ישוב המפעל תל אור, אשר בנהריים

 

 

עריכה: גילי חסקין

 

 

 

            כיום, תחנת הכוח נהריים היא אתר חרב בבקעת הירדן, סמוך ליישוב מנחמיה, ומצוי בתחום ממלכת ירדן. בעבר, שכן במקום זה, שכן מפעל הידרואלקטרי באופיו שהוקם על ידי פנחס רוטנברג והשתייך לחברת החשמל הארצישראלית[1]. תחילה נקרא מפעל זה "ירדן א'", וזאת מתוך כוונה להקים מספר תחנות חשמל נוספות, אך לאחר מכן הוסב שמו לנהריים.

לטיול באזור, ראו כתבתו של ספי בן יוסף: "פה זה לא ארם נהריים".

 

            פנחס רוטנברג, הגיע לארץ-ישראל ב 1919 והיה בעל השכלה וניסיון בכלכלה ובהקמת תחנות כוח. לאחר שחקר ומדד, הוא הגיש הצעה להקמת שלוש עשרה תחנות- כוח מרכזיות בכדי לייצר חשמל בשיטה הידרו-אלקטרית בעוצמה של 548,000 כוח סוס. הוא דגל בפריסת רשת חשמל ארצית שבד בבד תחייב פריצת דרכים לכל הישובים ותאפשר נגישות ושליטה יהודית באותם אזורים. בהצעתו זו כלל לא רק את ארץ – ישראל המערבית, אלא גם את עבר הירדן המזרחי וחלקים נוספים של סוריה ולבנון. ברם, הצעתו הקדימה את זמנה: לא זו בלבד שלא היו עדיין מקורות כספיים לאומיים ואחרים, למימוש תכניות ענק אלו, אלא שלא היו בארצות אלה צרכנים לכמות עצומה כזו של אנרגיה חשמלית[2].

 

פנחס רוטנברג – מתוך ויקיפדיה

 

רוטנברג  דגל בפריסת רשת חשמל ארצית שבד בבד תחייב פריצת דרכים לכל הישובים ותאפשר נגישות ושליטה יהודית באותם אזורים. [3]. למעשה כבר בשנת 1920 הוא החל בהכנות להקמת מפעל החשמל. לשם כך הוא ניפגש עם ראשי הסתדרות העובדים הכללית והעלה בפניהם את הצורך בהכשרת עובדי כפיים יהודיים, בעלי ניסיון בעבודות הבניין, החציבה והסלילה. השלטונות המנדטוריים העדיפו לפנות לקבלנים ערבים ומצריים בעלי ניסיון לפיתוח ולשיקום דרכי התחבורה בארץ. ניסיון לפתרון בעיית האבטלה של העולים החדשים נעשה על ידי מפלגות הפועלים, פועלי ציון והפועל הצעיר ורוטנברג בתוכם. הם ניהלו משא ומתן עם שלטונות המנדט במטרה לשלב יהודיים בסלילת כבישים ומסילות ברזל. הממשלה נענתה לפנייתם והם החלו לעבוד בשיתוף פעולה עמה. המפלגות הקימו מחנות מגורים ארעיים לפועלים, סמוכים לתוואי הכבישים ומסילות הברזל. (מחנות פועלים הוקמו בחמי טבריה, במגדל ליד הכנרת,בראש העין ועוד) רוטנברג עצמו יזם ותכנן את תוואי הכביש בין טבריה לצמח. עבורו עבודת פועלים אלה, שימשה גם אבן בוחן ליכולתם בהקמת המפעל העתידי שהיה בחזונו.[4]

האתר הראשון שנבחר היה בעבר הירדן המזרחי, מקום שפכו של נהר הירמוך, היובל הגדול של הירדן. במפגש הנהרות נוצר כוח גדול ביותר של מים זורמים.

המטרות שהציב רוטנברג בתכנון ובביצוע תחנת הכוח בנהריים.

א.     תחיית העם בארצו באמצעות מפעל החשמל.

ב.      הקמת מאחז יהודי חלוצי ממזרח לירדן שירחיב את תחומי הבית הלאומי. [5]

ג.      הבאת חיים ותרבות לאזור שומם מאדם.

ד.      פתרון בעיית האבטלה שנבעה מהמשברים הכלכליים של שנות העשרים ומניעת גלי הירידה הבאים בעקבותיה[6].

