתבה ביומן המסע שלה: "והדרך לווֹקליז (Vaucluse) כמו אגדה. הייתי מאושרת; אושר שאין לגרוע ממנו עוד". קל להבין אותה. יש במקרה הזה משהו מרנין לב. למרות שהגענו לכאן לאחר ביקור בכפרים עתירי יופי, שהיו פזורים על הרכס, היינו כחולמים. הערפילים שטיפסו על הצוקים, הוסיפו למקום נופך של קסם. הלכנו לאורכו של הערוץ, ממש לגדת הנחל, מתבוננים ברצועת המים הכחולה ובמערבולות הזעירות שיצרה. גלגל מים אנכי, ששימש בעבר לייצור נייר, ניצב בגאון. כבר אינו מונע בכוח המים, אך מהווה מזכרת לימים עברו.

העיירה קיבלה את שמו ממעיין יפהפה ומסתורי, שממנו נובע נהר הסורג  (sourue),´מתהום שאין חקר לעומקה. בשנות ה-50 של המאה ה-20, הגיע לכאן החוקר וההרפתקן  Jacques Yves Cousteau , שניסה לאמוד את עמקו של המעיין, אך לא הצליח להגיע לקרקעיתו. בהמשך, הצליחו חוקרים לרדת בחבלים לעומק של 308 מ', אבל התברר שהמעיין מגיח ממקום עמוק יותר. הספיקה הייתה אז 200 מ"ק בשנייה. למרות שזו פחתה מאז, המעיין נחשב לאחד הגדולים בעולם. צבעו של הנחל הנובע ממנו, נראה תחילה שקוף כקריסטל, אך הולך ומוריק במורד הזרם, עד שעוטה צבע אזמרגד, כשהעצים שמסביב משתקפים במים  ומעצימים את הדרמה הירוקה. השיבה הצהובה שזרקה בעלים לקראת הסתיו, הוסיפה למקום משנה יופי.

במקום כמה מוזיאונים קטנים. אחד מהם מוקדש למשורר והמלומד האיטלקי פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַרְקָה (Francesco Petrarca;‏ 1304 –1374), שנחשב לאחד ממבשרי הרנסנאס ומאבות ההומניזם ופסלו ניצב בכניסה לגלריה דה אופיצי בפירנצה. שירתו תורגמה לעברית בעיקר בידי לאה גולדברג, שהוציאה לאור בשנות ה-50, מבחר משירי פטררקה, בספר בעריכת אברהם שלונסקי.

ב-1327, כשהיה בן 23, ראה בכנסייה באביניון (Avingon), אישה בשם לַאוּרַה שעוררה בו רגשות אהבה עזים. יופייה נראה בעיניו שמימי וקרן השמש של מבטה הכניעה אותו לנצח. אך האהבה לא מומשה. הייתה זו אהבה נכזבת. לאורה הייתה נשואה לאחר. לאה גולדברג, ´מספרת כי לאורך כמה שנים זכה להחליף עמה רק מלים מעטות ואולי מנוד ראש קל, "תקופה של אהבה־הערצה… מאושרת מעצם האפשרות לאהוב כך".  אף על פי שבכל חייו ראה אותה למשך פחות משנה אחת, ותמיד בנוכחות אנשים, במשך ארבעים שנה, כתב פטררקה  שלוש מאות שישים וששה שירים, רובם סונטות, שבהם תאר את יפיה ואת אהבתו אליה .

עלתה ממנה שירת הלל לכל מבט ולכל מלה שמשמיעה לאורה, לאוויר שהיא נושמת ולאדמה הנושאת אותה על פניה[1].הייתה זו מהדורה מדייוואלית של פיגמליון.  אהבתו הייתה יצירת דמיונו, בת שירו. אהבה רבת ייסורים. כך למשל, הסונטה המהללת את יום הפגישה פותחת במלים "ברוכים היום, החודש, השנה":

הבית השני נוגע במיוחד:

"בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,

עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,

בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,

בָּרוּךְ הַפֶּצַע אֶת לִבִּי עִנָּה"[2].

ב-1337 קנה בית בכפר פונטיין דה ווקלוז, וחי שם חיי התבודדות בחיק הטבע. הוא כתב בהתפעלות על המקום: "הלוא תזכור את השדה שהיה לפנים מכוסה אבנים; עכשיו הוא גן מעוטר בפרחי נוי…" במכתב נוסף: "ממש חרה לי שדבר יפה אשר כזה קיים מחוץ לאיטליה…" במכתב אחר הוסיף: "והירח היה במילואו, משכני איזה כוח טמיר לנוד בשדות ולעלות על הגבעות…". […].גולדברג ציינה: "תמונות שובות לב שניתן לראות עד היום בסביבת העיירה הציורית, כולל עשרות גינות הנוי המטופחות שבחזיתות ובצדי הבתים, ובלילה צלול במיוחד, כמו זה שזכינו בו, גם מראה הירח המשקיף על הכול". במכתב שכתבה גולדברג לחברתה הקרובה מינה לנדוי היא מתארת: " יש לומר, שהוא [ פטררקה]  ידע באמת היכן כדאי לגור… היינו בכפר בשם פונטן די ווֹקליז, אשר שם היתה לו אחוזה ושם כתב את מרבית שיריו".

