גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן
[יפן נחשבת בקרב רבים ומקומיים למקום בטוח. טיול ליפן אינו דבר מסוכן כלל ועיקר. לא לחינם טוענים שרמת הפשיעה ביפן היא מהנמוכות בעולם. גם מבלי לבחון את הסטטיסטיקות, התחושה הכללית ששוררת ברחובות ובקרב התושבים היא של אמון וביטחון. גניבות הן אינן חזיון נפרץ, ואמצעי האבטחה בהתאם. כמו כן, ברוב המקומות ביפן יכולות נשים להסתובב באמצע הלילה ברחוב נטוש או לנסוע ברכבת התחתית ללא כל חשש. כמעט לכול מטייל החוזר משם יש סיפור מעורר פליאה על ארנק שנמצא במקום בו נשכח וכאילו שחיו ביפן מספרים ניסים ונפלאות על מכונית שהושארה חונה כשדלתותיה פתוחות מבלי שאירע דבר ועוד.
אולם כמעט כל יפני שיישאל כיום על מצב הפשיעה בארצו יניד בראשו בעצב ויטען שהמצב כבר אינו מזהיר כשהיה. אכן, בתחילת שנות התשעים עמד מספר הרציחות ביפן על השיעור הלא ייאמן של 1.1 לכל 100 אלף בני אדם, לעומת 8.7 בארצות הברית. בארצות אירופה נשדדים פי 33 אנשים יותר מאשר ביפן, ואילו בארה"ב היחס הוא פי 274 יותר. אפילו בראשית שנות האלפיים עמד שיעור מעשי השוד על 1.3 לכול 100 אלף בני אדם, לעומת 233 (!) בארצות הברית.
כיום, לעומת זאת, שיעורי הפשע הלא מאורגן הולכים וגואים, שלא לדבר על מספר אירועים אלימים במיוחד שהתרחשו בשנים האחרונות, דוגמת הטבח האכזרי באקיהברה ביוני 2008. יחד עם זאת, יחסית לארצות הברית ולאירופה נחשבת יפן גם כיום למדינה בטוחה מאין כמוה, כזו שאזרחים ותיירים יכולים להסתובב בה ללא חשש לחייהם או לרכושם.
אולם כמעט כל יפני שיישאל כיום על מצב הפשיעה בארצו יניד בראשו בעצב ויטען שהמצב כבר אינו מזהיר כשהיה. אכן, בתחילת שנות התשעים עמד מספר הרציחות ביפן על השיעור הלא ייאמן של 1.1 לכל 100 אלף בני אדם, לעומת 8.7 בארצות הברית. בארצות אירופה נשדדים פי 33 אנשים יותר מאשר ביפן, ואילו בארה"ב היחס הוא פי 274 יותר. אפילו בראשית שנות האלפיים עמד שיעור מעשי השוד על 1.3 לכול 100 אלף בני אדם, לעומת 233 (!) בארצות הברית.
כיום, לעומת זאת, שיעורי הפשע הלא מאורגן הולכים וגואים, שלא לדבר על מספר אירועים אלימים במיוחד שהתרחשו בשנים האחרונות, דוגמת הטבח האכזרי באקיהברה ביוני 2008. יחד עם זאת, יחסית לארצות הברית ולאירופה נחשבת יפן גם כיום למדינה בטוחה מאין כמוה, כזו שאזרחים ותיירים יכולים להסתובב בה ללא חשש לחייהם או לרכושם.
השאלה המתבקשת היא מהם הגורמים למיעוט הפשע הלא מאורגן, המכתיר את יפן כאחת המדינות הבטוחות בעולם?
ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא מדיניות הפיקוח הקשוחה על החזקת נשק. אזרח אמריקני, המורגל בחוקה שהתיקון השני בה מבטיח לאזרחיה את הזכות לשאת נשק, היה כנראה מזדעזע מהחוק היפני, שאוסר באופן כמעט גורף, על החזקת נשק. על פי החוק היפני, החזקת נשק מותרת ככלל רק לגופים פורמאליים, כגון המשטרה וכוחות ההגנה (מאז סוף מלחמת העולם השנייה אין ליפן "צבא", אלא "כוחות הגנה"). קבוצה נוספת לה מותר להחזיק בנשק הם הציידים, שהחוק מתיר להם להוציא רישיון לרובה. תהליך הוצאת הרישיון הזה מזכיר לפעמים תחקיר בטחוני ליחידה לאבטחת אישים. במסגרת התהליך יש לעבור מבחן בכתב, מבחן מעשי ואבחון פסיכיאטרי. מבקש הרישיון נדרש גם למסור למשטרה שמות של ממליצים, כדי שזו תוכל לתחקר אותם ולוודא שלמוציא הרישיון או לקרוביו אין רקע פלילי, ושהם אינם פעילים בתנועה פוליטית קיצונית. מי שמצליח לעמוד בכל רשימת התנאים ומקבל את הרישיון הנכסף, מחויב לאחסן את הנשק שלו בלוקר נעול, בנפרד מהתחמושת, ולמסור למשטרה שרטוט של הדירה המורה על מיקומו המדויק של הלוקר. הליצנים טוענים כי ליפני שרוצה להחזיק בנשק, יהיה כבר קל ומהר יותר להתגייר, לעלות לישראל ולהתגייס ליחידה קרבית בצה"ל. …
אבל גם אם מדיניות הפיקוח הקשוחה על הנשק יכולה להסביר את מיעוט השדידות והרציחות במדינה, היא עדיין אינה מסבירה את מיעוטם של פשעים אחרים, כגון גניבות. מכיוון שכך, הסברים נוספים לביטחון האישי הגבוה במדינה ניתן למצוא במבנה המשטרה והחברה.
