יעל, אשת חבר הקיני

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה : סיור בעקבות דבורה, ברק וסיסרא

למה עשית זאת, יעל?

" תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל "[1]?

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא דמות מקראית, המוזכרת בספר שופטים, פרק ד', כמי שהרגה את המצביא סיסרא, לאחר שהובס בקרב, נגד בני ישראל, בראשות דבורה הנביאה וברק בן אבינעם.

על מידת (אי) ההיסטוריות של המאורע לא נרחיב כאן. זה סיפור יפה וסביר כי נשען על מסורת קדומה, שנסיבותיה ההיסטוריות לוטות בערפל; חצור הן חרבה כביכול כבר בידי יהושע בן נון במלחמת מי מרום; אלא שגם זה לא קרה…

לפי המקרא, המלחמה בין סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, לבין בני ישראל, התנהלה בעמק יזרעאל. בעקבות התערבותם של איתני הטבע, נחל  צבאו של סיסרא מפלה והוא נס ברגליו משדה הקרב, תוך שבור מחפש מקום מקלט ומחסה לנפשו מפני רודפיו.

סיסרא פועל בתבונה: במקום לנוס לכיוון חרושת הגויים, המקום שצבא ישראל נע אליו, הוא יורד מן הרכב שאינו יכול לנוע עוד, ובורח לכיוון ההפוך, לכיוון מזרח. אין הוא מעז לבקש מחסה אצל שבטי ישראל, אבל הוא מנסה להתחבא אצל הקינים. הקינים אמנם קשורים לישראל מאז ימי יתרו, אבל הם שמרו על ניטרליות במאבק שבין בני ישראל לכנענים, וכל עוד הייתה ידם של הכנענים על העליונה, לא הראו את אהדתם לבני ישראל.

סיסרא רץ ברגליו דרך של כ- 10-15 קילומטר לכיוון מזרח, ומתקרב לקדש, עירו של ברק. בדרך הוא נכנס לצעננים[2] מקום חנייתם של שבט הקיני[3], שנפרד משבטו שבנגב ונדד צפונה לעמק יזרעאל ("וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ)[4].  השם אלון בצענים (בצעננים) עורר הרבה תהיות במחקר. פירוש אחד מציע את הקריאה לפי הכתיב: "אלון ביצעונים", מלשון בצע כסף. לפי הנחה זו, היה באזור מגידו למוד הקרבות מקום מיוחד בו נהגו לחלק את השלל בתום הקרב, שנאמר: " בְּתַעְנַךְ עַל־מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ "[5]. מעניין לראות כי הוא לא נקלע לאוהלה של יעל אלא נס לכתובת ידועה מראש  "וְסִיסְרָא, נָס בְּרַגְלָיו, אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי" [6]. המספר המקראי מנמק את המעשה :" כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי" . ניתן לשער כי יעל היתה דמות מוכרת ומכובדת במרחב ככל הנראה, מתוקף היותה אשת חבר הקיני, או משום מעלותיה האישיות.

המספר המקראי מעביר סקירה מקוצרת אודות שבט הקינים :" וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ."[7]. חבר הקיני הוא מצאצאי יתרו חותן משה, הוא נפרד משאר הקינים ששכנו בדרום הארץ בתוך נחלת שבט יהודה, על פי הפסוק: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם"[8]. חבר הקיני הצפין עד לאזור קדש שבצפון הארץ משם. יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני" .

הקיני היו צאצאי חובב בן רעואל, הוא יתרו, חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אבל המידע של פסוק י"ז, כי "שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני", מעמעם את הזיקה של קבוצה מתבדלת זו לישראל, ומוסיפה לה גוונים ניטרליים ואפילו פרו כנעניים[9]. אשר לחבר הקיני, ראוי לזכור שהקינים הם חרשי מתכת נודדים, כך שלא קיים בהכרח קשר משפחתי בינם לבין הקינים האחרים במקרא, אלא בעיקר העיסוק המשותף (מעין גילדה) ואורח החיים הנגזר ממנו[10].

אפשר ש"חבר" הוא שם סמלי, המסמל את המטה, שהתפלג משבט האב. הקיני, שהיו נוודים וחרשי מתכת, פיתחו יחסים טובים הן עם הכנענים והן עם הישראלים, שלהם היו קשרי דם: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה"[11]. ראוי גם לציין שבפירושים רבים הובן שיעל היא אשתו של אדם בשם חבר הקיני, אך במחקר מקובל להניח שזה חבר במובן של חבורה או קבוצה. יש הטוענים כי מטבע עיסוקם המקצועי הקינים לא היו בני ברית של איש, אלא גוף מקצועי הנותן שירותיו לכל, והכל זקוקים לו. כך שהאמירה כי שלום היה בין יבין מלך חצור לבין חבר הקיני אינה אומרת יותר ממה שיש בה: היה ביניהם שלום. לא ברית.

