היאקוזה – המאפיה היפנית

כתב: גילי חסקין; ‏14/03/2025

אחד הנושאים המושכים ביותר בטיול ליפן הוא סיפורה של היאקוזה (Yakuza) היפנית המונה לפי הערכות שונות בין 90,000 ועד למעלה מ-150 אלף חברים, ומהווה כיום את אחד מארגוני הפשע הגדולים בעולם, אם לא הגדול בהם. יש הקוראים לו גם "המאפיה היפנית".

בעבר היה קל יותר לזהות חברי יאקוזה, שנהגו להתלבש בסגנון סרטי הגנגסטרים האמריקאים – חליפות שחורות, משקפי שמש (גם בלילה) ושיער קצוץ.בעבר היה קל יותר לזהות חברי יאקוזה, שנהגו להתלבש בסגנון סרטי הגנגסטרים האמריקאים – חליפות שחורות, משקפי שמש (גם בלילה) ושיער קצוץ. אולם מאז שנחקק ב-1995, חוק האוסר על חברות בארגוני פשיעה,  דואגים מרבית חברי היאקוזה להצניע את צורתם החיצונית, וכיום קצת יותר קשה לזהות אותם. מנהג נוסף המיוחס ליאקוזה, בעיקר אצל אלו שישבו בכלא, הוא החדרת פנינה מתחת לעור של איבר המין – נחשבת גם לסגולה טובה למעשה האהבה.

חברי היאקוזה ניכרים במיוחד באירֵזוּמי (Irazumi) [1], הקעקועים הרבים שמכסים את גופם, שנעשים בשיטות מסורתיות  – מראה מאוד לא נפוץ ביפן. סביר להניח שזו הסיבה מדוע הם מתקשטים בהם. הקעקועים של חברי היאקוזה נוטים להיות גדולים, צבעוניים וראוותניים ובמקרים רבים הם מסתירים צלקות. היאקוזה משקיעים הרבה באירזומי, אבל כמעט תמיד הם מסתירים אותם מעיני הציבור.

חברי היאקוזה נחלקים לחמש משפחות עיקריות. הגדולה שבהן היא ימגוצ'י-גומי (Yamaguchi-gumi), סינדיקט פשע עצום בגודלו שעליו נמנים ככ-55,000 חברים המאורגנים בכ–850 תת־קבוצות הארגון  נוסד בשנת 1915 על ידי הארוקיצ'י ימגוצ'י (Harukichi Yamaguchi ), שבעיר קובה (Kobe) שביפן. בהתחלה, הארגון פעל בעיקר כקבוצת עובדים בנמל ובאיגוד סוחרים, אך בהדרגה הוא התרחב לפעילות פלילית כגון הימורים, הלוואות בריבית, סחר בנכסים והלבנת כספים[2].

אחריו בסדר גודל נמצא סומיושי־קאי (Sumiyoshi-kai) עם כ–20 אלף חברים בכ–300 תת־קבוצות , שנוסד בשנות ה-50 של המאה ה-20. ואינגאווה־קאי (Inagawa-kai) עם כ–15 אלף חברים בכ–300 תת־קבוצות. לצד עסקי מין, הימורים, נשק, סמים, סחיטה וגביית דמי חסות, מפעילים כיום אנשי היאקוזה גם כ–1,200 עסקים לגיטימיים וחוקיים כמו קרנות גידור, עסקי נדל"ן, חברות ביטוח, כוח אדם, ייעוץ ויזמות. מערך התפעול שלהם משוכלל ומורכב ממחלקת יחסי ציבור, שבין השאר מוציאה לאור מגזינים משלהם; מחלקת מודיעין האוספת מידע רב, כולל על שוטרים במחלקת הפשיעה המאורגנת; מחלקת סחיטה, שמתעדת פרוורסיות והתנהגויות לא הולמות על פי התרבות היפנית של אנשי ציבור ואנשי עסקים; והם מפעילים אפילו מחלקה מיוחדת לקידום מערכות יחסים עם פוליטיקאים יפנים. הנכסים שלהם כוללים כסף מזומן, נדל"ן, מידע ומשאבי אנוש.  לצד הפעילות הרגילה של ארגוני פשע בעולם, אנשי היאקוזה חדרו בעשורים האחרונים לתוך הקהילה העסקית ביפן, בין היתר באמצעות מבצעי סחיטה באיומים במהלך אספות של בעלי מניות בחברות גדולות, והשתלטו על חלק ניכר ממגזרים כמו תעשיית הבנייה, התשתיות והבידור.

יש רבים הטוענים, חלק מהביטחון האישי הגבוה ביפן קשור, באופן אירוני למדי, לעובדה שהפשע המאורגן פה דווקא פורח. בנוסף לעסקי הזנות וההימורים שהיא מנהלת, דואגת היאקוזה, "לנקות" את רחובות יפן מהפשיעה הלא מאורגנת. אחרי הכול, הם יפנים – אצלם אפילו הפשע צריך להיות מאורגן…

למרבה האירוניה, היאקוזה – אחד מארגוני הפשע הגדולים והמפחידים בעולם, אם לא הגדול והמפחיד שבהם – נקרא דווקא על שם משחק הקלפים היפני "אויצ'ו-קאבו" ( Oicho-Kabu), שמזכיר את המשחק "בלק-ג'ק", בו מנסים להגיע לסכום המספרים האידיאלי שהוא 19. השילוב הגרוע ביותר הוא 8-9-3, אשר ביפנית נהגה "ya-ku-za" (八九三). שילוב זה מגיע   לסכום 20, שאין לו שום ערך במשחק. השם שלו זכתה המאפייה היפנית, נועד להגדיר את חבריה כחריגים וחסרי ערך עבור הקהילה שבה הם חיים. הכוונה אינה לכך שחברי היאקוזה הם חסרי שימוש, אלא לכך שהם בגדר חריגים, אינם משתלבים בחברה, ובלשון הקב"ן הצה"לי, "סובלים מקשיי הסתגלות".

