יחסם של אנשי 'השומר' אל סביבתם

 

כתב: גילי חסקין.

 ראה קודם: השומר – ההתגוננות היהודית בעלייה השנייה

 

 

כאשר קם ‘השומר’ הגבילו מנהיגיו את השימוש בנשק להגנה בלבד והתנגדו למנהגי גאולת הדם שהיו נהוגים בארץ. גאולת הדם, "ג'וּם" בפי הערבים היתה נושא שהסעיר את אנשי 'השומר' במשך מספר שנים. דוגמא ליחסם הזהיר, יכול לשמש סיפור תקיפתו של השומר אלכסנדר זייד, טרם שקם הארגון. בשנת 1904 שמר זייד בכרמי שפיה, יחד עם ישראל שוחט וישראל גלעדי. בלילה אחד הותקף זייד על ידי עשרה שומרים ערבים (כך לפחות מתאר שוחט), נאמן לרעיון זה, שלא לפגוע קשה בערבים, השליך את סכינו והתגונן בידיים ריקות[1].

 

 

סוגיית גאולת־דם זו עמדה למבחן כאשר נרצח יחזקאל ניסנוב, ממייסדי האגודה, על ידי ערביי שרונה ב-13 בדצמבר 1911, ובאופן טבעי התעורר הרצון להגיב ולנקום את מותו. אמו של המנוח תבעה שאת הנקמה יבצע בפועל אחיו צבי, כמיטב המסורת הקווקזית, משם באה המשפחה. תחילה תמכו חברים מהגרעין של 'ב"ג' ברעיון הנקמה (אך לא בידיו של צבי), אך בסופו של דבר, החליטה מפקדת ‘השומר’ שלא לאמץ את מנהגי גאולת הדם שהיו נהוגים בארץ ובקווקז, מתוך ראייה לטווח ארוך של החיים בצוותא לצד הערבים. אם כי מספר חברים עשו דין לעצמם[2].

הוויכוח בשורות 'השומר' על גאולת הדם; האם יש לשמר מנהג ברבר המנוגד לערכי המוסר היהודי או שמא יש ללמד את הערבים לקח, בכל האמצעים הדרושים, הוא אולי הוויכוח הראשון על 'טוהר הנשק', שנים רבות לפני שנטבעה מטבע לשון זו.

במארס 1911 נקבעה מדיניות גאולת הדם של 'השומר':

·               התגובה על רצח שומר תהיה נקמת דם ברוצח, ורק בו עצמו.

·               התגובה לא תעשה על ידי בן משפחתו של הנרצח – אלא באחריות "השומר".

·               התגובה על פציעת חבר ו/או גזילת נשק תהיה בלקיחת נשק התוקף, בהרבצת מכות, אך לא בירי[3].

מתולדות 'השומר' אפשר להיווכח כי 'השומר' עצמו התקשה לעמוד בהחלטתו זו. התברר שעמידה על הכבוד, החיים והרכוש צופנת בקרבה סכנות חמורות של הסתבכות בגאולת-דם וסכסוכים ללא גבול בזמן ובהיקף, ולא פעם נאלץ 'השומר' לבחור בין "כבוד ושמירה על הרכוש והחיים" לבין "השפלה והפקרות מוחלטת"[4].

 

מיומנויות השמירה, שנרכשו תוך מאמץ להוכיח שהשומרים העבריים עומדים במבחן לפי קני המידה התובעניים, המקובלים על הסביבה הערבית. מאירה (מימי) חסקין, שחקרה בעבודת הדוקטורט שלה גם את התפתחות דמותו של העברי החדש (מ' חסקין, "דמות הקורבן הנופל בקרב, בספרות העליה השניה", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2008) מסבירה שם כי  במקביל לניסיונות להידמות לאומץ הערבי, דמות השומר העברי ינקה מהמטען התרבותי אותו הביאו העולים מרוסיה וממודל הקוזאק הרוסי, איש הספר, עם דמות הבדווי המקומי. ישראל ברטל[5]מסביר את הטרנספורמציה הארץ ישראלית שנעשתה לדימוי זה – הקוזק נתפש כנהנה מחירות יחסית וכמי שעתיד להרים את נס המרד. ההתאמה לארץ נעשתה על ידי מיזוג דימויו של  הקוזק, שהוראת שמו היא "אדם חופשי", עם דימוי הבדווי המקומי, שסימל בעינהם את החופש ואת הקשר למקום. מיזוג זה הוליד תופעות שאפיינו את דמות השומר, אך השפעתן חרגה מעבר לכך. כמו במקרה של הקוזק, כך במקרה של הבדווי, הפחד מפני האחר הוליד שאיפה להידמות לו.  אויב זה היה למושא ההערצה של השומרים מכמה סיבות. ראשית, ההתמזגות עם האויב פתרה באופן רדיקלי את תחושת הפחד. הדבר חידד את ההבדל ביניהם לבין מעסיקיהם -יריביהם אנשי העלייה הראשונה, שדמו ביניהם ליהודים הגלותיים והמפוחדים באירופה.