הקובאן – שוטר המקוף השכונתי
אחוז הפשיעה ביפן נמוך גם בשל ההיסטוריה הארוכה של משטרת הקהילה ומטות המשטרה בשכונות, המכונות "קובאן". בנוסף לסניפים המרכזיים המוצבים בערים הגדולות, קיימות למעלה מ-30,000 עמדות "קובאן" המוצבות בשכונות ברחבי המדינה. כל קובאן מאוכלס בשלושה-ארבעה שוטרים שאחריותם לפקח ולטפל בכל ענייני השכונה במשך 24 שעות ביממה. עמדות משטרה אלו ושיטת הפטרולים ברגל או על גבי אופניים, מאפשרים נוכחות משטרתית מתמדת הרחוב ונגישות של זרוע החוק לכול מקום ולכול אירוע.
שיטה זו הונהגה ביפן ב-1888, כחיקוי לנקודות משטרה גרמניות, במסגרת הרסטורציה של מייגי ב-1868, הפכה הממשלה למרכזית, הפיאודלים איבדו את כוחם ועל הסמוראים נאסר להלך ברחובות על חרבותיהם. אז גם נוצר הצורך להקים משטרה. טוֹשיוֹשי קָוָוג'י, שהיה המפקד הראשון של משטרת טוקיו, הגדיר את היחסים בין הממשלה למשטרה ולציבור: הממשלה צריכה להחוות כהורה עבור העם היפני ואילו המשטרה צריכה לתפקד כאומנת. אזרח ששרך דרכיו, בדרך כלל משוחרר אחרי הטפת מוסר ארוכה ומייגעת של השוטרים והוא מצדו תורם לשחרורו בגוֹמֶנָאסָאי, שהיא בקשת סליחה והתנצלות עמוקה. באופרות הסבון היפניות נראים פני השוטר הקשוח הולכים ומתרככים, תוך כדי שהוא מושך באפו בריגוש, נוכח התפלשותו של העבריין בייסורי החרטה.
ענייני השכונה כוללים לא רק אכיפה של החוק, אלא כל פעולה שתסייע לתושבי האזור, בין אם מדובר במתן מפות והוראות הגעה לאנשים שאיבדו את דרכם בסבך הכתובות היפני, המלצות למי שמחפש מסעדה או בית מלון, חיפוש ושמירה של חפצים שאבדו והשבתם לבעליהם, הגשת סיוע ופיוס במקרים של סכסוכים משפחתיים או בין שכנים, איתור חיות מחמד שאבדו וכפי שהעידה תיירת ישראלית, גם הושטת עזרה לבחורה שחבל הסתבך לה בגלגל האופניים.
מדי פעם בפעם עורכים שוטרי הקובאן סקר שכונתי, במסגרתו הם עוברים מבית לבית ואוספים נתונים על התושבים. בסקרים האלה ניתנת תשומת לב מיוחדת לנתוניהם של אנשים מבוגרים ושל כאלה המתגוררים בגפם, למקרה שיזדקקו לסיוע חירום. כאשר מגיע תושב חדש לשכונה, יופיע הקובאן בביתו ולאחר אלף התנצלויות ירשום בפרוטרוט את כל הפרטים על בני המשפחה: גיל, מוצא, שפות מדוברות ועוד. הקובאן אמור להכיר את כל דיירי השכונה, על בני משפחתם, חיות המחמד שלהם ועל חולשותיהם.
תחנות הקובאן מאפשרות למשטרה להיות מעורבת מאד בחיי התושב. ייתכן כי המעורבות העמוקה של המשטרה בחיי הקהילה גורמת ליפנים לחוש שעינה של המשטרה פקוחה תמיד ולפיכך הם חוששים להפר את החוק. אפשרות נוספת היא שיחסם החם של השוטרים כלפי התושבים גורם להם לכבד את המשטרה ולרצות לקיים את החוק באופן וולונטרי.
שוטרי הקובאן נוהגים לפקוד את בתי השכונה לפחות פעם בשנה ולהתעדכן על המתרחש אצלם או אצל שכניהם, כולל על נטיות פוליטיות מסוכנות. בשכונות קטנות וותיקות, שם האזרחים מכירים זה את זה, ישכימו השוטרים את הדיירים בברכת בקר טוב באמצעות רמקול המוצב על גג התחנה. השוטרים אינם נזקקים לכוח כדי לכפות את סמכותם. דומה והתושבים לא רק מתנהגים בצייתנות, אלא אפילו מצייתים באהבה.
בהקשר זה ראוי לציין כי בעוד היפנים מכבדים את השוטרים וששים לפנות אליהם במקרי מצוקה, בקרב ה"גייג'ין", כך מכונים הזרים ביפן, שוררת אמונה שהמשטרה "מסמנת" אותם כמטרה נוחה ונטפלת אליהם שלא בצדק. תורמת לכך העובדה שרבים מהיפנים מאמינים שחלק גדול מהפשיעה ביפן מקורה בזרים. ואכן, לא נדיר ששוטר יפנה לזר ברחוב, ללא כול סיבה נראית לעין, ויבקש ממנו להציג תעודה מזהה. כמו כן בקרב הגייג'ין עצמם רווחים סיפורים על מטיילים או פועלים זרים שנלקחו לתחנת המשטרה בשל סיבות של מה בכך, נחקרו במשך שעות ארוכות ונמנעה מהם הפנייה לעורך דין.
