יצחק חסקין – מפרילוקי להנהגת ההסתדרות

‏‏     

כתב: גילי חסקין

 

יצחק אלחנן חסקין היה ממייסדי כפר ביל"ו, חבר במזכירות מפא"י[1],  חבר בוועדה המרכזת של הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כשזו מנתה רק חברים מעטים ובמשך תקופה ארוכה, גם גזבר ההסתדרות. ניבאו לו עתיד מזהיר, אך משהו בדרך השתבש.

למען גילוי נאות, חסקין המדובר כאן היה עבורי קודם כול סבא יצחק ומשום כך אינני מתיימר לאובייקטיביות מוחלטת, כאילו שיש כזאת.

מאמר זה מגולל את סיפור חייו של יצחק חסקין, שהוא במידה רבה סיפורה של תקופה. תוך כדי סקירת תמרורי חייו, הרחבנו את הדיבור על אלו שהיו אבני דרך בדרכה של התנועה הציונית ומדינת ישראל.

יצחק אלחנן נולד בתמוז תרס"ה (20.6.1905), בעיירה הקטנה קראקינובה[2], סמוך לפוניבז' שבליטא, לאביו ר' משה חסקין, רב הקהילה, ולאמו חנה, בת יהודה רבינוביץ'. יצחק היה זה אחד השמות המקובלים ביותר בתנועה הציונית, שהרי יצחק היה היחידי מאבות האומה שמעולם לא יצא מארץ ישראל, מופת לתנועה החדשה. אולם אביו כינה אותו "יצחק אלחנן" על שמו של רבו יצחק – אלחנן ספקטור (שהתפרסם כמי שגייר את הסובוטניקים).

כפעוט למד ב"חדר" וכן למד תורה מפי אביו, שנודע בספרו "כלכלת שביעית". 

בשנת 1915, בעת גירוש היהודים ממחוזות הספר בראשית מלחמת העולם הראשונה, עבר עם הוריו ואחותו מרי, לפרילוקי[3] שבאוקראינה, על גדות הנהר אודאי, יובלו של הדנייפר. משפחת חסקין הגיעה לעיר כחלק מגל של אלפי פליטים, שנמלטו בחוסר כל משאבלי, מקובנה ומשאר מקומות. כפי שכתוב ברשומות אותם ימים: "יהודי פרילוקי נזדעזעו ונרתמו לפעולה למען הפליטים שנתקבלו על ידיהם בזרועות פתוחות"[4]. אביו קיבל שם משרת רב ראשי, וכיהן בתפקיד, תחת הצקות הקומוניסטים, עד שנת 1933. הוא התיידד שם עם נערים בני גילו, שלימים נפגש עמם בארץ ואף עלה עם כמה מהם להתיישבות בכפר ביל"ו.

יצחק המשיך את לימודיו בישיבות לומז'ה וסלובודקה[5]. [היו אלה שתי ישיבות שגלו ממקומותיהם המקוריים לאזור פרילוקי. סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ועל כן לאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה][6].

בפברואר 1917 מוגר שלטון הצאר ברוסיה והוקמה ממשלה זמנית, שאפשרה את  חופש הדיבור ברחבי המדינה. מפלגות ליברליות צצו כפטריות אחר הגשם וביניהן התנועות הציוניות. אולם האביב הרוסי נמשך זמן קצר, עד אוקטובר 1917. הגרמנים, שרצו לתקוע טריז בקרב בנות הברית, אפשרו ללנין לחזור לרוסיה בקרון חתום. הוא וטרוצקי השתלטו על המפלגה הקומוניסטית וזו הפכה למפלגה המותרת היחידה. מיום ליום הורגש יותר אגרוף הברזל של המפלגה ושל הזרוע הביצועית שלה, מפלגת ה"צ'קה" – היא הוועדה הכול רוסית החריגה, למאבק במתנגדי המהפכה ובחבלה[7]. הם רדפו את הספרות העברית ואת התנועה הציונית. מכיוון שכך, המפלגות הציוניות ירדו למחתרת והחלו להתחסל.

היו שהספיקו לעזוב. כבר ב-1919 עזבה קבוצת בחורים מפרילוקי את העיר ונסעו לאודסה. הם עבדו באחוזה שהקים האגרונום אברהם זוסמן[8] והגיעו לארץ ישראל באוניה "רוסלאן" שלימים כונתה "'מאיי-פלאוור' של התנועה הציונית". אחרי עלייתם לא נשארו עוד שרידי ציונים בפרילוקי. 

ב-1922 -1923 כמעט ולא היתה בפרילוקי כול פעולה ציונית מאורגנת. מספר נערים יהודיים, בני 16-17, בעלי הכרה לאומית, חיפשו דרך לפעול למען המטרה הציונית, למרות שלא היה להם כול קשר לערים קרובות או למרכז כלשהו. ביום אחד, בסוף שנת 1923, קיבל יצחק מכתב שהוא מתבקש על ידי אדם בשם מאיר גרבובסקי (ארגוב)[9] לקבל את פניו של שליחו ישה (יעקב) נטזוב (נוטר). הם אכן נפגשו ולבקשתו זימן יצחק שנים עשר מחבריו, בעלי השקפה ציונית, לשיחת יסוד, בביתו של יטבסקי, איש כפר שעבר העירה וכך החלו לפעול בצורה מחתרתית, בסניף פרילוקי של "תנועת הנוער הציונית המאוחדת". יצחק עמד בראש הסניף ועל מכתביו היה חותם בפסבדונים: "אלדד הדני" או "בן יהודה".

יצחק וחבריו הגיעו לנוער שלמד בבתי ספר תיכוניים. אחד מהנערים שגייסו לשורותיהם היה יצחק ("סיומקה") נשר (לימים איש "הפועל" ומורה להתעמלות בגבעתיים), שהיה מתבולל לחלוטין ואיש לא העלה על הדעת שהצטרף אליהם. הם חדרו לכול החוגים היהודיים וגייסו לשורותיהם למעלה ממאה חברים.  הם הקימו קשר עם מרכזי התנועה בפולטאבה ובקייב. הם נסעו לשם כדי לקבל חומר לפעילותם ולקבל אליהם שליחים. כמה מהם הצטרפו לתנועת 'החלוץ'.

הפעילים הצעירים חשו שמתחילים לעקוב אחריהם. כיוון שכך, היה ברור להם שיעלו יעלו על עקבותיהם, לכן החליטו לעשות מעשה שיגביר את תודעתה תנועה הציונית בקרב היהודים. .משום כך פרסמו כרוזים כתובים בכתב יד, באותיות דפוס בשפה הרוסית, עלייהם רשמו "תחי ארץ ישראל העובדת" וקראו לציבור היהודי שלא ייתן את אמונות במפלגה הקומוניסטית.

חברים לקחו את הכרוזים, עלו לבתי הכנסת הגדול. שם יש עזרת נשים. סודר שברגע מסוים ינותק זרם החשמל ויעופו מהיציע מאות כרוזים למטה. וכך  נודע ליהודי העיירה על הסניף של ההסתדרות הנוער הציונית אשר בפרילוקי. הדבר עשה רושם עז והיה נושא לשיחה בבית הכנסת.

ב-2 בספטמבר 1924 בוצעו ברוסיה הסובייטית מעצרים המוניים של פעילי כול המפלגות. באותו לילה נעצרו והושלכו לכלא למעלה מ-3000 פעילים ציונים. הטקטיקה של החברים היתה הכחשה מוחלטת של כול פעילות ציונית, אם וכאשר ייתפסו. אולם כאשר עלו שלוחי המשטר על עקבותיו של גרבובסקי, הם מצאו ברשותו עדויות מפלילות על פעילות ציונית, כולל מכתב חתום על ידי יצחק. בערב שבת, בשתיים בלילה הגיעו שלוחי המשטר לבית הוריו. על דלת הבית נשמעו נקישות עזות ואחריהן הקריאה "בשם החוק – נא לפתוח". הוריו, שלא ידעו על השתייכותו לתנועה הציונית, נבהלו מאד ויצחק נאלץ להסביר להוריו ולהודות בפני שלוחי המפלגה שהוא חבר הוועד המקומי של המפלגה הציונית[10].

השוטרים, שכונו אז "צ'קיסטים", על שם המפלגה שבשמה פעלו,  נכנסו והחלו בחיפוש יסודי, בעיקר בספריה המרשימה של אביו, שם פתחו ספר אחר ספר. לימים צבר יצחק כמות גדולה של ספרים, שהיו מסודרים בצפיפות ובסדר מופתי על גבי מדפים רבים ומילאו חדר שלם. בזיכרונותיו הוא טען שלאביו היתה ספריה גדולה פי חמש. גם אם הגזים, אין ספק שמדובר היה בספריה ענקית, כך שהחיפוש נמשך עד הבקר. כאשר הסתיים החיפוש, יצחק נאסר ונחבש בבית הסוהר של העיירה פרילוקי, שם פגש כמה מחבריו. החלה תקופה ארוכה של חקירות. יצחק זכר את שמו של החוקר יופה, יהודי שלא ידע הרבה על התנועה הציונית.

