גילי חסקין
תולדות יפן בתקופת אשיקוגה
ערך: גילי חסקין
ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן
ראו באתר זה: הרצאה על יפן
מצגת: יפן בעת פריחת הדובדבן
מצגת: קיוטו, הבירה העתיקה, בתקופת האביב
מצגת: חלקו הראשון של טיול ליפן, בתקופת הסתיו, מטוקיו ועד לדרך האלפינית
מצגת: חלקו השני של הטיול, מטויאמה, שלמרגלות האלפים היפניים ועד לקיוטו
]תקופת אשיקאגה (ביפנית: 室町時代, נקראת גם: תקופת מוּרוֹמאצ'י) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 1336 והסתיימה ב-1573. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות מורומאצ'י, אשר נוסדה בשנת 1336 על ידי שר הצבא שהפך לשוגון מייסד השושלת, אשיקאגה טאקאוג'י. סיומה של התקופה הגיע עם סיומה של השושלת כאשר השוגון ה-15 אשיקאגה יושיאקי גורש בשנת 1573 מהבירה קיוטו.
הביקור בקיוטו, הבירה העתיקה, הינו גולת הכותרת של טיול ביפן. בביקור בעיר ובמקדשיה, עוסק המטייל בעיקר בשתי תקופות: תקופת היאן שבעידן הקלאסי (794-1185) ותקופת אשיקאגה, הנדונה כאן.
חלקה הראשון של התקופה (1336-1392) נקרא גם "תקופת שתי החצרות הקיסריות", על שם הפילוג בחצר הקיסרית שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות.
הבעיה העיקרית של השוגונים בראשית התקופה היתה הפילוג במשפחת הקיסר. "גו-דאיגו" התבצר בהרי יושינו, סירב להכיר בהדחתו משום שלו סימני המלכות. הצבא היה מספיק חזק כדי לעמוד במתקפות הצבא של השוגון. פילוג זה בין "הענף הצפוני" (קיסר אחד בקיוטו), ל"ענף הדרומי" (קיסר שני ביושינו – "גו-דאיגו") נמשך 56 שנים, כאשר שני הענפים מתחרים זה בזה. פיצול זה נקרא החצרות הדרומית והצפונית – "נאמבוקו-צ'ו".
השוגון – באדיבות ויקיפדיה
בשנת 1392 שכנע השוגון השלישי "אשיקאגה יושימיצו" (נכדו של טאקאוג'י) את נכדו של "גו-דאיגו" לוותר על המאחז שלו בהרים ולשוב לקיוטו תמורת הבטחה ששני הענפים ימלאו את תפקיד הקיסר לחילופין. אבל יושימיצו לא כיבד את הבטחתו. בשנת 1395 פרש יושימיצו והעביר את התפקיד לבנו בן ה- 9, אך למעשה משך בחוטים. הוא סיגל לעצמו גינונים מלכותיים שהעמידו בצל הקיסר וביקש במותו שיוענק לו התואר קיסר לשעבר (צו זה לא קוים).
הבאקוּפוּ של אשיקאגה
את שמה השני קיבלה תקופת אשיקאגה משמו של אזור מורומאצ'י בקיוטו, שם מוקמה מפקדת הבאקופו (השוגונות), המפקדה שהוקמה על ידי השוגון השלישי בשושלת ב-1378.
אשיקאגה טאקאוג'י המליך קיסר מהענף הצפוני של המשפחה הקיסרית וקיבל ממנו את התואר "שוגון" על סמך הטענה כי הוא נצר ממשפחת מינאמוטו. הוא החליט להקים את מקום מושבו בבירה הקיסרית כדי למנוע "מרידה" קיסרית נוספת. בתקופה זו לא היו שתי בירות כמו בעבר אלא בירה אחת.
ההבדל בין השוגונות של אשיקאגה לבין זו של קאמאקורה היה, שבעוד שוגונות קאמאקורה ניהלה את המדינה במקביל לממשל האזרחי, השוגונות של אשיקאגה השתלטה על השאריות של המשטר האזרחי, הכילה אותו בתוכה והיוותה למעשה את הגוף השלטוני היחיד במדינה. אולם שלטון השוגונות החדשה לא היה חזק כזה של קודמתה (למעשה הוא נכפה על המדינה כתוצאה של מלחמת האזרחים) ורק עם עלייתו לשלטון של השוגון השלישי בשושלת, אשיקאגה יושימיטסו, החלו להראות סימנים של סדר בממלכה.