סיבה נוספת למיעוט הפשיעה נעוצה בגורם הסוציולוגי. לתכונות הטובות של היפנים, אלו שגורמות להם להיות מצוינים בכל מה שקשור לעבודת צוות ולמשימות שדורשות דייקנות ואחריות, יש גם צד נוסף: קונפורמיזם, חוסר מקוריות ומיעוט ביוזמה. במילים אחרות: כשכולם תמיד הולכים בתלם, בדיוק במסלול שהותווה להם, ואפילו לא מעלים על דעתם לסטות ממנו – לא ממש פלא שכולם גם מכבדים את החוק.
סיבה נוספת במישור הסוציולוגי נעוצה בהשלכות החברתיות הכבדות של ביצוע פשע ביפן. יפני שנתפס מבצע פשע מכתים לא רק את הרקע האישי שלו, אלא גם את זה של משפחתו. ביפן, אם אדם ביצע פשע והדבר נודע ברבים, קיימת אפשרות סבירה שגם קרוביו יתקשו להינשא או לקבל משרה טובה. היפנים מניחים כי ההתנהגות פורעת החוק נובעת מכשל בחינוך, ולפיכך יאשימו את המשפחה ויעדיפו להתרחק ממנה.
שחיתות
על אף השיעור הנמוך של הפשע ה"רגיל", קיימת ביפן שחיתות, כפי שקיים בה עולם תחתון. השחיתות הפוליטית התפתחה מן היחסים ההדוקים בין עולם העסקים ועולם הפוליטיקה. שיטת הבחירות שבה שיגר כול אזור בחירה מספר נציגים לפרלמנט, אילצה מועמדים מאותה מפלגה להתחרות זה בזה. התחרות לא נסובה על עקרונות, אלא על היכולת להיטיב עם הבוחרים. הפוליטיקאי היה זקוק לכסף רב למשיכת תומכים ולשמירה על נאמנותם. חברות מסחריות תרמו כסף לפוליטיקאים, בעיקר ממפלגת השלטון ואלו השיבו להם טובת הנאה בצורת העדפות במכרזים, הדלפת מידע ושינוי תקנים. גם פוליטיקאים ממפלגות האופוזיציה קיבלו תרומות, כדי שלא יפעילו חקירות פרלמנטאריות, נגד מי שיש לו מה להסתיר. עם הזמן, למדו ראשי הפשע המאורגן, לנצל שחיתויות אלו לטובתם. הם מצאו לאילו פוליטיקאים יש מה להסתיר וידעו לנצל זאת לטובתם.
אחד הפוליטיקאים שמעורבותו בשחיתות נחשפה היה רוה"מ טנאקה קקוֶאֶי, שנאלץ להתפטר בסוף 1974, כאשר הירחון בונגי-שונג'ו חשף את הדרכים הלא כשרות, שבהן צבר את רכושו. ב-1976 נפתחה נגדו חקירה בעקבות גילו בארה"ב, כי קיבל שוחד מחברת המטוסים "לוקהיד", כדי שישפיע על חברת תעופה יפנית לרכוש את מטוסיה. טאנקה נאלץ להתפטר מן המפלגה, אך נשאר חבר פרלמנט והמשיך להנהיג את הסיעה הגדולה במפלגת השלטון. כך היתה לו השפעה על בחירת ראשי הממשלה הבאים. ב-1988 נחשפה פרשת שחיתות גדולה: התגלה כי חברה למאגרי מידע בשם "ריקרוט" שיחדה עשרות פוליטיקאים, פקידים בחירים, פרופסורים ואנשי תקשורת, כאשר מכרה להם את מניותיה, טרם שיצאו לשוק, במחיר נמוך, וכך אפשרה להם להפיק רווחים מעליית ערכן מאוחר יותר.
יאקוזה
היאקוזה היפנית (やくざ) המונה למעלה מ-150 אלף חברים, מהווה כיום את אחד מארגוני הפשע הגדולים בעולם, אם לא הגדול בהם. יש הקוראים לו גם "המאפיה היפנית".
יש רבים הטוענים, חלק מהביטחון האישי הגבוה ביפן קשור, באופן אירוני למדי, לעובדה שהפשע המאורגן פה דווקא פורח. בנוסף לעסקי הזנות וההימורים שהיא מנהלת, דואגת היאקוזה, "לנקות" את רחובות יפן מהפשיעה הלא מאורגנת. אחרי הכול, הם יפנים – אצלם אפילו הפשע צריך להיות מאורגן…
הנושא נחקר על ידי עיתונאים וסוציולוגים שונים. החשוב מכולם הוא ספרו שליעקב רז, "אחי היאקוזה". כמו כן קיימים אתרי אינטרנט העוסקים בנושא .
פירוש המילה "יאקוזה" הוא בסכום המספרים 8, 9 ו-3 (ku – 9 ,ya – 8 ו-za – 3). מקור השם במשחק הקלפים היפני Oicho-Kabu, (שמזכיר את המשחק "בלק-ג'ק"), בו מנסים להגיע לסכום המספרים האידיאלי שהוא 19. כשמסכמים את המספרים 8, 9 ו-3 מגיעים לסכום 20, שאין לו שום ערך במשחק, וזו בדיוק המשמעות – ליאקוזה אין כל ערך עבור הקהילה. הכוונה אינה לכך שחברי היאקוזה הם חסרי שימוש, אלא לכך שהם בגדר חריגים, אינם משתלבים בחברה, ובלשון הקב"ן הצה"לי, "סובלים מקשיי הסתגלות".