לאחר  4-5 שבועות, הם  הועברו לכלא יותר גדול ורציני בעיר המחוז פולטאבה. הצ'קיסטים הסיעו אותם דרך הרחוב הראשי של העיירה, כשהשוטרים סביבם, אצבעם על ניצרת הרובה ובידיהם חרבות שלופות. כל זאת, למען יראו וייראו. התוצאה היתה הפוכה. מכיוון שהיה זה בשבת, יצא אביו מבית הכנסת והלך אחריהם, ועמו אבותיהם של עצורים אחרים. מבלי משים הפכה התהלוכה להפגנה למען הציונות ונגד השלטון. התהלוכה העלתה את המוראל של היהודים שראו שהנוער מוכן להיאבק למען מטרה חשובה.

בתחנת הרכבת הכניסו אותם לקרון אסירים. הם נסעו לתחנה, שם היו צריכים לצרף את הקרון לרכבת שהלכה לפולטאבה. הקרון היה מחולק לשני חלקים. לחלקו השני, מעבר לסבכה, עלו אנשים נוספים. בחצות הלילה שמעו מהצד השני קול קורא בעברית : "לאיזו תנועה אתם שייכים". יצחק, שדיבר עברית ענה שפניהם מיועדות לפולטאבה. הקול שיצא מגרונה של אשה בשם שרה ז"ק ענתה להם שהיא נוסעת לחרקוב. כך זכו האסירים הצעירים לקול אנושי, לקרן של תקווה במסע הלילי. בפולטאבה נכנסו לתא מעבר המיועד לשנים עשר אסירים לכול היותר, אולם שלטונות הכלא דחקו אליו קרוב לארבעים. הצפיפות היתה כל כך גדולה, עד שאדם שרצה להתהפך על צדו, היה אנוס להזיז את כול השורה יחד עמו. מכיוון שכמה אסירים היו חולים במחלות מדבקות, הם חששו שלא יצאו משם בחיים. הם דרשו לעבור לתא אחר ומשלא נענו, נקטו בשביתת רעב. התמזל מזלם שהמשטר ב-1924 לא היה נוקשה כמו המשטרים שיבואו אחר כך ואחרי יממה וחצי של שביתה, הועברו לתא מרווח יותר.

בתא החדש שכנו גם אסירים פליליים, גנבים שודדים ואפילו כמה שהתגאו שרצחו יהודים. בהיעדר מיטות שכבו עלה רצפה. יצחק שניסה להירדם שמע שני אסירים משחקים בקלפים אסורים (שהרי אסור היה להכניס קלפים לביתה סוהר) ולהפתעתו שמע אותם משחקים על הזכות לגנוב ממנו את מגפיו, שהיו מונחים תחת ראשו. יצחק התכונן וכשהאסיר רכן אליו כדי לשלוף את מגפיו, הוא אחז בראשו בחוזקה ולא הרפה. קמה מהומה בתוך הכלא. ה"סטווסטה" ראש האסירים והבוס של התא הודיע על קיום משפט ומינה שני אסירים לבית דין שדה. יצחק הסביר שנאלץ להגן על רכושו. לגנב, לעומת זאת, לא היה טיעון משכנע, למעט "רכישת הזכויות" על המגפיים, במשחק הקלפים. הוא נענש בניקוי סיר השופכין הקולקטיבי במשך שבוע ויצחק קיבל בתמורה למאבקו העיקש, מצע נוח יותר, הרחק מן הדלת. כך התחיל "להתאזרח" בתוך התא. מדי לילה, לאחר חצות, היו מעירים את האסיר הפוליטי משנתו ולוקחים אותו, מבולבל ונפחד, לחדר החקירות. מרבית החוקרים היו יהודים; בונדיסטים או ציונים לשעבר. את החוקר בכלא פולטאבה, הוא זכר היטב, עד יומו האחרון. היה זה  יהודי בשם טייטל, שהיה בשעתו חבר בתנועת "צעירי ציון" והיה בקי בכול זרמי הציונות. הוא חקר אותם על כול פרט ופרט. בעיקר שמות של חברים נוספים בתנועת הנוער של פרילוקי. הם סירבו לגלות. טייטל סיפר לו על המצב הקשה בארץ, על האבטלה, על שכר העבודה הנמוך, על האיכרים שמעדיפים להעסיק ערבים. יצחק לא האמין לו, רק לימים, כשעלה ארצה התפלא לגלות שהחוקר דיבר אמת. החוקרים רצו שבתמורה לשחרורם, יתחייבו להסתלק מכול פעילות בתנועה הציונית אולם הם סירבו.

כעבור חודש, העבירו את החבורה לכלא חרקוב, שהיתה באותם ימים בירת אוקראינה. הכלא נבנה בידי המלך השוודי קרל השנים עשר, שכבש את העיר בעת מלחמתו ברוסים, בראשית המאה ה-18. בית הסוהר, שנבנה בתוך אי בנהר, נחשב למקום שממנו איש לא ברח. ווריאציה אוקראינית של כלא אלקטרז. החוקר היהודי ששמו היה חוזה, גילה בקיאות רבה בכול הקורה בארץ ורצה שהאסירים הפוליטיים יפעלו למען התכנית הסובייטית של יישוב יהודים בחצי האי קרים[11], שלימים התברר כתרמית. הם לא קיבלו גם את ההצעה הזאת והיו מוכנים לכול עונש שיוטל עליהם, כולל גירוש לסיביר.

תנאי התברואה היו קשים. בבקר בהיר אחד הודיעו לאסירים, למרבה הפתעתם, כי הם יוצאים להסתפר והתרחץ. כששבו מבית המרחץ נדהמו לגלות כי תאם המטנף צוחצח עד לבלי היכר. מתברר שמשלחת של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בראשות מזכיר המפלגה טור̤ז, באו לבקר באוקראינה ובין השאר הם רצו לראות באיזה תנאים גרים אסירים פוליטיים…

יצחק נדון ללא משפט, לגירוש לאוראל הצפוני לשלש שנים. באותם ימים, יקטרינה פישקובה, אשתו הראשונה של הסופר הרוסי מקסים גורקי, היתה יושבת ראש של הצלב האדום הפוליטי ועזרה לאסירים הפוליטיים ולציונים (ביניהם בבה אידלסון, ישראל בר יהודה, אלכסנדר פןויהושע גלוברמן) ודאגה להשגת עבורם סרטיפיקטים מארץ-ישראל[12]. בעזרתה המירו בשנת 1925, את הגירוש לאוראל, בגירוש מברית המועצות.

כך יצא יצחק מתחומי ארצו, כשעל דרכונו האדום חותמת גדולה האוסרת עליו לצמיתות, לשוב לתחומי ברית המועצות[13]. היו מבני משפחתו שעזבו עוד קודם לכן את הארץ והיגרו לעתיד טוב באמריקה, כמו רבים אחרים. אולם ב-1923 סגרה ארצות הברית את שעריה וחלקו הגדול של גל המהגרים עלה בעל כורחו לארץ ישראל. יצחק, כך התרשמתי, לא חשב בכלל על אפשרות אחרת.

מכול מקום, יצחק עלה לארץ ישראל בכ' תמוז תרפ"ה, 12 ביולי 1925, בעיצומו של גל העלייה הגדול, שמרביתו הגיע מפולין ונקרא אז "העלייה הרביעית"

.

גל עלייה זה הגדיל את היישוב היהודי ב-40% לערך ומשום כך נחשבת עלייה זו לעלייה ההמונית הראשונה[14]. העלייה הזו נכנסה להיסטוריה כעליית המעמד הבינוני. היו בורגנים זעירים, סוחרים ובעלי מלאכה. העולים הביאו עמם את משפחותיהם ואת רכושם. הם לא באו לייבש ביצות, אלא כדי לחיות חיים טובים יותר. הם קנו מגרשים, השקיעו בבנייה ובתעשייה והרוויחו כסף. אנשי העלייה השלישית, בעלי התודעה הסוציאליסטית, נדהמו לראות אנשים מ"עולם אחר". עלייה זו זכתה לכינוי "עלית הבורגנים" או "בעלי הבתים" והיו שכינוה בזלזול "עליית גראבסקי", על שמו של שר האוצר הפולני שהגזירות שהטיל גרמו ליהודי פולין לעזוב את ארצם.  