מדגישה דבורה הנביאה, שתבורך בת העם הזר, החי בארץ כנען, זו יעל בת העם הקיני. דבורה הנביאה מדגישה, שאת השיר הזה היא מייעדת לכתובת שמימית לאלוקי ישראל – "אָנֹכִי לַיְהֹוָה אָשִׁירָה"[12], ועוד מוסיפה באותו פסוק בתקבולת נרדפת יפה: "אֲזַמֵּר לְיֹהוָה אֱלוֹהֵי יִשְׁרָאֵל". התקבולת הנרדפת מדגישה את הערכתה של דבורה הנביאה לעוצמתה הרוחנית ואומץ הלב של יעל בת העם הקיני. מתוך עיון בכתובים אמצנו לנו כבר את מלוא הערכתנו לדמות המנהיגותית של המשוררת, דבורה הנביאה, מי שהייתה יד ימינו של ברק בן אבינועם "בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׁרָאֵל"[13].

יעל זכתה, שיוקדש לה מקום נרחב בספרות התלמודית. אסתפק רק במספר מועט של מובאות. במדרש נאמר: :שְׁלוֹשָֹה הֵם שֶׁבָּרְחוּ מן העבירה… ואלו הם: יוסף, יָעֵל ופלטיאל בן ליש…". רק לשלוש דמויות אלו וביניהן בת עם זר, "וְשִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עִמָּהֶם"[14].

הקדוש ברוך משתף שמו, על-פי גרסת 'ויקרא רבה'[15], רק עם שלוש דמויות. אחת מהן היא בת העם הנוכרי, יעל. דמות נוספת היא פלטיאל בן ליש, שלמרבה הצער והכאב, אשתו האהובה, מיכל בת שאול המלך, נגזלה על ידי דוד חמשת ילדיו מוצאים להורג, וזאת לאחר שדוד מלך מסרם לגבעונים בידיעה, שהם יוציאו להורג.

יעל היתה כנראה אישיות כריזמטית, בדומה לדבורה. כנראה ישבה גם היא בקרבת עץ מקודש, היינו "אלון בצעננים, אשר את קדש". דמותה של יעל היא סמל לתושייה, לעורמה ולנחישות, ואפשר ללמוד מפעולתה שלא תמיד הכוח הפיזי הוא שמכריע את המערכה.

יעל יודעת את תוצאות הקרב, ולו רק ממראה פניו של מפקד הצבא הכנעני הבורח ברגליו ומבקש מחסה  היא  יצאה לקראת סיסרא  ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא".

הוא מבקש ממנה מים. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי. הדברים נאמרים באדיבות רבה אשר עולה בסתירה למעמדו של שר הצבא אשר נמצא בעיצומו של קרב מוכרע. הביטוי "השקיני –נא" מצוי במקרא במקום נוסף – כאשר עבד אברהם בוחן את רבקה, האם היא מתאימה להיות אשת יצחק בן אברהם[16]: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ"[17]"

הכנסת אורחים של יעל, היא כביכול מופתית:  הוא ביקש מים והיא נתנה לו חלב: "מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה"[18].  והיא טרחה לכסותו בשמיכה פעמיים, ” וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ”.

המחווה הזאת מתפרשת תחילה כגילוי של חסד ורחמים לגיבור העייף, הנס ברגליו. אולם בהמשך הם מתגלים כטכסיסים שמטרתם להבטיח את שנתו העמוקה של סיסרא. סביר להניח שהיא גם מבינה שאם לא תהרוג אותו, יש סיכוי סביר שהוא יהרוג אותה כדי שלא תספר על מקום הימצאו.

סיסרא מתגלה כמסכן  שבורח מהמערכה, ויעל צריכה לכסות אותו בשמיכה ולתת לו חלב. הלעג מגיע לשיאו כשסיסרא אומר ליעל: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד (הוא כל כך מבולבל, שהוא שכח, שהוא לא פוקד בלשון זכר על אחד מחייליו) פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן[19]."

האלשיך מסביר כי השכינה היתה עם יעל בעת שהרגה את סיסרא. כה דבריו: "תשלחנה – לשון רבים, ששכינה עמה, שאייך תעז להלום בסיסרא, שבן ל"ו כבש כל העולם, ולא היה כרך שלא מפיל חומתו בקולו, ואפילו חיה שנתן עליה בקולו לא זזה ממקומה… ולכן לקחה 'מקבת הלמות עמלים' – גדול של בנין, שבהכאה אחת מחצה ראשו. 'באשר כרע' – לא היה יכול להחזיק ברגליה ולקום, אף שמהטבע להתחזק עוד פעם לפני המיתה"[20].