בניגוד למאפיה הסיציליאנית שמתקבלים אליה רק סיציליאנים ואיטלקים קתולים טהורים, ביאקוזה אין הקפדה על קבלה לחברות למי שאינו יפני טהור. רוב חברי היאקוזה כיום הם ממעמד הבּוּרָאקוּמִין  (Burakumin) – המעמד הנמוך והמודר של יפן, המעמד התחתון בחברה היפנית המורכב בעיקר מהטמאים, שבעבר נקראו " אֵטָה" (Eta) וביצעו את העבודות הבזויות ועד היום היפנים נמנעים מלהתערב בהם ומפלים אותם לרעה[3]. כמו כן, גדול בקרב היאקוזה שיעורם של בני מיעוטים (איינו, אוקונאווה) ובני תערובת, שנדחים מפני החברה. למרות ששיעור הקוריאנים בחברה היפנית הוא חצי אחוז, כעשרה אחוזים מחברי היאקוזה הם קוריאנים במקור, שאבותיהם היו מהגרים בכפייה. בשנות ה-90 של המאה ה-20, 18 מתוך הבוסים הגדולים של ארגון היאקוזה אינגאווה-קאי , היו ממוצא קוריאני[4].

אנשי היאקוזה רואים את עולמם כעולם מופרד ומובחן מזה של, האזרחים המהוגנים. מוזר, אותם חריגים שלא הצליחו להסתגל לכללים של החברה, מצאו את עצמם בארגון שהכללים בו נוקשים עשרת מונים. יש בכך כדי להפנות אצבע מאשימה גם אל החברה שפלטה אותם.

השורשים

מקור היאקוזה הוא נושא שעדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים.  עם זאת, מקובל לייחס את צעדיה הראשונים לתחילת המאה ה-17, עם התאגדותה של קבוצת גברים שכינתה את עצמה "קאבוקי מונו" (kabuki-mono מילולית: "המשוגעים"). היו אלו סמוראים יוצאי דופן בתקופת סוף הסנגוקו ותחילת תקופת אדו (המאה ה-16 וה-17), שהתפרסמו בלבושם הססגוני, בתספורות יוצאות דופן ובהתנהגותם הפרועה והאקסצנטרית. הם היו לעיתים קרובות פורעי חוק או לוחמים ששירתו אדונים שהפסידו בקרב. במקרים אחרים היו אלו סמוראים לשעבר, שנותרו במאה ה-17 ללא אדון וללא עבודה, בשל השלום ששרר באותה תקופה, ופנו למעשי ביזה והטרדה של קהילות מקומיות, לכאורה בשמו של השוגון – גנרל והשליט בפועל של יפן בתקופה הפיאודלית. הם החלו להטריד אזרחים, לפגוע בהם פיזית ולהשליט טרור על כל הסביבה, רק לשם ההנאה שבדבר.

הראייה הרומנטית גורסת כי היאקוזה היא דווקא ממשיכת דרכם של החבר'ה הטובים, אלה שהתארגנו כדי להגן על הערים מפני אימת "המשוגעים" וזכו באהבת הקהל וכונו נינקיודו", (Ninkyōdō) שהוראתו "דרך האבירות". או "הנתיב של הלוחם הצודק".

הכינוי מתבסס על מסורת שיש בה גרעין של אמת, שראשוני היאקוזה, או לפחות חלק מהם, היו רונין, (Rōnin) היינו, סמוראים נטולי אדון. המונח "רונין" פירושו "איש גלים", כלומר אדם הנודד ללא כיוון קבוע, בדומה לגלים בים. הרונין היו לוחמים חסרי מעמד, שנדחו על ידי החברה הסמוראית, אך חלקם הפכו למורדים, שכירי חרב, או לוחמים עצמאייםף שקראו לעצמם machi-yakko ("משרתי העיר"). לא היה להם ציוד לחימה הולם, והם גם לא היו מאורגנים.  עם חלוף הזמן החלו "משרתי העיר" לגלות עניין גם בנושאים קצת פחות אציליים, כגון עסקי ההימורים והשוק השחור. בתקופה הזאת הם חדלו להיות חלק מהקונצנזוס והפכו לחריגים, ל"יאקוזה".

ראייה אחרת, פחות הרואית, גורסת שמוצאם רובם משתים-שלוש קבוצות חברתיות, שהופיעו בשולי החברה היפנית,:

• הטאקייה (Tekiya) ), מילולית: "יושבי קרנות", נחשבו לאחת מהקבוצות הסוציאליות הנמוכות באותה תקופה. מכיוון שכך, הם התחילו ליצור ארגונים משלהם, שחבריהן קיבלו על עצמם כמה חובות מנהליות, בעיקר ביחס למסחר זעיר, כמו הקצבת דוכן והגנה על הפעילויות המסחריות שלהם מפי עבריינים ובעלי זרוע מתוך עצמם. היו סוחרים נודדים שמכרו סחורות בשווקים וחלקם עסקו בהונאות. הם פתחו דוכנים במאצורי ושכרו כמה מחבריהם לשמור על ביטחונם. כל רוכל שילם דמי שכירות תמורת הקצאת דוכן והגנה במשך היריד. ממשלת אדו הכירה בארגונים אלו ואפילו הרשתה למנהיגיהם לשאת חרב בגלוי. הדבר הזה היה צעד משמעותי לחברי הקבוצה, משום שעד אז היתה פריבליגיה זו שמורה לסמוראים בלבד.
• הבקוטו (Bakutu), היינו, מהמרים. מהמרים בלתי חוקיים, שפיתחו רשתות פליליות. הם זכו בדרך כלל ליחס של ביטול מצד החברה. בתי הימורים רבים נפתחו במקדשים נטושים בשולי הערים והכפרים ברחבי יפן. רבים מהם עסקו במתן ריבית קצוצה, מן הסתם קוממו נגדם את התושבים ומשום כך נאלצו לדאוג לאבטחת עצמם. בתי ההימורים הללו, כמו המהמרים עצמם, זכו ליחס של בוז מצד החברה. הרבה מהתדמית השלילית שדבקה ביאקוזה בעבר נבעה מהבקוטו, כולל המונח "יאקוזה" עצמו. הסיטואציה הכלכלית של המאה ה-17 והמרכזיות של הסוחרים, גרמה לקבוצות של עבריינים להתגבש ולהשתלט על המסחר הזעיר, כמו על תעשיית ההימורים, בעצמם, באופן ישיר או על ידי גביית דמי חסות.
• הגוֹרֶנטוֹ (Gōrentō,) – קבוצות בריונים מאורגנות שפעלו בתקופות שונות ביפן הפיאודלית. הם שימשו כשכירי חרב, שומרים פרטיים, ואנשי אכיפה לא רשמיים מטעם שליטים מקומיים, בתי מסחר עשירים ולעיתים אף גורמים פליליים. מקורם בתקופת סנגוקו ( 1467–1603) – תקופה של מלחמות מתמשכות, שבהן לוחמים ללא אדון (רונין) ואנשים ממעמדות נמוכים הפכו לכוחות מאורגנים שהציעו שירותי הגנה ותקיפה. בתקופת אדו (1603–1868) – עם ביסוס הסדר המרכזי תחת שלטון השוגון, חלקם פעלו כגובי חובות, מאבטחים, סוחרי נשק, ואפילו כמתווכים בעסקי הימורים בלתי חוקיים.

במדת מה היאקוזה נחלקים גם היום לפי "המקצועות" הללו.

קשה להצביע מקום גיאוגרפי ספציפי ביפן שהוא מקור התופעה. התקופה לה מייחסים את היווצרות הארגון היא תקופת אדו הפיאודלית (1603-1868), שבה הלכו והתפזרו סמכויותיו של הפיאודל, אדון הקרקעות.

הכול החל כנראה כאשר פקידי השוגון טוקוגאווה החליטו שמאחר ואין באפשרותם להשתלט על הפשע המאורגן, טוב יהיה לרתום אותו לדיכויו של הפשע הבלתי מאורגן. כך החלו היאקוזונרים של פעם לדיכוי שודדי הדרכים ואספסוף הגנבים. היאקוזה עצמה מספרת שמקורה הוא בלוחמים הסמוראים שבמהלך תקופה זו היו מעין "רובין הוד" שהגנו על החקלאים היפנים. בפועל, ככל הנראה – בדומה להתפתחות המאפיה בסיציליה – הסמוראים עזבו את אדמתם והפכו להיות לוחמים מקצועיים שספקו הגנה לאדוניהם הפיאודלים בעיתות מלחמה.

בתחילת המאה ה-20 החלה היאקוזה לגלות עניין בחיים הפוליטיים וניסתה לקדם פוליטיקאים שיהיו נוחים עבורה. הפעילות הזאת הגיעה לשיא חסר תקדים בשנות ה-30, כשהיאקוזה היתה אחראית לרצח של שני ראשי ממשלה ושני שרי אוצר. הפולקלור המקומי מספר שאחרי מלחמת העולם השנייה חילקו קצינים מצבא הכיבוש האמריקאי, נשק לחברי היאקוזה, כדי שיילחמו נגד הכנופיות הסיניות והקוריאניות, האלימות הרבה יותר.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השמונים הלכה היאקוזה והתעצמה, עד שמספר חבריה הגיע ל-184 אלף – יותר מסך כל כוחות ההגנה היפניים, שמספרם עמד באותה העת על 90 אלף בלבד.

תפישת היאקוזה את עצמם

היאקוזה, מצדם, טוענים כי הם צאצאיהם של מאצ'י יוקו (Machi-yakko,) מילולית: "משרתי העיירה" או "בריוני העיירה", שהיו קבוצות של צעירים עירוניים ביפן של תקופת אדו (1603–1868), שהתנהגו לעיתים קרובות כ"בריונים אציליים". היו גיבורים עממיים שהגנו על החלשים, בדומה לרובין הוד וגיבורים ידועים אחרים.הם היו ידועים בסגנון הלבוש הראוותני שלהם, בחוסר הציות לחוק ובכך שהתנגדו לשלטון הדאימיו והסמוראים. הם הגנו על כפריהם מאימתם של המשוגעים. הם רואים עצמם לא רק ככנופיות פשע, אלא כמגנים של החלשים – בדומה לסמוראים של העבר. למרות שהם מעורבים בפשיעה, רבים מהם מצדיקים את מעשיהם כ"נאמנות לכבוד, צדק והגנה על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם." באופן רשמי, אנשי היאקוזה פועלים על פי כמה קודים מוסריים. אחד מהם הוא הוא "נינקיודו" (Ninkyōdō) שהוראתו "דרך האבירות". או "הנתיב של הלוחם הצודק". עקרונות נינקיודו הם:

כבוד ( Meiyo) – שמירה על כבוד עצמי וכבוד המשפחה.

נאמנות (Chūgi) – נאמנות מוחלטת לארגון ולמנהיגים.

הקרבה עצמית (, Jikogisei) – מוכנות להקריב למען הקבוצה.

הגנה על החלשים (Jakusha hogo) – נתינת עזרה לאזרחים פשוטים מול השלטון או פשיעה אחרת.