הצעד הראשון לביצוע התוכנית היה הקמת סכר ליד קבוצת דגניה א' וזאת במטרה לווסת את זרימת מי הירדן בעונת השפע של גשמי החורף ולאגום אותם חלקית במי הכנרת. וויסות המים נעשה בהתאם לכמות שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. השלב השני של התוכנית היה הקמת סכר דלהמיה, מצפון לאשדות-יעקב, בגובה של שמונה מטרים, כך ניתן היה ליצור אפיק רחב ועמוק של הירדן שהיווה מעין מאגר נחשוני זורם באורך של שלושה קילומטרים, דרכו ניתן היה להזרים ששים מטרים מעוקבים של מים בשנייה. המיתקן השלישי היה הסכר על הירמוך בגובה 14 מטרים, שעצר את זרמו של נהר זה לא רחוק משפכו הטבעי לירדן ויצר אגם מלאכותי בשטח של 1,200 דונם. בסכר זה היו שני סגרים שדרך כל אחד מהם יכלו לעבור עד 800 מ"ק מים לשניה. תעלת בטון באורך של 1,800 מטרים העבירה את מי הירדן לאגם זה. כך הוסב הירדן לאחור ונמהל במי הירמוך.

 

תעלת בטון באורך של 400 מ' הוליכה את המים מן האגם – מאגר של שני הנהרות – לבריכה תפעולית וממנה הפילו את המים: הזרימו אותם בצינורות ברזל מגובה של 27 מטרים הישר לטורבינות של תחנת הכוח. מים אלה הניעו את הטורבינות ולאחר שכילו את מלאכתם הוזרמו המים בתעלה מיוחדת שאורכה 1,200 מ' חזרה לאפיקו הטבעי של הירדן. [7]

            לצורך הקמת תחנות כוח להפקת חשמל היה צורך בזיכיון מממשלת בריטניה ששלטה בארץ-ישראל ולהסכם עם ממלכת ירדן. ואכן, לאחר מאמצים מדיניים ולאומיים מרובים, ב 5 במארס 1926, קיבל רוטנברג זיכיון למשך שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך לצורך הספקת חשמל לארץ ישראל ולעבר הירדן[8].

הקמת המפעל תוך תכנון והקמת יישוב קבע לעובדים

            הסכמה עקרונית לבניית המפעל התקבלה כבר ב 1921. היו לה שלושה שותפים: הנציג הבריטי וילים מרסר, סוכני המלך עבדאללה ופנחס רוטנברג. עבודות המדידה החלו כבר בתחילת שנת 1923, ואילו העבודה בהקמת המפעל החלה בקיץ 1927. [9] בשנת 1925 סבלה הארץ ממשבר כלכלי חמור[10] רמת האבטלה  בתל אביב הגיעה ל 40% והאווירה הייתה קשה, וכתוצאה מחוסר תעסוקה וחוסר תקווה לעתיד טוב יותר, אלפי יהודים החלו לרדת מן הארץ.

ראו באתר זה: העלייה הרביעית.

שיאו של המשבר היה ב-1927, כאשר בתל אביב האבטלה הייתה כבדה, עסקים הקשורים בענף הבניה, פשטו רגל והענף כמעט שותק כליל. בנוסף לכך חברת 'סולל בונה', שהעסיקה עובדים רבים, קרסה באמצע 1927 ונאלצה להפסיק את פעילותה. גם 'המשביר', שסיפק מזון ומוצרים לפועלים ולנקודות ההתיישבות, עמד על סף קריסה. [11] בניגוד להם חברת החשמל הייתה מן המעסיקים הגדולים ביותר בארץ, אך בהתאם לכתבי הזיכיון התחייב רוטנברג להעסיק פועלים יהודים וערבים במידה שווה [12].  הוא שלח כרוז חגיגי בקרב הפועלים בו פורסמו מטרות המפעל העתיד לקום, כ"אמצעי היותר חשוב לתחיית עמנו וארצנו" והעובדים אכן נענו. "הנהירה לנהריים הייתה בחזקת שיטפון, הכול רצו להימנות עם העובדים… הגורמים שטיפלו באיוש העובדים… עמדו בפני זרם של תביעות, שידולים ותחנונים"[13].  תחילה הועסקו מאות בודדות של פועלים ובחודשי החורף של שנת 1927, הגיע מספרם ל 900 איש. בד בבד עם הקמת המפעל הוחל בהקמת מבנים ארעיים לשיכונם של הפועלים, סוכות ואוהלים, ובסוף 1927 הושלמה בנייתם של מבנים ניאותים יותר. [14]

התחנה כונתה תחילה "מפעל רוטנברג", או "פרויקט הירדן" והשם "נהריים" ניתן על ידי רוטנברג עצמו, ניתן בסוף שנות העשרים כשקמו שכונות העובדים הראשונות. [15]