בחודש מרץ 1995 הועבר בפרלמנט היפני חוק, האוסר על חברות בארגוני פשיעה. טרם שנחקק החוק היה קל יותר לזהות חברי יאקוזה, שנהגו להתלבש בסגנון סרטי הגנגסטרים האמריקאים – חליפות שחורות, משקפי שמש (גם בלילה) ושיער קצוץ. אולם מאז אותה חקיקה דואגים מרבית חברי היאקוזה להצניע את צורתם החיצונית, וכיום קצת יותר קשה לזהות אותם. מנהג נוסף המיוחס ליאקוזה, בעיקר אצל אלו שישבו בכלא, הוא החדרת פנינה מתחת לעור של איבר המין – נחשבת גם לסגולה טובה למעשה האהבה.
חברי היאקוזה ניכרים במיוחד באירֵזוּמי[1], הקעקועים הרבים שמכסים את גופם – מראה מאוד לא נפוץ ביפן. סביר להניח שזו הסיבה מדוע הם מתקשטים בהם. הקעקועים של חברי היאקוזה נוטים להיות גדולים, צבעוניים וראוותניים ובמקרים רבים הם מסתירים צלקות. היאקוזה משקיעים הרבה באירזומי, אבל כמעט תמיד הם מסתירים אותם מעיני הציבור.
פעילות היאקוזה
"מאצורי" היא מילה שהוראתה בעבר חגיגת מקדש וכיום היא מציינת בעיקר יריד. לאורך השנה מתקיימים ביפן כמה אלפי מאצורי. חלקם כלל ארציים, מרביתם מקומיים. לרוב הם חגיגה של שמחה, צבע, ריקוד, מוסיקה, ופולחנים עתיקים וחדשים. אומרים כי רוח יפן האמיתית מתקיימת במאצורי. הפעילות הכלכלית במצורי היא מגרשם הכמעט בלעדי של היאקוזה.
מרבית הרוכלים הם חברי היאקוזה והייתר משלמים להם דמי חסות. יום יומיים לפני המאצורי מתקיים ה"שובא-וארי", שהוא טקס ענייני מאד של היאקוזה, שמהותו חלוקת המקומות בין בעלי הדוכנים. זהו אירוע רגיש וחשוב מאד, בשל הקשר ההדוק בין מיקום הדוכן לבין הפרנסה הצפויה.
גם מרבית המסעדות, הפאבים, בתי המרזח, מועדונים, בתי זונות ומפעי הסקס שברובע קאבוקי-צ'ו שבשינג'וקו (טוקיו), נשלטים על ידי היאקוזה. תחומים נוספים ומרכזיים יותר מהם מגיעות הכנסות היאקוזה הם סקס והימורים. תעשיית המין היפנית נשלטת רובה ככולה על ידי היאקוזה, החל מהברחת פורנוגרפיה זרה לתוך יפן וכלה בקניית נערות סיניות ופיליפיניות ממשפחותיהן, כביכול לשם הכשרתן כמלצריות ורקדניות, בדרך כלל בסכומים פעוטים ודרדורן לזנות.
ההימורים אסורים בחוק, אבל משחקי מזל מותרים. אחד המוסדות הפופולאריים ביפן הוא מועדוני הפאצ'ינקו, המצטיינים בעיצוב מרהיב, שבהם יושבים עשרות ולעתים מאות אנשים ומפעילים מכונות מזל לקול מוסיקה רעשנית. רבים מהם נמצאים בבעלות היאקוזה (או למצער משלמים להם פרוטקשן). בשנת 1994 הסתכמה הכנסה השנתית של 18,000 מועדוני הפאצ'ינקו ביפן ב-270 מיליארד דולר. יותר מהכנסותיה של כול תעשיית הרכב. כמו כן קיימים משחקי קובייה של מהמרים כבדים ומנוסים, בהם נדרשים הימורים גבוהים במיוחד – כעשרת אלפים דולר למשחק. מספרים שבעקבות ליל הימורים אחד כזה יכולה משפחת יאקוזה להרוויח סכום אגדי של כמיליון דולר.
קודים התנהגותיים.
אנשי האיקוזה מכנים את עצמם "גוקודו", כלומר, "דרך הקצוות" ופירושו אנשים ללא פשרות, אשר הולכים עד הסוף בכול נושא: חברות, מסירות, אהבה, פשע, הקרבה, נאמנות, אומץ. מעלה חשובה ביאקוזה היא "גאמאן" – יכולת סיבולת ואיפוק. היאקוזה מבדילים את עצמם מה"צ'ימפירה" – חוליגאנים צעירים ואלימים, שאינם שייכים לאחת המשפחות של היאקוזה ונחשבים לבזויים ומסוכנים. מאידך, קיימים הבּוֹסוֹזוֹקוּ, נערי המהירות. אלו הם רוכבי אופנוע בשנות העשרה שלהם. בדרך כלל נוער שוליים אלים. הם נוהגים לרכב ברעש גדול ברחובות העיר באישון לילה, להתגרות בשוטרים ולהתקוטט עם חבורות מתחרות באלימות רבה. חלומם של רבים מהם הוא להגיע ליאקוזה.