כדי לחזק את התמיכה בו, התיר יושימיטסו למשפחות מסוימות, לצבור כוח בתחומי שליטתן ולקבל את התואר דאימיו (שליט אזורי). במשך הזמן התפתח מאזן כוחות בין השוגון לדאימיו, ובשלב מסוים הגיעו הדאימיו לעמדה בה שלוש משפחות הדאימיו החזקות ביותר מבצעות רוטציה ביניהן על תפקיד סגנו של השוגון בקיוטו. לאחר מותו של יושימיטסו, שהספיק לפני מותו לאחד את שתי החצרות הקיסריות ב-1392, החל מעמד השוגון להתערער ולאבד כוח לטובת הדאימיו, שהחלו גם מתערבים בענייני החצר הקיסרית וענייני הירושה של הקיסר. לקראת סוף התקופה נחלשה השוגונות עוד יותר עם פריצתה של מלחמת ירושה בתוך השוגונות (1476-77), מלחמה שהותירה את קיוטו הרוסה והביאה למעשה את הקץ על סמכותה השלטונית של השוגונות. הריק השלטוני שנוצר בעקבות המלחמה סימן את תחילתה של מאה רווית אנארכיה בממלכה.
מלחמות הדאימיו וסוכני הנינג'ה
סיום הפילוג לא שם קץ למלחמות הפנים. למשפחת אשיקאגה לא היו נחלות רבות ולכן היתה צריכה להסתמך על תמיכתם של שליטים מקומיים – דאימיו. הדאימיו היו להלכה וסאלים של השוגון, אך למעשה ניהלו מדיניות עצמאית ואף התערבו בפוליטיקה של הבירה.
בשנת 1467 פרץ סכסוך בין שני דאימיו בשאלת המינוי של יורש לשוגון. "מלחמת אונין" ארכה 10 שנים. קיוטו נהרסה על בתיה, וכוחם של השוגונים נחלש והצטמצם לסביבות קיוטו ובשאר הארץ פעלו הדאימיו על דעת עצמם.
המלחמות בבירה וסביבתה גרמו להתמעטות הכנסותיה של המשפחה הקיסרית. תקופה זו קרויה "תקופת הארץ במלחמה" והיא הצטיינה בתוהו ובוהו פוליטי. ערכי הבושידו כמו נאמנות לאדון, קוימו בדרגים הזוטרים, אך בקרב דרגי הביניים והדרגות הגבוהות רבו מעשי הבגידה, המרמה והאופורטוניזם: סמוראים מרדו באדוניהם והעבירו את נאמנותם מצד לצד. תופעה זו של חוסר משמעת ומרדנות קיבלה את השם "גקוקוג'ו" (שלטון התחתונים בעליונים). כדי להבטיח את נאמנות הווסלים, נלקחו אחד מבניהם או כל המשפחה כבני ערובה. צורכי המלחמה הביאו לכך ששליטים מקומיים ניסו לגבות יותר מסים מהאיכרים, אך אי היציבות גרמה לכך שגם איכרים מרדו וסירבו לשלם מסים. במאות ה-15/16 התלווה למרידות האיכרים צביון דתי, שאורגנו על ידי קבוצות מאמינים של כת ג'ודו שינשו.
המלחמות היו מלוות במעשי חבלה וטרור אישי. נוסף על הסמוראים שלחמו בקרבות גלויים, הופיעו לוחמים שנקראו "נינג'ה" (סוכני חרש). תפקידם היה להתגנב אל מבצרו של האויב לביצוע משימות ריגול, חיסול וחבלה. אומנות הנינג'ה (נינג'וצו) היתה תורה סודית, שפותחה בקרב משפחות מסוימות, אשר השכירו את שירותיהן לדאימיו, והעבירו את תורת הלחימה מדור לדור.
הנינג'ה אומנו לדלג על גגות, להלך על חבל, לרוץ למרחקים, לשחות עם נשק, לצלול מתחת למים, לטפס על קירות ועוד. הם היו אמני ההסתוות. הנינג'ה התמחה בשימוש בכל כלי הנשק והיו לו כלים קטלניים משלו, כמו שימוש ברעלים. גם נשים הועסקו כנינג'ה ותפקידן היה לפתות את הקורבן ולחסלו. הנינג'ה השתייכו למעמד חברתי נמוך ונחשבו לבזויים. הסיבה לכך היתה שהם התפרנסו מהונאה ומרצח והשכירו את עצמם לכל המרבה במחיר. סופו של נינג'ה שנתפס, למות מוות בייסורים והשפלה לכן העדיף להרוג את עצמו.