תצלום אוויר של מפעל נהריים [16]

            קדם להקמת היישוב משא ומתן ממושך בין רוטנברג ושלטונות ארץ-ישראל המנדטורית, רוטנברג טען שבנוסף ליישוב הראשון יש להקים גוש נוסף של יישובים, וזאת כדי לאבטח את המפעל ותושביו ואילו הממשלה הבריטית, דחתה טענה זו בנימוק שהדרישה אינה מוצדקת מאחר והיא נוגדת את סעיף המנדט הקובע שעבר-הירדן המזרחי הוא מחוץ לתחום המנדט על ארץ-ישראל: "לחברה לא הייתה סיבה לטעון שהמפעל בסכנה, ובעתיד עליה להשאיר את עניין הביטחון בידי ממשלת עבר-הירדן". [17]

תחילה, עובדו האדמות סביב המפעל בידי קיבוצי הסביבה, אך ולאחר מכן בידי אנשי חברת חשמל. הרעיון לעיבוד שטחים בעבר הירדן המזרחי נבע משאיפתו של רוטנברג בעיקר אך גם בתנועה הציונית, שהתיישבות באזור זה תהווה בסיס מוצק של אחיזה יהודית בבקעת הירדן המזרחית והיישובים העתידיים היושבים שם יישארו בתחום המדינה היהודית העתידה לקום. [18]  בזיכיון המקורי שקיבל רוטנברג מן הבריטים ב 1921, הועמד לרשותו שטח של 1.280 דונם תוך רשות להשביחו וליישבו, מה שהיווה פתח להתיישבות יהודית חדשה לחיזוק האחיזה בעבר הירדן. שותפים לרעיונו היו חיים ויצמן ופרדריך קיש שפעלו בנושא בפגישה שקיימו עם שר המושבות הבריטי אמרי ב 16.4.1925 ובה העלו את הצורך לרכוש אדמות נוספות. גם הם ראו בהתיישבות יהודית בעבר הירדן ובמפעלים יהודיים העתידים כעשויים לתרום לרווחתם גם לתושבי ירדן הערבים. גם עבדאללה, מלך ירדן הכיר בחשיבות רעיונות אלה, וב26.1.1927 חוקקה ממשלת ירדן חוק המתיר לחברת החשמל לרכוש 6.000 דונם נוספים באזור תחנת הכוח. [19]  בקיץ 1927 הוחל בבניית תחנת הכוח  וב 1932 הסתיימה העבודה, התחנה החלה בפעולתה. נהריים שימשה כראש גשר להתיישבות לדרישה להכללת שטחים מעבר-הירדן בתחום המדינה היהודית. דרישה שנתחזקה בשנים 1936 – 1938 במגעים עם השלטון ובתביעות לוועדת החקירה של פיל ולוועדת החלוקה וודהרד, אשר פעלו בשנים האלה. [20]

בסופו של דבר משאת נפשם של רוטנברג ומנהיגי התנועה הציונית לא נתגשמה ותחנת הכוח והיישוב העברי שצמח סביבה היו נקודה יחידה שהייתה רבת ניגודים באופייה. מחד, המתחם היה מצוי באחריות יהודית בתחומי אמירות ירדן ותושביו נשאו תעודות זיהוי של האמירות הירדנית, אך מאידך אנשי היישוב חשו כחלק בלתי נפרד ממתיישבי ארץ- ישראל, המשתייכים לאזור עמק הירדן המערבי. שירותי הטלפון היו ארצישראליים, והחינוך היה באחריות מחלקת החינוך של הוועד הלאומי שמרכזו בירושלים. [21]

 

 (המפה המצורפת מ"אוסף ארכיון חברת החשמל", חיפה).

 

            יישוב העובדים תל אור, שמוכר יותר בשם "נהריים", הוקם בשנת 1932 בסמוך לתחנת הכוח בנהריים  כשכונת מגורים לפועלי התחנה והתקיים כיישוב עצמאי עד לפינויו בידי הירדנים במלחמת העצמאות 1948. היישוב היה בסגנון של "יישוב-מפעל", והוקם כיישוב מתוכנן כדוגמת העקרונות שהנחו מתכנני יישובי מפעל ברחבי העולם כגון פולמן ליד שיקגו [22].