רבים מבני עלייה זו היו בורגנים ופתחו קיוסקים ברחבי תל אביב, דבר שהעניק להם את הכינוי "עליית הגזוז". אולם כדרכם של סטריאוטיפים, גם זה חוטא בהכללה מוגזמת. רבים מהעולים הקימו או השתלבו בתעשיית הטכסטיל המתפתחת. אחרים הקימו את עפולה או עבדו בקבוצות עבודה, עד שהתיישבו בקיבוצים ובמושבים. בתחילת שנת 1924 לא עלה מספר הפועלים היהודים במושבות על כמה מאות. הניסיונות המועטים לכיבוש העבודה, שהחלו עוד בימי העלייה השנייה, בהם השקיעו הפועלים את מיטב משאביהם, לא נחלו הצלחה. בימי העלייה השלישית כמעט ונואשו כבר מהסיכוי לחדור בהמוניהם למושבות הוותיקות ותנועת הפועלים ריכזה את מאמציה בהתיישבות עצמית. והנה, תוך מספר חודשים, חל מפנה יסודי במצב, שאולי אין דומה לו, מבחינת מהירות השינוי בתולדות היישוב. העבודה במושבות קיבלה תנופה חדשה תוך שנתיים נוצר במושבות, כמעט יש מאין, ציבור חשוב שמנה אלפי פועלים. היה זה אחד מהישגיה החשובים של העלייה הרביעית[15].

עם עלייתו ארצה, שם יצחק פעמיו אל מכריו מפרילוקי, שקודם לכן ייסדו את קריית ענבים. [ביניהם היו אברהם בן – נריה שהיה למומחה לגידול דבורים והזוג לייבוש ושפרה ביבר (אביו של שאול ביבר), ממייסדי קריית ענבים[16]. מנהיג הקבוצה היה לביטוב, אביה של הטייסת זהרה שנפלה במלחמת הקוממיות].

יצחק שם פעמיו לרחובות, שקודם לכן כונתה "חביבת הברון", שם הצטרף ל"חבורת הדרום", שנוסדה, כמו חבורות אחרות שהתארגנו באותה תקופה, כדי להקל על הפועלים להתערות במושבות ולסייע להם בכיבוש העבודה[17].

הרקע הכלכלי לייסודה של "חבורת הדרום" וחבורות נוספות של פועלים נבע משגשוגו של משק המטעים במושבות. אמנם בשנות העשרים הראשונות של המאה שעברה, נדרשו פועלים רבים לשיקום משקי האיכרים שנפגעו בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918), אך מאורעות 1921 הביאו את האיכרים להכרה בסכנה הצפויה להם מצד הפועלים הערבים במושבות והיישוב נתלכד סביב רעיון העבודה העברית. לאחר סיום העבודות הציבוריות של הממשלה והפחתת עבודת הבניין החלו המרכז החקלאי ומחלקת העבודה של ההסתדרות הציונית לעודד את העבודה העברית במושבות. במשך שלוש שנים מספרם גדל פי שבעה, מ-700 ב-1923, ל-5000 ב-1926. הדחיפה לעבודה במושבות נבעה מהתפתחות גידולי הטבק והפרדסים במושבות. אלה נתנו את התנאים הכלכליים הדרושים. אלה לא היו מספיקים אילולא הארגון השיטתי של ציבור הפועלים המאורגנים וההסתדרות הציונית.

באמצעות החבורות יכלו הפועלים לקבל על עצמם עבודות קבלניות. הקמת חבורות מלוכדות מילאה תפקיד חשוב בהתמודדות של הפועלים עם קשיי האבטלה, הקליטה בארץ וההכשרה לחיי עבודה וחברה. החברים התחייבו לעבוד ולנהל חיים שיתופיים במסגרת החבורה במשך שנה או שנתיים, שבמהלכן קיבלו כולם שכר שווה, ללא קשר לרמתם המקצועית. החבורות הוקמו על ידי אנשים שביקשו להקים מסגרת אינטימית ושונה מהמחנות הגדולים של 'גדוד העבודה', אשר סבלו מחילוקי דעות אידיאולוגיים, מגירעונות כספיים ופעלו בחוסר יעילות[18]. ההבדל העיקרי בין החבורות לבין הקיבוצים שהתארגנו במושבות היה בכך שהאחרונים היו פחות פתוחים לקליטת חברים נוספים מבוססים יותר על קרבה רעיונית. הבדל נוסף הוא כי הקיבוצים שאפו להמשיך בחיים קולקטיביים במשק עצמי ואילו רוב החבורות לא שאפו להתיישבות קיבוצית והסתפקו בהיאחזות במושבות או לידן. כתוצאה מכך היתה תנועת החברים במושבות גדולה יותר מאשר בקיבוצים ובאחרונים מידת היציבות היתה גדולה יותר[19]. החבורות  נוסדו כקבוצות ארעי: תפקידן העיקרי היה לקלוט עולים חדשים ולהכשירם לעבודה. אחרי שהות של שנה או חצי שנה כבר יכלו העולים לעזוב את החבורה ולדאוג לעצמם, אם כיחידים ואם כהתלכדות לקבוצות"[20]. חברי החבורות היוו 40% מכלל פועלי המושבות וחלק מהם ביקשו להתיישב בהתיישבות עצמית בצורת מושב העובדים.

"חבורת הדרום" היתה החבורה גדולה ביותר. היא מנתה מאתים וחמישים חברים והיו לה סניפים  בגדרה, ראשון לציון ובנס ציונה. גם כאן הפועלים חיו חיים משותפים. השכר התרכז בקופה אחת וכל אחד קיבל לפי צרכיו. גם כאן התארגנו להגשמת המטרה המרה הגדולה של "כיבוש העבודה"[21]. הפועלים החדשים יצאו לעבוד, חלקם מלווים בפועלים ותיקים, חלקם בעזרת מדריך ולמדו כיצד לאחוז מעדר בידם. הם נשאו את הסיסמא "כיבוש העבודה", שכבר כמה שנים קודם לכן הוכחה כמאבק נכזב[22]. ספק אם ידעו על כישלונות המאבק, שהוביל להקמת ההתיישבות העובדת. הם יצאו לעבוד, חמושים בלהט מהפכני. איכרי רחובות, הגם שהיו נוחים מאלו של פתח תקווה ונס ציונה, העדיפו להעסיק ערבים, שהיו פועלים טובים יותר ועובדים צייתנים יותר. הצעירים שזה מכבר הגיעו, החלו לעבוד בקבלנות. הם קיבלו משימה להפוך את האדמה בעזרת מעדר, "טוריה" כפי שנקרא אז, מטלה שכיום מתבצעת בעזרת טרקטור. ביום טוב הגיעו לשכר של שבעה – שמונה גרוש ליום, לפעמים אפילו לא הגיעו לכך. תלמידים בני עיר מצאו את עצמם חיים באוהלים ומזונם לחם צר ומים לחץ. שנים אחר כך תיאר יצחק בצורה ציורית את העבודה הקשה; כיצד כפות ידיו, שהיו ידי סטודנט, לא היו מורגלות בעבודה פיזית ומהר מאד הצמיחו יבלות. יצחק המשיך לעבוד, נצמד לידית המעדר הקשה, חש את היבלות מתפוצצות, את ידיו מאדימות, נשך שפתיו והמשיך. יום המחרת היה קשה עוד יותר, עד שנסתגל. הוא נחשב ל"פיושניק", מילה שהוחלפה לימים ב"חברה'מן", "פטיש" ו"תותח".

 

גם השמש הקופחת לא נטתה להם חסד. ביום אחד, חמד מי מחבריו לצון והגיש בקבוק צונן לשפתיו החרבות. יצחק נטל את הבקבוק והגיר אותו לפיו. כשהבחין שמדובר בוודקה, היה מאוחר מדי. הוא הצליח לגרור את רגליו אל אוהלו, נפל אפיים ארצה והתעורר, הלום אלכוהול, רק בבקר שלמחרת. לימים התברר שהיה זה טיפול מקובל כמעט בכול פועל חדש…

אחת הדמויות המוכרות ברחובות של אותם ימים היתה זו של משה סמילנסקי, שהיה גם איכר וגם סופר. היה מגיע מדי שבת אחרי הצהרים ומרצה לפועלים על תולדות הישוב. סמילנסקי היה בעד עבודה מעורבת. יהודים סוציאליסטים, יהודים תימנים שלא השתייכו להסתדרות וגם ערבים. הוא טען שיש לוותר על עקרון העבודה העברית המלאה במושבות, למען יחסים טובים בין הישוב העברי והערבי. כעבור זמן עבד אצלו בפרדס בשכר של 17 וחצי גרוש ליום. במוצאי שבת  היה סמילנסקי מזמין את הפועלים לביתו והיה משלם להם את שכרם. ערב אחד ביקש יצחק העלאת שכר ל-20 גרושים. סמילנסקי השיב שהוא אכן פועל טוב וראוי לשכר זה, אבל מוטב שיחפש מעסיק שמוכן לשלם זאת…

בערב אחד שמעו שזאב ז'בוטינסקי יבוא לנאום בתל אביב. יצחק וחבריו לא היו מחסידיו של מי שפרש מן ההסתדרות וקרא לשבור את כוחה, אבל אי אפשר היה להישאר אדיש לכושר הנאום המופלא של האיש. מכיוון שסבלו מחסרון כיס, הם החליטו ללכת ברגל, מרחק של 25 ק"מ עד לתל אביב. רק כדי לקחת חלק בחוויה התרבותית ואולי גם חברתית. אחד החברים, סיומקה נשר, לימים חבר כפר ביל"ו[23], התעייף כל כך מן ההליכה, שנרדם מיד עם תחילת הנאום, התעורר רק בסיומו ושב רגלית לרחובות.