הבדווים, כמו הקוזקים, תאמו את אתוס הגבריות שעמד בסתירה לחוסר האונים של יהודי אירופה ובמדה רבה גם של איכרי העלייה הראשונה. התמחותם של השומרים באומנות המלחמה ובנהגי הבדווים שהיה בהם אלמנט של גינוני טקס, גרמה להם לתחושה של מחזירי הכבוד היהודי האבוד[6].

בדומה לבני המושבות, ילידי הארץ, חיקו השומרים, בייתר שאת,  את השכנים הערבים: רכבו על סוסות אצילות, נשאו רובים ואשפות כדורים התלבשו באופן דומה ואף טרחו על לימוד השפה הערבית; מנהג ששורשיו נעוצים כבר בימי 'בר־גיורא'[7].

 

בניגוד למרבית חבריהם בני העלייה השנייה, שלא התערו בחברה הערבית, אנשי 'השומר' העתיקו את לבושו של הבדוויואת מנהגיו[8]. בניגוד לאנשי העלייה הראשונה, שהפכו לאריסי הברון ואחר כך של יק"א, הבדווי סימל בעיניהם את בן החורין, שאיננו חייב דין וחשבון לאיש על מעשיו. כך למשל, בהספד שכתב ר' בנימין על ברל'ה (דוב) שוויגר ב-1910, הוא כותב במפורש: "ב' קינא בהחיים הערבים. החיים האלה היו לו לסמל, למשאת נפש, להנשגב וההוד שבחיים…"[9]". ברלה זכה לשבח ולהתפעלות בשל יכולתיו לאמץ בטבעיות את נוהגי הערבים. התנהגותו ה"ערבית" של ברלה משמשת הוכחה להתערותו בארץ.

 

 

 

היו שהתנגדו למגמה הזאת. כך למשל משה סמילנסקי, שקרא: "אל נא נתקרב יותר מדי אל הערבים הפלחים! בכך שלא ילכו בנינו הקטנים בדרכיהם ולא ילמדו ממעשיהם המכוערים"[10]. יוסף קלאוזנר דאג לזהות היהודית, שמא תתושטש בשל הרצון להידמות לערבים. [11]. גם יוסף אהרונוביץ', עורך "הפועל הצעיר", טען שעדיף לייצר ולחזק את דמותו של הגיבור העברי. [12]. אולם למרות האזהרות, היה כוח משיכה רב, לגשמיות ולחספוס שהציגו הערבים. 

מאירה (מימי) חסקין, שעסקה גם בהתפתחותה של ממלכת הכוח, מסבירה: "הייחס לאחר הערבי היה כפול פנים. מחד, נדרשת הנמכה שלו כדי להפיק את תחושת הצדק שבהגירה למרחב שבו הערבי חי; מאידך, הכיבוש האמיתי והמלא של המרחב ייעשה על ידי אימוץ אורח החיים השל היושבים הטבעיים שלו. השומרים מגלמים בדמותם את היחס הכפול פנים אל הערבים. מחד גיסא הם מאמצים את אורח חייהם של הערבים, לבושם, דהירתם, גינוניהם. מאידך גיסא, אותו מושא הזדהות מסומן כאויב והשומרים מפעילים את תוקפנותם כלפיו".

אנשי 'השומר 'החזירו לרבים, גם אלו שלא נמנו עליהם, את הכבוד העברי ועמדו בפרץ נוכח התנכלויות הערבים. אולם, מן הדין לציין, שגם לחברי 'השומר' היה חלק במעשי ההתגרויות של הערבים, כאשר התפארו בנשק שבידם והפגינו לא אחת זלזול בערבים. באורח חייהם. במעשיהם אלו, עוררו תחושות זעם ושאיפות תגמול בקרב הערבים[13].  השומרים העברים גילו יחס נוקשה לערבים, והיו איכרים שטענו, כי יחס זה יתנקם בסופו של דבר במושבות.