ראו באתר זה: ישובי המפעל בארץ ובעולם

 

 רוטנברג החל ביוני 1926 בתכנון מגורי העובדים, כחלק בלתי נפרד מתכנון המפעל. מיקום היישוב נקבע בג'יסר ליד נהריים קרוב למפגש הנהרות ירדן – ירמוך . התכנון נמסר לארכיטקט סורסקי ולפרופ' אלכסנדר ברוולד שהיו מסגל הפרופסורים שטכניון בחיפה, והכפר והמבנים בתוכו תוכננו בידי שני אנשי מקצוע אלה. [23] . ישוב המפעל כונה  תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. כיישוב מתוכנן בקפידה וחברת מופת בדוגמת העקרונות שהנחו מתכנני יישובי מפעל ברחבי העולם[24].

תחילה תוכנן היישוב לאנשים רווקים, מכיוון שהנהלת החברה חשבה שמפאת אקלימו הקשה והמיוחד המקום אינו מתאים לגידול ילדים. אולם הפועלים הנשואים ובעלי המשפחות לא רצו לוותר על מגורי קבע בנהריים, לכן שדרגה החברה את מגורי שכונת הפועלים ושכונת הפקידים למגורי משפחות. "הבתים הגדולים נשאו אופי טרופי, וגגותיהם האדומים ניבנו בצורה שתקל על החום הרב בשעות היום". [25] במגורי המשפחות הוסב אחד החדרים למטבח ובמגורי הפועלים הוסיפו מטבח בצריפון הסמוך לבית. השירותים ניבנו מחוץ לבתים בקצה השכונה.

 

 

במרכז היישוב נבנה "הבית הלבן", מבנה רב רושם, ביתו של רוטנברג, הוא דר בו כאשר הגיע למקום. תחילה בא כדי לעמוד מקרוב על התקדמות העבודה לקראת הקמת המפעל, ולאחר מכן המשיך באופן קבוע לעקוב אחר הפעלתו. הבית היווה מקום אירוח לנכבדים יהודים מהארץ והעולם, ביניהם אנגלים וערבים, הנציב העליון והמלך עבדאללה. ב 1932 כאשר הושלמה בניין התחנה, פוטרו רוב הפועלים הזמניים ובמקום נותר צוות האחזקה והתפעול. אלה התגוררו בשכונות קבע שיועדו לעובדי התחנה, שכונת הפועלים ושכונת הפקידים. [26] בסך הכול היו ביישוב 40 יחידות דיור ובהן התגוררו מאתיים נפש, עובדי המפעל, רופא, מורים, וגננות. החברה מימנה והחזיקה במבנים נוספים: בית ספר, מרפאה, גן ילדים, צרכנייה ובית תרבות. [27] שכונת הפקידים בת 12 בתים נבנתה בחצי גורן נקראה תל-אור (לעתים כונה בשם זה כול הישוב).

 

מבנה היישוב:

1.      שכונה המיועדת לפועלים בת 27 בתים, כללה מגורי עובדים, גן ילדים ובית הספר,  נבנתה בצורת משולש שווה שוקיים, נקראה נהריים.

2.      שכונת המשמרת בת 8 בתים. [28]

3.       שכונת הפקידים בת 12 בתים.

מבני הציבור:

1.      צרכנייה: במרכז שכונת העובדים.

2.       מרפאה: בדרומה של שכונת הפקידים.

3.      בית תרבות בנוי אבן במרכז בין שלוש השכונות.

4.      "הבית הלבן", ביתו של רוטנברג, ניבנה בין שני חלקי הפרדס בצד מערב סמוך לבריכת הירמוך.

היישוב היה מגודר בצדדיו הצפוניים, המזרחיים והדרומיים. בצידו המערבי הוא גבל במחנה חיל הספר הירדני.

צילום אוויר של היישוב. [29]

 

            איוש הבתים נעשה ב 1932. רוטנברג התאים את תנאי המגורים למזג האוויר החם השורר במקום בכך שכל עובד קיבל לשימושו מקרר חשמלי, רכוש המפעל, החשמל והמים היו בחינם. ליד הבתים הוכשרו חלקות קרקע שנוצלו על ידי המשפחות כמשק עזר שנועד בעיקר לתצרוכת עצמית. התושבים גידלו גינות נוי, ירקות, תרנגולות, עזים, ארנבות ובעלי חיים אחרים. מזונם של בעלי החיים היה אספסת וחרובים שקטפו ילדי היישוב מהעצים שצמחו בסביבה. הרווקים סעדו במטבח הפועלים. חברת החשמל טיפלה גם בהדברת מזיקי הקדחת בכדי במגמה לשמור על בריאותם של התושבים והעובדים. נעשו ניסיונות לחסל את קיני היתושים ליד מקורות המים, משאלה לא צלחו – היו נוהגים אחת לשבוע לפזר רעל בכדי להדביר את מקומות דגירתם. [30]