הצעירים הסוציאליסטים מצאו את עצמם נלחמים בעד העבודה העברית. בלילות הם שמרו יחד עם איכרי רחובות (כחברי 'הגנה') מפני הערבים שחיו בכפרים הסמוכים ומעת לעת יצאו לפשוט על המושבה והיישובים החקלאיים שבסביבתה, ואילו בימים הם יצאו כנגד אותם איכרים שהעסיקו בשדותיהם את אותם ערבים. יצחק וחבריו ראו עצמם כסוציאליסטים, אמנם, הם השתייכו בעבר למפלגת "הפועל הצעיר", שהיתה פחות קיצונית בעניין זה מ"אחדות העבודה" ההיסטורית ובכול זאת, נלחמו בלהט בעד עבודה עברית, שמשמעה הדרת רגליו של הפועל הערבי. אכן, פשרה שתנועת העבודה לדורותיה התלבטה בה לא מעט. איך פותרים את הדילמה בין הקפדה על עבודה עברית לבין אחווה כלל פועלית?

חברי ה'הגנה' הוסיפו להתנגדותם להעסקת ערבים גם את הנימוק הביטחוני, שכנראה היה יותר משכנע מאשר "הפיכת הפירמידה" של דב בר בורוכוב. מרכז ה'הגנה' הצליח לגרום לאיכרי רחובות לקבל החלטה שלא מעסיקים ערבים. אבל החיים חזקים מהכול. בשבת אחת, כשיצא יצחק לטייל בין מדרום לרחובות, עבר ליד פרדס ושמע את הרעש של מכונת השאיבה שכונתה אז "טיק טק". יצחק הבין שפועל תימני לא יעבוד בשבת ואיכר רחובותי על אחת כמה וכמה, הלך בעקבות הרעש וראה ליד הבאר פועל ערבי. החברים התארגנו להפגנות ובמשמרות לעבודה עברית. בתגובה לפעילות זאת, הם הועברו על ידי המשטרה לכלא יפו. שם ישבו שבועיים –שלושה למאסר ושוחררו. הפועלים מחו והאיכרים בשלהם.

באותה שנה הצטרף יצחק לחבורת "השחר", שמנתה 25 חברים בלבד, עבדה בפרדסי רחובות, לצד "חבורת הדרום" היתה מורכבת מפני פרילוקי ובני עיירות סמוכות. להבדיל מ"חבורת הדרום" שזכתה לאזכורים לא מעטים בספרות המחקר, כמעט ונפקד מקומה של חבורת "השחר" ולכן מצאתי לנכון להרחיב כאן את היריעה: קבוצת השחר מרחובות הייתה חלק מקבוצות עבודה שהתארגנו המטרה לכבוש את העבודה העברית במושבות יהודה ושומרון אפילו בשכר רעב[24]. הקבוצה, שהייתה מורכבת ברובה מעולים חדשים, אנשי העלייה הרביעית, הכריזה על עצמה כגרעין התיישבות להקמת משק שיתופי. הוצעו לקבוצה מקומות שונים לעלייה להתיישבות ביניהן הצעת המרכז החקלאי להתיישב ברוחמה[25] הנטושה – אי בודד בים ערבי – תוך הבטחה "להעביר לרשותה חלקות אדמה אם יאזרו כוח להקים את הריסות המשק".

היה זה הישוב העברי הראשון בנגב, חווה חקלאית שהוקמה ב-1917, על ידי פועלים ומנהל עבודה עבריים. נחפרה באר, ניטעו מטעים והוקם בית. הנקודה נפגעה קשות עקב התנכלויות השכנים ואירועי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוחמה הייתה לשדה קרבות בין הצבא התורכי לצבא הבריטי. עדין נותרו במקום מספר משפחות שעמדו בפני נטישה ומספר פועלים בדווים שכירים. מצב המשק היה בכי רע, הבאר לא הופעלה והנטיעות עמדו על סף קמילה, גדרות המטעים נפרצו, ובחלקות המעובדות רעו עדרי צאן. חברי 'קבוצת השחר', שמנו 16 חברים התלהבו מן ההצעה. הם החליטו להקים משק שיתופי ונתמכו על ידי היישובים השיתופיים בסביבת רחובות: גבעת ברנר, קבוצת שילר וציבור פועלי המושבות. הקבוצה הגיעה לרוחמה בינואר 1927. במקום פגשו את שרידי המתיישבים הקודמים, צריפים פרוצים וחדר אוכל במצב טוב.

בנק אנגלו-פלשתינה נתן להם הלוואה של 300 ליש"ט לקיומם ולקיום בהמותיהם, למשך שנה אחת, עד לביסוס המשק. בחורף הראשון לעלייה להתיישבות ירדו גשמי ברכה, דבר שהביא להתפתחות מהירה של המשק החקלאי. המטעים שוקמו, שוקמו שטחי הפלחה, הוקם משק חי, שוקמה הבאר ונתנה כמות מים שהספיקה להשקיית 1.200 דונם מטעים וירקות. המתיישבים ראו ברכה בעמלם. למקום הגיעו חברים שנשלחו על ידי המרכז החקלאי ומתנדבי הנוער העובד. המתיישבים התלבטו לגבי עתידם, והמגמה הייתה יצירת קבוצה אינטימית. "שם הקבוצה הלך לפניה". היה שם בן פורת, שלימים שירת בחייל הספר, וגם המשורר אלכסנדר פן[26]. [מכיוון שחבריו ידעו כי אינו מתאים לעבודה גופנית הטילו עליו את עבודת השמירה[27]]. ניסיון ההתיישבות נכשל בעיקר באשמת מאטימות המוסדות המיישבים: אנגלו-פלשתינה שתבע את החזר החוב והמוסדות הלאומיים. שגילו אדישות לגורל הקבוצה. החברים נאלצו להיאבק בניסיון לבטל את רוע הגזרה. למרות פגעי הטבע במטעיהם הם המשיכו לקוות, אך בסופו של דבר, הם נאלצו לעזוב את המקום. היישוב נהרס כליל עקב מאורעות תרפ"ט[28].

היו שעזבו קודם לכן.  שניאורסון, איש תנועת "החלוץ" הרוסית וחברו של יצחק, לא חש שקט בארץ ושב לרוסיה. שם נעלם. גם בחיי יצחק זו היתה אפיזודה קצרה. באותם ימים היה ליצחק חבר טוב – מקס אורקין שהצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית. הדבר הסעיר את החברים, שטענו שיהיה עליו לעזוב את חבורת 'השחר'. יצחק התנגד וטען שאין לערב פוליטיקה בהתארגנות פועלית. הוא הזהיר שבמקרה והחבר יסולק מהארגון, גם הוא יעזוב לאות סולידריות וכך היה. לימים שמר על קשר עם אורקין[29], גם כשהלה הצטרף לאצ"ל. לאחר מכן עבד כפועל בניין ברחובות ולקח חלק בבניית בית הכנסת הגדול ברחובות.

ב-1928 נשא יצחק לאשה את נחמה בת יצחק קרבן. ב-1931 נולד בכורם יגאל; ב-1933 נולדה חנה; ב-1938, נולד אפרים וב-1944 – נורית.

 

 

 

לאחר מאורעות תרפ"ט נוסדה בארה"ב "קרן העזרה לארץ ישראל", בהנהלת שמואל פסמן, שאספה את הכספים שתרמו  יהודי אמריקה ביד רחבה ושהוקצו להתיישבות חקלאית. יצחק יסד יחד עם כמה חברים, ביניהם  מרדכי גובר, לימים בעלה של רבקה, שכונתה "אם הבנים" ואליעזר מילרוד (איש "הר כנרת" ומדריך בחבורת הדרום)[30], את "הארגון להתיישבות אינטנסיבית", שהיה לחלק מ"התיישבות האלף"[31], מבצע של הסוכנות היהודית להעלות על הקרקע, בשנה אחת, אלף משפחות. בסופו של דבר יושבו במבצע זה 432 משפחות בלבד[32]. במקומות שונים בארץ התארגנו אגודות דומות, אך לא הצליחו להגיע למטרה שהציבו.

ב-1932 נטעו חברי הארגון להתיישבות את פרדסי כפר ביל"ו, שנקרא כך לציון יובל שנים לעליית הבילויים וב-1933 עלו על הקרקע[33]. 12 חברים נבחרים ביניהם יצחק, הקימו את "אגודת המים", דבר שהקנה להם מן הסתם הרבה כבוד. כך למשל, קבלת חבר חדש היתה מותנית בהסכמה פה אחד של כול החברים. לימים התרופפו החישוקים וכול חברי המושב נהיו חברים באגודה. יצחק התמיד בחברותו עד שהתפטר מסיבות לא ידועות באפריל 1948, למרות הפצרותיהם של חבריו[34].