פֶּטְרַארְקָה תחליט איך אתה כותב את שם המשורר !!כתב מכאן מכתבים לחכמי העולם העתיק: הומרוס, קיקרו וורגיליוס, כאילו היו בני שיחו. שם גם החל לכתוב את "אפריקה", אפוס שחובר בלשון הלטינית ותיאר את ניצחונו של סקיפיו אפריקאנוס על חניבעל. בניגוד לרוב בני זמנו, לא חשב שהעת העתיקה היא תקופה פגאנית חשוכה אלא סבר שיש דווקא הרבה מה ללמוד מהרומאים העתיקים. לשיטתו, האדם הוא לא רק כלי לשירות האל, אלא יצירה מפוארת שבאמצעות חינוך נכון – מוסרי ופילוסופי – יכול לנסוק לגבהים חדשים. שאלות כמו "מהו הטוב" ו"כיצד ראוי להתנהל בעולם" נועדו, לדעת פטררקה, להוציא מהאדם את המיטב ולשרתו בעולם הגשמי – מטרה חשובה לא פחות משירות האל. הודות למאמציו להחיות את תפארתם של יוון ורומא בעת העתיקה, בשנת 1341 העניק לו האציל הרומאי ג'יורדנו אורסיני על יצירתו זו, את "כתר הדפנה של המשוררים" (Poeta Laureato) ב-1341. ראשו עטר בנזר של אלי דפנה , כמנהג הכתרתם של משוררים נערצים בימי הקיסרות הרומית .

פונטן דה ווקליז היתה רק תחנה אחת בחייו של פטררקה, אליה הגיע כמשורר החצר של של האפיפיורות, שגלתה אז לאביניון. הנופים היו לו למקור השראה ומהם נטל את הדימויים שתיארו את סערת נפשו, בכללם הקינה שנשא על אהובתו המתה ולבו הקפוא ש"סוֹגְרִים עָלָיו סְבִיב מֵימֵי הַנַּחַל / וּמִשָּׁמָיו יוֹרֵד־טוֹרֵד הַדֶּלֶף". גולדברג פירשה, בעקבות ביקורה כאן, כי המשורר ישב כלוא בעמק ווקליז בין שני נהרות וציפה לבוא האביב: "עֵת כִּי יִבְכּוּ זְמִירִים, אוֹ רוּחַ קַיִץ עַנְפֵי הָעֵץ בְּיַד קַלָּה יָנִיעַ, / אוֹ קוֹל נִיחָר־עָרֵב שֶׁל זֹךְ הַמַּיִם / מִנְּאוֹת הַדֶּשֶׁא אֶל אָזְנַי יַגִּיעַ", כתב האהוב שבור הלב המתוודה על חוסר האפשרות לממש את אהבתו בנוף זה הטובל בירק"[3].

ב-1348 מתה לאורה במגפה השחורה, שהפילה חללים, ששים אחוז מתושבי ערים רבות באיטליה. במכתבו לחברו שכונה "סוקרטס" הוא כותב:  "שנת 1348 קרעה מאתנו לא רק את חברינו, אלא את העולם כולו מעמיו. עליה אני מתאבל. ואם שנה זאת פסחה על משהו, הרי השנה שלאחריה קצרה בחרמש המוות שלה את כל היתר ואת כל מה ששרד מן הסערה ההיא. מתי יאמינו הדורות הבאים כי היה זמן ללא שיטפון, ללא אש ששרפה את השמים ואת הארץ, ללא מלחמות או אסון אחר נראה לעין, שבו לא רק אזור זה או אחר על פני האדמה אלא כמעט תבל כולה נשארה ללא תושבים? מתי אי פעם דבר כזה נראה או נשמע? באילו מספרי ההיסטוריה אפשר מעולם לקרוא על בתים שהתרוקנו, ערים שנשמו, אזורי כפר שננטשו, שדות זרועי גוויות, וישימון נורא וחרב המשתרע על פני כל העולם כולו"[4]?

מעבר לאבל הכללי על קורבנות המגפה, הוא המשיך לכתוב מכתבי אהבה קורעי לב ללאורה, שהיו לנכסי צאן ברזל של התרבותה אירופאית, המתוודעת מחדש לשורשיה הקלאסיים.

שירי אהבה אלה, היו מן הראשונים שנכתבו בשפה האיטלקית המודרנית. (עד אז כתבו באיטליה רק בלטינית). יחד עם קודמו, המשורר הדגול דנטה אליגירי, הוא נחשב למחדש השפה האיטלקית .