            עובדי הקבע קיבלו משכורת, נוספת בתקופת הקיץ, (מה שמכונה כיום משכורת 13) בכדי לאפשר בני  המשפחה לצאת בימים החמים לנופש מחוץ לנהריים. [31] על עובדי הקבע נמנו "מנהלי העבודה היו בעלי מלאכה טיפוסיים של העם; מרביתם לא ביקרו בבתי ספר מקצועיים, למדו את מקצועם תוך כדי עבודה מעשית והצטיינו בעבודתם. הם נהגו לזלזל במהנדסים המדופלמים שנפלו מהם בניסיון המעשי. הביטוי האהוב עליהם היה "האינג'ינרים והארכיטקטים הללו". הגנן של נהריים היה יהודי קשיש יליד רומניה… הגן היה חשוב בעיניו כקודש הקודשים". [32] איכות החיים ביישוב הייתה גבוהה בהשוואה ליישובים אחרים בארץ כולל יישובי הסביבה.  נהריים נראתה כ"גן פורח". הרבה בזכותה של  שרה עולמי, שלמדה גננות ושתלנות עוד בצ'כיה בטרם עלותה ארצה ומונתה כאחראית על הנוי. [33]

 

ישוב המפעל נהרים (תל אור). מתוך אתר האינטרנט "ויקישיתוף".

 

            לרשות המפעל עמדו 6.000 דונם קרקע אותם רכש רוטנברג מאמירות ירדן. תחילה הוא העמיד את השטח לרשות קיבוצי הסביבה, שזרעו וקצרו את היבולים והודות לשנות גשמים ראו ברכה בעמלם. אך לאחר שנות הברכה, כאשר הגיעו שתי שנות בצורת והפסדים באו נציגי הקיבוצים ובקשו מרוטנברג שישתתף עמם בהפסדיהם. תגובתו הכועסת הייתה: "בשנים שהרווחתם לא התחלקתם אתי ברווחים, עתה רוצים אתם שאשתתף בהפסד שנגרם לכם, לא אתן פרוטה"[34]. לפיכך חדל רוטנברג להחכיר את השטחים לקיבוצי הסביבה, והביא למקום את האגרונום המומחה יעקב עולמי[35]. החקלאות בניהולו של עולמי הייתה מן המתקדמות בארץ. בבואו למקום הוא רכש ציוד חקלאי  ונזרעו בו חיטה ותירס. ההחלטה לגדל חיטה בנהריים הייתה כתוצאה מפנייתם של המוסדות הלאומיים שביקשו מהחקלאים לתת יד למאמץ המלחמה ולהקל על מצוקת המזון של היישוב בארץ". [36] בחלקות הסמוכות לבריכת הירמוך ניטע פרדס אשכוליות שנעטפו בנייר הנושא את הכתובת בעברית: "מטעי הדר תל-אור". [37]

 

גן הירק עובד על ידי אנשי נהריים באחריותו של קצין יהודי, אפלבאום, ובשיתוף חיילי חיל הספר.[38] התוצרת חולקה בחלקים שווים לחיל הספר, לאנשי נהריים, ולצרכניית עובדי חברת חשמל בחיפה. בעונות ה"בוערות", הועסקו בעבודה החקלאית, חברי הקיבוצים שבסביבה[39]  ענף נוסף במשק החקלאי של נהריים היה עדר בקר. בשטח ניטעו פרדסים ומטעים שהניבו פירות בקנה מידה מסחרי. מגמת רוטנברג בפיתוח החקלאות בנהריים הייתה להוכיח כי ניתן ליישב את בקעת הירדן בישובים חקלאיים נוספים ובתנאי שיסופקו להם מים, חשמל וקרקע. [40]