 

עם התיישבותו בכפר ביל"ו, גזר יצחק על עצמו התנזרות מכול פעילות ציבורית. הוא התמסר לחקלאות. מתברר שכבר אז קשה היה להתפרנס מחקלאות, לבטח מחלקות ששטחן 15 דונם למשפחה, כפי שניתן לחברי כפר ביל"ו.

בנוסף לעבודה בחקלאות, עסק יצחק בחפירת מערכת השקיה של תעלות מבוטנות שכונו "השקאה קליפורניה", אותן חפר יחד עם חברי כפר ביל"ו, יעקב מנילוב ובנימין (ניומה) הורביץ, אף הם בני פרילוקי. חברו יונה כסה המשיך בפעלתנות, אך יצחק הקדיש את כול כולו לבניית משק בכפר ביל"ו. כמו כן מונה מיד לאחר העלייה לקרקע, למוכתר כפר ביל"ו, היינו ראש הרשות כלפי שלטונות המנדט.

תפקיד זה העניק לו את הזכות לשאת אקדח ברישיון. את משכורתו החצי חודשית, על סך 12 לא"י, העביר לקופת כפר ביל"ו[35]. אינני סובר שהיה חקלאי גדול. ובעצם, דומה שאף אחד מחברי כפר ביל"ו, שמלכתחילה נועד להתבסס גם על עבודת חוץ, לא היה כזה. מכול מקום, הוא אהב את החקלאות וראה בה, לא רק משלח יד, אלא גם ערך.

עוד בשבתו ברחובות, הצטרף יצחק לארגון ה'הגנה' ברחובות.

בד בבד, השתלב בפעילות ציבורית. הוא היה חבר "הפועל הצעיר", מפלגה שהיתה מתונה יותר ממתחרתה הנוצצת "אחדות העבודה" (ההיסטורית). היא היתה יונית יותר מבחינה מדינית ופחות מהפכנית מבחינה סוציאליסטית. ב-1930 הקימו השתיים את מפא"י שחתרה ואכן הגיעה להגמוניה. יצחק השתתף כציר בוועידת היסוד של מפא"י ובייתר ועידותיה וחבר מרכז, ציר בכל ועידות ההסתדרות מהשלישית ואילך. היה חבר מועצת הפועלים. בין חבריו הקרובים היו יונה כסה ואנצו סירני.

לדבריו, חבריו למפלגה ובראשם יוסף שפרינצק (לימים יו"ר הכנסת הראשון וממלא מקום נשיא המדינה), לא הניחו לו להתנזר זמן רב ודרשו שיקדיש חלק מזמנו לפעילות ציבורית. למיטב הבנתי הוא קיבל את "דין התנועה" משום שאהב את הפעילות הציבורית. הוא חזר לעבודה חלקית במועצת פועלי רחובות, שהיה אחד ממייסדיה. בין הייתר עסק ברכישת קרקעות עליהם הוקמה השכונה הרחובותית 'חבצלת', מול כפר ביל"ו. ב-1936 הצטרף לנוטרות (כוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי)[36]. יחד עמו התגייסו חברי כפר ביל"ו משה קליגר, פנחס פרימן, צבי קבצן וברוך ליניק.

במקביל פעל חסקין בלשכת העבודה הכללית[37]. עד 1939, בכול לשכת עבודה היתה מחלקה של ההסתדרות הכללית. במקביל פעלו בארץ לשכות עבודה של "הפועל המזרחי" של "פועלי אגודת ישראל" ושל ארגון 'הציונים הכלליים'. יצחק וחבריו שכנעו את יצחק גרינבוים, מי שעמד בראש מחלקת העבודה של ההסתדרות הציונית (ולימים שר הפנים הראשון של ממשלת ישראל), להקים לשכת עבודה כללית, על מפלגתית. כך היה חסקין למזכיר לשכת

העבודה ברחובות ולצדו פעלו סגנים מ'הפועל המזרחי' והציונים הכלליים', כך שכול דורש עבודה נרשם וקיבל את העבודה בהתאם למצבו.

מרבית הפועלים עבדו בפרדסים, אולם משפרצה מלחמת העולם השניה, לא היה לאן לשווק את התפוזים ואיש לא קטף אותם. בלשכה היו רשומים כ-800-900 דורשי עבודה, שנאלצו לחלק ביניהם מספר מועט של משרות ובמקביל העדיפו איכרי רחובות להעסיק ערבים. לא היה מנוס אלא לאחוז באמצעים חריפים. בהמלצת מועצת פועלי רחובות התארגנו הפגנות ותהלוכות של דורשי עבודה, שתבעו להעסיק יהודים. פעולתם זו השתלבה עם הפעולה הכללית המיוחדת נגד "הספר הלבן", שפורסם באותה שנה, שגזר נגד רכישת קרקעות ועלייה יהודית. הפועלים העמידו משמרות בפרדסים שהעסיקו פועלים ערבים ועם החרפת הסכסוך הועמדו משמרות גם על יד בתי האיכרים. העיצומים הביאו הביא לידי כך שהמשטרה הבריטית אסרה לא רק את הפועלים שעמדו במשמרות אלא גם את המארגנים. יצחק וחבריו ישראל שכטמן, ואליעזר טריפולסקי נאסרו בתחנת משטרת רחובות ששכנה ברחוב בנימין. יעקב (שניידר), שריד, מי שהיה מנהל בית החינוך לילדי עובדים ולימים מנכ"ל משרד החינוך, הביא את התלמידים, וביניהם גם ילדיו של יצחק, אל מול המשטרה, שם הסביר להם בגין איזו עבירה יושבים החברים ומהי משמעותה של עבודה עברית.  יצחק התעמת עם קצין המשטרה, שהיה יהודי וזה הטיח בו שיירקב בכלא. יצחק השיב לו שמכיוון שלא נקבר בכלא הסובייטי, אינו חושש שיירקב בכלא בריטי. לימים, ב-1948 הוקמה וועדה מיוחדת, בראשות ישראל גורפינקל ומשה ליכטמן, שדנה בעניינם של עובדי ציבור ופיטרה כל מי שנמצא בשיתוף פעולה עם השלטון הזר. קצין המשטרה לשעבר, שערער בפני הוועדה, מצא לנכון להביא משום מה דווקא את יצחק חסקין בתור עד, שניצל את ההזדמנות, דווקא  לגולל בפניהם את מעלליו.

כמו כן, פעל יצחק כאחד המזכירים של המחלקה המוניציפאלית של הוועד הפועל, שמנהלה היה צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון. בדומה להגברת השוויון בכול הנוגע לקבלת עבודה, הם חוללו רפורמה בייצוגם במחלקה. תחילה רק בעלי נכסים היו מיוצגים והם פעלו לכך שיהיה במחלקה ייצוג גם לפועלים.

יצחק עסק, בהוראת שפרינצק,  בניסיון לפשר בין ההסתדרות להתאחדות התימנים, שפרשה מההסתדרות ב-1922, על רקע דרישת ראשיה, זכריה גלוסקא, אברהם טביב ושלום כהן הרמתי, תגן לא רק על תנאי עבודתם של הפועלים התימנים, אלא גם על ענייני ההתיישבות שלהם[38]. בשנת 1923 התקיימה בתל אביב ועידה ראשונה ביוזמתם ובהשתתפות 400 צירים, עולי תימן מן המושבות והערים והוחלט בה על הקמת "התאחדות התימנים בארץ ישראל"[39]. ההסתדרות לא ראתה בעין יפה הקמתו של גוף שרואה עצמו כמוסמך לטפל בענייניו של ציבור שלם. לאחר כעשר שנים של משא ומתן בין יצחק חסקין כבא כוח ההסתדרות לאברהם טביב מטעם התימנים, נחתם בינואר 1944 הסכם בין הגופים שהבטיח שיפור במצבו ובמעמדו של הפועל התימני.

לאחר שסיימו את המלאכה בהצלחה, הכריז ברל כצנלסון שהיה זה אחד ההישגים החשובים של ההסתדרות. למרבה הצער, אך לאחר תקופה קצרה, הרגישו מספר חברים בהתאחדות, ובראשם אברהם כהן ויוסף כהן שהשיפור שהובטח בהסכם לא מתממש. לפיכך, הם פרשו מההתאחדות והקימו תנועה חדשה בשם התאחדות התימנים העצמאית.

