כאמל אל חוסיין – אפילוג לפרשת תל חי

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: מאורעות הדמים באצבע הגליל, הקרב על תל חי (בהכנה).

כאמל חוסיין אל־יוסוף, מהכפר חאלצ'ה (כיום קרית שמונה), נחקק באתוס הציוני כמי שהוביל את המתקפה על תל חי שבה נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו[1]. אך כפי שתואר לעייל, כאמל חוסיין עצמו, הוא כלל לא התכוון להרוג את טרומפלדור ואנשיו. אלא הגיעו לשם כדי לחפש צרפתים. בעת אירועי הדמים שקדמו לקרב תל חי, הציע אל-חוסיין לאנשי תל חי וכפר גלעדי, למצוא מחסה בכפרו ואף הפציר בהם שיפקידו אצלו את בהמותה עבודה, עד יעבור זעם.

כאמל וחבריו נכנסו לחצר תל חי, באישורו של שניאורסון ואחר כך טרומפלדור, בתרגולת מוכרת. הם עלו לחדר העלייה, שם כנראה ניסה מישהו לחטוף את נשקה של דבורה דרכלר. היא צעקה, טרומפלדור נתן פקודת אש ומכאן הסיפור התגלגל כטרגדיה של טעויות.

כאמל אל חוסיין נחרת בזיכרון כאיש הרע וקובע כמי שניסה לחטוף את נשקה של דבורה דרכלר, למרות שהיחיד שיכול היה להעיד על כך (קנייבסקי), לא טען זאת מעולם.

כאמל טען שמעולם לא התייחס באיבה לנקודות היהודיות. נתן ז'ולטי , ממגיני תל חי, סיפר לשולמית לסקוב, במחקרה על טרומפלדור, על קצין דמשקאי (מאלו שכונו "אופיצרים"), שפעם בא לתל חי וכשראה את כאמל שותה מן הקפה שהגישו לו מארחיו, אות לשכנות טובה, גער בו על שהוא מקיים יחסי ידידות עם היהודים[2]. למרות זאת, הוא הואשם ברצח של אחד מסמלי התנועה הציונית. מיד לאחר הקרב, בתל חי, תלה חיים מרגליות-קלווריסקי, את דרך פעולתו של כאמל אל חוסיין, בחוסר ניסינו ובפזיזותו. הוא טען שאם אביו המנוח של כאמל היה בחיים, היה מנווט את הדברים אחרת[3].  המנהיג הצעיר, ביקש לאחר הקרב, ליישר את ההדורים עם היהודים לקראת שיבתם לנקודות ההתיישבות הנטושות בגליל העליון ולהוכיח שקרב תל חי פרץ כתוצאה מאי הבנה. הוא הבטיח לשלם פיצויים על הנזקים שגרם, וניסה להשיב את היחסים לפסים של שלום[4].

מסתבר שהיו בקרב היהודים מחשבות של נקם. כך למשל, השומר מרדכי יגאל, הציע לסיים את החשבונות עם ח'אלצה, לבל הוא וחבריו ייחשבו כסמרטוטים[5]. למרות זאת, עם ישובו מחדש של כפר גלעדי, הומרה נקמת הדם בחרם חמור ומנעו ממנו להיכנס לקיבוץ . במקביל, הופנתה דרישה לשלטונות הבריטים להעמיד את כאמל לדין, אך דרישה זו לא נענתה[6]. לדברי עבאסי, לאחר הקרב בתל חי, ארגון 'השומר' לא ביקש לחסל את כאמל חוסיין כנקמה, דבר  שמראה לדעתו, כי גם אז היה ברור שלא היתה כוונה לרצוח את אנשי תל חי.  לעומת זאת, יוסף ברץ, מראשי הקרן הקיימת ספיר, שכאשר בא עם יוסף רוכל (אבידר), ממפקדי ה'הגנה' וגידם אף הוא, לשאת ולתת עם כאמל, בקשר לרכישת אדמה, החוויר הלה למראה רוכל והסתלק. מן הסתם המפגש עם איש הגנה גידם, המושיט לו את ידו, עורר בו מַעְתָּק לֶעָבָר ("פלאש בק") למפגשו האחרון עם יוסף טרומפלדור[7].