ב 1932 חוברה כל ארץ-ישראל לרשת חשמל אחת, פרט לירושלים שבה פעלה חברה נפרדת. רוטנברג פרש מהניהול השוטף של התחנה ובמאורעות הדמים של  1929, הוא עמד תקופה קצרה בראש הוועד הלאומי. בתפקידו זה לא תמיד הוא מצא שפה משותפת עם ראשי התנועה הציונית.[41]. בתקופת מאורעות 1929 התמנה לראש הוועד הלאומי. בשנות ה-30, בזכות מעמדו כאישיות על-מפלגתית, שימש כמתווך בין המחנות היריבים – ההסתדרותי והרביזיוניסטי. בתיווכו נפגשו בשנת 1934 בלונדון דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי וחתמו על הסכם לונדון להסדרת היחסים בין תנועת הפועלים לתנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1936 – כחלק מקבוצת החמישה (יחד עם י"ל מאגנס, משה נובומייסקי, משה סמילנסקי, גד פרומקין) – השתתף בניסיונות הידברות עם המנהיגות הערבית. וכן עמד בקשר עם האמיר עבדאללה בניסיון להביא להסדר בין העמים.עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, נבחר רוטנברג שנית לכהן הנשיא הוועד הלאומי. נציגי הזרמים השונים ביישוב הביעו שמחה לבחירה זו, הכול האמינו כי הוא יוכל להגשים את מטרותיהם בשעה קשה זו[42]. אך הוא לא ענה על ציפיותיהם, מאחר שהיה אישיות חזקה ועצמאית ולא מוכן היה להשתלב במאבקים הפוליטיים שהיו נחלת היישוב באותה תקופה. לאחר כשנתיים וארבעה חודשים לכהונתו הוא פרש מכהונתו עקב מצבו הבריאותי, ולאחר כשלושה עשר חודשים הוא נפטר[43].

 

 

 תרבות וקהילה בנהריים

            למרות בידודם היחסי חשו אנשי נהריים כחלק בלתי נפרד מתנועת ארץ-ישראל העובדת. עוד בטרם קיבל היישוב נהריים  צביון של קבע, ראו תושביו את עצמם כחלק מהיישוב המתחדש בארץ. בית התרבות של נהריים היה בית מלא תוכן. נערכו בו אסיפות פוליטיות, הופעות של מיטב אמני ארץ-ישראל וקוימו ערבי הווי מקומיים. [44] בחגים לאומיים שנערכו בגינת "הבית הלבן" לקח כל היישוב חלק בהכנות ובביצוע התוכנית האמנותי. גם חגי ישראל נחגגו בצוותא.[45]

לחג השבועות משמעות מיוחדת כמו שניתנה בעבר הלא-רחוק ביישובי עמק יזרעאל.[46]

 

 

טקס הבאת הביכורים 1944 [47]

 

            מפעל החשמל בנהריים קם כחלק מהסכם שנעשה עם האמיר עבדאללה. בהתאם להסכם זה רוטנברג חייב היה להעסיק מכסה מסוימת של פועלים מעבר הירדן. ההסתדרות הכללית והפועלים היהודים לא תמיד ראו בעין יפה את העסקתם של הערבים ולא פעם נערכו דיונים קשים בשאלה זו. [48]  לעומת זאת בין רוטנברג והאמיר עבדאללה, שררו יחסי אמון וידידות שהתבטאו בביקורים הדדיים ובאירוח בארמון המלך וב"בית הלבן"[49]. רוטנברג אף בנה שוקת מיוחדת בכניסה לנהריים בכדי שעוברי אורח ערביים ובהמותיהם יוכלו להרוות בה את צימאונם ולהשקות את בהמותיהם. [50]. נראה שגם היחסים עם הכפר הערבי עובדייה, ממערב לירדן היו טובים. [51] לדוגמא ב 1945, הוצע אף לתושבי הכפר להצטרף להסתדרות הכללית בכדי שיוכלו ליהנות מעזרה רפואית, צרכניה שיתופית ועוד. ביקור היסטורי נערך ב 17 בנובמבר 1947, שנים עשר יום לפני עצרת האומות המאוחדות בה נידון עתידה של ארץ-ישראל. בפגישה עם גולדה מאיר, ממלאת מקומו של משה שרתוק ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הבטיח לה המלך, שלא ייתן יד להתקפות ערביות על המדינה העתידה לקום. [52]  המפנה הגורלי חל לאחר לאחר שעצרת האומות המאוחדות קבלה את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית, ב-29 בנובמבר 1947. [53]

 

 

 

ילדי נהריים ליד תחנת הרכבת

 

בית הספר היה באחריות חברת החשמל ובפיקוח מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. [54]

            בית הספר של ילדי נהריים השתייך ל"זרם העובדים". זרם חינוכי שהוקם על ידי ההסתדרות הכללית בשנת 1923 במטרה להקנות חומר לימודי ומערכת ערכים ברוח תנועת העבודה.  לבתי החינוך של זרם העובדים היו כמה מאפיינים ייחודיים:

א.     מקום מרכזי ל'חברת הילדים', הנוטלת חלק חשוב בניהול בית הספר;

ב.      עבודת גופנית כחלק מתוכנית הלימודים, כערך בפני עצמו ולא רק כהכשרה לחקלאות או למלאכה;

ג.      שיטות למידה, שנחשבו באותה תקופה לחדשניות, כגון למידה בינתחומית.