סחר בינלאומי ושוד ימי
המלחמות גרמו להרס, אך גם עודדו יוזמה. חלקים קטנים באוכלוסייה השתתפו בלחימה, בעיקר סמוראים ונזירים. האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים המשיכו בחייהם והרוויחו מאספקת מוצרים ושירותים לצבאות הנצים. הצבאות נהגו לחמוס את הכפרים שעברו בהם, אך לאחר הקרב היו האיכרים פושטים על שדה הקרב ונוטלים שלל. המלחמות החלישו את השלטון המרכזי ובכך עודד תחרות. מאחר שכל דיאמיו רצה להגדיל את הכנסותיו, הם בנו סכרים, ייבשו ביצות, טיפחו גידולים מסחריים כמו תה ופולי סויה ועוד פעולות להגדלת הרווח.
סביב טירותיהם של הדיאמיו התפתחו ערי מבצר ובהן ישבו סמוראים והאנשים ששירתו אותם. כתוצאה מכך חל תהליך של עיור ברחבי יפן. התושבים החלו להתעסק עם מסחר ברחבי יפן אך גם מחוצה לה. בעלי המלאכה היו מאורגנים בגילדות (זה). לכל אחת היה מונופול בתחום הכלכלי שלה וכל אחת קיימה מקדש וערכה חגיגות דתיות משלה. אמצעי החליפין היה מטבעות סיניים מפני שהשלטון המרכזי היה עני מכדי להפיק מטבעות משלו. היצוא העיקרי של יפן היה חרבות שנחשבו לטובות ביותר.
בין העוסקים במסחר היו השוגון, הדאימיו, חצר הקיסר ומנזרי הזן. נזירי הזן היו אמורים להתרחק מכל הבלי העולם הזה, אך קשריהם עם המנזרים הסינים, שליטתם בסינית והרכוש שהצטבר אצלם מתרומות, העניקו להם יתרון מסחרי והם לא היססו להשתמש בו.
השילוב של מלחמות וסחר חוץ הוליד את השוד הימי. שודדים יפנים (ואקו), בעיקר במערב הפליגו בספינות קטנות ומהירות לשדוד אוניות סיניות, קוריאניות ויפניות. שוד הים היה רווחי.
במאה ה- 14 החלו שודדים לפשוט לערי החוף של סין וקוריאה. שודדי הים לבשו צורה גם של סינים וקוריאנים. השלטונות בסין חששו מהם והחלו לפנות את החוף ולבנות צי שיהדוף את השודדים. הפשיטות של שודדי הים גררו פעולת תגמול משלטונות קוריאה. ב- 1380 השמיד הצי הקוריאני 500 ספינות של שודדי ים. ב- 1389 תקף הצי הקוריאני את האי היפני צושימה, והשמיד כשלוש מאות אוניות שעגנו שם. ב- 1419 שיגרה קוריאה לצושימה צבא של 17 אלף חיילים, שהעלו את המקום באש. בנוסף נקטו הקוריאנים בצעד חריף כאשר הוציאו להורג שבע מאות יפנים ששהו בקוריאה כפעולת נקם. שודדי הים נתמכו על ידי דיאמיו אחדים במערב יפן, שהרוויחו משוד הים כל עוד השלטון היה חלש ולא הצליח למנוע תופעה זו.
התפתחות כלכלית
במהלך תקופת אשיקאגה התחדשו היחסים בין יפן לסין תחת שלטון שושלת מינג, לאחר ששליטיה של סין חיפשו תמיכה במלחמתם כנגד שודדי הים היפנים שכונו באותה התקופה על ידי הסינים "וּואַקוֹ" (倭寇) ואשר הטילו מוראם על חופיה של סין. יושימיטסו, שרצה בחידוש היחסים עם סין כמו גם פטירת ממלכתו מהוואקו, הסכים לחידוש הקשרים עם סין, קשרים שנמשכו כמחצית המאה. בשנת 1401 הוא חידש את תשלום המיסים היפני לסינים ותיאר את עצמו באיגרות ששלח לקיסר סין כ"נתינך, מלך יפן". בשנת 1401 שיגר יושימוצו משלחת לסין, כדי לחדש יחסים רשמיים איתה. בתמורה הוא קיבל את התואר "מלך יפן". צעד חריג זה, שנעשה כדי להבטיח את המסחר עם סין, המעיד על שאיפותיו הגדולות של יושימיצו, אך הוא מעולם לא העז ליטול את כס הקיסרות.
