גילי חסקין מלחמת אסיה הגדולה (Dai Toa Sensou , 1939-1945).
ערך: גילי חסקין
תודתי ליובל נעמן על סיכומיו המועילים.
ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן
ראו באתר זה: הרצאה על יפן
מצגת: יפן בעת פריחת הדובדבן
מצגת: קיוטו, הבירה העתיקה, בתקופת האביב
מצגת: חלקו הראשון של טיול ליפן, בתקופת הסתיו, מטוקיו ועד לדרך האלפינית
מצגת: חלקו השני של הטיול, מטויאמה, שלמרגלות האלפים היפניים ועד לקיוטו
מלחמת העולם השנייה פרצה במזרח אסיה בגלל ניסיונה של יפן לנצל את המלחמה באירופה, כדי להשתלט על המושבות המערביות בדרום מזרח אסיה, העשירות בחומרי גלם. מנהיגי יפן האמינו כי שליטה בשטחים אלו חיונית לקיומה של יפן וכי המלחמה באירופה יצרה את ההזדמנות ההיסטורית המאפשרת את ההשתלטות הזו. היפנים ידעו כי לארה"ב יש עדיפות צבאית וכלכלית, אולם האמינו כי במכת פתע יוכלו להשמיד את כוחה בדרום מזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. הם לא התכוונו לכבוש את ארה"ב אלא לסלקה מאסיה .
טיול ליפן הוא סיור בארץ יפה, עתירת תרבות. המטייל ביפן, חווה בדרך כלל את יפן כשלווה ואפילו "רוחנית" משהו. הזן בודהיזם, ההערצה ליופי, העדינות מעניקים את התחושה שמדובר בחברה פציפיסטית. אולם, יפן של סוף המאה ה-19 ובעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20, תפסה כיוון אימפריאלי ומיליטריסטי ושלוחיה היו מעורבים במעשי זוועה רבים. את יפן האימפריאלית לא רואים כמעט בטיול ביפן, אבל זהו פרק שחשוב להכירו.
ראה גם יפן המיליטריסטית ומלחמתה בסין.
מלחמת העולם השניה
המלחמה הגדולה נפתחה באירופה, שבוע אחד בלבד אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי ההתקפה בין רוסיה לגרמניה). מצד אחד הדבר עזר ליפנים, משום שהמלחמה בחלק אחר של כדור הארץ מנעה מהמעצמות להתערב בענייניה של יפן באסיה, אך הדבר הביא גם איומים חדשים. יפן לא התערבה במלחמת העולם עד סוף 1941, אלא ששנים לטשה את עיניה אל חומרי הגלם שבארצות דרום מזרח אסיה.היפנים שחששו שהגרמנים יכבשו מדינות כמו הולנד וצרפת, ואז ישתלטו על הקולוניות שלהם במזרח אסיה, וייתכן שאפילו אנגליה תובס, והקולוניות שלה בסין עצמה (הונג קונג) יעברו לשליטת גרמניה. תחילה כבשו הגרמנים את פולין, ואחרי הפוגה של מספר חודשים, פתחו בבליצקריג וכבשו את דנמרק, הולנד, בלגיה וצרפת בכארבעים ימים. לאחר הקמת משטר וישי, הפכו הקולוניות הצרפתיות להלכה לשליטת הגרמנים, אך לא הפכו אותן לחזקות במיוחד, והגרמנים לא עברו לשם למען ביצורן. הניצחונות של גרמניה חיזקו מאוד את הקצינים היפנים שדרשו להתקדם במלחמה במזרח אסיה לכיוון דרום סין, מאחר שהבריטים מעורבים עד הראש בקרב על בריטניה, ולא היה להם כוח אדם למנוע את ההתקדמות שלהם. עם פרוץ המלחמה באירופה נקטה יפן במדיניות של איבה כלפי מעצמות המערב וכלפי ארה"ב המסייעת בידן.
היפנים נמנעו תחילה מלחתום על הסכם עם גרמניה, גם משום שהגרמנים לא ממש סמכו או אהבו את היפנים, ושתי המדינות לא תיאמו ביניהן מהלכים בשנים הראשונות של המלחמה. שר החוץ היפני מאצוקה (Matsuoka) תמך בהתקשרות עם הגרמנים, בחשבו כי היפנים חייבים בעלת ברית אירופית, במיוחד כזאת שלדעתו עומדת לנצח. אחרים חשבו שאסור להמר על גרמניה שתנצח במלחמה, ואפילו אם תנצח, עדיין המניעים שלה לא ברורים והיא עלולה להתנגד למדיניות היפנית בעתיד.
ב-1940 נכנס מוסוליני האיטלקי למלחמה לצידה של גרמניה, והדבר השפיע גם על מקבלי ההחלטות ביפן, שאולי באמת הכף נוטה לטובת הגרמנים, ועלתה הסברה שיש לשאוף לחלק את העולם בין גרמניה באירופה ויפן באסיה. (מצוקה הצליח לשכנע את הקבינט שהסכם עם הגרמנים יבודד את רוסיה וימנע את תמיכתה בצ'יאנג-קאי-שק).
הסכם הציר
בספטמבר 1940, לאחר מפלתה של צרפת, נחתם הסכם הציר בין גרמניה, יפן ואיטליה, שגרס שהמדינות ישתפו פעולה תוך שמירה על אינטרסים משותפים, אך לא דיבר ספציפית על שיתוף פעולה בנושאים גשמיים. היטלר לא חש חיבה ליפן. באידיאולוגיה הגזענית שלו השתייכו היפנים לגזע הצהוב ה"מעביר תרבות", שהוא נחות מ"הגזע הלבן", היוצר תרבות (אף כי הוא עולה על הגזע היהודי ה"הורס תרבות".); אבל היטלר ראה ביפן גורם אסטרטגי חשוב נגד ברה"מ וכנגד המדינות האנגלו-סקסיות ולכן היה מוכן לכרות עמה ברית, גם במחיר של סטייה מעקרונותיו. כמו כן, חתמה יפן על חוזה ניטרליות עם ברה"מ, שהיתה באותה העת ידידתה של גרמניה, כדי להבטיח את עורפה בעת מלחמה נגד בריטניה ארה"ב במזרח הרחוק. הרוסים היו מעוניינים בהסכם אי התקפה עם יפן מחשש למלחמה בשתי חזיתות אם הגרמנים יתקפו אותם. הגרמנים עצמם לא התנגדו לחתימת הסכם יפנית עם הרוסים, והסכם זה אכן נחתם בקרמלין בתחילת אפריל (הסכם אי התקפה למשך 5 שנים). הדבר נועד גם לשמש עדות בידי היפנים שאין הם שוחרי מלחמה והם מעוניינים ביציבות אזורית. סטלין גילה חיבה רבה כלפי מיצואוקה ולאחר חתימת החוזה חיבק אותו והכריז "שנינו אסייתיים". ברה"מ המשיכה לסייע לסין אך הבהירה ליפן שלא תתערב במעשיה בדרום – מזרח אסיה.
הבעיה העיקרית בחתימת ההסכם עם גרמניה הייתה אידיאולוגית, בכך שיפן קשרה את גורלה עם גרמניה הגזענית, הרצחנית, הלא מוסרית וחסרת המעצורים. הסכם זה נחתם בשיא הבליץ הגרמני כנגד אנגליה, ועדיין לא היה ברור אם אנגליה תחזיק מעמד, והדבר גרם לזעזועים בארה"ב שנשארה לבדה כמעוז הדמוקרטיות. הנשיא רוזוולט נחרד לנוכח האפשרות שהפשיזם ישתלט על אירופה, וכך נוצר צעד נוסף לקראת כניסת ארה"ב למלחמה. חתימת היפנים על הסכם עם גרמניה חיזקה את האנשים במחלקת המדינה שטענו שלא ניתן להגיע להסדר עם יפן.