ב"קדמוניות המקרא"[21], מופיעה מסורת מפתיעה בה נרמז על פתוייה של יעל כלפי סיסרא :"וינס סיסרא רוכב על סוס^[22] להציל את נפשו ותתקשט יעל אשת חבר הקיני בקישוטיה ותצא לקראתו. והאשה יפה מאוד. וכראותה אותו ותאמר אליו בוא סעד את ליבך ותישן ובערב אשלח עימך את נערי, כי יודעת אני כי תזכרני ותשלם לי גמול. ויבוא סיסרא וכאשר ראה ורדים מפוזרים במיטה אמר: אם אנצל אלך אל אימי ויעל תהיה לי לאשה"^[23].

על פי דעת המדרשים, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים"[24].

בעולם הפולקלור הבינלאומי, מוכרת התופעה של ביעור רכיבים מיניים, מסיפורים שמשתלבים בהקשר ספרותי-חברתי, שאינו הולם את אזכורם. הנוסחאות המקוריות של כפה אדומה, שלגייה, רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶען (המוכר ממחזהו של שלונסקי "עוץ לי גוץ לי" ) וסינדרלה, אינן כה תמימות כפי שהן מוצגות בסיפורי הילדים או בסדרות וולט דיסני. גם במקרא, פרשיות על שרה בבית פרעה ואולי גם רבקה ואלעזר עבד אברהם,, הולכות ומזדככות ומסולקים מתוכה יסודות שעניינם בתחום היחסים שבינו לבינה[25].

לפי חלק מפרשנות המקרא, הכוללת את חז"ל ופרשני המקרא המאוחרים, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא. דעות אלו נסמכות על שלל פסוקים, בהם: הפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה לקדם את פניו של סיסרא ודורשים זאת ממילות הפסוקים על מעשה דינה בת יעקב שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי : "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". רמז נוסף לאווירה הארוטית, מספקים הפסוקים המתארים את הזמנתה לסיסרא לבוא אל אוהלה : "וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא"[26]. יציאתה של יעל לקראת סיסרא מזכירה את הכתוב בספר משלי, היוצאת לקראת הצעיר: וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב"[27].  המילה "סורה", מזכירה את הפסוק ב'משלי', שם אומרת החכמה : " מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה" [28]:

גם במגילת אסתר, מגיע המן פעמיים אל משתה היין, בעקבות הזמנתה של אסתר. " תֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב–יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ"[29].   גם סיסרא נופל בפיתוי דומה: וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה"[30],  בדומה למילות הפסוקים בהזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שסופר לגביו כי לאחריו: "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ"[31]. שם עורר הדבר את זעמו של המלך, שכן הוא מניח כי ביקש לאנוס את אסתר: וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"[32]. .

לדעת חוקרים אחדים, בכך שיעל כיסתה את סיסרא בשמיכה, יש ראייה נוספת לטענה שאומנם היו יחסי מין ביניהם, וזאת על פי אחד ממדרשי חז"ל הדורש את המילים: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָה"[33]  כמצביעות על חובת המשכב[34].

יתכן מאד שבחלב יש רמז ארוטי: החלב מופיע בשירה המקראית לצדו של היין, כפי שכתוב בשיר השירים: " בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים[35].

בתלמוד נראה, כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא היה חלב אם[36]. ואמנם במדרש נאמר שיעל השקתה את סיסרא חלב מדדיה[37]. לדעת הרד"ק (ר' דוד קמחי), החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את הריגתו. כך מובא בתלמוד" "משקין הזב הן: הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי – טהורין מכלום; דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה – מטמאין טומאת משקין ברביעית… חלב האשה – דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו"^[38]. הבבלי לומד שחלב אשה הינו משקה מטמא בטומאת משקין וכהוכחה לכך הוא מביא את הפסוק מפרשת יעל וסיסרא "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" (שופטים ד, יט) מכאן שיעל פיתתה את סיסרא והיה ביניהם קשר גופני. באופן מפורש יותר אומר רב נחמן : "… גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה…דכתיב תברך מנשים יעל… אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום שנאמר בין רגליה כרע נפל…" ^[39]

הפסוק האחרון רווי רמזים מיניים: בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל כהתנהגות מינית: הצירוף "בין רגליה" מופיע רק כאן ובעוד כתוב אחד בלבד, המבהיר את כוונתו המקורית: "שלייתה היוצאת מבין רגליה"[40]. על כך אמר רבי יוחנן: "שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'"[41]. שבע בעילות אלה הן כנגד שבעת הפעלים שבפסוק. " 1.כָּרַע  2. נָפַל  3. שָׁכָב:  בֵּין רַגְלֶיהָ, 4. כָּרַע   5. נָפָל בַּאֲשֶׁר   6. כָּרַע, שָׁם  7. נָפַל  שָׁדוּד ".