סחורות מיפן כדוגמת עץ, גופרית, נחושת חרבות ומניפות מתקפלות נסחרו תמורת משי, פורצלן, ספרים ומטבעות סיניים. סחר זה נתפס בעיני הסינים כתשלום מס מצד היפנים, אך האחרונים ראו בו סחר בריא ומועיל בלבד.
ההתפתחות התרבותית בתקופת אשיקאגה
בתקופתה של שוגונות אשיקאגה נפוצה תרבות עממית חדשה, שנקראה תרבות מורומאצ'י, שהחלה במפקדות השוגונות בקיוטו וחלחלה לכל שכבות האוכלוסייה. לזן בודהיזם היה תפקיד משמעותי, הן בהפצת האמונות הדתיות החדשות והן בהפצת הסגנון האמנותי החדש, שיובא בעיקרו מסין והושפע מאוד מתקופות שושלות סונג, יואן ומינג הסיניות. הקרבה של החצר הקיסרית למפקדת השוגונות בתקופת אשיקאגה יצרה עירוב מתמיד בין חברי המשפחה הקיסרית, אנשי החצר, הדאימיו השונים, סמוראים ונזירי זן, וכתוצאה מכך התאפשרה הפריחה התרבותית שהתאפיינה בכל תחומי האמנות: אדריכלות, ספרות, תיאטרון הנו, סידור פרחים אומנותי, עיצוב גנים וטקסים שונים, ביניהם טקס התה.
שירה ואפוסים מלחמתיים
השוגונים לבית אשיקאגה היו חלשים מבחינה פוליטית, אך הם טיפחו את הספרות והאמנות. ישיבתם בקיוטו הביאה למיזוג של ערכי הלוחם (בּוּ) עם המסורת הספרותית (בּוּן) של הבירה העתיקה. תרבות אשיקאגה (נקראת גם "תרבות מורומאצ'י"), הצטיינה ברגישות אסתטית וברוח צבאית.
החיבור הספרותי הגדול ביותר הוא האפוס המלחמתי "טָאיהֵייקי" (תולדות השלום הגדול), שחובר ב- 1370 ומתאר את הרסטורציה של קמו ואת המלחמות בין החצר הצפונית לדרומית. באפוס באים לכדי ביטוי ערכי הנאמנות וההקרבה של הסמוראים ושאיפתם לזכות בכבוד ובתהילה. בדומה לאופוס המלחמתי "סיפור הייקה", גם מחברה אינה ידוע והיא דוקלמה תחילה על ידי מספרים נודדים. היא מתארת את קוסונוקי מסאשיגה, שלחם ומת למען הקיסר, כדמות אידיאלית, אבל גם מתארת בצורה יפה את יריבו אשיקאגה טקאוג'י שנחשב בתקופה מאוחרת יותר כנבל. אין ביצירה צדיקים ורשעים. כל אחד מהם הוא דמות חיובית מבחינה מסוימת, ובסופו של דבר כולם דמויות טרגיות, על פי השקפת העולם הבודהיסטית. באפוס זה באים לידי ביטוי ערכי הנאמנות וההקרבה של הסמוראים.
תרבות המאה ה- 14 הושפעה מרוח הזן. אחד הביטויים לכך היה ספר ההגיגים צוּרֶזוּרֶגוּסָה (עשבי בטלה), שנכתב על ידי הנזיר "יושידָה קנֶקוֹ" ב- 1330 ומשקף את ערכי התקופה. הספר מביע בצורה משעשעת את דעתו של כומר זן משכיל וחכם על העולם בו הוא חי. הערך החשוב בעיניו הוא הסתפקות במועט. הוא מבטא גם ביקורת חברתית: אחת מהם היא על העוני ועל כך שאין אפשרות להעניש אדם שגנב אוכל כדי להציל את משפחתו מחרפת רעב.
בתחום השירה התפתחה בתקופה זו הרֶנגָה (renga): שרשרת של שירים, שחלקיה וברו בידי משוררים שונים. בדרך כלל הייתה קבוצת משוררים מתכנסת בצוותא, הבכיר ביניהם היה קובע את היחידה הפותחת: חלק ראשון בן 17 הברות בצורה של שורה אחת. האחרים הוסיפו שורות, איש בתורו. השני מחבר שורה של 14 הברות בשורה שניה. השלישי היה מתייחס למה שהשני כתב כהתחלה של שיר ומחבר לו 17 הברות בשורה השלישית וכן הלאה.