באותם שנים עסק יצחק גם בפעילות ביטחונית. מטבע הדברים הצטברו בידינו יותר אפיזודות מאשר אירועים משמעותיים. כך למשל, דוד בן גוריון נהג לבקר לעתים בכפר ביל"ו. באחת השבתות, ביקש מיצחק להסיעו למקום כלשהו, אך מכיוון שהיה ראש הנהלת הסוכנות ומנוע מלנסוע בשבת, היה מתכופף כדי שתושבי המושבה לא יזהו אותו…

במסגרת פעילותו ב'הגנה' עסק יצחק ברכישת נשק, בניגוד לחוק הבריטי כמובן. איש הקשר שלו היה בדואי בשם סולימן אבו חט'ב, שהיה מביא את הרובים לביתו. יוסף דולינסקי, אף הוא ממייסדי כפר ביל"ו, הבין בכלי נשק, היה בודק אותם ואומד את מחירם. פעם, לאחר שהצטברו בביתו עשרה רובים התקשר למפקד ה'הגנה' אליהו גולומב, לטלפון שאת מספרו זכר עד יומו האחרון (150). גולומב הגיע לביתו ולאחר ששתו תה יחדיו, הכניסו את הרובים למכונית, כיסו אותם בשמיכה ונסעו לגבעת ברנר. בפרשת הדרכים, שלימים תיקרא "צומת ביל"ו", עצרה אותם משטרה בריטית. גולומב לחש ליצחק שיתכונן לחמש עשרה שנות מאסר. למרבה המזל היה שם שוטר יהודי, שנעץ בהם מבט רב משמעות והניח להם להמשיך.

במלחמת הקוממיות, הגם שהיה כבר בן 43, קשיש מאד במושגים של אז, השתתף בקרבות מבצע "עשר המכות" (מבצע יואב), בסתיו 1948. לגיוס נלווה טעם מריר מעט: כפר ביל"ו היה צריך לתת מכסה של אנשים. ויצחק טען כי היות שיגאל נמצא בצבא על הכפר לגייס מי שאין לו בן משפחה בצבא. הם התעקשו והוא התגייס, אבל עמד על כך שלא במסגרת המכסה של המושב, אלא כמתנדב.

עם תום המלחמה התמסר לפעילות ציבורית בייתר שאת. יצחק החל את דרכו הציבורית בארגון פועלים, המשיך כפעיל ציבור במפלגה שאז היתה לה מדינה. באותם ימים דיברו על "דין התנועה", אך אין לי ספק שאהב את הפעילות הציבורית. למרות זאת, נוהג היה להתהדר בעברו החקלאי ועד יומו האחרון, כשהיה מתבקש לציין  את מקצועו, היה ללא היסוס רושם "חקלאי".

הוא נודע בחריצותו, ביסודיותו ובחריפות שכלו. ב-1949 נבחר לוועדה המרכזת של ההסתדרות, שמנתה שמונה חברים, ביניהם זלמן (זיאמה) ארן,  זאב און[40] , לשעבר איש 'גדוד העבודה', אהרון בקרוראובן ברקת אנשי מפא"י, ברל רפטור, מ'אחדות העבודה', ברוך לין ממפ"ם ויוחנן כהן, לימים שגריר ישראל ברומניה. בחודש יולי של אותה שנה, העפיל לתפקיד איש הכספים, הגזבר הראשי של ההסתדרות שתפקידו היה להבטיח פעילות תקינה של מוסדותיה ושלוחותיה מבחינה כספית[41].  הוא כיהן בתפקיד זה 11 שנה.

בראשית כהונתו שם לב לכך שמזכירי מועצות הפועלים במקומיות הקדישו את מיטב עתותיהם להשגת כספים לפעולתם, דבר שהכביד על פעולתם. הוא גרם לכך שכול מיסי החבר יגיעו לגזברות הוועד הפועל וזו תחלק את הכספים למועצות הפועלים המקומיות, לפי צרכיהן. הוא הסדיר את נושא התשלומים, כך שההמחאות יחדלו מלהירשם לטובתו של המזכיר המקומי, אלא לטובת המועצה ובכך גרם לכך שהכספים יתועלו רק למטרות שלשמם נגבו. הוא יזם את קרן הבניינים הציבוריים, בתוך בנק הפועלים וסייע לבניית מבני ציבור בפריפריה. הוא רתם את איש המגבית דוד לוינסקי להקמת בית החולים שבנגב[42]. בעקבות פנייתם של מרדכי ורבקה גובר, שיצאו לחבל לכיש להדרכת עולים, גייס את הכסף להקמת המרכז הקהילתי בנהורה.

כמו כן היה פעיל בהקמת מגבית ההסתדרות, שפעלה בעיקר בארצות הברית. לשם כך הוא נרתם ללימוד האנגלית בחריצות והיה משנן מילים ומשפטים שלמד מתקליטים. התוצאות לא אחרו לבוא ומדי שנה נסע  לנהל את מגבית ההסתדרות בארה"ב ובמסגרת זו נפגש עם הנשיא דאז, הארי טרומן. מעל שולחן העבודה שלו היתה תמונה שלו בחברת טרומן, כשלצדו יוסף בורשטיין, ראש מחלקת ההסברה של ההסתדרות ואביו של העיתונאי נחום ברנע. המציאות של אותם ימים היתה שונה. אפילו ראשי המדינה לא זכו לפגישה אישית עם נשיאי ארצות הברית. כך שהגם לא היתה זו פעילות דיפלומטית פורצת דרך, קרוביו הרבים, שהכו שורש בארצות הברית, התגאו בו מאד. באשר ביקרתי אותם, כמעט 30 שנה אחר כך, עדיין התמוגגו מנחת כשהזכירו את האירוע.

 

בשנת 1953 ביקר חסקין בדרום אמריקה. שליחותו בברזיל הייתה קצרה, הוא נתקבל באהדה על ידי כל עסקני המגביות והתנועה הציונית. נפגש עם עסקנים ובאספות שקיימו שם את הדגש על המצב הכלכלי בארץ. הוא ביקר בפורט אלגרה (Porto Alegre) ובסאן פאולו ונתן דחיפה להגברת פעילות המגבית בשתי ערים אלה. הוא הוזמן לביתו של ציר ישראל שם נפגש לפגישת היכרות עם ראשי המפלגה הסוציאליסטית והאגודות המקצועיות. נוכחו שם בכירי עובדי התעופה ועסקנים חשובים. הנוכחים גילו עניין רב ובקיאות בתנועת העבודה בארץ. בארגנטינה טיפל חסקין בהשגת הון להשקעה במוסדות המשקיים של ההסתדרות[43].

בשנת 1953, כשהפעילות הציבורית שאבה אותו על כלות, העדיף לעבור לתל אביב ואת משקו מסר לבנו הבכור, יגאל. הוא נהג לומר מכיוון שאינו מעבד את האדמה, אינו ראוי לגור בכפר ביל"ו, אך סביר להניח שבהחלטתו היה שילוב של כול אילו. בתו חנה עמדה להינשא לבחיר ליבה שאול הירש, שהיה אז מזכיר המשמרת הצעירה של מפא"י. לימים, היתה חנה הירש, ליועצת המשפטית של משטרת ישראל, בדרגת ניצב והיתה האשה הראשונה בתפקיד זה.

 

ב-22 לדצמבר 1954 נבחרה הנהלה חדשה לחברת חשמל. יצחק חסקין נמנה על  ששה עשר המנהלים של החברה[44]. אחת הפעולות החשובות בהן עסק היתה הקמת קרן התעסוקה. מרדכי נמיר, מי שהיה מזכיר ההסתדרות ב-1954, עמו שמר על יחסי רעות, טען שאין די בתביעה מהממשלה לספק מקומות עבודה ועל ההסתדרות לתרום למטרה זו מכוחותיה היא. בימים ההם התרכזו סכומים גדולים בקרנות הפנסיה ואלו, במקביל לכסף שהוזרם מבנק הפועלים, שימשו כקרן להקמת מפעלים. אנשים שרצו להקים מפעלים ולספק מקומות עבודה והמציאו ביטחונות מתאימים, זכו להלוואות נוחות.

חסקין  נמנה על שלושת החברים שניסחו את הלכות הגמלאות של קרן הגמלאות המרכזית, שנוסדה ב-1954[45]. תפקיד שייחס לו חשיבות רבה. הייתה זו אחת משבע הקרנות שפעלו בהסתדרות להבטחת ביטחונם של חבריה קרנות הגמל והפנסיה עסקו במתן גמלאות לחברי ההסתדרות המבוטחים בהן. הרעיון של קרנות הגמל ההסתדרותיות החל קורם עור וגידים בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. כל עוד שררה יציבות מחירים במשק הארצישראלי לא עלתה השאלה כיצד מנוהלות הקופות, אולם לאחר קום המדינה, כשהציפו גלי אינפלציה את המשק הישראלי, נתעורר הצורך הדחוף להבטיח את ערך הכספים שבקופות הגמל על ידי הצמדה יציבה למדד או למטבע חוץ וכן לנהל כראוי את מדיניות ההשקעה של הקופות[46]. עד סוף ימיו כמעט היה יו"ר הנהלת קרן הגמלאות. הרחיב את "מבטחים", שהתחילה כקרן פנסיה של הפועלים.

יצחק כיהן גם כחבר ההנהלה המצומצמת של 'סולל בונה'; חבר הוועד המפקח של 'קופת חולים' הכללית, הנהלת 'יכין חקל'[47].  עסק בעיקר בעיבוד מטעים, בנטיעת מטעים חדשים, בשיווק פרי הדר ובתעשייה חקלאית[48].