רש"י מסביר את מניעה הסמוי של יעל לפיתויו של סיסרא: "יעל שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש את כוחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו" [42].

גם בעלי התוספות[43] משווים את יעל לאסתר המלכה. שתיהן לשיטתם קיימו יחסי אישות מיוזמתן אך היה זה בלית ברירה בכדי להביא ישועה לעם ישראל  ולא נהנו מכך  (זו משמעות הביטוי "קרקע עולם")  וכך נאמר בתוספות: "והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל…  ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל"^[44].

הדגשת ההיבט המיני בדברי חז"ל, ראויה לעיון, שהרי על פי רוב, הם מנסים לעמעם ולטשטש מה שעלול לפגוע בדמות מין הדמויות החיוביות שבמקרא או בקדושתו של הספר. במקום שחז"ל הדגישו היבט זה, סביר מאד להניח שהסופר המקראי אכן רמז לכך וחכמים חשפו איך כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה. יעל רוצצת את ראש סיסרא באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת". (פרק ד'). או:  "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה,  וִימִינָהּ  לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;  וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ,  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתו"[45].

האלשיך הקדוש מסביר כי השכינה היתה עם יעל בעת שהרגה את סיסרא: "תשלחנה – לשון רבים, ששכינה עמה, שאיך תעז להלום בסיסרא, שבן ל"ו כבש כל העולם, ולא היה כרך שלא מפיל חומתו בקולו, ואפילו חיה שנתן עליה בקולו לא זזה ממקומה… ולכן לקחה 'מקבת הלמות עמלים' – גדול של בנין, שבהכאה אחת מחצה ראשו. 'באשר כרע' – לא היה יכול להחזיק ברגליה ולקום, אף שמהטבע להתחזק עוד פעם לפני המיתה".

יעל לא הרגה את סיסרא בכלי נשק, אלא ביתד. ילקוט שמעוני מסביר: "ומפני מה לא הרגתו בכלי זין, לקיים מה שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה"[46]. אפשר שהמתת האויב התחייבה מברית שהייתה כרותה בין ישראל לבין הקייני. היו בין חז"ל, שהתקשו עם העובדה, שיעל, מעלה כך באמונו של סיסרא, לכן, בצר להם, טענו שיעל נאנסה עלידן

[הפעם הראשונה בה מוזכר במפורש כי סיסרא אנס את יעל מובאת בספרו של יוסף המקנא[47]   כאשר ההגמון שאלו כיצד יעל עשתה מעשה נבלה זה שלא כהוגן והרגה את סיסרא שברח אליה והיא קיבלה אותו בשלום, ואז השיב לו היהודי שיעל עשתה כהוגן כי הוא אנס אותה. שם מסביר כי תשובה זו ניתנה כדי להימנע מוויכוח בענייני מוסר ועל כן הוא שינה במעט את סיפור המעשה לומר לא היה זה פיתוי אלא אונס וממילא יעל נהגה באופן מוסרי. זווית נוספת אותה מביא לשם המעניקה הסבר לשינוי מפיתוי לאונס הינה מתוך עיון מדוקדק בחוקי הכנסת האורחים של שבטים בדואים קדומים. ניתן להניח שחוקים אלה מתבססים על חוקים ממסורות קדומות שהתהלכו במרחב, על פי חוקים אלה על המארח להעניק חסות מוחלטת לאורחו אלא אם כן יחלל האורח את כבודה של אחת מנשות האוהל. לפי מסורת זו לא נהגה יעל כהוגן כאשר הרגה את סיסרא אלא אם כן נאמר שסיסרא חילל את כבודה [48].

אך ייתכן שמצאה דרך יעילה להרדים אותו….

במדרש הגדול [49]מופיע סיפור האונס בצורה שונה לפיו סיסרא השתכר ומתוך שכרותו תבע את יעל לדבר עברה על כן היא תקעה את היתד בראשו : "ידיה שלחה בכישור. זו יעל, שבא סיסרא לידה שנא' [שנאמר] וסיסרא נס ברגליו ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים י יז). לידע אם דעתו נכונה עליו אם לאו. שתה ונשתכר תבעה לדבר עבירה מיד ותתקע היתד ברקתו (שם כא) וכת׳ ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים (שם, ה, כו) לפיכך נתברכה באהלי תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שנאמר תברך מנשים יעל (שם, כד) ^"[50].

המהדיר מרדכי מרגליות[51], מסיק מכך שהשינוי נובע מתוך הצורך לתת מענה לסתירה המוסרית הטבעית והמקומית שבהתנהגותה של יעל.