השירים היו מקושרים ביניהם לפי נושא או מוטיב משותף, או קשר אסוציאטיבי. אורכה המקובל של הרנגה היה מאה יחידות שיר, אך היו גם שרשרות של אלף שירים.
במשך הזמן הפך הרנגה לצורה שירית חשובה. רוב השירים התייחסו לטבע ולעונות השנה. אין קשר הכרחי בין שורה אחת לשנייה, והיעדר ההתמקדות נועד גם לשקף את האופי החולף של העולם והחיים.
ארכיטקטורה, גינון וציור ברוח הזן
אמנות מורומאצ'י שילבה את העידון האצילי עם הפשטות הסמוראית והדגישה, ברוח הזן, את ההפשטה והמינימליזם. האידיאל האסתטי של התקופה היה פשטותם של החיים בטבע, אולם היתה זו פשטות מתוחכמת.
השוגון יושימיצו, שהיה פטרון גדול של האומנויות, בנה בשנת 1397 את "מקדש ביתן הזהב" (קינקאקוג'י) בקיוטו. זהו מקדש זן בעל שלוש קומות. הוא מצוי "בחיק הטבע" מוקף בגן גדול ועל ידו אגם. עד היום נחשב לאחד הבניינים היפים בעיר. ב- 1483 בנה השוגון יושימאסה את מקדש הכסף הבנוי באותו סגנון, אך צבעו אפור.
סביב מקדשי הזן היו סלעים, שבילים, פנסי אבן ואגמים קטנים. לא היו בהם פרחים כי הם נחשבו לצעקניים. העיקרון האסתטי בגינון ובאומניות אחרות היה סאבּי (בדידות יפה". ככל שהדברים נראים ישנים ומוזנחים יותר, כך הם יפים יותר, וישנם גנים שהדגש בהם הוא האזוב. האבנים ממלאות תפקיד חשוב בכך שהן מסמלות את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, בנו אותם עם הרבה מחשבה ותכנון. "גן האזוב" שעל יד מקדש סֵיהוֹג'י בקיוטו, מורכב מעצים ואזוב בלבד. האזוב, על צורותיו השונות, מסמל את היושן. אף שבבניה לא השתמשו היפנים באבנים, בגינון מלאה האבן תפקיד חשוב. "גן האבנים שעל יד מקדש ריואנג'י עשוי רק חול גרוף ומספר אבנים המסמלים את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, כי הושקעו בהם הרבה מחשבה ותכנון, אך יש בהם פשטות והפשטה. הגן המופשט היא צורה שלא קיימת במערב.
עקרון אחר בגינון היה המזעור. הגן היפני שיקף את העולם בצורה מיניאטורית על הריו, ימיו ונהרותיו. היו גנים ננסיים על יד בתים ומקדשים. עקרון זה בולט בצמחים ננסיים – "בונסאי", טכניקה שהגיעה מסין ושוכללה ביפן. על ידי חיתוך שורשים, גיזום והעברה מעציץ לעציץ הצליחו אדריכלי הגן היפנים למזער כל עץ למימדים ננסיים, כך שיוכל לשמש כקישוט. העץ הננסי הוא טבעי מבחינת דמיונו לעץ אמיתי, אך הוא מלאכותי מבחינת הדרך שבה עוצב.
הציור בתקופת מורומאצ'י הצטיין אף הוא בפישוט והפשטה. ציורי הדיו (סוּמי- אֶה), שהתפתחו בסין בתקופת סונג, הפכו לפופולאריים ביפן. ציורים אלה בשחור לבן, ניסו להביע במינימום של קווים וכתמי דיו מקסימום של תוכן. בציורים אלה ניכרת השפעה חזקה של הזן. גדול ציירי הדיו היה סשו, נזיר זן במאה ה- 15 שלמד בסין. ציורי הנוף שלו נראים כלקוחים מחלום, מופשטים והחללים הריקים ממלאים תפקיד חשוב לא פחות מהשטחים המצוירים.
צייר נוסף הוא איקיו, שהתנגד לנוהג של מקדשי הזן לצבור רכוש. אף שהיה אב מנזר, חי חיי הוללות. בכך יצג את הזרם האנרכיסטי של הזן הלועג לא רק להבלי העולם הזה אלא גם לעקרונות הנזירות.