ארה"ב הגיבה באמברגו על מצרכים אסטרטגיים, שיפן – הדלה במצרכים אלה – היתה זקוקה להם לשם חימושה. כמו כן חתמה על הסכם אספקת נשק, תחמושת ותעשיה כבדה לבריטים בתור סיוע מיידי למלחמה הכבדה, ובכך ניכרה העדפתה של ארה"ב הניטראלית לכיוון מסוים במלחמה.
במאי 1941 התברר שהאנגלים לא עומדים להתמוטט והקרב על בריטניה נכשל מבחינת הגרמנים, ויתרה מזאת, הצליחו האנגלים לדכא מרידה פרו-נאצית בעיראק ואפילו החלו לטהר את מזרח אפריקה מהמושבות האיטלקיות. ב-29 ליוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות, בלי שהודיעו מראש ליפנים. מיצואקה עצמו הודה בתמימות באזני עמיתיו, כי לו היה יודע שגרמניה ורוסיה עתידות להילחם זו בזו, לא היה חותם על הסכם הנייטרליות. למרות שהגרמנים לא יידעו את היפנים בעוד מועד על תכנית המתקפה על רוסיה, בכל זאת ביקשו מהם להתנער מההסכם הטרי שלהם עם רוסיה ולתקוף את ברה"מ ממזרח. אילו נענתה לו יפן, עשויות היו אולי השתיים להכריע את ברה"מ.
למרות המלצתו של שר החוץ מצאוקה, החליטו ראש הממשלה קונואה ושר הצבא טוג'ו להתעלם מהבקשה הגרמנית, וניצלו את דילול הכוחות הרוסי במזרח (הצבא נדרש להילחם בפלישה הגרמנית ממערב), כדי להתקדם דרומה אל תוך הודו-סין, לכיוון סייגון. היפנים שאפו לכבוש את כל הודו-סין, תאילנד, בורמה, מאליה, סינגפור, ולהגיע לאיים שבדרום מזרח אסיה, שם יש נפט שעשוי לספק את כלכלת המלחמה היפנית. האמריקאים הגיבו באמברגו מוחלט והקפאת כל הנכסים היפנים בארצות הברית, ולא היו מוכנים לסבול עוד את התוקפנות היפנית. היפנים ניסו להגיע להסכם עם ארה"ב וניהלה איתה משא ומתן חשאי, שדיבר בין היתר על דרישותיה של יפן, להכרה אמריקאית וסינית במנצ'וקואו, במסגרת הסכם שלום, והסרת החרם הכלכלי.
[כאן ניכר אחד הפספוסים הגדולים של היטלר: המהלך הדרומי שלו ריתק רק חלק זעום מכוחותיו. הצלחותיו המזהירות של רומל הושגו במחיר זניח. אדמירל רדר והפיקוד העליון של הצי הפצירו בו כי יורה על הבקעה רבתי במזרח התיכון, שהיתה אז ביכולתם של הגרמנים. הגרמנים היו יכולים לפרוץ את מחסום סואץ אל האוקיינוס ההודי, לחבור אל היפנים השוצפים את דרום-מזרח אסיה ולהתקדם עד מפרץ בנגאל, פריצה שהיתה מנחיתה על הקיסרות הבריטית מהלומה אנושה, המתקרבת בעצמתה לכיבוש לונדון. חבירת כוחות גרמנים ויפניים בהודו היתה מעניקה לתכנית המלחמה היפנית היגיון אסטרטגי ארוך שמעולם לא היה לה. אוסטרליה היתה שרויה בסכנה ואולי נאלצת להגיע להסכם, דרום אפריקה העשירה במחצבים לא היתה נשארת מחוץ להישג ידו של היטלר. בריטניה וארה"ב, היו מנועה מלהפיק מחצבים משטחים נרחבים ונדחקות לזירת המבצעים האטלנטית. ניצחון בנתונים אלה היה נעשה למטרה רחוקה עד ייאוש ואולי אפילו צ'רצ'יל היה מתפתה לפשרה עם היטלר. זהו אחד ה"אם"ים הגדולים של ההיסטוריה. אולם היטלר דבק בדעתו שהמלחמה ה"אמיתית" היא דווקא דרך רוסיה. ללא השמדת רוסיה, כך סבר, לא תוכל גרמניה למלא את הייעוד העולמי לו נוצרה].
העימות עם ארה"ב
היפנים בינתיים השתלטו על צפון הודו-סין, לאחר שזרקו משם את הצרפתים ללא קרב, והאמריקאים הגיבו על כך מיידית. הם הטילו סנקציות ואיומים על היפנים שיזהרו במעשיהם, אחרת האספקה שלהם תיגמר. הצי היפני חקר וגילה שיש לו מספיק דלק לשנתיים, ולכן בזמן הזה הם יהיו חייבים למצוא מקור דלק אחר, אם האמריקאים ימנעו מהם מסחר. היחסים בין המעצמות הלכו והחריפו. במו"מ ביניהם תבעה יפן מארה"ב את הסרת האמברגו וארה"ב תבעה את הנסיגה מסין. האמריקאים דרשו למעשה שיפן תחזור לקווי 1931, כלומר תיסוג מכל השטחים שכבשה במלחמות עם סין כולל מנצ'וקואו. היפנים לא יכלו לקבל את הדרישות האמריקאיות, מפחד שהסכמה עם האמריקאים תדחק אותם לפינה ותביא לדרישות נוספות (בנושא ההישגים של יפן במלחמות שלפני 1931). מה גם שויתור יפני היה נחשב בעיני העם כהשפלה, והם היו מעדיפים להילחם מאשר להסכים להסדר שישפיל אותם.
ארה"ב ידעה שזהו תנאי קיצוני, אך היתה מוכנה לקחת את הסיכון. האמריקאים לא האמינו שהיפנים יוכלו להילחם נגדם ברצינות, והתחושה שלהם הייתה שהם גם לא יעזו לעשות זאת. היו אמריקאים שטענו כי בגלל עיניהם המלוכסנות אין היפנים מסוגלים להנחית מטוס בקוו ישר. כל זאת תוך כדי דמוניזציה והסתה הדדית בין שני הצדדים, למרות שהנספחים הצבאיים של אנגליה וארה"ב ביפן הזהירו את הממשלות שלהם פעמים רבות בל יזלזלו בכוחה הצבאי של יפן.
הכת השלטת ביפן הועמדה בפני הברירה בין נסיגה, שכמותה בהודאה בכישלון של מדיניותה, לבין מאבק גלוי עם ארה"ב. היא בכריעה לצד מלחמה במעצמה העולה עליה בהרבה בכוח אדם, בטכנולוגיה ובמשאבים כלכליים. ההכרעה נעשתה על סמך שיקולים שהיו בחלקם מוטעים לחלוטין: היפנים האמינו ביתרון כושר הלחימה והנכונות של החייל היפני למסור את נפשו, על אלו של חיילי המדינות הלבנות. הדוגמא ההיסטורית שעמדה לנגד עיניהם היתה מלחמת רוסיה – יפן בתחילת המאה, כאשר הביסה יפן הקטנה את רוסיה וגרמה לה להסיג את כוחותיה מקוריאה ומדרום מנצ'וריה. הם ידעו שלמעצמות הקולוניאליות האירופאיות שנאבקות עם הגרמנים לא יהיו הכוחות להגן על מושבותיהם בדרום-מזרח אסיה וכן הניחו שארה"ב, שתסתבך במלחמה באירופה לא תוכל להקדיש כוחות מספיקים למלחמה באוקיינוס השקט.