בתפקידו כגזבר ההסתדרות בנה לא מעט מפעלים. בניית מפעלים נחשבת כתפקיד פחות נוצץ מהובלת אוגדות אלי קרב, אולם מפעלים פירושם מקומות עבודה ואמצעי ייצור. בניגוד לחבריו ב"ציונים הכלליים" שזעקו "תנו לחיות בארץ הזאת" הוא האמין בסיסמתה של גולדה מאיר, שהשיבה להם: "תנו להחיות את הארץ הזאת". אוהדי הספורט ימצאו אולי עניין בעובדה שהקים את אצטדיון הכדורגל על שם בלומפילד. אצטדיון זה נקרא גם "אצטדיון הפועל" ונוהל על ידי ההסתדרות במסגרת תנועת הספורט "הפועל". המימון להקמת האצטדיון החדש הושג בעזרת תרומה של קרן האחים בלומפילד (ע"ש לואיס וברנרד בלומפילד), ונקרא על שמם "אצטדיון הפועל על שם האחים בלומפילד".

בשנת 1959 פרסמה ההסתדרות הציונית בארצות הברית מנשר הצדעה להנהגה הציונית, לציון 35 שנה להקמת ההסתדרות. במנשר הוזכרו ראש הממשלה דוד בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, הנשיא יצחק בן צבי, מזכיר ההסתדרות יצחק לבון, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, שר העבודה מרדכי נמיר, יו"ר הנהלת הסוכנות זלמן שז"ר וגזבר ההסתדרות יצחק חסקין. בשנים בהם כיהן כגזבר עלה מספר חברי ההסתדרות מ-175000 ל-700000 חברים. תקציבה עלה מ-873,000 ל"י ל-25 מיליון. בתקופה זו הוקמו 230 מפעלי תעשיה ומלאכה. רשת 'עמל', אף היא של ההסתדרות, מנתה ב-1960 13 בתי ספר עם 91 כיתות, 751 תלמידים, 36% מהם עולים חדשים[49].

כאמור, מתישהו השתבש משהו בקריירה הפוליטית המבטיחה שלו. במאי 1960 התפטר, או לייתר דיוק "התפוטר" יצחק מתפקידו הרם כגזבר ומונה למנהל לשכת המס של ההסתדרות (ראה להלן). נראה היה ששר חנו בעיני הנהגת מפא"י, או בעיניו של מזכיר ההסתדרות פנחס לבון.

סביר להניח שלא ניתן לו להמשיך בתפקידו על רק פרשה חמורה, שתיסקר להלן. ייתכן גם שעל פיטוריו השפיעה תמיכתו בבן גוריון בפרשת לבון, שפרצה כבר ב-1954 ונודעה יותר כ"עסק הביש".

היתה זו מלחמת אחים ללא שפיכות דמים. חוויה לאומית טראומטית של שנאה וקנאה, בגידה ואכזבה, פילוגים והשמצות הדדיות מכוערות ללא תקדים. גורמים ישראלים הקימו רשת ריגול מצרית, שהורכבה למרבה התימהון מיהודים מצריים ואלו היו אמורים לחולל פרובוקציות כלפי נציגויות בריטיות, כדי שהחשד ייפול על מצרים וכדי שבריטניה תיסוג בה מכוונתה לפנות את בסיסיה שבמצרים. הרשת נחשפה. חבריה נאסרו לתקופות ארוכות ושני יהודים הוצאו להורג. שאלת חפותו או אשמתו של לבון נפתחה מחדש בשנת 1958, במהלך משפטו החשאי של "האדם השלישי", סוכן כפול שלפי הטענה היה מעורב במבצע במצרים. לאחר התפטרות לבון בשנת 1955, מונה במקומו דוד בן גוריון לשר ביטחון וזמן קצר לאחר מכן נבחר לראשות הממשלה. לבון מונה ב-1956 בשנית לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות הכללית, לאחר שמרדכי נמיר פרש על מנת לאפשר את מינויו. צעד שבן גוריון עתיד יהיה להתחרט עליו.

בסוף שנות ה-50 דחה בן גוריון את פנייתו האישית של לבון לטיהור שמו, אך ועדה ששימשו בה שבעה משרי הממשלה קבעה שלבון לא נתן את ההוראה לראש אמ"ן בנימין ג'יבלי ולא ידע על הפעולה במצרים[50]. קביעת חפותו של לבון אושרה על-ידי הממשלה, ועקב כך התפטר בן גוריון מראשות הממשלה, בהצהירו שבשל קשרים פוליטיים בין-מפלגתיים הממשלה אינה מסוגלת לשפוט בנושא. יצחק תמך בכול לבו בעמדתו של בן גוריון. סביר להניח שלבון לא אהב אותו על רקע עמדתו זו, אך עד לפרישתו מהגזברות, שמרו השנים על יחסים קורקטיים.

"פרשת לבון" היתה קשורה למלחמת הירושה של מפא"י. דוד בן גוריון רצה להבטיח שילוב דורות בהנהגת מפא"י ולזרז ככול האפשר את שיתופם של הצעירים דאז  – משה דיין, שמעון פרס, אבא אבן, גיורא יוספטל – יחד עם ותיקי צמרת מפא"י. האחרונים התנגדו בתוקף רב ובחמה שפוכה ויצאו למתקפת נגד, שהצליחה. פרשת לבון ניטשה על העיקרון שהוא יסוד למדינת חוק – ממשלה אינה מוסד שיפוטי וראש ממשלה אינו יכול להרשיע או לזכות, להאשים או לטהר. בן גוריון דרש מה שהיום נחשב לתביעה לגיטימית, הקמת וועדת חקירה בלתי תלויה כדי לקבוע אם "ועדת השבעה" של שנת 1961 נהגה כראוי. בן גוריון הגן על עקרון זה בעקשנות. הוא שילם את מלוא המחיר במלחמה, למען עיקרון שניצח בסופו של דבר. בן גוריון ניצח במלחמה, אף על פי שהפסיד בקרב. מפעם לפעם התמנו בישראל ועדות חקירה משפטיות, והחוק שלפיו פעלו תוקן מספר פעמים. בחלקן הצליחו ובחלקן לא. אך איש לא העז יותר לדרוש מראש ממשלה בישראל להיות שוטר ושופט גם יחד, כפי שדרש פנחס לבון מדוד בן גוריון בתחילת הפרשה, בתמיכת מצרת מפא"י, מרבית המפלגות בישראל, רוב חברי הכנסת ואפילו עיתונאים ואנשי רוח.

לאחר הבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1961 התנה בן גוריון את קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון בהדחת לבון ממשרתו כמזכ"ל ההסתדרות הכללית, דבר שהפחיד את הממסד של מפא"י. יצחק חסקין שהיה ביסודו איש "הפועל הצעיר" ומשום כך קרוב פוליטית ללבון, תמך דווקא באמת, היינו, בבן גוריון, וכמשתמע מכך, נגד לבון. לימים, ציין בן גוריון בסיפוק, שאפילו יצחק חסקין, איש 'הפועל הצעיר', תמך בו ובגרסתו[51]. מזכירות מפא"י התכנסה ב-2.2.1961 לדון בהתפטרויות הללו. אשכול הציע לקבוע שלבון אינו יכול לייצג את המפלגה בהסתדרות. יצחק הצביע בעד[52].

גם אלו שתמכו בעמדתו של יצחק מול לבון ומול נושאים אחרים, נמנעו להתערב פן מי שירוויח מהתערבותם יהיה בן גוריון. וותיקי מפא"י שהתנגדו לבן גוריון בפרשת הכור האטומי בדימונה, בעניין שילוב הצעירים ובפרשת לבון, האשימו אותו שהוא מתנהג כרודן ואינו מוכן לקבל את דיון החלטות הממשלה. במנגנון ההסתדרות גברה ההתנגדות ללבון, על שהוא הפך את בית ההסתדרות למעוזו ולבסיס הכוח שלו במאבק נגד בן גוריון. תוך כדי כך פרץ מרד נגד לבון בביתו – בית ההסתדרות. זאב און, יצחק חסקין ויהודית שמחונית[53] הגישו את התפטרותם וזו נדונה במזכירות מפא"י בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1961 וכך עלתה ההצעה להדיח את לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות. דבר שבצעה הנהגת מפא"י, הלכה למעשה, ב4 בפברואר אותה שנה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1963, התפטר בן גוריון על רקע הפרשה, ובשנת 1964 דרש מראש הממשלה החדש, לוי אשכול, למנות ועדת חקירה אשכול סירב. מאבק בנושא זה בוועידת מפא"י בשנת 1965 הסתיים בתמיכת 60% מכלל הצירים בעמדתו של אשכול. אחת הסיבות להקמת רפ"י. יצחק חסקין לא הצטרף לרפ"י, למרות תמיכתו העקרונית בדוד בן גוריון. אולי משום שהאמין כי מפלגה היא בית שאין לעזבו, אולי משום שחשש להפסיד את מקום עבודתו, בגיל 60. ב-11 ביולי באותה שנה, נרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת.