העקרון המנחה בנינקיודו הוא עזרה נדיבה לחלשים, ולכן במקרים רבים הם מציעים עזרה לקורבנות של אסונות ביפן, למשל אחרי רעידת האדמה ב–,1995 [5], או אחרי רעידת האדמה והצונאמי בטוהוקו  (Tōhoku) ב–2011. כשזה קורה, מתקיים קשר של שתיקה לגבי העניין, במסגרתו היאקוזה מסייעים בלי לפרסם זאת ברבים והרשויות לא מונעות זאת בעדן.

חברי היאקוזה לא תופסים את עצמם כפועלים נגד האזרח.  בעבר הם נהגו לפתור סכסוכים בתוך הקהילות וזכו לכבוד רב. משום כך, זכו פעמים רבות בנשיאת המיקושי (Mikoshi), המקדשון הנישא, בירידים.

היאקוזה רואה בגביית הפרוטקשן מס לגיטימי שבתמורה לו מובטח לאזרח שקט נפשי מפני הפשיעה הלא מאורגנת. אחת הסיבות למיעוט הגניבות, השדידות ושאר הפשעים הלא מאורגנים ביפן נעוצה בכך שהפשע המאורגן דואג להשליט סדר בעניינים – כי מי יעז לגנוב מדוכנים ומחנויות שזוכים להגנת היאקוזה?

בניגוד לארגוני פשע במקומות אחרים בעולם, המאפיה היפנית היתה שנים רבות מוכרת ונמצאת תחת רגולציה. לפיכך, לארגונים יש משרדים, כרטיסי ביקור עם לוגו החברה, ולעתים אתרי אינטרנט. עיקר מקורות ההכנסה שלהם הם סחיטה, הונאה פיננסית, מניפולציה בשווקים, סמים, הימורים, ספורט ובידור – כמו גם אספקת אבטחה למגזר הגרעיני. היאקוזה שימשה ככוח שיטור שני בתוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם השנייה, וכך זכו ללגיטימציה מסוימת.

ההיררכיה

מבנה של קבוצת יאקוזה הוא היררכי מאוד. בראש כל קבוצה עומד בראש כל קבוצה עומד קומיצ'ו (Kumichō), היינו, ראש משפחה, כלומר , הבוס הגדול"), הנחשב להורה המאמץ – אויַאבּוּן (Oyabun ) של כל הפקודים לו.

מכאן הולך ומסתעף מבנה ארגוני מורכב שקשור לאזורי שליטה ותפקידים.

בתחתית הפירמידה נמצאים קוֹבּוּן (Kobun) חברים זוטרים שמבצעים את הפעולות הפליליות בפועל.).

אפשר לעלות בדרגות בתוך קבוצת יאקוזה ובתנאי שחלקת כוס סאקה עם מישהו בכיר ממך ושהוותק שלך מספיק לקידום. כל מי שמצטרף ליאקוזה כחבר מלא (יש ליאקוזה הרבה ספקי שירותים שאינם חברים מלאים) מחויב לנתק את קשריו עם עברו ובכלל זה משפחתו הביולוגית ולהתייחס מעתה והלאה אל חברי הקבוצה כאל משפחתו.

פעילות היאקוזה

במשך השנים רשויות החוק ביפן איפשרו לאנשי היאקוזה לפעול כמעט באין מפריע, מתוך מחשבה שהם רוע הכרחי במדינה. הם היו מאורגנים, העניקו מחסה לנערים שנפלטו מבתיהם והשתדלו לא לערב אזרחים שומרי חוק בעסקיהם. אבל הימים הרומנטיים הללו חלפו והיום אנשי היאקוזה הם אכזריים, מסוכנים, מפרי שלווה ומוציאים שם רע ליפן בכל הקשור להימורים, הלבנות הון, חופש עיתונות, פורנוגרפיה של ילדים וסחר בנשים.

"מאצורי" (Matsuri) היא מילה שהוראתה בעבר חגיגת מקדש וכיום היא מציינת בעיקר יריד. לאורך השנה מתקיימים ביפן כמה אלפי מאצורי. חלקם כלל ארציים, מרביתם מקומיים. לרוב הם חגיגה של שמחה, צבע, ריקוד, מוסיקה, ופולחנים עתיקים וחדשים. אומרים כי רוח יפן האמיתית מתקיימת במאצורי. זהו הוא מגרשם הכמעט בלעדי של היאקוזה. מרבית הרוכלים הם חברי היאקוזה והיתר משלמים להם דמי חסות. יום יומיים לפני המאצורי מתקיים השובָּארִי ( Shūbā-wari) – טקס שבירת הכוס של היאקוזה[6].

מדובר  בטקס ענייני מאד של היאקוזה, שמהותו חלוקת המקומות בין בעלי הדוכנים. זהו אירוע רגיש וחשוב מאד, בשל הקשר ההדוק בין מיקום הדוכן לבין הפרנסה הצפויה. גם מרבית המסעדות, הפאבים, בתי המרזח, מועדונים, בתי זונות ומפעי הסקס שברובע קאבוקי-צ'ו שבשינג'וקו (טוקיו), נשלטים על ידי היאקוזה. תחומים נוספים ומרכזיים יותר מהם מגיעות הכנסות היאקוזה הם סקס והימורים. תעשיית המין היפנית נשלטת רובה ככולה על ידי היאקוזה, החל מהברחת פורנוגרפיה זרה לתוך יפן וכלה בקניית נערות סיניות ופיליפיניות ממשפחותיהן,  כביכול לשם הכשרתן כמלצריות ורקדניות, בדרך כלל בסכומים פעוטים  ודרדורן לזנות.