השקפתו הפוליטית של כאמל חוסיין עברה כמה גלגולים: בשנים 1937–1923 הוא נטה להשתלב בתנועה הלאומית הפלסטינית המתגבשת, הידק את יחסיו עם נכבדי צפת ונשא לאשה את בתו של בעל אחוזות צ'רקסי מצפת. במהלך מאורעות תרפ"ט צעד בראש אנשיו, כהזדהות עם ערביי צפת. הוא גם היה אחד היוזמים של הקמת "אגודת הצעירים הערבים", שבין הייתר, פעלה למנוע הגירה יהודית דרך סוריה ולבנון וניסתה למנוע מכירת אדמות לחברה ל"הכשרת היישוב";  דבר שהביא את הבריטים להורות לו לעזוב את צפת, ולחזור לח’אלצה. בשנת 1936 הוא הוגלה מהאזור בהחלטת בית משפט לתקופה קצרה, בשל מעורבותו בתסיסה אנטי־בריטית, אך במחצית השנייה של 1937 הוא הפסיק לשתף פעולה עם הנהגת המרד הערבי ומנהיגי צפת וכרת ברית עם השלטונות הבריטיים והיישוב היהודי. כנראה שהעליה על הקרקע בתחילת 1939, לקיבוצים דן ודפנה, שכאמל חוסיין סייע ברכישתן, ביטאו את יכולתו של הישוב היהודי, להגדיר מטרות ריאליות ולממש אותן. ערביי עמק החולה, לעומת זאת, לא קיבלו כל תמיכה מהתנועה הלאומית הפלסטינית, שהתקשתה להתאושש מהדיכוי הבריטי הקשה של המרד הערבי[8]. הדבר הזה חיזק את בחירתו של כאמל אל חוסיין (ושל מוכתרים אחרים באזור), לפעול בשיתוף פעולה עם המהלך הציוני. כאמל חוסיין נלווה לא אחת ליוסף נחמני חבר עיריית טבריה ואיש הקק"ל ,בשעת המשא ומתן על רכישת אדמות בעמק. הזיקה הקלושה של האוכלוסיות המגוונות מבחינה חברתית באזור הצפוני, לתנועה הלאומית הפלסטינית, הצטרפה להבנה, שלמרות נסיגה חלקית של בריטניה ממחויבותה לציונות, ברמת המקרו, הרי שאת המצב בגליל העליון יקבע בעל המאה הציוני, בסיוע הבריטי ולא התנועה הלאומית הפלסטינית, שהתקשתה לממש את שאיפותיה במהלך המרד הערבי [9].

בעקבות הפניית העורף של כאמל חוסיין למרד ולתומכיו, הכריזה עליו מפקדת המרד כמשתף פעולה עם הבריטים והטילה עליו גזר דין מוות[10]. בשל האיומים על חייו, נמלט כאמל ללבנון למספר חודשים, אבל נותר נחוש בהחלטתו להתנגד למרד הערבי ולחפש פתרון פרגמטי, שיתבסס על פשרה בין הפלסטינים, הבריטים והציונים. הוא נטל חלק באסיפה רבת משתתפים של האופוזיציה, שהתכנסה ב-18 בדצמבר 1938, בכפר יטא שליד חברון, שם הוחלט להיאבק נגד הטרור[11]. מאז 1940, נמנה על הנכבדים הערבים, שהאמינו כי על ידי שיתוף פעולה עם היהודים, ייכונו בארץ השלום והשגשוג הכלכלי לרווחתם של שניה צדדים. הוא פעל רבות לשם כך[12].

בעת מלחמת העולם והשמועות על ניצחונות הגרמנים, חשש יוסף נחמני שכאמל אינו נאמן ועלול להחליף את עורו[13]. באביב 1941 הפך עמק החולה לשטח מבודד ומנותק. המעבר מראש פינה צפונה, הותנה באישור המשטרה הבריטית. החזית התלקחה בחודש יוני ועלה חשש פן יישוב עמק החולה למציאות של 1920. אולם בניגוד לחששות, פרק הזמן שבין קיץ 1940 לסתיו 1941 היו ימי שיא של שיתוף הפעולה בין מנהיג חאלצ'ה לבריטים.  הוא כינה את בריטניה "מגינת החירות." ושימש מורה דרך לכוחות האוסטרליים וגם לפלמ"ח, כשפעל בסוריה. באותם שנים היתה זיקה הדוקה ויחסי שכנות טובה, בין כאמל חוסיין לבין ההתיישבות היהודית בעמק החולה[14]. אולם שיתוף הפעולה עמו היה תמיד מלווה בנופך של חשדנות וטינה בקרב היהודים. אנשי השומר בכפר גלעדי המשיכו להחרים אותו, מנעו ממנו להיכנס לכפר גלעדי והתנגדו לכול קשר אישי עמו, מעבר לממד האינסטרומנטלי של הרווחים, שיכלו לצאת להתיישבות ולמודיעין היהודיים, כתוצאה מהקשרים אתו.