קוד התנהגות זה, משתלב עם תיאורי השחצנות שהופיעו כבר בימי 'בר־גיורא', בתיאוריו של שלמה צמח, שעבד בסג'רה[14]. (אם כי יש להתייחס בזהירות לתיאוריו של צמח שהיה ממייסדי 'הפועל הצעיר' ומשום כך מסויג מכל מה שקשור ב'פועלי ציון' ובכלל זה 'בר־גיורא' ו'השומר')[15]. רושם דומה קיבל ד"ר יחיאל צ'לנוב, מראשי המנהיגים הציוניים ברוסיה, שאמר לאחר ביקורו בארץ, כי לאנשים אלו מתגלה גאווה מעוררת רוגז, כי הם נוטים בקלות להשתמש בנשק שלא לצורך ושיש להם נטייה לפרובוקציות[16]. האמת היא שבתוך 'השומר' נמצאו מגמות מנוגדות, דבר שיצר לימים עימות בתוככי תנועת העבודה ובמסגרת כתיבת ההיסטוריה שלה, כפי שהציג את הדברים מרדכי שניר (קושניר), אחד מטובי הוגי הדעות של תנועת העבודה, שהעריך את רצונם של אנשי 'השומר' ללמוד את מנהגי הארץ ואת השפה הערבית, אך ציין את "תאוות השררה הלאומית" שלהם[17]. דוד פרישמאן, התייחס אל תופעת השומר הארץ-ישראלי ואל האלימות הנלווית, בחיבורו "הידעת את הארץ"[18]. בשנת 1919 פרסם את רשמי ביקורו בארץ ישראל, בעיתון "הצפירה" ושנתיים אחר כך בספרון בשם "בארץ". פרישמאן דחה את הרווחים הלאומיים לכאורה שהאלימות מקנה ושלל לחלוטין את הפגנתה כוח לשם כוח: "לפי שעה, כשנעבור בארץ-ישראל, במושבות ששם יד ישראל תקיפה, נראה כי אחינו נוהגים שם בשררה. היד חזקה והזרוע נטויה תמיד. ויש שהם מטילים מרות על סביביהם קצת יותר ממה שחביב לנו. נראה כאילו הם משתדלים בכול שעת כושר, שבאה לידם, להטיל אימה על שכניהם הקרובים להם קרבת גבול. על כול קוץ וקוץ הם מתעוררים לבוא בריב".  הוא טען שהשומרים מתגרים באחרים וכול מטרתם היא להוכיח שהעם היושב בארץ הוא מר ונמהר. השסע הפנימי בין ציונות של דם ואש, שחתרה להשתלטות על הארץ, תוך שימוש בכוח הזרוע נגד הערבים, לבין הציונות של תנועת העבודה, שבאה אל הארץ מתוך נכונות להתחשב בתושביה הערבים, היה קיים גם בתוך 'השומר'[19].

אנשי 'השומר' שינו לחלוטין את תדמית "הישוב החדש" בעיני שכניו, העלו את כבודו וחיזקו את ביטחונו. אולם במושבות אחדות קמה התנגדות לאנשי 'השומר'. היו לה סיבות אחדות: השמירה העברית היתה יקרה מן הערבית והיחס לערבים שהוזכר לעייל. גם הניגודים האידיאולוגים בין השומרים, בעלי הרקע הסוציאליסטי עוד מלפני עלייתם לארץ לבין האיכרים ה"בורגנים", גרמו לחיכוכים. ולבסוף, אנשי 'השומר' היוו מעין כת סגורה ונבחרת, שקיבלה אך בקושי חברים חדשים. לא אחת נטען נגדם שהם מסתגרים ומתנשאים. אם נוסיף לכך, שחברי הארגון לא הסכימו לקבל שום מרות, זולת זאת של ראשיהם, יובן מדוע היה יחס הכבוד וההערכה כלפיהם ביישוב מהול גם בלא מעט הסתייגויות. גם שיטות הפעולה העצמאיות של 'השומר' עוררו התנגדות בקרב ציבור האיכרים.

במהלך הזמן נתגלעו סכסוכים שאילצו את חברי 'השומר' לוותר על השמירה במושבות חשובות כגון חדרה, ראשון לציון ורחובות (עם זאת התנחמו חבריו בכך, שלא הוחזרה אליהן השמירה הערבית, ושומרים יהודים, שלא מאנשי 'השומר', הם שהבטיחו את הרכוש והנפש בהן).