אך האם יש כאן רק פולמוס מוסרי ועל כן שונה במתכוון מעשה הפיתוי לאונס? והלא מדוע סיסרא הלך דווקא לאוהלה של יעל? והיכן היה ממוקם אוהל זה? האם התגוררה בגפה? יתכן שהליכתו לאוהלה של יעל, אכן מרמז על כוונותיו הנסתרות של סיסרא.

בעל "הכלי יקר" [52]מסביר, שיעל יצאה לקראתו בנימוס והוא ניצל זאת לאנוס אותה ועל כן היא הרגה אותו: "וזה הרשע שלח ידו באשת איש אשת חבר בעל ברית שלומו לכך ותקח יעל להיותה אשת חבר את יתד האהל. ולפי שהיא רצתה להטיב עמו והוא בגד בה לכך בחרה להמיתו ביתד האהל שכמו שהיתד מעמיד האהל כך הכשרות והאמונה מעמיד הנשים ההם בכשרותן במדברות לכך בבגדו בה תקעה יתד האהל בראשו להמיתו ותקעה יתד במקום נאמן אל האיש הבוגד והוא טעם נכון והכתובים מגידים אותו"^[53].

נראה כי הסיפור על יעל וסיסרא, כפי שהוא מובא במקרא, בא לעדן את המסורת הארוטית ולעדנה. סיפורים אודות נשים יפות שמפתות שר צבא או מנהיג אחר ובכך גורמות לישועה ידועים ומוכרים [54]. ניתן להשוות ולהזכיר עוד סיפורים בהם גבר מפתה על ידי אשה ומוצא את מותו מידיה: דלילה ושמשון, אסתר והמן,

סיפור אחר, המוכר יותר בנצרות, הוא הסיפור על יהודית הכתוב ב "ספרים חיצוניים" – ספרים שלא נכללו בתנ"ך. עיקר הסיפור הוא שר צבאו של נבוכדנצר, הולופרנס. אם כי אך על פי השמות והמקומות הגאוגרפיים שמוזכרים בספר, מדובר כנראה על תקופת החשמונאים  וגזרות אנטיוכוס. משגזר אותו איש גזרות שונות על יהודי הארץ, החליטה יהודית, שהייתה אישה חסודה ועשירה, לצאת למחנה האויב ולעשות שם מעשה. מאחר שהייתה אישה יפה ועשירה, הולופרנס קיבל אותה כיאה למעמדה וערך לכבודה משתה. הוא השתכר ואז לקחה יהודית חרב, כרתה את ראשו, הכניסה אותו לשק ויצאה מהעיר. כשנודע הדבר לצבאו של הולופרנס, פחד גדול נפל עליו, והוא ברח מפני בני ישראל. על פי הספר, יהודית חיה ברוב עושר עד גיל מאה וחמש, והספר מסתיים בפסוק "וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה"[55]..

סיפור דומה, הוא מות שמשון על ידי דלילה, אבל הפעם, הקורבן הוא משלנו….

ראו באתר זה: חייו ומותו  של שמשון הגיבור

כל הסיפורים הללו מעדנים את היסוד הארוטי, משום שרוצים לשלבם בסיפרי הקודש. ביטוי נוסף לטיפוס הסיפורי הזה, נמצא באזהרת החכם בספר משלי, שלא ללכת אחרי האשה הזרה, המפתה. הוא מתאר תמונה שבה האשה מפתה את הפתי הצעיר לבוא עמה לביתה, כדי להנות ממעשה האהבה הנאה שבסופו ימצא את מותו מידיה: " נעַר חֲסַר־לֵֽב׃ עֹבֵ֣ר בַּ֭שּׁוּק אֵ֣צֶל פִּנָּ֑הּ וְדֶ֖רֶךְ בֵּיתָ֣הּ יִצְעָֽדְּ בנֶֽשֶׁף־בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם […] ְּאִישׁ֥וֹן לַ֗֝יְלָה וַאֲפֵלָֽה, נַ֥פְתִּי מִשְׁכָּבִ֑י, מֹ֥ר אֲ֝הָלִ֗ים וְקִנָּמֽוֹן יחלְכָ֤ה נִרְוֶ֣ה דֹ֭דִים עַד־הַבֹּ֑קֶר נִ֝תְעַלְּסָ֗ה בׇּאֳהָבִֽים׃ […]ִ֭טַּתּוּ בְּרֹ֣ב לִקְחָ֑הּ בְּחֵ֥לֶק שְׂ֝פָתֶ֗יהָ תַּדִּיחֶֽנּוּ׃ כבה֤וֹלֵ֥ךְ אַחֲרֶ֗יהָ פִּ֫תְאֹ֥ם כְּ֭שׁוֹר אֶל־טֶ֣בַח יָבֹ֑א וּ֝כְעֶ֗כֶס אֶל־מוּסַ֥ר אֱוִֽיל׃  כגעַ֤ד יְפַלַּ֪ח חֵ֡ץ כְּֽבֵד֗וֹ כְּמַהֵ֣ר צִפּ֣וֹר אֶל־פָּ֑ח][56]חז"ל מייחסים משמעות ארוטית גם לפעלים "כרע, נפל, שכב. הם רואים בכול אחד מן הפעלים הללו, עדות לביאה נפרדת. מעבר לקונוטציות אפשריות של השורש "שכ"ב", גם השורש "כר"ע", נושא עמו משמעות זו בדברי איוב: " ִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין. "[57]. השורש נפ"ל, המציין בשירה ובסיפור, את מותו של סיסרא, מופיע בקשר ארוטי ברור במגילת אסתר, שם מתואר כיצד המן נופל על המיטה.