ב-1984, לאחר המשבר הגדול במניות הבנקים, החליט העיתונאי יאיר קוטלר להוציא לאור ספר, פרי תחקירים בהם החל בשלהי שנות ה-60. קוטלר עלה על פרשיות שחיתות בהסתדרות שיצחק סירב לתת להם יד. הוא הצליח לשים את ידו על פרוטוקול ישיבת מזכירות מפא"י מה-1 בפברואר 1961. חסקין רמז על אירועים חמורים מאד שהתרחשו בשנת 1958, אילו שגרמו להתפטרות מתפקידו כגזבר ההסתדרות. לפי הפרוטוקול שחשף קוטלר, חסקין ציין שבידיו ממצאים שעלולים להרעיד את אמות הסיפים. פנחס לבון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, טען ש"חסקין הפגין יושר לאורך כולה דרך, אך הוא חסר את התקיפות הדרושה מגזבר הארגון רב העצמה". ייתכן וצדק. יתכן ולא היו ליצחק את המרפקים הדרושים כדי לפלס את דרכו בג'ונגל המפלגתי. מכול מקום, חסקין ביקש שתוקם וועדה, בפניה יציג לו את ממצאיו והוועדה היא שתחליט אם הוא אינו ראוי לכהן כגזבר הוועד הפועל או שמא לבון הוא שאינו ראוי לכהן כמזכיר ההסתדרות. שר האוצר לוי אשכול נעל את הישיבה בהחלטה שלא לחשוף את הפרשיה המדוברת, מחשש שהגילויים יגרמו חלילה למפולת כלכלית. כדי לתת משנה תוקף לאזהרותיו הוסיף: "ארור האיש שידליף החוצה שמץ מעניין זה". יאיר קוטלר העמיק את חקירתו ומצא שבאותה שנה גורלית למפא"י – 1958 – נעלמו 50,000$ שנתרמו להסתדרות באמצעות מגבית מיוחדת שנערכה בארצות הברית.  החשד נפל על עו"ד גרשם לוינסון[54] איש הכספים החזק והקובע של הוועד הפועל ואביו של יעקב לוינסון, שלימים יהיה מראשי חברת העובדים (והתאבד בשנת 1984, לאחר שהואשם באי סדרים). הוא נחקר על ידי ראשי מפא"י והתקשה לתת הסברים משכנעים.

הלל כהן, מנכ"ל 'סולל בונה' דאז, הלל כהן נחלץ להגנתו וניסה לטעון שהכסף הועבר כביכול לקרן הבחירות של מפא"י, אך נמצא שלא אמר אמת והכסף הגיע למקום אחר. באותם ימים נלחש מפה לאוזן כי לוינסון, שהיה אספן תמונות נלהב, ניכס לעצמו תמונות שהיו רכושה של ההסתדרות. החשדות הגיעו גם אל חסקין, שהיה באותה התקופה הגזבר הנבחר של הוועד הפועל ומתוקף תפקידו היה ממונה על גרשם לוינסון. הוא תבע לפטר את האיש. למרות זאת, הנהגת ההסתדרות וראשי מפא"י לא חפצו "לכבס את הכביסה המלוכלכת" מחוץ לבית וסביב הפרשה נכרך קשר שתיקה הדוק. התרעותיו ואזהרותיו גרמו לשיבוש יחסיו עם שרי ממשלה ועם פנחס לבון, שהיה מזכיר ההסתדרות.

חסקין נלחם נגד ראשי הממסד, גם במחיר הקריירה שלו עצמו, אבל לא עשה את הצעד הבא, היינו, לפנות למשטרה או לעיתונות. לבון עצמו טען כנגדו, שאין לו את התקיפות הנדרשת. בשנות ה-50 המאוחרות ניצב בנימין זיגל היה עדיין איש צעיר והממסד המפלגתי הכול יכול.

 בשנת 1965, נולדה רפ"י, ספיח פוליטי של פרשת לבון. יצחק, נותר נאמן  למפא"י, כמו לבית שאסור לעזוב. בערוב ימיו סירב לשתף פעולה עם מחקרו של קוטלר. כאשר האחרון חשף בפניו את הפרוטוקול, לא הסכים לשתף פעולה. לדברי קוטלר משום שחשש; לדבריו שלו, מפני שקוטלר רצה לפגוע במפלגה. ניסיתי לשכנע אותו לצאת לתקשורת עם הדברים ולו באיחור של 17 שנה, אבל הוא בשלו. אסור לפגוע בבית. אני שראיתי במפלגה לא יותר מאשר פלטפורמה שנועדה לקדם את רעיונות חבריה, לא יכולתי להבין את מי שראה במפלגה קודם כול בית. מי יודע, ייתכן שלנאמנות הזאת נוסף גם נופך פרקטי. חסקין, שהיה אז בן 60 חשש מן הסתם לאבד את משרתו, בעולם בו המפלגה, ההסתדרות והמדינה נתפסו לעתים כמהות אחת.

חסקין התמסר לתפקידו החדש כמנהל לשכת המס של ההסתדרות. באותם ימים, ההצטרפות להסתדרות נעשתה באמצעות לשכת המס או במקום עבודה מאורגן באמצעות נציג לשכת המס. לשכת המס המרכזית ריכזה את המס האחיד, הכינה חומר סטטיסטי על אוכלוסיית ההסתדרות והכינה את פנקס הבוחרים לקראת וועידת ההסתדרות וליתר מוסדותיה הנבחרים[55].  הגם שראה חשיבות בתפקידו זה, הוא נותר מרוחק יחסית מעמדות ההשפעה שהיו לו בעבר. יתכן שמשם קיבל את דוק העצבות שראיתי על פניו. הוא עקב אחרי האירועים הפוליטיים בדריכות. יצחק עקב בדאגה אחרי התדרדרותה של מפלגת העבודה, במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים ופרשיות השחיתות שבאו אחריה. לא ידעתי אז, שהן היוו עבורו מעיין "דה ז'ה וו"

הוא היה קפדן ודייקן. מסתפר מדי חודש בדיוק של שעון שווייצרי, מקפיד על ניקוי הרגליים לפני הכניסה למכונית. איש העולם הגדול ובו זמנית ענו. הוא היה איש מיוחד, בעל ארשת פנים מעוררת כבוד, מטופח להפליא, עם חליפה מגוהצת, עניבה וחפתים מוזהבים, ציפורניים עשויות כהלכה, מתיז על לחייו אפטרשייב משובח, בעל נימוסים וגינונים אירופאים, ובו זמנית נהנה מעבודת הגינה. הוא היה אינטלקטואל איש ספר אמיתי. יושב בחדר שכונה על ידו "הספרייה", רכון שעות על ספריו ויוצא ממנו כשהוא מותיר אחריו סדר מופתי. מעת לעת היה ממלמל משהו על ספר שבו יסכם את חייו ואת פעילותו הציבורית. אולי התכוון גם לפתוח את תיבת פנדורה משנת 1958? את פרוטוקול ישיבת מפא"י משנת 1961? לפוצץ את קשר השתיקה? אולי התכוון לספר לעם ישראל על אותה פגישה בביתו עם ראשי המפלגה?

מלחמת יום הכיפורים טרפה את הקלפים. בנו אפרים, שהיה פעיל בתנועה המאוחדת של קן תל אביב, חבר גרעין לנח"ל עוז, איש עמל בעל ידי זהב, נפל במלחמה והותיר אחריו אשה וארבעה ילדים, שהצעירה שבהן נולדה שבועיים אחר מותו.

ראו באתר זה: לך תגדל בן

 

בימי השבעה הבית המה מנחמים מכול עבר. ניתן היה לראות במקרים הרבים זכר לפעילותו הציבורית רבת השנים. המבקרים הרבים הקלו מעט על נחמה וסייעו לה לטשטש את כאבה, אך הכבידו על יצחק, שקרס לתוך עצמו[56].

הכוח והמעמד שאיבד התגמדו לפתע נוכח האובדן הקשה מכול. הוא המשיך בפעילות ציבורית. ב-1973 פרש מעבודתו בלשכת המס המרכזית ומילא בהתנדבות תפקיד של יו"ר מועצת המנהלים של "עם עובד". כמו כן היה חבר במרכז מפלגת העבודה, עד הוועידה של 1977. יצחק התכנס לתוך עצמו ועיניו איבדו את הברק שריצד בהן. הוא לא חגג את מסיבת יום הולדתו ה-70, אלא חילק את התקציב המתוכנן בין משפחות ילדיו. גם את סיפור חייו לא אצר כוח לכתוב. בסתיו 1979 חדל לסבול. רעייתו נחמה, המשיכה לחיות עוד 25 שנה אחריו, עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 96. אחרונה למייסדי כפר ביל"ו.