מסיבה זו לא הצליחו חברי 'השומר' לחדור לפתח תקווה ולזיכרון יעקב. גם ההוצאות הכספיות על שמירה עברית היו גדולות מהרבה מההוצאות על שמירה ערבית ויצרו נטל כלכלי כבד במספר מושבות, למרות שמנעו גניבות רבות והרס רכוש[20]. צעירי המושבות העריכו מן הסתם את הישגי 'השומר' בשיפור המצב הביטחוני, אך הסתגרותם החברתית, שיטותיהם העצמאיות וחוסר נכונותם לסור לפקודת וועדי המושבות עוררו תרעומת רבה. גם האופי החשאי של האגודה עודד את ההסתייגות שהיתה קיימת בלאו הכי. בזיכרון יעקב הגיעו חברי 'השומר' לעימות חריף עם הצעירים בני המקום, שאף הם היו גיבורי חייל ונודעו בעוז רוחם, אך התנגדו להשקפות הסוציאליסטיות המהפכניות של חברי 'השומר'.

 

 

כך נוסדה שם אגודת 'הגדעונים' בראשות אלכסנדר אהרונסון[21], במטרה לארגן צעירי המושבה וליכודם ככוח חברתי וציבורי[22]. בין 'הגדעונים' ואנשי העלייה השנייה נתגלעו חילוקי דעות חמורים בשאלת הפועלים והשומרים הערביים והיו שטענו כי אנשי 'השומר' נוהגים בערבים בקשיחות יתירה[23]. אנשי 'השומר' הואשמו בפזיזות ובתקיפות ייתר, בייזום התגרויות מיותרות ובהעכרת היחסים עם השכנים הערביים. לאחר שורה של תקריות ואף תגרות נדחקו רגליהם של בני העלייה השנייה מן העבודה ומן השמירה במושבה. העימות הקשה הצמיח גם נבטים ראשונים של שנאת אחים, שהגיעה לגילויים חמורים כעבור שנים אחדות, במערכה בין ארגון 'ניל"י', שהתפתח למעשה מתוך שורות 'הגדעונים', לבין חברי 'השומר' (היו כמה שומרים שחיו באזור והיו חברים בניל"י. ההתנגדות לניל"י באה בעיקר מקרב חברי 'השומר' בגליל). גם בקרב תנועת הפועלים לא היתה תמימות דעים לגבי 'השומר', שרובם היו מקרב 'פועלי ציון', גם אם החברות בארגון היתה פתוחה לכל אחד, ללא הבדל של דעות או השתייכות מפלגתית[24]. אהרון דוד גורדון שהשפעתו בחוגי 'הפועל הצעיר' היתה רבה, סבר כי השמירה צריכה להיות לא רק עברית אלא גם עצמית, כלומר, עליה לבוא מתוך צעירי המושבה ולא להימסר לאיגוד שומרים מקצועי[25]. גם יוסף אהרונוביץ', ממייסדי 'הפועל הצעיר' הודה בהכרח קיומו של 'השומר', אך ראה אותו כתופעה חולפת וחלם על שמירה עצמית[26]. ברוח דומה התבטאו מנהיגים נוספים.

ברם, היחס הכן והחיובי מצד ראשי מפלגה זאת לפעולות 'השומר', בא למרות יחס הזלזול שבא מכיוון אלו, שלא יכלו ומן הסתם לא רצו להשתחרר מזהותם המפלגתית, שבכמה מקרים היתה צרת אופק. כך למשל במקרה של מאיר רוטנברג, מי שכונה "מלך המעדר" של היישוב החדש, שסירב להצטרף לאגודת 'השומר', מתוך התנגדות עקרונית לכל ארגון צבאי, וחברי 'השומר', מונעים בשנאה כיתתית, החליטו ללמדו לקח: הם ביימו התקפה, חטפו את רובהו, לעגו ל"בטלנותו" וגרמו לפיטוריו בחוות כינרת. בסופו של דבר הוחזר לו רובהו והוא הושב לעבודתו כשומר בכינרת, אך יש בסיפור זה כדי ללמד על ראייה מפלגתית קטנונית[27].