מוסדות ההתיישבות, היו בקשר שוטף אתו. משה שרתוק ודוד בן גוריון אף תמכו בעריכת סולחה בינו לבין כפר גלעדי ואנשי "השומר". הנהגת הישוב חתרה לצמצם למינימום את הסכנה שכאמל יחצה שוב את הקווים, יכרות ברית עם שכניו הערבים ויפנה נגד הישוב היהודי. משה שרתוק הפציר ביוצאי "השומר" למצוא דרך ליישר את ההדורים עם כאמל. דומה היה שראשי "השומר" מתרככים, אולם התנגדות משפחתה של שרה צ'יזיק, מהרוגות תל חי, טרפדה את האפשרות לחתום את מעגל הדמים.

בשלב מסוים גם הבריטים ניסו לסייע במהלכי הפיוס ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע זקן השומרים, אברהם שפירא, כדי לעזור, אבל המאמצים נכשלו. הוא נשאר ידיד שלא סולחים לו על פרשת תל חי.

ראוי לציין כי במשך כול תקופת המנדט, מאירוע תל חי ועד לתחילת מלחמת העצמאות תודות להשפעתו של כאמל לא הותקף אף יישוב יהודי על ידי תושבי אצבע הגליל הערביים ורק בשלבים שונים של המלחמה ניסו כוחות סורים ולבנונים לפעול בשטח בסיוע מקומיים.

למרות זאת, בשלהי המנדט הבריטי, סירב כאמל חוסיין לדרישות של צבא ההצלה של הליגה הערבית, לעזור לפלסטינים לפעול בעמק, כיוון שלא רצה להרגיז את שכניו היהודים. קשריו ההדוקים עם היהודים, הביאו אף לכך שהיתה לו פילגש יהודייה, בשם ברטה עבאדי (לימים מורנו)[15]. זו העידה שכאמל נשבע בפניה שלא ירה בדבורה דרכלר ושלא התכוון שיפרוץ במקום קרב. הוא חזר וטען, שמדובר בטרגדיה של טעויות[16]. במלחמה ב–1948 הוא הציע את כניעתו לכוחות "ההגנה", אך הצעתו נדחתה והוא נדרש לפנות את הכפר על תושביו. ח'אלצה נכבש ללא קרב . כאמל נקלע למצב קשה. הוא חשש להמשיך ביחסי ידידות עם היהודים, אך גם לא רצה להילחם נגדם. אולי משום כך עקר ללבנון, יחד עם בני ביתו ורבים מכפרו .זאת ועוד, הוא מסר ליהודים את מפתחותיה של משטרת חאלצ'ה ואת אלה של ביתו. וחוסיין ואנשי שבטו עברו ללבנון.  אחר כך הוא ביקר בארץ כמה פעמים ונפגש עם מכריו וידידיו היהודים, ביניהם מנו פרידמן, המושל הצבאי של אזור צפת ויוסף נחמני. יואב גלבר, במחקריו אודות התפתחות המודיעין, מוכיח כי כאמל חוסיין היה משתף פעולה עם שירות הידיעות של ה"הגנה"[17]. חוסיין הפציר במושל הצבאי של אזור צפת, לאפשר לו ולבני שבטו לשוב לארץ. הוא נפגש לשם כך עם כמה ישראלים. נמסר לו שיוכל לשוב עם בני משפחתו בלבד, אולם הוא רצה להחזיר קבוצה גדולה מבני כפרו, דבר שהיה כרוך בטיפול ממושך ומסובך. בשלב מסוים הוא אפילו קיבל הלוואה ממנהל המחוז הצפוני של הקק"ל. למרות זאת, תמיד התהלך בחשש מנקמת דם, בגין אירועי תל חי ואמר דברים ברוח זו, לעיתונאי אבן חן, זמן קצר לפני שחוסל, על רקע אחר לגמרי. כנראה שביקוריו בארץ עוררו את חשדו של המודיעין הסורי, ובמאי 1949, זמן קצר לאחר ששב מביקור במטולה, נרצח כאמל חוסיין בלבנון.  היו לו אויבים רבים, בשל חשבונות אישיים ישנים וכנראה שיחסיו עם היהודים, רק שמשו אמתלה להריגתו[18].