"גירי" הוא חובה. חובתו של אדם לקבוצה אליה הוא שייך. בעבר, היה זה ערך חשוב של סמוראי. כיום, ערך מרכזי בעולם היאקוזה. יאקוזה יעדיף למות ולא להפר את הגירי שלו לאחיו היאקוזה. הדבר כרוך בנאמנות ללא גבול, תמיכה כספית ורגשית בעת הצורך ומערכת טקסים מורכבת ביותר. רצוי מאד שהנינג'ו, מערכת רגשותיו של אדם, לא יעמדו בסתירה לגירי שלו, אם כי פרופ' יעקב רז, שחקר את היאקוזה[2], מספר שרבים מהם דווקא נוטים לפרשנות. הגירי מוכרז בטקס הסאקאזוקי – טקס השבעה באמצעות שתייה מאותה כוס סאקה.שבו מוכרזים ביאקוזה יחסי אח-אח, או אב –בן. אך גם פיוס בין יריבים, בריתות שונות וכדומה. נעשה בדרך דת השינטו[3]. בקרב היאקוזה שוררים מנהגים נוקשים של כבוד. כך למשל המושג "און", היינו חוב. אם אדם כלשהו עשה משהו למענך, אתה מחיוב להחזיר את החוב בכול מחיר. לרוב ערכו הכספי, המעשי והרגשי של החוב, גדול מן המעשה הראשון.
היאקוזה כמשפחה
היאקוזה אינה ארגון-גג גדול ומאוחד. משפחות יאקוזה רבות פרושות ברחבי המדינה, בהן ארבע משפחות גדולות ומרכזיות המחולקות למאות תת-משפחות קטנות יותר. כל משפחת יאקוזה חולשת על איזור פעילות משלה ואינה מניחה למשפחות יאקוזה אחרות, או לפושעים קטנים ורגילים, לחדור אליו. המשפחות המפורסמות ביותר הם משפחת קְיוֹקוּטוֹ-קאי שבסיסה בטוקיו ופועלת בצפון מזרח יפן ומשפחת יאמאגוצ'י-גומי הפועלת במערב יפן והן במצב של יריבות קשה. "קאי" כמו "גומי", פירושו קבוצה. מדובר בקבוצות המונות חברים רבים. במקרה של יאמאגוצ'י-גומי, הגדולה שמשפחות היאקוזה, מעריכים שהם מונים למעלה מ-30 אלף חברים.
היאקוזה רואה בעצמה משפחה חלופית, מאמצת, שמהווה בית חם לאלו שהגיעו אליה מבתים הרוסים וזכו, בפעם הראשונה בחייהם, לקבל הגנה, חברות ואפילו אהבה. משפחות היאקוזה מתאפיינות במודל היפני ההיררכי Oyabun-Kobun. האויאבון הוא אב מאמץ והקובון הינו ילד מאומץ. הורה מאמץ-ילד מאומץ), כאשר מבלי להיכנס יותר מדי לדקויות של "יועצים מיוחדים" ו"ראשי אזורים", הרי שמי שנמצא מעליך בהיררכיה הוא אביך, מי שתחתיך בנך, ובאותו במעמד איתך נמצאים אחיך. "אניקי" הוא מעין "אח גדול", כינוי לבכיר בארגון, המשמש מעין אח גדול וחונך לצעיר המצטרף. פחות מ"אויאבון", אבל מכובד מאד. אפילו הנשים המועטות שמעורבות פה ושם בארגון מכונות o-nee-san, "אחות גדולה".
כאשר מסתבך ה"אויאבון", ראש המשפחה, או בכיר אחר ביאקוזה, בהריגה של יריב והמשטרה נמצאת בעקבותיו, נוהג אחת ה"קובונים", בני החסות שלו, שלו להסגיר עצמו למשטרה במקומו. בבית הסוהר הם מקבלים יחס מיוחד, שונה מזה שמקבלים הפושעים הקונוונציונליים ומישהו דואג למשפחתם. חברי היאקוזה מחויבים במשמעת קיצונית. כך למשל, אם יאקוזה יריב נועץ "ניראמי", היינו, מבט עיניים מתגרה, על החבר להתאפק כדי שלא לסבך את משפחתו ואת האויאבון שלו בקטטה מיותרת.
ענישה פנימית
אחד המנהגים המוכרים אצל היאקוזה הוא טקס כריתת הזרת שנקרא ביפנית "יוביצוּמֶה" (Yubitsume) הטקס משמש את חברי היאקוזה כאמצעי ענישה או התנצלות. בדרך כלל על החוטא לכרות את הפרק העליון של הזרת ולהגישו למנהיג הקבוצה (ה"בוס"). לעתים בוס של קבוצה מבצע את הכריתה כעונש קולקטיבי לקבוצתו.
מקור ריטואל הכריתה המזעזע, הוא באופן בו מחזיקים חרב יפנית, כך ששלוש האצבעות התחתונות, ובעיקר הזרת, אוחזות בה בחוזקה, ואילו האגודל והאצבע המורה הן רפויות יחסית. קציצת הזרת גורמת להיחלשות אחיזתו של אותו חבר יאקוזה בחרב, כאשר הרעיון הוא שמי שאינו מסוגל לאחוז בחרבו בחוזקה תלוי יותר בהגנת המשפחה, ולכן יעמיד את האינטרסים שלה לפני שלו. אגב, בחלק מהמקרים מהווה קציצת האצבע "קנס" בלבד, ואותו חבר ייאלץ גם לעזוב את הארגון כעונש על חוסר הנאמנות שלו. הגדם הפך לסימן היכר אצל רבים מהם ומהווה מעין אות קין של עולם הקצוות.
בשנים האחרונות נוהגים חברי יאקוזה שנאלצו לקצוץ את אצבעותיהם לחבר קצות אצבעות פרוטזיות, שפותחו על מנת להסתיר את הפגם הייחודי הזה מעיני הסביבה. העונש הקשה ביותר הוא גירוש מהמשפחה. יאקוזה שהמרה את בפי הבוס, נענש כאמור בכריתת הזרת, מי שחוזר לסורו מקבל גלויה שחורה, שמשמעה חרם לתקופת זמן מוגבל ובאותה תקופה, אסור לאיש ליצור עמו קשר עד שייסלח לו. במקרים נדירים, כשגם ההתרעה הזאת לא עזרה, הוא מקבל גלויה אדומה, שמשמעה נידוי סופי.