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה, על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: " אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה, תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב (שופטים ה כד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך מאן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה"."[58]. כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל"[59].

מדוע היא מבורכת מהן? כי אמנם הן ילדו את עם ישראל וקיימו את העולם, אך היא הצילה אותם.
למרות פרשנויות אלו, במדרש רבה מובאת דעתו של ריש לקיש, שהיה בר פלוגתא של ר' יוחנן וחולק עליו [גם] כאן. הוא דרש מהמילה שמיכה: " שלושה הם שברחו מן העברה ושיתף הקב"ה שמו עמהם ואלו הן: יוסף ויעל ופלטי… יעל מנין שנאמר ותצא יעל לקראת סיסרא … ותכסהו בשמיכה מהו שמיכה? אמר ריש לקיש, חזרנו על המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה ומהו שמיכה- שמי כה. שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע.." [60].  אף הוא חש במטען הארוטי האפשרי, שנושאת העלילה בחובה, אך בקש לטעון כי לא אירע דבר בין סיסרא ליעל. . כך סובר גם אברבנאל וקובע בפירושו , שהמדרש הסובר כי הוא אנס אותה דבר רחוק הוא וכי דרכי השיר לכפול מילים^[61].

על אף מפלתו המוחלטת של הצבא הכנעני, שממנו " לֹא נִשְׁאַר, עַד-אֶחָד" [62], המשיך ברק לרדוף אחרי סיסרא, שנמלט משדה הקרב. כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני, מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: ”וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ”[63].

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה, נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל יש השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי; וזאת על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. ומכל זאת עולה מקומן המהותי המרכזי של נשים בקרב. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד, לפי התיאור הסיפורי, המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל[64]. התנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא, לבין הכנעתו של יבין[65]. דבורה בשירתה, עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה[66],  והחיבור מלמד כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, וכך ירד כוחו של יבין מלך כנען.

מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה של דבורה ,לפני אירועי המלחמה, על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא""[67].

גם בעלי התוספות,  מרגישים את הצורך לנקות את שמה של יעל באומרם: "מנשים באוהל תבורך- הנשים הצנועות באוהל אולי יחרה אפן על הפועל הזה שעשתה יעל ולכן דבורה מצווה שלא יקללו אותה ולא יגנוה או יאמרו שזה מעשה אכזרי אלא יברכו אותה לפי שעשתה לעבודת האל יתברך ולא לתכלית אחר".

הרב יהודה אדרי, מסביר כי מניעה של יעל לפעול נגד סיסרא נובע מהמחויבות הגדולה שהרגישו בני משפחת חבר הקיני כלפי ישראל, מחויבות שראשיתה עוד בימי יתרו ומשה ועל כן התגברה יעל על יחסי השכנות הטובים וניצלה את ההזדמנות להועיל לישראל נגד האויב המציק[68].

אמנם דבורה משבחת את יעל על הורגה את סיסרא ומצרפת את הריגת סיסרא בידי יעל לתשועת עם ישראל , אך הקורא הביקורתי ודאי תמה על  מה ולמה זוכה יעל לתשבחות, והרי לפי הסיפור כפשוטו הפרה יעל את מצוות הכנסת האורחים הנהוגה והפרה ברית הכרותה למשפחתה עם מלך חצור!

המפרש רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל  שואל איך עשתה יעל כדבר הרע הזה אם היה שלום בינה ובין יבין מלך חצור אשר היה סיסרא שר צבאו? לשיטתו נתחברו ליעל שתי סיבות לעשות מעשה זה. ראשית השלום של חבר הקיני היה אישי מול יבין לבדו ולא מול סיסרא לכן הכתוב מדגיש "כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי"[69].  השלום הוא עם יבין ולא עם בני ביתו ואנשי שלומו. הסיבה שניה היא שסיסרא נס לאוהל אשת חבר הקיני והיא אינה מחויבת בבריתות בעלה כמו שאינה מחויבת לצאת להילחם וידוע הדבר בגינוני מלכים שאין האשה מחויבת לגינוני בעלה. ונראה שחבר עצמו נכנס לאוהלו כדי לא לתפוס צד במלחמה לא לטובת ישראל ולא לטובת יבין.