היפנים הבינו שהאיום האמריקאי הוא בעיקרו כלכלי ולא צבאי, והאמריקאים לא יכלו באותה תקופה לרכז התקפה צבאית נגד יפן, ומאחר שהמעצמות האירופיות מתפלשות בביצה שלהן, תפקידה של יפן היה להתגבר על איומי ארה"ב בעצמה. ב-1941 התכנסה ועדה קיסרית כוללת בטוקיו שהחלטותיה הרשמיות היו שלא להילחם נגד רוסיה, אלא אם כן יתברר שהגרמנים מנצחים. כשהשתכנעו הרוסים שהיפנים לא עומדים לתקוף אותם (בעזרת שירותיו של מרגל ידוע בשם ריכרד זורגה)[1], הם יכלו להסיג כוחות רבים מהגבול הצפוני של מנצ'וריה, ולהביאם לחזית המערבית, לסטאלינגראד ולמוסקבה, והדבר תרם לשינוי המגמה בקרבות בין רוסיה לגרמניה בסוף 1941.
עם המשך ההתקדמות היפנית בדרום מזרח אסיה, גבר האיום האמריקאי כנגד יפן, בגלל האינטרסים של ארה"ב בתעשיית הגומי במלאייה. היפנים הבינו שהמשך ההתקדמות הצבאית תביא בסופו של דבר לפעולה יפנית בפיליפינים שבשליטת ארה"ב, שפירושה מלחמה עם האמריקאים. מפקדי הצבא העריכו שאם יתנו מכה מקדימה לאמריקאים, תהיה להם כשנה וחצי לפעול עד שהאמריקאים יוכלו לארגן צבא ולהילחם ביפן, שבזמן זה יהיו חייבים לתפוס את השלטון בדרום מזרח אסיה, אחרת תיגמר הנשימה של הכלכלה היפנית.
בספטמבר 1941 התכנסה ועדה קיסרית נוספת, שהכירה ביציאה למלחמה כוללת, וסיום הארכה למשא ומתן עד סוף אוקטובר. לאחר הוועידה התפטר ראש הממשלה קונואה (Konoe), ובמקומו התמנה הגנרל הידֶקי טוג'ו (Tojo), נציג הקוו התוקפני הקיצון, לראש ממשלה ביפן. הוא נתן את הארכה המבוקשת לדיפלומטים, אך ביקש לקבוע תאריך יעד ליציאה למלחמה. הקיסר הירוהיטו חשש ממלחמה, אבל לא הפעיל את הסמכות שהעניקה לו החוקה, כדי למנוע אותה. כמו אביו וסבו, הוא סמך את ידו על החלטת ממשלתו. בישיבה הגורלית, שבה הוחלט על המלחמה, קרא הירוהיטו את השיר שסבו, הקיסר מייג'י, חיבר בזמן שהוחלט לתקוף את רוסיה ב-1904: "אם כול האוקיינוסים הם אחים, כפי שנדמה לי, מדוע מימיהם גועשים כל כך?". שיר זה לא ביטא התנגדות למלחמה, אלא רק דעה על כך שבעטייה אנשים רבים יילחמו וימותו.
ההתקפה היפנית בפרל הרבור
בניגוד לקונספציה המוכרת של הצי היפני, הפתיעו היפנים את העולם ואת ארה"ב בפעולה אמיצה ולא צפויה. על פי תכניתו של אדמירל ימטמוטו איסוקו (Yamamoto Isozoku), מפקד הצי הקיסרי המשולב, הושט כוח ימי עצום, שבראשו כמעט כל נושאות המטוסים היפניות, לתקיפה אווירית, על הגדולה והחזקה ביריבותיה הפוטנציאליות של יפן, איתה כלל לא היתה יפן במצב מלחמה.
ב-1940 החל האדמירל היפני ימאמוטו להכין את תכניותיו והצי שלו למתקפת פתע על האמריקאים. תחילה סירבו הממונים עליו בטענה שאין הדבר ישים ויביא לאסון צבאי גדול. הוא פנה לזאיבטסו של מיטסובישי שיכינו לו מטוסים משופרים, והן טילי טורפדו שמטוסים יוכלו לנשוא אותם. הוא התאמן על התוכנית שלו בקאגושימה, בעלת טופוגרפיה דומה לזו של הוואי, ותוכניתו קיבלה חיזוק גדול עם התקפת הפתע של האנגלים בנמל האיטלקי של טרנטו, שנעשתה בעזרת מטוסים נושאי טורפדות. כשנה אחרי המתקפה הבריטית, הצליח לרכז Yamamoto כוח ימי גדול שכלל שש נושאות מטוסים יפניות (כשליש מהצי היפני בכללותו), כינס אותו בבסיס הימי היפני באיים הקוריליים והמתין לפקודות (למעשה הם חיכו עד התאריך הסופי לתום המאמצים הדיפלומטיים) כשהגיע המועד, יצא הצי היפני לכיוון מזרח בדממת אלחוט מוחלטת. תחילה נתקל הצי בבעיות, שאחת מהן הייתה האי שקט ששרר באמריקה נוכח כישלון השיחות, ואלה פקדו להעלות את הכוננות של הבסיסים האמריקאיים בהוואי (פקודה שמעולם לא הגיעה), אבל אי מוכנותם של האמריקאים הייתה איומה ונוראה.
בשעות הבוקר של יום המנוחה, כשחיילי האוניות ובסיסי האוויר בגן העדן של הוואי קמים מליל שבת, נראו מטוסים במכ"מ החוף, כשאף אחד לא מעלה על דעתו שמטוסים יפניים יכולים להגיע ממרחק של כ-10,000 ק"מ, ולא חושד שאלה היפנים שהגיעו להפוך את גן העדן לגיהינום תופת של אש. אוניות הצי האמריקני עגנו בבטחה במפרץ המוגן שבאי אוואהו, וחיילי משמר החוף צפו בשעמום בשמש העולה בים, כפי שעשו זה ימים ימימה. זו היתה הפתעה מוחלטת, בה עד הצהריים, זרעו מטוסי יפן הרס עצום בבסיס הים הקדמי של האמריקנים באוקיינוס השקט, ובבסיסי ההגנה האווירית של האי.
היתה זו נועזות שלא נראתה בשדה קרב: התקיפה ארוכת הטווח, הגדולה ביותר שבוצעה. התקיפה היתה "הנועזת ביותר בהיסטוריה המודרנית, והתבוסה הגדולה ביותר שארצות הברית נחלה מעודה."[2]. התכנית הנועזת של יאממוטו, כללה פיתוח אמצעי לחימה ייחודיים לתקיפת טורפדו במים רדודים, טיסות ים בלהקים מעורבים, גדולים, למרחקים גדולים יחסית ושליטה בכוח אווירי רב, כמו גם ריכוז כוח ושימוש בנושאות מטוסים כזרוע ארוכה ומובילה בלוחמה.