היאקוזה אהובים מאד על תעשיית הקלנוע. שם הם מתוארים לעיתים קרובות כמושיעיהם של הנרדפים. הקולנוע היפני מציג בדרך כלל באור רומנטי את אחוות הגברים של חברי היאקוזה, את ברית הדמים שנכרתה ביניהם ואת דבקותם במסורת היפנית עתיקת היומין. בעבר היה מתקיימות וועידות פסגה של ראשי היאקוזה במלון מפואר בעיירת נופש, כשהיא מכוסה ברשת אוהדת של יחסי ציבור. כאשר יאקוזנר היה משתחרר מבית הסוהר היו מלווים אותו עשרות מכוניות מפוארות של היאקוזה.
עם השנים, עומעם זוהרם של היאקוזונרים. המשטרה היפנית מכנה את היאקוזה "בוריוקודאן" (暴力団 ) bouryoku-dan) שפירושו המילולי "כנופיות כוח אלים". כינוי שניתן להם בראשית שנות ה-70. עד היום משתמשים המשטרה ואמצעי התקשורת בכינוי זה בלבד. כנראה כדי לעמעם את ההילה הרומנטית משהו שיש לשם "יאקוזה". אירועי הראווה הנוצצים שלהם נעשים יותר ויותר מוצנעים. כך למשל שחרורם מבית הסוהר מתבצע לפנות בוקר, כדי ששיירת המלווים לא תפריע לתנועה וכדי למתן את הניחוח הרומנטי שלהם.
השורשים
מקור היאקוזה הוא נושא שעדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים. עם זאת, מקובל לייחס את צעדיה הראשונים לתחילת המאה ה-17, עם התאגדותה של קבוצת גברים שכינתה את עצמה "קאבוקי מונו" (kabuki-mono מילולית: "המשוגעים"). הם החלו להטריד אזרחים, לפגוע בהם פיזית ולהשליט טרור על כל הסביבה, רק לשם ההנאה שבדבר.
הראייה הרומנטית גורסת כי היאקוזה היא דווקא ממשיכת דרכם של החבר'ה הטובים, אלה שהתארגנו כדי להגן על הערים מפני אימת "המשוגעים" וזכו באהבת הקהל. אחד הכינויים בהם אנשי היאקוזה מכנים את עצמם הוא "נינקיודו", שהוראתו "דרך האבירות". הכינוי מתבסס על מסורת שיש בה גרעין של אמת, שראשוני היאקוזה, או לפחות חלק מהם, היו רונין, סמוראים נטולי אדון, שקראו לעצמם machi-yakko ("משרתי העיר"). לא היה להם ציוד לחימה הולם, והם גם לא היו מאורגנים. עם חלוף הזמן החלו "משרתי העיר" לגלות עניין גם בנושאים קצת פחות אציליים, כגון עסקי ההימורים והשוק השחור. בתקופה הזאת הם חדלו להיות חלק מהקונצנזוס והפכו לחריגים, ל"יאקוזה".
ראייה אחרת, פחות הרואית, גורסת שמוצאם רובם משתי קבוצות חברתיות שהופיעו בתקופת אדו:
הטאקייה (Tekiya), מילולית: יושבי קרנות, נחשבו לאחת מהקבוצות הסוציאליות הנמוכות באותה תקופה. מכיוון שכך, הם התחילו ליצור ארגונים משלהם, שחבריהן קיבלו על עצמם כמה חובות מנהליות, בעיקר ביחס למסחר זעיר, כמו הקצבת דוכן והגנה על הפעילויות המסחריות שלהם מפי עבריינים ובעלי זרוע מתוך עצמם. יושבי הקרנות האלה פתחו דוכנים במאצורי ושכרו כמה מחבריהם לשמור על ביטחונם. כל רוכל שילם דמי שכירות תמורת הקצאת דוכן והגנה במשך היריד. ממשלת אדו הכירה בארגונים אלו ואפילו הרשתה למנהיגיהם לשאת חרב בגלוי. הדבר הזה היה צעד משמעותי לחברי הקבוצה, משום שעד אז היתה פריבליגיה זו שמורה לסמוראים בלבד.
קבוצה אחרת היתה הבקוטו (Bakutu), היינו, מהמרים, שזכו בדרך כלל ליחס של ביטול מצד החברה. בתי הימורים רבים נפתחו במקדשים נטושים בשולי הערים והכפרים ברחבי יפן. רבים מהם עסקו במתן ריבית קצוצה, מן הסתם קוממו נגדם את התושבים ומשום כך נאלצו לדאוג לאבטחת עצמם. בתי ההימורים הללו, כמו המהמרים עצמם, זכו ליחס של בוז מצד החברה. הרבה מהתדמית השלילית שדבקה ביאקוזה בעבר נבעה מהבאקוטו, כולל המונח "יאקוזה" עצמו. הסיטואציה הכלכלית של המאה ה-17 והמרכזיות של הסוחרים, גרמה לקבוצות של עבריינים להתגבש ולהשתלט על המסחר הזעיר, כמו על תעשיית ההימורים, בעצמם, באופן ישיר או על ידי גביית דמי חסות
קשה להצביע מקום גיאוגרפי ספציפי ביפן שהוא מקור התופעה. התקופה לה מייחסים את היווצרות הארגון היא תקופת אדו הפיאודלית (1603-1868), שבה הלכו והתפזרו סמכויותיו של הפיאודל, אדון הקרקעות.