חוקרת הספרות רוחמה אלבג, מספרת, כי בתקופה ההיא, כאשר לימדה את תלמידיה באוניברסיטה העברית בירושלים קורס על ספרות הרנסנס, שמה לאה גולדברג לב שאין כמעט תרגומים לעברית מיצירותיו של פטררקה. בכישרונה הרב, היא למדה איטלקית ותוך זמן קצר רכשה לה בקיאות כזאת שאפשרה לה לתרגמן. דמותו ריתקה אותה והיא ביקשה להעמיק עוד ועוד בקורותיו ובכתיבתו. בעקבות חודשיים של מחקר בלונדון, כתבה חיבור מקיף ומעמיק על אודות חייו ויצירתו, שנדפס בהמשך לצד תרגומיה לשיריו[5].

שירתו של פטררקה לא רק העשירה את מלאכת ההוראה האקדמית של גולדברג , אלא  אף השפיעה על  יצירתה, כפי שלימים, בעקבות תרגומו של המחזה "פר גינט" מנורווגית לעברית, תושפע מהיוצר הנריק איבסן  ותכתוב ברוחו  את "הציפור הכחולה ו"הצייר", שניהם סביב הנושא העומד במרכז היצירה "פר גינט", על האדם היוצא לחפש את האושר במרחקים, מבלי לדעת, שהאושר נמצא בביתו. במקרה של פטררקה, חיברה בהשראת שיריו ומן הסתם, גם בעקבות אהבה נכזבת שחוותה, את שירה "אהבתה של תֶּרֶזָה דִי מוֹן". שם היא מספרת על אשה אצילה במאה ה-16, שניטשה על ידי אהובה הצעיר. שירה הכתובה ברוח שיריו של פטררקה, אבל בשינוי משמעותי: נכתבה מנקודת מבטה של אשה במקום זו של גבר .

"מחלוני וגם מחלונך

אותו הגן נשקף, אותו הנוף,

ויום תמים מותר לי לאהוב

את הדברים אשר ליטפה עינך.

מול חלונך וגם מול חלוני

בלילה שר אותו זמיר עצמו,

ועת ירטיט ליבך בחלומו

אעור ואאזין לו גם אני".

רוחמה אלבג, שהגיעה לפונטן דה ווקליז, בעקבות לאה גולדברג, מספרת כי האחרונה בקרה במקום  כחלק מעליה  לרגל ספרותית בעקבות פטררקה בפרובאנס. אלבג מצטטת את אחת הרשימות העיתונאיות, בהן תיארה גולדברג את מסעה: "נדמה לי ואין בכל העולם כולו מחוז אחד, לא גדול לפי הערך, אשר בו יתרכזו כל כך הרבה זיכרונות על משוררים גדולים כפרובאנס אשר בדרום צרפת" .

הגענו לכאן בשעות הערב, אחרי שרעש מנועי האוטובוסים נדם. ושלוות המקום שהופרעה על ידי המוני התיירים, שבה אליו. כאשר גולדברג ביקרה כאן היא התפעלה מהשקט הרב ששרר בו. . היא אף ציינה ביומנה שמפליא אותה כי מטיילים מן החוץ טרם גילו מקום שובה לב זה.  ההליכה בערוץ המיוער, לאורך הנחל השוצף, עד למקום הנביעה של היה חוויה מרנינה. רצינו עוד.

לפני שעזבנו את המקום, התבוננתי בשמים האפורים, באגלי הטל שגלשו מהעלים, בגגות. הרעפים הרטובות. שררה באוויר תחושה של עצב מתוק. משהו שאפשר לתאר כ"געגוע". חשבתי על אהבתו המייסרת של פטררקה והשירים שהולידה, כמו גם לבה השבור של לאה גולדברג , שהזין את שירתה שלה. אין כמו אהבה נכזבת כדי לעורר פרץ של יצירה.  לא היה מתאים יותר לציטוט מאשר משפט אלמותי של המשורר אברהם בן יצחק, תלמיד ומאהב של גולדברג: "אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ; כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד".

הערות

[1] http://meyda.education.gov.il/files/free%20books/%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94%20%D7%98.pdf

[2] סוֹנֶטוֹת עַל חַיֶּיהָ שֶׁל הַגְּבִירָה לָאוֹרָה  (מאיטלקית: לאה גולדברג)

[3] פרנצ'סקו פטררקה: מבחר שירים, חייו ויצירתו", ספרית פועלים, 1953, עמ' 35, 44

[4] נתן רון, " אני מסתכל סביב ובוחן מה אקח עמי, מה אשאיר לידידי, ומה אשליך אל האש" (הארץ, 08-04-2020)

[5] רחמה אלבג, " מה מסוכן הדבר לראות במו עינינו את מקום חלומותינו" נארץ, 13 במארס, 2018