תוך פחות משעתיים נגדעה הזרוע הימית של ארה"ב באוקיינוס השקט: 18 אוניות מערכה, מהן ארבע אוניות קרב, טובעו, 230 מטוסים הושמדו על הקרקע, 2280 חיילים ו-68 אזרחים נהרגו. המשימה של העברת כוח משימה גדול כל כך, למרחק רב כל כך, תוך כדי אי-התגלות, והנחתת מהלומה מדויקת בגולת הכותרת של הכוח האמריקני בגזרתם המערבית, היתה מבצע צבאי אסטרטגי וטקטי שלא היה כדוגמתו. זה היה צריך להיות השלב ההתקפי הראשון בהכרזת המלחמה של יפן על ארה"ב ומדינות המערב[3]. זה היה ניצחון קטן בקרב, שהוביל להפסד אדיר במלחמה.
המתקפה היפנית האדירה בפרל-הרבור, גרמה לנזקים קשים לצי האמריקאי, אך למרבית המזל, כמה גורמים לא נפגעו בהתקפה, אלה היו נושאות המטוסים האמריקאיות שלא היו בנמל, בתי המלאכה (שאפשרו את שחזור ובניית הספינות החדשות), ובארות הנפט באזור. היפנים לא הביאו בחשבון את ההשפלה שהם גרמו לאמריקאים, ואת הרצון האדיר שגרמה ההשפלה הזאת להכין צי לוחם ולהתנקם ביפנים.
לימים, קמו וועדות חקירה רבות בארצות הברית, שחקרו איך התקרבו היפנים לפרל-הרבור בלי שהבחינו בהם, ואיך אפילו שהאמריקאים פענחו את השדרים היפניים לפני המתקפה, הם לא היו מוכנים אליה. מסקנותיהם היו שהתיאום בין הצי והצבא האמריקאים היה כושל ביותר, ושלא היה מקום להציב כוחות לא מנוסים של הצי בנמל, כשהוא נשלט בעיקר ע"י כוחות הצבא, ועוד שערוריות פנימיות רבות. האמריקאים התקשו לקרוא את המפה הפוליטית העולמית, והסתבר שבוושינגטון היה הרבה יותר מידע מאשר היה בהוואי, ובכלל המידע הנוגע לדבר היה מפוזר בין גורמים וגופים רבים שלא שיתפו פעולה ביניהם. הגנרלים האמריקאים התעסקו בעיקר באירופה ולא התעסקו במחשבות על התקפה יפנית, ואם כבר תבוא אחת כזאת, היא תהיה בפיליפינים, ולא יגיעו כל כך רחוק עד הוואי, שנמצאת לא רחוק מחופי ארה"ב עצמה.
יום לאחר המתקפה הכריזה ארה"ב על מלחמה עם יפן וכך עשתה גם בריטניה, וגרמניה הכריזה מלחמה על ארה"ב (עד היום לא ברור למה). העם היפני הוכה בתדהמה ולא ידע מדוע נפתחה מלחמה עם האמריקאים משום שפרטי המתקפה על פרל-הרבור לא היו ידועים לציבור.
במדה רבה סלל היטלר את הדרך להתקפת יפן על ארה"ב. הוא הסמיך את ריבנטרופ להבטיח ב-21 בנובמבר ליפן שגרמניה תצטרף אליה במלחמה נגד ארה"ב, הגם שהסכם הציר לא חייב אותה לכך.תקיפת הפתע היפנית על בריטניה ואמריקה ב-8 בדצמבר לא היתה יכולה להיות בעיתוי גרוע יותר מבחינתו של היטלר. מכיוון שחלה יומיים בלבד לאחר שקיבל את הבשורה הרעה על מתקפת סטלין. אף על פי כן הכריז היטלר מלחמה על ארה"ב ב-11 בדצמבר.
יפן פתחה מיד במתקפה כפולה – דרומה – מזרחה באוקיינוס השקט ודרומה – מערבה באוקיינוס ההודי ובחופיו. ועצמתה הדהימה את העולם. בתשעת החודשים שלאחר ההתקפה, כבשו הכוחות היפנים את כל דרום מזרח אסיה, את מלאייה, סינגפור, בורמה, סומטרה, בורניאו, ג'אווה ואפילו את גיניאה החדשה, בתוך כך הכניעו כוחות בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדים עדיפים מבחינה מספרית, תוך כדי שימוש בטקטיקה נבונה של התקדמות באיים היבשתיים והטרופיים. היפנים הצליחו להטביע מספר ספינות מלחמה אמריקאיות כבדות, וגרמו לאבידות בריטיות כבדות בבורמה ובתאילנד. הגנרל האמריקאי מקארתור ניסה להילחם על הפיליפינים, אך לא היה לו סיכוי והוא נסוג משם בפקודת רוזוולט, והיפנים השפילו את האמריקאים במצעד של עשרות אלפי שבויים בבאטאן, ליד מנילה.
הניצחונות הושגו בעיקר הודות לתכנון ולפיקוד המעולים ולכושר הלחימה של החייל היפני. הכיבושים נתלוו במעשי אכזריות והתעללות בשבויי המלחמה. בינתיים הוסיפו כוחות יפניים גדולים ללחום בסין. בשנות מלה"ע השנייה החזיקה יפן בסין כמחצית מכוחות היבשה שלה, 1.2 מיליון איש מתוך 2.3 מיליון, והוציאה על מלחמה זו כשליש מכלל הוצאות המלחמה שלה. היא איבדה כ-400,000 הרוגים. סין איבדה במלחמה כ-1.4 מיליון הרוגים. ממשלת הגואומינדנג הותשה במלחמה במידה כזו שלא היה עוד בכוחה להתנגד כראוי בעת שחידשו הקומוניסטים הסינים את מאבקם על השלטון.
בקיץ 1942 השתרע תחום שלטונה של יפן על פני כול דרום מזרח אסיה ועולם האיים שבינה לבין אוסטרליה ומעבר לה, עד לבו של האוקיינוס השקט, תחום המיושב על ידי כ-1/2 מיליארד בני אדם. תחילה, לא התנגדו האוכלוסיות הללו ליפנים, למעט הפיליפינים שנלחמו לצד האמריקאים. היפנים הכריזו שמגמת פניהם היא לשחרר את מזרח אסיה מהקולוניאליזם ולהקים "מרחב של שגשוג משותף". בבורמה, מלאיה ואינדונזיה התקבלו היפנים כמשחררים. ב-1943 העניקו היפנים עצמאות פורמאלית לבורמה ולפיליפינים. מדינות-בובה אלו אלה כרתו ברית עם יפן, מאנצ'וקו, סין הכבושה ותאילנד והכריזו מלחמה על ארה"ב ובריטניה. במהרה התברר לעמי דרום-מזרח אסיה כי החליפו שעבוד אחד בשני. הצבא היפני שלט בשטחי הכיבוש ביד קשה. חברות יפניות קיבלו שם זיכיונות מפליגים, ועל בני המקום היה לספק חומרי גלם וכוח עבודה. גברים גויסו לעבודות כפייה ונשים נחטפו לשמש שפחות מין לצבא היפני. פועלים סיניים וקוריאנים הובלו לעבודות כפייה ביפן. אם כי היפנים לא אימצו את המדיניות של בת בריתם גרמניה הנאצית ולא הפלו לרעה את היהודים שמצאו בשנחאי הכבושה. היפנים התייחסו באכזריות לשבויים שנפלו בידיהם לאחר כיבוש חצי האי בטאן ליד מנילה נכנעו בפניהם 76000 אמריקאים ופיליפיניים. היפנים הצעידו אותם ברגל אל מחנות הכליאה במרחק של 160 ק"מ, תוך כדי יריות בנחשלים. מסע זה קיבל את הכינוי "מצעד המוות של בטאן". היפנים נהגו לערוף את ראשיהם של טייסים אמריקאים שנפלו בידיהם והשתמשו בשבויים סיניים כמטרות חיות לאימוני כידון. כשליש משבויי המלחמה שנפלו בידי היפנים מתו בשבי.
גם בארה"ב קיבלה המלחמה אופי גזעני. החשדנות כלפי היפנים היתה רבה מאד. במארס 1942 נכלאו כל 112,000 אזרחי ארה"ב ממוצא יפני שחיו בחוף המערבי, במחנות ריכוז באזורים מדבריים נידחים. למרות שהיו אזרחים שומרי חוק הוחרם רכושם והם הוחזקו במעצר עד תום המלחמה. צעדים חמורים אלה, שלא ננקטו כנגד אמריקאים ממוצא גרמני, הופעלו למרות שלא נתגלה כול מקרה של בגידה או חבלה בקרב האזרחים ממוצא יפני. למרות היחס המחפיר כלפיהם התנדבו יפנים אמריקאים רבים לצבא ונשלחו למלחמה באירופה.
המתקפה האמריקאית.
כבר בתחילת 1942 גבר התיאום האסטרטגי בין אנגליה לארה"ב עם שיתוף הפעולה ההדוק בין צ'רצ'יל ורוזוולט והסיכומים הראשונים היו להילחם קודם כל באירופה, משום שהיטלר מהווה איום גדול בהרבה מיפן; לנסות לעזור לרוסים במלחמה שלהם, ולשמור על השליטה במזרח התיכון ושדות הנפט. בנושא אסיה הסכימו השניים, להמתין, לא לתקוף ולנסות להגן על מה שנשאר. בתקופה זו הייתה שיא ההתפשטות של הציר, כשהגרמנים קרובים מאוד למוסקבה, ושולטים בצפון אפריקה, ורוזוולט נתן פקודה לצי האמריקאי לפעול ולהציל את כבודו. הרעיון היה לתקוף עם מפציצי B2 שיצאו מנושאות מטוסים יעדים ביפן עצמה, ומשם להמשיך לסין, ולמרות שמהתקפה התגלתה מבעוד מועד ע"י היפנים, הצליחו המפציצים לפגוע במספר ערים יפניות, כולל טוקיו, ולגרום נזק מינימאלי. לפעולה הייתה השפעה מוראלית גדולה והגנרלים הבינו שיפן חשופה והחליטו להחזיר הביתה מטוסי קרב רבים כדי להגן על איי הבית. הצי האמריקאי השתמש באסטרטגיה של דילוג מאי לאי, והיווה איום מתמיד על הבסיסים היפנים ברחבי האוקיאנוס השקט. אדמירל Yamamoto החל לתכנן את הצעדים הבאים שלו במלחמה באוקיאנוס, ביניהם היה פעולה צבאית באזור גיניאה החדשה ובדרום האוקיינוס השקט ובכך בידוד אוסטרליה, ומניעה של מדינה זו (שהייתה כידוע עם בעלות הברית) להוות בסיס לכוחות האמריקאים העומדים לתקוף את האימפריה היפנית. בינתיים האמריקאים החליטו שלא לשלוח כוחות נוספים למזרח ולפלוש קודם כל לצפון אפריקה, והדבר אפשר עוד מספר חודשים של שקט יחסי בזירה הפסיפית. המבצע של האדמירלים לכיבוש איי דרום האוקיינוס נדחה מחשש שמא האמריקאים יגלו אותם, ובמקום זאת הקימו ארמדה עצומה של שבעים אוניות, שהיה דומה בכוחו לארמדה אמריקאית שפותחה באותם חודשים, וכשנפגשו ארמדות אלה בים הקורלי (ממזרח לאוסטרליה), התחולל קרב שבו בעיקר תקפו מטוסים את הצי של המדינה הנגדית. היפנים לא היו מוכנים אידיאולוגית לקרב מסוג זה אך בכל זאת ניצחו בקרב וטיבעו אחת מנושאות המטוסים האמריקאיות ופגעו קשות בשנייה והרסו משחתת אחת, והם עצמם הפסידו אוניית מערכה אחת, ושני הצדדים הפסידו מספר דומה של מטוסים וחיילים. למרות זאת ניכרה מאוד ההתאוששות המהירה של הצי האמריקאי, כשנושאת המטוסים הכמעט הרוסה הועמדה מחדש תוך חודש אחד בלבד, והתברר שיש כשלים קשים במודיעין היפני, ושהאמריקאים מסוגלים לקרוא את הצופן היפני.
התפנית – קרב מידוויי
מהצלחת פרל-הרבור ומהבנת יאממוטו בלוחמה אווירית מהים, כמו גם מהיהירות היפנית, החליט אדמירל Yamamoto לכבוש את האי מידווי (Midway), ומשם גם תהיה אפשרות לאחר מכן לתקוף את הוואי, ואולי אפילו את החוף המערבי של ארצות הברית. ימאמוטו רצה למשוך את שארית הצי האמריקאי למלכודת ולחסל אותו, וכך תכנן ההנחיה הייתה לפגוע קודם כל בנושאות המטוסים האמריקאיות, ואז הצי האמריקאי יהיה חסר אונים. הכוח שארגן האדמירל היה אדיר, שכלל 145 ספינות בהן ארבע נושאות מטוסים (בוגרות פרל-הרבור), והוציא אותו לכיוון מידווי בסוף מאי 1942.
נקודת מפנה: קרב מידווי
היפנים ניסו לבצע פעולת הסחה באיים שליד אלסקה, אך האמריקאים ידעו על כך, והקרב המרכזי התרחש במידווי בתחילת יוני. המודיעין שהיה בידי היפנים היה שגוי ביותר, הם לא ידעו על המספר הגדול של חיילים ומטוסים אמריקאיים במידווי ושכל האוניות שהיו בפרל-הרבור הגיעו למידווי להשתתף בקרב.
יאממוטו הימר על פיזור כוח תוך ביצוע מתקפת הטעיה בצפון השקט, ואת ציו הגדול פרס על שטח גדול, כשהוא כמיטב המסורת היפנית השמרנית, מאמין בניהול הקרב בראש הכוחות מאונית מערכה (בניגוד לאדמירל נימיץ האמריקני, שניהל את כוחות הצי השביעי מהיבשה ויכול היה להדריכם גם בדממת אלחוט, כמו גם לקבל תמונת קרב טובה יותר).
בקרב איבדו היפנים את ארבע נושאות המטוסים שלהם, בנוסף לספינות רבות, מטוסים וחיילים, ולמעשה את המלחמה. האמריקאים המנצחים איבדו נושאת מטוסים אחת ומספר קטן בהרבה של מטוסים וחיילים. ההחלטה שעמדה בפני היפנים לאחר שלושה ימי לחימה הייתה נסיגה ולא המשך הלחימה חסרת הסיכוי. משחזרו הביתה, לא סיפרו לאף אחד על מה שקרה באמת בקרב, ואפילו לממשלה הם נתנו נתונים כוזבים. לאחר הקרב השתנתה סופית מגמת המלחמה, כשהיפנים מפסיקים להתקדם ביבשה ובים, ונכנסים למצב של מגננה מפני האמריקאים והצי העצום שלהם. המשמעות האמיתית של קרב מידווי היתה בכך שהניצחון הושג בראש ובראשונה תודות להצלחת בנות הברית בפיצוח צפנים. האמריקאים פיתחו את הצופן הדיפלומטי של יפן ב-1940, אבל ראש ענף המברקים היפני טאן כי "יכולת כזאת איננה באפשרות בן אנשו".