ההימורים אסורים בחוק, אבל משחקי מזל מותרים. אחד המוסדות הפופולאריים ביפן הוא מועדוני הפאצ'ינקו, המצטיינים בעיצוב מרהיב, שבהם יושבים עשרות ולעתים מאות אנשים ומפעילים מכונות מזל, לקולה של מוזיקה רעשנית. רבים מהם נמצאים בבעלות היאקוזה (או למצער משלמים להם פרוטקשן). בשנת 1994 הסתכמה הכנסה השנתית של 18,000 מועדוני הפאצ'ינקו ביפן ב-270 מיליארד דולר. יותר מהכנסותיה של כול תעשיית הרכב.  כמו כן קיימים משחקי קובייה של מהמרים כבדים ומנוסים, בהם נדרשים הימורים גבוהים במיוחד – כעשרת אלפים דולר למשחק. מספרים שבעקבות ליל הימורים אחד כזה יכולה משפחת יאקוזה להרוויח סכום אגדי של כמיליון דולר.

קודים התנהגותיים.

אנשי היאקוזה מכנים את עצמם "גוקודו" (Gokudō), כלומר, "דרך הקצוות" ופירושו אנשים ללא פשרות, אשר הולכים עד הסוף בכול נושא: חברות, מסירות, אהבה, פשע, הקרבה, נאמנות, אומץ. זהו הלחם מילים של "גוקו" (Goku, שפירושו "קיצוני" או "אולטימטיבי". ו"דו" (Dō) – שפירושו "דרך" או "נתיב", בדומה לבושידו (Bushidō) – "דרך הלוחם". לכן, "גוקודו" פירושו הדרך הקיצונית או הנתיב האולטימטיבי – שמסמל את אורח החיים הקשוח, הכבוד והנאמנות של חברי היאקוזה.

אולם בושידו היה קוד ההתנהגות של הסמוראים שהתבסס על כבוד, נאמנות והקרבה עצמית. גוקודו הוא הגרסה האפלה והמודרנית יותר, שבה נאמנות וכבוד משמשים לעיתים ככלי בעולם הפשע. בבושידו – סמוראי ישרת את אדונו עד המוות. בגוקודו – חבר היאקוזה ישרת את הארגון כל עוד זה משתלם לו, ולעיתים הבגידה נחשבת לדרך הישרדות.

מעלה חשובה ביאקוזה היא "גאמאן" – יכולת סיבולת ואיפוק. היאקוזה מבדילים את עצמם מה"צ'ימפירה" (Chimpira) – חוליגאנים צעירים ואלימים, שאינם שייכים לאחת המשפחות של היאקוזה ונחשבים לבזויים ומסוכנים. נמצאים בתחתית ההיררכיה של הפשע המאורגן ביפן. לעתים הם מבצעי "עבודה מלוכלכת" עבור היאקוזה, ומפרסמים כוחם באמצעות איומים ואלימות מזדמנת.

מאידך, קיימים הבּוֹסוֹזוֹקו (Bōsōzoku)ּ, נערי המהירות. אלו הם רוכבי אופנוע בשנות העשרה שלהם. בדרך כלל נוער שוליים אלים. הם נוהגים לרכב ברעש גדול ברחובות העיר באישון לילה, להתגרות בשוטרים ולהתקוטט עם חבורות מתחרות באלימות רבה. חלומם של רבים מהם הוא להגיע ליאקוזה[7].

"גירי" הוא חובה. חובתו של אדם לקבוצה אליה הוא שייך. בעבר, היה זה ערך חשוב של סמוראי. כיום, ערך מרכזי בעולם היאקוזה. יאקוזה יעדיף למות ולא להפר את הגירי שלו לאחיו היאקוזה. הדבר כרוך בנאמנות ללא גבול, תמיכה כספית ורגשית בעת הצורך ומערכת טקסים מורכבת ביותר.

שֶנִּינְג'וֹ  ערך יסוד בתרבות היאקוזה, שמשמעותו חמלה, נאמנות ורגישות אנושית. זהו אחד המרכיבים המרכזיים של הקוד המוסרי של היאקוזה, לצד גירי (Giri,) – תחושת החובה והמחויבות. היאקוזה, למרות היותם ארגון פשע, שואפים להציג את עצמם כמגנים של החברה ולא רק כעבריינים, ולכן הם שמים דגש על שנינג'ו – היכולת להראות חסד ונאמנות כלפי בני ברית וחלשים. רצוי מאד שהשנינג'ו, מערכת רגשותיו של אדם, לא יעמדו בסתירה לגירי שלו, אם כי פרופ' יעקב רז, שחקר את היאקוזה[8], מספר שרבים מהם דווקא נוטים לפרשנות. הגירי מוכרז בטקס הסאקאזוקי – טקס השבעה באמצעות שתייה מאותה כוס סאקה, שבו מוכרזים ביאקוזה יחסי אח-אח, או אב –בן. אך גם פיוס בין יריבים, בריתות שונות וכדומה. נעשה בדרך דת השינטו[9]. בקרב היאקוזה שוררים מנהגים נוקשים של כבוד. כך למשל המושג "און", היינו חוב. אם אדם כלשהו עשה משהו למענך, אתה מחיוב להחזיר את החוב בכול מחיר. לרוב ערכו הכספי, המעשי והרגשי של החוב, גדול מן המעשה הראשון.

היאקוזה כמשפחה

היאקוזה אינה ארגון-גג גדול ומאוחד. משפחות יאקוזה רבות פרושות ברחבי המדינה, בהן ארבע משפחות גדולות ומרכזיות המחולקות למאות תת-משפחות קטנות יותר. כל משפחת יאקוזה חולשת על איזור פעילות משלה ואינה מניחה למשפחות יאקוזה אחרות, או לפושעים קטנים ורגילים, לחדור אליו. המשפחות המפורסמות ביותר הם משפחת קְיוֹקוּטוֹ-קאי שבסיסה בטוקיו ופועלת בצפון מזרח יפן ומשפחת יאמאגוצ'י-גומי הפועלת במערב יפן והן במצב של יריבות קשה. "קאי" כמו "גומי", פירושו קבוצה. מדובר בקבוצות המונות חברים רבים. במקרה של יאמאגוצ'י-גומי, הגדולה שמשפחות היאקוזה, מעריכים שהם מונים למעלה מ-30 אלף חברים.

היאקוזה רואה בעצמה משפחה חלופית, מאמצת, שמהווה בית חם לאלו שהגיעו אליה מבתים הרוסים וזכו, בפעם הראשונה בחייהם, לקבל הגנה, חברות ואפילו אהבה. משפחות היאקוזה מתאפיינות במודל היפני ההיררכי Oyabun-Kobun. האויאבון הוא אב מאמץ והקובון הינו ילד מאומץ. הורה מאמץ-ילד מאומץ), כאשר מבלי להיכנס יותר מדי לדקויות של "יועצים מיוחדים" ו"ראשי אזורים", הרי שמי שנמצא מעליך בהיררכיה הוא אביך, מי שתחתיך בנך, ובאותו במעמד איתך נמצאים אחיך. "אניקי" הוא מעין "אח גדול", כינוי לבכיר בארגון, המשמש מעין אח גדול וחונך לצעיר המצטרף. פחות מ"אויאבון", אבל מכובד מאד. אפילו הנשים המועטות שמעורבות פה ושם בארגון מכונות o-nee-san, היינו, "אחות גדולה".

כאשר מסתבך ה"אויאבון", ראש המשפחה, או בכיר אחר ביאקוזה, בהריגה של יריב והמשטרה נמצאת בעקבותיו, נוהג אחת ה"קובונים", בני החסות שלו, שלו להסגיר עצמו למשטרה במקומו. בבית הסוהר הם מקבלים יחס מיוחד, שונה מזה שמקבלים הפושעים הקונוונציונליים ומישהו דואג למשפחתם. חברי היאקוזה מחויבים במשמעת קיצונית. כך למשל, אם יאקוזה יריב נועץ "ניראמי", היינו, מבט עיניים מתגרה, על החבר להתאפק כדי שלא לסבך את משפחתו ואת האויאבון שלו בקטטה מיותרת.

בעבר היה מתקיימות וועידות פסגה של ראשי היאקוזה במלון מפואר בעיירת נופש, כשהיא מכוסה ברשת אוהדת של יחסי ציבור. כאשר יאקוזנר היה משתחרר מבית הסוהר היו מלווים אותו עשרות מכוניות מפוארות של היאקוזה.

עם השנים, עומעם זוהרם של היאקוזונרים. המשטרה היפנית מכנה את היאקוזה "בוריוקודאן" (bouryoku-dan) שפירושו המילולי "כנופיות כוח אלים". כינוי שניתן להם בראשית שנות ה-70. עד היום משתמשים המשטרה ואמצעי התקשורת בכינוי זה בלבד. כנראה כדי לעמעם את ההילה הרומנטית משהו שיש לשם "יאקוזה". אירועי הראווה הנוצצים שלהם נעשים יותר ויותר מוצנעים. כך למשל שחרורם מבית הסוהר מתבצע לפנות בוקר, כדי ששיירת המלווים לא תפריע לתנועה וכדי למתן את הניחוח הרומנטי שלהם.

ענישה פנימית

אחד המנהגים המוכרים אצל היאקוזה הוא טקס כריתת הזרת שנקרא ביפנית "יוביצוּמֶה" ((Yubitsume הטקס משמש את חברי היאקוזה כאמצעי ענישה או התנצלות. בדרך כלל על החוטא לכרות את הפרק העליון של הזרת ולהגישו למנהיג הקבוצה (ה"בוס"). לעתים בוס של קבוצה מבצע את הכריתה כעונש קולקטיבי לקבוצתו.

מקור ריטואל הכריתה המזעזע, הוא באופן בו מחזיקים חרב יפנית, כך ששלוש האצבעות התחתונות, ובעיקר הזרת, אוחזות בה בחוזקה, ואילו האגודל והאצבע המורה הן רפויות יחסית. קציצת הזרת גורמת להיחלשות אחיזתו של אותו חבר יאקוזה בחרב, כאשר הרעיון הוא שמי שאינו מסוגל לאחוז בחרבו בחוזקה תלוי יותר בהגנת המשפחה, ולכן יעמיד את האינטרסים שלה לפני שלו. אגב, בחלק מהמקרים מהווה קציצת האצבע "קנס" בלבד, ואותו חבר ייאלץ גם לעזוב את הארגון כעונש על חוסר הנאמנות שלו. הגדם הפך לסימן היכר אצל רבים מהם ומהווה מעין אות קין של עולם הקצוות.

בשנים האחרונות נוהגים חברי יאקוזה שנאלצו לקצוץ את אצבעותיהם לחבר קצות אצבעות פרוטזיות, שפותחו על מנת להסתיר את הפגם הייחודי הזה מעיני הסביבה. העונש הקשה ביותר הוא גירוש מהמשפחה. יאקוזה שהמרה את בפי הבוס, נענש כאמור בכריתת הזרת, מי שחוזר לסורו מקבל גלויה שחורה, שמשמעה חרם לתקופת זמן מוגבל ובאותה תקופה, אסור לאיש ליצור עמו קשר עד שייסלח לו. במקרים נדירים, כשגם ההתרעה הזאת לא עזרה, הוא מקבל גלויה  אדומה, שמשמעה נידוי סופי.

מעבר לחיי נזירות בודהיסטית הוא מהלך שכיח בקרב אנשי יאקוזה לשעבר, החוששים להירצח על ידי חבריהם, מפני שעל פי התרבות היפנית רצח נזיר מביא מזל רע, או כפי שהעיתונאי ג'ייק אדלשטיין מסביר זאת: "לגמלאי יאקוזה יש שלוש אפשרויות — לפרוש ללא אויבים ולקבל מיליון דולר פנסיה, לפרוש עם קצת אויבים ולהפוך לנזירים בודהיסטים או לפרוש עם הרבה אויבים ולהתאבד"[10].