הכול החל כנראה כאשר פקידי השוגון טוקוגאווה החליטו שמאחר ואין באפשרותם להשתלט על הפשע המאורגן, טוב יהיה לרתום אותו לדיכויו של הפשע הבלתי מאורגן. כך החלו היאקוזונרים של פעם לדיכוי שודדי הדרכים ואספסוף הגנבים. היאקוזה עצמה מספרת שמקורה הוא בלוחמים הסמוראים שבמהלך תקופה זו היו מעין "רובין הוד" שהגנו על החקלאים היפנים. בפועל, ככל הנראה – בדומה להתפתחות המאפיה בסיציליה – הסמוראים עזבו את אדמתם והפכו להיות לוחמים מקצועיים שספקו הגנה לאדוניהם הפיאודלים בעיתות מלחמה.
בתחילת המאה ה-20 החלה היאקוזה לגלות עניין בחיים הפוליטיים וניסתה לקדם פוליטיקאים שיהיו נוחים עבורה. הפעילות הזאת הגיעה לשיא חסר תקדים בשנות ה-30, כשהיאקוזה היתה אחראית לרצח של שני ראשי ממשלה ושני שרי אוצר. הפולקלור המקומי מספר שאחרי מלחמת העולם השנייה חילקו קצינים מצבא הכיבוש האמריקאי, נשק לחברי היאקוזה, כדי שיילחמו נגד הכנופיות הסיניות והקוריאניות, האלימות הרבה יותר.
מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השמונים הלכה היאקוזה והתעצמה, עד שמספר חבריה הגיע ל-184 אלף – יותר מסך כל כוחות ההגנה היפניים, שמספרם עמד באותה העת על 90 אלף בלבד.
תפישת היאקוזה את עצמם
בניגוד למאפיה הסיציליאנית שמתקבלים אליה רק סיציליאנים ואיטלקים קתולים טהורים, ביאקוזה אין הקפדה על קבלה לחברות למי שאינו יפני טהור. רוב חברי היאקוזה כיום הם "בוראקו-מין", המעמד התחתון בחברה היפנית המורכב בעיקר מהטמאים, שבעבר נקראו "אטה" וביצעו את העבודות הבזויות ועד היום היפנים נמנעים מלהתערב בהם ומפלים אותם לרעה[4]. כמו כן, גדול בקרב היאקוזה שיעורם של בני מיעוטים (איינו, אוקונאווה) ובני תערובת, שנדחים מפני החברה. כעשרה אחוזים מחברי היאקוזה הם קוריאנים במקור, שאבותיהם היו מהגרים בכפייה.
אנשי היאקוזה רואים את עולמם כעולם מופרד ומובחן מזה של ה"קאטאג', היינו, האזרחים המהוגנים. מוזר, אותם חריגים שלא הצליחו להסתגל לכללים של החברה, מצאו את עצמם בארגון שהכללים בו נוקשים עשרת מונים. יש בכך כדי להפנות אצבע מאשימה גם אל החברה שפלטה אותם.
חברי היאקוזה לא תופסים את עצמם כפועלים נגד האזרח. בעבר הם נהגו לפתור סכסוכים בתוך הקהילות וזכו ללכבוד רב. היאקוזה רואה בגביית הפרוטקשן מס לגיטימי שבתמורה לו מובטח לאזרח שקט נפשי מפני הפשיעה הלא מאורגנת. אחת הסיבות למיעוט הגניבות, השדידות ושאר הפשעים הלא מאורגנים ביפן נעוצה בכך שהפשע המאורגן דואג להשליט סדר בעניינים – כי מי יעז לגנוב מדוכנים ומחנויות שזוכים להגנת היאקוזה?
יתרה מזו, היאקוזונרים רואים בעצמם עד היום סוג של "רובין הוד" שתפקידו להגן על האזרחים ולעזור להם. כך למשל, אחרי רעידת האדמה הגדולה בעיר קוֹבֶּה ב-1995 נחלצה משפחת יאמאגוצ'י-גומי, הגדולה ביותר מבין משפחות היאקוזה של יפן, להושיט עזרה לנפגעים. בעוד שממשלת יפן התעכבה בפעולות ההצלה והשיקום, מיהרו חברי המשפחה לפתוח את מחסני החירום שלהם וסיפקו, במהירות ויעילות, מזון ושמיכות לנפגעי הרעש. התקשורת, אגב, סיקרה את התקרית בהרחבה. בעבר היו היאקוזה פטרוניהן של מקדשי שינטו שכונתיים ובמאצורי, חגיגות המקדש, היו נושאים על גבם את המיקושי. אבל כיום הם רצויים פחות ופחות.
אחי היאקוזה
לא קל לפגוש באנשי היאקוזה. עיתונאים יפנים מוכנים להרכין ראש תמורת ראיון אישי עם אחד הבוסים. צלמי עיתונות מתחנפים תמורת צילום כלשהו סוציולוגים יפנים לא זכו לשיתוף פעולה מצדם ואם הצליחו לראיין אותם, היה זה רק מאחורי סורג ובריח. פרופ' יעקב רז שחי מספר שנים ביפן הצליח לפגוש בהם וללוות אותם מספר שנים. לדבריו נתקל שם באנשים מכול הסוגים: טובים ורעים מרובעים ומטורפים, משמימים ומעוררים, אוהבים ושונאים. את רשמיו העלה על הכתב בספר "אחי היאקוזה". זהו ספר מרתק, קריא להפליא וכתוב ברגישות ובהומור.
הספר, לבד משהוא מספק מידע רב, חוטא לעניות דעתי בהצגה רומנטית של הנושא. מחד מדובר בפרופסור מכובד לפילוסופיה, שבא לחקור תופעה חברתית, אך מאידך הוא אינו חוקר אותה בכלים סוציולוגיים, אלא נשבה בקסמם של נשואי מחקרו, מתהדר במערכת יחסים חברית ואפילו רגשית עם ראשי ארגון פשע. זוהי ראייה פיקרסקית המציגה חבורת עבריינים קשוחה כמעט כנערי צופים. אדם החוקר תופעה חברתית לא מציג את נשוא המחקר שלו כאחיו, קל וחומר שמדובר בעבריינים החומסים את פרנסתם של רבים.
למען גילוי נאות, היו לי הזכות, הכבוד והעונג לשמוע תורה מפיו של פרופ' רז ואין כמותו להבין את צפונותיה של יפן בפרט ושל המזרח בכלל, אך כשם שנמצא פגם בכך שרחבעם זאבי, אלוף במילואים ומנהל מוזיאון יהיה חברם של ראשי הפשע המאורגן בישראל (גומדי ואושרי), לא ראוי לעניות דעתי שפרופסור מכובד לפילוסופיה, מי שהניח את היסוד לחקר תרבותה של יפן בארץ, יתיידד עם ראשי פשע ויציגם כעומדים בצידו החיובי של המתרס.
ביבליוגרפיה
יעקב רז, אחי היקוזה, מודן, בן שמן, 2004
Dubro, Alec and David Kaplan, Yakuza: The Explosive Account of Japan's Criminal Underworld (Reading, Massachusetts: Addison-Wesley Publishing Co., 1986).
[1] אמנות קעקוע המכסה חלקים גדולים מן הגוף. נחשבת לאחת היפות בעולם. עתיקה מאד, במקורה פולחנית. החל מלפני כמה מאות שנים שימשה גם לציון פושעים. כיום אירזומי מציינת באופן בלעדי את היאקוזה
[2] יעקב רז, אחי היאקוזה, מסע אישי לתוך המאפיה היפנית, מודן, בן שמן, 2004.
[3] . ראוי לציין שלא מדובר בריטואל ייחודי של היאקוזה, אלא בטקס מוכר שמתבצע בין השאר גם בחתונות שינטו
[4] . פירוש המילה "בורקו מין הוא "בני הכפר והם קיבלו את הכינוי הזה כדי להימנע מכינוי הגנאי הקודם (אטה), אלא שגם זה נעשה כינוי גנאי ומלאכת המצאת הכינויים עדיין נמשכת. אחד מכינויי הגנאי שלהם הוא "יוצו", היינו, ארבע, שמשמעו חיה.
תודה 🙂
מרתק ומושך..
קודם כל מעולה שנית הכי אהבתי את הסיום כל כך נכון
לעשות רומנטיזציה לעברינים זה דבר נוראי שקורה גם בישראל עם סדרות כמו הבורר וכו או לעבריינות או רק להלל "ארסים" בסדרות כמו עספור
או סרטים שמאלניים ישראלים (90% מהסרטים) שמציגים את המחבלים כגיבורים
זה פשוט נורא שהתקשורת (וזה כולל גם כותבי בלוגים) והציבור מהלל עברינים מחבלים וארסים וכאילו מתעלמים מהצדדים הרעים שלהם ואפילו הופכים את מעשיהם ל"מגניבים" ומקובלים
אני מאוד שמח שהוספת את ההערה שלך בסוף הכתבה הזאת כי בסופו של יום הם עבריינם שפלים – עבריינים מתרבות שונה ומעניינת אבל בסופו של יום עבריינים ואסור לעשות מהם גיבורים
תודה רבה לגיל חסקין על סקירה מתמצתת מעניינת ומאורגנת להפליא . קראתי את ספרו אחי היאקוזה של יעקב רז לקראת נסיעה ליפן. נהנתי מאוד מקריאת הספר נחשפתי לעולם שלא ידעתי עליו שמץ דבר לפני הקריאה ונהניתי מאוד מהספר. ובכל זאת לאחר קריאת הסקירה של גיל חסקין התארגן בראשי המידע שבכתיבתו הוא ארגן את המידע על היאקוזות בהיבטים מגוונים באופן ברור רהוט דבר. תענוג לקרוא.
כפי שפרחי האביב אינם מסמלים את האביב אלא הם האביב,
כפי שיש הבדל בין הרצאה על גן עדן לבין גן העדן
כך רז אינו מתיימר בספרו לחקור את היאקוזה. הוא נהיה היאקוזה.
אפשר לחקור את תולדות התפוז, מרכיביו ומאפיניו ואפשר להכניס תפוז לפה. ממממ.. יאמי.
תודה לך על אתר שאין כדוגמתו בעולם. כולו נתינה ליהודי הנודד. אתה לב רחב.
וואו, ממש מעניין!
הייתי בטוחה שהיאקוזה הם רוצחים שפלים ונוראים (שבאמת זה נכון) ומעולם לא ידעתי שיש בזה קטע כזה הומני.
לא שאתגייס לשורותיהם, אבל דעתי עליהם מאוזנת יותר.
היאקוזה הם אכן פושעים. אני מבקר את גישתו של פרופ' יעקב רז, שמציג אותם כחבורת צופים. הם ארגון של עבריינים, אבל יש שם מושגים של כבוד, של ארגון ואפילו חסד