ראו גם: קרב מידווי.
אין זה המקום לנתח את המפלה של יאממוטו וציו בקרב מידוויי, אבל כמפקד עליון הוא הוביל למפלה, ללא שניתנה לו היכולת להשפיע רבות על הקרב בזמן אמת. הוא אמנם הצהיר על לקיחת אחריות, אבל לא עשה את שעשו פקודיו, שאת אחריותם לקחו בהתאבדות בטביעה עם אוניותיהם[4].
כאקט סיום של חיי יאממוטו האיש והמפקד, שצפניו פוצחו לפני פרל-הרבור ולא הועברו בזמן למושא התקפותיו, שצפניו פוצחו וגרמו למפלתו במידוויי, כך גם יורט המידע על טיסתו לאיי שלמה באפריל 1943. בהוראת חיסול ממוקד, שניתנה על ידי בוגר הרווארד אחר, מעט לפני יאממוטו – הנשיא פרנקלין רוזוולט, יורט מטוסו על ידי מטוסי קרב שידעו את מסלולו, שעת המראתו ומספר הזנב של המטוס בו הוא טס. האדם הראשון מחוץ לאנשי האצולה, שהגיע לדרגת Gensui kaigun taisho (מרשל גנרל של הצי) נהרג מחוץ לארצו, בפעולה שאינה ימית או צבאית.
התפנית בלחימה
האמריקאים עצמם החליטו על אסטרטגיה פשוטה, קביעת יעד (למשל אי מסוים), הפצצתו מהים ומהאוויר, השתלטות צבאית על רצועת החוף, והקמת מסלול נחיתה. רוח הלחימה היפנית, שגרמה ללוחמים להילחם עד המוות ולא ליפול בשבי, גרמה לאבידות קשות מאוד לאמריקאים שניסו להשתלט על האיים שבשליטתם. היפנים חשבו בעיקר על איך למנוע מהצי האמריקאי להתקרב אל יפן עצמה, אך ללא עזרתם, בשנים 1942-1943 הלחימה התמקדה באיים מרוחקים יותר כמו איי סלומון וגוואדייקנאל, בהתקדמות איטית מאוד של האמריקאים מאי לאי, גם כי לא קיבלו תגבורות (הדגש האמריקאי עדיין היה על המלחמה באירופה). הצוללות האמריקאיות פוגעות באופן שיטתי בשאריות הצי היפני גם בבסיסים קרובים יותר.
בינתיים, השתנו פני המלחמה באירופה: ההפיכה באיטליה, וצירופה לבעלות הברית, התבוסות הגרמניות בסטאלינגראד ובאל-עלמיין, וחוסר היכולת הגרמנית להגיב לפעולות הבריטים במזרח הקרוב ובתורכיה. הבריטים והאמריקאים החלו לדרוש ממדינות הציר להיכנע ללא תנאי, ולא הסכימו לשאת ולתת איתם על תנאים לסיום המלחמה. היפנים כמובן לא יכלו לעמוד בדרישת בעלות הברית (משום שהדבר נראה בעינם כסיום הקיסרות), אך לא יכלו עוד לתקוף ונאלצו להגן בחירוף נפש על האימפריה שבנו.
באוקטובר 1943 התכנסו בקהיר, רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'יאנג-קאי-שק, ושם נאמר לראשונה שיפן תאבד את כל האימפריה שלה בתום המלחמה. מנהיגי המערב ניסו לשכנע את צ'יאנג-קאי-שק להילחם קצת ביתר כוח ביפנים, והבטיחו לו סיוע צבאי ושסין תהיה אחת המעצמות הגדולות בסוף המלחמה. משם נסעו שניהם לטהרן לפגישה עם סטאלין, שם הוא ביקש פלישה למערב אירופה כדי להקל על רוסיה, וגם הבטיח שבסוף המלחמה עם גרמניה, רוסיה תעזור במלחמה נגד יפן ללא תנאים. הצי האמריקאי המשיך בהתקדמות, תוך עקיפת איים מבוצרים מאוד, אך באופן מתמיד (האסטרטגיה של גנרל מקארתור). האמריקאים התקדמו מאי לאי, למרות התנגדותם הנואשת של היפנים, שכוחותיהם לחמו עד האיש האחרון.
ראו גם: ועידת טהרן
בתחילת 1944 Tojo, הגנרלים והאדמירלים עדייו היו משוכנעים שיפן תשרוד במלחמה, בעיקר בגלל רוח הלחימה של החייל היפני "העולה עשרות מונים על החייל האמריקאי", אבל הם ידעו שלא יוכלו לעמוד במלחמת התשה. האמריקאים החלו לשלוח עוד ועוד ציוד ואנשים למזרח (כולל נושאות מטוסים חדשות שנבנו, וכאלה שהובאו מהצי האטלנטי) עם התבררות תמונת המלחמה באירופה. בעזרת הכוח החדש התאפשר לאמריקאים להתקדם ביתר שאת.
ביוני 1944, תשעה ימים לאחר נחיתת בעלות הברית בצרפת, תקף הצי האמריקאי את האי האסטרטגי סאיפן שבאיי מאריאנה, המצוי במרחק של כ-2000 ק"מ מטוקיו. 32 אלף החיילים היפנים ששהו בו קיבלו פקודה למנוע בכול מחיר את כיבושו, כי ממנו ניתן להפציץ את יפן. אך הם לא יכלו לבלום את הכוח התוקף שמנה 77000 נחתים בחיפוי של מטוסים ותותחי צי. היפנים לחמו עד האיש האחרון בלוחמת התאבדות שקיבלה את השם "גיוֹקוּסאי" (שבירת האבן היקרה). כאשר נפל האי כעבור חודש, התאבדו אחרוני החיילי ועמם כאלפיים מתושבי האי, כולל נשים וילדים, בקופצם מהצוקים אל הים. היפנים הפכו אותו לבסיס אווירי, שממנו הפציצו את ערי יפן ואת תעשייתה. כמו כן הם הכניסו לשירות מפציץ חדש B29, ובנו שדה תעופה ענק באי טיניאן.
נפילת סאיפן חרצה את גורל המלחמה. בטוקיו התחילה להתגבש קבוצה (שכללה ראשי ממשלה לשעבר, דיפלומטים ואנשי עסקים), שהבינו שהמלחמה אבודה ויש למצוא דרך החוצה מהסיבוך, ולכן יש להיפטר מ-Tojo, וכדי לעשות זאת יש לפנות לקיסר. הם הפעילו לחץ על Tojo להתפטר, משום שראו בו מכשול לסיום המלחמה. התפטרותו בצורה מסודרת מוכיחה שטוג'ו אכן לא היה דיקטטור, כפי שטענו במערב. הקיסר עצמו היה מוכן לסיים את המלחמה רק לאחר ניצחון משמעותי בקרב, ודרש זאת מהצבא. ראש הממשלה אולץ להתפטר ביולי 1944, בזמן שבו התחולל עוד קרב ימי גדול ליד הפיליפינים, בו איבדו היפנים שש נושאות מטוסים (3 טובעו, 3 נוספות נפגעו קשות). באירופה, לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדי וכיבוש רומא, היה ברור שימיה של גרמניה הנאצית ספורים, ועם כיבושה יפנו המעצמות את כל כוחם כדי לנצח את יפן. ראש הממשלה החדש שמונה במקום גנרל Tojo היה גנרל בדימוס בשם Koisu, שייעץ קודם כל לנסות להשיג הסכם שלום עם האמריקאים. באוקטובר מק'ארתור נוחת בפיליפינים, לאחר ניצחון אמריקאי בקרב ים לאיטה, שבו הצי היפני איבד למעשה את השפעתו על המלחמה. אוניית המערכה היפנית האחרונה (ה-Yamato) בהגנה על אוקינאווה, וליפנים לא היה עוד כוח לשלוח להגן על שיירות מדרום מזרח אסיה להבאת מזון ונפט. ברגע שהאמריקאים נחתו באוקינאווה, כול יפן היתה חשופה להתקפותיהם האוויריות. בחזית הדרום אסייתית נכשל ניסיון יפני לפלוש להודו ומתקפת נגד בריטית דחקה את היפנים מבורמה. כלכלתה וכוחה הצבאי של יפן היו קרובים להתמוטטות גמורה. אפ על פי כן התכוננו אנשי הצבא להמשיך במלחמה גם על אדמת יפן, נוכח דרישתן של בנות הברית לכניעה ללא תנאי.