פריחת השינטואיזם
פן נוסף בהתעוררות התרבותית בתקופת אשיקאגה היה העניין המחודש בדת השינטו, שעל אף קיומה הרציף במאות שקדמו לתקופה, נחשבה לדת שנייה במעלה ביפן לאחר הבודהיזם. למעשה השינטו, שהייתה חסרת כתבי קודש ממשיים ותפילות סדורות, החלה לאמץ את הטקסים של זרם השינגון בבודהיזם, ולמעשה נטמעה בבודהיזם כמעט לחלוטין. פלישת המונגולים ליפן שהתרחשה בסוף תקופת קאמאקורה (סוף המאה ה-13), העלתה מחדש בעם היפני את ההכרה בחשיבותן של הרוחות האלוהיות (הקאמיקאזה), מאחר שתבוסת המונגולים נזקפה להתערבות של רוחות שכאלה.
הגעת המונגולים. צילום: גילי חסקין
פחות מ-50 שנים לאחר הפלישה המונגולית החלו להופיע מחדש פרסומים העוסקים בחשיבות היותו של הקיסר צאצא של אלת השמש אמאטראסו, תפיסה שקושרת מחדש את חצר המלוכה לאלי השינטו. למעט חיזוק מעמדו של הקיסר כאל עלי אדמות, סיפקו הפרסומים את השקפתה של השינטו על ההיסטוריה היפנית, שהאדירה את אלוהותם של כלל בני העם היפני, ואת עליונותה של יפן כלפי סין והודו. התפיסה הזו, שחיזקה את הרוח הפטריוטית של היפנים, הלכה והתעצמה והביאה, בתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-17, להפיכתה של השינטו לדת בעלת פילוסופיה ייחודית (שמבוססת על הקונפוציוניזם והבודהיזם) ואשר מהווה את הדת המרכזית בקיסרות.
הקשר עם המערב
לקראת סופה של תקופת אשיקאגה הגיעו ליפן ראשוני האירופאים. ספינות פורטוגליות נחתו לראשונה באי קיושו ב-1543, ותוך שנתיים החלו הפורטוגלים להגיש בקשות לקבלת זכויות הפעלת נמלים בקיסרות. אחרי הפורטוגלים הגיעו גם הספרדים ב-1587 ולאחריהם ההולנדים ב-1609. עם הגעתם של האירופאים לחופיה של יפן החלו היפנים ללמוד את דרכיהם ותרבותם של הזרים, וכתוצאה מכך נפתחו אפשרויות חדשות בתחומי הכלכלה והפוליטיקה. סחורות אירופאיות דוגמת נשק חם, טבק, בדים, זכוכית, שעונים ושאר המצאות מערביות נסחרו ביפן תמורת כסף וזהב יפנים. המסחר הביא עימו עושר עצום לכל מי שעסק בו, ודאימיו נחותים, בעיקר מהאי קיושו, הרוויחו בזכות המסחר שניהלו עם האירופאים כוח שלטוני וחשיבות גדולים ביותר.
הגעת הנצרות
ההשפעה הנוצרית ביפן החלה עם הגעת הכמרים הישועים, ובראשם הכומר פרנסיסקו חאווייר ,שהגיע לדרום קיושו בשנת 1549. בין המומרים לנצרות באותה התקופה ניתן היה למצוא דאימיו וסוחרים שביקשו לשפר את המסחר שלהם על ידי קרבה גדולה יותר לאירופאים, כמו גם איכרים פשוטים. עד לשנת 1560, הפכה גם קיוטו למרכז חשוב של פעילות מיסיונרית ביפן, ובשנת 1568 נוסד הנמל בעיר נגסקי על ידי דאימיו נוצרי, נמל שהועבר בשנת 1579 לשליטתם של הישועים. בשנת 1582 כבר היו ביפן כ-150,000 מומרים (שני אחוזים מהאוכלוסייה באותה תקופה) וכ-200 כנסיות. אולם, סבלנותה של שוגונות אשיקאגה כלפי ההשפעה הזרה החלה פוקעת לאור היות הנצרות סיבה לפירוד ופילוג בעם. האיסור על קיום מנהגי הנצרות הוטל לראשונה ביפן ב-1587 ובשנת 1597 החלו רדיפות גלויות של נוצרים בקיסרות. למרות שהמסחר עם האירופאים זכה לעידוד השוגונות כתמיד, הוא הוסדר כך שהנוצרים היו מוגבלים מאוד בקיסרות, ובשנת 1640 הפכה מדיניות הדיכוי ושלילת הנצרות למדיניות לאומית