בתקופת העלייה השנייה ומעט אחריה, גונה האופי החשאי ואפילו קונספירטיבי של 'השומר', על ידי היסטוריונים בני הזמן, כמו מרדכי שניר (קושניר), אשר הודיע, סמוך לכיבוש הבריטי, כי "אין עוד כל הצדקה לסודיות של אגודת 'השומר', שעד אז ניתן היה להצדיקה במידת-מה. הסוד הוא מקור הטומאה, וסודיות זו הדריכה את "השומר" לירידתו"[28]. כך למשל הוצנעו תאונות נשק שבהן נהרגו שומרים, כמו מאיר'קה חזנוביץ ומנחם פורטוגלי[29]. אחת הפרשיות שאנשי 'השומר' בקשו לטשטש ובעקבותיהם ההיסטוריונים של תנועת העבודה, היתה מותו של השומר אברהם יוסף ברל, שייתכן ונרצח על ידי חבר אחר ומשום כך נוגעת לנושא 'טוהר הנשק', גם אם בחזית הפנימית. בליל חמישי, 2 ביוני 1910 (כ"ד באייר תר"ע), נורה ברל, שהיה משומרי סג'רה, ונפצע פצעי מוות. כעבור כמה ימים נכתב בעיתונות כי נרצח על ידי ערבים[30]. בספר 'השומר' נכתב רק: "השומר אברהם יוסף ברל נהרג במקרה אסון בשמירה בסג'רה"[31].

עם הזמן נחשף לציבור, בתחילה ברמז ואחר כך באופן ברור יותר כי נהרג על ידי חבר 'השומר' אליהו קמנצקי, שגם הודח מן השמירה, כנראה בשל כך[32]. יותר מאוחר טען מנחם שניר ובהמשך גם שאול אביגור, כי ייתכן וההרג היה במזיד[33]! כך שבתוך הפרשיות הלא ידועות של 'השומר' שמבחינות רבות היה למופת, ייתכן ומסתתרת גם פרשת רצח[34]. פרשה ידועה יותר, אף היא בתחום החזית הפנימית היה המקרה של יוסף לישנסקי[35]. ב-1 באוקטובר 1917 נמלט לישנסקי מן התורכים ובצר לו פנה לחבריו לשעבר מן 'השומר', שיעזרו לו להסתתר ממבקשי נפשו.  אנשי 'השומר' לקחוהו למטולה וכעבור שלושה ימים, ב-4 באוקטובר, התלבטה מועצת 'השומר', שהתכנסה ביבניאל, כיצד לנהוג במקרה של לישנסקי[36].

הם מנו שלש אפשרויות: א. להסגירו לתורכים. ב. להרגו. ג. להסתירו.

חברי 'השומר' עמדו איפה בפני התלבטות ערכית קשה. להשקפתם, ניל"י העמידה את היישוב בפני סכנת השמדה של ממש (ברקע עמד טבח הארמנים)[37]. מה גם שניל"י ובוודאי לישנסקי, לא היו אהודים על ידי 'השומר'[38]. הוחלט אפוא להחביאו זמנית ליד מטולה, בעיקר כדי להרוויח זמן לפני שתיפול החלטה סופית. הלחץ התורכי על היישוב גבר וב-6 או ה-7 באוקטובר, חברי 'השומר' המקומיים גמרו אומר להתנקש בחייו, אולי כדי שלא יסגיר לשלטונות העות'מאניים מידע אודות 'השומר, אם ייפול בידיהם. ההחלטה התקבלה על ידי נחמני, שהעביר את פסק הדין לישראל גלעדי.

הפקודה לבצע את הרצח ניתנה לשני שומריו מאיר קוזלובסקי ושבתאי ("שפסיל") ארליך. ביום שני, ה-9 באוקטובר, הובילו השניים את נחמני אל מחוץ למחבוא ו"שפסיל" ירה בו פעמיים[39]. למרות זאת, הצליח לישנסקי להתחמק והגיע אל חבריו בפתח תקווה[40]. אפשר לראות בניסיון הרצח של לישנסקי את תמצית העימות בין שני הארגונים, שייצגו שמדה רבה שני עולמות. האחד, שמאלי, מהפכן וקיצוני והשני, קיצוני אף הוא, אך קרוב יותר לימין[41].

למרות ש'השומר' היה ארגון חוקי, לא יכלו חבריו, או לא רצו להשתחרר, מהאווירה הקונספירטיבית שאפיינה את 'בר־גיורא' ושמרו עליה גם בארגונם המורחב. בוועידת 'פועלי-ציון' תבע בן גוריון להעמיד את פעולות 'השומר' תחת פיקוח המפלגה והתנועה. בעיית המרות המדינית על הכוח הצבאי היתה אפוא חלק ממסכת הביטחון כבר אז[42].