בתי החינוך של זרם העובדים עודדו את התלמידים להצטרף לתנועות הנוער החלוציות ולצאת לחיי הגשמה בהתיישבות.  [55]

            בית הספר וגן הילדים היו במקום שני הבתים האחרונים בשכונת העובדים. בית הספר היה בן 8 כיתות ויועד לכל התלמידים. חברת החשמל השתתפה באחזקתו. ההורים שילמו שכר לימוד, בסכום כפול מזה ששולם בחיפה.  [56]

            דינים וחשבונות שהוגשו על ידי המפקח מ. תלמי למחלקת החינוך של הוועד הלאומי בשנים 1942 – 1946 נותנים לנו תמונה מהימנה על בית הספר במספר תחומים: מבנה בית הספר, חלקם של ההורים והנהלת המפעל, הישגי התלמידים והאווירה השוררת בו. [57]  בדין וחשבון שהוגש למחלקת החינוך של הוועד הלאומי ב 27.1.1942 מתברר שהיו במקום שמונה כיתות וצוות המחנכים כלל גננת ושני מורים: יחזקאל תנאי ומרדכי נלויצקי. מספר התלמידים היה  25.

 

 

 

מחוץ לשעות לימודים היו לילדים קשרים טובים עם ילדי הסביבה הקרובה. הם נהגו לרכב על אופניהם לבקר את בני גילם בקיבוצים בסביבה ובמושבה כנרת. [58]  ב 1 במאי 1945 השתתפו ילדי נהריים בחגיגת האחד במאי האזורית שהתקיימה על המגרש ליד קיבוץ אפיקים. במקום נערך טקס קבלת חברות הנוער והילדים להסתדרות הכללית. [59]

חגיגות אחד במאי בנהריים

            בארץ נחוג החג לראשונה ב-1906החל משנות ה-20 של המאה ה-20, הסתדרות העובדים הכללית את יום הפועלים כיום חג כללי בכל שנה ההסתדרות ציינה את האחד במאי מדי שנה כיום שבתון, אשר בו הונפו דגלים אדומים ונערכו עצרות, אסיפות ומפגנים מרכזיים. ביום זה הושבתו מקומות העבודה הכפופים להסתדרות ומוסדות זרם העובדים בחינוך. בשעות אחר הצהריים נהרו מכל הדרכים, מגשר, נהריים ועד עין גב וגינוסר ומושבות הגליל התחתון ואורחים מטבריה המוני ילדים ונוער חוגגים. [60]

 

1 במאי במצעדי דגלים ותופים במצעד עם קיבוצי עמק הירדן

 

בשנים 1935 – 1948 הועברו דרך נהריים, כתחנה בדרך, עולים שעשו את דרכם מערבה לארץ-ישראל. תחילה רוב העולים היו יוצאי עיראק, אך בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו גם עולים פליטים ממרכז אירופה. היחידות העבריות בצבא הבריטי בעיראק, הן שיצרו את הקשר עם מבריחים ערבים, שעשו מלאכתם תמורת תשלום. העולים הועברו ברכב וברגל, מוסווים כערבים. תחנתם הראשונה הייתה בבתי היישוב ". [61] באותה תקופה הייתה מכירת נשק חופשית בעבר הירדן, ללא צורך ברישיון, באמצעות אנשי נהריים יצר ארגון ה"הגנה" קשרים עם סוחרי נשק שהוברח בשלב מאוחר יתר ארצה. [62]