המתקפה האמריקאית
בסוף 1944 החלו האמריקאים בהפצצות מאסיביות של ערי יפן, בכוונה להשמיד יעדים צבאיים ולפגוע בתעשייה, בתחבורה ובאוכלוסיה האזרחית. השלב הבא בהתקדמות האמריקאית הייתה לאיים הבונימיים ובעיקר לאיוה-ג'ימה, וכיבוש האי הוא הרגע הבודד הנזכר ביותר בהיסטוריה האמריקאית של המלחמה. הכוח התוקף מנה 500 אניות, 1200 מטוסים ו-111,000 נחתים. לאחר קרבות שנמשכו כחודש בהם נפלו 4,600 נחתים אמריקאים וכו 22000 המגינים היפנים,נכבש האי. מרגע זה היו כבר האמריקאים קרובים מאוד להונשו (האי המרכזי של יפן), וההפצצות האמריקאיות התרבו מאוד. במרץ 1945 הייתה ההפצצה הגדולה בטוקיו, בה נחרבו שני שלישים מהעיר ונהרגו למעלה מ-120 אלף אנשים, ונוצר שם חורבן גדול מזה שהיה בהפצצות הגדולות בדרזדן, בהמבורג ואפילו בברלין. הפצצות דומו נערכו על שאר הערים הגדולות, למעט קיוטו, שהאמריקאים חמלו על אוצרותיה התרבותיים. יפן לא נכנעת גם אחרי ההפצצות הכבדות של מרץ, ועדיין מנסים לחזק את השורות בעזרת מסרים להעלאת המורל בהשראת הקיסר.
מאחר ולא הצליחו לבלום את התקדמות האמריקאים בדרכים רגילות, ומשאפסה תקוות הצי ואזלה האספקה והחימוש, החלו היפנים לשכלל את נשק ההתאבדות. בסוף 1944 הקים הצי יחידה מיוחדת של טייסים מתאבדים, שכונו "רוח האלים" (Kami Kaze), בה טייסים יפנים התאבדו עם מטוסים נושאי פצצות על האוניות האמריקאיות. חיילים רבים, ביניהם סטודנטים מגוייסים, התנדבו ליחידה זו, שזכתה לכיסוי תקשורתי רב. הם הטילו מורא על הצי האמריקאי, שתחילה לא ידע כיצד להתמודד אתם, עד שפיתח דרכי התגוננות. בגיחות הקמי קאזה נהרגו 2200 טייסים יפנים והם הטביעו 32 אניות אמריקאיות, בינים שלוש נושאות מטוסים, אך לא הצליחו לשנות את פני המערכה.
ביוני 1945, לאחר קרבות של חודשיים, בהם נהרגו 12000 חיילים אמריקאים, רוב המגינים היפנים ו-150000 מתושבי האי, נפלה אוקינאווה – המרכזי שבאיי ריוקו וחלק מיפן גופא. התחילו תכנונים לגבי פלישה ליפן עצמה דרך קאגושימה, אך הלחימה העיקשת של היפנים שכנעה את האמריקאים, שהפלישה לאיים הראשיים של יפן תעלה להם בקורבנות עצומים ולכן היו מעוניינים לשתף את הרוסים בנטל או לפתח נשק שימנע את הצורך בפלישה.
ראו גם: קרב אוקינאווה
בתחילת מאי מת רוזוולט מאירוע מוחי והארי טרומן ירש את מקומו, ובישיבת הקבינט הראשונה למד הנשיא הטרי על הנשק החדש שפותח בפרויקט מנהטן בהשקעה של 2 מיליארד דולר. גרמניה נכנעה סופית ב-8 למאי, ואז מתחיל ביפן מרוץ בין "קבוצת השלום" שהוזכרה קודם לבין הצבא והצי, על הדרך בה צריך לסיים את המלחמה. ראש הממשלה לשעבר Konoe שלח מזכר לקיסר והזהיר אותו שעלולה לפרוץ אנרכיה, ובאמת כעבור ימים ספורים התפטר ראש הממשלה Koisu ובמקומו מונה ראש ממשלה זקן וחרש בשם Suzuki, שקרא לצבא להמשיך במלחמה, ביוני 1945 היה מצבה של יפן נואש: עריה נהרסו, תעשייתה שותקה, הצי שלה היה במצולות ורוב מטוסיה הושמדו. נותר לה רק חייל רגלים גדול, ששמר על חופיה ואוכלוסיה פטריוטית שהתכוננה למלחמת התאבדות. ממשלת סוזוקי הבינה שאין ליפן סיכוי לנצח לכן בקשה את תיווכה של ברה"מ להפסקת המלחמה. היפנים לא ידעו שבוועידת יאלטה (בפברואר אותה שנה)הובטח לרוסים שבתמורה ללחימתם ביפן, הם יקבלו את סחאלין, את האיים הקוריליים, וחלקים ממנצ'וריה כולל חצי האי ליאו דונג.
ניכרו שני מחנות יריבים, אחד מתון בהנהגת ראש הממשלה Suzuki, שר החוץ Togo (אחר מגנרל Tojo), ושר הצי Yonai, ומולם קבוצה קיצונית שאותה הנהיגו הרמטכ"ל Umezu, מפקד הצי Toyoda, ושר המלחמה Anami. הרוסים סירבו לחתום על הסכם אי התקפה חדש עם יפן, והדבר הדליק נורה אדומה אצל גנרלים ודיפלומטים שהבינו שהרוסים עומדים להיכנס למלחמה נגד יפן. בועידת סוף המלחמה בפוטסדאם החליטו המעצמות סופית, להגיד ליפנים מה עומד לקרות איתם (הועידה התקיימה אחרי שטרומן שמע על הצלחת הניסוי הגרעיני הראשון במקסיקו). טרומן רצה לחסל את הקיסר, כפי שחוסלו או התאבדו המנהיגים הפשיסטיים באירופה, אך בסופו של דבר הוחלט שיפן תיכנס למשטר כיבוש עד שתהפוך לדמוקרטיה (ללא החלטה ברורה בנושא הקיסר), ושהאימפריה היפנית תחולק בין סין ויתר המעצמות, או שתוחזר לעמים שישבו במקומות אלה (למשל קוריאה), ואם יפן תסרב, יחריבו אותה המעצמות.
הפצצה האטומית
שאלה אחת עדיין עמדה בפני הצבא האמריקני, הם לתקוף את יפן ולפלוש אליה במחיר של קורבנות רבים או להפציץ ולהרעיב אותה במצור. היפנים סירבו לאולטימאטום שניתן להם, הם סירבו למשטר כיבוש ולשיפוט זר של פושעי המלחמה, וטענו שבאחריותם להתפרק מנשקם ולשפוט את פושעיהם. ההתעלמות היפנית התקבלה בוושינגטון כסירוב, ולאחר זמן קצר התקבלה החלטה אסטרטגית, ושתי פצצות האטום היחידות שהוכנו עד אז, הובאו לטיניאן (בדרך חזרה האוניה שהביאה אותם טובעה). ב-6 לאוגוסט 1945, בשעה 8:45 בבוקר הגיעו שלושה מטוסים אל מעל הירושימה (אחד נושא את הפצצה, אחד מצלם, ואחד נושא מדענים), והיפנים לא טרחו אפילו להפעיל את האזעקה. מהפיצוץ הראשוני נהרגו 70 אלף אנשים ו-80% מהעיר נחרבה לחלוטין. המומחה היפני לגרעין הגיע בערב להירושימה וקבע שזהו שימוש בנשק גרעיני. הדבר גרם לתגובה קשה אצל היפנים אך עדיין דיברו על משא ומתן להסכם. יומיים לאחר מכן הכריזה רוסיה מלחמה על יפן, ופלשה למנצ'וריה ולקוריאה, והיפנים הבינו שהסוף הגיע, אך עדיין לא היו מוכנים להיכנע. יום אחד לאחר מכן, ב-9 לאוגוסט, הוטלה פצצת האטום השנייה על נגאסקי, שהרגה 60 אלף אנשים (כולל שבויים אמריקאים ובריטים רבים).
ראה גם: הפצצות האטומיות על יפן
ב-10 לאוגוסט בבוקר מגיע הקיסר ואומר שתכנון הצבא והצי היה מוטעה, והמליץ לבדוק מה יקרה למעמד הקיסרות. השוויצרים בדקו עם האמריקאים את הנושא, והאמריקאים בחוכמתם אמרו שהוא יוכפף למפקד העליון של הכיבוש, וב-14 לאוגוסט הקיסר מכנס ועידה ובה קיבל את תנאי הכניעה וחתם על צו שקורא לסיום המלחמה, וביקש מהקבינט לחתום. הקיסר הקליט נאום כניעה ששודר בצהרי ה-15 באוגוסט (לאחר שהקלטת כמעט אבדה בניסיון של הצבא לחסל אותה), אך הקיסר דיבר בשפה מליצית מדי ורוב השומעים לא הבינו את מה שאמר מלבד משפט אחד: "כמו שסבי קיבל את דרישת המעצמות, עלינו לשאת את הבלתי ניתן לשאת", ולאחריו עלה הקריין והודיע על כניעתה הסופית של יפן. עוד באותו יום התפטר ראש הממשלה Suzuki, והאמריקאים נחתו ביפן ללא שומרי ראש או אבטחה ב-29 באוגוסט. ב-2 לספטמבר סיכמו האמריקאים עם היפנים את תנאי הכניעה על סיפונה של ספינת מערכה אמריקאית בשם מיזורי, ובשם היפנים חתם פקיד זוטר, בשם הקיסר, ויפן נכנסה לתקופת כיבוש של שבע שנים, ששינתה מן הקצה אל הקצה את אופייה של יפן.
הפצצה האטומית על הירושימה – "littleboy"
[1] . זורגה עצמו נתפס והוצא להורג ע"י היפנים בתחילת 1943.
[2] שילוני, בן-עמי. יפן המודרנית תרבות והיסטוריה – מהדורה מתוקנת ומורחבת. (תל אביב, שוקן, 2002), עמ' 223.
[3] ג'ונסון, פול. היסטוריה של הזמן המודרני, כרך א'. (תל אביב, דביר, תשנ"ה), עמ' 348
[4] מפקד הפלגה אדמירל יאמאגושי, קפטן קאקו מנושאת מטוסים "הירו", וקפטן יאנאגימוטו ריוסאקו מנ"מ "סוריו", התאבדו בטביעה עם אוניותיהם. קפטן אאוקי מה"אקאגי" נשאר על ספינתו, אך שוכנע לבסוף להתפנות . ראה בהרחבה: פושידה, מיצאו. אוקומיה, מאסאטאקה. מידוויי. (תל-אביב, מערכות, 1981), עמ' 180, 184, 192-194
יפן במלחמת העולם השנייה
תודה לכותב המאמר. מקיף, בהיר, מסודר, מבהיר עניינים רבים שבמקורות אחרים נותרים מעורפלים.
השכלתי!
מאמר מצוין
מאמר מעניין ומרתק.
השכלתי. החכמתי לגבי הקשר הגורדי שהיה בין מדינות הציר -יפן וגרמניה בעיקר – והעוצמה הצבאית האדירה שהייתה לקיסרות היפנית לפני קריסתה וכניעתה ללא תנאי – עם הטלת 2 פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. כמובן הקרבות ההירואיים והעקובים מדם בהתחוללו במידוואי ובאיווג'ימה.
שמעתי שיש משפחה ישראלית שגרה שם האם זה נכון והיכן תודה
מעניין מאוד .תודה רבה
מאמר מאוד מעניין, תודה רבה!
עושה תזה אחי
מאמר מאלף וממצה. הייתי עכשו בטיול ארוך ביפן. הכל נראה אחרת ופצפיסטי. אף אחד לא מדבר על העבר. הנושא מודחק. המקום היחידי שמצאתי משהו על מה שהיה , היה במוזאון בירושימה.כל הכבוד לגילי חסקין
תודה רבה
תודה על המאמר מאיר העיניים
קראתי בצמא אדיר את הכתיבה הנפלאה והפשוטה,בתור חובב היסטוריה,לרבות מלחמת העולם השנייה, נהניתי להשכיל על המלחמה במזרח הרחוק,כל הכבוד לך!!! אשמח להכנס לאתר שלך או לבלוג כדי להתעדכן על עוד מאורעות היסטוריות,תודה רבה,יוסי.
יוסף שלום
תודה
האתר שלי פתוח לרווחה
גילי
תודה!!!
קראתי את המאמר . שאלות רבות, שמתעוררות בכל פעם שיש דיון או תיזכורת למלחמת העולם השניה, קיבלו סוף סוף תשובה . בנוסף, לפתע, מובן יותר היקף המלחמה, המערכות ומה שקורה בחזיתות השונות באותו זמן.
תודה רבה
מאמר ממצא נותן להבין את יחסי הכוחות ממזרח למערב.
עושה סדר על מה ואך ביחסי הבריתות !!.
תודה רבה
מרתק. תודה על המידע היה לי חשוב לקרוא וללמוד לפני הטיסה ליפןת
בנושא היהודים תחת הכיבוש היפני אציין כי היחס אליהם היה טוב יותר מאשר למקומיים. הסיבה היא עקב עזרת בנקאים יהודים בתחילת המאה ה 20 ליפן בבנית כוחה הצבאי על ידי מתן אשראי וערבויות, הוליך את המהלך יהודי בשם יעקב שיף מאטלנטה, הוא קיבל מידי הקיסר מייגי את עיטור השמש העולה.כל נסיונם של אנשי האס אס הגרמנים לשכנע את היפנים לשלוח אליהם יהודים ממזרח אסיה נתקל בסירוב.
סוף סוף הבנתי את מהלך הענינים.
מרתק, מושקע ומקיף. תודה רבה. למדתי המון.