כך, למרות שכאמל חוסיין תרם לא מעט להתבססות היישוב היהודי בעמק החולה, כשסייע ברכישת קרקעות, בשמירה על השקט והביטחון ובהרחקת האוכלוסייה הערבית מפעילות אלימה, זאת ועוד, במלחמת העולם השנייה הוא אף התגייס עם רבים מאנשיו, לעזור לכוחות הבריטיים להשתלט על סוריה, שהיתה תחת ממשלת וישי. כל זה לא עזר לו – פרשת תל חי ליוותה אותו כצל עד סוף חייו.

הערות

[1] תמונתו היחידה נמצאה בעבר במכון ז'בוטינסקי. כיום לא מאתרים אותה

[2] שולמית לסקוב טרומפלדור, סיפור חייו,  הוצאת כתר, ירושלים, 1982, עמ' 242.

[3] מכתב חיים קלווריסקי לאמיר עאדל ארס, מובא אצל נקדימון רוגל, חזית ללא עורף",  הוצאת יריב 79 עמ' 317.

[4] מכתב ראובן טריפון, לוועד של ראש פינה, 27-07-1920, שם עמ' 376.

[5] ממרדכי יגאל, לרחל ינאית בן צבי, ראשית אוגוסט 1920, שם, עמ' 378.

[6] מוסטאפה עבאסי ואמיר גולדשטיין, "גשר צר מעל ביצות החולה: כאמל חוסיין בצבת המאבק הלאומי בימי המנדט", ישראל, 24, 2016, עמ' 243-269 (להלן: גשר צר). ד"ר מוסטפא עבאסי מהמכללה האקדמית תל חי, שערך את המחקר יחד עם ד"ר אמיר גולדשטיין. חקר את הדואליות של המעבר מאויב לידי בדמותו של כמאל חוסיין. המחקר  הוצג בכנס שנערך במכללת תל חי, במאי 2015  לציון 110 שנים לשחרורו של טרומפלדור מהשבי היפני

[7] שלומית לסקוב, טרומפלדור, עמ' 243.

[8] יאיר זלטנרייך, "מכירת אדמות אצבע הגליל בתקופת המנדט: הזווית הערבית במסמכי שלטונות המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון" אופקים בגיאוגרפיה, מס' 68-69, עמ' 53

[9] גשר צר, עמ' 253.

[10] הלל כהן, צבא הצללים: משת"פים פלסטינים בשירות הציונות, 1917-1948, מודיעין, מדיניות, התיישבות, התנקשויות", ירושלים, 2004, עמ' 155-157

[11] יובל ארנון אוחנה, פלאחים במרד הערבי 1936-1939, תל אביב 1978, עמ' 151.

[12] חיי טרומפלדור, עמ' 243

[13] יוסף וייץ, יוסף נחמני איש הגליל, מסדה, תל אביב, 1969, עמ' 190.

[14] נחמיה לבנון, הדרך אל חוף הירדן, דליה 1999, עמ' 106-107

[15] שורשי החבצלת, ב, עמ' 520. עוד על ברטה עבאדי: יואב גלבר, ניצני החבצלת, המודיעין במלחמת העצמאות, 1949-1948 , כרך א, עמ' 191

[16] רוני הדר, "האיש שירה ביוסף טרומפלדור", כל הנגב, 20.03.92

[17] על כמאל חוסיין בשירות הש"י/המחלקה המדינית, ראה ב"שורשי החבצלת, המודיעין ביישוב 1918-1947" הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, כרך  ב', עמ' 693-695.

[18] שולמית לסקוב, מפיו של יהושע פלמון, באותם ימים, איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיי טרומפלדור, עמ' 266, הערה מס' 55. .