חז"ל מתארים את סיסרא כאדם גס רוח , רשע גדול בעל קול אימתני שכל השומע את קולו מתפחד^[70]. גם דבורה מתארת בשירתה את אכזריותו של סיסרא לנשים "רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"[71] (נשים כשלל). ייתכן שיעל היתה מודעת לאכזריותו של אותו האיש ועל כן קיבלה תעוזה לגאול את עם ישראל ואולי את העולם ואת יושבי הארץ מאדם גס רוח זה.

אדרי מסביר כי מניעיה של יעל לפעול נגד סיסרא נובע מהמחויבות הגדולה שהרגישו בני משפחת חבר הקיני כלפי ישראל, מחויבות שראשיתה עוד בימי יתרו ומשה ועל כן התגברה יעל על יחסי השכנות הטובים וניצלה את ההזדמנות להועיל לישראל נגד האויב המציק[72]  .

יש הטוענים שהאמור בגמרא ש"מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים"[73], שזה היה רבי עקיבא[74], הכוונה היא, שכאשר סיסרא בא על יעל, היא נכנסה להריון שכתוצאה ממנו נולד ילד שמצאצאיו נולד רבי עקיבא[75].

בתרבות העברית, במיוחד החדשה מאז שלהי המאה ה-19, בעקבות עליית ערכי הלאומיות ורעיון הצבאיות אצל היהודים, ולצידו רעיונות דמוקרטיים ובכללם שוויון זכויות לנשים, למרות שמדובר ברצח של לוחם מנוטרל, דמותה של יעל הפכה לדגם לחיקוי.

הערות

[1] שופטים, ה' כ"ד

[2] הערך: "אלון בצעננים", לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 822

[3] ראו: נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה – 1974. עמודים 136-

[4] יהושע, י"ט, 33

[5] מרבית המפרשים, כולל רד"ק, ר' יוסף קארו ורש"י, טענים שהכוונה למלכי תענך ומגידו, שעזרו לסיסרא, מבלי לקבל שכר. (רש"י: בתענך על מי מגידו – תרגם יונתן: "בתענך הוו שרן ומטן על מי מגידו" – ראש המחנה בתענך , ומגיע עד על מי מגדו. בצע כסף לא לקחו – חנם באו לעזרת סיסרא , לא בקשו ממנו שכר.)

[6] שופטים ד, יז

[7] שופטים ד,ב

[8] שופטים א, טז

[9] יאירה אמית, ספר שופטים, אמנות העריכה,  מוסד ביאליק, ירושלים, 1992, עמ'197

[10] ראו: נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה – 1974. עמודים 136- 138.

[11] שופטים, ד', י"א

[12] שם, פסוק ג'

[13] שם, פסוק ב'

[14] בויקרא רבה כ"ג. י':

[15] יקרא רבה או "הגדת ויקרא" הוא מדרש אגדה דרשני על ספר ויקרא, שנכתב בארץ ישראל במאות החמשית – שביעית (לפי סברוץ שונות).  ההשערה הרווחת היא כי המונח 'רבה' ניתן לו בעת קיבוצו עם שאר ההגדות על התורה והמגילות בידי המעתיקים, כיוון שהיו אחר הספר בראשית רבה, וששמו הקדום יותר היה הגדת ויקרא

[16] יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: בראשית, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 154

[17] בראשית כד, מג

[18] שופטים ה', 25

[19] שופטים ד', 20

[20] נעמה גרין, " כל מה שרציתם לדעת על יעל, אשת חבר הקיני, ששכינה היתה עמה", הידברות, 21-01-22. https://www.hidabroot.org/article/240840

[21] ספר קדמוניות המקרא (בלטינית: Liber Antiquitatum Biblicarum, מוכר גם בראשי התיבות LAB) הוא אחד מההספרים החיצוניים, שנכתב, לפי רוב החוקרים, בסוף המאה ה-1 לספירה, לאחר חורבן בית שני, ושייך לסוגה המכונה מקרא משוכתב.

[22] בשונה מהמקרא שם נמסר כי סיסרא נס ברגליו " וסיסרא נס ברגליו" (שופטים ד,יז)

[23] קדמוניות המקרא, ל"א ג, מהדורת הרטום, תל אביב תשכ"ז.

[24] שיר השירים, ה, 1

[25] יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, ידיעות אחרונות, תל אביב 2004, עמ'224

[26] שופטים, ד', י"ח

[27] משלי, ז' י').

[28] מסלי ט' ד'.