אחד הספרים המכוננים על היאקוזה הוא " Tokyo Underworld: The Fast Times and Hard Life of an American Gangstern in Japan" ("העולם התחתון של טוקיו: הזמנים המהירים והחיים הקשים של גנגסטר אמריקאי ביפן" שנכתב על ידי הסופר והעיתונאי האמריקאי הוותיק והמוערך רוברט ווינטינג (Robert Whiting) ויצא לאור ב-1999. בספר מתוארת בפירוט תחילת דרכה של היאקוזה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכיצד הפכו שתי קבוצות פשע קטנות שהפעילו שוק שחור ומערכת הימורים לקבוצות הגדולות והמאורגנות המזוהות כל כך עם יפן היום.

זאת ועוד, הספר סוקר את השתלטות היאקוזה על הכלכלה היפנית – כיצד הפשע המאורגן השפיע על פוליטיקה, עסקים וחיי היומיום. כמו כן, מכניס את הקורא לשוק השחור של טוקיו – איך העולם התחתון צמח בעקבות הכיבוש האמריקאי לאחר המלחמה. נושאים נוספים הם  השחיתות והמשטרה – הקשרים שבין גורמי החוק ליאקוזה וחושף את השפעת ארה"ב על החברה היפנית דרך עולם הפשע והעסקים

ירידה בכוחה של היאקוזה

בחודש מארס 1995 הועבר בפרלמנט היפני חוק Boryokudan, האוסר על חברות בארגוני פשיעה, שהוחמר עוד יותר ב–2012. הפיכת תשלומים ליאקוזה או עסקים עם יאקוזה לפעילות פלילית, הנחיתה מכה לארגונים אלה אבל היאקוזה עדיין פעילה ונמרצת, גם אם בקושי רב יותר מבעבר.

לפי נתוני המשטרה, חברות ביאקוזה הגיעה לשיאה ב-1963 – 184,100 חברים. מאז כניסת החוקים לתוקף, נותר מספר החברים ברמה של כ-80 אלף, אך נכון לסוף 2011 החל מספר זה לרדת לכ-70,300. ב-2013 כבר ירד מספרם ל-58,600. ארגון ימאגוצ'י-גומי, הגדול מבין ארגוני היאקוזה, איבד 2,000 חברים ב-2013, וכעת מסתכם מספר חבריו ב-23,700. הארגון השני בגודלו, סומיושי-קאי, איבד 1,100 חברים לסך של 8,400.

לפי הדו"ח, הירידה במספר חברי היאקוזה ירד בשל פעולות אכיפה של המשטרה. אך לא ברור מה עושים כיום חברי היאקוזה לשעבר. יתכן שלמעשה הם פשוט עברו לארגונים שאינם מוכרים למשטרה. חוקר פשע מאורגן ותיק אמר ל"דיילי ביסט"  (The Daily Beast) כי "מספרי היאקוזה בהחלט יורדים, אבל הם גם פשוט יורדים למחתרת. היום כבר אי אפשר פשוט לשבת עם המנהיגים על כוס תה ולקבל רשימת חברים כפי שהיה קורה בעבר".

לדברי מומחים, יש סיכוי ששיעורי הפשיעה בעבירות קלות יטפסו בעקבות ירידה בכוח של היאקוזה, לו היה קוד אתי שאסר למשל על שוד, גניבה, תקיפה מינית, סחר בסמים והונאה. כפי שאמר מנהיג יאקוזה לשעבר: "אם עשית משהו גרוע כל כך שאנחנו סוחטים אותך, כנראה שמגיע לך לשלם. זה צדק חברתי"[11].

אחי היאקוזה

לא קל לפגוש באנשי היאקוזה. עיתונאים יפנים מוכנים להרכין ראש תמורת ראיון אישי עם אחד הבוסים. צלמי עיתונות מתחנפים תמורת צילום כלשהו. סוציולוגים יפנים לא זכו לשיתוף פעולה מצדם ואם הצליחו לראיין אותם, היה זה רק מאחורי סורג ובריח. היקוזה היו לנושא פופולרי בקלנוע, דבר שהוסיף להם הילה רומנטית. היאקוזה אהובים מאד על תעשיית הקלנוע. שם הם מתוארים לעיתים קרובות כמושיעיהם של הנרדפים. הקולנוע היפני מציג בדרך כלל באור רומנטי את אחוות הגברים של חברי היאקוזה, את ברית הדמים שנכרתה ביניהם ואת דבקותם במסורת היפנית עתיקת היומין. בסרטים אחרים, תיאורו של היאקוזה מתבטא בעיקר באחד משני ארכיטיפים; הם מוצגים כגברים מכובדים ומכובדים או כפושעים המשתמשים בפחד ובאלימות כאמצעי הפעולה שלהם. סרטים כמו Battles Without Honor  Humanity (קרבות ללא הומור ואנושיות"), ו" Dead or Alive" (חי או מת"   מציגים חלק מהחברים כפושעים אלימים, כשהפוקוס הוא על האלימות, בעוד שסרטים אחרים מתמקדים יותר בצד ה"עסקי" של היאקוזה. הסרט "מינבו" (Minbo) משנת 1992, שהציג מבט סאטירי על פעילות היאקוזה, הביא לנקמה נגד הבמאי, כאשר גנגסטרים של יאקוזה מהחיים האמיתיים תקפו את הבמאי Juzo Itami זמן קצר לאחר יציאת הסרט לאקרנים. סרטי יקוזה הפכו לפופולריים גם בשוק המערבי, כמו למשל, הסרט "Yakuza" n-1975".

פרופ' יעקב רז שחי מספר שנים ביפן הצליח לפגוש בהם וללוות אותם מספר שנים. לדבריו נתקל שם ב"אנשים מכול הסוגים: טובים ורעים מרובעים ומטורפים, משמימים ומעוררים, אוהבים ושונאים". את רשמיו העלה על הכתב בספר "אחי היאקוזה". זהו ספר מרתק, קריא להפליא וכתוב ברגישות ובהומור. הספר, לבד משהוא מספק מידע רב, חוטא לעניות דעתי בהצגה רומנטית של הנושא. מחד מדובר בפרופסור מכובד לפילוסופיה, שבא לחקור תופעה חברתית, אך מאידך הוא אינו חוקר אותה בכלים סוציולוגיים, אלא נשבה בקסמם של נשוא מחקרו מתהדר במערכת יחסים חברית ואפילו רגשית עם ראשי ארגון פשע. זוהי ראייה פיקרסקית המציגה חבורת עבריינים קשוחה כמעט כנערי צופים. להשקפתי, אדם החוקר תופעה חברתית, לא מציג את נשוא המחקר שלו כאחיו, קל וחומר שמדובר בעבריינים החומסים את פרנסתם של רבים.

למען גילוי נאות, היו לי הזכות, הכבוד והעונג לשמוע תורה מפיו של פרופ' רז ואין כמותו להבין את צפונותיה של יפן בפרט ושל המזרח בכלל, אך  לא ראוי לעניות דעתי שמי שהניח את היסוד לחקר תרבותה של יפן בארץ והעמיד תלמידים רבים, יתיידד עם ראשי פשע ויציגם כעומדים בצידו החיובי של המתרס.

הערות

[1] אמנות קעקוע המכסה חלקים גדולים מן הגוף. נחשבת לאחת היפות בעולם. עתיקה מאד, במקורה פולחנית. החל מלפני כמה מאות שנים שימשה גם לציון פושעים. כיום אירזומי מציינת באופן בלעדי את היאקוזה

[2] Dubro, Alec and David Kaplan, Yakuza: The Explosive Account of Japan's Criminal Underworld (Reading, Massachusetts: Addison-Wesley Publishing Co., 1986).

[3] . הבוקאקומין הם קבוצת מיעוט היסטורית ביפן, שנחשבה למעמד הנמוך ביותר בחברה היפנית הפיאודלית. הם היו אנשים שנאלצו לעסוק בעבודות שנחשבו "טמאות" מבחינה דתית או חברתית, כמו שחיטה, קבורת מתים, עיבוד עור והוצאות להורג.

פירוש המילה "בורקו מין הוא "בני הכפר והם קיבלו את הכינוי הזה כדי להימנע מכינוי הגנאי הקודם (אטה), אלא שגם זה נעשה כינוי גנאי ומלאכת המצאת הכינויים עדיין נמשכת. אחד מכינויי הגנאי שלהם הוא "יוצו", היינו, ארבע, שמשמעו חיה. למרות שביטול המעמדות הרשמיים ביפן התרחש במאה ה-19, הבוראקומין עדיין סובלים מאפליה חברתית וכלכלית גם כיום.

[4] Kaplan, David E.; Dubro, Alec (2003). Yakuza: Japan's Criminal Underworld. University of California Press. p. 133.

[5] רעידת האדמה אזור קובה (Kobe) והיוגו (Hyōgo)התרחשה ב-17 בינואר 1995, והייתה אחת מרעידות האדמה ההרסניות ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית. נמכה כ-20 שניות.  עוצמה: 7.3 בסולם ריכטר.  נפגעים: מעל 6,400 הרוגים, כ-43,000 פצועים. נזקים: מעל 100,000 מבנים קרסו, כבישים ורכבות הושמדו, והנזק נאמד בכ-100 מיליארד דולר

[6] שובא-ווארי (Shūbā-wari) הוא טקס סמלי וענייני של היאקוזה, שבו שבירת כוס סאקה מסמלת הכרזה על מלחמה, סיום ברית, או קבלת החלטה דרמטית. כוס סאקה (, Sakazuki) מלאה באלכוהול מוגשת למנהיג או לקבוצה. לאחר השתייה, הכוס נזרקת לרצפה או לקיר ונשברת – סימן שאין דרך חזרה. היאקוזה רואה בטקס זה סימן של מחויבות מוחלטת למעשים ולמילים,.

[7] בּוֹסוֹזוֹקוּ פירושו "שבט הרכיבה הפרועה" – קבוצות של אופנוענים עבריינים צעירים ביפן, שהתפרסמו במרוצי רחוב מסוכנים, אלימות, ועימותים עם המשטרה. הבּוֹסוֹזוֹקוּ החלו לפעול לאחר מלחמת העולם השנייה, והיו פופולריים בעיקר משנות ה-70 ועד שנות ה-90. בשנות ה-50–60 – קבוצה של יוצאי צבא יפנים צעירים, שרכבו על אופנועים והושפעו מסרטי גנגסטרים מערביים. בשנות ה-70–80 – פריחה של כנופיות גדולות, שעסקו במרוצי רחוב, ונדליזם ואלימות.

בשנות ה-90 – הבּוֹסוֹזוֹקוּ החלו להתחבר ליאקוזה ולפשע המאורגן.

בשנות ה-2000 והלאה – ירידה בפופולריות, בשל אכיפה מחמירה של המשטרה וחוקים נגד הכנופיות.

[8] יעקב רז, אחי היאקוזה, מסע אישי לתוך המאפיה היפנית, מודן, בן שמן, 2004.

[9] . ראוי לציין שלא מדובר בריטואל ייחודי של היאקוזה, אלא בטקס מוכר שמתבצע בין השאר גם בחתונות שינטו

[10] נטע אחיטוב,
העיתונאי שהפך לאויב מספר אחת של המאפיה היפנית" הארץ

[11] http://www.themarker.com/wallstreet/1.2265295