ההחלטה שנתקבלה בעצרת האומות המאוחדות ב כ"ט בנובמבר 1947, הביאה לשמחה רבה בקרב תושבי נהריים. מאורעות הדמים שפרצו ברחבי ארץ – ישראל המערבית בחודשים הראשונים לאחר ההחלטה באו"ם, לא הביאו לידי מתח בנהריים. לפי העדויות: "האנשים המשיכו לחיות בשולי המאורעות… לעבוד באווירה שקטה". אמנם הם הכירו מתוך העיתונות את אירועי הדמים, שזעזעו את הארץ, אך גם חיילי חיל הספר הירדני, הם "לא גילו ביטויי איבה". יהודים ששירתו בחיל זה בדרגות קצונה, המשיכו בעבודתם כולל הרופא ד"ר חיים אפלבאום שטיפל בסוסי החיל והתגורר בשכונת העובדים תל אור. לכאורה, נהריים הייתה שאננה, אנשים חשבו שכשם שמאורעות 1936 – 1939 לא פגמו באיכות החיים, המצב הביטחוני היציב ימשיך לשרור גם בתקופה זו. שינוי קיצוני במצב חל בסוף מארס 1948, כאשר התפרק חיל הספר ובמקומו הגיעו חיילי הלגיון הערבי, מצוידים בנשק ותפשו עמדות סמוך לשומרי המפעל היהודים. [63]  בעוד חיילי הלגיון התערבו בתקריות מלחמתיות מקומיות בארץ-ישראל המערבית הרי בנהריים המשיכו הקשרים הטובים מאחר והיישוב והמפעל לא היו בתחום המנדט הבריטי. כידוע, מרבית השטח, כולל תחנת הכוח ושכונות המגורים, היו בתחום ממלכת עבר הירדן. הודות לקשרים המיוחדים עם שלטונות עבר הירדן, התקיימו במקום – בתקופה שבין נובמבר 1947 לבין תום המנדט הבריטי במאי 1948 – שתי פגישות סודיות בין גולדה מאיר לבין המלך עבדאללה. במטרה להשפיע על המלך עבדאללה לא להצטרף למדינות ערב בהתקפתן על הישוב היהודי בארץ, וזאת כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת ולהגיע להסדר כולל של שלום תוך משא ומתן. בתחילה נראה היה שהמלך הסכים להצעות שהוצעו לו, אולם ככל שתכפו מאורעות המלחמה וגבר לחצן של הליגה הערבית ויתר מדינות ערב התקשה עבדאללה לעמוד בהבטחותיו. עם ראשית מאורעות מלחמת הקוממיות, (נובמבר 1947), החל הלגיון הערבי להשתתף באופן פעיל יותר בהתקפות על יישובים יהודיים, באזור ירושלים ובעמק הירדן. למרות שנהריים עצמה לא הותקפה והיחסים בין תושביה לבין הלגיון היו טובים, הוחלט לפנות את מהמקום את הנשים והילדים.

פינוי הנשים והילדים מנהריים החל מה-12 באפריל 1948 וארך כשבועיים אך לאחר תום המערכה בחיפה (למעט שתי נשים). ב-27 באפריל הותקף קיבוץ גשר על-ידי הלגיון שיצא מבסיסיו באזור נהריים. יחידת ה"הגנה", שנועדה לתגבר את מגיני נהריים, קיבלה הוראה שלא להתערב על מנת למנוע חיכוך מיותר עם הלגיון. מדיניות ההבלגה, שנקטו שלטונות ה"הגנה" בנהריים, לא הועילה.

ב-14 במאי, ערב סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, קיבלו אנשי נהריים אולטימאטום ובו נצטוו על-ידי הלגיון להיכנע או לעזוב את המקום. מפקד ה"הגנה" בנהריים החליט, לאחר התייעצות עם הממונים עליו, להוציא מהמקום את אנשי מחלקתו, על נשקם הבלתי לגאלי וחלק ניכר מהנשק החוקי שהיה ירדני-בריטי. במקום נותרו רק העובדים בעלי תעודות הזהות הירדניות, לצורך הפעלת התחנה ואחזקתה.[64]

ב-15 במאי קיבלו התושבים שנותרו במקום אולטימאטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה ולקחה עמה את רוב הנשק, במקום נשארו בעלי תעודות הזהות הירדניות. בתאריך זה נכנס הצבא העיראקי לנהריים ולקח בשבי 30 מאנשי המקום בתוכם שתי נשים שלאחר שלושה שבועות בשבי שוחררו. (יוני 1948) עם פינויו של המקום על ידי כוחות ירדן, הופסקה פעילותו של המפעל, היישוב והמפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים.

בזיכרונות הדור השני של אנשי נהריים קיימת האשמה כבדה על היישוב בארץ ועל ארגון ה"הגנה" שלא עשו די בכדי להגן על נהריים, הם טוענים שבמידה מסוימת אלה אף הפקירו אותם.[65]

הצבא העיראקי החל מיד בפינוי עובדי המפעל מהמקום ובו בזמן החלו פעולות שוד וביזה, הן על ידי תושבי הכפרים הסמוכים והחיילים העיראקים, והן על ידי אישים ממלכת ירדן "החלה פעולת השוד המאורגן שנוהלה על ידי מפקד האזור". [66]  ההרס היה מוחלט, פורקו מנועי המפעל, הציוד היקר ורהיטי המפעל, הצרכנייה נבזזה, תוכנם של בתי התושבים נבזז, קירות בתי התושבים, המרצפות והגגות פורקו. שיירות של בוזזים נעו לכיוון אירביד ורבת עמון. התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תקופה של כתשעה חודשים.

 

 

על נפילת נהרים, מעיתונות התקופה