[29] אסתר, ה, פסוק ד'.

[30] שופטים, ד', י"ח

[31] (אסתר ז, 8)

[32] אסתר, ז', ח'

[33] שמות כא, י

[34] שנהר, ע', הדמויות המנוגדות של יעל אשת חבר הקיני, כיוונים חדשים (22)  תש"ע, עמ' 268-254, עמ' 257.

[35] שיר השירים, ה', א'.

[36] תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"ה, עמוד ב'.

[37] ראו בספר טעמא דקרא על הפסוק בשם המדרש.

[38] מסכת נידה נה ע"ב.

[39]נזיר כג ע"ב וכן הוריות י ע"ב.

[40] דברים, כ"ח, נ"ז.

[41] תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'

[42] רש"י על אתר ד"ה תברך

[43] בעלי התוספות הוא כינוי למספר רב (כמה מאות) של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה. ראשונים היו תלמידי רש"י, שכתבו הערות וחידושים לפירושו. במשך הזמן התרחבו וגדלו תוספות אלה, עד שהיו לתוספות לתלמוד.

[44] יבמות קג ע"א ד"ה "והא" .

[45] שופטים ה', 25-27

[46] דברים, כ"ה, ב)

[47] ספר יוסף המקנא הוא ספר מסוגת ספרי הפולמוס שנכתב על ידי יהודים במסגרת הפולמוס היהודי-נוצרי. הספר נכתב ככל הנראה בצפון-מערב צרפת באמצע המאה ה-13 על ידי ר' יוסף ב"ר נתן אופציאל. עיקרו של הספר הוא פירוש לפסוקי התורה המתמודד עם פרשנותם של אבות הכנסייה לכל פסוק. בעיקר תוקף הספר את הפרשנות הנוצרית המוצאת בפסוקי המקרא פרה-פיגורציה לאירועים בברית החדשה ומפגין בקיאות רבה בפרשנות הנוצרית. הספר מציג הפרכה כנגד כל פירוש נוצרי, המעמידה פרשנות יהודית אלטרנטיבית, פעמים רבות מתוך עמדה אירונית ואף פרודית, המציגה את הפירוש הנוצרי כאבסורדי. טכניקה נפוצה אחרת בספר היא אימוץ לכאורה של עמדות היסוד של הפרשנות הנוצרית, רק על מנת להעמידן על ראשן ולהוכיח את אמיתות הפרשנות היהודית, גם לשיטת הפרשנות הנוצרית.

[48] לשם, י', "פיתוי שהפך לאונס וחוקות המדבר בפרשת יעל", מגדים לח (תשס"ח),עמ' 58-53

[49] מדרש הגדול (מדה"ג) הוא חיבור מדרשי מקיף על כל התורה, המכיל מדרשי הלכה ואגדה שנערך על ידי הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן, שחי כנראה במחצית הראשונה של המאה ה-14. החיבור נחשב כגולת הכותרת של יצירת יהדות תימן ויהדות עדן.

[50]מדרש הגדול בראשית כ"ג א הוצ' מוסד הרב קוק עמ' שע.

[51] מרדכי מרגליות (מַרגוּליס, – 1968 1909 Margulies  היה חוקר תלמוד, מדרש וספרות הגאונים, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית המדרש לרבנים באמריקה.

[52] כלי יקר הוא פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17. הספר התקבל כאחד מעמודי התווך של פרשנות המקרא, והודפס פעמים רבות במספר מהדורות. פעמים רבות הפירוש הוא שכתוב של דרשות ורעיונות אותם נשא הרב מלונטשיץ בדרשותיו השבועיות.

[53] כלי יקר  ע"מ 80.

[54] שם, שם

[55] ספר יהודית, פרקים י-"יג)

[56] משלי ז, ה-כ ז)

[57] איוב, לא, י'

[58] תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'

[59] תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'.

[60] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'.

[61] פירוש אברבנאל לספר שופטים,.

[62] שופטים ד', ט"ז.

[63] ספר שופטים, פרק ד', פסוק כ"ג.

[64] יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999

[65] ספר שופטים, פרק ד', פסוק כ"ג..

[66] ספר שופטים, פרק ה', פסוק ל"א.

[67] שופטים, ד'9

[68] אדרי, י', נשים בתנך ובאספקלריית חז"ל, קריית גת תש"ע.

[69] שופטים ד,יז

[70]  ילקוט שמעוני שופטים ד.

[71] שופטים ה ל

[72] אדרי, י', נשים בתנך ובאספקלריית חז"ל, קריית גת תש"ע.

[73] תלמוד בבלי גיטין דף נז, עמוד ב[

[74] הר"ן בספר המפתח ברכות כז, ב.[

[75] רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים, פרשת תבוא אות יא. בשם הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות